ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
את הישיבות בארץ־ישראל אפשר לחלק למספר סוגים בהתאם לתקופות הקמתן.
- הישיבות הוותיקות. ישיבות שהוקמו במהלך המאה ה־19 על ידי תלמידי הגר״א. אלו בעיקרן הישיבות הירושלמיות של ״היישוב הישן״: ישיבות ״עץ חיים״, ״חיי עולם״, ״מאה שערים״, ״שומרי החומות״, ״שער שמים״ ו״אור תורה״ בטבריה.
- הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ישיבות שלמות, על תלמידיהן ורבניהן, עלו והשתקעו בארץ־ישראל. ״סלובודקה״ שבחברון, ״לומדה״ בפתח תקווה, ״בית יוסף״ ו״נוברדהוק״ בבני ברק ותל־אביב. ״פורת יוסף״ הספרדית, ״שפת אמת״ של חסידות גור, ״קול תורה״ שהקימו יוצאי גרמניה, ו״מרכז הרב״ הציונית שהקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נוסדו בירושלים.
- הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. ישיבות אלו נשאו שמות של ישיבות מפורסמות שנכחדו בשואה, ״פוניביץ״, ״מיר״, ״חכמי לובלין״, ״סלונים״, ״פרשבורג״, ״קמניץ״, וכו', והתארגנו סביב רבנים ותלמידים ששרדו והגיעו לאחר השואה.
- ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״, הקשורות לזרם הציוני ולתנועת המזרחי, שנוסדו לאחר הקמת המדינה. בישיבות אלו לומדים גם לימודי חול במסלול הכנה לבגרות. ב״ישיבות ההסדר״ מתקיים שילוב של המשך לימודים ושירות צבאי.
- משנות השבעים ואילך נוסדו מאות ישיבות חרדיות חדשות וביניהן רבות הקרויות ״ספרדיות״, כגון: ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ו״אור ישראל״ של הרב אבגי. ישיבות אלו נקראות ספרדיות משום שראש הישיבה ו/או תלמידי הישיבה הם ממוצא ספרדי. כמו כן נוסדו ישיבות של ״בעלי תשובה״ כגון מוסדות ״אור חיים״ של הרב ראובן אלבז המוגדר כגדול המחזירים בתשובה.
- נוצרו דפוסים שונים של ישיבות. בישיבות של ״היישוב הישן״ לא נקבעו מגבלות גיל ותלמידים לומדים בהן עד סוף ימיהם; ״ישיבות קטנות״ מיועדות לבני שלוש־עשרה עד שבע־עשרה והן משמשות כשלב מעבר בין ״החדר״ או ״תלמוד תורה״ לבין ״הישיבה הגדולה״, המיועדת לבוגרי הישיבות הקטנות. התלמידים המוכשרים מתקבלים לישיבה זו בגיל צעיר יותר. ב״ישיבות הגדולות״ לומדים עד גיל הנישואין ולאחריו ממשיך התלמיד ללמוד ב״כולל אברכים״ המיועד לנשואים ולבעלי משפחות.
- שיטת הלימוד ה״ליטאית״ היא בעלת ההגמוניה הן בישיבות האשכנזיות והן בישיבות הספרדיות. היא אומצה למעשה גם על ידי ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״ וגם על ידי רבות מהישיבות הקשורות לחצרות החסידים. השיטה הליטאית גורסת לימוד עיוני מעמיק ומופשט בתלמוד ומפרשיו, ניתוח מעמיק ומפורט של כל סוגייה וסוגייה, קושיות, סברות ותירוצים וסתירתם. אין ראשונים ואחרונים בסדר הלימוד, אלא מעמיקים במקורות שונים לאורך ולרוחב. ה״זמן״ המוקדש לכל סוגייה אינו מותנה בכמות החומר שיש ללמוד אלא ברצון למצות את הסוגייה מבחינת הקונספציה וההמשגה. הלימוד הוא עיוני ומופשט ואינו מכוון למטרה תכליתית. לעומתה, השיטה ה״ספרדית״ תכליתית יותר, כהיגד הארמי: ״לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא״, שמשמעותו היא להגיע למסקנת הסוגייה לפי הלכתה. לומדים סוגיית גמרא ומפרשיה על מנת להגיע למסקנה הלכתית. מלבד מספר מצומצם של ישיבות ספרדיות שלומדים בהן גמרא בשיטת הלימוד הספרדית, ברוב הישיבות הקרויות ספרדיות לומדים כיום בשיטה הליטאית. מטרת השיטה הליטאית היא להצמיח כמה שיותר ״גדולי תורה״, ראשי ישיבות ובעלי תפקידים אחרים, שישפיעו ויקרינו על כל הקהילה.
״ועד הישיבות״ הוא הגוף שמייצג ומאגד את כל הישיבות. כיוון שרוב הישיבות כיום ״דואגות״ לעצמן מבחינה כלכלית, כל אחת באמצעות הקשר הפוליטי שלה, מתרכז תפקידו של ועד הישיבות בייצוג כוללני כלפי חוץ ובעיקר בטיפול לדחיית השירות הצבאי של הלומדים בישיבות. הוועד עסק בהשגת פטור משירות צבאי עד מועד חקיקת ״חוק טל״ בדבר גיוס בחורי ישיבות. לאחר אישור החוק ניטל התפקיד מוועד הישיבות כיוון שהגיוס הוסדר באמצעות חוק. על ועד הישיבות מוטלים גם תפקידים סוציאליים, הוא מפעיל מספר בתי נופש לבני הישיבות ומשפחותיהם, ודואג להלוואות מגמ״חים לצרכי נישואין וצרכים אחרים. בראש ועד הישיבות עמד באופן רשמי, עד ליום מותו, הרב אלעזר מנחם שך (שלא היה פעיל מפאת גילו ובריאותו). לצידו כיהן הרב שלמה זלמן אויירבך ורבנים ידועים ממגוון זרמים.
גל ״החזרה לישיבות״ גדל והתעצם מאז הקמת מדינת ישראל. ניתוח התהליך ומרכיביו העכשוויים מוביל למסקנה שכנראה כך יהיה גם בעתיד הנראה לעין, אם כי ייתכן שבעוצמות מופחתות. מסקנה זו נובעת מהבנת הפן האידיאולוגי, ההיסטוריה של התהליך והרציונל הכלכלי שלו, שהוגדר במשפט אחד על ידי הסוציולוג פרופ׳ מנחם פרידמן: הפיכתה של החברה החרדית ל״חברת הלומדים״.
הערת המחבר: ייתכן שעולם הישיבות לא יגדל באותם ממדים שאפיינו אותו בשנים האחרונות. שני גורמים יכולים להאט את קצב גידולו: הראשון, המצוקה הכלכלית של המדינה כולה והחברה החרדית בפרט, שתדחוף יותר צעירים לעבודה. השני קשור לראשון, והוא הופעתם של ניצני לגיטימציה ללימודי חול ולימודים אקדמיים בסקטורים מסוימים של החברה החרדית, שעשויים להסיט חלק מבני הישיבות ללימודים אחרים.ע"כ
תחילתו של התהליך בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. החרדים החלו להתארגן לחיזוק ״עולם התורה״ ולעצירת ה״סחף״ שנבע מהמפגש עם ההשכלה ועם התרבות החילונית הציונית שרשמה לעצמה הישגים מופלאים – הקמת מדינת ישראל וניצחון במלחמת העצמאות. פרידמן מדבר על דמותו של משה שיינפלד, מראשי ״צעירי אגודת ישראל״, ורואה בו את האישיות שחוללה את המפנה ברוח הקרב של החרדים. שיינפלד נעשה למבשרה של תרבות נוער חרדית שהתארגנה כ״תרבות נגד״ לתרבות הציונית, וקרא לבנים ולבנות החרדים למרוד בחיים הדתיים במתכונתם הקיימת. שיינפלד חש בהתפרקות המתח האידיאולוגי־חלוצי בתוככי החברה הישראלית שזה עתה הקימה מדינה צעירה ונכנסה לחיי שגרה, שנלוו להם סממנים זעיר בורגנים. האידיאלים הציוניים החלו להתפרק בתוך מציאות קיומית אפורה. כנגד עולם זה הציע שיינפלד אתגר חרדי, אידיאולוגי ורדיקלי, של התמסרות טוטאלית ללימוד התורה במסגרת קהילה סגורה, הלא היא ״הישיבה הקדושה״. מול האידיאל הציוני שמתועל עתה לאפיקים גשמיים, הישגיים ונהנתנים, הציגה החרדיות תרבות נגד של ״הישיבה הקדושה״ שכולה רוחנית, והיא דוחה ובזה ל״תכלית״ ולערכים המיוצגים על ידי החברה הציונית החילונית.
היוצרות התהפכו – במזרח אירופה ביטאה הבריחה מהישיבות מרד נעורים ודחיית אורח החיים הדתי ה״שטעטעלי״; במדינת ישראל ״החזרה לישיבות״ מסמלת ביטוי למרד נעורים שמופנה נגד ההורים והדור הישן, שמחפש ״תכלית״ ודרך חיים זעיר בורגנית במדינה החדשה ובחברה המערבית. ״החזרה לישיבות״ הפכה גם למרד כללי נגד החברה הישראלית.
הפיכת המרד לתופעה חברתית משמעותית כרוכה גם בשינוי סדרי חיים – שחרור הצעירים מעול פרנסה ומחיה, כך שיוכלו להקדיש את עצמם באופן מוחלט ללימוד תורה, ויתנתקו ממגע עם החברה הסובבת שעשויה להשפיע עליהם לרעה.
הנתק המוחלט מהחברה הסובבת, מהקדמה ומהטכנולוגיה, יצרו פערי השכלה בין הצעיר החילוני לבין הצעיר החרדי, ולמעשה נסתמה כל דרך להשתלבותו הכלכלית והיצרנית של הצעיר החרדי בחברה. באופן זה הלכה וגברה תלותם של הצעירים בהוריהם והפכה למוחלטת. משקצרה ידם של ההורים לכלכלם (מדובר בדרך כלל בהורים קשיי יום) התארגנו הישיבות לדאוג לכלכלתם. בשנות החמישים גייסו הישיבות סכומי כסף נכבדים מיהודי העולם שרבים מבניהם פיתחו נוסטלגיה ורגשי אשם כלפי העולם הדתי־מסורתי שנכחד. תורמים רבים ראו בישיבות מעין מוזיאונים שבהם משתמרת המורשת. גם חוקי המס בארצות־הברית, המעודדים תרומות למוסדות דת, הקלו על ההתדמות לישיבות. אולם עם חלוף השנים נידלדל מקור כספי זה כמו כל המגביות שנאספו בקרב יהודי התפוצות. הסיבות מגוונות ונציין אחדות מהן: חילוף הדורות והיעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את תרבות השטעטל וחש נוסטלגיה ומחויבות להמשיך את קיומה של הדת היהודית; מתן עדיפות לצרכים המקומיים ההולכים וגדלים בתחומי החינוך, והעלויות הגבוהות של קיום החיים היהודיים בתפוצות; מעשי שחיתות שנתגלו בחלק ממערכות ההתרמה ובאורח החיים הבזבזני והראוותני של הגורמים המתרימים. קיומן של הישיבות ו״חברת הלומדים״ חייבו בהדרגה הישענות על מקור כספי אחר – ציבור משלמי המס בישראל. עם השנים, ככל שהתרחבה ״חברת הלומדים״, הלכה וגברה התלות בגורם הזה.
מאז שנות השבעים התקרבה ״אגודת ישראל״ אל הממסד השלטוני עד אשר בשנת 1977, עם ה״מהפך״, הצטרפה לקואליציה של מנחם בגין. ״אגודת ישראל״ לא הצליחה לשמור על התבדלותה בתוך החברה הישראלית והיתה זקוקה לזירה הפוליטית. ההכרעה בעד השתתפות קואליציונית בממשלת המדינה החילונית נעשתה מתוך דאגה לקיומה של ״חברת הלומדים״. ״אגודת ישראל״ יצאה ידי חובה כלפי החרדים בכך שביקשה לא להיות חברה מלאה בממשלה והסתפקה בחברות בקואליציה. אולם היא תפסה עמדות מפתח שלטוניות חשובות כגון: ראשות ״ועדת הכספים״ וראשות ״ועדת העבודה והרווחה״ של הכנסת. עמדות אלו נתנו בידה עוצמה ויכולת השפעה על חלוקת הכספים והחקיקה הסוציאלית, שתתאים לצרכי ״חברת הלומדים״.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
עמוד 176
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״- הרציונל הכלכלי
ג. ה״הצלה״ והקמתה של חברת הלומדים הספרדית/מזרחית
צעירים ספרדים/מזרחים שנכנסו לעולם הישיבות הליטאי אימצו באופן מוחלט את אורח חיי הישיבות. חיקו את אורח ההתנהגות והלבוש, צעדו באותו ״מסלול״ של הקמת משפחה, השתלבו במבנה החברתי/כלכלי של ״חברת הלומדים״ והשתמשו באותם כלים שהיא יצרה לצעיריה האשכנזים. ״החרדים הספרדים״ מהווים כיום ב״חברת הלומדים״ חלק אינטגרלי ואף גדול יותר (מספרית) מהאשכנזים (ראו להלן).
כשחלק מהספרדים פרשו ״מאגודת ישראל״ בסיוע הרב שך והקימו לעצמם את ש״ס כמסגרת פוליטית נפרדת, הם ניצבו בפני בעיה של קיום ״חברת לומדים״ ספרדית/מזרחית שיש לה דינמיקה של התפתחות מהירה וצרכים הולכים וגדלים. שלא כעמיתיהם האשכנזים לא היו להם מגבלות לגבי שותפות בממשלה חילונית. הם דאגו למערכת הסעד הממלכתית המלווה את תלמידי הישיבות והאברכים באותם פרמטרים כמו אלה של ״אגודת ישראל״, אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות, והדבר התאפשר בשל כוחה הפוליטי הרב של ש״ס.
את כניסתם של בני תורה ספרדים/מזרחים לישיבות הליטאיות במדינת ישראל יש לראות בפרספקטיבה היסטורית, בהקשר למה שהתרחש באירופה מייד לאחר השואה ולקליטת העליות הגדולות מארצות האסלאם.
תהליך קליטתם הראשוני של היהודים מארצות האסלאם היה רצוף קשיים פיזיים וכלכליים, מגורים במעברות, עזובה וחוסר תעסוקה. אולם עיקר הקושי היה מנטאלי ותרבותי, ומקורו בצורך להסתגל למציאות חדשה ולהלכי רוח ״ציוניים״ שעוצבו על ידי הממסד העברי החילוני. ההגמוניה האשכנזית כללה גם את המפלגות הדתיות ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״. הפוליטיזציה המוחלטת של המערכת הכלכלית, שירותי הרווחה ומערכת החינוך לא פסחה על מרכזי העולים, ואלה הפכו לזירת מאבק בין תנועות פוליטיות שונות, שהתחרו על נפשותיהם של העולים. העולים היו נתונים למניפולציות פוליטיות במידה רבה יותר מאשר היישוב הוותיק, שכן הם עדיין לא עברו תהליכי סוציאליזציה והיו חסרי הכשרה פוליטית. ״התרבות הפוליטית הישראלית״ כפתה עצמה עליהם על ידי הבטחת תעסוקה, שיכון, חינוך ובריאות בתמורה לתמיכתם הפוליטית. במקום הערכים היהודיים המסורתיים שהביאו איתם מארצות המוצא הוצגו בפניהם סמלים ומושגים זרים: סוציאליזם, קדמה, חופש, שוויון, או חינוך אחר. השנים שלאחר הקמת המדינה אופיינו במחסור ובסבל, אולם לעולים מארצות האסלאם הן היו קשות במיוחד בגלל השוני התרבותי והאפליה שנקט הממסד הקולט לטובת עולים ממוצא אירופי. ימים אלו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עדות המזרח כתהליך משפיל שהיו בו אלמנטים של פטרונות, ניצול והתנשאות. אך היתה לו גם השפעה הרסנית לטווח הארוך, שהתבטאה ביחסם של חלק מעדות המזרח לממסד השלטוני הוותיק. תחושות אלה היוו חלק מהגורמים המרכזיים שהביאו למהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977.
התנהלותה של ש״ס, רצונה לשלוט באופן אוטונומי בחינוך הניתן לילדי חבריה, וכוונתה לשלוט גם על ערוצי תקשורת ועל משאבים לאומיים, קשורות בין היתר לאותו זיכרון קולקטיבי של העבר המשפיל. בכרוז שפרסמה התנועה ב־18 בינואר, 1993 במעיין השבוע (פרסום שבועי המבטא את עמדות ש״ס ומחולק בבתי כנסת), נאמרו הדברים הבאים:
ראשי המדינה לא רצו בנו מלכתחילה. הם חלמו להביא לכאן את יהדות רוסיה ופולניה. השואה טרפה להם את הקלפים. אז הם היו צריכים למלא את השטחים. מה עשו, העלו את אבותינו. הם חשבו עליהם? איפה! רק על עצמם וחזונם. הם חלמו על ישראלים המנוכרים מהמורשת, אז הם עקרו אותה מאיתנו…
המאבק על נפשות העולים במעברות הגיע לשיאו בנושא החינוך. גורמים שונים במדינה הצעירה והנבנית היו מעורבים בו. נציגי משרד החינוך, הסוכנות היהודית, רשויות מקומיות, נציגי ההסתדרות, תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, המחנה הדתי, תלמידי ישיבות וביניהם בעיקר ״חבר הפעילים״. המאבק היה קשה והתנהל תוך כדי לחצים ואיומים ושימוש בעמדות כוח פוליטיות, בפיתויי תעסוקה ושיכון וב״פטרונג׳ פוליטי״.
למרות שרוב העולים היו דתיים/מסורתים הם הרגישו שקבעו עבורם מה תהיה דרך חינוך ילדיהם, ואמנם 77% מהתלמידים בארץ נרשמו לבתי הספר של זרם העובדים למרות שלא הזדהו עם זרם זה.
משבר הקליטה בחברה הישראלית יצר נסיבות בהן נחלשה סמכות האב ואיתה החלו להיווצר סדקים במסגרת המשפחתית, במסגרת הקהילתית ותוך כך גם בסמכות הרבנית. סמכויות אלה היו הדבק שליכד את המשפחות במשך דורות רבים ומכאן החלה להיווצר בשולי הערים, בפרברים ובמעבדות תת תרבות עבריינית. בינואר 1953 מינה שר המשפטים דאז ועדה ציבורית לחקר עבריינות הנוער בקרב העולים. אחד הממצאים הבולטים של הוועדה היה שמרבית העבריינים מקרב בני הנוער הם ילידי אסיה ואפריקה (84%) לעומת מיעוט אשכנזי(16%):
על כן אנו מוצאים כי מעשי עבריינות מתרבים עם אורך השהות של הילד בארץ. דבר זה נכון בראש ובראשונה לגבי העולה מארצות המזרח, בעוד שלגבי יוצא ארצות אירופה אנו מוצאים תהליך הפוך…
הצורך במאבק על חינוכם של ילדי ישראל, הביא צעירים חרדים מתלמידי הישיבות הגדולות, ״חברון״, ״מיר״ ו״פוניביץ׳״, לצאת למאבק במסגרת ״חבר הפעילים״. משימתם היתה ״הצלת״ הנוער מפני השמאל הציוני והחילוני ומפני הידרדרות לפשע והתפוררות. צעירים אלה נסעו למעברות ולריכוזי העולים ופעלו תוך ״סיכון נפשות״ להוצאת ילדים ממסגרות החינוך החילוניות ללימודים בישיבות. מאוחר יותר החלו להרביץ שיעורי תורה במושבי העולים. הצעירים החרדים נאבקו מול הממסד על מנת לשמר את אורח החיים הדתי של משפחות העולים. מפא״י – מפלגת הממסד השלטוני – הואשמה על ידם בהעברת העולים על דתם ובכך שבמוסדותיה אין מקפידים על כשרות ושמירת שבת. הטראומה שליוותה את הציבור החרדי בפרשת ״ילדי טהרן״ שימשה כזרז וגייס לפעילות הענפה של ״חבר הפעילים״ להצלת ילדי העולים במחנות.
פרשת ״ילדי טהרן״ (1943) מסמלת את המאבק של ״אגודת ישראל״ בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.
הפעולה במחנות והמאבק על כל ילד וילד, יצרו אתוס חרדי הרואי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי החרדי במונחים של ״הצלה״, ״מסירות נפש״ ומלחמה ללא פשרות באויב הציוני. המאבק לווה באווירה של שעת חירום והתבצע בלהט אידיאולוגי שזכה להערכה רבה בקרב הציבור החרדי ובתמיכה רבנית נרחבת. הפעילות התרחשה בידיעתו ובהסכמתו של ״החזון איש״, גדול הדור בקהילה החרדית באותה עת. הפעילים היו זקוקים לגיבוי רבני כיוון שהפעולה במעברות היתה כרוכה ב״ביטול תורה״, ועצם ההיתר הרבני העמיד פעילות זו באותה רמת ערך של לימוד התורה. החברה החרדית ראתה בהם ״גיבורים״ ומאבקם השתלב היטב בבניית המיתוס החרדי החדש: תלמיד ישיבה המנהל אורח חיים קדוש בתוך ״חברת הלומדים״ ומתנדב למעשים של מסירות נפש, כמשקל נגד לצבר הלוחם ו/או לצעירי תנועות הנוער החלוציות, שסימלו את האידיאל של התרבות האחרת. המיתולוגיה החרדית מתארת את הקמת ״חבר הפעילים״ בישיבת פוניביץ בדרמאטיות רבה וסיפורי ״הגבורה״ מסופרים מדור לדור.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי
עמוד 185