שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008
בסוף מאי 2007 ערך מנכ״ל משרד החוץ, אהרון אברמוביץ, ביקור חשאי ברבאט וניסה לברר אפשרות לביקורה של שרת החוץ, ציפי לבני, במרוקו. שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, דחה את הבקשה וטען כי ״הזמן אינו בשל לכך.״ עם זאת, בנעאיסה לא שלל את האפשרות לפגישה עם לבני ״במדינה שלישית״.
ואכן, ב־4 ביולי 2007 נועדה שרת החוץ עם עמיתה המרוקני בפריז. מנכ״ל משרד החוץ וכן השגריר יעקב הדס, סמנכ״ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה, נלוו ללבני בפגישתה עם עמיתה המרוקני. בשיחה נדון המצב בשטחים לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, וכן נבחנו היבטים שונים של יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שאומצה על ידי הליגה הערבית כ״יוזמת שלום ערבית״. ישראל מצאה כמה אלמנטים חיוביים ביוזמה זו, אולם הסתייגה מכמה אלמנטים אחרים – במיוחד מאלה הנוגעים לסוגיית שובם של הפליטים הפלשתינים לבתיהם בתחומי מדינת ישראל.
יחסיו המאופקים של המלך מוחמר ה־VI עם ישראל עולים בקנה אחד עם נטיותיו להשקיע מאמצים רבים יותר בתחום מדיניות הפנים של ארצו. כבר ביום שלאחר הכתרתו למלך עקב מוחמר ה־VI בדאגה אחר העלייה המתמדת בכוחם של הקנאים המוסלמים. חוגים אלה מתנגדים לכל ליברליזציה בסדרי השלטון והם שואבים את כוחם, בין היתר, גם מההתנגדות החזקה לשחיתות הנפוצה בכל משרדי הממשלה. גם הלבנת כספים מסחר בסמים נפוצה מאוד במדינה. האזרח העני מגלה לפתע שפקידי ממשלה זוטרים הופכים בן לילה לעשירים מופלגים.
המלך שוכנע, על כן, שהדרך היחידה לבלימת הקיצוניות הדתית בארצו היא באמצעות רפורמות ממשיות וליברליזציה מרחיקת לכת בכל תחומי השלטון. ואמנם, בשבע שנות מלכותו הנהיג מוחמר ה־VI רפורמות כלכליות וחברתיות מרשימות. הבחירות לפרלמנט בספטמבר 2002 היו החופשיות ביותר בתולדות מרוקו. כששת אלפים מועמדים התמודדו ב־26 רשימות על 325 מקומות בפרלמנט. לראשונה בתולדות המדינה התמודדו נשים ברשימות עצמאיות. גם אם שום רשימה לא זכתה ברוב והיה הכרח להקים ממשלה קואליציונית חדשה, כללית ניתן לומר שהנשים והמפלגה הדתית המתונה – מפלגת הצדק והפיתוח – הגבירו את כוחן בפרלמנט. גם הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות התנהלו בחופש רב.
כבר בחודשי מלכותו הראשונים חנן המלך אלפי אסירים פוליטיים. הוא התיר לבני משפחתו של מהדי בן־ברקה – האופוזיציונר המרוקני המפורסם, שנחטף בצרפת ב־29 באוקטובר 1965 והומת בידי אנשי ביון מרוקנים – לסיים את גלותם בצרפת ולשוב למרוקו. המלך אף חנן את אברהם צרפתי, לשעבר איש המפלגה הקומוניסטית המרוקנית שפעל נגד שלטונו האוטוקרטי של חסן ה־11 והתיר גם לו לשוב לקזבלנקה. מעמד האישה השתפר, חופש הביטוי גדל, ופרשנים שונים דנים כיום בגלוי בצורך להגביל את סמכויותיו של המלך. חופש הדיבור הוא תוצאה ישירה של ביטול המגבלות החמורות על חופש העיתונות. בשל מגבלות אלה הצטמקה בעבר השפעתה של העיתונות הממלכתית ועלה בהתמדה כוחן של תחנות הטלוויזיה הערביות הפרטיות, אל־ג׳זירה ואל־ערבייה.
בצעד חסר תקדים הסיר המלך באופן חלקי את מעטה הסודיות סביב בית המלוכה. נישואיו ביולי 2002 למהנדסת מחשבים בת 24, סלמה בנאני, נערכו ברוב פאר והדר בנוכחות אורחים זרים רבים, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון. המלך מימן גם את נישואיהם באותו יום ובאותו מקום של מאתיים זוגות צעירים, שנערכו על מדשאות הארמון המלכותי ברבאט. בכך פתח המלך תקופה חדשה של ליברליזציה ומודרניזציה במדינה שבה החיים מאחורי שערי הארמון נשמרו תמיד בסוד.
גולת הכותרת של הרפורמות הפנימיות היתה ללא ספק הקמת ״הוועדה לצדק ולפיוס״, בראשותו של האסיר הפוליטי לשעבר דריס בן־זיקרי, שחקרה פגיעות בזכויות האדם בארבעים השנים האחרונות. הוועדה בת שבעה־עשר חברים היא הראשונה מסוגה בעולם הערבי. היא הוקמה בינואר 2004 והגישה את מסקנותיה במחצית דצמבר 2004. במשך קרוב לשנתיים בדקה הוועדה כשבעה־עשר אלף תיקים. היא מצאה שמשפחותיהם של 9,280 קורבנות זכאים לפיצויים מהמדינה. היא גילתה ש־322 אנשים נורו למוות בידי כוחות צבא או משטרה ו־174 מתו מעינויים במתקני כליאה שונים. הוועדה זיהתה 106 גופות של אסירים שמתו מעינויים בשני בתי כלא באזור העיר פאם. אין ספק שהמלך מוחמר ה־VI גילה אומץ לב רב בעצם מינוי הוועדה ואימוץ מסקנותיה. בכך הוא פתח דף חדש ביחסי הממשלה עם האופוזיציה המתונה בארצו. המלך החליף גם רבים מאנשי הביון והביטחון, כאות להיפרדותו מעיוותי המשטר שהיו מקובלים בתקופת אביו. כך, למשל, גנרל עבד אל־חק קדירי, ראש שירותי הביון והביטחון של מרוקו במשך מספר שנים, הוחלף על ידי יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שהיה חסר כל ניסיון בתחומי הביון והביטחון. למרות זאת, החילופים בוצעו ללא זעזועים.
למרות התפתחויות אלה תקפה האגודה המרוקנית לזכויות האדם את מסקנות הוועדה, ובעיקר את הימנעותה מלנקוב בשמות האחראים לפשעים שנעשו בארבעים השנים האחרונות. האגודה חלקה גם על המספרים שנזכרו. פעיליה טוענים, למשל, שמספר הקורבנות גדול בהרבה. ואילו חוגי האיסלם הקיצוני מוסיפים לטעון נגד המשך ההגבלות על דרשות האימאמים במסגדים. מתוך מגמה לצמצם את השפעת האיסלם הקיצוני, הקימה הממשלה ועדה מיוחדת לאישור מראש של הדרשות במסגדים בתפילות יום השישי. בתחום מדיניות החוץ שדרג המלך את יחסיו עם האיחוד האירופי וחיזק מאוד את קשריו עם ארצות הברית. הסכם הסחר החופשי עם ארצות הברית תרם רבות לשיפור מצבה הכלכלי של המדינה. בדומה לישראל, גם מרוקו נהנית עתה ממעמד של ״שותף־לא־חבר״ בנאט״ו. צבאה משתתף דרך קבע בתמרונים הצבאיים הנערכים מטעם נאט״ו בים התיכון, בהשתתפות חילות הים של ישראל, מצרים, תורכיה ואלג׳יריה.
למרות זאת, גל הטרור האיסלמי הקיצוני לא פסח אף על מרוקו. מאז מוגר כיסאו של סדאם חוסיין במרס 2003, מהווה מרוקו מאגר מתמיד לטרוריסטים מוסלמים שפעלו גם בעיראק ובכמה מדינות אירופיות. בשנת 2004 הם היו מעורבים גם בהתקפה על תחנת הרכבת במדריד. ב־1 בספטמבר 2006 עצרה המשטרה המרוקנית 56 מחבלים, ביניהם רעיותיהם של שני טייסים בחברת התעופה המלכותית, שעמדו לבצע שורה של מעשי טרור במדינה – כולל חטיפת שני שרי ממשלה. אחת הנשים עמדה בקשר רצוף עם איש אל־קאעידה שהיה מעורב בתכנון ההתקפה על תחנת הרכבת במדריד. העצורים השתייכו לרשת שכינתה עצמה בשם ״אנסאר אל־מהדי״. מנהיגם, חסן אל־ח׳טאב המכנה עצמו ״אבו אוסאמה״, הקים מחנה אימונים בקרבת החוף הדרומי של מדבר סהרה, באזור הררי שמזכיר את תנאי השטה באפגניסטן. כמה מהמרוקנים שהתאמנו במחנה זה הגיעו בסופו של דבר לעיראק דרך אירופה וסוריה. מובן שההתרכזות בנושאי פנים הביאה גם להתרופפות הפעילות במסגרת הליגה הערבית. גם קודם לכן היתה ״הליגה״ מחולקת באופן בלתי רשמי לארבע ארצות העימות: סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי, מדינות ה״סהר הפורה״, עמק הנילוס וארצות צפון אפריקה. מה שאיחד את כולן בעבר היה הסכסוך הישראלי־ערבי והנושא הפלשתיני. כיום קיימת חלוקה נוספת: מדינות התומכות בטרור ומדינות הנלחמות בו. מרוקו נמנית עם המדינות הנלחמות בטרור.
בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי שומר המלך מוחמר הVI על ההסכמה הבינערבית, כפי שבאה לידי ביטוי בתוכנית השלום הסעודית, שאושרה בוועידת הפסגה הערבית בביירות במרס 2002. התוכנית קראה לנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו ב־1967 ולהקמת מדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית. כן קראה התוכנית לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים הפלשתינים. בתמורה לכך יעניקו מדינות ערב הכרה־משתמעת במדינת ישראל ויכוננו עמה ״יחסים רגילים״. ישראל דחתה בזמנו את התוכנית הסעודית, משום שאין בה הכרה מפורשת בישראל; היא אינה מאפשרת תיקוני גבול וחילופי שטחים; וכמו כן, היא קוראת ל״פתרון מוסכם״ של בעיית הפליטים הפלשתינים. אולם באביב 2007 חל ריכוך מסוים בעמדה הישראלית ביחס לתוכנית השלום הסעודית. לאחר ועידת הפסגה הערבית בריאד, במרס 2007, הודיעה ישראל כי יש בתוכנית השלום הערבית ״דברים חיוביים רבים״ והיא מוכנה לראות בתוכנית זו בסיס למשא ומתן בין הישראלים לפלשתינים ונציגי הליגה הערבית. מרוקו בירכה על שינוי זה בעמדה הישראלית.
בתחום המדיניות הבינלאומית, המאמץ המרוקני העיקרי מתרכז עתה בנושא הסהרה המערבית וארגון ה״פוליסאריו״ וכן בשאלת המתיחות המתמשכת עם אלג׳יריה והיחסים המורכבים עם ספרד. המשבר עם אלג׳יריה מעניין במיוחד. למרות ששפתן של שתי המדינות, דתן ותרבותן זהות, הגבול ביניהן סגור למעלה מ־12 שנים. המלחמה שפרצה ביניהן בשנת 1963 הותירה משקעים רבים בשתי המדינות, ומשבר הסהרה החריף עוד יותר את היחסים ביניהן. מרוקו מאשימה את אלג׳יריה כי היא מנצלת את המשבר בסהרה המערבית להרחבת שטחה כדי שתוכל להגיע לחופי האוקיינוס האטלנטי. ב־1994 האשימה מרוקו את שירות הביון האלג׳ירי בהתקפה על תיירים ספרדים במלון במרקש, במגמה לסכסך בין מרוקו לספרד. בתגובה על כך סגרה מרוקו את גבולה עם אלג׳יריה והטילה על אזרחים אלג׳ירים חובה להצטייד באשרת כניסה למרוקו. בשנת 2004 ביטלה מרוקו מגבלה זו, אך אלג׳יריה אינה ממהרת לבטל אותה מגבלה החלה על אזרחים מרוקנים.
הסהרה המערבית היא חבל ארץ צחיח בחופה הצפוני־מערבי של אפריקה, ששטחו קטן אך במעט משטח איטליה. מרוקו נטלה לידיה שטח זה לאחר שפונה על ידי ספרד, על פי אמנת מדריד, בפברואר 1976. בסיוען של אלג׳יריה וקובה, נלחמה חזית ״הפוליסאריו״ נגד הסיפוח המרוקני. המלך מוחמר ה־VI, כמו אביו חסן ה־11, רואה במאבק בחבל ארץ זה יותר מאשר סכסוך גבולות.
שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008- עמוד 28
שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008
המאבק בסהרה המערבית הוא הסכסוך המזוין הממושך ביותר בעולם הערבי. מרוקו ראתה תמיד באזור רחב ידיים זה חלק מממלכתה והתעקשה על שליטה מלאה בו. מלכי מרוקו ראו בהחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג משנת 1976, שהכיר ב״קשרים ההיסטוריים״ בין השבטים הסחראוים לבין הממלכה־האם, חיזוק לתביעתה.
חזית ה״פוליסאריו״, או בשמה המלא frente popular para la
liberacion de Saguia El-Hamra, y Rio Del Oro (Polisario)
– חתרה לניתוק האזור ממרוקו ולהכרה בזכות ההגדרה העצמית של תושביו. במרוצת 30 השנים האחרונות הסתייעה חזית ה״פוליסאריו״ תחילה בספרד ובלוב, אולם בעיקר באלג׳יריה, כדי לממש את תביעתה להינתקות ממרוקו. מטה ה״פוליסאריו״ פועל מטינדוף שבאלג׳יריה והוא מסתייע בכסף ובנשק לצורך המאבק נגד מרוקו.
בוועידת הפסגה האפריקנית בניירובי, ב־1982, הודיע המלך חסן ה־11 על הסכמתו למשאל עם בפיקוח או״ם, לפני יולי 2000. המלך האמין ביכולתו לזכות ברוב, כיוון שמרוקו שלטה ב־85 אחוז מהשטח ואילו ה״פוליסאריו״ החזיק רק ב־15 אחוז משטח המריבה.
במרוצת שני העשורים האחרונים פעל האו״ם למציאת פתרון לבעיה. ב־1991 הושגה הפסקת אש בין הצדדים, והאו״ם הקים באזור משלחת קבועה לפיקוח על שטח המריבה. ב־ 2001 הוצע להעניק לתושבי הסהרה המערבית אוטונומיה למשך ארבע שנים אשר בסיומן יוחלט על עתיד האזור. שליח האו״ם ושר החוץ האמריקני לשעבר, ג׳יימס בייקר, הציע ב־2003 תוכנית למשאל עם ולאוטונומיה והוסיף להצעה מ־ 2001 את האופציה לעצמאות. מרוקו דחתה תוספת זו והיא מוסיפה לתבוע ריבונות מלאה באזור. יתר על כן, מרוקו תומכת במשאל עם שיהיה מוגבל לתושבי האזור הנוכחיים ולא לרבבות הפליטים באלג׳יריה.
נוכח הקיפאון שנוצר הקים ארגון ה״פוליסאריו״ את ״הרפובליקה הסחראוית״, שבה הכירו עד כה מספר מדינות אפריקניות – ובכללן אלג׳יריה, קניה, דרום אפריקה, ניגריה ובורקינה־פאסו. כמו כן הכירו בממשלה זו קובה ואורוגוואי שבאמריקה הלטינית.
בשנים האחרונות, בייחוד לנוכח מעשי הטרור באירופה, שמקורם במחבלים בצפון אפריקה, גברה התחושה הבינלאומית שיש הכרח דחוף למציאת פתרון לבעיית הסהרה המערבית. ארצות הברית ובריטניה שקועות בבוץ העיראקי; רוסיה ראתה בסכסוך בין מרוקו לאלג׳יריה מכשול לפעילותה בצפון אפריקה; סין רואה ביבשת האפריקנית כולה כד נרחב לפעילותה הבינלאומית ואינה רוצה לנקוט עמדה ביחס לסכסוכים מקומיים. ואילו חאווייר סולאנה, הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, הביע השתאות על כך שמרוקו ואלג׳יריה שקועות בסכסוך על סהרה המערבית, במקום להגביר את שיתוף הפעולה ביניהן בתחומים כלכליים רבים ובמאבק נגד הטרור הבינלאומי הפוגע בשתיהן.
מציאות בינלאומית זו היא שהניעה את ארצות הברית ובעלות בריתה האירופיות להגביר את מאמציהן למציאת פתרון לבעיית הסהרה המערבית. גם המלך מוחמר ה־VI נרתם למאמץ זה. ב־ 31 באוקטובר 2006 קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם את ההחלטה 1720, שאימצה מחדש את העיקרון של זכות ההגדרה העצמית של תושבי הסהרה המערבית. כן אישר האו״ם את מחויבותו לסייע לצדדים במציאת פתרון מדיני מוסכם, צודק ובר־קיימא. שאלת הריבונות נותרה פתוחה.
לקראת סוף 2006 החלה מרוקו בפעילות אינטנסיבית בקרב פלגים שונים בסהרה המערבית, במגמה למצוא פתרון מוסכם לזכות ההגדרה העצמית, במסגרת ״אוטונומיה רחבה״ אך תחת ריבונות מרוקנית. במסגרת ״אוטונומיה רחבה״ זו ייבחר פרלמנט ותוקם ממשלה מקומית. כחלק מן התוכנית החל המלך לגלות כלפי האופוזיציה הסחראוית יותר סובלנות. הוא שחרר עצורים פוליטיים, העניק להם דרכונים מרוקניים, והתיר לכמה מהם לצאת לאירופה ולארצות הברית כדי להסביר את עמדתם. עצורים אחרים, שנותרו בכלא, הורשו ללמוד בהתכתבות באוניברסיטאות שונות באירופה.
בפברואר 2007 הציגה מרוקו את תוכניתה לחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וכן לאיחוד האירופי. באפריל 2007 הגישה מרוקו את תוכניתה למזכ״ל האו״ם, באן קי־מון (ban ki-moon).
אף על פי שהדרך לוושינגטון אינה עוברת עוד בירושלים, נושא ה״סהרה המערבית״ הוא היחיד שהמלך מוחמר ה־VI מרגיש עדיין צורך להסתייע ביהודי ארצו ובישראל כדי להשפיע על עמדות ממשלת ארצות הברית, באמצעות הלובי היהודי בוושינגטון. לצורך זה מינה המלך ב־20 במרס 2006 את סרז׳ ברדוגו – שר התיירות לשעבר ומנהיג הקהילה היהודית הקטנה במרוקו – לתפקיד ״שגריר נודד״. עיקר תפקידו לגייס את תמיכת ישראל ואת תמיכת הלובי היהודי בארצות הברית בעמדה המרוקנית.
ברדוגו ביקר בירושלים וקיבל תמיכה ישראלית בלתי מסויגת בעמדתה של רבאט. שגרירי מרוקו בוושינגטון ובאו״ם נפגשים אף הם דרך קבע עם מנהיגי יהדות ארצות הברית באותו נושא. לעתים משתתף במפגשים אלה גם יאסין מאנסורי, ידיד נעוריו של המלך שעומד כיום בראש שירותי הביון והביטחון המרוקניים. המלך העלה את נושא הסהרה גם בשיחתו עם הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לישראל, הרב שלמה משה עמאר, בפגישתם בארמון המלכותי בטנג׳יר ביולי 2003. נושא זה עלה גם בשיחתו של המלך עם שר החוץ הישראלי לשעבר, סילבן שלום, בעת ביקורו הרשמי ברבאט, בספטמבר 2003.
ואמנם, הודות למאמץ זה פנו 169 חברי קונגרס אמריקנים לנשיא ג׳ורג׳ בוש בתביעה לתמוך ביוזמה המרוקנית למציאת פתרון לבעיית הסהרה המערבית. זאת על בסיס האיזונים האזוריים וללא שינויים גיאוגרפיים במפה הצפון אפריקנית.
ארצות הברית אכן הביעה תמיכה ביוזמה המרוקנית, וכחלק מהמאבק העיקש נגד הטרור הבינלאומי היא התנגדה לכל שינוי גיאוגרפי במפת האזור. ברוח עמדה זו הודיע שגריר ארצות הברית ברבאט, כי ארצו לא תתנגד למעורבות ספרדית בנושא זה, כפוף להחלטות מועצת הביטחון.
גם צרפת תומכת בתוכנית המרוקנית. בעת ביקור רשמי ברבאט ב־23 באוקטובר 2007, אמר נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי כי התוכנית המרוקנית מהווה בסיס הוגן לפתרון בעיית הסהרה המערבית.
בשל ההתפתחויות הללו קרא מזכ״ל האו״ם לצדדים והאיץ בהם למצוא פתרון לסכסוך ביניהם. חזית ה״פוליסאריו״ הודיעה מיד כי תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן ישיר עם ממשלת מרוקו. ההודעה נמסרה במסיבת עיתונאים באלג׳יר. היה בכך רמז לכוונתה של ממשלת אלג׳יריה ליטול חלק במשא ומתן העתידי, אם אכן ייפתח. מרוקו מצדה נשארה דבקה בתוכניתה.
בתום ביקור המלך עבדאללה בפאס במאי 2007, הודיעה סעודיה כי היא תומכת בפתרון המוצע על ידי מרוקו.
המאמץ המרוקני ״היהודי״ אינו מוגבל רק לארצות הברית, כי אם מקיף גם מדינות אחרות שבהן מצויות קהילות של יוצאי מרוקו. כך, למשל, במהלך ביקורו הרשמי של המלך בארגנטינה, בדצמבר 2004, נועד מוחמר ה־VI גם עם הרב הראשי בבואנוס איירס. במהלך השיחה הזכיר הרב כי שגריר ישראל, רפאל אלדד, הוא ממוצא מרוקני. יועץ המלך אנדרה אזולאי יצר מיד קשר עם השגריר אלדד. כאשר שר החוץ המרוקני, מוחמר בנעאיסה, ביקר בארגנטינה ב־26 בינואר 2006, הוא נועד גם עם השגריר אלדד ושוחח עמו באופן בלתי רשמי על בעיותיה השונות של מרוקו כיום.
שמואל שגב-הקשר המרוקני-המגעים החשאיים בין ישראל למרוקו-2008
עמוד 31