רפאל-בן-שמחון-טכס-הבר-מצווה-ומנהגיו


רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

בן שלש עשרה למצוות (אבות ה׳ כא)

פרק עשירי

טכס הבר-מצווה ומנהגיו

בנוסף לחובות המוסריות שתורת־ישראל מטילה על כל יהודי, היא מחייבת אותו גם במצוות מעשיות המקיפות את כל אורח חייו.

בהגיע הילד היהודי לגיל הבר־מצווה שהוא שלוש־עשרה ויום אחד, נשלמה קומתו והרי הוא יהודי שלם לכל דבר. אפשר לצרפו ל״קדיש״, ל״ברכו״, ל״קדושה״ ולכל הטכסים הדתיים שחיובם הוא רק בעשרה -״מנין״. ביום זה, נחשב הנער היהודי לבר־דעת והוא חייב במצוות: ״בן שלוש-עשרה״ למצוות (אבות ה, כא). אולם במרוקו נהגו להכניס את הבנים לעול המצוות, עוד בהיותם בני שמונה ולכל היותר בני עשר. ואף־על־פי שלמספר שלוש־עשרה, חשיבות מיוחדת במסורת ישראל, כמו שנראה להלן, יהדות מרוקו העדיפה להקדים במצווה זו – ״זריזין מקדימין למצוות״(פס׳ ד ע״א)

א-בצלאל בן־אורי בן־חור נכנס לעבוד במלאכת המשכן בהיותו בן י״ג שנים.

ב-שלוש־עשרה מידות הרחמים.

ג-שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.

ד-שלוש-עשרה שנה התבודדו רשב״י ובנו רבי אלעזר במערה.

ה-שלוש־עשרה שנה קיבל על עצמו רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) ייסורים לטובת בני דורו.

ו-שלושה-עשר עיקרי האמונה להרמב״ם.

ז-שבעים הזקנים שתרגמו את התורה בשבעים חדרים נפרדים עבור תלמי המלך, שינו בתרגומם שלוש־עשרה תיבות בתורה, לפי שלא ניתנו להיתרגם כפשוטו של מקרא.

ח-אותיותיהם של אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב=שלוש-עשרה.

ט-גם אותיותיהן של אימהות האומה: שרה, רבקה, רחל, לאה= שלוש־עשרה.

י. יעקב אבינו הינו הדור השלושה-עשר מנוח, והיו לו שלושה־עשר ילדים (י״ב בנים ודינה אחותם).

יא. בן שלוש-עשרה למצוות.

חגיגות הבר־מצוה במרוקו דמו לחתונות. חתן הבר־מצווה נקרא מול-תפיללין (בעל התפילין) והחגיגה עצמה תפפיללין.

הערות המחבר: השם ״בר מצווה״ נזכר לראשונה במדרש תנחומא, סוף פרשת בא, וראה: ״לאות ולזכרון׳ מאת: י. ריבקינד, עמי יד, הערה 16.

אוצר המכתבים, ח״ג, עמ׳ קפד: אפילו בן־שש ובן שבע, כך היה המנהג במרוקו ובאלג׳יריה (הרב עצמו הניח תפילין בהיכנסו לגיל שבע, וכך נהג עם אחיו ועם בנו הוא) מים חיים, ח״ב, סי׳ א, מציין כי הזריזים מקדימים לחנך את בניהם כשהם עוד בני 9- 10 ומכנה אלה שמאחרים עד הגיל שלוש עשרה ל״כת העצלנים״; קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89,: בצפרו הניחו תפלין טרם מלאת י״ג שנה לנער, ברונו-מלכה, עט׳ 319: יש שעורכים אותה לפני גיל 13 (גם הח״מ הניח תפלין לפני הגיל 13, כמנהג העיר מכנאס).

ההכנות

כחודש או חודשיים לפני עריכת החגיגה, באו ההורים למלמד(א-רבבי) והודיעו לו על כוונתם להכניס את בנם לעול המצוות. באותה הזדמנות הביאו עוגות, ממתקים, תה וריבה של פלחי הדרים. טכס זה נקרא: לחלאווא די מול-תפללין (הממתקים לבר-המצווה). בממתקים אלה התכבדו הנערים הלומדים עם הבן. בעלי יכולת הוסיפו מתת־כסף למלמד, כדי שיכין את הבן כיאות ליום המיוחל.

הכנת הדרשה

הרב מצידו התגייס למשימה במלוא המרץ ולימד את הילד את כל מה שדרוש. קודם־כל הוא שינן לו את ברכות השחר ו-אלהי נשמה בעל פה, אשר עליו לדקלם ביום הבר־מצווה בבוקר לפני האורחים, ואחר כך את הדרוש. כדאי להזכיר, שלכל המלמדים היו ״דרושים״ מהמוכן, משום שנהגו להכינם בשעות הפנאי שלהם הדרושים היו דומים בתבניתם ובתוכנם. הם נסבו על מצוות ציצית ותפילין, על מעלת קדושתן והשפעתן על היצר הרע וכולם או רובם כללו דברי אגדה.

המעניין הוא, שאף בר-מצווה לא הכניס לדרשתו, פרשנות כלשהי על פרשת־השבוע או דברי הלכה, כלשהם כי הרבי־המלמד לא טרח לחדש חידושים. לעומת זה, הוא לימד את הנער את הקטע מפרשת־השבוע וכן את ההפטרה במידה והנער היה אמור לעלות בשבת למפטיר. יש להזכיר כי בעלי־אמצעים נהגו לקנות לבניהם את ההפטרה ולהרגיל אותם לאומרה בשבתות אף שטרם הגיעו לגיל הבר-מצווה.

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״

הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הערות המחבר: ההורים דאגו שהבן שלהם ילמד קודם־כול את ברכות השחר בעל פה, או ״אלהי נשמה״ כפי שרבים נהגו לכנות את כל ברכות השחר, אולם היו יהודים תמימים מקרב עמך אשר היו פונים למלמד ומתחננים בפניו ובעגה המקומית (הערבית):״ אי-רבבי! נפ״די-חס יסמיכ, קבל מא תבדא תיעללמו דראס, טללעלו בעדא א-נשמה״ הו רביז אהיה כפרה עליך, לפני שתתחיל ללמדו את הדרשה, למד אותו קודם כול את אלהי נשמה״ אלא שכאן, לפי התרגום המילולי של המילים ״טללעלו א-נשמה״, הוצא: ״נטול ממנו קודם־כל את הנשמה״, או ״תוציא לו את הנשמה״. (תודתי העמוקה למכובדי הפרופ׳ הנרי טולידאנו מארה״ב, שהוא בן עירי, שהשכילני וציין את האימרה הזאת במאמרו המקיף והמעניין ״טכסי בר-מצווה ומנהגיהם בקהילת מכנאס, בספר: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, בעריכת ד״ר י. בן־עמי, ירושלים).

זוכרני בילדותי, המלמד שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל, היה מתיישב אחר־הצהרים בין ארבע לשש ועם קולמוס מקנה-סוף, הוא היה כותב דרשות ומצפין אותן בארון קטן שעמד באחת מפינות החדר.

בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, נמצא אוסף של דרושים לבר־מצוה ממרוקו שמספרן: 80-2168; ראה גם יששכר יואל, ״דרושים לבר-מצווה ממרוקו׳׳ תרביץ, כ׳׳ג תשי״ב עמי 227-230; גם במכון ״יד־בן־צבי בירושלים, יש מספר דרושים בכ״י ממרוקו, לפי המספרים: 1307, 1309, 1346, 1362.

גיזרת החליפה (לפסאלא)

בזמן שהמלמד הכין את תלמידו ליומו הגדול, עשו ההורים את ההכנות הדרושות ובין היתר הם הזמינו אלכייאט (החייט) הביתה אשר גזר את החליפה המיוחדת לבר-מצווה, לעזמי-מין קפטאן ארוך הדומה לתלבושת הגדולה של הכלה. בטכס הזה הנקרא לפיסאלא (הגיזרה), גוזרים את החליפות בעבור הבר־מצווה ובני הבית. ה-זגיראתאת מנצחות על המעמד בקריאות-גיל צורמות. לכבוד המאורע מכבדים את הנוכחים המוזמנים בתה, בעוגות ובריבה החדשה שהוכנה בבית, למעזון. באותו יום, הוזמנה גם א-סככארא דתפללין, תיק רקום לזוג התפילין ותיק לטלית אצל הרוקם המומחה.

הרוקם =א-טרראז. זהו אומן בשכונה היהודית שהכין מעילים רקומים לספר תורה, כיסויי־מזוזה אל-כטא דל־מזוזה (יהודי מרוקו נוהגים לכסות את בית המזוזה בכיסוי, עשוי בד קטיפה ועליו רקום שם המפורש ״שדי״ ושם עקרת הבית). הרוקם הכין גם מפות רקומות להיכל (הפרוכת). בנוסף, הוא הכין חגורות רקומות ומיוחדות לנשים. הן חגרו את החגורה או ״למדממא״ על התלבושת הגדולה (לכסווא לכבירה), לכן הרוקם נקרא גם למדאיימי (עושה חגורות). כמובן הוא גם עושה ורוקם את התיק לתפילין ולטלית.

 

בתחילת שנות הארבעים יצאה אופנה חדשה (במיוחד במכנאס): א-סככארא דנקרא – תיק מכסף. זהו תיק קטיפה, מכוסה לוחות כסף טהור. על הלוח הקדמי של התיק חקוק וקדוח שם הבר־מצווה, ולפעמים גם שם אביו, ציורים, ומגן דוד.

ה-ערראדאת המזמינות

אחרי שה=רבבי הכין את הדרוש וההורים תפרו את החליפות והכינו את יתר הדברים כגון מחייא (עראק), סוגי עוגות שונים, ריבות וכדומה, קובעים את התאריך המדוייק של יום החגיגה. קודם־כול, קובעים מי תהיינה המזמינות (אל-ערראדאת), כי יש לזכור שלא השתמשו בכרטיסי הזמנות בשמחות, אלא הזמינו כל אחד אישית או על־ידי שליח. נהגו בדרך כלל לקבוע ששלוש נשים צעירות תהיינה ה-ערראדאת (המזמינות). הן חייבות להיות נשים מאושרות שזה עתה נישאו או אימהות לילדים קטנים. הצעירות התחילו במבצע שבוע או שבועיים לפני החגיגה על מנת להספיק ולהזמין את כל האורחים.

המזמינות נהגו ללבוש לעזאמא, כעין קפטנים יפים, ולענוד הרבה תכשיטים. תפקיד ה-ערראדאת היה להזמין את הנשים בלבד כי הגברים יוזמנו על-ידי אביו של בר־המצווה. הנשים שהוזמנו על ידי ה-ערראדאת ביקשו תמיד שישלחו להן את חתן הבר-מצווה כדי לראותו ולברכו: ״א-כיתי! סיפידולנא מול-תפייללין נראוה״ (גברתי שילחו־נא לנו את חתן הבר-מצווה לראותו), והן נענו.

חבר־מצווה מזמין את חבריו

חתן הבר־מצווה הזמין גם הוא את חבריו הלומדים עימו וכל מוזמן הביא לו ל- ג'ראמא (מתנה כספית). הכסף שהנער קיבל, נמסר במקום למלמד ותמורתו הוא שיחרר את הנערים אשר לקחו חלק בשמחת חברם. אולם אלה שלא הביאו מתנה, לא שוחררו ולא השתתפו בשמחה גם אם היו קרובי משפחה של בר־המצווה.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 226

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

תספורת לחתן הבר מצווה

יום לפני הבר־מצווה בבוקר, הולך החתן בלווית חבריו להסתפר. אחר הצהרים הוא הולך למיקווה יחד עם חבריו שרוחצים אותו. בשובו הביתה, השושבינות מלבישות אותו בבגדים החדשים ובחליפה החדשה לעזמי, ויש משפחות שמנהג אצלן לצבוע את כף היד של הילד בכופר (חיננא) נגד המזיקין וכל מרעין בישין. הנשים נהגו להלביש את החתן, כאשר ה-זג׳ראתאת משמיעות כל הזמן קריאות יל יל יל, ויתר הנשים תופפו ב-אגוואל (תוף מרוקני מיוחד).

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח״ג, עמי 89: ביום שישי שלפני שבוע הבר־מצווה, הלך החתן עם חביריו התלמידים בני גילו אל הספר והסתפרו כולם יחד איתו; ברונו-מלכה, עמי 294, הערה 9: (אגב, המנהג כמעט נמחק ואיבד מערכו בזמן האחרון.ע

הבר-מצווה מסתובב בשכונה

מלובש יפה ומלווה בחברים שהזמין, יוצא חתן הבר־מצווה לביקורים. הוא מבקר אצל המשפחות שביקשו מהמזמינות שישלחו אותו אליהן, כדי לראותו ולברכו. נוסף לחברים המלווים אותו, הצמידו לו שני בחורים שושבינים מבוגרים: האחד ניהל את הקופה והיה אחראי לכסף שנכנס מהמתנות והשני החזיק את רשימת המשפחות, רשם כל סכום שנתקבל ופיקח בעצם על הקופה. כאשר חתן הבר־מצווה יתום, המשפחות המזמינות התחשבו במצבו וכיבדו אותו בסכום כסף הגון. כאשר הכל היה מוכן, יצאו כולם לדרך. שיירת הנערים צעדה בסך כשחתן הבר־מצווה מוביל בראש, ועברה בכל מבואות השכונה היהודית (ה-מללאח] כשהם קוראים בקול רם ובמקהלה:״המלאך הגואל אותי מכל־רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ״ (בראשית מח, טז), ״בן פרת יוסף בן פרת עלי־עין בנות צעדה עלי-שור״(בראשית מט, כב). הנשים ליוו, כרגיל בכל מאורע, את כל השיירה בקריאות גיל לאורך כל הדרך.

אם איתרע מזלו של ילד ערבי או של טרראח (שוליית נחתום) ונתקל בשיירת הנערים, אלה התנפלו עליו בקללות שאת מובנן, הוא לא הבין כמו הפסוק: ״אוי לך מואב אבדת עם־כמוש״ (במדבר כא כט), עם תרגום והוספות חופשיות בערבית: ״יוה עליכ יא מואב, די כיללית מראתכ הזזאלא או אולאדיכ יתיאמא״ (אוי לך מואב שהותרת אשתך אלמנה וילדיך יתומים). לפעמים הם צעקו לעברו מילות גנאי בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז!). ואם הנערים נתקלו בתלמיד־חכם, כולם יחד ניגשו אליו ונישקו את ידו, כשבר־המצווה הוא הראשון המנשק וגם הראשון המקבל את ברכת הרב.

הבר-מצווה מקבל מתנות

חתן הבר־מצווה ומלוויו הגיעו לכל בית בהתאם לרשימה שהחזיקו שני השושבינים. ראשון הנכנסים, החתן ואחריו מלוויו. הוא מנשק את ידי האשה שהזמינה אותו וזו מחזירה לו נשיקה ומברכת אותו בברכה המקובלת תכון בייאר- סעד (תהיה בר מזל) ומוסיפה עוד ברכה: קבאל לערסיכ (בקרוב לחתונתך). אחר כך היא מכבדת אותו בסכום כסף כמתנה שמועברת מיד לידי השושבין הממונה על הקופה. המארחת מגישה תה, עוגות וממתקים לכל החברים. מבצע הביקורים נמשך עד רדת החשיכה. החתן וחבריו חוזרים מאוחר עייפים וצרודים, והשושבין הממונה על הקופה מוסר את כל ההכנסות לידי המשפחה.

האורחים מגיעים

חגיגות הבר־מצווה נערכות תמיד בימי שני או חמישי, בגלל העליה לתורה של החתן. אבל האורחים מגיעים שבוע לפני־כן כדי לעזור בהכנות הרבות. בכפרים למשל, נהגו לשחוט פר והכינו תבשילים למכביר , כך שעזרת הנשים המוזמנות, הייתה נחוצה מאוד.

ערב הבר־מצווה

לערב הבר-מצווה שמות רבים: לילת מול תיפ"ללין (ליל בעל התפילין), לילת לג׳ראמא (ליל המתנות) או לילת תחפיף דתפ״ללין (ליל התספורת של בר־המצווה) רוב האורחים בערב זה הם גברים הבאים לברך את בעל השמחה ולהשתתף בתפילת ערבית חגיגית הנערכת בבית החתן, כשהפייטנים מנעימים את הטכס בפיוטים. עוד לפנות ערב, נהגו לערוך שולחן גדול שעליו הניחו שני פמוטי נחושת עם נרות שעווה דולקים ומגש נחושת רחב שבו הניח כל אורח את ה־ג׳ראמא שלו (הדורון – סכום כספי).

הערת המחבר: מנהג קיים במרוקו והוא שבכל שמחה של ברית מילה, בר־מצווה או חתונה, מקדישים ערב מיוחד לספר המשפחה. ערב זה נקרא לילת תחפיף (ליל התספורת).ע"כ

מלבד האורחים המוזמנים, נוכחות של ארבעה אנשים בערב זה היא בגדר חובה ומשתלמת בעבורם: המלמד (רבבי) שהכין את הדרשה לנער, הפייטן, הספר והשמש של בית־הכנסת. בסוף המסיבה, כל הכסף של ה-ג׳ראמא (מתנות כספיות) חולק בין ארבעתם. כל אורח שנכנס התקבל בפיוט מיוחד ע״י הפייטן וגם הרב לא חסך בברכות (מי שברך) לכל נכנס. ואם היה ברצון המוזמן להסתפר, הספר היה מוכן.

הערת המחבר: בזמנו כאשר המנהג היה עדיין קיים, נהגו הנשים לשיר שירים ובקשות מיוחדות על חתן הבר-מצווה שיצליח בדרכו; דבדו, עמ' 104: הספר מגלח את ראש הנער ומשאיר לו פיאות. (את השערות מהתספורת הקפידו מאוד לזרוק בשירותים ולא להשאיר אף שערה בחוץ, מחשש הכישוף). היום, מנהג התגלחת נעלם כליל כמעט, ונשאר רק השם של אותו ערב ״ליל התספורת״ .

מתנות

האורחים המוזמנים, לא נהגו להביא מתנות אישיות לחתן בר־המצווה כמו ספרים וכדומה, אלא סכומי־כסף להורים. ההורים מצידם העניקו לבנם שעון יד כמתנה. בעיר צפרו נהגו חבריו של הבר־מצוה להכין ולהגיש לו במתנה, כעין רובה- צעצוע מקנה-סוף והוא ירה בו כשהם מלווים אותו כמו גדוד חיילים.

הבר -מצווה מעשן

מנהג מוזר קיים במכנאס והוא שחתן הבר־מצווה קונה עוד מהערב של החגיגה, חפיסת סיגריות, מחלק לחבריו ולאורחים והוא בעצמו מעשן להנאתו.

הערת המחבר: שורש או סיבת מנהג עישון הסיגריות של חתני הבר־מצווה ביום חגם אינו ידוע. ייתכן שבזה רצה הבחור להראות ולהפגין את בגרותו. בצפרו למשל, הפגין הנער את בגרותו ברובה שקיבל מחבריו לכיתה ובו הוא ירה. בכפרי האטלס, נהג הנער לרכב על סוס וניסה את כוחו בהקפת־הכפר כשהוא רכוב על פרדה לבנה ומלווה בחבריו לכיתה. החל משנות הארבעים המאוחרות, התווסף מנהג חדש, והוא מראה גם כן על בגרות: הורי הבר־מצווה, שכרו שלוש מוניות או יותר (לפי מספר החברים) והנהגים ערכו להם טיול סביב העיר. (זה היה מנהג מיוחד במכנאס, כאשר ההורים לא יכלו להרשות לעצמם להשכיר מוניות, שכרו משאית והעלו את הנערים יחד עם הבר-מצוה וסובבו מחוץ לעיר).ע"כ

חתן הבר-מצווה על פרד לבן

באזורי האטלס, בערב הבר־מצווה,עם רדת החשיכה על הכפר, עוטפים את החתן בסדין לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, חוגרים למותניו אבנט בד לבן, מרכיבים אותו על פרד לבנבן ומקיפים את כל־־הכפר. שני שושבינים, אחד מימינו, ואחד משמאלו ואחריו נערים עם זרדים בידיהם ומלווים אותו. אחריהם הולך כל הקהל, גברים ונשים כשהם שרים ורוקדים לכבוד החתן ובידיהם דליים מלאים מאחייא (עראק) ומשקים כל אחד שנקרה בדרכם, בספל חרס גדול. אחרי הטיול הזה, הם חוזרים הביתה, אוכלים בשר צלי, שותים משקאות ושרים .

דרשת הבר-מצווה

על אף העייפות אחרי חצי יום של סיורים וביקורים אצל המשפחות שהזמינוהו יחד עם חבריו, הבר־מצוה נשאר ער בערב ומחכה בסבלנות לשעתו הגדולה-שעת הדרשה, כשהוא יושב ליד המלמד שלו ;א-רבבי), הפייטן ושאר הנכבדים שבאו לברכו. כאשר כל הקרואים הגיעו, הוא מוזמן על ידי הפייטן אשר מתאים לו פיוט מיוחד, שבו הוא משבח ומהלל אותו ואת משפחתו. הנער עולה על כיסא או על שולחן, כי נערי הבר־מצווה היו בדרך כלל ילדים קטנים וצעירים. לבוש ב״מדי טייס״ (לכסווא דלאויאטור) עם כובע טייס ועליו הסמל של חיל-אויר הצרפתי (לגוררא דלאויאטור), עומד מול הקהל הרב ומדקלם בע״פ את הדרשה שהכין לו רבו, כשדמעות גיל זולגות מעיני הוריו וקרוביו. אם הוא יתום, השמחה מהולה תמיד בעצב רב ורוב הנשים פורצות כרגיל בבכי. אם הבר־מצווה הוא בן־אבות ומיוחס, או בנו של רב, דאגו להכין לו דרשה מיוחדת, עשירה וארוכה, ואולי גם מעניינת יותר, אך תמיד סביב אותו נושא (הציצית והתפילין). בסיום הדרשה, נהג חתן הבר־מצווה לנשק את ידי כל המסובים, כשהנשים מרעיפות עליו ברכות ונשיקות. האורחים התכבדו בעוגות מיוחדות לבר־מצווה: פאליבי, מירינגז, ריבות, תה וכמובן גם משקאות. כל מוזמן, לפני שהלך, הניח את ה-גראמא (מתנה כספית) על מגש הנחושת. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת ערב.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

יום הבר-מצווה

ביום הבר־מצווה בבוקר השכם, מגיעים ראשונים לבית החתן, המלמד שהכין את הדרשה, רב בית־הכנסת, הפייטן והשמש, והם מעירים את החתן ובני ביתו. בינתיים מגיעים הנגנים עם כלי הזמר שלהם.

הנער קורא את ברכות־השחר בקול רם ומגיעה העת להנחת התפילין. יש כל מיני מנהגים. במכנאס, רב בית־הכנסת או תלמיד־חכם קרוב משפחה והמלמד שהכין את הדרשה, מניחים לנער את התפילין. אחר כך הנער מתעטף בטלית גדולה כמו זו של תלמידי חכמים.

יש מקומות שכאשר הנער קורא את ברכות־השחר ומגיע לברכה ״עוטר ישראל בתפארה״, המלמד שהכין אותו עוטף אותו בטלית ועוטר אותו בתפילין. קרובי משפחה מצטרפים אליו וכל אחד כורך כריכה אחת סביב זרועו ברצועה של התפילין ואביו של החתן מניח לו את התפילין של הראש. בכפרי האטלאס, המלמד משגיח על הנחת התפילין הראשונה ומשנן בפעם האחרונה עם החתן את הדרוש שעליו לדרוש בבית־הכנס.

מעיין שיבילייה

בדבדו המנהג הוא שבבוקר השכם לפני שהנער יניח את התפילין, באים קרובים וידידים ולוקחים אותו למעיין מיוחד הנקרא מעיין שיביליה, ורוחצים לו את ידיו ורגליו. כשהנער חוזר מהמעיין, הרב עוטף אותו בטלית והאב מכבד את הקרובים בקשירת התפילין לחתן. מנהג נוסף בדבדו הוא שבין הנחת התפילין של היד לזו של הראש, שואל הרב את הנער: ״מי קנה לך את התפילין״! הנער עונה לתומו, ואז נוצר הפסק, היינו דיבור באמצע. מאחר שאסור לדבר בזמן הנחת התפילין, חוייב התלמיד לברך את הברכה הנוספת ״על מצות תפילין״.

הערת המחבר: דבדו, עמ׳ 104. (מסורת עתיקת יומין אצל יהודי דבדו היא שלאחר גירושם משביליה שבספרד, הם באו ישר לעיירה דבדו והביאו עימם גם מברכת ארץ ספרד, בה הם חיו. היה להם שם מעיין מים זכים וטובים, ועד היום יש מעיין בדבדו הנקרא מעיין שיביליה).

הנחת התפילין אחרי הדלת

יש משפחות שקבלה בידן להניח את התפילין לבן, מאחורי דלת הכניסה של החדר. למנהג זה פירושים רבים ואחד מהם הוא שהתורה היא פתח לשער לבוא ליראת ה׳. לכן מניחין את התפילין לנער מאחורי הדלת כי עתה הוא נכנס בפתח יראת ה׳. יש מקומות שבהם אבי הנער בעצמו מניח את התפילין לבנו. במקומות אחרים, ראש הרבנים מניח לנער את התפילין של הראש ואביו מניח לו את התפילין של היד.

תפילת שחרית

לאחר שהבר־מצווה התעטף בטלית, הניח תפילין וקרא את ברכות־השחר, הוא יוצא מביתו כשבני המשפחה והקהל הרב שבאו לכבד את המאורע מלווים אותו. גם הנשים לא תוותרנה על ההזדמנות. הן מצטרפות לשיירה כשהן משמיעות קריאות של יל יל יל.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל

הערת המחבר: בגב של הכיסא, תלו תמיד את תיק הטלית של חתן הבר-מצוה, ובתוכו תיק התפילין. שני סבלים מיוחדים היו במכנאס ותפקידם היה: נשיאת הכלות ונשיאת חתני הבר־מצווה, גם שמותיהם היו מיוחדים: אחד בשם מחחו והשני קסיעו, בלעדיהם לא ירים סבל את ידו ואת רגלו. את הכלה הם נשאוה מבית אביה לבית חתנה, וכשהיא על כיסא מרופד ואת חתן הבר־מצווה מביתו לבית הכנסת ובחורה.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל אחד מחזיק נר־שעווה צבעוני ארוך בתוך פמוט נחושת. אחרי מול-תפללין (החתן) צועדים אל-עוואדין (הנגנים). להקת הנגנים הייתה מורכבת מ-קאמאנזי (כנר), נגן העוד, והנגן האחרון עם סונאזה (תוף־מרים). לכל השיירה הזאת מצטרפים הפייטן, צעירות ממשפחת החתן המחזיקות בידיהן תופים מיוחדים (אגוואוויל) והולמות בהם, ה-זג'ראתאת שלא חדלות מקריאותיהן הרגילות ויתר המלווים מקרובי־המשפחה.

תפילת שחרית עוברת כולה בחגיגיות רבה. תפילת ״ה׳ מלך״ נאמרת בלחן מיוחד על ידי הפייטן אשר לא חוסך בשירים ובפיוטים מתאימים למאורע.

לכבוד חתן הבר־מצווה, אין אומרים ״תחנון״ בתפילה, ומכבדים את מול- תפללין בפתיחת ההיכל. הוא גם יושב ליד ההיכל יחד עם שושביניו. חתן הבר־מצווה עולה לתורה וקורא בעצמו את הקטע מפרשת השבוע ואם הוא יתום, הוא גם אומר קדיש ולפעמים זהו הקדיש הראשון בחייו. מיד אחר קריאת התורה, הוא מדקלם את הדרוש שהכין לו המלמד. וכשגומר הדרשה, הוא מופגז בסוכריות הנזרקות עליו מכל עבר. אחר־כך הוא מנשק את ידי כל המתפללים.

נוויגאדו

לקראת סוף התפילה, מחלק השמש לקהל המתפללים, מין ״נוגט״ (Nougat) מיוחדת הנקראת: נוויגאדו (מילה ספרדית): זהו ממתק עשוי מתערובת של שקדים, צימוקים, סוכר, מעט שמן ולימון. מטגנים את הכל, חותכים את הנוגה לריבועים, קטנים, עוטפים כל ריבוע בפס־נייר ומחלקים לציבור המתפללים.

בגמר התפילה, הבר־מצווה אינו חולץ את תפיליו ונשאר איתן. רק בבית מותר לו לחלוץ אותן.

מושיבים אותו שוב על כיסא ומחזירים אותו לביתו כשהנגנים, הפייטנים ורוב באי בית-הכנסת מלווים אותו בשירים ובזמירות. בחזרה מבית־הכנסת, שיירת הבר־מצווה מתעכבת בהרבה מקומות, משום שמשפחות רבות נהגו לקבל את פני החתן בדרכו חזרה ולהגיש לו ולמלוויו חלב, עוגות ותה. הם גם זורקים עליו סוכריות ואורז למזל־טוב, כדי להמתיק את חייו ועתידו. האיש שנושא את הבר־מצווה על ראשו, נוהג לרקוד כשחתן הבר־מצווה יושב על הכיסא, והנגנים והפייטנים מצטרפים אליו בשירה. וככל שמרבים בשירה וריקוד הם מקבלים יותר ג'ראמא (מתנה כספית).

כאשר הבר־מצווה מגיע לביתו, לא נותנים לו לחלוץ את התפילין ולהחזירן לנרתיקן. חבריו הנערים חוטפים לו אותן, ומסכימים להחזירן לו רק תמורת סכום כסף. אביו היה פודה אותן או מחלק להם מתנות תמורתן. בכפרי הדרום נוהג החתן, אחרי שחוזר מבית-הכנסת, לצאת בלווית חבריו כשהוא עוד עטור בתפילין ומבקר בבתי הקרובים. כל קרובת משפחה מתירה לו כריכה אחת מרצועת התפילין ונותנת לו מתנה.

גם בצפו־ו, חבריו השושבינים חוטפים לו את תפיליו ואביו פודה אותן תמורת תשלום כסף. כמו כן, החכם שלימדו את הדרשה מזמינו לביתו יחד עם חבריו הנערים, ומכבד את כולם בכוסות יין שרף (עראק). ההורים מחזירים לרב את הכוסות הריקות כשבתוכן סכום כסף כנדבה. במכנאס, הבר־מצווה מתיר בעצמו את תפיליו לאחר שחוזר מבית־הכנסת, ואביו מעניק לו סכום כסף לבזבוז. גם האורחים נוהגים לכבד את הנער המאושר במתת כסף.

בקהילות הדרום, כאשר חוזר חתן הבר־מצווה מבית־הכנסת, הוא קורא שוב את הדרשה בביתו כשקהל המוזמנים יושב מולו. אחרי הדרשה כל הנוכחים מתכבדים במשקה וכל אחד משלשל סכום כסף במתנה, לתוך תיק התפילין שתולים במיוחד על מזוזת הכניסה של החדר.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר