רובר-אסרף-יהודי-מרוקו-תקופת-המלך-מוחמד-5


רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

יהודי מרוקו - רובר אסרף

משך שלושה ימים – ה־17, ה־18 וה־19 באפריל שנת 1912 – היה המלאח נתון לשבט או לחסד בידי עדרי שודדים ומרצחים באין מי שיבוא לעזרת היהודים, שניצלו רק בזכות בריחתם הבהולה, ובסופו של חשבון בזכות חמלתו של הסולטן. הלז, שנכמרו בו רחמיו, פתח לפניהם לרווחה את שערי ארמונו, נתן להם מקלט באלפיהם בחצרות ואפילו בגן־החיות שלו. הוא חילק להם צורכי־מזון שהכין לקראת מסע ממושך. כל יהודי העיר, 15,000 במספר, יצאו וידיהם על ראשם מן הפרעות האלו שלא היו כדוגמתן בתולדותיה של מארוקו.

הצבא הצרפתי, שהגן על עמדותיו הצבאיות השונות בשני קצותיו של המלאח, לא התחשב כלל באוכלוסיה היהודית. רק כעבור זמן רב למדי חזרו הצרפתים והשתלטו על העיר למעשה, לאחר פעולות דיכוי אכזריות. בדין ראה בהם היישוב היהודי שבעיר, בגלל הפיגור בהתערבותם, גורם חשוד.

ב־20 באפריל 1912 הקים מולאי חפיד ״ועדה לסיוע ולתברואה למלאח של פאס״ כדי לגשת ״לתיקון הנזקים של האסון הכביר שפגע באוכלוסיה היהודית״. שני הרבנים הראשיים, השייך אל־יהוד (ראש הקהילה) ומנהל בית־הספר של האליאנס, שנעשה ידיד אישי לסולטן, נמנו עם חבריה של ועדת הארבעה־עשר. כמעט אך החלה במפעל השיקום שלה וכבר נחת על העיר, בסוף מאי, גל חדש של אנשי שבטים, אלא שהפעם באה ההצלה אך ורק בזכות התערבותו הנמרצת של הצבא הצרפתי.

רק לאחר שגילה הגנרל ליאוטיי את מלוא רצונו הטוב, פיצה את הקהילה על הנזקים שנגרמו לה ושיתף אותה בניהולם של ענייני העיר, הושב חלק מיוקרתה של צרפת לקדמותו; מעתה אכן הצטיירה כמגינתם של יהודי מארוקו – בעלת־חסות שאינה משכנעת ביותר, ורק לעתים רחוקות היא פועלת בחוסר־פניות.

היהודים מצדם ידעו מעתה והלאה שמולאי חפיד שוב אינו מסוגל למלא את אחת ההתחייבויות בחוזה־הנאמנות המקשרם אליו: ההגנה על חייהם ועל רכושם. היהודים מיהרו להבין שמכל מקום עבר השלטון הממשי מן הארמון אל היכל הנציבות. אף־על־פי שמרצונם התייצבו תחת חסותה של זו האחרונה, הוסיפו נכבדי היהודים, כמוהם כרוב־רובם של צאן־מרעיתם, לשמור את מלוא חיבתם לכס־המלוכה העלאווי.

מולאי יוסוף: תחילת הפרוטקטורט

הנציב הכללי הראשון של צרפת, ליאוטיי, שקצרה רוחו לבנות את מארוקו המודרנית, התנגש במולאי חפיד המוכה, המבוזה והשוגה בדמיונות. מאחר שסירב להתחיל את תקופת הפרוטקטורט בהדחתו של הסולטן, עמל שלושה חודשים עד ששכנע אותו לרדת מכיסאו ב־12 באוגוסט 1912, כנגד פיצוי כספי נכבד, ולפנות את מקומו לאחיו החורג, מולאי יוסף, היחיד מבניו של מולאי חסן שלא נבאש ריחו בגלל מאבקי־האחים על השלטון.

דור דור והסולטן שלו. ליאוטיי, שהעמיד על ראש עדיפויותיו את השקטת הארץ ופריחתה, לא היה זקוק לאיש כדמותו וכצלמו אלא לאיש ההולם את צרכיו. מולאי יוסף חסר היה את צחצוח־החרבות של המלכים אנשי־המלחמה. בהיותו איש ירא־שמיים, רודף־שלום, מאופק, ישר־דרך, תם ובעל הכרת־ערך, ונטול שאיפות מרקיעות־שחקים, היה שותף אידיאלי לנציב־הכללי האידיאליסט, ששאף לעזור למארוקו לשוב ולתפוס לימים את מקומה במשפחת האומות, תחת אפוטרופסותה של צרפת כצד מעוניין ונוגע־בדבר.

ליאוטיי, שהיה מלוכני מושבע, מעריץ נלהב של התרבות המוסלמית והמארוקאית, השיב לחצר־המלוכה השריפית את מחלצותיה מימים־עברו. מולאי יוסף השיב לו כגמולו ולא זז מנאמנותו. לאחר שהעתיק את מושבו לרבאט, בירתה החדשה של הממלכה, השלים על־נקלה עם הגבולות שהושמו לשלטונו. הוא פעל מתוך הסכמה מלאה עם הנציב, אף קשר עמו קשרי ידידות עמוקים. הוא הסתפק בכך שנתן את תמיכתו לעבודות המודרניזציה רבות־הרושם. ליאוטיי מצדו לא ניסה כלל לכלוא אותו בארמונו אלא עודדו להופיע ברבים, לנסוע, להשיג הכרה ולקנות לו מכרים.

השבת הסדר על כנו בארץ על־ידי הצבא הצרפתי היתה אך לברכה לשליט, שיוקרתו עלתה דווקא משום שלא הוצרך לזהם את ידיו שלו. הוא מלך, אם גם לא משל, על ארץ גדולה שהפכה להיות אתר־בנייה ענקי, המושכת אליה כמגנט אנשים והון מכל פינות אירופה, אך בעיקר מצרפת, ויצאה מחוזקת מארבע שנותיה של מלחמת־העולם הראשונה.

משעה שקם הפרוטקטורט על רגליו, ובלי שיהיה צורך בהצהרות מרעישות או במחוות מרעישות, גם בלי חקיקה מיוחדת, חל שינוי מרחיק־לכת במצבם של היהודים. מס־הכניעה (ג׳זיה), כמו גם היטלים של חירום או של שרירות־לב, היו לנחלת העבר. נהגים של אפליה, בפרט בתחום הדיור והלבוש, עברו ובטלו, וזאת גם בעיר כמו פאס, שמאז ומתמיד יצאו לה מוניטין של קנאות דתית. שם נפתח שער לקישור בין המלאח לבין השכונות המוסלמיות לבונאפע ובוטואיל, שבהן התחילו יהודים להשתכן.

הנה כך, כאשר בא הסולטן לפאס ב־12 בדצמבר 1920, לא הבדיל בין יהודים למוסלמים, כמסופר ב״דברי הימים״ של העיר: ביוס א׳ בטבת תרפ״א (1921) הגיע לכאן הסולטן מולא׳ יוסף יר״ה (ירום הודו). הוטל על התושבים לממן ארוחת צהר״ם וארוחת ערב למחנה של הקאיד פאראג׳׳. הוצאה זו עלתה כ־ 12000 ריאל צרפתי = 60000 פראנקים, והוטלה על כל תושבי העיר, יהודים ומוסלמים.

היהודים נתנו אלף ריאל = 5000 פראנקים. בעלי נתינות זרה לא השתתפו בהוצאה זו.

בגלל הקהילה היהודית החל גם, בהסכמה הדדית בין הארמון לנציבות, מפעל שידוד־המערכות המינהלי של מארוקו. גם אם ראינו שההפליות הכרוכות במעמד הד׳ימי עברו ובטלו מן העולם, הרי במעמדם המשפטי של היהודים לא חלה לאמיתו של דבר מהפכה. היהודים, שמודרים היו מאזרחות צרפתית ומורחקים מחיי־הציבור של החברה המוסלמית, הוסיפו לחיות במצב של דו־משמעות, ולא עמד להם אלא מעמדם כנתינים הכפופים לחסותו האישית של הסולטן. מהיותם ד׳ימים עדיין לא יכלו למלא משרות שלטון שמרות בצדן במח׳זן, ומהיותם מארוקאים לא יכלו להיות פקידים במנהל של הפרוטקטורט. כך אפוא נזהרה צרפת עד מאוד מלגייס מתנדבים יהודים בעת מלחמת־העולם הראשונה.

ליהודים לא נפתח אפילו פתח לטפח איזו זהות שאיננה דתית בלבד. ליאוטיי מעוניין היה לשמור על הסכמה טובה בין יהודים למוסלמים, ולכן התנגד בכל תוקף להקמתה של תנועה ציונית במארוקו. לכל היותר היה ניסיון לתיקון קוסמטי במעמדם של היהודים. ב־22 במאי 1918 הוצאו שני צווים להקמת ועדי־קהילות בכל עיר ולמודרניזציה של הליכי בתי־הדין הרבניים. הצו הראשון תיקן שבראש הוועדים יעמדו נכבדים, ממונים על־ידי הווזיר־הגדול, על־פי המלצתם של נכבדי הקהילה. סמכויותיהם של אלה לא תצאנה מגדר סיוע לנצרכים וניהול ענייני הפולחן. בתי־הדין הרבניים שמרו על סמכותם היחידה בענייני דיני אישות. הצו השני הקים בית־דין גבוה לערעורים, ושימר את האוטונומיה השיפוטית המסורתית של הקהילות היהודיות על אדמת האיסלאם.

אך ליאוטיי היו לו דאגות דוחקות יותר. ב־1922 השתוללה מלחמת הריף. הואיל והספרדים לא הצליחו לבלום את ״הריפובליקה הריפית״ של עבד אל־כרים, לחץ על פאריז לשגר גייסות לדיכוי המרידה. בראש הגייסות הללו עמד המרשל פטן. כאשר אך הגיע הלז, מיהר למתוח ביקורת על היערכות הצבא תחת פקודתו של ליאוטיי, שהודח מן הפיקוד. הגנרל הזקן, עייף, מושפל וזעף על כפיות־הטובה מצד פאריז, ביקש שיחליפוהו. הוא נפרד מידידו הסולטן בטכס נוגע ללב, וב־10 באוקטובר 1925 עזב את מארוקו. כך הסתיים הפרק הראשון והאחרון של קולוניזציה במקל־נועם.

הנציב הכללי החדש, תיאודור סטג, היה פילוסוף קר־מזג ומכונס בתוך עצמו, שלא שקד אלא על האינטרסים המיידיים של צרפת. יחסיו עם מולאי יוסוף היו הוגנים, אפילו טובים, אבל חסרים היו את הממד הרגשי שהחדיר בהם קודמו. לאמיתו של דבר, נשאר מולאי יוסף בחיים רק שנתיים אחרי פרישתו של ליאוטיי. הוא מת מיתה חטופה ב־1927, בשעת ביקור בפאס, בגיל 48. רגע נשארו המח׳זן והנציבות הכללית שרויים במבוכה עקב הסתלקותו בטרם עת, שהרי ככל הנראה לא נתן איש דעתו תחילה על בעיית הירושה.

השליט המנוח אכן הצביע על העדפותיו כאשר הפקיד, עוד בימי חייו, את בנו הבכור, מולאי אדריס, כממלא־מקומו בדרום, כהונה שהיא בבחינת חדר־ההמתנה המסורתי לכס־המלוכה. אבל לא היתה שום חובה חוקית לכבד את המשאלה הזאת, שהרי לפי המשפט הפומבי המארוקאי אין זכות הבכורה כלולה בכללי הירושה. כך הסבירו לתיאודור סטג, משנהו הכללי אירבן בלאן ויועצו המשפטי מישו־בלר. בהיעדר כלל מחייב מלבד ההשתייכות לשושלת העלאווית, הציעו לו לנצל את המצב ולהושיב על כס־המלוכה שליט המוכן להיכנע כליל לרצונה של הנציבות הכללית.

ברי היה שאין מולאי אדרים עשוי למלא את התפקיד הזה, לפי שהיה נמהר ובלתי־תלוי יותר מאביו. הוא הדין באחיו הצעיר מולאי חסן, שתואר כ״חם־מזג הדומה לדודו הנורא מולאי חפיד יותר מאשר לאביו רודף־השלום״. סטג החליט אפוא לחפש איש צייתן יותר. השליט שאליו נשא את נפשו היה אמור להיות גמיש ונקי מכל חמדת שליטה. התקדים של מולאי יוסף, שבו נאחז סטג, לא היה צריך להטעות. הנציב הכללי של אותה שעה לא רחש כבוד כקודמו למארוקו ולמלכותה. הוא רצה להגביל את המלך לעתיד־לבוא בתפקיד של טכס, ובכך לפלס דרך לניהול בלתי־אמצעי של שטח־חסות שעליו להיעשות מיד שטח כדאי ומכניס־רווחים למטרופולין.

כך איפוא נבחר היורש הפחות מתקבל על הדעת – בשים לב לגילו, לחוסר־הכשרתו, ולמצבו הרחוק מלעורר קנאה: סירי מוחמר, הצעיר בבניו של מולאי יוסף. אף־על־פי־כן עברה המלכות בירושה תוך כדי כיבוד מוחלט של הכללים, וחכמי ההלכה, העולמא של פאס, סמכו ידיהם כאיש אחד על הבחירה הזאת.

סירי מוחמר, שנבחר בעבור שנחשב חדל־אישים, עתיד היה להתגלות כמי שהביא את הפרוטקטורט לקבורות לאחר שקם להגן אגב כך באומץ־לב על היהודים ״שלו״ כנגד המשטר של וישי.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 69

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- הקיבוץ היהודי בראשית המאה

יהודי מרוקו - רובר אסרף

התביעה לשוויון־זכויות

פתיחה כפויה זו של מארוקו להשפעות אירופיות לא עוררה בקרב היהודים, במישור האינטלקטואלי, שום חשיבה על זהותם, כשם שלא עוררתם להעריך מחדש את זיקתם לסביבתם המוסלמית, אלא גרמה להם רק להיצמד, פעמים בלא הבחנה, בערכי התרבות של צרפת ולשונה.

באין לשון משותפת, פסק כל דו־שיח בין משכילים וחכמי־דת יהודים ומוסלמים מאז תור־הזהב באנדלוסיה. הערבית הספרותית הפכה להיות לשון זרה ליהודים מאז גזרו האלמווחידים במאה הי״ב שהד׳ימים אינם ראויים ללמוד את לשון־הקודש של הקוראן. בחיי־היומיום שוב לא היה דבר משותף בין המלאח וה״מדינה״ זולת הערבית בניב המקומי. הגם שהרמב״ם כתב את יצירות־המופת שלו בערבית, הרי יהודי מארוקו, רבנים כלמדנים, שוב לא השתמשו אלא בעברית. השאלות ותשובות שלהם, שנכתבו כולן בשפה זו, עסקו אך ורק בתחומה המסוגר של ההלכה, להוציא כל מדע הקרוי ״חיצוני״ דוגמת פילוסופיה, מתימטיקה או אסטרונומיה.

הציבור היהודי והמוסלמי כאחד התעלמו כליל מן הזרמים האינטלקטואליים שהסעירו את המזרח והמערב כאחד ואגב כך הפכו גב זה לזה. החל במחצית השניה של המאה הי״ט קיבלו היהודים עידוד נרחב לאמץ להם את ערכי החופש והשוויון שממהותה של הציוויליזציה האירופית מכוח עשיית־הנפשות המשחררת של האליאנס, מוסד שחזר ונאחז ברעיונות של תנועת ההשכלה של יהודי גרמניה, ובכך עודד אותם לעזוב את הגטו הגשמי והרוחני שלהם ולהשתחרר על־ידי החינוך.

האליאנס לא קראה תיגר במישרים על מסורתם ודתם של היהודים. היא פעלה לפי סיסמתה הידועה, ״היה יהודי באהלך ואדם בצאתך״, אלא שהדגישה יותר את האוניברסליות של התרבות החילונית מאשר את ההתעמקות במסורתה של היהדות. ומבחינתה לא היתה אוניברסליות אלא במגילת־זכויות־האדם ובלשון הצרפתית. על בסיס רעיוני זה פיתחה, החל משנת 1862, את רשת בתי־הספר שלה, חרף התנגדותם של הרבנים המסורתיים. כשעלה מוחמר בן יוסף לכס־המלוכה כבר היתה רשת זו מפותחת כהלכה, גם הודות לתמיכתו של משטר־החסות.

האליאנס, שלא נתנה חינוך אלא לילדים יהודים – ומחוסר אמצעים, גם לא לכולם – קמו עליה תוקפים מכל עבר: הציונים, שבעיניהם לא היתה ״לאומית״ די הצורך לפי שהתעלמה מהוראת העברית החדשה; המתבוללים, שהוכיחו אותה על פניה בעבור שהקימה מסגרת נפרדת ליהודים; הרבנים, שבעיניהם לא היתה דתית דיה והאשימו אותה שהיא מפקיעה את הנוער מיהדותו; ולבסוף, המוסלמים, שבעיניהם לא היתה מארוקאית דיה לפי שלא הכלילה את הערבית בתוכניות־הלימודים שלה ולעתים קרובות אסרה על תלמידיה להשתמש בשפה זו, בהעדיפה עליה את הצרפתית.

אולם הוויכוח הזה אינו חייב להטעות. בתקופה זו של ראשית המאה עדיין היו רוב־רובם של היהודים קשורים ללימודי ההלכה המסורתיים ולשמירת־מצוות מכנית. ההדפסה בלשון העברית התקדמה בצעדים ניכרים.

שניוּת זו שיקפה את עמידתם דו־המשמעית של היהודים בין שאיפה לשוויון־זכויות ובין נאמנות אישית לסולטן, בעוד הציונות מסתמנת כנתיב שלישי. אבל הלבטים האלה לא באו לידי גילוי אלא בתקופת מלכותו של מוחמר החמישי.

בערים התבטא הבידוד היחסי של היהודים, מבחינה חברתית, בהסתגרותם במלאח, שהוקם מטעמים חומריים ולא תיאולוגיים, שהרי לא באיסלאם ולא ביהדות לא קיים שום ציווי של הפרדת מגורים. משום כך, בעצם, אטית היתה התפשטותו של המלאח, שלא נעשה חובה אלא במועד מאוחר ביחס, כאשר לפי פקודתו של מולאי סלימאן (1822-1792), שלמען האמת נטה חסד דווקא ליהודים, עשה את המגורים במלאח חובה ליהודים בכל רחבי ממלכתו, להוציא את נמלי צאפי וטנג׳ר.

עם הזמן מצאו היהודים יתרונות לא מעטים בבידול הזה, והמלאח הפך להיות מרחב של אוטונומיה חברתית ודתית כמו גם מקום בטוח למדי. אך כאשר באה התפוצצות־האוכלוסיה, עקב הריבוי הטבעי והיציאה מן הכפרים, וחייבה להרחיב את רבעי המלאח, לא מומשו מעולם ההיתרים לבנות מחוץ לחומות – גם כאשר אמנם ניתנו.

רק עם בוא הפרוטקטורט הורשו היהודים לדור בכל אשר תאבה נפשם, בין ב״מדינה״ ובין בעיר ה״אירופית״. בפאס ובקאזאבלנקה עקרו האמידים יותר לשכונות החדשות שהקימו הצרפתים. במכנאס, למרבה הפלא, בחרו ב־1925 לבנות להם מלאח חדש, שנוח היה יותר מן הישן, כמובן, אבל בקאזאבלנקה הצטופפו היהודים מלב־הארץ לאלפיהם במלאח, עקב גידולה המסחרר של העיר, ושם היתה בעיית הדיור חמורה ביותר. כך גם נשארה לאורך ימים ושנים.

אכן, מוסד המלאח יפה היה לאוטונומיה הדתית ולשלוחותיה בתחומי המשפט, המיסוי והמנהל. גם אם לא היו כללים מדויקים או בלתי־משתנים, לא רבים היו ההבדלים בארגון הקהילות בין עיר אחת לחברתה. הדגם, שהונהג על־פי התקנות, הובאו על־ידי ־״מגורשים״ מספרד.

בראש הקהילה עמד הנגיד, שדאג לקשר עם השלטונות. הוא שהיה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מס־הגולגולת וההיטלים ־מיוחדים, ואת חלוקת התשלומים האלה קבע כטוב בעיניו בין הסרים למשמעתו. לעתים קרובות היה הנגיד זוכה בכהונתו רק הודות לתשלום שוחד ושאר מנהגים מפוקפקים: אף שלהלכה נבחר על־ידי הקהילה, למעשה מתמנה היה על־ידי המח׳זן. לכן החליטו עוד במאה הי״ח מספר קהילות, ובכללן זו של פאס, לבטל את התפקיד הזה. על כל פנים, גם במקום שקוימה המשרה, התרוקנה מכל תוכן והשלטונות התרגלו להסתייע בשייך אל־יהוד (שייך היהודים), שמופקד היה בעיקרו של דבר על תחום הבטחון.

בצד הנגיד או שייך אל־יהוד שימשה הנהלה בת שבעה נכבדים־עמיתים, הלוא הם טובי העיר, שהם עצמם מונו על־ידי אסיפת עמיתיהם, זו שקרויה היתה מעמד. הם היו יוצאי משפחות עשירות או למדניות. בנוסף לסמכויותיהם בתחום הכספים – חלוקת מס־הגולגולת – ניהלו את מוסדות הצדקה, המגביות, ענייני הפולחן, ובדרך־כלל עסקו בחיי־היומיום של הקהילה. ועד זה מילא גם תפקיד בהוצאת תקנות, שתוקנו לשם ניהול חיי הדת והחברה. ואחרון אחרון: ממנה היה את נשיא בית־הדין הרבני, על שופטיו, שלושה עד חמישה במספר.

משעה שנתמנו הרבנים־השופטים, הם הדיינים, עצמאיים היו לכל דבר ויישמו לפי מיטב מצפונם את דיני ההלכה. בית־הדין הרבני הוא לבדו היה המוסמך לדון ולפסוק בדיני אישות. בחיי־המעשה מעורב היה גם בכל הסכסוכים האזרחיים או המסחריים שנפלו בין היהודים לבין עצמם. בתחום המסחר יכלו יהודים לפנות להלכה לבתי־המשפט המוסלמיים, אלא שאם נהגו כן עלולים היו להיות מנודים מן הקהילה, והיה זה עונש מטיל־מורא שפירושו חרם אזרחי ודתי כאחד. פרט לכך, בכל סכסוך שמעורב בו מוסלמי בין בדיני עונשים ובין בשאר דינים, היתה הסמכות נתונה רק לבתי־המשפט של הקאדי והפאשה.

אחרי שש שנות היסוסים ניגשה הנציבות הכללית לרפורמה זהירה של הארגון הקהילתי: שני הצווים שהוצאו ביום 22 במאי 1918 שמרו על עקרון האוטונומיה, אך עם זאת הטילו עליה פיקוח מחמיר יותר. בכל עיר נתמנה על מקום המוסדות הישנים ועד שנטול היה סמכות משות משפטית ופעילותו הוגבלה לתחומי הצדקה והפולחן בלבד. בחירת יושב־הראש וקביעת התקציב כפופות היו לאישורו של הפאשה.

בתחום המשפטי שוב לא היו הרבנים־הדיינים נבחרים אלא ממונים. סמכותם הוגבלה לתחום של דיני־אישות בלבד. להוציא את המודרניזציה של הנוהל, התבטא החידוש העיקרי בהקמת בית־דין רבני גבוה ששימש ערכאה לערעורים, ונשיאו הראשון היה הרב הראשי של סאלה, רפאל אלנקוה, חתנו של מורהו הרב הראשי יששכר אסרף…

לשם פיקוח על המכלול הזה הקימה הנציבות הכללית ב־23 ביוני 1919 את כהונת המפקח על המוסדות היהודיים, הכפוף למנהלת ענייני הילידים שליד הפרוטקטורט. כך אפוא, עם שקיימו את אשליית אפוטרופסותו של המח׳זן, העמידו השלטונות הקולוניאליים את הקהילות היהודיות תחת פיקוחם הישיר, כפי שתעיד אישיותו של המפקח הראשון, יחיא זגורי. האיש היה תורגמן בקונסוליה הצרפתית בקאזאבלנקה, שזכה בעיטור לגיון־הכבוד בשל התנהגותו בעת נחיתתם של הגייסות הצרפתיים ב־1907 וקיבל אזרחות צרפתית. פרט לזה גם הוסיף לשמש בתפקיד יושב־ראש ועד קהילת קאזאבלנקה, וכך איגד בידו את תפקידי המפקח והמפוקח…

באשר לרפורמה זו, אפשר לומר שגם אם הגבילה את האוטונומיה של הציבור היהודי הרי לפחות העניקה לו מוסדות, שאמנם לא הצטיינו באופיים הדמוקרטי. אפשר להוסיף ולהעיר כי המבנה חסר היה במובהק רשות אחת מרכזית – שלא לומר סמכות כלל־ארצית. כדי להבטיח פיקוח משופר על יהודי מארוקו, הקפידו על האשליה כאילו אין להם אינטרסים קיבוציים להגן עליהם.

עובדה פרדוקסלית עד מאוד היא שאת הניהול הישיר של הקהילות היהודיות הנהיג אותו מרשל ליאוטיי, שהיה אויב מושבע לניהול מעין זה משעה שדובר על יישומו ברחבי מארוקו כולה. כמו על־מנת להדגיש את אופיו הלא־דמוקרטי של המבנה החדש, הטיל את הכנת הרפורמה הזאת על יהודי צרפתי בשם נחום סלושץ, גילוי נוסף של בוז לכל הליך תקין של תיאום עם הסולטן.

הצעדים החדשים הוצגו כמעשה של רצון טוב מצד הנציבות הכללית כלפי היהודים, שבכל הזדמנות נדרשו להפגין את הכרת־טובתם לצרפת, בהתעלם ממעמדם כנתיניו של הסולטן. דו־השיח הישיר וההבנה המובלעת בין היהודים לסולטן לקו אז בליקוי־חמה ממושך. אך גם אם שכחו היהודים את הדרך לארמון והעדיפו את הדרך אל הנציבות הכללית, לא גרע הדבר מחיבתם למלך, ועסקני הקהילות עשו להם מנהג להזדקק לניסוחים פתלתלים שנועדו למנוע פגיעה ברגישותו של פטרונם החוקי, הסולטן, ובזו של שליטם הממשי, הלוא הוא הנציב הכללי.

לאמיתו של דבר, מאותה שעה התנהל דו־השיח בין הציבור היהודי לסולטן באמצעותה של הנציבות הכללית. ליאוטיי, שמעוניין היה לשמור את מארוקו מפני סופה וסער הבאים מן המזרח, העמיד פנים כאילו רק את רצונו של הסולטן הוא מביע כאשר שלל כל הכרה מן התנועה הציונית במארוקו. מולאי יוסף מצדו מעולם לא התבטא בפומבי בשאלה זו, וכאשר הופנתה שאלה דוחקת מפאריז אל הנציב הכללי בנדון זה השיב הלז ב־1924 לאמור:

מן הראוי לציין כי הסולטן, המח׳זן וכל מעמד המשכילים באוכלוסיה המוסלמית, שעל נאמנותם נשענת המדיניות שלנו, רואים בעין רעה למדי את הפעילות הציונית. כעבור שנה בחר גם יורשו, תיאודור סטג, הגם שלא היה שותף לאיבתו של ליאוטיי לציונות, להסתתר מאחרי מרותו של הסולטן: הסולטן מסרב בפירוש לסבול כל תעמולה העלולה להביא לידי הפחתת מספרם של נתיניו היהודים, ומן הראוי להניח לאלה לעסוק במלאכתם בלי הסתה ולחסוך מכלל העם המארוקאי את תוצאותיה של תעמולה שעלולה להפיח חיים חדשים בקנאות שממנה סבלו היהודים ימים רבים.

דומה היה שנוסחת הפרוטקטורט, שיושמה בקפדנות, היתה נוחה ביותר לצמרת הציבור היהודי, לפי שאפשרה לו להיכנס לעולם המודרני תוך כדי שמירה על המעמד של נתיני הסולטן. על רקע הסכמת הסולטן למפעלה של צרפת, אין מקום להאשים את היהודים האלה, שרבים היו למדי, בבגידה. חזיונות־המדוחים של המערב צוררו את נפשם, ומעט־מעט התנתקו מרוב־רובה של החברה המארוקאית, אשר זמן רב מילאו בה תפקיד יקר־ערך כמתווכים.

הקולוניזציה, שהמוסלמים חזו בה מבשרם בחינת שואה לאומית ממש, בעיני יהודים מסוימים היתה בחינת שחרור. מארוקאים רבים, בין יהודים ובין מוסלמים, עתידים היו להתהלך מעתה בשני עולמות נפרדים. אף־על־פי־כן, עם בוא חוקי־הגזע של וישי, עתיד היה מי שנעשה לימים המלך מוחמר החמישי, שעלה לכיסאו ב־1927, לשוב ולהתחבר עם מסורת אבות־אבותיו ולהכיר היטב יותר את נתיניו היהודים.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997הקיבוץ היהודי בראשית המאה

עמוד 79

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר