ר׳-רפאל-בירדוגו-יחסו-לפילוסופיה-


ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

 

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

ר׳ רפאל הוא נצר לאחת המשפחות המיוחסות מן המגורשים, שאבותיה הגיעו למרוקו בשנת רנ״ב.י אילן היוחסין של משפחת בירדוגו מגיע עד ר׳ בוסתנאי גאון, לפי עדותו של משה פארדו, רבה של נא אמון בשנים -18701888. המשפחה הקימה מקרבה רבנים ידועי שם שהטביעו את חותמם על הקהילה הן בתחום ההלכה והן בתחום ההגות. אחד מהם, ואולי הגדול מכולם, הוא ר׳ רפאל, שחי ופעל בין השנים 1747- 1821 . הוא זכה ליחס של הערצה בקרב חכמי מרוקו, כפי שעולה מן ההסכמות לחיבוריו. בעלי ההסכמות מרבים לקשור כתרים לראשו, מכנים אותו בשם המלאך רפאל והרמב״ם של הדור. אכן, מחיבוריו של ר׳ רפאל בירדוגו משתקפים בקיאות רבה במכמני היהדות, דיון מעמיק, מחשבה צלולה, פתיחות להלכי רוח חדשים וגם נפש פיוטית. ולפי אחת מתשובותיו מתברר, שהוא ידע גם לאדינו, לשון מורשת אבותיו.

חיבוריו הפרשניים:

מי מנוחות — פירוש על התורה. חלק א יצא לאור בירושלים בשנת תר״ס, חלק ב יצא לאור בג׳רבא בשנת תש״ב. השם מי מנוחות מנומק בשלושה טעמים:(1) החיבור נועד לעיון בימות המנוחה — שבת ומועד;(2) הפרשנות בחיבור היא ברוח הפשט, המסב נחת לקורא: ״הב׳ בי ימצא בו הקורא נחת כי כולו דברים פשוטים וגלויים״;(3) החיבור מעניק למחבר תחושה של הגשמת ייעוד: ״הג׳ כי זהו ביתי וזהו מנוחתי ונחל עדני בעולם המקווה״. לענייננו כאן ראוי לתת את הדעת לטעם השני, באשר הוא משקף את עמדתו של המחבר כלפי הפשט, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.

רב פנינים — מאמרים ודרושים, קזבלנקה תש״ל. חיבור זה נועד להיות חלק ב של מי מנוחות, כפי שהמחבר מציין. אך המו״ל, הרב משאש, הוציא אותו לאור בחיבור בפני עצמו, וקרא לו רב פנינים בשל מבנהו. החיבור ערוך במתכונת של מאמרים, כשכל מאמר מכיל כמה דרושים. שמות המאמרים מורכבים משתי תיבות, שהשנייה שבהן היא ״רב״, כגון: פז רב, קהל רב, הון רב וכו׳. השם רב פנינים הוא איפוא שם כולל לכל המאמרים הנחשבים כפנינים, לפי דעת המו״ל, והמלה רב היא נוטריקון של השם רפאל בירדוגו.

חיבוריו ההלכתיים:

משפטים ישרים — קובץ שו״ת, קראקה תרנ״א; שרביט הזהב — פירוש על כמה מסכתות, ירושלים תשל׳׳ה; חיבור אחר, בשם משמחי לב, נמצא תחת מכבש הדפום. החיבור עוסק במנהגים (כך נודע לי מפי הרב משאש).

חיבוריו של בירדוגו, בחיבוריהם של רוב חכמי מרוקו, עדיין שרויים מחוץ לטווח ראייתו של המחקר. והדברים אמורים במיוחד לגבי חיבוריו הפרשניים, שעליהם טרם נבתב דבר. אכן, גם במסגרת מצומצמת זו אין שום כוונה לערוך דיון מלא במשנתו העיונית. דיון כזה מחייב בוודאי מסגרת רחבה יותר. כל כוונתנו כאן היא לערוך דיון מצומצם להבהרת עמדתו כלפי ההגות של ימי הביניים והרציונליזם של זמנו.

עמדתו כלפי הפילוסופיה

בעקבות המקורות הקדומים בירדוגו מנסה אף הוא לעמוד על היחס שבין התורה לפילוסופיה, לנוכח ההכרה ששתיהן עלולות לעתים לסתור זו את זו. הפילוסופיה חוקרת כל דבר על פי השכל, ולפיכך ראויה היא להיקרא חכמת השכל, ולעומתה התורה היא חכמה אלוהית ״שאין לשכל בה דבר״. במלים אחרות: הפילוסופיה מקבלת את סמכותה מן השכל, ואילו התורה מקבלת את סמכותה מן האל. ברור, שכבר מן הדברים האלה משתמעת הערכה על עליונותה של התורה מן הפילוסופיה.

בירדוגו מודה במעלותיה של הפילוסופיה בכל התחומים, בהסתמכו על עמדתו של הרמב״ם כלפיה, ועל דבריו של ר׳ ידעיה הפניני בשבחה. אף על פי כן הוא סבור, שלתורה יש דין קדימה על הפילוסופיה, והיחס בין השתיים הוא כיחס שבין הלחם למים. כשם שהלחם הוא המזון העיקרי, ״כן עיקר חיי האדם הוא חכמת התורה וחכמת הפילוסופיה טפלה אליה״., הפילוסופיה, מהיותה מושתתת לדעתו על השכל בלבד, לוקה בשתי מגבלות: 1 . החשיבה האנושית נתונה לשינויים בהתאם לחליפות העתים, ולפיכך האמת של דור אחד אינה תקפה בדור אחר: ״כי מהיות החכמה הזו תלוייה בשכל אין לה מנוח כלל כי יתחדשו לו דעות בכל יום ויום״. ובאין אמת מוחלטת מתעוררת מבוכה: ״כי יחשוד שכלו תמיד ואין לו מנוח״.

  1. 2. מגבלה שנייה היא תוצאה של הראשונה. המבוכה מולידה את משבר האמונה: ״כי יחוש פן ימעדו קרסוליו ח״ו״.

בדבריו אלה של המחבר אין לחוש כמעט בשום נימה אנטי פילוסופית ברורה. שהרי אין המחבר כופר כל עיקר בתועלתה של הפילוסופיה כחכמת השכל. ונראה, שכל כוונתו היא להבליט את מעלתה של התורה כאמת מוחלטת לעומת האמת היחסית של הפילוסופיה, מבלי לדחות את זו כליל. אולם במאמר אחר נשמעת נימה שונה במקצת. היחס שבין התורה לפילוסופיה אינו מוגדר שם כיחס שבין עיקר לטפל, אלא כיחס שבין אמונה לכפירה. התורה היא עץ החיים, הפילוסופיה היא עץ הדעת: ״הנה הזהיר לאדם שמכולם [מכל עץ הגן] יאכל, אך עץ הדעת אליה לא יקרב כי תדיחנו מאחרי ה׳ אלהיו״. לכאורה זוהי מגמה אנטי רציונלית ברורה; אלא שמיד הוא מוסיף, כי האיסור על עץ הדעת חל על האדם רק בעודו נער, אך עם תום תקופת הנעורים אין עוד סכנה. והוא הדין לגבי הפילוסופיה: הסכנה הטמונה בה מוחשית רק בימי הנעורים; אך בשנות העמידה, לאחר שהאדם רכש בקיאות בתורה, ראוי לו לעסוק בפילוסופיה, והעיסוק בה אינו רק בגדר רשות, אלא בגדר חובה: ״ואז ודאי אחר שמילא לבו, וכליותיו נובעות חכמת התורה, אז נאה ויאה ללומדה, וחובה ללומדה״. במשפט אחרון זה מבטא המחבר באופן ברור הערכה חיובית כלפי הפילוסופיה.

אכן, המחבר אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ובחיבוריו הפרשניים הוא מגלה זיקה רבה לפילוסופיה. רוב הנושאים המעסיקים את המחשבה היהודית — האל, הבריאה, מהות האדם, תורה ומצוות, שכר ועונש, ועוד — נדונים אצלו מתוך גישה פילוסופית. ומבחינה זו אפשר להגדירו על רקע זמנו כאחד משיירי הפילוסופים של העבר.

המקורות להשכלתו הפילוסופית הם כתביהם של חכמי ספרד — הרמב״ם, נרבוני, רלב״ג קרשקש, אלבו, ערמה, אברבנאל ואחרים — שמהם הוא מביא דברים בחיבוריו בין כשהוא מסתמך עליהם ובין כשהוא מסתייג מהם. יש להניח שהוא הגה גם בכתביהם של נוכרים, שכן הוא מזכיר את ספר התפוח לאריסטו.

עניין אחר שראוי להעיר עליו כאן הוא מידת ההערצה שהוא רוחש לרמב״ם, כפילוסוף גדול וכסמכות בלעדית שאינה ניתנת לערעור. בדיונו על היחס שבין התורה לפילוסופיה הוא מעיר בין היתר: ״ומי האיר עיני רבינו הגדול ז״ל בהתפלספותו התמימה והישרה בספרו המורה לצדקה אם לא התורה השלמה״. בדברים אלה המחבר מבקש לא רק לרומם על נס את גדולתו של הרמב״ם בפילוסוף, אלא גם לסנגר על משנתו הפילוסופית של הרמב״ם, במשנה המושתתת על האמת הדתית שבתורה. בירדוגו מתייחס ביראת כבוד לרמב״ם גם באשר הוא מסתייג, לעתים, מדבריו.

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 129

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

מקדם ומים כרך ד

במקום אחד הוא מתייחס להסברו הידוע של הרמב״ם על תוצאות חטא האכילה מעץ הדעת. לפי הסבר זה, ידיעת הטוב והרע, שבה ברוך גם חופש הבחירה, פחותה מן הידיעה בתחום המושכלות. פירושו של דבר, שהידיעה לאחר החטא אינה מסמנת התקדמות, כפשוטו של מקרא, אלא נסיגה. האדם ירד מתחום המושבלות לתחום המוסר, שבו הוא נזקק לחופש הבחירה. על פירוש זה מעיר בירדוגו בנימה של הכנעה והתבטלות ״ואין לי פה לדבר ולא להרים ראש לומר שתשובת רבינו אינה מספקת [תואמת] לפשט הכתובים […] ומה לי להקשות על דברי מורינו אשר מעיד אני ע״ע [על עצמי] שלא עמדתי על כוונת דבריו״. בהודאה זו, שלא הבין את כוונת הרמב״ם, מסתמנת לא רק נימה של תהייה על מה שנראה לו כזר לרוח הכתוב, אלא גם ניסיון של התחמקות מהטחת ביקורת כלפי המורה הגדול.

הוגה דעות אחר הזוכה בכתבי בירדוגו להערכה רבה ״כפילוסוף אמיתי היורד לעמקי התורה״ הוא רלב״ג[רבי לוי בן גרשום]. עליו הוא כותב: ״ואם באתי להאריך בשבחיו מגרעות נתתי ויפה השתיקה״. היחס הזה מוצא ביטוי גם בנטייתו של בירדוגו לאחדות מדעותיו של רלב״ג, הן בתחום העיון והן בתחום הפרשנות. לעומת ההערצה לרמב״ם ולרלב״ג, הוא מותח ביקורת קשה על דעותיהם של ערמה ואברבנאל, ומוקיע את פירושיהם האלגוריים כנטע זר, ״הלבשות נכריות״ כלשונו. אך את חצי ביקורתו הוא מפנה במיוחד נגד השגותיו של ערמה על רלב״ג; שאותן הוא מוקיע בעלילות שווא.

הזיקה הרבה שבירדוגו מגלה למשנת הרמב״ם, כפי שנראה בהמשך, והזכות שהוא מלמד על דעותיו של רלב״ג, הידוע כפילוסוף אריסטוטלי וכבעל דעות נועזות הנוגדות את התפיסה האורתודוקסית, יש בהן כדי להורות על נטייתו לכיוון השכלתני הקלאסי. אכן, על נטייתו זו ניתן ללמוד בעיקר מדעותיו בנושאים שונים, שמהן נעמוד כאן על אחדות בלבד מתחום תורת האלוהות.

בעניין מציאות האל הוא קובע, שהשגת מציאות האל בדרך המופת השכלי היא בעלת ערך דתי עליון יותר מן האמונה בקיום האל לפי המסורת: ״מן המפורסם שעם היותנו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו מאמינים מציאותו יתברך […] יותר תגדל אמונת היודעים אותם במופת״. ובעקבות הרמב״ם, אף הוא ממחיש את דעתו זו במשל אחד על מלך גדול שמקום מושבו בבירה המלכותית, רחוק מן העין. והידיעה על קיומו מושגת בשלוש דרכים: דרך אחת היא של הפחותים, הניזונים משמיעה בלבד; דרך שנייה היא של אלה שטרחו לראות את גינוני המלכות בארמון, ועל ידי כך הגיעו למסקנה ודאית על קיומו של המלך; דרך שלישית, העליונה מכולן, היא של אלה שזכו לראות את המלך עין בעין. אם כן, הראשונים הם אנשי ההמון, המאמינים במציאות האל על פי המסורת בלבד; למעלה מהם הפילוסופים, המוכיחים את קיום האל בדרך השכל; אך הראייה הנבואית עליונה מכולן. יש לנו כאן איפוא שלוש דרכים בתחום הדת, זו למעלה מזו; המסורת, החקירה העיונית והנבואה.

לאמתו של דבר, זהו אותו משל ידוע של הרמב׳׳ם בשינויים אחדים:

במשל הרמב״ם יש הבחנה ברורה בין חכמי הטבע לפילוסופים. הראשונים משיגים את האמת המדעית, לרבות מציאות האל, בדרך המופת השכלי. אך הפילוסופים מגיעים להשגה עליונה בתחום האלוהות, ומשתווים בדרגתם לנביאים. אצל בירדוגו הבחנה זו בין חכמי הטבע לפילוסופים אינה ברורה כל צורכה. כיוצא בזה אין בירדוגו מבהיר את עמדתו לגבי היחס שבין הפילוסופיה והנבואה. אם נקבל את דבריו כפשוטם, הרי הוא רואה בנבואה דרגה עליונה מן הפילוסופיה.

בירדוגו פוסח על שלוש כתות אחרות שבמשל הרמב״ם: כת עובדי האלילים, כת האפיקורסים (אנשי הסברה והעיון, בלשון הרמב״ם) וכת התלמודיים. אכן, להשמטת עובדי אלילים ואפיקורסים אין לייחס משמעות כלשהי; אך העדר מקומם של אנשי ההלכה אצל בירדוגו עלול להתפרש בהכללתם בין אנשי ההמון, היינו בדרגה פחותה מזו שמייחס להם הרמב״ם.

הטעם להבדלים אלה אינו ברור דיו. אך תיתכנה שתי אפשרויות:(1) בירדוגו מבקש להביע את דעתו במשל מקורי, ועל כן הוא משתדל להינתק בכל האפשר ממשל הרמב״ם; (2) הקלסיפיקציה של הרמב״ם, המציבה את חכמי ההלכה בדרגה פחותה מזו של חכמי הטבע, ובו בזמן מעמידה את הפילוסופיה והנבואה בדרגה שווה, אינה מקובלת על בירדוגו. כך או אחרת, הרעיון על עליונותה של החקירה העיונית על פני האמונה המסורתית מובע כאן בפירוש.

הרעיון הזה חוזר במאמר אחר, שבו המחבר עומד על ההבחנה בין משמעות הכתוב ״עתה ידעתי כי גדול ה׳״(שמות יח, יא) למשמעות הכתוב ״כי אני ידעתי כי גדול ה״, (תהלים קלה, ה).

שני הכתובים מורים, לדעתו, על שתי דרכים שונות להשגת מציאות האל; דרך השכל ודרך המסורת. אמת־המידה להבחנה זו היא המלה עתה, המסמנת את הזמן. הידיעה על מציאות האל בדרך השכל היא מעבר לזמן. ולכן דוד, שהשיג את מציאות האל בדרך המופת השכלי, כדרכו של פילוסוף, אינו כורך את ידיעתו במלה ע ת ה. לא כן יתרו, אשר ידע על קיום האל רק מן הניסיון ההיסטורי: ״אבל יתרו תלה הדבר בזמן באומרו עתה ידעתי(שם) ולזה מבואר שמצד הנסיון וההבחנה״. מיותר להעיר כאן, שבעיני המחבר דרכו של דוד עדיפה.

דברים מאלפים יותר על מידת נטייתו לפילוסופיה כלולים בדרוש על ליל הסדר. הסיפור על יציאת מצרים שאנו משננים בהגדה כל שנה נועד, לדעתו, לחזק את האמונה בקיומו של האל. האדם מישראל נשען על מסורת אבותיו, שראו במו עיניהם את כל הנסים והנפלאות. לפיכך אין לו שום צורך במופת שכלי לגבי קיומו של האל ויכולתו: ״והיה כי ישאלו הפילוסופים האלהיים לכל איש מישראל תנו לכם מופת על השרשים האלו [קיום האל, השגחתו ויכולתו] ואמרו אליהם איני צריך מופת לאשר עיני ראו ולא זר״. לכאורה יש לנו כאן עמדה אנטי פילוסופית, בעקבות רבי יהודה הלוי; ולא היא, משום שמיד אחרי זה הוא מוסיף דברים המשקפים את עמדתו האמיתית: ״והנה לא נכסה השמש בכברה שגם ידיעת המופת היא ידיעה מעולה מאד אם היינו זוכים לה״.

כדי לעמוד היטב על כוונתו כאן יש צורן בהבהרת שני עניינים:

  1. המלים ״לא נכסה השמש בכברה״ הן בעצם תרגום מילולי לפתגם בערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו: ״מה נכטיו שמא בלג׳רבאל״. משמעות הפתגם היא, לא נשלה את עצמנו. והעולה מכך הוא, שהמחבר מתייחס בספקנות לדעה בדבר העדפת המסורת מן ההכרה השכלית, ורואה בהכרה השכלית את האמת.
  2. 2. השגת האל בדרך השכל מעולה, לדעתו, מן האמונה, אליבא דכל חכמי ישראל, לרבות ריה״ל: ״ומ״מ [מכל מקום] בין למר ובין למר היותו יודע במופת הוא מעולה״. דברים אלה מלמדים על התלבטות המחבר בהערכת הגישה האורתודוקסית לעומת הגישה הרציונלית.

וכפי שניתן לראות בבירור, אין הוא נרתע מלהכריע לזכות הגישה הרציונלית.

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 131

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר