רס"ג-שרח


מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר אשר-קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח

קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

מה טוב ומה יפה לו היו בידינו כתב־יד או כתבי־יד מנוקדים של השרח העולים ומשתלשלים אחורנית עד לראשית גיבושו! אך המציאות היא, שהשרח בכתב שבידינו הוא חלקי ביותר וחוזר במקרה הטוב ביותר כמאתיים שנה אחורנית (כגון בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים), ובמלואו אין לנו אלא זה הנמסר בעל־פה. מציאות זו צד חסרון יש בה: היא מטילה את המעמסה כולה על זיכרונם של מסרנים, מסרנים שנדרש מהם כוח שינון גדול וזיכרון מופלג. גם העובדה שהטקסט הנמסר לא נכתב הפכה אותו טקסט הפתוח לשינויים מתמידים וליצירתם של רבדים זה על גבי זה. זאת ועוד, כתב־יד שאין בו ניקוד, כלומר שאין בו מידע על ההגייה לדיוקה, מותיר שאלות הרבה בפרטים ובכללים. ברם קיומה של מסורת שבעל־פה מסייע להעמדתם של דברים רבים על דיוקם, ולא אזכיר כאן אלא שתי דוגמות:

המילה שבט, המכוונת לשבט משבטי ישראל, מתורגמת דרך שיטה   sibt ונכתבת בדרך כלל שבט (ולעתים רחוקות גם סבט). מה טיבה של המילה המתרגמת? מי שמצוי אצל תרגום רס״ג יודע שהצורה שבט מתורגמת אצלו סבט (sibt), והיא היא המילה המשמשת בערבית הקלסית העתיקה לציון ״שבט יהודי״. ואף על פי כן אין לראות בתיבה זו בשרח תיבה ערבית אלא מילה עברית שחדרה אליו, או למזער מילה ערבית בלבוש עברי. ברור שהכתיב שבט לבדו אין בו כדי ללמדנו דבר. הרבה מילים ערביות שיש כמותן בעברית נכתבות בכתיב המקרבן לעברית. ואולם הגייתה של התיבה רומזת לצורה העברית, שכן כל צורות פֶעֶל ופֵעֶל של העברית  שנשתקעו בערבית המקומית של תאפילאלת (ואף מחוצה לה בכמה וכמה ניבים) הגויות פִעְל(fiîl); למשל, עֶשֶׂר, פֶרֶק, סֵפֶר נהגות sifr pirk ,fisr. לעומת זאת פַעְל ופִעְל הערביות הגויות פְעְל, כגון ברד (קֹר) וקִסְם (חֵלֶק) נהגות brd (או ksm ,(berd (או ksem). ולפנינו כאמור sibt ולא  sbt (או  sebt או sbet , ומכאן שאין זו תיבה ערבית אלא עברית. ועוד דוגמה: התיבה שַבָּת מתורגמת בדרך כלל sebt  וביידוע s-sebt, החוזרת לערבית sabt  אך בכמה מקומות בשרח מצאנו שתורגמה sebbat, ובתוספת תווית היידוע s-sebbat. הכפלת הבי״ת" רומזת לצורה העברית שבת (> sabbat). ברור אפוא, שהמסירה בעל־פה מרימה תרומה חשובה ביותר להכרתה של לשון השרח.

ג. לדרכי גיבושו ולזמן גיבושו

ברוב הנושאים שסקרתי עד כה כבר הוצע חלק מן המצע לבירור דרכי גיבושו וזמני גיבושו של השרח. אך תחילה מבקש אני לבחון את זיקותיו הספרותיות והלשוניות לשני תרגומים קדמונים, תרגום רס״ג והתרגומים הארמיים ובמיוחד תרגום אונקלוס לתורה, בלי להסיח את הדעת מזיקות למקורות אחרים ומקווים עצמאיים שלו.

זיקתו לתרגום רס״ג

דבר ידוע הוא, שתפסיר רס״ג אינו תרגום מילולי. אין לך כמעט פסוק שאין הדבר הזה ניכר בו. רס׳׳ג מקרב את הפסוק העברי לכללי התחביר הערבי, משנה את הטעון שינוי ומשמיט את הטעון השמטה, ופעמים שהוא עורך עריכה שונה את מבנה הפסוק.

אביא דוגמות אחדות:

ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך (רות א, טי).

תפסיר רס״ג: פקאלת להא, הוד׳י קד רגעת סליפתך, אלי מד׳הב קומהא ואלי מעבודהא, פארגעי אתבעיהא.

  • כנגד ותאמר הוא מתרגם ״פקאלת להא״, בהוספת ״להא״, כלומר הוא מתרגם ותאמר אליה.

ב. שָׁבָה מיתרגמת ״קד רגעת״ = כבר שבה.

»                                                                         

ג. אֶל עַמָּהּ תורגם ״אלי מדהב קומהא״, כלומר אל דת (מנהגי) עמה. הרחיב את המשמעות של עמה.

ד. ״פארגעי אתבעיהא״, היינו שובי לכי בעקבותיה. השמיט את ההיקרות השנייה של יבמתך, ורמז לה בכינוי הדבוק לפועל ״אתבעי״.

כנגד זה השרח מתרגם:

וקאלת האוודא רזעת יבמתך אילא קומהא ואילא אילאההא, רזעי מנורא יבמתך.

זהו תרגום מילולי קפדני בלא כל סטייה, ויש בו אפילו יסוד עברי: יבמתך נתקיימה בעינה.

 ועוד דוגמה:

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט).

התפסיר: הד׳א שרח תיאליד נוח, וכאן נוח רגלא, צאלחא צחיחא פי אגיאלה פי טאעה׳ אללה סלךּ נוח.

רס״ג הוסיף בין אלה לתולדות את המילה ״שרח״, כדרכו במקומות אלו, שכן תולדות מתבארת לו במשמעות הנולדים. וכיוון שהוסיף ״שרח״ הומרה אֵלֶּה בצורת היחיד ״הד׳א״. כמו כן שינה את מקום הפועל ״כאן״ והביאו, כדרך התחביר הערבי, לפני ההיקרות השנייה של השם נֹחַ. בביטוי אֶת הָאֱלֹהִים הרחיק את ההגשמה ־ ״פי טאעה׳ אללה״. לעומת זאת השרח מתרגם תרגום מילולי כסדר הפסוק העברי:

האדו תוואליד נוח, נוח ראזל עאדל צאפי כאן פי זיאלו, מעא אלאה תמססא נוח.

 

הערת המחבר : אבל רבי רפאל בירדוגו בלשון לימודים מקיים מסורת קרובה לדו של רס״ג בסוף הפסוק: פטאעת אלאה׳ תמסא נח (זוהי גרסת כתב־יד 1303 במכון בן־צבי).

 

דוגמה שלישית:

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו(שם מ, כג).

רס״ג: פנסי רייס אלסקאה יוסף ולם יד׳כרה.

כלומר, וישכח שר המשקים את יוסף ולא זכרו: רס״ג היפך את סדר הפעלים.

כנגד זה השרח נאמן לדרכו:

ולאייס דכר קאייד סקקאיין יוסף ונתסאה.

עניין זה עסקו בו רבים. וכבר הרחיב את הדברים רבי יששכר בן־סוסאן בהקדמתו, ושבו לעסוק בו גם אחרים.

גם בסוגיה אחרת ניכר ההפרש העצום בין השרח לתפסיר רס״ג. רב סעדיה כמעט לא קנתה לה מילה עברית שביתה בתרגומו. מה שאין כן השרח: משמשות בו מילים כגון שופר, ממזר, שעטנז ועוד, ובכלל זה מילים עבריות הבאות במקום מילים עבריות אחרות, כגון דרום (דארום) וצפון (צאפון) לתרגום של נגב ושמאל.

  1. עם זאת יש לקבוע, שניכרת בו בשרח זיקת מישרין לתרגום רס״ג. אנו מוצאים צורות ומילים הרבה ואף ביטויים שלמים שנשאבו מן התפסיר אל השרח. יש מהן צורות שרס״ג היה להן צינור בין הערבית הספרותית לבין הערבית היהודית, כגון קאילן המתרגמת לֵאמֹר או צאלח כנגד העברית צדיק בחלק ממסורות השרח. ויש מהן מילים ומונחים שרב סעדיה אימץ אותם או טבע אותם בתרגומים של מונחים עבריים, כגון מונחים מתחום עבודת הקודש: עולה (קרבן עולה) מתורגמת בשרח צעידה (או סעידה, (sîida וחטאת מתורגמת דכווא,(dekwa בעקבי רס״ג שקדם ותרגם ״צעידא״ ו״דכווא״. הצירוף אִשֵה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה׳ (ויקרא א, ט) בשרח של תאפילאלת ותודגא (ומקומות אחרים) משמש כנגדו הנוסח קורבן מקבול מרצי לאלאה  (llkurban mekbul mardi l-lah) זה הוא נוסח רס״ג לדיוקו, ״קרבאן מקבול מרצ'י ללה״, ולא נבדל ממנו אלא כהגייתו. וכן בשמות: לכּאפי המתרגם שַׁדַּי, טאייק כנגד העברי אֵל, וכן אימאם(ביו״ד!) כנגד כֹּהֵן מצאו דרכם לשרח מתפסיר רב סעדיה. גם בענייני ריאליה, כגון שמות הצמחים, שימש רס״ג מקור חשוב לשרח: למשל אֶשְכֹּל הַכֹּפֶר (שיר השירים א, יג) ניתרגם בתפסיר ״ענקוד אלחנא״, ומשם הוא נחת אל השרח. לפנינו אפוא הלבנים הראשונות במקום גיבושו ובזמן גיבושו של השרח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר