הסכסוך בין ״אוצר התורה״ ל׳׳אליאנס״ בתלמוד תורה בקזבלנקה-יעקב לופו-ש"ס דליטא
הסכסוך בין ״אוצר התורה״ ל׳׳אליאנס״ בתלמוד תורה בקזבלנקה
הסיפור ראוי לתיאור מפורט כיוון שהוא מכיל בתוכו את כל מרכיבי ה״מלחמה״ שניטשה בין ״אליאנס״ ל״אוצר התורה״, והוא התרחש סביב המוסד הגדול ביותר של ״אוצר התורה״ במרוקו. אחת המטרות המשותפות לכל הגורמים היהודים שעסקו בחינוך היתה חיסול ה״חדרים״ בקזבלנקה. אלה היו במצב ירוד ביותר, התנהלו בחוסר הגיינה מינימלית ושימשו מוקד למחלות. ועד הקהילה וועד ״אוצר התורה״ הכריזו על הקמת בניין חדש גדול לתלמוד תורה במגמה לסגור את ה״חדרים״:
המוסד הזה בהיבנותו יחסל בעז״ה את בעיית החדרים הכאובה. כאלפים תלמידים מהתלמידים שגופם ונפשם כלים ונמקים בחדרים האפלים אצלנו בקזבלנקה ימצאו בין כותליו פדות והצלה לגופם ולרוחם בעז״ה. "
הוצאת התלמידים מהחדרים אמורה היתה להביא לעליית מדרגה לא רק בתנאים הפיזיים אלא גם ברמת הלימודים הדתיים ולימודי החול. היוזמה צצה בסוף שנות הארבעים ויצאה לפועל בתחילת שנות החמישים. למטרה זו נרתמה הקהילה המקומית שהשיגה מימון ממשלתי ותרמה בניין גדול וחדש. לוועד הקהילה לא היה ניסיון בהקמה ובניהול בית ספר, הוא הסתייג מהעברת הבניין לרשות ״אליאנס״ כיוון שעדיין היתה דרישה גדולה ללימודי קודש, והוא חשש לאבד את השפעתו על הנעשה בו. עצם הקמת מוסד כזה ביוזמת הקהילה היה אמור לעזור לפרנסי העיר בפוליטיקה המקומית ובבחירות המקומיות. לקהילה לא היה תקציב למטרה זו, והנהלת ״אוצר התורה״(שהסתמכה על תמיכה עתידית שתגיע מהג׳ויינט) הסכימה ליטול על עצמה את האחריות התקציבית. כיוון שהיה חשש שהממשלה לא תכיר ב״אוצר התורה״ כגוף הראוי לקבל תקציבי ממשלה, התבקשה ״אליאנס״ להצטרף כשותפה בניהול המוסד. רשת ״אליאנס״, בהתאם למעמדה ויכולתה, רצתה לנהל את תלמוד התורה בעצמה ואף חשבה לקבל מימון ממשלתי מלא לניהולו. כשהוחלט על ניהול משותף, ״אליאנס״ נפגעה והאשימה את הג׳ויינט שהוא אחראי לכך ש״אוצר התורה״ שותפה בניהול בית הספר. הוקמה ועדת ניהול מיוחדת שמנתה עשרה חברים, ביניהם נציגי ״אוצר התורה״, נציגי הקהילה ונציג ״אליאנס״.
כיו״ר הוועדה נקבע מר לוי סוסאן. למעלה מאלף תלמידים למדו בכעשרים כיתות. הלימודים אורגנו כך שכל כיתה למדה מחצית היום עברית ולימודי קודש, ומחצית היום צרפתית. ״אליאנס״ סיפקה את המורים לצרפתית וקבעה מנהל מטעמה, מר גרו, חילוני בעל איכויות פדגוגיות, ומתנגד עקרוני לכל שיקול דתי בתוכנית הלימודים. התוכנית העברית הוכנה על ידי הרב אהרון מונסנגו, שבא למרוקו יחד עם קבוצת מורים ש״אוצר התורה״ גייסה מהישיבות באירופה (בעיקר מישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן). כמנהל המוסד מטעם ״אוצר התורה״ מונה מר לסרי, מהנדס חקלאות שחזר בתשובה, דתי אדוק ושומר מצוות.
מנהל ״אליאנס״ קיבל מהנהלת ״אליאנס״ שבפאריז, הנחיות לגבי התכנים וניהול בית הספר, ומר לסרי קיבל הנחיות מהנהלת ״אוצר התורה״ בניו־יורק. מר לוי סוסאן, יו״ר הוועדה, לא נקט עמדה חד משמעית ופעל בכל מקרה בהתאם למה שנראה לו נכון. מר לסרי הטיח טענות קשות ב״אליאנס״ על כך שהם מלמדים ללא הבחנה בין הגילים השונים וטען כי רמת המורים שהיא שלחה למוסד נמוכה ביותר. אנשי ״אוצר התורה״ הוסיפו שזו מגמה מכוונת ליצירת כישלון חינוכי וארגוני למוסדם שיגרום לכך שהקהילה תבקש מ״אליאנס״ לקחת את המוסד תחת חסותה הבלעדית.
סכסוך קשה פרץ בין המנהלים העברי והצרפתי בשאלת כיסוי הראש של התלמידים. מר לסרי דרש שהתלמידים יתהלכו תמיד בכיסוי ראש כנהוג בבית ספר דתי, אך מר גרו, המנהל הצרפתי, התנגד לכך. בהתערבות הרבנים המקומיים הושגה פשרה, שהתלמידים יתהלכו בכיסוי ראש עד כניסתם לשיעורי הצרפתית, ובמהלכם יתהלכו ללא כיסוי. קונפליקטים נוספים צצו ועלו: תלמידים קיבלו חופשת חג מולד ולא חופשת חנוכה; בימי שישי של ימות החורף הקצרים, שוחררו התלמידים מבית הספר מאוחר והיה חשש לחילול שבת; נתגלו קשיים בהסדרי נטילת ידיים לפני ארוחות וקשיים בתפילה בעת הלימודים.
פעלו כאן שתי הנהלות בעלות אינטרסים מנוגדים שיצרו יום יום בעיות נוספות בשעה שיו״ר הוועדה המשותפת מטעם הקהילה, מר סוסאן, לא נקט עמדות ברורות כלפי השתיים. מחד גיסא הוא רצה מאוד לקדם את החינוך היהודי והעברי, ואף עשה מאמצים לשפר את הניהול של ״אוצר התורה״, ומאידך גיסא הוא התנגד לקבלת הוראות מניו־יורק ולקו הקיצוני שהוכתב משם. שכרו של מר לסרי, המנהל מטעם ״אוצר התורה״, לא שולם על ידי הוועדה המקומית, ולפי הגדרתו הוא היה כפוף אך ורק ל״אוצר התורה״ בניו־יורק ול״שולחן ערוך״. ה״פיצוצים״ בין הנפשות הפועלות היו בלתי נמנעים וה״מלחמה״ העסיקה אותן שעה שתלמוד תורה עצמו והתלמידים הוזנחו. הג׳ויינט תמך בקו החינוכי של סוסאן יו״ר הוועדה, שייצג את הרעיון הקהילתי, דהיינו: חינוך יהודי ועברי שיינתן על ידי ״אוצר התורה״ עם ניהול מודרני ולימודי חול בשיתוף ״אליאנס״. הג׳ויינט חשב שעל ידי שליטתו המוחלטת כמעט בתקציבי ״אוצר התורה״, יעלה בידו להשפיע ולמתן את התנהגותם הקיצונית. הוא דרש מ״אוצר התורה״ להחליף את מר לסרי ולמנות במקומו מנהל חינוכי ומקצועי ברמה מקבילה לזו של מר גרו הצרפתי. באין מוצא התפטר סוסאן שכזכור מונה על ידי הקהילה. אך למרות התפטרותו לא נרגעו הרוחות.
בין מר לסרי, מנהל ״אוצר התורה״ לבין אנשי הקהילה נמשכו הסכסוכים והאחרונים איימו לנתק את הקשרים עם ״אוצר התורה״. מאמצי הג׳ויינט הביאו להקמת ועדה לשיתוף פעולה ונקבעו בהסכמה עקרונות ניהול משותפים. אך כל ההסכמות הוקפאו כיוון שהגיע מברק המודיע על ביקורו הקרוב של הרב קלמנוביץ במרוקו, ועל כך שתחנתו הראשונה תהיה תלמוד תורה בקזבלנקה.