קנדיל-נר של שבת


השבת במרוקו – רפאל בן שמחון

אליהו הנביא מחלק את ה׳פרס״%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f

מרת אימי ע״ה, אשה אלמנה הייתה ובתו של רב גדול ר׳ רפאל אלבאז זצ׳׳ל ממכנאס, אך ברוב תמימותה האמינה בלבב שלם וללא כל צל של ספק כי אליהו פוקד את ביתה בכל ליל־שישי ומביא לה סכום כסף בעד הקניות לצרכי־ שבת.

אני כתינוק של בית רבן, האמנתי לכל דבריה וסיפוריה, וכאשר הייתי מבקש ממנה לקנות לי דבר־מה טעים לשבת, הייתה עונה כהרגלה: בני! אני מחכה לאליהו שיביא לי את ה״פרס (ההקצבה השבועית) ואקנה לך מה שאתה חפץ. כאמור, כילד קטן האמנתי בכל לב וגם היא לא אכזבה אותי אף פעם, זה נמשך עד שבגרתי במקצת והתחלתי להבין את החיים, ואז התברר לי שכל ליל שישי היה מגיע אלינו בחשיכה, אדם עלום שלא ראינו אותו אף פעם, היה תוחב מתחת לדלת החדר הקטן בו גרנו, שטר של עשרה פרנקים צרפתיים של הימים ההם ומסתלק גם־כן בחשיכה. הוא הופיע כנראה לפני או אחרי חצות.

כאשר מרת אימי הייתה קמה בבוקר הייתה מוצאת את השטר האדום של 10 פר׳׳צר, מרימה אותו מעל הריצפה, מודה לאל שלא שכח אותה וכמובן גם לאליהו שלא מאחר אף פעם, ומוסיפה: שבח לאל! שבח לאל! יש במה לעשות את השבת. את האיש הנסתר והעלום־שם לא ראינוהו בחיים, כי היה מגיע מאוחר מדי אחרי שעלינו על יצוענו, אבל אימי, לא הייתה זקוקה לשאול מיהו ומהו, גם לא היה לה צורך לדעת פרטים, הרי אליהו זכור לטוב בא תמיד בסתר, ולא שאלה יותר עליו. כך חייתה במשך כל שנות חייה.

כשהגעתי לגיל עשר או אולי יותר, הבנתי שזה אחד מעלומי־שם, מהנותנים בסתר, לא רציתי לאכזב אותה ולספר לה שיש יהודים בשכונה שפוקדים את העניים והאלמנות, מגיעים בלילה לפני חצות, תוחבים תחת כל דלת של עני או של אלמנה מנת כסף כעזרה לשבת, אבל אם הייתי מגלה לה את האמת, לא הייתה מאמינה לי ואולי הייתה כועסת עלי, וכך חייתה חייה עד יומה האחרון באמונה התמימה הזאת, וכך גם המשיכו הרבה יהודים טובים לדאוג לאחיהם היתומים והאלמנות.

ההכנות בבית לשבתקנדיל-נר של שבת

יום שישי הוא יום מפרך לבעל־הבית בגלל הקניות הרבות לשבת, והוא עוד יותר מפרך לעקרת־הבית אשר עליה לקום ביום שישי לפני עלות השחר כדי להספיק את כל ההכנות, והן רבות: להכין את הלחם לשבת, לישת הבצק לבדה גוזלת ממנה זמן יקר, לכן בלילות החורף ובמיוחד בלילות שישי, נהגו ה-טרארחא  (שוליות נחתום) לעבור בשעה שלוש לפנות בוקר, בשכונה היהודית ולהעיר את עקרות־הבית לקום ללוש את הבצק בהכריזם " ווא קוצו תעזנו ראה לפרראן חמי (קומו־נא ללוש את הבצק, התנור כבר חם (דלוק) והנשים קמו מיד, הכינו את הלחם, משחו אותו במי סוכר, שכידוע היהודים לא קנו הלחם ממאפיות הגויים משום שהללו אינם מפרישים חלה בשעת הלישה. אחר־כך הלחם סודר על לוח עץ " לוסלא " ונמסר ל־״טרראח״ (שוליית נחתום) העובד אצל בעל התנור הציבורי.                                                            

הערות המחבר : לכל משפחה בשכונה היהודית, היה לה לוח מיוחד מעץ ״לוסלא״ מסומן ועליו, המשפחה הניחה את כיכרות הלחם וסידרה אותם, כדי למנוע עירבוב לחם בלחם של משפחה אחרת.

גם בערב־שבת היה בא ולוקח את קדרת ה״חמין׳ לתנור וביום שבת בצהרים, היה מחזירה למשפחה כשהיא חמה ורותחת מחום.

שוליות נחתום אלה היו נערים בני עשר או שתים־ עשרה בערך, תפקידם היה להסתובב בשכונה היהודית, לאסוף את בצקם של היהודים, להביא אותו לתנור הציבורי, ואחרי אפייתו, להחזירו לעקרת־הבית. בתמורה הם קיבלו מכל משפחה ״אל־כסרא״ כמעין תשלום בצורת פרוסת לחם ולפעמים בתוספת שאריות מאיזה תבשיל שנשאר מיום קודם.

ביום שישי בצהרים מגיעות ההכנות לשיאן: כי מלבד הכנת התבשילים הרבים יש עוד שטיפת הבית, מירוק הכלים, הצעת המיטות ועריכת השולחנות, ובינתיים יוצא האב עם ילדיו להתרחץ בבית המרחץ שבעיר. כך היהודי קיים את שבתו כמאמר חז״ל: לעולם ישכים אדם להוצאות שבת. (שבת קיז, ע״ב).

תקיעת שופר

עוד לפני שקיעת החמה, נהג היהודי הזקן " כ'איי מימון " המוכר לכל יוצאי ה־מללאח של העיר מכנאס, ושופרו בידו ותקע בו בכל נימי כוחו בכניסה של כל מבוא ומבוא של ה־ מללאח, זאת כדי להזהיר ולהורות על הפסקת המלאכה והמסחר ונעילת החנויות ואחרי כל תקיעה הכריז בצורה רשמית וחגיגית: ׳׳כ׳וואננא! ראה׳ דכ׳ל סבת״ – ״אחינו! השבת כבר נכנסה״. אחרי הזקן צעד תמיד רב העיר (בימינו אנו זה היה ר׳ברוך טולידאנו רבה הראשי של העיר מכנאס).

[1]  במכנאס היה זקן אחד מוכר לכל בני העיר, בשם מימון בן הרוש והוא היה ״התוקע״ הרשמי ביום שישי לפני קבלת שבת, אולם בני־העיר קראו־לו ״כ׳אי־מימון״(שם חיבה־האח־מימון). גם אשתו הייתה אשת־חיל בשם: רחל אילוז, אשר הקדישה את מיטב שנות חייה לעזרה לזולת. בספר התקנות של חכמי מכנאס, ישנה תקנה סד(ד) על סגירת חנויות המללאח בערב שבת בעת ירידת הנס. כנראה היה נס(דגל) במקום שהיה אפשר לראות והיו מורידים אותו ערב שבת בשעה עשירית כדי להודיע שהגיע זמן סגירת החנויות. ראה גם תקנה עב(ו) על סגירת החנויות בערב שבת.

          הרב ברוך טולידאנו ז״ל היה אב בית־דין במכנאס במשך שנים רבות, אחד מבני שושלת חכמים מפוארים המתייחסים לגירוש קסטילייא. הרב טולידאנו היה פטרונם של הרבה יתומים עניים ויהודי הכפרים מאיזורי האטלאס חבים לו הרבה, בזכותו רבים מהם הצליחו והגיעו למעמד של רבנים ומורי הלכה, חלק גדול מהם ממלא היום תפקידי רבנים בארץ ובחו״ל. ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל זכה לעלות לארץ, התיישב בבני־ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד בשנת תשל״ג(1973). על הרב הזה, עיין: ״ביקוד החמה״.

הרב זירז את האנשים לנעול את חנויותיהם, במיוחד הספרים ולפעמים גם החייטים ודחף בהם לסגור כי בדרך כלל הם היו תמיד מאחרים לנעול את חנויותיהם, הוא היה פוקד עליהם להפסיק מיד את מלאכתם ולסגור מיד את עסקיהם, אחרת הם יהיו צפויים לקנס כספי ואולי גם ליותר מזה.

באי ג׳רבה נהג התוקע הממונה, לתקוע: ״תשר״ת, תש״ת, תר״ת״ כשהוא עומד במקום גבוה בטבור העיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר