קצידה — סי׳ אני דוד קים-מתוך הפרשיות שמות־וארא-אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 361 כרך ב'
(361) — קצידה — סי׳ אני דוד קים
ע״מ ו־ה יב הגאים בבתים ודרידכּה
בשקל ״כיל אל־גראם גִ׳טטאמא״
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
מֹשֶׁה לִבּוֹ הָמָה. / בִּפְרוֹשׂ כַּפַּיִם —
עַל עַם יִשְׂרָאֵל, הֵעֵז פָּנָיו רָעָמוּ:
אֲדוֹנִי, וְלָמָּה / אֱ־לֹהִים חַיִּים,
חֵרֵף אִישׁ רָשָׁע וְגָזַר עַל כֻּלָּמוֹ —
עֲבוֹדַת נְקָמָה / עַל חַד כִּפְלַיִם?
הַצֵּל לֹא הִצָּלְתָּם וְקָשְׁתָה עָלֵימוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
צוּרִי, מָה תֶּחֱמֶה / לְעַם יִבְזְזוּם?
שְׁמַע וְאַל תִּדְמֶה / לֹא עוֹד יַרְגִּיזוּם
כנפי שחר
361 — הנושא: מתוך הפרשיות שמות־וארא (ג,ז — ט,כו).
מאז רמו — משעה שצרות עמו עלו לפניו, או: משעה שגברו ונתרבו. לבו המה — התעורר מרגשי רחמים. בפרוש כפים — בתפלה. העז פניו — כביכול, התחצף. פניו רעמו — נתכרכמו מכעס. אדוני… — שיעורו: אדוני א-להים חיים, ולמה…? חרף — ביזה, זלזל. חד — אחד. כפליים… — הכפיל מכסת העבודה והוסיפה להיות קשה. צורי, מה תחמה… — בחי״ת, כצ״ל, פועל נגזר מן השם ״חימה״, ר״ל כמה יש לך, צורי, להיות מלא חימה ורוגז לגבי העם השודדים אותם! ואל תדמה — אל תעבור בשתיקה. לא עוד ירגיזום — לא יצערום עוד. עוד מעט… — דברי ה׳. אסמא עינם — אסתום עיניהם, אעיק להם, שיסתתמו עיניהם מרוב יסורין
עוֹד מְעַט אֲסַמֵּא / עֵינָם יַחְפִּיזוּם
וְחִיל יֹאחַזוּם:
נָאקַת רֻחָמָה / בְּרִבּוֹתַיִם
בַּשְּׂרֵם אֲנִי יְיָ אֶגְאָלֵמוֹ":
יְמִינִי רוֹמְמָה / בִּנְשׂוֹא יָדַיִם —
אֶזְכּוֹר בְּרִית אָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָמוֹ:
קוּם וּקְרָא נֻחָמָה / כִּי בְּמִצְרַיִם
אַרְאֵם כֹּחִי, וּגְבוּרָתִי אוֹדִיעֵמוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
כְּחֵץ בְּיַד רוֹמֶה / דִּבְרִי צִיר עָשׂוּם
כִּקְצַר־רוּחַ־צָמֵא / אַךְ לֹא כִּחֲשׁוּם
שָׁמְעוּ קוֹל "הֵן עַמִּי / סָבְלוּ צוּק עָצוּם
מִצָּרוֹת יִשּׂוֹם":,
יָסַד מִסְפָּר, כַּמָּה / יַחַס הַלְּוִיִּם
עִם שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים מֵאָב הֻכְלָמוּ:
לְךָ לָבָן־הָאַמָּה / לְבֶן־פְּתָאִים
אֱמוֹר לוֹ, כִּי יְיָ פָּקַד אֶת עַמּוֹ:
וְדַבֵּר בִּזְעָמָה / לִפְדּוֹת שְׁבוּיִם
אַתָּה וְאַהֲרֹן לְבֵיתוֹ הַשְׁכִּימוּ:
כנפי שחר
יחפיזום — ישלחום מהר. וחיל — רעדה. נאקת רוחמה… — צעקת ישראל שצעקו ברבבותיהם באה אלי, ולכן לך בשרם כי עומד אני לגאולם; רוחמה, כ״י. ימיני רוממה — נשואה בשבועה. קום… — לך וקרא באזני ב״י כי אראם וכו'. כחץ… — דברי משה שאמר לפרעה ״כה אמר ה׳: שלח את עמי״ היו לישראל כחץ ביר היורה, כלומר עשו להם רק צרות, כי מאז הרע להם פרעה עוד יותר. כקצר־רוח־צמא… — שיעורו: בצמא קצר־רוח, שאינו שומע לדברי עידוד, כמו־כן לא שמעו אל משה, אבל לא בפרו בדבריו; קצר־רוח, חסר סבלנות. שמעו קול… — האומר ״הן עמי…״. צוק עצום — צרה גדולה. מצרות ישום — עמי נדהם, תוהה ובוהה מרוב הצרות. יסד מספר… — כדי להודיע סדר יחסם של משה ואהרן התחיל. סיפור תולדותם של שלשת השבטים מן היסוד, ראובן שמעון ולוי, ללמד ״כמה יחס״ וחשיבות יש להם, בניגוד לנזיפה שקבלו מאביהם (עי׳ ברא׳ מט,ג־ז); מספר — כאן: סיפור. הוכלמו — קבלו גערה ונזיפה. לבן־האמה — הגר המצרית. לבן־פתאים — כסילים: תירק תחת היו״ד. פקד — זכר. בזעמה — בזעם, ברוגז, כלומר בעזות.
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
בְּנֵי הָעַמְרָמִי, / קַבֵּץ קַבְּצוּם
אַל תִּתְּנוּ דָּמִי / עַל עִם רִצְּצוּם
וְאָמְרוּ מִשְּׁמִי / לְעַם לְחָצוּם —
"מַהֵר חַלְּצוּם!"
דְּעוּ, כִּי בְּחֵמָה / יַאְטֵם אָזְנַיִם
כִּי אֲנִי אֶקְשֶׁה לִבּוֹ לְהַשְׁחִיתֵמוּ:
וְאַרְבֶּה בְּעָצְמָה / מַרְבִּית חֳלָיִים
לְפַרְעֹה הָרָשָׁע אֲשֶׁר הוּא עָרֵמוֹ:
וּלְשָׂרָיו אַרְעִימָה / עַל מְרָתַיִם
אָז יָדְעוּ כֹל, כִּי יְיָ אֱ־לֹהֵמוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
אִם אָמְרוּ כֹּל־חַכְּמִי / מִצְרַיִם "נַסּוּם".
הַכְחֵשׁ כֹּל־חַרְטֻמֵּי / אַשָּׁפִים, הַסּוּם!.
וּלְעֵינֵי אִישׁ־חֶרְמִי / —פַּרְעֹה, גָּרְשׁוּם,
הָנֵס הֲנִיסוּם!
וְיָדְעוּ מִצְרַיְמָה / חַי דָּר שָׁמַיִם
כִּי יִכְבַּד לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלְּחֵמוֹ:
הֵן יוֹצֵא הֲמַיְּמָה / בֵּית חֹרוֹנָיִם
הַתְרֵה בוֹ עַל עַמִּי וְאַל יְצוּרֵמוֹ:
כנפי שחר
בני העמרמי — פניה למשה ואהרן בני עמרם. קבצום — אספו אותם, הקהילום. אל תתנו דמי — אל תנוחו ואל השקהו; דמי, דומיה, שתיקה. רצצום — עשקום ולחצום. מהר חלצום — שחררום לצאת מהר. בחימה — בכעס, כלומר בעקשנות. יאטם — יסתום. בעצמה — בכוח ועוז. מרבית חוליים — מכות רבות. ערמו — שונאם. ארעימה — אשפוך כעסי. על מרתים — כאן: בגלל מריים ומרדם. נסום — נסו אותם, בחנום. הכחש — בטל, הראה כי רק מכשפים הם. הסום… — שַּׁתֵּקו אותם ובזה גם תבריחו אותם. איש חרמי — שגזרתי עליו חרם, השמדה. וידעו… — ע״י שיכביד לבו ידעו כי יד ה׳ עשתה זאת. יוצא המימה — לעשות צרכיו. בית חורונים — כאן: בית שמוש. התרה בו — הזהרהו. ואל יצורמו — אל יצער אותם. מקדמה וימה — ממזרח וומערב.
מִקֵּדְמָה וָיָמָּה / יִשְׁלַח עִבְרִיִּים
וְאִם לֹא, אַכֶּה הַמַּיִם אַשְׁחִית טַעְמוֹ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
הֵרִים יָד עַל מֵימֵי / נַחַל וּבְאָשׁוּם
דָּם הָפַךְ כֹּל־אַגְמֵי / יְאֹר וּמְאָסוּם
אַךְ לִבְנֵי לְאֻמִּי / מַיִם יְשׂוּשׂוּם
כִּתְמוֹל וּכְשִׁלְשׁוֹם:
דִּבְרָתוֹ עָצְמָה / זֶה פַּעֲמַיִם
אִם הִקְשָׁה לֵב, בִּצְפַרְדְּעִים אֲכַלְּמוֹ:
תּוֹךְ חַדְרֵי תְּנוּמָה / גַּם בֵּין כִּירַיִם
עָלוּ וּבָאוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ:
קָרָא־ הֵן אֲשֵׁמָה / בְּרִשְׁעָתַיִם —
נַפְשִׁי, אָנָּא לָאֵ־ל הַעְתִּירוּ יֻחְרָמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
גַּם בְּמַכַּת כִּנִּים / כֹּל־אַשָּׁף יָזֹם
רֵעִים נֶאֱמָנִים / רָאוּם וְחָזוּם
רֶמֶשׁ קְטֹן אוֹנִים / בּוֹ יְרַגְּזוּם
וְגַם יְבַזּוּם:
קוֹל נִשְׁמָע בְּרָמָה / כְּעַל שְׁפָיִים
קָרְאוּ כֹּל, "אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא!", נִכְלָמוֹ:
כנפי שחר
אשחית טעמו — שיהפכו לדם. הרים יד — אהרן. ובאשום — הבאיש אותם, הסריחם. אגמי יאור — אגמיהם (ז\ט), ״קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושבין אלא עומדין במקום אחד״ (רש״י). ומאסום — תיעב אותם, גיעלם. ישושום… — ישישו וישטחו אותם כמאז, כרגיל. דברתו עצמה… — אמרתו של פרעה, כלומר סירובו לשלח את העם, שוב קשתה וחזקה. זה פעמים — במטה, שנהפך לנחש, ובמים, שנהפכו לדם. אכלמו — כלומר, אוסיף להכותו. חדרי תנומה — חדרי שינה. כירים — תנורים. עלו — מן היאור. אשמה ברשעתים… — חוטאת היא נפשי וראויה לעונש בגלל שתי רשעיות. העתירו… — התפללו לה׳ שיסורו. גם במכת בנים… — כמו במכות הקודמות גם במכה זו כל מכשף יחשוב להוציא כנים, אבל הא-ל ב״ה החריד ברמש קטן זה וגם ביזה אותם בו, כי לא יכלו להוציאו. רמש קטון אונים — זחל דל כוח. ברמה — כאן: בקול גבוה. שפיים — הרים גבוהים וחשופים ששם הקול נשמע למרחוק. קראו כל… — החרטומים כולם קראו שהמכה מאת ה׳ היא ולא מעשה כשפים. נכלמו —התביישו.
וְעָרוֹב בִּמְהוּמָה / אִיִּים וְצִיִּים
דֻבִּים אֲרָיוֹת גַּם זוֹחֲלִים תּוֹכָמוֹ:
שָׁם אֶרֶץ נְשַׁמָּה / כֹּל־דְּרָכִים —
אָבְלוּ מִבְּלִי עוֹבֵר־אֹרַח הָשָׂמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
כִּנְלוֹז הַצִּפְעוֹנִים / שָׁב וְיִעֲצוּם
"בְּנֵי הָאֵיתָנִים / עֲבָדַי רָצוּם
יִהְיוּ צֹאן נְכוֹנִים / לִמְקוֹם תִּכְסוּם
בְּאַרְצִי רָשׁוּם":
יָסַף יָד מְרִימָה / בִּמְזִמּוֹתַיִם
הִכְבִּיד לִבּוֹ רָאָה מִגַּפּוֹתָיו תַּמּוּ:
דֶּבֶר בַּבְּהֵמָה / בֵּין חֹמֹתַיִם —
הִכָּה. הִפְלָה מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל, לֹא דָּמוּ:
עוֹד לָקְחוּ עֲרֵמָה / מְלוֹא חָפְנַיִם —
פִּיחַ כִּבְשָׁן, זָרַק לִשְׁחִין בִּבְשָׂרְמוֹ:
אֵ-ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חָנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
דרידכּה
מָחָר עוֹד אַרְעִימָהּ / בָּרָד כִּלְאַיִם
אֵשׁ וּמַיִם יָשִׂימוּ שָׁלוֹם בֵּינֵימוֹ:
כנפי שחר
וערוב — ״כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא״(רש״י). במהומה — בבהלה וברעש. איים — עופות הדרים במקומות שוממים. וציים — חיות השוכנות בארץ ציה. גם זוחלים… — נחשים ארסיים בתוכם, יחד עמם. שם… — הערוב שם את ארץ מצרים שממה. השמו — קרא: הושמו. כנלוז… — פרעה שהוא מעוקם בנחש חזר ונתן להם עצה באמרו: ״אתם בני אברהם יצוי״ע, אשר עבדי אהבום, תוכלו לשחוט את הצאן, אבל זה יהיה במקום רשום ומסומן בארצי. תכסום — תכסון; תרגום של תשחטו. יסף… — הוסיף למרוד בתחבולות רשע. ראה… — סבור היה שנגמרו המכות. בין חומותים — בין חומות הערים, בשדות. הכה — הנושא: דבר. הפלה — הבדיל ה׳. לא דמו — לא נכרתו, לא מתו. ערימה — קומץ, חופן. מלוא הפנים — כדי מלוא היד כפול. פיה כבשן — אפר שחור הנוצר מן העשן בתנור. זרק… — פיזר אותו והיה לשחין, המתהוה מחמימות העור, בבשרם. ברד כלאים… — מעורב עם האש ואינו מכבה אותה. אש ומים — כצ״ל. בשדמותים — בשדות. קיים על איומה… — הקב״ה שמר על ב״י וגדר בעדה להצילה ממכת הברד.
עֵץ עֵשֶׂב וְקָמָה / בְּשָׁדְמוֹתַיִם —
לִשְׁבֹּר, גַּם שִׁבֳּלִים בַּאֲלֻמּוֹתֵימוֹ:
קָיָּס, עַל אֲיֻמָּה / בִּגְדֵרֹתָיִם —
גָּדַר עֲלֵיהֶם, מִבָּרָד פִּלְטׇמוֹ:
כֵּן יַרְאֶה נֶחָמָה / לִירוּשָׁלַיִם
קֵץ פְּדוּת אָרַךְ, וְלִבְנִיָּה יִפְדֵּמוֹ:
עִיר יְיָ, שָׁמָּה / עֲדַת עֲנִיִּים
יְרַחֵם יַרְבֶּה חִנּוֹ בְּתַעֲצוּמוֹ:
שְׁדוּפָה וּצְנוּמָה / מַכַּת שׁוֹקַיִם
מֵרֹב צָרוֹתֶיהָ פָּנֶיהָ נִקְרָמוּ:
בְּאַבְנָה רְגוּמָה / אֶפֶס אֲפָסִים
לֹא מָצְאָה נוֹחַ, גְּרוּשֶׁיהָ נֶחְתָּמוּ:
אוֹי כִּי בַּת נַעֲמָה / הִיא בֵּין הַגּוֹיִם
הָאוֹמְרִים עָרוּ־עָרוּ אֶת כָּל בָּתֵּימוֹ —
חַיִּים בְּעוֹלָמָהּ. / כְּאוֹר קַרְנַיִם
יַשְׁפִּיעַ עַל עַמּוֹ רוּחַ מִמְּרוֹמוֹ —
אֱ־לֹהֵי נְשָׁמָה. / מִטַּל אֶגְלַיִם
טַל חַיִּים וָדַעַת, בּוֹ רַבִּים יֶחְכָּמוּ:
יַשְׁבִּית כָּל־מִלְחָמָה / בֵּין עַם וְעִיִּים
בֶּן־דָּוִד קַיָּם יָבוֹא וַיִגְאׇלֵמוֹ:
וְלִירוּשַׁלְיְמָה / בֵּית מַחֲנִים
בְּבִנְיַן מִקְדָּשׁ בָּנֶיהָ יְנֻחֲמוּ
כנפי שחר
עיר ה׳ — ירושלים. ירבה חנו — יגדיל רחמיו. שדופה — יבישה כעשב שהוכה בשדפון. צנומה — בחושה ורזה. נקרמו — העלו קרום מרוב יובש. באבנה רגומה — כלומר, בניה היו סבה לחורבנה. אפס… — ירדה מתחת לבל אפסים. גרושיה נחתמו — כגזר־דין שנחתם ואין לבטלו; או: ימי גלותה נסתמו, שלא פורש במה יארכו. בת נעמה — ב״י שהיתה נעימה ומכובדת. ערו… — גלו, החריבו עד שתגלו את היסוד. חיים בעולמה — דבק למעלה, הגוים האומרים ערו חיים הם בתענוגיה ובטובתה של ב״י, של ״בת נעמה״; או: בעולמה, במקום משכנה של השכינה. באור קרנים… — (כאן: תחילת ענין) בקרני אור המפיצים והרם, כן יזרים וישפוך עלינו אדון־כל־הנשמות רצון ממרומו; ״א-להי נשמה״ דבק למעלה. מטל אגלים… — וישפיע ממרומו על עמו אגלי ונטפי טל־תחיה; ודעת, וישפיע דעת. ישבית… — ״א-להי נשמה״ יבטל מלחמות בין עמים ויבטל תל־חורבות הנגרמות מכך;
וְסָפָה וְתַמָּה / שִׂנְאַת עַם עִיִּים
עַם מְחָרֵף כִּי חַטֹּאתֶיהָ נִכְתָּמוֹ:
קֵץ פְּדוּת נִשְׁלָמָהּ / חֶשְׁבּוֹן שִׁשִּׁיִּים
עוֹד שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ נְקַוֶּה בּוֹ יֻשְׁלָמוּ:
אֵ־ל יוֹשֵׁב שָׁמַיְמָה / אֶרֶךְ אַפַּיִם
חְנוּן הוּא רָאָה צָרוֹת עַם מֵאָז רָמוּ
ועיים, ל׳ הרם וחורבן. וספה ותמה… — פעלים נרדפים תכלה שנאת עם־עיים, כנוי לעמון ומואב. עם מחרף... — ויכלה כל עם האומר כי חטאותיה של ירושלים נרשמו, ר״ל שאין לה כל תקוה להיגאל; או: חטאותיה של עם מחרף כבר נכתמו להביא עליה כליה. עם, כאן, ל׳ נקבה. קץ פדות נשלמה — קץ הגאולה בא עד תומו, הגיע זמנו הסופי. חשבון ששיים.:.נקוה שבשנת תר״ס(5,660) יבוא הגואל, או בשנת תרס״ו(666) שיתמלאו אז כל הששיות. ראה שיר ו4ד ד״ה סוד הנחתם נגלה לנו.