רפאל-ישראלי-אסלאם-מוחמד


חלק א' : יסודות הדת האסלאמית פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

חלק א' : יסודות הדת האסלאמיתלחיות עם האסלאם

פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

 

בטרם נספר כיצד כל זה החל להירקם, נבדוק את זירת חצי-האי ערב ואת סביבתה הקרובה, בה נולד נביא האסלאם, בה עוצבה אישיותו, ובה התחוללה הדרמה הגדולה של הולדת האסלאם. חצי-האי ערב הנו מן המדבריות הנרחבים, הקשים ומקשי-החיים עלי אדמות. שטחו כמעט כמחצית ארה״ב, כלומר יותר מ-4 מיליון קמ״ר, כ-4 פעמים שטחה של מצרים ופי שמונה משטחה של צרפת, הגדולה במדינות אירופה. בהשוואה לארצנו הזעירה, ערב יכלה להכיל 80 פעמים את ארץ-ישראל המערבית. בימים ההם רק מאות אלפים אחדות של בדווים (בדו=מדבר ישימון) שוטטו במדבר הענקים הזה, שבו הטמפרטורות יכלו לנוע מ-50 מעלות ברום השמש בשמיים בעיצומו של יום, ועד לסביבות נקודת הקיפאון בלילות, בפנים המדבר המרוחק מאות קילומטרים מהשפעתו הממזגת של הים. הים שהקיף את חצי-האי משלושת עבריו איפשר גם הקמת ערי נמל לסחר בינלאומי, הן על הים האדום במערב ומשם לסיני, לאלכסנדריה ולערי אירופה; הן על חוף האוקיאנוס ההודי בשוליים הדרומיים של חצי-האי בואכה תימן וחצרמוות, ומשם להודו ולסין; והן לחופי המפרץ הפרסי שהיה זרוע נמלי מסחר עתיקים ככופה ועומאן, ומשם לעבר הודו, סין ודרום-מזרח אסיה, דרך שהסינים כינוה, תוך הקש לנתיב הסחר היבשתי המקביל והעתיק יותר – ״דרך המשי הימית״. אם כן, כדי להימנע מלהקיף את כל חצי-האי הגדול הזה, אחת מדרכי הסחר ההגיוניות שבין ערי אירופה לבין המפרץ הפרסי והאוקיאנוס ההודי קישרה בין החוף המערבי לחופו המזרחי של חצי-האי.

 בימים שבהם אנו עוסקים, כלומר בסוף המאה השישית לספירה, מילות המפתח הבינלאומיות, שהיו באווירו של המזרח התיכון, היו אימפריה ודת, כאשר האחת שזורה ברעותה ומקנה לה את זהותה. שתי אימפריות-דתות שלטו במרחב: הביזנטית-הנוצרית, שפרשה את שלטונה על רמת אנטוליה, לאחר התפלגותה של הכנסייה הנוצרית למערב הקתולי שברומא ולמזרח הביזנטי שבקושטא, ושלוחותיה גם בסוריה ובארץ-ישראל, לאמור בסמיכות לזירה הערבית מצפין¡ והסאסאנית-זורואסטרית שבסיסה בפרס, שדת זורואסטרה שליטה בה, ושלטונה פרוש עד למסופוטמיה, כלומר עד לגבול הצפון-מזרחי של ערב. כיוון שהמדבר הלוהט לא היה אדמה מכניסת אורחים במיוחד, הוא נותר בתווך לנפשו, כשטח נייטראלי פתוח להשפעות מכאן ומכאן. בעיקר היתה ניכרת ההשפעה הנוצרית באזורי הביניים שחצצו בין האימפריות לבינן, ובינן לבין ערב, לפי שכיתות וסיעות נוצריות לרוב נעו ונדו באיזור הזה והעבירו את רעיונותיהן מהכא להתם. יתרה מזו, נזירים נוצרים לא מעטים חיפשו להם מקלט במדבר הערבי האין-סופי, שם מצאו מנוחה לרגליהם בבדידותם במערות, בהן ניהלו חיי פרישות וסיגוף בלתי מופרעים, עד כי במשך מאות השנים ששהו שם קנו להם רעיונותיהם על האל המונותיאיסטי שביתה מתרחבת והולכת גם בקרב הערבים הקדמונים, שעימם באו במגע מזדמן. בודדים אלה נקראו בעגה המקומית חניף, ללמדך שרעיון האל האחד לא היה לגמרי זר בחצי-האי עם בואו של הנביא. למאמינים ברעיונות אלה ודאי ניתן לצרף את השבטים היהודיים שגרו בית׳רב, אחת מערי חצי-האי שלימים תהפך למדינה, כנראה מאז חורבן הבית היהודי השני.

החיים במדבר קשים מנשוא, ולפרט אין קיום בו. אשר על כן, הארגון הבסיסי של החברה התנהל במסגרת המשפחה המורחבת והשבט, ומספר שבטים התאגדו לעיתים לברית ביניהם למטרות מלחמה על מחוזות מרעה, או התגוננות מפני פושטים ומדעים, או להישרדות בתנאי מחיה קשים. התלות בשבט היתה כה מוחלטת, עד כי טופחה מורשת שבטית שהיתה לחוקת התנהגות שאין לחרוג ממנה, והיא סבה סביב עולם הערכים שראש השבט הסייד ־האדון בלשון ימינו¡ או השייך־זקן, כי בזקנה טמונים חוכמה ושיקול דעת) היה אמור לגלם ולעמוד כמודל לחיקוי, כמקור לתבונה ולעצה, כמנהיג ללא חת בעת קרב, כפוסק נבון וצודק בין ניצים וכמכניס אורחים נדיב גם בעיתות מצוקה. התכונות הללו נודעו לתהילה בשמן הקיבוצי מרווה ( = גבריות אידיאלית במיטבה), ששמעה יצא מעבר לתחומי השבט והוסיף כבוד לשבט כולו. לעיתים נמדדות תכונות אלו, שאחת מהן היא פרישת חסות השבט (גייוואר) על חלשים ובודדים שבאו לדור במחיצתו ולבקש את הגנתו, על פי מספר החוסים (גיאר), אשר ככל שגדל זהו אות למוניטין שיצאו לנדיבותו ולעוצמתו של השבט. לצידו של ראש השבט, בחברה אנאלפבתית זו, שימש השאער (־משורר) מעין איש יחסי הציבור של השבט, אשר תפקידו היה לשמר את המסורת השבטית בסיפורי גבורה ובשירי קרב, שנודעו כאייאם אל-ערב (דברי ימי הערבים), שלוקטו מאוחר יותר באנתולוגיות מן היפות ביותר שיצר האדם, ומשמשים עד היום מקור לא אכזב לתיעוד ההיסטוריה של השבטים בימי טרוס-האסלאם, הנקראת גיאהיליה (־הבערות), כלומר התקופה שקדמה לבואו של נביא אללה ובה בני-האדם היו שרויים בבורות גמורה ובאבדן דרך. אנו נראה להלן, שכל אימת שיסודנים מוסלמים ראו לגנות חברה מוסלמית בת ימינו על שאיבדה את דרכה וויתרה על ערכיה האסלאמיים, הם הטיחו נגדה כי היא חזרה לתקופת הג׳אהיליה, כה כבדה האשמה בעיניהם.

השאער היה גם הארכיון החי של השבט, כי באין תרבות כתובה הוא אצר בזיכרונו המופלג את דברי ימי השבט והעבירם לאחרים¡ הוא גם היה מעלה המורל בטרם קרב על-ידי ציטוט עלילות קרב מן העבר, והטחת עלבונות באוייב מוג הלב הניצב ממול; וגם מייצר סיפורים ושירים חדשים, בין מתוך עלילותיו המתחדשות של השבט ובין פרי דמיונו של המחבר. אבל גם הוא, כמו ראש השבט, היו כפותים למושגי הכבוד (שרף} שהפגיעה בו חייבה תגובה, שאם לא כן עלול כבוד רמוס זה להיראות כבלתי מצדיק פעולה ובכך להשליך על יוקרת בעליו. הכבוד היה קשור לזכות על נכסים ועל נשים, ופגיעה באלה יכלה להביא למלחמות ולשרשרת פעולות גמול אינסופיות, בתוקף מנהג נקמת הדם, שלפיה אין להותיר דם שפוך, בין בשוגג ובין במזיד, ללא גביית מחיר. מובן שחוקים מנהגיים אלה גם ריסנו מצד אחד את אורח ההתנהגות של הפרט בשבטו וכלפי בני שבטים אחרים, אך היו גם לעיתים עילה למחזורי אלימות שקשה היה להביאם לקיצם, אלא אם כן נערך טקס התפייסות (צלחה} בו שולמה תמורה להרוג האחרון ובכך נותקה השרשרת. בחברה זו גם נהגו לקבור חיים תינוקות נקבות כדי להימנע מן ה״בושה״, אם לאב המוליד אין בנים זכרים להשתבח בהם, ושמא ייחשד ב״אי-יכולת״ להוליד זכרים. יחד עם זאת, היו גם אזורי הפקר בין שבטים שנקראו חרם (איזור אסור / קדוש בימינו), כדי לשמור ששבט לא ייכנס לתחום חברו ולא יצית סיכסוך. נוסף לאזורים אלה גם סומנו מועדים מסויימים שבהם הוסכם על כל השבטים להימנע מפשיטות זה על זה, כדי לאפשר פעילות דתית, חקלאית או התארגנותית בימי הנדידה העונתית בין העמקים שסיפקו מחסות למאהלים הסגורים מפני סופות החורף, לבין ראשי הגבעות שחשפו את האוהלים הפתוחים למשבי רוחות בימי הקיץ הלוהטים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר