קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי- גורל הד'מים במגרב.
גורל הד'מים במגרב.
נראה כי בתחילת כיבושה של צפון אפריקה אמנם עמדה התבססותו של האסלאם בסימן של סובלנות מרובה. סידי עווקבה אבן-נאפע, שייסד את קירואן ב-670, השיב ה, לפי המסופר, אלף משפחות קופטיות ויהודיות, שבזכותן נפרץ אורה של העיר למרחקים ברבות הימים וישיבות לומדי תורה שבה נתפרסמו בעולם היהודי כולו.
ואף שההיסטוריונים מספרים לנו על מקרים של המרת דת מאונס, הרי בדרך כלל באו אלו במאות השנים הראשונות האלו, בעקבות הקרבות שהוסיפו להתחולל, למרות מפלתה של אל-כאהנא, בין נוצרים ויהודים ברבריים לבין הערבים בהתקדמותם.
הנה כך מסופר לנו כי בשנת 789, בשעת הפלישה למגרב, הסתער אידריס על יהודים ונוצרים, שהתחפרו והתבצרו על ההרים ובטירות נשגבות, בכל זאת לא חדל האימאם מלתקוף אותם ולהילחם בהם, עד שקיבלו עליהם, כולם בין לרצונם בין לאנסם, את עול האסלאם. הוא כבש את אדמותיהם וביצוריהם, הוא הכרית את רוב אלה שלא רצו להיכנע לאסלאם, ומן האחרים לקח את משפחותיהם ואת נכסיהם. הוא עשה שמות במגרב, החריב את מבצריהם של בני לואָטה, בני מַדיונה ובני בהלולה ואת המצודות של ריאָטה ופאס.
דברים אלה התרחשו בסוף המאה השמינית והם מצביעים על מצב מורכב כתמיד, מצד אחד, המערך של שבטי הברברים, יהודים או נוצרים, שקיבלו עליהם דת האסלאם, ומן הצד השני, ההתנגדות הנחושה של גרעינים שאין להכריעם וכדי לנצחם, יש צורך בהשמדתם. מן השחיטות האלו ומאותם גילויים של הרצון נשתיירו קהילות, פזורות לאורכו ולרוחבו של המגרב, שברבות הימים התכנסו לתוך עצמן, כלל שהתבסס נצחונו של האסלאם.
החל מן המאה התשיעית אנו רואים קהילות יהודיות מאורגנות היטב בקיוראן, קונסטונטין, טלמסאן ופאס. עם כיבוש ספרד נוצר מצב חדש, שאיפשר ליהדות האפריקאנית לשאוף אוויר אחר ולבוא במגע עם אירופה באמצעותן של קהילות תולידו ואנדלוסיה. לגבי המגרב, ירשה מעתה אחדותה של הקיסרות המוסלמית, שלעתים קרובות מדי הועמדה בסכנה על ידי כיסים של אנרכיה מקומית, את מקומו של השלום הרומי.
במאה העשירית נתגבשה יותר תורת זכויותיהם של הד'מה. היא פעלה ביתר שאת נגד היהודים בצפון אפריקה וזאת עקב עקירתן הגמורה של הקהילות הנוצריות, שבמאה השתיים-עשרה נעלמו עד לאחרונה שבהן.
היהודים הדחוקים במללאח שלהם, שמן המאה השתיים-עשרה לבשו בגדים מיוחדים, בפקודת סולטאן המייחדים, אבן יעקוב אל-מנצור, שנכפו עליהם כל הסיגים שבמעמדו של בן החסות, צפויים היו בכל עת משבר קל שבקלים לחוש בנטל מצבם כד'מים. במרוקו נוסד המללאח בפאס ב-1438, במרכאש ב-1567, במכנאס ב-1682, ואילו בטטואן, סאלי רבאט ומוגדור ב-1808.
אפילו שם, כדבריו הקולעים של דויד קורקוס, הוסיפו היהודים העשירים לגור בשכונות הפאר של העיר המוסלמית. היהודים היו ראשונים לסבול מן המאבקים המדיניים בין שבטים ושושלת. הואיל ובדרך כלל לא היה להם נשק, מופקרים היו להתפרצויות נקם, שהחריפו מחמת תאוות שוד, שפיעמה באוכלוסים פורקי עול, וכן שינויי משטר, רעב ומגפה פותחים לעתים למהפכות עקובות דמים, שעל פי רוב היו היהודים משלמים את מחירן.
ריב כלשהו היה מעורר התפרצות זעם עממית, אז היו היהודים מתכנסים בשכונתם, כופפים גו עד יעבור זעם. במרוצת הדורות חלו שינויים רבים בטבעה ובמקומה של התקרית, באריכות הפרעות, בחומרתן, בתנאים בהן הושב השקט על כנו, התערבות השליט או גורמי חוץ. פנקסי הרשומות חוזרים ואמרים בכל דור ודור, " את כל היהודים בזזו….הרבה מבנותיהם טימאו….הרבה יהודים גירשו….כך וכך נשים, כך וכך ילדים, כך וכך יהודים שחטו…..כך וכך בתי כנסת שרפו, כך וכך ספרי תורה קרעו….מי יתנה את שברינו….אחרי הרעב באה המגפה….חדל שאון ומוות קצר בנו קצירו…ענינו נפשותינו להעתיר בעד חסדו של הקדוש ברוך הוא….שק חגרנו בצרתנו "
במאה השתיים-עשרה כבר קונן אברהם בן-עזרא, המשורר הספרדי הגדול, על פרעות שניחתו על ראשן של קהילות היהודיות באפריקה.
ימי רעה / על הרעה / אשר באו תחילה
ביום שבת / בן עם בת / שפכו דמים כמים
הו אקרא / כמצרה / על קהילת סגלמאסה
עיר גאונים / ונבונים / מאורם חושך כיסה
ואי חוסן / קהל תלמסאן / והדרתם נמסה
וקול ארים / בתמרורים / על סבתה ומכנאס
ועל יקרים / מדוקרים / עין אויב לא חסה.
הדברים אמורים בהתכחשות הגדולה בין המייחדים לבין המוראבטים ובני חסותם. בין 1140ל 1147 נבוזו הערים דרעה, סג'ילמאסה, טלמסאן, מראכש, פאס, סאוטה ומכנאס ועל קהילותיהן היהודיות עברה הכוס.ולאחר מכן, בין 1151 ל 1159, פנה הזעם מזרחה ועד תוניסיה וטריפוליטניה הגיע. היו אלה משברים עקובי דם וחולפים. כעבור זמן קצר קם הרמב"ם ועקר מקורדובה לפאס. מורת פאס מספרת לנו, שהשתכן באחד הבתים שב " מדינה ", וכי מלמד היה אפילו במסגד של בני קירואן בטרם יפליג ממרוקו למרחקים ב-1165.
משבר המייחדים קשה היה ולא במהרה נמחה זכרם של מעשה הזוועה של חיילי עבד אל-מואמן. היטב תיאר קורקוס את אווירת האימים בה שרויות היו הערים שנכבשו בידי המייחדים, ויהודים לא מעטים שנתקפו בהלה למראה הקנאות הדתית של אדוניהם החדשים המירו אז את דתם. אחרי שנרצח ראש קהילת פאס, הרב יהודה הכהן אבן-שושן, ב 1165, הורע מצבם של היהודים. רבו ההמרות באונס. בתקופה זו ברח הרמב"ם מפאס למזרח. רק בנפול המייחדים חזר מצבם של היהודים לתיקנו.