רוברט אסרף


יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%98-%d7%90%d7%a1%d7%a8%d7%a3

את מיעוט הצלחתו של הלפרן בשליחותו ניתן להעריך באמצעות העובדה, שימים אחדים בלבד אחרי עזיבתו את קזבלאנקה, הנציגות אסרה על הכנסה למרוקו ועל הפצה של העיתון העברי של הארגון הציוני העולמי, ״העולם״, עקב אופיו הפוליטי, העלול לגרום לבעיות. הלפרן הגיב בחריפות, בכך שהעביר לקה ד׳אורסיי את ה״דוח על השאלה הציונית במרוקו״, שבו הכחיש, נקודה אחר נקודה, את כל ההאשמות-לכאורה מצד הנציגות הכללית. ליוטיי, שמשרד החוץ פנה אליו לקבלת תגובה, אישר במכתב מ-19 באוגוסט 1924 את התנגדותו החריפה למתן מעמד חוקי לפעילות הציונית:

"האינטרס של צרפת הוא, להפחית ככל האפשר את ההשפעות החיצוניות של הקהילות היהודיות בתחום הפרוטקטוראט, אשר כיוונן נסתר מפני הציונים הצרפתים, שאינם מסוגלים לפעול ביעילות כדי לנטרל את פעילותם של הציונים האנגלו-סכסים, הגרמנים והרוסים. קבוצות אלו, המקבלות הנחיות מבחוץ, עלולות לעורר בקרב החוגים המוסלמים תנועות-נגד, אשר הקהילות היהודיות עלולות להיות הראשונות להינזק בגללן. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד העליון של האוכלוסייה המוסלמית, אשר על דבקותם בנו נשענת המדיניות שלנו בכללה, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית.

מצוי כאן מרכיב פוליטי וממשלתי ייחודי, שיש להתחשב בו מאוד. אני נמצא בעמדה טובה יותר מכל אחד אחר, כדי לשפוט את המצב הפוליטי המיוחד של מרוקו, והשיקולים הפוליטיים מנוגדים להקמה של קבוצות ציוניות. מ׳ הלפרן יואיל אולי להכיר בכך, שהרזידאנס ניחנה ביכולת טובה יותר ממנו, כדי לשפוט את המצב, וכדאי שיחסוך מאיתנו את ההאשמות בעוינות שיטתית כלפי הציונות, שהוא כנראה רוצה להטיח בנו. הפרוטקטוראט מחזיק בעיקרון לסרב לכל התאגדות בעלת אופי פוליטי, ולא מצא לנכון לסטות מן הכלל הזה לטובת הארגונים הציוניים. מניעת ההרשאה אינה תלויה במהות הציונית של האגודות הללו, ואני שב ומדגיש זאת, אבל אינני יכול שלא להביא בחשבון את ההשלכות הצפויות ולהתעלם מן הצרות המאיימות לעוט על הפרוטקטוראט.״

האחראי החדש של האגף המרוקני בבפדרציה הציונית הצרפתית, יונתן תורץ, יהודי פולני שהתיישב בקזבלאנקה כנציג של חברה בריטית, המתין עד חלוף הסערה וכתב ללונדון:

"במצב שבו נמצא הארגון הציוני במרוקו כיום, הוועד הזמני של פצ"צ, האגף המרוקני, סבור שדווקא בגלל האינטרס של התנועה, וכדי להקל על ההשתדלות לקראת הכרה רשמית בה, יש לדחות למועד מאוחר יותר כל פעילות ציונית.״

המצב השתנה מכל-וכל עם עזיבתו של ליוטיי את מרוקו בסתיו 1925, והחלפתו בתיאודור סטיג, בעל תואר בפילוסופיה, ומקורב למפלגה הרדיקלית שאהדה מאוד את הציונות. – 1950 – 1868 Theodore Steeg נציג בבית הנבחרים הצרפתי, סנאטור של צרפת, חבר בממשלות אחדות בתפקידים שונים, ובין היתר גם מושל אלג׳יריה 1921 עד 1925, שאז החליף את ליוטיי במרוקו.-  למן מינויו של תיאודור סטיג, המושל הכללי-לשעבר באלג׳יריה, קיבל הלה פניות מן החוגים הציוניים, והגיב במידה של אהדה. הוא השיב על מברק הברכה שקיבל מיונתן תורץ במסר חם למדי:

"אתה יכול להיות סמוך ובטוח שבמרוקו, כפי שהיה קודם לכן באלג׳יריה, אקפיד מאוד להביא לכך שכל האמונות תכובדנה ללא-עוררין, וכי ביחס לציונים, אמשיך לתמוך באורח איתן בעקרונות המנחים של המדיניות שצרפת נוהגת על פיהם, כחברה בחבר הלאומים.״

אולם תיאודור סטיג בכל זאת הפגין זהירות רבה ביותר. ב-7 ביוני 1926, יעץ לנחום סוקולוב לנהוג בזהירות ובסבלנות, וציין את העובדה שהסולטן עוין את הציונות:

"הסולטן מסרב לכל תעמולה שעלולה להביא, בסופו של דבר, להפחתת מספר נתיני היהודים. כדאי להניח לקהילות היהודיות במרוקו, לפעול בשלווה, להתקדם ללא מניעים נסתרים, וזאת כדי שלא לחשוף את כלל העם המרוקני לתעמולה, אשר אף כי היא מצוינת בעיקרון, עלולה להתקבל בחוסר-הבנה על ידי אחדים ולגרום שוב להתעוררות של קנאות, שהיהודים סבלו בגינה זמן רב. שיבת הקנאות לא תוכל שלא להזיק לאינטרסים של אלו שעליהם אתה מגן. אני סמוך ובטוח שהציונים במרוקו יידעו, תוך כדי כך שיפעלו למען הגשמת חלומם היקר ביותר, לשתף פעולה למען השגשוג והגדולה של ארץ• זו."

בפועל, תיאודור סטיג, על אף שלא הפך את התנועה הציונית לחוקית באופן רשמי, גילה סובלנות כלפיה, ונקט גישה של פשרה, שנחום סוקולוב, בתשובתו לסטיג, שמח בה:

"הוד מעלתו הואיל בטובו להביע את הדעה, שהיהודים המתגוררים בתחומי הפרוטקטוראט חופשיים להיות, באופן פרטני, חברים בפדרציה הציונית הצרפתית, ובתור שכאלה, הרזידאנס אינה רואה כל מניעה לכך שיאספו את ״השקל", וכן, שהיהודים שרוצים לעזוב את מרוקו, כדי להשתתף באופן אישי בהקמת בית לאומי יהודי בפלסטינה, לא ייתקלו במכשולים בדרכם.״

הפשרה הזאת הכריחה את התנועה הציונית המרוקנית לשמור על פרופיל נמוך. היות שהתחייבה ״שלא להפחית את מספר נתיניו של הוד מלכותו״, לא יכלה לפעול למען העלייה לארץ, המחויבות הציונית הראשונה במעלה.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

יהודי מרוקו-רוברט אסרף

הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:

"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״

ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:

״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״

למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״

בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״

במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."

אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף

לנוכח שרשרת המאורעות הזאת, מנהיגי התנועה הציונית המרוקנית החליטו על הפסקת הפעילות הרשמית, ושמרו על איפוק זהיר, אף כי הרזידאנס הציבה, באופן דיסקרטי, הגנה על הרבעים היהודיים בערים המרכזיות.

הסולטן מוחמד החמישי, שחשש מפני תוצאות מזיקות ללאומיות המרוקנית, העלולות לנבוע מהתפרצות של מהומות נגד היהודים, טרח להבדיל בבירור בין האירועים במזרח התיכון לבין המצב הייחודי של היהודים המרוקנים. בעת קבלת־פנים שנערכה לחברים החדשים, המרוקנים, שאך זה נבחרו ללשכות המסחר והתעשייה, המלך שב ואמר בתוקף, שהוא "אינו מפלה בין נתיניו היהודים לאלו המוסלמים, המגלים אותה מידה של נאמנות.״ הוא פנה אל הנבחרים היהודיים והזמין אותם באופן פומבי ״ללכת בדרכי אבותיכם, לעבוד יד ביד עם אחיכם המוסלמים.״

המפלגה הלאומנית המרוקנית החשובה ביותר, ״איסתיקלאל״, הפיצה קול קורא, אשר בו הוקיעה ״נגד הללו אשר יש להם אינטרסים לקומם אלו נגד אלו את המוסלמים ואת היהודים המרוקנים.״ והוסיפה: ״מטרתנו מכוונת אך ורק למאבק נגד הציונות, ואין בלבנו דבר וחצי דבר נגד בני-ארצנו היהודים, אשר הם בעלי אזרחות מרוקנית ממש כמונו, וככאלה, נתונים למרותו של הסולטן.״

מתינותה של ״איסתיקלאל״ לא הייתה נחלתה של יריבתה העיקרית, ״המפלגה הדמוקרטית לעצמאות״, שביטאונה, ״אראי אל עם״ קרא, ב-12 לינואר 1948, להטיל חרם על בתי-המסחר היהודיים:

"דע לך, מרוקני אציל, שכאשר אתה נותן דירהאם אחד לציוני, אתה הורס בית ערבי אחד, ומממן את המדינה הציונית הבוגדת! אין לך צורך בשירותי הציונים. אל תקנה את התרופות שלך בבית-מרקהת ציוני, אל תלך לטיפול אצל רופא ציוני, אל תפקיד את הבד שלך בידי חייט ציוני, אל תסתפר אצל ספר ציוני, ואל הצטלם אצל צלם ציוני, אל תעלה על אוטובוס ציוני, אל תעסיק ציוני, וזכור תמיד, שכל יהודי תומך בציון.״

ההכרזה על מדינת ישראל העצמאית ב-14 במאי 1948, שילהבה את הרוחות, כפי שציין דוח של המודיעין הכללי הצרפתי: ״המלחמה בפלסטינה עומדת במרכז כל השיחות בקרב האנשים, בבתים, בבתי-הקפה, ברחובות, בחנויות. הנשים מדברות על סבלה של פלסטינה, הילדים תלמידי בתי־הספר מעלים על נס את גבורתם של הלוחמים הערבים. בכל תפילה במסגדים אומרים את התחינה להגנה על פלסטינה.״

הרשויות הצרפתיות נקטו מספר צעדים מונעים, ובייחוד אסרו על עליות- לרגל מסורתיות של יהודים, כמו למשל עלייה לרגל לאסז׳נד, ליד אואזאן. הסולטן, מודע לסכנה שבפריצת מהומות, השתמש בסמכותו הרוחנית ב-23 במאי 1948, בנושאו את דברו לאומה בשידור רדיו:

"בתוקף השליחות שאללה הכל-יכול הפקיד בידינו, להשגיח על האינטרסים שלכם, אנו מפנים אליכם את המסר הזה, כדי שתכבדו את החוקים ותצייתו להם. מזה ימים אחדים מתנהלת בפלסטין מלחמה, מאחר שהערבים נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזאת, ולגרש ממנה את תושביה. מדינות הליגה הערבית מצאו לנכון משום כך, לפלוש לטריטוריה של פלסטין הקדושה, כדי להגן על תושביה, ולסלק ממנה את התוקפנות הבלתי-מוצדקת של הציונות. אשר לנו, אנו מצהירים בזאת על שותפות מלאה בלב ובמחשבה עם השליטים הערבים ועם ראשי ממשלותיהם, כפי שכבר הודענו להם. אנו מסכימים לגמרי עם התנאים שבהצהרתם, כלומר, שהערבים אינם פונים נגד היהודים בכלל, ואינם רואים בהם אויבים, אלא שמטרתם היחידה היא להגן על ה׳קיבלה׳ הראשונה של האיסלם, ולהשיב על כנם את השלום והצדק בארץ הקודש, תוך שימור מעמדם של היהודים, אשר הוענק להם מאז ראשית הכיבוש המוסלמי.

אי לכך אנו מצווים על נתינינו המוסלמים, שלא להניח ליוזמות של היהודים נגד אחיהם הערבים בפלסטין להסית אותם, ולא לבצע שום מעשה העלול להפריע לסדר ולביטחון הציבוריים. עליהם לדעת, שהיהודים המרוקנים שיושבים מזה מאות שנים בארץ זו אשר גוננה עליהם, ובה ידעו את היחס הטוב ביותר, הפגינו את מסירותם לכס המרוקני במלואה, שלא כמו היהודים העקורים ממולדתם אשר התקבצו מכל רחבי העולם בפלסטין, במטרה להשתלט עליה באופן שרירותי ובלתי-צודק. כמו כן, אנו מצווים על נתינינו היהודים, שלא ישכחו, שהם מרוקנים החיים תחת חסותנו, וכי מצאו בנו, בהזדמנויות שונות, את המגן הטוב ביותר לאינטרסים ולזכויות שלהם. לכן עליהם להימנע מכל פעולה שעלולה לתמוך בתוקפנות הציונית, או להביע סולידאריות עמה; מאחר שאם יעשו זאת, יפגעו בזכויותיהם הייחודיות כמו גם בלאומיות המרוקנית.

אנו סמוכים ובטוחים שכולכם המרוקנים, ללא יוצא מן הכלל, תיענו לקריאתנו, ותעשו מה שאנו מצפים מכם, כדי שהסדר הציבורי יישמר ויכובד במולדת היקרה הזאת. ייתן אלוהים שנגשים את יעדינו ואת אלו שלכם: הוא האדון הטוב ביותר ומשענתנו הטובה ביותר.״

הכרזתו של הסולטן נקראה בכל המיסגדים ובכל בתי-הכנסת במרוקו. היא פורסמה בעתונות ושודרה פעמים אחדות מעל גלי הרדיו הלאומי. קריאה זו לשמירה על השקט הייתה מבורכת, אך הייתה בה גם בעיה. רבים ראו בשלווה המובטחת ליהודים דבר שבהתנייה: אם ינהגו באופן אחר, היהודים ״יפגעו בזכויותיהם הייחודיות ובלאומיות המרוקנית.״

אולם ראשי הקהילות, גם אם עשו הכול כדי שאחיהם לדת ישמרו על הנייטראליות והזהירות, ויימנעו מהפגנת סולידאריות עם אחיהם בפלסטינה, לא היו ערוכים לעצור את תנועת העלייה.

זו שבה להתקיים בקנה-מידה גדול. המועמדים לנסיעה עברו בחשאי את הגבול לאלג׳יריה, משם הובלו למארסיי. במרוקו, אוז׳דה הפכה ל״דלת הסובבת״ של התנועה הזו. תוך שבוע, בין 31 במאי ל־7 ביוני 1948, המשטרה עצרה 77 איש שחצו את הגבול באופן בלתי-חוקי. משטרת הגבולות, שלא יכלה לטפל במספר כה גדול, שילחה אותם לערי המוצא שלהם. הפעילים הצעירים של ״איסתיקלאל המקומית״ ארגנו סיורים, אשר עצרו את הנוסעים היהודים החשודים שירדו מהרכבת, ומסרו אותם לידי הרשויות. תקריות אלו יצרו בסופו של דבר אווירה של מתח עז בעיר.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008

למעשה, עם החתימה על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל לבין שכנותיה, התירוץ של מצב לוחמה – אשר העניק תוקף חוקי, רשמי, לאיסור הכולל על ההגירה – נעלם. הרזידאנס, מבלי להרחיק לכת ולהעניק גושפנקה חוקית לעלייה בגלוי, הפכה אותה ל״נסבלת״ על ידי כך שקבעה לה מסגרת. הגנרל ז׳ואן, שהגיע למסקנה, שרק הסוכנות היהודית מסוגלת לעשות את הדבר ביעילות – כמובן, בתנאי ששמה לא יופיע – כרת הסכם בעל־פה עם נציגה בצרפת, ז׳אק גרשוני. הסוכנות היהודית קיבלה אישור לפעול, במסווה של פעילות בתחום התרבות והצדקה של הקהילה האשכנזית של מרוקו, ״קדימה״.

לפני שז׳אק גרשוני יצא מרבאט לפריס, ניסח את ההסכם שאליו הגיע עם הגנרל ז׳ואן במילים הבאות:

"בזאת ברצוני לסכם בשורות אחדות את פרטי התוכנית שבה עסקנו במגעינו, ואשר אתה הואלת בטובך לאמץ אותה בעיקרון.

  1. נראה שנחוץ להכניס סדר בנושא ההגירה של יהודים ממרוקו לישראל. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר האחריות שלה לגבי הנושא מוכרת לך, חשה בצורך לארגון הגיוני.
  2. לא מדובר רק באינטרס של מדינת ישראל. לדעתנו, גם צרפת יכולה להרוויח מהגירה יהודית ממרוקו לישראל,בצורה של הרחבת השפעתה בכל הלוואנט, בתנאי שהמהגרים ממרוקו הצרפתית יכבדו את בעלת החסות.
  3. מבחינה מעשית, הדבר כולל את עיקרון הבלעדיות בכל הנוגע להגירת יהודי מרוקו לישראל, שתהיה בידי נציגים או גופים השייכים לסוכנות היהודית. לשם כך נקבע, שנציגי מחלקת ההגירה יתחילו בסלקציה של מועמדים על פי הנורמות הרגילות (גיל, מצב בריאותי, מצב משפחתי, מקצוע).
  4. למניעת הטעויות, הנמשכות עד עתה, יוקם בקזבלאנקה משרד, אשר תכליתו תהיה לתעל את ההגירה. המשרד יעבוד תחת כיסוי של אגודה לעזרה סוציאלית שכבר קיימת(׳׳קדימה״).
  5. כל עבודה מסוג כזה, תהיה אפשרית אך ורק בשיתוף- פעולה עם מינהלת הפרוטקטוראט.
  6. בפועל, צריך יהיה א) לתעל לרבאט את כל הבקשות האישיות לקבל אשרות יציאה מיהודים מרוקנים, אשר לגביהם ניתן לשער שמדובר במועמדים להגירה. ב) להקים עבורם מערך של ויזות קולקטיביות שתהיינה תקפות עבור קבוצות של נוסעים."

הסוכנות היהודית, במסווה של ״קדימה״, אכן פתחה משרד בקזבלאנקה, ומחנה מעבר בדרך למאזאגאן. ההסכם פעל כמעט ללא בעיות, עד זמן מועט לפני שמרוקו זכתה בעצמאות.

הסולטן לא הסכים ממש למצב זה. ניתן לשער מה היו רגשותיו, למיקרא התחקיר שהתפרסם ב-14 באוקטובר 1949 בשבועון ״ג׳ואיש כרוניקל״, ביטאונה של הקהילה היהודית בבריטניה:

״הרשויות הצרפתיות, מחשש שמא ״יציאת מצרים״ הזאת תלבש ממדים גדולים עוד יותר ותפריע לכלכלת הארץ, דרשו מן הסולטן להוציא ״דאהיר״ – צו מלכותי – שימנע מיהודים בעלי אזרחות מרוקנית לעזוב את מרוקו. הסולטן סירב בתוקף לעשות זאת. ׳היהודים הם ילדיי, כמו המוסלמים: אבות- אבותיהם היו נתיניהם של אבות-אבותיי, ואני מודע לאחריות שלי כלפיהם. אם הם יילכו מכאן – אני מתאבל על לכתם. אם יחזרו – אני אשמח על כך ואברך אותם על בואם, כמו אב שילדיו תעו בדרכם ולבסוף שבו אל בית אביהם׳״.

המיכסה החודשית הראשונה נקבעה ל־600 איש, לעומת 2,500 שביקשה הסוכנות היהודית. יתר על כן, היה מדובר רק בתושבים היהודים שבערים הגדולות, ולא בתושבים הכפריים באזור הרי האטלס, שנידונו להמתין לימים טובים יותר.

ז׳אק לאזארוס, מנהל המשרד הצפון־אפריקני של הקונגרס היהודי העולמי, ביקר במרוקו בסוף אוקטובר 1949, בסיור לשם איסוף מידע. הוא ציין שהייתה התקדמות גדולה בתחום העלייה, מאז ההכרה הרשמית בה מצד הרשויות. אך הוסיף:

ובכל זאת, העלייה איננה כי אם ״נסבלת״. יש לנקוט אמצעי זהירות כיאות, כדי שתתנהל בדיסקרטיות הרבה ביותר (אין להכניס שום מידע על כך בעתונות היהודית של צרפת ושל צפון־אפריקה).

חששות אלו היו מוקדמים מדי. באופן פרדוקסאלי, מתן גושפנקה חוקית לעלייה, במקום שתהווה אות לפרץ גדול של הגירה, דבר שמפניו חשש הגנרל ז׳ואן, אפשר לתעל את שטף היציאה עקב התאמה משונה בין האינטרסים של הרזידאנס לבין אלו של מדינת ישראל החדשה. עם חתימת ההסכם עם הרזידאנס, הדאגה הראשונה של ״המוסד״ – שנשאר אחראי לעלייה מצפון־אפריקה במסוה של הסוכנות היהודית ־ הייתה לבקש מן האוכלוסייה היהודית לדחות למועד מאוחר יותר את תוכניותיהם ליציאה. הרעיון שביסוד הדחייה הזאת היה לנצל את העיכוב הזה כדי להכין ולחנך את יהודי מרוקו לעלייה העתידית. אבידוב, נציג ״המוסד״ בצפון־אפריקה, דיווח:

"שלחנו שליחים לטאנג׳יר, לקזבלאנקה ולמרוקו המזרחית, כדי לסייע בתיעול גל העזיבות. הם נשאו נאומים בבתי-הכנסת, והסבירו למתפללים, שתורו של כל אחד מהם יגיע, אולם לפי שעה, עליהם להישאר בבתיהם ולהמתין. ההסברים הללו היו לשווא, ולעתים קרובות הביאו לאפקט ההפוך. האנשים ראו בכך הגבלה של העלייה, והסיקו מכך שהם צריכים להזדרז ולנסוע. היינו חסרי אונים…״

חודשים אחדים לאחר מכן, הגל הראשון של התלהבות משיחית דעך; הרתיעה מפני עלייה, שגילו האלמנטים המודעים ביותר, התפשטה עד כדי להדאיג את השליחים במקום. ביוני 1949, השמיעו הללו ״צפירת אזהרה״ במכתב קולקטיבי שהופנה לירושלים:

"נוכחנו לדעת, עד כמה הקהל כאן זקוק לכך ש״ייקחו אותו בידיים", ומבקש לדעת את האמת לגבי ארץ ישראל ללא כחל ושרק. בייחוד לנוכח ריבוי המכתבים המגיעים לכאן והעולים שחזרו למרוקו, שמדברים רעות על התנסותם. חייבים לערוך מסע הסברה ולספק מידע לגבי התנאים האובייקטיביים השוררים בישראל, כדי להשיב להם את האמון שעורער לאחרונה בגורלה…

בגלל הפצת השמועות הללו, כבר לא מוצאים כאן אותו הדחף שהלהיב את יהודי מרוקו לפני חודשים אחדים. אפילו הצעירים נעשו אדישים לנעשה בארץ ישראל. פעמים רבות שמענו את המתקדמים ביותר מקרבם אומרים; אנו מוכנים להשלים עם הקשיים השוררים בארץ ישראל, אבל לא עם האפליה. כאן סבורים שהארץ נתונה בידיו של "שבט שליט" אחד, זה של הי׳פולנים". לכן, במקום לעזוב את הנוחות בחייהם כאן, ולהמירה בחיים של עבודה קשה, ובנוסף לכך גם להיות מטרה לאפליה – הם מעדיפים להישאר במקומם.״

וכך, אם בתחילה המיכסה של 600 ויזות לחודש – כלומר, 7,200 לשנה, מספר שהיה נמוך מן הריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, שהוערכה ב־ 12,000 נפש לשנה – נראתה בלתי-מספקת בעליל, הרי שבפועל לא עברו אותה עד 1954. מספר המהגרים התקרב ל-5,000 ב-1950, ב-1951 עלה ל- 7,770, ב-1952 ירד שוב ל־5,031, וב-1953 הגיע לשפל העמוק ביותר, 2,996 מהגרים, מספר שהיה ללא-ספק קטן יותר ממספר השבים למרוקו.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008 – עמ'52-48

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר