שדה-מדבר-נהוראי-סיפורי-עם


השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית ובאדיבותו-הנקמה

הנקמההשדה מן המדבר

עמרם אינו יודע שלווה. כבר חודשים ארוכים הוא עוגב עליה והיא אינה נענית. אף לא ברמז. ביקוריו התכופים בביתה, בזכות היותו קרוב מצד משפחת בעלה, ביקורים של הפגנת תשוקה עזה, זכו ליחס של ביטול. גם כל שאר כרכורי האהבה שלו לפניה, בכל הזדמנות שנקרתה לפניו, לא הועילו לו ואף פעלו פעולתם ההפוכה: מזל החלה למאוס בנוכחותו.

בצהרי יום אחד, לאחר שהבחין מרחוק בצאת בעלה, רחמים בן-ארויה, מביתו שבעיירה בודניב, נכנס אליה מזיע מתשוקה והחל מפזם באוזניה שיר עגבים אותו שינן זמן רב קודם לכן. היא צחקה לו בפרצופו — והוא החל מתחנן לפניה, בעודו מתנשף, כעל סף בכי. אכזרית היתה תגובתה.

״הרי יש לך אשה צעירה ויפה, אותה נשאת רק לפני שנתיים!״, אמרה לו, לעוגב העומד מולה מאובן, כעמוד מעמודי ביתה. וכבר סבבה אל המטבח.

הביט בגופה עד שנסתחרר עליו ראשו. התיישב על הארץ, כמעולף. הגישה לו כוס מיים. נטל מידיה את הכוס ביד רועדת, בעוד הוא מביט בפניה העגולים כל־כך. נשמטה הכוס מידו ונשברה.

עמרם ישב בין שברי הכוס ושאל עצמו כיצד עליו להתמודד עם אהבתו לאשה הדוחה אותו מעליה, ועם צרתו הגדולה — תשוקתו אליה. להביט בה מלפנים אינו יכול, כי פניה היפים מהממים אותו. ולהביט בה מאחור גם כן אינו יכול, כי ירכיה רק מגדילים את תשוקתו. הביט בה, אם כן, בזעם.

״האם אני מכוער בעינייך יותר ממאהבייך האחרים״, שאל והחל מונה את שמות מאהביה הרבים.

מזל לא היתה יכולה להבליג עוד.

״צא מכאן, מכוער שכמותך! אם תעז להתקרב אלי עוד פעם, אספר לבעלי!״, צווחה.

עמרם המבוזה קם על רגליו והתחנן בפני מזל כי לא תספר דבר לרחמים בעלה, שהוא קרוב משפחתו ונותן בו את אמונו.

:״לא אטריד אותך עוד, אבל את עוד תזכרי אותי כל ימי חייך״, הוסיף — והסתלק.

חופשיה ומשוחררת מהטרדותיו המשיכה מזל היפה בניאופיה עם אחרים. הללו מוכרים היו לעמרם, אשר קבע לעצמו זמני משמרות על ביתה בימים בם שהה בעלה מחוץ לעיר, בימי השוק בם הוא עסוק מאוד בחנותו ואינו בא לצהריים, או בכל הזדמנות אחרת, בה עשוי היה אחד ממאהביה להגיע לביתה. ובמתכוון הפגין נוכחותו מול ביתה, בעודה צופה בו מן המרפסת או בעד החלון. זאת, כדי שתבין את רצינות כוונותיו ואולי תתרצה משום כך ותביא גם אותו אל מיטתה.

לזכות בחסדיה או לנקום בה ביקש, חרף השערוריה העלולה לפרוץ בעיירה ולהטיל רפש במשפחתו של רחמים, שהיא גם משפחתו שלו עצמו.

נחוש בהחלטתו התמיד עמרם במשמרתו עד שיבוא על גמולו ממנה. הוא ראה פלוני נכנס לביתה, שוהה בו ארוכות שעה שתריסי החלונות מוגפים, אך החליט שלא לבצע זממו לפי שהיה זה ידידו.

ראה אלמוני נוסף פוקד את ביתה בערבו של יום שני, כאשר התארח בעלה אצל ידידו באלו. אך שוב דחה את המעשה, לפי שאלמוני זה קרוב משפחתו הוא.

כך המשיך עמרם במשמרתו, נהנה מן המחשבה שנקמתו עוד תבוא על מזל, אשר דחתה אותו מעליה, אך גם בזוי ומושפל על כי לא זכה בחסדיה. רוב הזמן היתה חנותו של עמרם סגורה, משום משמרת הנקמה שלו, והכנסותיו ירדו פלאים. אולם הוא היה עיקש וביקש להתמיד במשמרתו עד שיוכל לקיים הבטחתו למזל, לפיה עוד תזכור אותו כל ימי חייה.

יום אחד הגיע אורח לעיירה. לבקר אצל משפחתו בא, שלא ראה אותה מזה שלוש שנים. אבנר בךיצחק היה זה, בעל ממון כבן שלושים שנה, יפה־תואר ולבוש בהידור. סקרנות רבה עורר בעיירה, ורבים מיהודי הקהילה באו לברכו לשלום בבית אביו, דודו מוסה. לא רק התעניינות עורר, אלא קינאה רבה בקרב בני־גילו מן העיירה, שנשארו בה ונותרו בנחשלותם, בעוד הוא, אבנר, הצליח בעסקיו אשר הקים בעיר מוגאדור, לחוף ימה של מרוקו. גם בנות העיירה לטשו עיניים לעברו. שהרי לא מכבר התגרש מאשתו הראשונה, שלח אותה חזרה לעיירה — ונותר רווק.

בעוברו בעיירה, אם לביקור אצל קרובים וידידים, אם לתפילה בבית־הכנסת, בלוויית אביו, ואם לטיול בשוק, היה אבנר זוכה לברכות רבות, וממילא גם להזמנות מפי נשים. נשים שיש להן בנות להשיאן. והוא נענה להזמנות אלה, אך איכזבן אחת לאחת. שהרי כלל לא התכוון להינשא בשנית. גם להזמנה אחרת, מוזרה ומיוחדת במינה, נעתר אבנר, בלא מעט תימהון בליבו: שליח מיוחד, ערבי צעיר, בא ולחש באוזנו כי מזל, היפהפיה של העיירה, מזמינה אותו אישית לארוחה בביתה מחר בשעת הצהריים. ואבנר נעתר והודיע להוריו, שביום המחרת לא יסעד עימם. כלל לא שיער בנפשו מה צופנת בחובה היענות להזמנה מפתה זו.

לפי שהקפיד על הופעה נאה גילח אבנר את פניו למשעי, רחץ גופו, לבש חליפה, ענב עניבה מהודרת ויצא לדרכו כשבידו שני בקבוקי־יין צרפתי יקר. בצעדים נמרצים הלך ברחובות העיירה, בלא להביט סביבו, עד שהגיע לביתה של מזל ונעמד למולו, סוקר את סביבתו. הוא לא הבחין בעמרם, שעמד, כברגיל, על משמרתו מאחורי הבית, אלא במזל, שציפתה לו על מרפסת בקומה השניה, מאירה פניה הזוהרות בחיוך מזמין ומעורר. יפה מאין כמוה עמדה שם, מנופפת בזרועה החשופה. שמחה גדולה התרגשה ובאה על עמרם.

אבנר נכנס פנימה, עלה אל הקומה השניה, הגיע אל מזל, בירכה לשלום והגיש לה את בקבוקי היין המובחר. מזל הזמינה אותו לארוחה והוא התיישב ליד השולחן, שהיה ערוך ומסודר להפליא. בטרם החלו בארוחה ביקשה את סליחתו, אצה לנעול את דלת הבית ואחר־כך הגיפה את החלונות והאירה את הבית בפנסים ובנרות. אחר כל אלה שבה והתיישבה למולו, וחיוכיה הולכים ותוכפים. כדי להמחיש כוונותיה כלפיו פתחה את בקבוקי־היין שהביא לה. ״אני רוצה להנעים לך את שהותך בעיירה שכוחת־אל ומשעממת זו! לא תמצא אחרת שתכבד אותך בצורה יפה כל־כך כמוני״, אמרה.

״תודה רבה״, ענה לה אבנר, מסמיק, והצית סיגריה. ״למה מגיע דווקא לי כבוד כזה ?״

מזל לא השיבה לו, רק חייכה והזמינה אותו לאכול. לכששאל על בעלה מיהרה להרגיעו כי הוא מחוץ לעיר וכי ישוב לעיירה רק בעוד שלושה ימים. כבר פג תאבונו למזון כלא־היה — וגבר צמאונו ליין. ברגעים אלה היה עמרם, העומד על משמרתו, מתוח כמיתר. הלא שעתיים הוא אצלה, והבית סגור ומסוגר.

הארוחה, שהיתה שופעת מאכלים ומשקאות, פירות וקפה ריחני, הסתיימה, והזוג המצחקק עבר לחדר השינה. חיש קל כבר היו מתגלגלים בעגביהם, עירומים על המיטה הרכה. ובאו בסערה כזו, עד ששכחו היכן הם נמצאים וכמה זמן הם יחד.

עמרם, בוער כדוד של קינאה, הלך הלוך ושוב במקום משמרתו, מתלבט מה יעשה לה, למזל. פתאום נפלה עינו על השומר בופאלחה, שהיה בדרכו מן המחנה הצבאי אל לשכת המושל. עמרם פתח בריצה לעברו, עצר מולו וביקש התערבותו במתרחש בבית דודו, רחמים.

בופאלחה שמע בקשב רב את סיפורו של עמרם, היסס קמעא, שקל בדברים, הביט בעיניו המתרוצצות של בן שיחו.

״מה זה עניינך״, שאל. ״הרי היא ידועה בניאופיה וכבר קרניים רבות הצמיחה לבעלה המסכן״.

עמרם לא ענה, רק המשיך לדחוק בו כי יתערב בנעשה בבית דודו. לבסוף נענה בופאלחה לבקשה, ושניהם ניגשו אל ביתה של מזל, בו מתרחש היה מעשה האהבה של הזוג המסוגר.

בופאלחה קרב אל הבית וחבט בקנה הרובה על הדלת. עירומה כולה, מכסה חמוקיה בשמלתה הצרורה בידה, פתחה מזל את תרים החלון והציצה החוצה.

:״חכי, זונה, חכי ותראי מה יקרה לך!״, נפלטה צווחתו של עמרם. מזל חזרה על עקבותיה מבוהלת והאיצה באבנר, מאהבה, שיתלבש וייצא מן הבית. לבושים בחופזה וברישול ירדו שניהם במדרגות כדי לפתוח את דלת הכניסה, אך דפיקותיו החזקות של בופאלחה קידמו את פניהם. לפיכך חזרו חרדים על עקבותיהם במעלה המדרגות.

״צא מכאן!״, האיצה מזל באבנר בלא היסוס — ופתחה לפניו את חלון הקומה השלישית.

אבנר היסס לרגע, עלה על אדן החלון, השקיף למטה ונרתע, חזר בו ונסוג לאחור.

שאגותיה האיומות של מזל המיואשת הקפיצו אותו בשנית אל אדן החלון. הוא התיישב עליו, עצם עיניו והטיל גופו החוצה.

אבנר צנח ארצה על רגליו ובעודו נאנח מכאבי תופת ניסה להתרומם ממקומו. אולם, הוא חש שרגליו נגררות אחריו ברגליים זרות. הוא פקח את עיניו — ונתקל בעמרם הקנאי, שעמד לידו והשקיף עליו מלמעלה למטה, סוקרו בצחוקו הלעגני, בעוד פניו, הכעורות בלאו־הכי, הולכות ומתעוותות עוד יותר מתוך שמחתו לאיד.

״ארבע שעות עם מזל היפה עלו לך ביוקר״, אמר לו עמרם. אבל אל תדאג. היא תשלם מחיר יקר עוד יותר!״.

בינתיים הגיע למקום בופאלחה, וכאשר ראה מי מוטל שם שבור־איברים ומושפל, נדהם. בפניו ניכרה חרטה. אולם, עתה, ידע, לא יועילו לו, לאבנר, שום חרטה או כוונה טובה.

״עלי לעצור אותך!״, הודיע בופאלחה לעמרם המוטל כמת.״אבל אני אודיע זאת להורים שלך וגם אדאג שתקבל טיפול ברגליך השבורות״.

בופאלחה הזעיק שומרים נוספים, אשר אספו את הפצוע בשמיכה והובילוהו למרפאה, שם קיבל זריקות הרגעה. משם הובל אבנר אל חדר המעצר שבבית השומרים, המופקדים על החוק.

בינתיים שקעה השמש, ומזל המושפלת, שהסתתרה בביתה עד הערב, נמלטה אל מחוץ לעיירה. היא מצאה מסתור בבנין הרוס ונטוש, ובעודה מתייפחת ורועדת מפחד ומקור החלה לדבר אל עצמה כמטורפת.

״מה אני יכולה לעשות עכשיו ? אני אתאבד! עוד מעט יתחילו החיפושים, ואם הם ימצאו אותי — ירגמו אותי באבנים. לאן אני אלך. מי יסכים לקבל אותי בבית שלו. אין לי כסף. חבל ששכחתי לקחת כסף. אם היה לי כסף הייתי נוסעת לעיר אחרת. לא. לא הייתי נוסעת. רציתי את אבנר ועכשיו אני צריכה לשלם על זה. אבל לאן ללכת, איפה להסתתר״.

״אני אלך לאבא שלי. הוא חייב לעזור לי. אל תוך הקבר אצעק. לאוזניים שלו שבאדמה אצעק עד שישמע אותי!״.

מזל הקיפה את העיירה בצעדים מהירים ואיש לא הבחין בה. הכל היה שומם, שליו ושקט עד להפחיד. כאשר הגיעה לבית הקברות מצאה את השער נעול. מרוב פחד ובושה טיפסה על הגדר הגבוהה המקיפה את המקום. טיפסה — וצנחה חזרה על האדמה, בעודה פורצת בבכי מר.

בפעם הראשונה בחייה טעמה טעם של מצוקה. היופי והעושר, הנאות החיים והגוף נפוגו עכשיו, בעוד היא מבקשת למות. מבקשת למות ובלבד שלא יביטו בה, שנתפסה בבגידה ובניאוף, הנחשבים מעשים חמורים וחריגים בקרב הקהילה היהודית בעיירה. והרי מלכתחילה ידעה כל זאת, אלא שלא היתה יכולה לעמוד בפיתויי מחזריה ומעריציה הרבים, בעוד בעלה נעדר מן הבית והתור משתרך לפני דלתה, לראות פניה היפים.

המחשבות טרפו את מוחה. בזרועותיה היפות ושותתות־הדם אימצה את גופה כדי להתרומם כלפי מעלה, טיפסה על הגדר בשנית ואחר מאמץ נוסף מצאה עצמה מוטלת מן העבר השני, על אדמת בית הקברות. ובלא פחד ורתיעה. שהלא רצונה האחד בשעה זו היה להיות ביניהם, בקירבם.

היא קמה ורצה לעבר קבר אביה, שהיה רב גדול וחכם בתורה, השתטחה על מצבתו וזעקה לו לעזרה.

״אתה עזבת אותי, אמא עזבה אותי — ונותרתי לבדי עם אחים ודודים שחשקו בי ולעגו לי״, בכתה. ״התחתנתי עם הגבר הראשון שמצאתי. אני לא אוהבת אותו. אבל באו גברים אחרים. יפים ומלאים באהבה. הם אהבו אותי. והם חשקו בי. והם פיתו אותי. והגעתי אליך. לכאן. כי אין לי לאן ללכת. אז תקבל אותי עם המתים״.

״אבא, אתה שומע אותי. אני רוצה למות. אני רוצה להישאר פה, לידך. אני רוצה לשכב איתך בקבר הזה. שתחבק אותי כמו בזמן שהייתי ילדה״.

״הוא לא אשם. הוא לא אשם, אבא. אני קראתי לו לאכול איתי ולחבק אותי. את כל הנשמה והגוף שלי נתתי לו, עד שבא העמרם שלך. תקלל אותו, אבא. תעניש אותו. הרי היית מרפא חולים ומקלל רשעים, ולרשע מגיעה קללה. כי הוא רצה לחבק אותי ואני רציתי חיבוק אחר, כי הוא מגעיל ומכוער. כי התנקם בי״.

המשיכה לזעוק, היכתה בכפות־ידיה על המצבה החלקה. בכתה וצעקה, צרחה וצווחה, עד שנרדמה על קבר אביה, בשמלתה הדקה וקרועה והאבק הדבוק לגופה הפצוע.

כאשר התעוררה היתה רגועה, אך מבוהלת. שאלה עצמה מה היא עושה בבית קברות ומה כבר יכול המת לעשות למענה.

בינתיים דאג עמרם להפיץ את השערוריה. תחילה הלך אל ראש הקהילה, אף הוא קרוב משפחה של הנבגד, סולטן בן־משה היה שמו, ומסר לו על הבגידה הנוראה, רחמנא ליצלן. אחר־כך מיהר לבית־הכנסת, שם התפללו אותה עת עשרות יהודים תפילת ערבית, והודיע ברבים את בושתה וחרפתה של מזל, אשת דודו רחמים הנמצא מחוץ לעיר. ודאי, הוא העלים משומעיו את חלקו בדבר, רק סיפר שהודות לבופאלחה נחשפה הנואפת.

כאשר בא בופאלחה לבית הוריו של אבנר מצא אותם נכלמים וחפויי־ראש מבושה. הוא ביקש מדודו מוסה להביא מישהו שיטפל ברגליו השבורות של בנו, אבנר, הכלוא בכלא העיירה.

ובינתיים הלכה הרכילות ומהלה עצמה בתדהמה ומילאה את העיירה. לבסוף נודעו הדברים גם לרב ישועה בן ברוך, רבה ומנהיגה הרוחני של הקהילה. הרב המכובד ספק כפיו בצער, צער כפול ומכופל. שהלא מזל היתה בת דודו.

היעדרותו של הבעל הנבגד עוררה גל ניחושים בקרב תושבי העיירה, שנסוב על הדרך בה יגיב לכשישוב מדרכו ויגלה את שאירע בביתו. בינתיים הודיע המושל הצרפתי, קריסטיאן, להורי אבנר הכלוא, כי החליט לשלחו לכלא האזורי שבעיר הסמוכה, עד אשר יועמד לדין פלילי בעוון הסגת גבול, חילול קדושת המשפחה והפרעה לסדר הציבורי. הודיע ועשה כן: אביו של אבנר, דודו מוסה, הוא שליווה אותו ברכב המשטרתי, שהסיעו, בעוד רגליו שבורות ומקובעות בחלקי קרשים אחוזים בבד, אל בית הכלא שבעיר הגדולה.

בינתיים היתה מזל מהלכת סביב לעיירה בזהירות, לבל תיתקל במי מבין תושביה. היא לא שלחה יד בנפשה לא משום שלא היה לה האומץ לכך, אלא פשוט משום שלא ידעה כיצד עושים כן. חשבה למי לפנות בלילה זה, שהלך ונמלא בחרפתה, אשר הביאה על עצמה בעצמה.

באישון לילה דפקה על דלת ביתה של האלמנה מרים בת פריחה. זו סירבה להאמין למשמע אוזניה, אולם לאחר שנישנו הנקישות שאלה מי זה. מזל ענתה בלחש. שמעה מרים ומייד פתחה את הדלת. מזל נכנסה פנימה, מתחננת שיותן לה ללון שם עד בוקר. היטב ידעה למי לפנות וממי לבקש רחמים על חרפתה בלילה זה. האלמנה, המגדלת את שלושת ילדיה בשכר עבודת פרך אצל משפחות העיירה, קיבלה אותה בחום. ואף כי ביקרה את המעשה הנבזה עודדה את רוחה. שום אדם אינו חסין בפני גזירות וגורלות אכזריים בעולם זה, אמרה. מזל הקשיבה ובעודה ממררת בבכי מלמלה באוזני המארחת הענייה, שדווקא בן למשפחת בעלה הוא שהמיט עליה אסון זה, וכי ביקורו של אבנר אצלה היה ביקור נימוסין, וכי מעולם לא בגדה בבעלה, לא עם אבנר ולא עם גבר אחר.

״יהיה לך קשה לשכנע בזה את רב העיירה, דודך״, אמרה לה האלמנה. ״אבל הוא אולי ימצא דרך לכסות על החרפה הזאת״״הוסיפה מרים בדבריה לנואפת, אשר רק כמה שעות קודם לכן עוד חגגה עם הגבר בו בחרה ועליו המיטה אסון מחריד, שכמעט גרם למותו.

עם שובו מנסיעתו קיבל את פני הבעל הנבגד סולטן בן־משה, ראש הקהילה ובן דודו. סולטן הוביל את רחמים לביתו שלו והסביר לו כי על פי ההלכה היהודית אסור לו לדרוך בבית בו נאפה אשתו בעודה אשת איש, וכי עליו להתארח אצלו עד שייתן לה גט פיטורין.עוד הוסיף וסיפר לו, כי הרב ישועה כבר קבע מועד למתן הגט לנואפת, המסתררת בשל חרפתה אצל האלמנה מרים.

רחמים, שהיה איש מכובד בקרב בני הקהילה, הרגיש מחנק בליבו וביקש להפיג מר נפשו במשקה חריף. הוא החל לשתות. בקבוק אחד משך אחריו שרשרת בקבוקים, שתפסה מאז את מקום אשתו בחייו.

שמש בית־הכנסת, יוסף בן שלמה, היה טרוד עד מאוד בבוקרו של יום ראשון שאחרי שבת קודש: הוא עשה את כל ההכנות הדרושות לטכס מתן הגט. אותו יום ליוותה האלמנה מרים לבדה את המושפלת לחצר בית־הכנסת. בנוכחות שני עדים והרב ישועה, שניהל את הטכס, קיבלה זו מבעלה, שהיה שיכור כלוט, את כתב הגט. קיבלה, ויצאה משם בחיפזון..

מאחורי בתי העיירה עברה מזל כגנבת, וכדרך כל גרושה הלכה לנהר, שם טבלה גופה מטומאתה ומזוהמתה. אחר שבה אל בית הוריה, אותו ירשו קרוביה. רחמים, שהפך לגרוש מאונס, עבר לגור בבית חדש, בו מצא עצמו בחברת המשקה שלו.

לחצים כבדים, שידולים ותחנונים בפני אנשי־ציבור ובפני ראש העיר האזורית, חמאד או מוחה, שהיה בעל השפעה גדולה על חיי היהודים והערבים כאחד, הופעלו על־ידי בני משפחתו וידידיו של אבנר לקראת משפטו. המושל קריסטיאן נענה לבקשתם והחליט לקיים את המשפט בעיירה, בעוד הוא עצמו משמש בו אב בית־דין.

עמרם שוב לא יכול היה להסתיר את עובדת היותו יוזם גילוי העריות של מזל, עת נקרא להעיד במשפט. מזימתו נחשפה לעין־כל, וסיפורי מזל לקרוביה וחברותיה רק חיזקו את הדברים.

מן המשפט יצא כשהוא עטור קללות וגידופים. בעוד המשפט מתנהל בין כתלי בית המושל נתקהלו אנשים רבים ברחבת הבית, סביב קרובי המשפחה של הנואפת וסביב משפחת הנואף. בראש משפחתו של אבנר עמד אביו, דודו מוסה, שהגן עליו בחירוף־נפש מפני הקהל. על מזל הגן ראש משפחתה, מכלוף בן־ברוך.

אדם גאה, עשיר וידוע בעיירה היה מכלוף זה, שגידף והשמיץ את אבנר ואת בני משפחתו בקולי־קולות. בכל כוחו ניסה בכך לגלגל את חרפת מזל על ראשו של אבנר. על כן זכה לתגובות נזעמות מצד אביו של אבנר, דודו מוסה. לבסוף התקרב מכלוף הנזעם אל האב הנזעם אף הוא, והניף ידו כדי להנחית אגרוף בפרצופו. אולם זה, יהודי ירא שמיים, הביט בו בזעם נורא וקיללו בעודו נושא עיניו לשמיים.

זרועו המאיימת של מכלוף נותרה תלויה באוויר. פיו נסתתם. כעבור דקות ספורות התמוטט ונפל ארצה מחוסר־הכרה. מכלוף נישא בבהילות לביתו, ואחרי שלושה ימים מת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר