שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מארץ מצרים-תשנ"ח
9. תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
אחרי זמן היה אתו הרופא הקודם (של המלך), שמוצאו מהקראים. הלך אל המלך ואמר לו: אדוני, אני רוצה להאכיל את הרופא החדש סם, ואם ידע לרפא את עצמו, הוא יהיה הרופא; ואחרי כן יאכילני סם, ואני גם כן ארפא את עצמי. ואשר יאכל את הסם ויבריא הוא אשר יהיה רופא המלך. שלח המלך וקרא לרב משה והודיע לו את התנאים. אמר הרב משה: טוב. מיד הוציא הרופא הקראי חתיכת סם ואמר לו: קח ואכול.
ביקש הרב משה נאקה מעוברת, ואמר למלך: כשאוכל את הסם פיתחו את בטן הנאקה ושימו אותי בבטנה, ותפרו אחריי. הביאו את הנאקה, ואכל את הסם. פתחו את בטן הנאקה, שמו אותו בתוכה ותפרו אחריו. אחרי שעתיים נמס בשר הנאקה ויצא הרב משה מבטן הנאקה בריא ושלם, ואמר למלך: אדוני, (תן לי) שלושים יום עד שאבשל את הסם ואאכילנו כמו שהאכילני. מיד פנה הרב משה לדרכו. כעבור שלושים יום שלח המלך וקרא לרב משה ולרופא הקראי הקודם לבוא. אמר המלך לרב משה: עברו שלושים יום, הבא את הסם והאכילנו כמו שהאכילך. אמר הרב משה למלך: אדוני, בחסדך, תן לי ארכה נוספת של שלושה ימים, כי עדין לא הוכן הסם היטב. אמר המלך: אין דבר, בעוד שלושה ימים יהיה המועד. ואילו הרופא הקראי בכל הזמן הזה לא אכל ולא שתה ולא ישן מרוב חולשה ומחשבות, באמרו: איזה סם זה ששלושים יום לא נגמרה הכנתו וביקש שלושה ימים נוספים? וכל יום מת ברופא הקראי עורק.
כעבור שלושה ימים הביא הרב משה תיבה גדולה ארוזה היטב ומקושרת היטב לפני המלך. שלח המלך והביאו את הרופא הקראי. אמר הרב משה לרופא הקראי: פתח את התיבה הזאת. שאל המלך את הרב משה: מה יש בתוך התיבה? אמר לו: בתוך התיבה הזאת נמצא הסם אשר אני רוצה להאכילנו לקראי. התקדם הקראי, פחח את הקישורים ומצא בתוכה תיבה שנייה, ופתח את התיבה השנייה ומצא בתוכה תיבה נוספת, עד לתיבה השביעית. אחרי כן מצא קופסה ובתוך הקופסה קופסה נוספת, עד שבע קופסאות. פתח את השביעית, ומצא בתוכה צמר־גפן שעטוף בו דבר־מה. כשראה את הצמר־גפן נתעלף, יצאה נשמתו ומת.
מייד לקח הרב משה את הצמר־גפן, פתחו ואמר למלך: קח, אכול! אמר לו המלך בן־אדם, עד לכאן?! כל ימי חייו היה רופא ולא הספיק לאכול ממנו ומת, ואותי אתה רוצה להאכיל ממנו. התפלא המלך. מייד אכל ממנו הרב משה ואכל ממנו איש אחר, ולא קרה להם דבר. אחרי כן אכל המלך ממנו, ומצא שהיתה זו חתיכת סוכר מותך. אמר המלך לרב משה: מה העניין הזה? אמר לו: המלך, אילו הייתי מאכילו סם כמו שהאכילני והיה עושה כמו שעשיתי, לא היה קורה לו דבר. אני קבעתי אתו מועד לשלושים יום והשארתיו כל אותם שלושים הימים בחולשה רבה ובמחשבות רבות, וכל יום מת בו עורק, ולא הייתה לו תרופה. ואחרי שראה את התיבה הזאת נבהל ונמס לבו, והיה פותח את התיבה ולבו נמס מעט מעט עד אשר ראה את הצמר־גפן; אז נתעלף ויצאה נשמתו. התפלא המלך על תבונת הרב משה בן מימון, זיע״א, אמן כי״ר.
9
לבעד מודה צאר מעו אלחכים אלקדים וכאן אצלו מן אלקראיין פי טלע ללמלך וקאל להו יא סיידי נריד נטעם האדא אלחכים אלגדיד סום ואדא כאן יערף ידאווי נפסו יציר חכים ומן בעדו יטעמני סום ואנא כמאן נדאווי נפסי ואלדי יאכול אלסום ויטיב הוא אלדי יכון חכים אלצולטאן. פי ארסל אלמלך ונדה ללרב משה וע(ר)פו אל שריט. פי קאל אלרב משה לם פיה באס. פאלחין ואלסאעא טלע אלחכים אלקרא קטעית סום וקאל להו כוד כול פי אתערא אלרב משה וטלב נאקא עשארי וקאל ללמלך חין מא נאכול אלסום שוקו בטן אלנאקא וחטוני פי בטן אל נאקא וכייטו עלייא. פי גאבו אל נאקא ואכל אלסום ושקו בטן אל נאקא וחטוה וכייטו עליה. לבעד סאעתין דאב לחם אלנאקא וטלע אלרב משה מן בטן אלנאקא צאג׳ סלים. וקאל לל מלך יא סיידי לבעד תלתין יום לחין מא נטבוך אלסום ונטעמו חוכם מא טעמני פאל חאל אתווגה אלרב משה לחאלו. לבעד תלאתין יום ארסל אלמלך נדה אלרב משה ואל חכים אלקרא אלקדים. וקאל אל מלך ללרב משה מצייו אלתלתין יום האת אלסום ואטעמו מתל מא טעמך. פי קאל אלרב משה ללמלך יא סיידי מן פצלך אעטיני כמאן מיעאד תלת אייאם לאן לסע לם אתכרר אלסום טייב. פי קאל אלמלך לם פי באס כמאן תלת אייאם מיעאד. ואמא אלחכים אלקרא פיטול האדא אל מודה לא יאכול ולא ישרב ולא ינאם מן כותר אל וגד ואלפכר ויקול קדר איש יכון האדא אל סום אלדי פי תלאתין יום לם כולוץ וטלב איצאן תלת אייאם מיעאד. וכל יום ימות מן אלחכים אלקרא ערק. פי בעד אל תלת אייאם גאב אלרב משה סנדוק כביר ומלפוף בכיש ומרבט טייב קוצאד אלמלך וארסל אלמלך חצר אלחכים אלקרא. וקאל אלרב משה לל חכים אלקרא אפתח האדא אלסנדוק. פי סאל אלמלך מן אלרב משה איש פי קלב האדא אלסנדוק. פי קאל להו יא מלך מן צמן האדא אלצנדוק אלסום אלדי נאווי נטעמו ללקרא. פי אתקדם אלקרא פך אללפיה וגד מן צמנו סנדוק. פתח תאני סנדוק וגד מן צמנו צנדוק אלא סאבע סנדוק. מן בעדהום וגד עלביה ומן צמן אלעלביה עלביה אלא סאבע עלביה. פתח סאבע עלביה וגד פי קלבהא קוטניה מלפוף פיהא אשייה פי חין מא שאף אל קוטניה הפק טלעית רוחו ומאת. פאלחין אכד אלרב משה אל קוטניה ופתחהא וקאל ללמלך יא מלך צוד כול אנתה. פי קאל להו אלמלך יא רוגול אלי האדי טול עומרו חכים ולם לחק אנו יאכול מנהא ומאת. אנא תריד תטעמני מנהא. תעגב אלמלך. פי אלחין אכל מנהא אלרב משה וטעם מנהא ואחד ג׳ירו ולם גרא עליהום שי. בעדו אכל אלמלך מנהא וגדהא קטעית סוקר מכרר. פי קאל אלמלך ללרב משה כיף האדי אל דעווה. פי קאל להו יא מלך אדא כאן רח נטעמו סום מתל מא טעמני ויפעל מתל מא פעלת לם יגרא עליה שי. פי אנה עמלת מעו מיעאד תלאתין יום וכליתו טול אלתלתין יום פי וג׳ד עטים ופי פכר עטים וצאר כל יום ימות מנו ערק ולם להו דווה. ובעד חין מא שאף האדא אלסנדוק אנפזע ודאב קלבו וצאר יפתח אלסנדוק וקלבו בידוב קליל בקליל לחיץ מא שאף אלקוטנה הפק טלעית רוחו. פי אתעגב אלמלך עלא פצאחית אלרב משה ב״מ זיע״א אמן כי״ר.
הערה לסיפור
- תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
זהו הסיפור המפורסם ביותר על הרמב״ם כרופא. הסיפור הדומה בקווים כלליים לסיפורנו הוא זה המופיע לראשונה ב״שלשלת הקבלה״:
ושמעתי שרופאי המלך קנאו מאד בו וידברו אל המלך תועה ממנו עד כי באו בויכוח בחכמת הרפואה לפני המלך. ויקבלו הרופאים עליהם לשתות הסם שיסדר עליהם הרמב״ם לפני המלך אך שהיהודי יקח בראשונה הסם שהם יסדרו עליו וכן קבל הרמב״ם לעשות. ויהיה היום הנועד הרמב״ם הגיד הדבר לתלמידיו וירע בעיניהם מאד ויהתל בהם ויצו להם כל הסגולות והתרופות שיצטרכו אליו קודם השתייה ואחר כך. ותקנו הכל בהכנה גדולה ויפה. ויקומו התלמידים ויקראו צום ותפלה לה׳ בעד רבם וילך הרב לפני המלך והרופאים נתנו לו כוס התרעלה וימת. ותכף שב אל ביתו ויעשו לו תלמידיו כפי סדרו ויהי ה׳ אתו וירפא. ויהי ביום השלישי וילך גם הוא לפני המלך וסם המות בידו ויתמהו האנשים איך נצול היהודי והוצרכו על אפם לשתות גם הם וימותו עשרה מהם לפני המלך. ויפרוץ הרב מאד לכבוד ולתפארת בעיני המלך והשרים ונהפכו פני שנאיו כשולי קדרה (דף מג ע״ב).
הסיפור הועתק אצל רבים (ראה למשל עראקי תר״ב, מס׳ סד, וכן חוצין תרנ״ב, מס׳ סד), אך הוא גם פותח בווריאנטים שונים. ברגר ציין, שמפי השמועה נודע לו סיום אחר: ״שאחרי שוב הרמב״ם לאיתנו נתן לשונאיו מים והם בחשבם שזה רעל שתו אח״כ סם מסוכן כדי להחליש את פעולתו של הרעל המדומה ומתו״(ברגר 1936, עמי 722). אולם סיפור כזה נמצא לא רק במסורת שבעל־פה אלא גם בכתב־יד מכורדיסתן העיראקית שנכתב במאה השבע־עשרה (ראה אבידע 1954, עמי 105-103). אבידע הביא גם נוסח של סיפור כזה שנתפרסם בספר ״שמח לבי״ של הרב גאגין(ראה שם, עמי 105). הסיפור נמצא גם בערבית צפון־אפריקאית (ראה גייג׳ תרכ״ח, דף ט; וראה להלן). הרחבה מסוימת של הסיפור שנמצא ב״שלשלת הקבלה״ נמצאת גם אצל אבידני (אבידני תשל״ד, עמי רכא-רכב)
הסיפור נמצא גם בנוסחאות שונות בכתב בערבית יהודית (ראה להלן סיפורים 23, 30, 43, 49), וכן במסורת שבעל־פה מקרב יהודי עיראק בערבית יהודית (להלן סיפור 58). כן הוא נמצא בעברית במסורת בכתב ובמסורות שבעל־פה (ראה להלן סיפורים 83, 85, 110-109). לפי המיון הספרותי שייך סיפורנו לטיפוס יזע-א״ת 922*ד (יזון 1965).
בכל הנוסחאות של הסיפור סופר על תחרות בין רופאים גויים, או רופא גוי, לרמב״ם הרופא, ואילו סיפורנו הוא היחיד המספר על עימות שבין רופא קראי לרמב״ם הרופא, דבר שיש בו כדי לשקף את היחסים ששררו בין הקראים והיהודים הרבנים במצרים. ודוק: מוצא סיפורנו מקרב יהודי מצרים, ועל כן אין להתפלא שמא שהיה בקרב קהילות ישראל עימות בין גוי ליהודי נמצא בקרב יהודי מצרים כעימות מקומי, ולא עם דתות ולאומים אחרים. היחסים העכורים שבין היהודים הרבנים והקראים שבמצרים המשתקפים בסיפור זה, איזו תקופה הם משקפים? — תקופת הרמב״ם או תקופתו של מספר הסיפור? בדיקת יחסי הקראים והרבנים במצרים בתקופת הרמב״ם מראה, שלא שררו ביניהם יחסי אחווה (ראה לעיל פרק שני, סעיף 4).
ראוי אף לציין, שמבחינת הרקע ההיסטורי אכן היה רופא יהודי קראי בחצרו של צלאח אלדין מלך מצרים בזמן הסמוך לזמנו של הרמב״ם. אבן אבי אציבעה מספר: ״אבו אלביאן בן אלמנצור כונה אס־סדיר והיה יהודי קראי, בקי בחכמת הרפואה מיטיב להתמצא בה, ולו נסויים רבים ותצפיות מראש משובחות, ושרת את החליפים המצרים בסוף שושלתם, ואח״כ שרת את אלמלך אנ־נאצר צלאח אד־דין והיה משגיח עליו ושם לב לטפול בו״ (דינור 1972, עמי 211). בהמשך מספר אבי אציבעה, שהרופא פרש בסוף ימיו מרוב זקנה וחולשה, והמלך הקציב לו משכורתו במשך עשרים שנה, והוא מת בקהיר בשנת 580 להגירה 1184/85 (ראה שם, שם).
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מחזור מצרים-תשנ"ח-עמ' 73-70