רפאל-ישראלי-שום מקום-עלייה-יהודי מרוקו


בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כך או כך, לא יכולנו שלא להתפעל ממה שעינינו רואות: יהודים שכוחים בשולי העולם הופכים למוקדי עניין והערצה לערבים, לא רק במחוזותיהם ששם היו לשם דבר, אלא לגבירים מסעודיה, מלוב ומכווית, שנכנסו לאחר חצות עם מלוויהם ופמלייתם. אלה באו בזה אחר זה כדי להאזין למוזיקה אנדלוסית מושרת בפי יהודים ולהתענג על מה שהמקום, שיצאו לו מוניטין, מציע לאורחיו הכבודים. גם נראה בעליל כי הם מחבבים את בעלי המקום מארחיהם תוך התעלמות גמורה ומפתיעה מזהותם ולאומיותם. וכך לילה אחר לילה עד להשכמת הבוקר באים בני התפנוקים הללו לאכול מידם של יהודים, הפעם תחת עינם הפקוחה של אורחים מישראל, שלא התברר להם כל צורכם אם נוכחותם אינה מפריעה לאיש, או שאיננה ידועה לאחרים, או שהנאותיו של המקום מאפילות עליה. גם תהינו בינינו לבינינו אם שני האחים אבוטבול היו ממלאים אולמות לו עלו ארצה, אם היו נמצאים להם קופצים בממדים הללו ובממון הזה, אם היו מגיעים כלל להקמת מפעל בידורי משגשג כזה, או היה נמצא להם כל עיקר מקום בין עילית הבידור והעסקים בישראל. אלה הן השוואות חסרות שחר ומשחקי דמיון שאין להם במה להיאחז, אך במניין כל מה שמתרוצץ במוחותינו הקודחים בעת שאנו מנסים לספוג את שפעת החוויות והתהיות ולסגור עליהן כדי לא לאבד טיפה מהן – גם הרהורים כאלו עלו ובאו, ונדחו ונדחקו ושוב עלו, עד שגם אנו היינו תשושים שלא יכולנו עוד להבדיל בין המן למרדכי, ונאספנו אל יצועינו עייפים, טרופים ומבולבלים.

במפגשים הבאים, עם יהודים ולא־יהודים, לא יכולנו להתחמק משאלת ביטחונם האישי של יהודי מרוקו. ממה נפשך, אם הם יושבים לבטח, מדוע הם היגרו? אם הם חשים בשר מבשרה של מרוקו (ממש במילים הללו), מה חפץ להם בביטחונותיו של המלך ״האוהב אותם״. יש כאן מערכת סתירות שאיננה מתיישבת עם ההיגיון. האמת ניתנה להיאמר, שאצל שארית הפלטה של יהודי מרוקו, מאחורי חזות הביטחון העצמי על שרידותם ועל עתידם, נתחבאה לה אי־נחת על ההווה ויותר מתשעה קבין של ספקות על מה שטומן העתיד. הכול חזרו על כך כי צוואה מסורה בידי המלך חסן השני מאביו מוחמר החמישי לשמור על היהודים כעל בבת עינו. כל בן חורין עשוי להתחלחל מ״ביטחוך כזה של בני חסות, התלויים בחסדיו של שליט אוטוריטרי, שהוא עצמו איננו בוטח בעתידו. וההמון הערבי רואה את הקולות ושומע את הבזקי חייהם הטובים, הנוחים והמפונקים של שרידי היהודים אשר נותרו שם מוקפים עם רב של משרתים ערבים, שמדי פעם עולה בהם הקנאה, או שמתעוררים מתרדמתם רגשות האיבה הנושנים כלפי היהודים המקננים אצלם מקדמא דנא. אשר על כן ״ביטחון״ זה היה תמיד מהול בפחדים ובספקות: גם אם מלך זה או זה יחסו טוב וחיובי(כמובן, תמורת שלמונים וטובות הנאה אחרות כמו קשרים עם יהודי הגולה וסיוע ישראלי חשאי), הלוא הוא בן תמותה ואיננו בלתי מנוצח, ומי יערוב שיורשיו ילכו בדרכו ויכבדו את צוואתו? ומה שסיבך את העניין היו מחויבויותיה של מרוקו לעניינים ביךערביים וביךאסלאמיים, שפעמים היא יוזמת או מארחת אותם. ואין אתה יכול להפריד עולמית בין המשטמה הערבית לישראל והמאורעות שגרמוה לבין יחס ההמון(לעתים מוסת ולעתים ברשות עצמו) למיעוט היהודי ששרד לאחר ״יציאת מצרים״ של שנות ה־50 וה־60.

בשנים ההן נותרו בערי מרוקו עוד 15,000 יהודים, בעוד 250,000 נטשו והלכו להם, וגם מי שנותרו מאחור עזבו רובם, ונשתייר קומץ דל של שלושה או ארבעה אלפים. בא זה ללמדך כי הספקות שצצו בתוך קבוצת התיירים מארץ ישראל ובינה לבין יהודי המקום שעוד מלאם לבם לגונן על המשך ישיבתם, הצדיקו עצמם ברבות הימים, ואף יותר מזה. וכבר אז היו כתובות רבות על הקיר: יהודים מיוסרים אלה לא היססו לחלוק עמנו את פחדיהם, וכראיה לכך הביאו את קשריהם ההדוקים עם בני משפחותיהם בצרפת ובישראל, את ביקוריהם המזומנים הכא והתם, את ההשקעות שהשקיעו את כספם פה ושם לימי סגריר, את שליחת בניהם ללימודים או לשידוכים בתפוצות המרוקניות הגדולות וכיוצא באלה.

אלה לבטח אינם אמצעי זהירות הננקטים על ידי מי שיושב לבטח במקומו. לשונם המכלילה – לאמור ישראל ויהדות העולם הן ״אנחנו״, ואילו השלטונות המרוקניים ושאר ערבים משתמעים ב״הם״ – העידה כמאה עדים על אי־התוחלת שבהמשך ישיבתם שם, למרות הרווחה החומרית שבה חיו. אכן, מעורים הם היו בארץ ובעסקיה, ובה־ בעת לחשו לנו כי אין עתיד ׳1ילדיהם שם היות והר הגעש שלפתחו הם חיו עלול חלילה להתפרץ בכל עת אם יורד המלך מכיסאו, או מאורע פנימי או חיצוני כלשהו ישלחו את ההמונים בשארית היהודים. הם רק מקווים כי פתח המילוט לא יוגף בשעה הרת־גורל כזו. המבדיל בינם לבין שאר אזרחי המדינה הוא שלאחרים אין תכניות מילוט, לא מצד האמצעים ולא מצד ארץ קולטת, ואילו להם גם האמצעים וגם הביטחונות שישראל תפתח את שעריה ביום פקודה.

גם האוכלוסייה המרוקנית הגדולה סביב הבינה במה מדובר, ובמה מיוחסים היהודים על פניה, וזה איננו מוסיף לא לתחושת הביטחון היהודית ולא לשותפות הגורל עם בני הארץ שאת זעמם הם מנסים לשכך ואת אמונם הם משתדלים לרכוש. כללו של דבר, היהודים הנותרים מודעים לאנומליה שבה הם שרויים: מצד אחד הנאה גדולה מחייהם החומריים והחברתיים, לרבות קשריהם עם החלונות הגבוהים של השלטון האוטוריטרי והמושחת, ומצר שני החששות הכבדים הנובעים בדיוק ממעמדם זה, היות וגורלם תלוי בכושר חיותו של המשטר. ובינתיים הם יושבים באי־נחת ומלחכים פנכות מכאן ומשם, מעמידים פני אורחים מרוקנים שאין להטיל ספק בנאמנותם, ובה בעת קושרים וזוממים כיצד ימצאו להם חלופה לבריחה ומקלט לעת מצוא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר