סוף הפרק : מנהגי יהודי מרוקו ליום הכיפורים-רפאל בן שמחון
תפילת מנחה
תפילת מנחה נפתחה בקריאת ״עקידת יצחק״ הנאמרת בצוותא ובהתרגשות רבה מפי כל הקהל. בשעת הוצאת ספרי תורה נוהגים לקרוא את התוכחה ״עת שערי רצון״ שהיא כעין רמז לעקידה. אחרי קריאת התורה מפטירים מספר יונה שבו מומחש הרעיון העיקרי של יום הכיפורים: סליחה, מחילה וכפרה לחוטאים החוזרים בתשובה. הפטרת יונה זכתה תמיד לחשיבות מרובה ומיוחדת בקרב המוני העם, רבים מקדישים לה עד היום סכומי כסף גדולים וקונים את העליה למפטיר בכל מחיר. גם חשוכי בנים או אלה שיש להם רק בנות לא יוותרו על הפטרת יונה ויקנו את העליה למפטיר של ספר יונה בדמים מרובים בתקוה לזכות בבן זכר.
הנעילה
לאחר תפילת מנחה וסמוך לשקיעת החמה, מגיע היום הקדוש לסיומו בתפילת ״הנעילה״ על שם נעילת שערי בית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים.
לפי מסורת העם פתוחים כל היום שערי שמים לקבל תפילות ישראל, על־כן מאוד מחשיבים את תפילת הנעילה ובשעה אחרונה זו מבקש כל אחד להיטיב עוד יותר את מעשיו, כדי שה׳ ייטיב עימו ויחתמהו לחיים. בית־הכנסת מלא מתפללים ואותות העייפות מורגשים על פניהם וכולם מתעוררים ומתחדשים לקראת הסיום הנעלה של היום. לפני הנעילה משמיע חכם בית־הכנסת דרשה מיוחדת מתובלת בדברי מוסר ותוכחה הנוגעים ללב. אחרי הדרשה, נמכרת בכסף רב פתיחת ההיכל של הנעילה, אשר בסופה מסתיימות תפילות היום הקדוש וגם הזדככות הנפש מגיעה לשיאה, אז מתמלא כל הקהל רגשות נעלים ומפי המתפללים פורצת הקריאה האדירה:
אל נורא עלילה! אל נורא עלילה! המציא לנו מחילה בשעת הנעילה! תזבו לשנים רבות הבנים והאבות, בדיצה ובצהלה, בשעת הנעילה.
והקהל ממשיך בהתלהבות ותוך התעלות מרוממת כאשר כל אחד עוטה את הטלית על ראשו, כשהוא מכסה כמעט את פניו ומתוך גרונות המתפללים, בוקעת הקריאה הנרגשת:
״ה׳ שמעתי שמען יראתי! ה׳ פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תושיע, ברוגז רחם תזכור״.
עם סוף תפילת הנעילה, מסתיימות תפילות היום הקדוש, החזן קורא:
שמע ישראל, ה׳ אלהינו ה׳ אחד:
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: והקהל חוזר אחריו.
אחר־כך מכריז בקול, שבע פעמים : ה׳ הוא האלהים ה׳, הוא האלהים: והקהל עונה בכל פעם: קראתי בכל לב ענני ה׳ חוקך אצורה!
אחרי זה באה תקיעת השופר המבשרת את סיום הצום ומעוררת בלבבות העם רגשי עידוד ותקווה לשנה הבאה. סוגרים את ההיכל והמתפללים פורצים בקול אדיר:
כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתן למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם נאום ה׳: ה׳ יחתו מריביו, עליו בשמים ירעם, ה׳ ידין אפסי ארץ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:
ובברכת ״לשנה הבאה בירושלים״ ואחריה ערבית וברכת הלבנה, נפרדים מהיום הגדול, מברכים איש את רעהו בברכת מועדים לשמחה וכל אחד חוזר לביתו, סועד את סעודת פתיחת הצום ומתחילים מיד לעסוק בהקמת הסוכה כך נכנסים ממצוה למצוה, לרמז: ״ילכו מחיל אל חיל״.
הצום הראשון של הילדים
נהגו להרגיל את הילדים לצום בגיל רך. ילדים בגיל שבע־שמונה הורגלו לצום חצי יום ובגיל עשר בערך, כבר צמו יום שלם. הילד שזו הייתה שנתו הראשונה לצום יום שלם, נהגו שכאשר חזר מבית־הכנסת בערב, עוד לפני פתיחת הצום, הוריו הרימו אותו למזוזה שבכניסה לחדר והילד נשק את המזוזה, כאשר האבא מרעיף ברכות ואיחולים על יוצא חלציו, האמא מצידה, כשדמעות זולגות מעיניה, ממלמלת כל מיני ברכות בערבית יהודית ומגישה לפרי בטנה, חתיכת סוכר, הבן נוגס מהסוכר לפני שיפתח את הצום, באותו רגע, ההורים מברכים את הבן ואומרים לו: ״תערב התורה ואהבת השם ותהיה מתוקה בפיך כמו הסוכר הזה״.
במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי תוניסיה לאכול עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים והיא נקראת ״בולו״. אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה ״מררא עאם אכ׳ור״. ביקור זה נקרא ״גופ׳רה״ כלומר פיוס, השלמה.
שמחת כהן
למחרת יום כיפור, נקרא יום ״שמחת כהן״. ביום זה נהגו הכוהנים לערוך סעודה משפחתית, זכר לסעודת הכוהן הגדול שהיה ״יוצא בשלום מן הקודש״ ביום הכיפורים. בדבדו ובעוד מקומות מכנים את יום שמחת כוהן בשם ״יום לג׳פ׳ראן״ או ״נהאר לג׳פ׳ראן׳ . כן נהגו לעלות לבית העלמין ולהשתטח על קברות הצדיקים.
הערות המחבר : במרוקו לא השתמשו בכלל באבקת סוכר כמו שקיימת כאן, כי אם בסוכר גבישי בצורת קונוס, ההורים שברו את הקונוס ונתנו חתיכה ממנו לבנם.
[1] דבדו, עמי 95. ״יום לגיפ׳ראן הוא יום הכפרה או יום הסליחה. גם הערבים כינו יום זה בשם נהאר לג׳פר׳ראן(יום הסליחה).
عفو, صفح, غفران, مسامحة {pardon}