שונות


פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

קריאת המשנה ולימודה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה במגרב  משה בר אשר   6
 
הלא דבר הוא, שההכנה לימים הנוראים לא התבטאה רק בקימה לתפילת "תיקון חצות" ולאמירת הסליחות, אלא בלימוד תורה ממש 
 
 
 
נפש לאחותי הדסה אילוז תמ"ך שהייתה מוקירת רבנן ותלמידיהון, במלאות שלוש שנים לפטירתה 

א. 
חודש אלול ועשרת ימי התשובה – ימי הרחמים1 והסליחות המה. בקהילות רבות מתחילים לומר תפילת "תיקון חצות" וסליחות, וכבר מב' באלול ואילך תוקעים בשופר2; ואף זאת, חסידים ואנשי מעשה מרבים להתענות.3 ואין הדברים מצריכים כל פירוט. אני מבקש להציג כאן מנהג שרווח במחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיר דבדו ובבנותיה ובעיר מליליה בצפון מזרח, כפי הנראה דורות רבים, אם כי עומק הזיכרון של כמה ממכיריו מגיע לראשית המאה התשע עשרה למניין הרגיל בלבד. כוונתי למנהג הקשור לא רק בבית הכנסת אלא גם בבית המדרש. כל העדויות שיש בידי הן עדויות שבעל פה שאני בא לתעדן במקום הזה. 

ב. 
כבר בילדותי שמעתי מאדוני אבי, רבי אברהם בן-הרוש תמ"ך, על המנהג שנהג במעט מבתי הכנסת במחוז תאפילאלת לקרוא את כל שישה סדרי משנה בבתי הכנסת מל' בחודש אב (א' דראש חודש אלול) עד ערב ערב ראש השנה. ובישיבה של רבי יעקב אביחצירא וצאצאיו במלאח4 תאפילאלת, נהגו רבים מהתלמידים להקדיש חלק מלימודם מל' בחודש אב ועד ערב יום הכיפורים לשישה סדרי משנה, מהם שלמדום מראשית ועד אחרית ומהם שלמדו אך חלקים מהמשנה. 

ג. 
במעט מבתי הכנסת נהגו בני תורה ותלמידי חכמים לקרוא קריאה מוטעמת ומנוגנת במשך שלושים יום עשרים פרקי משנה בכל יום ביחידות או בחבורות. בל' באב קראו את ברכות פרקים א –ט, פאה פרקים א – ח ודמאי פרקים א –ג. וביום א' באלול קראו את דמאי ד – ז, כלאיים א –ט ושביעית א- ז וכן הלאה עד לסיום קריאת המשנה כולה בערב ראש השנה. יוער כי סדר הקריאה היה כסדר המסכתות בדפוסי ליוורנו. למשל בסדר מועד סדר המסכתות הוא: שבת, עירובין, פסחים ואחר כך באות מסכתות חגיגה, יום טוב (ביצה), מועד קטן, ראש השנה, יומא, סוכה, תענית, שקלים, מגילה. ועוד דוגמה: את סדר טהרות פותחת מסכת מקואות ולאחריה באות פרה, ידיים, אהלות, נגעים, זבים, נידה, טהרות, כלים, טבול יום, מכשירין, עוקצין. אף היו אומרים את התפילה ("התיקון") ללימוד המשנה שנדפסה בדפוסי ליוורנו: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… הרי אנחנו קוראים משנה שהיא סוד וי"ו של שמך הגדול והנורא, והיא אותיות משה עם נו"ן הרומזת לבינה… ויהי רצון שתזכך רוחנו ונפשנו שיהיו ראויים לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת המשנה הזאת, ונזכה לבחינת נשמה דבריאה אותיות משנה". 

ד. 
בישיבה שהייתה במלאח תאפילאלת היו בחורים שהקדישו מקצת משעות היום וחלק ניכר משעות הלילה בשלושים ותשעת הימים שמיום ל' באב ועד ערב יום הכיפורים ללימוד של המשנה עם פירוש ר"ע מברטנורא. כאשר גלתה הישיבה בחורף של שנת תר"ף ממלאח תאפילאלת5 לעיירה בודניב שבמזרח המחוז, נתחדש המנהג במקום מושבה החדש. 
לימים שמעתי דברים נוספים מאבא ומחבריו ללימודים, רבי יחייא בן משה עטייה (המכונה יחיא משה6) 
ורבי אברהם בן רבי מסעוד שניאור וגם מחבֵרם הבוגר, רבי אברהם לעסרי7, מנוחת כולם כבוד. ארבעתם זכרו בערגה את העיסוק המרוכז בלימוד המשנה במשך למעלה מחמישה שבועות. 

ה. 
וכך היה סדר הלימוד: קראו את המשנה ולמדוה בחבורות של שניים או שלושה תלמידים. אחד מבני החבורה קרא קריאה ראשונה פרק אחד, ולאחר מכן קרא את פירוש הרע"ב בקפידה, דיבור מתחיל לאחר דיבור מתחיל וביארו, ולפי הצורך תרגמו לערבית. וכך עשה התלמיד השני בפרק השני ואחריו התלמיד השלישי בפרק השלישי וחזור לתלמיד הראשון שהמשיך בפרק הרביעי עד שהושלמו הפרקים שקבעו לעצמם ללמוד באותו היום. בחבורת השלושה של אדוני אבי היו רבי מאיר אביחצירא, בנו של ראש הישיבה רבי ישראל אביחצירא (המכונה באבא סאלי8), מנוחת שניהם כבוד ורבי אברהם שניאור הנזכר לעיל. 
סיפר לי רבי אברהם שניאור תמ"ך על לימוד המשנה בשנת תרפ"ו, באותה שנה היו כל בני החבורה בני ארבע עשרה בקירוב. הוא אמר לי בערך כדברים האלה: "זוכר אני היטב שהחל בל' באב קראנו עשרים פרקים בכל יום. וכך המשכנו עד השלמת המשנה כולה בערב ראש השנה. אחרי הקריאה שבנו ולמדנו כל יום פרקים אחדים בלבד בעזרת פירוש הרע"ב. ובראש השנה ובעשרת ימי תשובה חזרנו וקראנו את המשנה כולה בלא עיון. כך היה סדר הלימוד ביום, ובלילה היינו יושבים ומעיינים בדברים שהתקשינו בהם". 

ו. 
פעמים אחדות סיפר לי אבי מורי, שהם היו עושים רשימות של חכמים שנזכרו במשנה רק פעם או פעמיים, כגון בן בג בג ובן הא הא שנזכרו במסכת אבות ושמותיהם של תנאים אחרים. ויש שעשו רשימות של נושאים אחרים במשנה. אף שמעתי ממנו שהוא וחבריו למדו ושיננו הרבה פרקי משנה בעל פה. אף הוא ציין שהיו בידם גם משניות לא מנוקדות עם פירוש הרע"ב וגם משניות מנוקדות דפוס ליוורנו. 
וסיפר לי אבי מורי בהזדמנות אחרת: "לפעמים היינו מתרגמים את המשנה לערבית9 והיינו עושים שעשועי תורה, למשל בפרק 'הלוקח מן הנחתום' (מסכת דמאי פרק ה'), כתבנו על פנקסים קטנים, שקנינו בחנות של ספרים ועיתונים של צרפתי אחד בעיירה, את ביאור המילות. למשל על המשנה הראשונה בפרק זה כתבנו שהמילה 'הלוקח' בלשון משנה פירושה בערבית 'לי כּא יסרי' (=מי שקונה), אבל בלשון תורה 'לי כּא ירפד' (=הנוטל בידיו), ובמשנה הזאת עצמה כתובה המילה 'נוטל', שפירושה 'כּא ירפד'. והשם 'הנחתום' – לכבּבּאז בלשון הערבית – הוא לשון משנה, אבל בלשון תורה "האופה" (כדכתיב בסוף פרשת 'וישב': 'שר האופים'). המשנה אומרת 'כיצד', והתורה ומקראות אחרים אומרים: 'איך', 'איכה' ומגילת אסתר אומרת וגם שלמה המלך בשיר השירים אומר: 'איככה'. כך היינו לומדים בעצמנו וממלאים פנקסים, שהיו שמורים עמי ימים רבים". 
על משנה ב' בפרק הנ"ל זכר אבי מורי שהעירו שניקוד השם חולין בדפוס ליוורנו משובש. מנוקד שם חוֹלִין בוי"ו חלומה ובלא דגש בלמ"ד, "אבל אנחנו בתאפילאלת מבטאים את המילה חוּלִּין – הוי"ו בשורק והלמ"ד מדגשא [= מנוקדת בדגש חזק, דגושה]". 10לשמע הערתי "אולי זו מסורת אחרת שמוסר דפוס ליוורנו", ענה לי אבא: "אם יש מסורת כזאת, אנחנו לא שמענו אותה מעולם". והמשיך ואמר: "שמנו לב שיש בדפוס ליוורנו גם שגיאות דפוס, למשל בפרק "כיצד מברכין על הפירות' [פרק ו' של מסכת ברכות] משנה א' כתוב: 'על פירות האילן אומר "בורא פרי העץ" חוס מן היין'. מודפס 'חוס" בסמ"ך במקום "חוץ" באות צד"י". 11 

ז. 
והנה דברים ששמעתי מרבי יחייא עטיא המנוח, שנודע כאחד המעיינים הבולטים בישיבה בעיירה בודניב בשנות העשרים של המאה העשרים: "אני נזכר שקראנו ולמדנו את המשנה מסכת סוכה. לאחר שגמרנו ללמוד אותה עם פירוש ברטנורא, פתחנו את שולחן ערוך "אורח חיים", ולמדנו את כל הסימנים שעוסקים בהלכות סוכה. וגם זאת רבנו, החכם התלמודי הגדול, רבי יעקב בן חמו12, לימדנו לאחר תפילת ערבית כמה וכמה סוגיות בגמרת סוכה בתלמוד הבבלי. וכך עשינו כשלמדנו את מסכת יומא. אבל אני אומר לך שרק מעט מן התלמידים צירפו ללימוד המשנה גם את הלימוד והעיון ב"שולחן ערוך" או למדו סוגיות בגמרא".13 

ח. 
חכמים אחדים יוצאי האזור, ילידי שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, אמרו לי שהם יודעים שהמנהג ללמוד משנה בחודש אלול בישיבה בתאפילאלת רווח כבר בדורות שלפניהם, אבל איש מהם לא יכול היה לתת לי עדות כתובה על קדמות המנהג ועל מי שהנהיג אותו. 14 
ברור כי כאשר אין עדויות כתובות נפתח פתח להשערות מסתברות יותר ומסתברות פחות. לטעמי, אין מניעה להניח ששני המנהגים המתוארים – מנהג הקריאה בחבורות בתי הכנסת או ביחידות בבתים ומנהג הלימוד בישיבה – קשורים זה בזה. מותרים אנו להניח שבתוך קוראי המשנה היו גם רבנים שהיו קשורים בישיבה, כמורים וכדרשנים או כראשי הישיבה ממש. הדעת נותנת שהם העבירו את מנהג הקריאה גם אל הישיבה, ושם הוא נעשה חלק חשוב בסדר הלימוד בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. 

ט. 
הלא דבר הוא, שההכנה לימים הנוראים לא התבטאה רק בקימה לתפילת "תיקון חצות" ולאמירת הסליחות, אלא בלימוד תורה ממש. והנה ניסוח אחר לאמירה "משנה אותיות נשמה", ששמעתי מרבי אברהם שניאור הנ"ל, כשהסבנו לשולחן השבת שלו בביתו במרסי שבצרפת בשבת פרשת "שלח לך" של שנת תש"ל: "אבי מורי רבי מסעוד אהב את המנהג הזה מאוד ואמר עליו כדברים האלה: 'בקריאה ובלימוד של המשנה – שאותיותיה כאותיות הנשמה ככתוב בתיקון ללימוד המשנה15 – באה הנשמה ועומדת לפני כסא הכבוד ואומרת: 'רבון העולמים ואדוני האדונים, אתה הערבת את דברי התורה בפינו, והרי אנו ובנינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, 16זכור נא לנו זאת לטובה ותן לנו כוח לעבודתך ושנות חיים להמשיך לעסוק בתורתך ביום ובלילה ולא ניכּשל בדבר הלכה17". 18 

י. 
זה שנים אני מתחקה על מנהג קריאת המשנה ועל מנהג הלימוד בישיבה בתאפילאלת ותר אחרי קהילות אחרות במגרב, שמא גם הן נהגו לקרוא את המשנה בחודש אלול. אך לפי שעה, כל ששמעתי היו רמזי דברים בלבד. אבל גם רמזים אלו אינם מבוטלים. שמעתי מידידי, החוקר הגדול והידען המופלג הרב ד"ר משה עמאר, שמנהג הקריאה של המשנה בחודש אלול נהג גם בצפון מזרח מרוקו, בעיר דבדו ובבנותיה. הוא זוכר היטב שסבו, אבי אימו, שהיה יוצא העיר דבדו, נצר למשפחת בן-שושן – בשבתו בעיירה אוטאט אולאד לחאז' שבמרכז מרוקו19 – היה קורא את המשנה בחודש אלול. 20 כדברים האלה שמעתי מרבי אברהם בלילתי(בן לילתי) המנוח יוצא מליליה, שבצפון מזרח מרוקו 21וגם מרבי דוד אבן כליפא המנוח,22 יוצא העיירה עין-תימושנת שבצפון מערב אלג'יריה. הרב אבן כליפא סיפר לי שהכיר מנהג דומה בימי עלומיו בעשור השני של המאה העשרים, אבל בבגרותו כנראה פסק המנהג כליל. 23 עם זאת סיפר רבי אברהם בלילתי, שקריאת המשנה נהגה בקהילתו גם במועדים אחרים במשך השנה. 24 

יא. 
רוצה אני לקוות שפרסום הדברים הללו יביא בעקבותיו עדויות נוספות. אבל לעיקרם של דברים – המנהג המתואר כאן בא ומספר על מנהג הקריאה בבתי הכנסת במחוז תאפילאלת 25 ובמקומות אחרים במזרח מרוקו ועל מנהג הלימוד בישיבה במלאח תאפילאלת ובעיירה בודניב לאחר שגלתה לשם בשנת תר"ף (1910). תוהה אני אם מישהו מצאצאי ראשי הישיבה יודע משהו על המנהג המתואר כאן. 

הערות 
1. שמעתי ממורי ורבי הרב אברהם לעסרי (המכונה לחזאן אברהם) תמ"ך, רבה של קהילתנו, העיירה קצר אשוק, ששמע מאבותיו, שהימים הללו נקראו ימי הרחמים, לפי שאמרו בהם את תחינת "הרחמים", שיש בה ט"ל טורים הפותחים בפנייה לקב"ה בכינוי "רחמנא" ("רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא" וכו'). למעשה, בתפילת הסליחות של חודש אלול אומרים רק ל"ד טורים, ורק בעשרת ימי תשובה מוסיפים את חמשת הטורים האחרים, שיש בהם בקשה לכתיבה (ובתפילת נעילה בקשה לחתימה) "בספרא דחיי", "בספרא דרחמי" וכו'. ביאור כזה מצאנו בתימן כפי שכתב פרופ' יהודה רצהבי נר"ו באוצרו הטוב: "רחמים. 1. כינויו של חודש אלול…2. פיוטי ימים נוראים על שם הפזמון "רחמנא, הרחמן" החוזר בהם. [דוגמה] ויבתדו באלרחמים אלי אלצבח (תכלאל ה א)= ויתחילו [המתפללים] ב'רחמים' עד הבוקר" (אוצר לשון הקדש שלבני תימן, תל-אביב תשל"ח, עמ' 260). 
2. כידוע, בני עדות המזרח תוקעים בשופר בשעת אמירת י"ג מידות בתפילה הסליחות. 
3. במקומותינו הרבו להתענות במיוחד נשים צדקניות. היו נשים שהתענו כל ימי החול של מיום ב' באלול עד ערב יוה"כ. 
4. מלאח (mellah) הוא שמו של הרובע היהודי (הסגור והמתוחם) במרוקו. 
5. באותה שעה עוד לא כבשו הצרפתים את מרכז מחוז תאפילאלת. המושל הברברי של המחוז חשד, שכמה מבני משפחת אביחצירא משתפים פעולה עם הצרפתים. בשל כך הוא הוציא להורג את ראש הישיבה, רבי דוד אביחצירא, (שנתכנה לאחר הוצאתו להורג "עטרת ראשנו") ביום שבת י"ד בכסלו תר"ף ( 6 בדצמבר 1919), אף שרבי דוד עצמו היה חף מכל שיתוף פעולה עם הצרפתים (אפרש וגם אסתום את דבריי: תיאר את הסיפור רבי מכלוף אביחצירא תמ"ך, כפי ששמעו ביום התרחשותו מפי אביו שהיה נוכח בשעת מעשה, בהקדמה לאחד מספריו הנודעים). לימים אפפו אגדות את סיפור הוצאתו להורג של רבי ד' אביחצירא, והדבר מצא את ביטויו גם בקינות מרגשות שנכתבו על המאורע (ידועות מאוד קינותיו של המקובל, רבי יחיא אדהאן, בן דודתו של רבי דוד, "נודו וספדו לזאת הצרה" והקינה בערבית "אזיו תשמעו האד לקצצא" [ = בואו שמעו את הסיפור הזה; בתאפיללת ולא רק בה הבינו את המילה הערבית קצצא במשמעות 'קינה'], שתיהן נמצאות בספרו של רבי י' אדהאן, אני לדודי. מהדורה שביעית שלו הופיעה בשנת תשנ"ז בירושלים). אחרי הוצאתו להורג של רבי דוד ברחו אחיו, רבי ישראל ורבי יצחק אביהצירא (המכונה באבא חאקי) לעיירה בודניב, שכבר הייתה מעל עשר שנים תחת שלטון צרפת, ושם הקים רבי ישראל את הישיבה מחדש. 
6. במקומותינו קראו לאדם בשמו הפרטי וציינו אחריו גם את שם אביו, "יעקב אברהם" כוונתו 'יעקב בן אברהם' ו"יחייא משה" הוא 'יחייא בן משה'. אבל היו גם אנשים שהמרכיב השני בשמם היה שם אימם: "יוסף אסתר" פירושו 'יוסף בן אסתר'. 
7. הוא רבי אברהם, הנזכר לעיל בהערה 1. 
8. "באבא סאלי" עניינו 'אבא או אדון סאלי(=ישראל)'. כל אדם נכבד ניתוסף לשמו התואר "באבא"; "סאלי" הוא הצורה המשפחתית המקוצרת של השם ישראל (לעניין זה ראה מה שכתבתי בספרי מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשנ"ט, סעיף 7 עמ' 137 – 138 והערה 18 ). בדורנו דוברים, שלא עמדו על מהות הכינוי "באבא", הפכו אותו תואר לדמות רבנית מיוחדת (לבושה בלבוש של פעם, נוהגת גינונים מיוחדים ומלומדת כביכול בעשיית פלאים) ונטו אותו גם בצורת הרבים "באבות", ואף מוסיפים לו בשעת הצורך ה' הידיעה (הבאבא, הבאבות). 
9. מדובר בתרגום חופשי לערבית של משניות שנעשה לעת מצוא. ולא כמו ספרי המקרא שהיה להם שרח (תרגום לערבית) קבוע מדורות. המסכת היחידה שנהג בה שרח קבוע הייתה מסכת אבות לרבות הפרק "קנין תורה" שנספח לה (כפרק ו), שהייתה נקראת בשש השבתות שבין פסח לשבועות (ראה ספרי הנזכר לעיל בהערה 8, בעמ' 5, 181 – 185). 
10. הצורה מדגשא (mdeghssa) היא צורת פועל בערבית בבניין השני. הפועל עצמו נגזר מן השם העברי דָּגֵש, שהיה ידוע לכל דרדק/ וסתם דגש הוא דגש חזק. המילה מדגש (זכר)\ מדגשא (נקבה), שהייתה מושרשת מאוד בשיחם ובשיגם של חכמי המגרב' חזרה לדיבורם העברי בחו"ל ובארץ. 
11. יושם נא לב כימה שאבי מורי וחבריו קראו "שעשועי תורה", אינו אלא עיסוקם של חוקרי לשון חכמים ולומדיה… 
12. רבי יעקב בן חמו נקרא לבודניב בידי רבי ישראל אביחצירא בשנות העשרים של המאה העשרים מאזור מראכּש כדי לשמש ר"מ בישיבה, ושהה שם מעל עשר שנים. הוא נודע בחריפותו ובבקיאותו הגדולה בכל הש"ס. ומעלה נוספת הייתה לו , הוא היה מורה מחונן. בראשית שנות השישים של המאה העשרים עלה ארצה והתיישב בשכונת שמשון באשקלון ושם נפטר לאחר שנים אחדות. עמו הגיע לעיירה בודניב בשנות העשרים גם בן משפחתו, רבי יוסף חליוה. גם הוא היה ר"מ בישיבה בבודניב והקים שם את משפחתו עם אישה מהחשובות שבבנות המקום (שרה לבית אלזרע, שהיייתה תלמידת חכמים נודעת). לימים הגיעו רבי יוסף ובני משפחתו לעיירה קצר אשוק, שהייתה והינה גם כיום בירת מחוז תאפילאלת (המלך חסאן השני הסב את שמה וקראה (א)ר-רשידיה על שם מולאי (א)ראשיד, אבי השושלת העאלוית) , ושם לימד עברית ולימודי קודש. גם חבריי ואנוכי זכיני להיות מתלמידיו, וממנו למדנו פרק חשוב בעברית החדשה. בראשית שנת תשי"ב עלה רי"ח ארצה והתיישב בקרית אתא, ובה ישב מעל חמישים שנה עד פטירתו בשיבה טובה בין כסה לעשור של שנת תשס"ג. 
13. ואמר לי החכם הגדול, רבי שלום משאש המנוח, מי שהיה רבה הספרדי האחרון של ירושלים, כי בעיר מכּנאס ובערים הגדולות האחרות בחדשים באלול ותשרי, לא עסקו כלל בקריאת המשנה או בלימודה בישיבות, אלא למדו בעיון את גמרת הבבלי, מסכתות ראש השנה ויומא וסוכה, בצמידות לשולחן ערוך אורח חחיים. 
14. זאת לדעת: אין כמעט חכם מתאפילאלת שהעלה על הכתב את מנהגי המקום. יוצא מכלל זה רבי מכלוף אביחצירא, שאגב עיסוקו בנושאי הלכה או בדרשות סיפר בספריו על מנהגי תאפילאלת ועל חכמיה (בדעתי לכתוב על כך אי"ה במקום אחר). 
15. ראה לעיל סעיף ג. 
16. אולי לא מיותר להזכיר כי מהדהד כאן נוסח ברכת התורה, הנאמר בוקר בוקר לאחר ברכות השחר: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" וכו'. 
17. ביטוי זה מיוסד על תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה. 
18. אין בידי נוסח כתוב של הדברים הללו של רבי אברהם שניאור, אבל הם חרותים בזכרוני כשעת נתינתם. 
19. מעל מאתיים ק"מ דרומית לערים פאס ומכּנאס. 
20. יפה העיר רבי משה עמאר, שמנהג זה כמנהגים רבים אחרים לא נרשמו מעולם, ויש מהם שדבר קיומם אבד לעולמים. 
21. כדי לא "לגרום" תקרית דיפלומטית, אני צריך לדייק ולומר שאזור העיר מליליה שעל חוף הים התיכון אינו כלול בממלכת המגרב(מרוקו) אלא מובלעת ספרדית, שמלכות מרוקו אינה חדלה מלתבוע את שחרורה מהכיבוש הספרדי (כאחותה "מובלעת סאוטה [סבתה]" באזור העיר טנג'יר). 
22. ראה מה שכתבתי עליו בספרי, הנזכר לעיל בהערה 8, בעמ' 266 – 268. 
23. יצוין שלעיירה עין-תמושנת – ובמיוחד לערים הסמוכות לה ובהן היו קהילות גדולות יותר וחשובות יותר מהקבילה בעין תמושנת, כגון תלמסאן , תיארת ועיר המחוז אוהראן – היגרו במאות השמונה עשרה, התשע עשרה והעשרים יהודים רבים – ובכללם חכמים חשובים – מאזור תאפילאלת וגם מאזור העיר דבדו. בשליש האמצעי של המאה העשרים מוכרים באזורים אלו רבי דוד כהן תמ"ך, שהיה יוצא דבדו (חותנו של רבי דוד אבן כליפא), ורבי מסעוד כהן תמ"ך, שהיה יוצא תאפילאלת (הוא היה קשור בקשרי נישואין עם משפחת אביחצירא). שניהם הביאו ממנהגי מקומותיהם לאלג'יריה. אין מניעה להניח שכך עשו חכמים אחרים לפניהם בדורות קודמים. אולי (אולי!) מתאפילאלת או מדבדו הגיע המנהג גם לאלג'יריה. 
24. ואמנם יודע אני שבערים אחרות נהגה קריאת המשנה בהזדמנויות שונות ולאו דווקא בחודש אלול. אני נזכר כי באחד מביקוריי במרוקו, בחודש אב של שנת תשמ"ו, באחד מבתי הכנסת של העיר מכּנאס ראו עיניי כמה עשרות(!) טפסים של ששת כרכי המשניות דפוס ליוורנו, שנתלקטו לשם אחרי התרוקנות המלאח של העיר. לשאלתי "מי השתמש בטפסים הללו?". ענה לי רבי רפאל בן רבי יהושע בירדוגו המנוח: "בכל בית כנסת במכּנאס היו חבורות של קוראי משניות ולומדיהן בתקופות שונות במרוצת השנה", אך לא שמעתי ממנו דבר על מנהג הקריאה בחודש אלול. עם זאת גם הוא וגם אחרים ציינו שבישיבות שבערים מכּנאס ובפאס למדו מסכתות מן התלמוד הבבלי ושולחן ערוך ולא משנה. 
25. עם זאת יש להעיר כי לפי מיטב ידיעתי מנהג הקריאה המתואר לא נהג בקהילה היהודית של העיירה קצר אשוק בירת מחוז תאפילאלת. הקהילה החדשה בעיירה זו נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים. ללמדך שאפילו במחוז הזה היו מקומות שלא נהגה בהם קריאת המשנה (ולימודה) בחודש אלול. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר