שואה-צלב-קרס


סיפורה של אנני-האם ערבים בצפון אפריקה הצילו יהודים בזמן השואה…

בין צלב קרס לסהרה

יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואהבין צלב הקרס לסהרה

רוברט סטלוף

סיפורה של אנני

מיום שפתחתי במחקר הזה הייתי משוכנע כי יש בוודאי סיפורים על ערבים שהצילו יהודים שלא התגלו מעולם. זמן קצר לאחר שהתחלתי בחיפוש רציני, התברר לי כי לא יהיה קל למצוא מחטים בנות שישים שנה בתוך ערמת השחת שהלכה והסתבכה מתחת לשכבות של הפוליטיקה. המזרח־תיכונית החדשה. אבל יכולתי לפחות לשפר את הסיכויים בעזרת האינטרנט.

בנובמבר 2002 פרסמתי הודעה Harissa.com הפורום האינטרנטי לדיון בכל ההיבטים של יהדות תוניסיה. עריסה הוא התבלין החריף שמוסיף טעם וריח למאכלים רבים במטבח הערבי ושם מתאים לשער אינטרנטי לעושר של החיים היהודיים בתוניסיה. לקראת סוף אותו החודש קיבלתי תגובה מאישה בת שבעים ואחת מלוס אנג׳לס ושמה אנני בוכריס.

בדוא״ל הראשון ששלחה לי כתבה אנני: ״הערבים הצילו יהודים רבים, וגם פגעו ביהודים אחרים. אינני מכירה היטב את הסיפורים האלה. אני זוכרת טוב מאוד רק את הסיפור שלנו״. אחר כך תיארה בקווים כלליים סיפור מרשים מאוד מילדותה בעיירת החוף הקטנה מַהדִיָה. היא כתבה כי ערבי אחד אסף את בני משפחתה באישון ליל בימי המלחמה והסתיר אותם בחווה שלו, הרחק מהישג ידו של קצין גרמני מושחת שנתן את עינו באמה המצודדת של אנני. זה היה בדיוק סיפור מהסוג שהייתי משוכנע כי יש כמוהו, אבל טרם נמצא.

רציתי שהסיפור יהיה אמיתי, אבל האם היה כזה? סיפורה של אנני עורר שאלות רבות לא פחות מאלה שפתר. מה היו היחסים בין ה״גיבור״ הערבי והקצינים הגרמנים? באיזו תדירות אנסו גרמנים יהודיות בתקופת הכיבוש. מתי בדיוק ברחה משפחת בוכריס למקום מבטחים? אנני היתה רק בת אחת־עשרה כשכל זה התרחש. בסיפורה היו כמה פרצות ואי־התאמות חשודות. הראיתי את הדוא״ל, לאחר קיצוץ כל אזכור אישי של אנני ומשפחתה, לשני היסטוריונים יהודים תוניסאים מכובדים – אחד בפריז, השני בירושלים. שניהם דחו אותו ללא היסוס. אחד מהם אמר לי חד וחלק כי אונס של נערות יהודיות על ידי גרמנים לא התרחש. השני פשוט ציין כי הסיפור נשמע דחוק מדי, פנטסטי מדי ואינו יכול להיות אמיתי.

ההערכות המקצועיות האלה פרנסו את ספקותי, אבל הדבקות והלהט שגרמו לאנני להיצמד לסאגה המשפחתית שלה במשך יותר מיובל שנים היו חזקים מכדי להתעלם מהם. סיפורה של אנני שבה את דמיוני, רציתי להיפגש אתה פנים אל פנים ולהעמיק את החקירה, אבל אני גרתי אז במרוקו ונבצר ממני להגיע לקליפורניה. חזרתי אפוא להיבטים אחרים של המחקר שלי. בינתיים עקרה אנני מלוס אנג׳לס לכפר גמלאים בפאלם דזרט, במרחק שעתיים מחוץ לעיר. אחת לכמה שבועות היא שלחה לי דוא״ל, והסיפור המרתק על המלאך השומר הערבי של משפחתה שב והציק לי.

לבסוף החלטתי לשכור מראיין שיבקר אצל אנני במקומי ויקליט את סיפורה. למזלי, מצאתי את ציפורה גלאס, מקצוענית מעולה עם ניסיון רב בהקלטת סיפורים בעל פה של ניצולי שואה. ב־8 באוקטובר 2003 נסעה ציפורה לפאלם דזרט וראיינה את אנני במשך יום שלם. זה היה ממש ברגע האחרון. כעבור שמונה שבועות, לאחר שסיפרה את סיפורה בפעם הראשונה בפרטי פרטים לאדם שבא במיוחד להאזין לה, הלכה אנני לעולמה.

הריאיון של ציפורה תומלל על פני שמונים ושלושה עמודים. נכלל בו תיאור – מפורט פי כמה מכל מה שאנני שלחה לי קודם בדוא״ל – של הילדות, של עיירת־המולדת ושל חיי המשפחה של אנני. נכלל בו גם תיאור־חוזר ספציפי ומדוקדק יותר של סיפור הערבי חסיד אומות העולם, שהציל לטענתה את משפחתה מהגרמנים. זה סיפורה.

אנני נולדה ב־17 בספטמבר 1931 במהדיה, עיירה בחוף המזרחי של תוניסיה. היא היתה השנייה בשלושת ילדיהם של יעקב בוכריס ואודט בוקרה. לפני המלחמה, היה אביה הנציג המקומי של ויסטאנדה, יצרנית תנורי גז, וביתה של אנני ברחוב עלי ביי 58 היה תמיד מלא במכשירים הביתיים החדישים ביותר. היא זכרה באהבה בית נוח, מצויד ומרוהט היטב ומשפחה מלוכדת. אנני תיארה סעודות ליל שבת נעימות – שיחה תוססת מדלגת בין איטלקית וצרפתית, וערבית עם העוזרת הערבייה. ילדותה המוקדמת של אנני היתה מאושרת בלי מאורעות ראויים לציון, מלאה במורים פרטיים, פעילות בתנועת הצופים, בילוי על שפת הים וידידות עם ילדים יהודים וערבים כאחד. הזיכרונות של "אנני משנות המלחמה הראשונות – ההאפלה בלילות, האזעקות, שתי הפצצות של נמל מהדיה וכן הלאה – נראו, מבעד לעיני הילדה שלה, משעשעים יותר מאשר מפחידים. אפילו גילוי של מה שהיא כינתה עקמת – בליטה גדולה בגבה – שהוליך אותה עם הוריה המודאגים לרופאים בסוס ולבסוף בתוניס – לא דיכא את רוחה לאורך זמן. ״יש לי רק זיכרונות נעימים מילדותי עד, את מבינה, 42׳״, אמרה אנני.

סיפורה נפתח עם בוא הגרמנים למהדיה. הם התחילו מיד להחרים בתים של יהודים כדי לשכן בהם את חייליהם. חייל בא לבית בוכרים, עם צרפתי מקומי כמתורגמן, והורה למשפחה לפנות את הבית בתוך שעה. אנני, שהיתה בבית, זכרה את המעמד. זה היה ביום חמישי. הדפיקה בדלת באה ללא התרעה. המשפחה חששה שמשהו עלול לקרות והתכוננה לאפשרות כזאת. הם אגרו מצרכים, ארזו את כל חפצי הערך בחדר קטן, ושמו ארון ספרים גדול לפני דלת החדרון. התרגיל לא הצליח. החייל הגרמני בדק את הבית וחיש מהר מצא את מקום המחבוא. הוא הוציא ממנו את כל התכולה, וארז אותה בארגזים שנבנו מארון הספרים שלא הצליח להגן על הדלת. אנני בת האחת־ עשרה בכתה יותר מכול על אובדן אוסף הבולים שלה.

באותו יום גירשו הגרמנים את אנני ומשפחתה מביתם והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין לחיילים שהגיעו זה מקרוב. בתוך המהומה הצליח אביה של אנני לשמור על קור רוחו ולהסדיר למשפחתו מקלט בבית חרושת לשמן זית במרחק שני קילומטרים ממרכז העיירה. דודות, דודים ודודנים הצטרפו אליהם שם, וכן המשפחות של האחים אוזן, שהיו שכנים וידידים. מרחב המגורים היה צפוף, הילדים, כעשרה במספר, לא הורשו כמעט לצאת החוצה, והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה. אף על פי כן, הצליחה הקהילה הקטנה לכונן לה חיים חלופיים. השוק עדיין היה פתוח, עדיין אפשר היה להשיג מזון כשר ובערבי שבת, סיפרה אנני, עדיין נערכו סעודות חגיגיות.

לילה אחד בשעה מאוחרת, במלאת שבועות מספר לשהותה של משפחת בוכרים בבית החרושת לשמן, נשמעה שוב דפיקה בדלת. הפעם, אמרה אנני, עמד בפתח ערבי ושמו חאלד עבד אל־ואהאב, בנו של חסן חוסני עבד אל־ואהאב, בעל אדמות עשיר ושר לשעבר בחצרו של הביי. חסן חוסני היה אחד ממשרתי הציבור המהוללים ביותר של תוניסיה, מלומד נודע ברוחב־ידיעותיו ובכתיבתו היפה. שמו מונצח בשלטי רחובות בתוניס ואפילו בחדר בספרייה הלאומית. בסיפורה של אנני, חסן חוסני ואביה היו ידידים קרובים. הגבר הנאה בדלת בית החרושת לשמן היה בנו היחיד של חסן חוסני.

חאלד הודיע להם שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח והוא יעביר אותם למקום בטוח. כולם צריכים לבוא, אמר, משפחת בוכריס המורחבת והשכנים שחלקו אתם את המגורים בבית החרושת לשמן. הם ארזו את חפציהם, אף כי הפעם לא בררו מה לקחת ומה להשאיר מהרכוש המצומצם שנותר להם – הפעם לקחו הכול. במהלך הלילה נע חאלד הלוך ושוב והצליח לבסוף לשכן את כולם בחווה של משפחתו בכפר הקטן טְלֶלסה, כשלושים וחמישה קילומטר ממערב למהדיה. עם שחר היה בית החרושת לשמן ריק מאדם.

אנני זכרה חווה גדולה, מלאה בוסתני שקדים, זיתים ותפוחים, וברכת שחייה גדולה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״. המשפחות ישנו בחדרים קטנים, המיטות היו דחוסות וצמודות זו לזו, אבל המקום היה נעים ובטוח. היא לא זכרה שום תחושה של סכנה קרובה. יום יום באה אישה מקומית לאפות פיתות טריות, שהסבו שמחה לכולם.

ליד החווה היה מחנה של הצלב האדום הגרמני, שבו טיפלו בחיילים פצועים. רבים מעובדיו ידעו על היהודים המסתתרים בחווה, אך לא דיברו על כך. מקצתם אפילו הביאו מזון או תחבושות כשמישהו בחווה נפצע. אנני זכרה גרמני חביב אחד שבא כמעט בכל יום. דודהּ נֶלדוֹ הסביר אחר כך שהגרמני אמר לו שאמו היתה יהודייה.

אנני, משפחתה ושכניה – עשרים וחמישה אנשים בסך הכול – נשארו עד תום הכיבוש הגרמני של מהדיה בחווה של עבד אל־ואהאב. היא יצאה מהחווה רק פעם בשבוע, כשרבים מבני הקהילה היהודית של מהדיה התכנסו בחווה בבעלות יהודית במרחק שבעה קילומטרים. שם ניצח הרב המקומי על שחיטה כשרה של התרנגולות לסעודת השבת. חאלד ביקר אצלם בכל יום. אף כי אנני הרגישה בטוחה בחווה, בכל זאת זכרה את התקופה הזאת כמפחידה מאוד.

הם שהו בחווה כארבעה חודשים, ואז, באפריל 1943, נכנסו חיילים בריטים למהדיה, ונראה היה כי אפשר לחזור הביתה בשלום. משפחת בוכריס הגיעה לביתה ומצאה שם דיר חזירים. ה״אורחים״ הגרמנים מילאו את הבית בעצמות בעלי חיים ובאשפה. הסירחון הבריח את המשפחה לביתו של אחד הדודים למשך הפסח. אחר כך הם התחילו את חייהם מחדש.

לימים, כשאנני גדלה, סיפרו לה הוריה למה הבריח אותם חאלד עבד אל־ואהאב באישון ליל.

כאחד מנכבדי מהדיה נהג חאלד להיפגש לעתים מזומנות עם החיילים הזרים, הגרמנים והבריטים, שכבשו את העיירה. ניכר בעליל שהתאמץ במיוחד להתרועע עם הקצינים הגרמנים במטרה להתחבב עליהם וכך ללמוד יותר על תוכניותיהם בנוגע לעיירה. היה זה, אמרה אנני, ״סוג של ריגול״.

יום אחד נודע לחאלד שהגרמנים הקצו בית מיוחד להנאה מחסדיהן של נערות ונשים צעירות. ״הם היו מבקרים אצלן ועושים כל כ­שהתחשק להם״, אמרה. באנגלית הרצוצה שלה ובנימוסים שהביאה מבית הוריה, לא העלתה אנני על דל שפתיה את המילים ״אונס״ או ״מין״, אבל זו היתה כוונתה. כמה מהנערות בבית הבושת הגרמני היו יהודיות. אנני סיפרה על שתי נערות יהודיות שלא השתחררו מהטראומה הזאת ושלחו יד בנפשן. עוד סיפרה כי לימים שמעה בעצמה סיפורים על בית הבושת ממיילדת יהודייה נשואה למוסלמי. שהגרמנים העסיקוה בניקוי הבית.

חאלד עשה כנראה כמיטב יכולתו להגן על הנערות. הוא שלח בקביעות את הטבח שלו, אָמוֹר, אל בית הבושת עם מגשים של מעדנים תוניסאיים ובקבוקי יין מעולה. חאלד עצמו נהג להגיע לעתים מזומנות לפקח על הארוחות האלה, ומזג אישית כוס אחר כוס. לפעמים הצליח להשקות את הגרמנים כמויות יין כה גדולות עד שהם התעלמו מהנערות והלכו לישון.

לא עבר זמן רב וחאלד, כאורח רצוי בבית הבושת, נעשה לאיש־סודו של אחד הקצינים הגרמנים. לילה אהד שח הגרמני לחאלד על יהודייה יפה־במיוחד שמצאה חן בעיניו – ״הוא רצה בה ועמד להביא אותה למחרת ולבצע בה את זממו״. מהתיאור של האישה בפי הגרמני – שהתייחס מן הסתם למקום מגוריה ולשם משפחתה – הבין חאלד כי הגרמני דיבר על אשתו המצודדת של סוכן תנורי הגז, אמ­ה של אנני, אודט.

באותו לילה מילא חאלד את כוסו של הגרמני חזור ומלא. והתאמץ – במילותיה של אנני – ״להשקות את הגרמני למוות״. כשהקצין עלה לבסוף על מיטתו, נסע חאלד בשקט לבית החרושת לשמן. הוא ידע כי משפחת בוכריס מצאה שם מקלט. בבואו סיפר להוריה של אנני מה שנודע לו, ואחר כך התחיל להעביר כל מי שהיה שם אל החווה שלו. ״ככה עזבנו באמצע הלילה״, סיפרה אנני.

יעקב ואודט בוכרים היו אסירי־תודה לעד לחאלד עבד אל־ואהאב על הנדיבות נטולת־האנוכיות שגילה כלפיהם וכלפי משפחתם. לא ברור מה היה הסיכון האישי שקיבל על עצמו כדי להגן על אמה של אנני מפני הקצין הגרמני. בני משפחת בוכרים חשבו כי חאלד חשש לחייה של אודט ולשלומה של כל המשפחה. יעקב ואודט גם העריכו כי חאלד עצמו היה עלול לשלם בחייו אילו גילו הגרמנים כי הערים עליהם כדי להציל אישה יהודייה.

המשך……….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר