שערי-ספרו-שלום-פוני-כלפון-תשמח-1988


שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

  • יא עמי שמעון!!… יא עמי שמעון!!… שמע כמתוך חלום. נתעורר בבהלה לקול הקריאה שהפריעתו מהרהוריו. כשפקח עיניו לא ידע ברגע הראשון איפה הוא נמצא אולם כשראה את אבו־עלי הזקן עומד ליד סוסתו חזר לשלוותו.
  • יא עמי שמעון! מה לך כי נמת כה עמוק ? וואלאהי יא וואלאדי(באלוהים בני) אם לצון חמדתי, הייתי מתיר את הפרדות והיית מגיע בלעדיהן. אמר בהלצה. מרחוק קראתי לך ולא שמעתני. אמרתי לנפשי, וואלאהי, דאגה תכרסם בלבו של עמי שמעון והיא תטריד מנוחתו…
  • לא יא אבו־עלי, הפסיקו עמי שמעון בחיוך, פשוט נמנמתי. השמש היכתה על ראשי ונפלה עלי תרדמה.
  • כשראה סימן של אי הסכמה עם נימוקו בפניו של אבו־עלי, שינה את הנושא ואמר לו:
  • אני רואה יא אבו־עלי כי מצאת סוס שלם ובריא!
  • וולאהי יא וואלאדי(באלוהים בני) אילו היה שלי הייתי דוהר עליו עד שאמצא עולם טוב יותר מזה הגהינום שלנו. אלא מאי? פניך מעידות שהן פונות לכימא (אחוזה) ואמרתי בלבי שתגמול חסד לאבו־עלי הזקן ותוביל אתך סוס זה לכימא.
  • אין דבר יותר קל מזה, ענה עמי שמעון,קשור אותו לפרדות ואני אביאו לכימא בשלום אינשאללה.
  • יכתר כירק (טובך ירבה), הודה לו אבו־עלי והלך לו.
  • חום השמש הלך ונחלש וחומה היה נעים עכשיו על גבו. התדשן עמי שמעון בהרגשה הנעימה ונהנה מגל החום העדין שעבר בכל גופו. הניע גופו במהרה הנה והנה ורעדה עברה בו. השמיע קולות של הרגשה נעימה וסיפוק שמילאו את ישותו. גבעות מכוסות כרמים מילאו את האדמה סביבן ועליהם הירוקים כיסו את השדות ועטפו אותם כשמיכה ענקית בצבע ירוק. שעת דמדומי ערביים הלכה וקרבה ונביחות כלבים מכימות רחוקות בליווי יללות תנים, הלכו והדהדו בחלל כאילו ביכו את השמש השוקעת. עמי שמעון חישב שיגיע אחרי שקיעת החמה, עם צינת הלילה. סוסתו צעדה בצעדים מדודים כמנוסה היודעת את אשר בפניה, כשזנבה מתנפנף הנה והנה. השתרכו אחריה הפרדות בעצלתיים תחת משא, באורך רוח ומדי פעם בפעם בריטון שנשמע כנעירה חזקה, שלוּותה באדים היוצאים מנחיריהן. עמי שמעון שוב נפל לחיק הרהוריו…
  • מאז שהתקומם מולאי חפיר נגד אחיו המלך עבד לעזיז, פשטו שבטי הברברים בכל המחוזות. יד שבט אחד הייתה בשני והיהודים נשחקים ביניהם. שבטי איית־יוסי ואיית־חסין, הרימו ראשם כתנים רעבים העומדים ומרחרחים ריח טרף מרחוק ויצאו במרד גלוי נגד שלטון האצילים כששים לקרב. רטנו השריפים בעלי גלימות המשי ואמרו: ״וולאהי יא בנין לכלאב (באלוהים בני כלבים) יבוא יומכם פללאחין (איכרים) נבזים, ונטגן אתכם בשמן רותחים.״ אולם רטינתם זו לא עזרה. בטאזא, התקומם הרשע ושונא היהודים, זילאלי בוחמארא, יימח שמו וזכרו, שנודע לשמצה באכזריותו. חצוף, בור ועם הארץ שרצה לתפוס את המלוכה. בכל מקום שאליו בא חלפה צמרמורת בבשר התושבים ובעיקר ביהודים. הוא לא חס לא על זקנים ולא על נשים הרות. את אכזריותו ראו כולם בהתעללות ברב נכבד מהעיר דברו, הוא הרב משה מרסיאנו, שנקשר בחבלים והושאר תחת קרני השמש הלוהטים בימי הקיץ החמים ולאחר מספר ימים נפח נשמתו מרוב צמא ורעב בייסורים גדולים. אנשי הקהילה נצטוו לחזות במותו האיטי בעל כורחם מבלי שיוכלו להציל את רבם. שוחד ושלמונים לא עזרו. הוא לקח את הכסף ודרש עוד ואת אלה שהעזו לבקש רחמים ציווה להלקות קשה. ״סקתו יא ליהוד לכלאב, יא לכאפרין, נעלאת אללה ועאליכום״(שתקו יהודים כלבים, כופרים, קללת ה׳ עליכם), כך היה צועק על מנהיגי הקהילה, ובראשם הנגיד, כשעמדו לפניו רועדים מפחד כעלה נידף.

 שחצן ונבזה היה, עד שאפילו הערבים, תושבי הערים, התפללו בלבם למותו. בוחמארא ואנשיו, פוחזים היו בני בליעל, הטילו את חתיתם על השיכים, הפחות והקאדים של מולאיעבד־לעזיז. שבע שנים נמשך גהינום זה וההתעללות ביהודים וברכושם לא ידעה גבול. לאחר שמולאי חפיד ניצח את חילות אחיו והוכר כמלך בכל מרוקו, הבין כי נצחונות בוחמארא מהווים סכנה לסמכותו כמלך, ולכן כיוון את כל חילו ומרצו להכריעו. ואמנם עלה הדבר בידו. בוחמארא נתפס על ידי חילות המלך, הושם בכלוב כחיה פראית והוצג לראווה בעיר פאס ברחבת השוק כדי שכל העם יבוא לחזות בו ובמפלתו, והתקיים בו הכתוב: ״על דאטפת אטפוך״. כך נשאר בכלוב עד שנפח נשמתו בייסורים ובהשפלה, לא יקומו רשעים במשפט! אנשי מחנהו פוזרו ומנהיגיהם הוצאו להורג וכל העם נשם לרווחה. כן יאבדו כל אויביך ה׳. אבל בזה לא חזר השקט למדינה. שבטי הברברים עדיין ששו לקרב ולשפיכות דמים. מלחמה פרצה בין אנשי עומר מאיית־יוסי, שמאז ומתמיד היוו גורם לאי שקט במחוז זה ובין בני איית־חללי, אנשי ריב ומדון. אדמת המגרב הוכתמה והושקתה בדם חלליה שנפלו טרף ליצרם ולמזגם הסוער והחם של הברברים, אשר נלחמו בינם לבין עצמם ובינם לבין אנשי הערים המושכים ברסן השלטון. תמיד ששו אלי קרב ועכשיו, כשצויידו בנשק ״רומי״(אירופי) חדיש שקסם להם, פשתה ההפקרות, וחוסר הביטחון בדרכים הפר את סדרי החיים התקינים במדינה.

 שיך מוחמד, שהיה ידוע ומכובד בגלל ייחוסו, היה חרד מן ההפקרות הזו במחוזו ופחד שמא יישמטו מושכות השררה על אריסיו הרבים, שמיבולי שדותיהם הוא חי. הוא התחיל לשאת ולתת עם הצרפתים שהלכו ופשטו ברחבי המדינה בכוונה להכניס סדר ולשים קץ למלחמות השבטים ולהפקדות בדרכים. אחיו הצעיר, שיך סולימן, ככל מוסלמי קנאי, ראה בצרפתים פולשים זרים וכופרים והתמרמר בראותו את השפעתם ההולכת וגדלה במשפחת המלוכה ובענייני המדינה. על רקע זה לא היו יחסי האחים טובים. התקפת שיירת היהודים שנעשתה, לפי הנראה, בידיעת אחיו ויד אנשיו הייתה כדבר, לא נעמה לו. הוא ראה בזה הפרת ההתחייבות וירידת המידות של משפחתו. לא שכאב את מותם של כמה יהודים, אך הפקרת בן־חסות, הייתה בעיניו חילול מסורת עתיקה שרק נקלים מזלזלים בה. מה שקרה המיט עליו בושה אך הוא לא העז לאמר לאחיו הבכור את אשר בלבו. יום אחד נפרד מאמו, עזב את האחוזה והצטרף ללוחמים בצבאות הנוצרים של צרפת, בהרי ריף. שיך מוחמד התעצב בלבו על אחיו הצעיר שלא הכיר במציאות המדינית החדשה אבל לפחות עכשיו לא היה מי שיטריד את מנוחתו.

צינת הערב החלה לחדור לעצמותיו של עמי שמעון וצמרמורת עברה כגלים כבשרו. הרגיש את הקור והקיפאון על כתפיו ועל גבו. הוציא מעל האוכף סלהאם (גלימה פתוחה מלפנים) עשוי צמר עבה שהיה איתו ושם אותו על כתפיו. מיד חלפו הצמרמורת והצינה. מדד במבטו את הדרך שנשארה לועד האחוזה והגיע למסקנה שעד השקיעה יגיע. יום גדוש הרהורים היה זה. הרהורים שמזה זמן רב לא פקדו אותו. לעתים עברו על פניו עדרי בקר, עזים, כבשים, והרועים המכירים אותו בירכו אותו לשלום בעוברו על פניהם. משנעלם העדר, השאיר אחריו תמרות עפר בחלל וגעיות השיות והגדיים הלכו ודעכו אט אט ככל שהתרחקו. חזר עמי שמעון להרהוריו…

בעודו מחלים בביתו, באו ערב אחד לבקרו חבריו, שאותם ארגן באגודה. מטרת האגודה הייתה לעורר את בני הקהילה לקיים חזון שיבת־ציון בימיהם ולעלות לירושלים הקדושה. חברים אלו, שכמה מהם ניצלו ממוות משום מעשה גבורתו של עמי שמעון, היו לחברה אחת שאהבת־ציון והערגה לגאולה, איחדה אותם ומסירותם למטרת אגודתם, משאת נפשם, הייתה רבה. עמי שמעון היה המנהיג והרוח החיה של האגודה. הקרבתו העצמית וטוהר מידותיו קרבוהו וחיבבוהו עליהם. הם התפעלו משכלו החד ומחכמתו העמוקה מני ים, והתפלאו מאין שאב את הידיעות הרבות שהשמיע ! אוזניהם. הם נוכחו לדעת שהערכותיו על המצב במדינה היו תמיד אמת, כי ! חושו ידע את הנעשה בה. בפגישה הראשונה אמר להם שהמלחמות התמידיות בין השבטים השונים, מרד הקבילים בצפון, מלחמות מולאי חפיד באחיו, הריגת הנוצרים בידי הקנאים בקזבלנקה, מרד בוחמארא ועוד מאורעות שנתארעו בימיהם, רק יגבירו את התערבות המדינות הזרות, ובראשן צרפת, בענייני המדינה. ואמנם כך היה. מנהיגי הקהילה נהו עם הזרם ובאזלת ידם השלימו עם המצב הקשה שבו הם נמצאים.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 40-37

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

פורים בפאס

זמן רב לפני בוא חודש אדר הייתה אווירת החג העליזה משרה חמימות ושמחה בלב אנשי קהילת פאס המהוללה, ומכניסה זוהר מרנין למללאח ולבתיו הצפופים, שאפילו קרני השמש אינן חודרות אליהם לחממם. שרויים באפלולית ולחלוחית כל ימי הקיץ הבהירים והחמים, ובימות החורף הטחב והקור עושים בהם כבתוך שלהם. אווירת החג מילאה שמחה את לב העמלים והביאה נחמה לנודדים העושים לפרנסתם בכל גלילות המדינה, בין כפרי הערבים.

קול פורים הנה זה בא, מהדהד במרחבים, בעמקים ובהרים וכל היהודים ברחבי מרוקו נענים לו ולבם מלא ערגה לבאות. שובבות החג משרה עליצות על כל הקהילה וממלאת את חדרי לבם של הקטנים, שדמי פורים קורצים להם באופק. אלה מחשבים מבעוד זמן כמה מטבעות יאספו באותו יום. המבוגרים מתפרקים מהרצינות האופפת אותם כל ימות השנה ומיטיבים את לבם במאכל ובמשקה ושוכחים את העוני והצרות שהיו מנת חלקם ואף הם צופים בחדווה כמוסה ליום החג.

שְׂלִיְימוֹ, כפי שנקרא בפי כל, היה נער פיקח, זריר וממולח. רגליו זריזות ועיניו פקוחות לנעשה סביבו. שמו האמיתי היה שלמה, שם מכובד שהוריו בחרו משום שהשכין שלום ביניהם עם לידתו.

אלא שבכל זאת, נער הוא נער, ואינו ראוי לשם כבד כזה כשלמה המלך, ולכן כיווצו וקיפלו את שמו לשליימו כאילו אומרים: ״היי! נער, קודם הראה לנו במה כוחך גדול ואז נראה אם הנך ראוי להיקרא בשמך המלא!״ נותנים לו ארכה עד להיותו בר־מצווה. אם יהיה לעלם נבון ולתלמיד חכם, יקראו שמו בקהילת־קודש דפאס, שלמה. ואם לפרחח קל דעת ולא יוצלח ייהפך, או אז ידבק בו השם המקוצר לכל ימי חייו.

מדי עוברו ברחוב, היה שליימו מתפעל מהשפע הרב של העוגות והממתקים למיניהם שמילאו את דלפקי החנויות. פלא כזה של צבעים ומאפה רכרוכי כזה של תופינים ומגדניות, הפכו את קיבתו בקרבו וחיכו נמלא ריר. בחנויות השתנו סדרי בראשית, כולם כאילו קפצו על מציאת היום. הסוחרים זנחו את סחורתם ומרכולתם הרגילה, התחרו זה בזה, ערמו מגשים של מגדניות, עוגות וממתקים מכל המינים, כל טוב מצרים. לעתים היה שליימו נעצר מול אחת החנויות, לובש ארשת חשיבות ומתחיל לחטט בכיסיו בלהט ובכוונה רבה, בודק באצבעותיו הזעירות כל פינה וכל קפל וקמט, שמא ייארע נס ויגלה פרוטה בהם, ריכז כל מעייניו להיזכר מתי קיבל דמי כיס לאחרונה ואם אמנם בזבז את כל המטבע או לא. בינתיים הוא הצליח למשוך אליו את תשומת־לב בעל החנות שראה בו קונה בפועל, הפסיק מעיסוקו ונתן בו מבט שהוסיף מבוכה לשליימו. ואמנם לאחר היסוסים רבים, היה מוציא את ידיו הריקות מכיסיו באכזבה רבה ובמבט של ייאוש. בעל החנות היה זורק לו מבט של בוז, כבזבוב טרדן, מפטירו בתנועת יד של ביטול וחוזר לעיסוקו. אולם שליימו עדיין לא זז ממקומו ואם הממתקים רחקו מקיבתו, הרי לפחות נשאר עומד שעות, כמו שאומרים: ״לי מא סרא יתנזה״ (מי שלא קונה, נהנה בראייה) ומזין עיניו הפקחות והשובבות, עוקב בתשומת־לב ובהתפעלות אחרי המהמרים במשחקי קלפים על העוגות.

סבו של שליימו, ישראל, שקראו לו משום כבוד וחיבה חביבי ישראל, היה איש שיבה והדרת פנים, לחיים אדומות וזקן לבן ארוך ומהודר שירד לו על פי מידותיו והתמזג עם הגלימה הלבנה שלבש. מקובל היה ומכובד על הבריות בגלל חכמתו, ענוותנותו, נדבנותו וגילו. צדיק היה בדרכיו ותמים באורחותיו ובמעשיו. משכין שלום בין נצים, מקציב סכומי צדקה ומתנות לאביונים ובא לעזרת אנשים בצרה. לכן כל רואהו היה מקדים לו שלום והיו אצים למשוך את ידו לשפתותיהם, לנשקה לאות חיבה ויקר. אבל הוא היה מושך את ידו מהמבוגרים עוד לפני שהגיעה לשפחותיהם ורק ראשם נשאר מורכן. הוא, בנעימות חן ובעדינות, דיבר איתם ברוך ובנועם כידידים אהובים. רק לקטנים, היה מתיר לנשק את ידו ומיד היה שם אותה לאחר מעשה, על ראשם ומברכם בכוונה רבה את ברכת הכוהנים, כיוון שכוהן היה וזה עוד הוסיף על חשיבותו. להיות מזרעו של אהרון, דבר לא קל הוא. הקטנים היו מתמוגגים מנחת ומתמלאים גאווה פנימית. בטוחים היו בהצלחתם בחיים משום ברכתו של חביבי ישראל ורצים לביתם בהתלהבות רבה לספר לאמם.

חביבי ישראל היה היחידי שקרא לשליימו בשמו הנכון והמלא: שלמה, והדגיש כל הברה וכל אות במיוחד כאילו היה אומר לנער שלא ישכח את שמו המכובד ושיהיה ראוי לו. אחרי כל פגישה עם סבו, היה שליימו צועד בעוז ובקומה זקופה כבעל בעמיו. באמת חביבי ישראל אהב אהבה רבה את שליימו כי הוא היה בן זקונים של בן זקוניו ומשום פקחותו ותבונתו הרבה ראה כאילו בו הרבה מתכונותיו האישיות שלו והתגאה בנכדו הנבון, דבר שעורר קנאתו של אחיו הבכור. כל שבת אחרי הצהריים, לפני סעודה שלישית, היה יושב עם נכדו לבדוק את שקדנותו, בקיאותו וידיעותיו במה שלמד במשך השבוע בתורה, במשנה ובמדרשים. מתשובותיו הנוקבות של שליימו, ידע כמה חכמה הייתה בנער הזה ותשובותיו גרמו לו הנאה רוחנית גדולה. היה משבחו ומברכו ואחרי זה, צעדו יד ביד לתפילת מנחה בבית־הכנסת. לבו של שליימו היה מתמלא שמחה גדולה כשהיה חביבי ישראל נכנס לבית־הכנסת וצועד בין השורות של הספסלים למקום המיועד לו. האנשים הזדרזו לקיים ״מפני שיבה תקום״ והיו קמים ממקומם לאות כבוד ונשארים עומדים במקומם עד שחביבי ישראל ישב במקומו. חביבי ישראל היה משיב להם בתנודת ראש קלה ומלטף את ראשי הילדים כדרכו, בחיוך אבהי מלא חיבה, ולמבוגרים השיב בקידה קלה. באותה שעה שליימו, ידו ביד סבו, כמלך במסבו, מי ידמה לו ומי ישווה לו? מעט מהכבוד שהאנשים חלקו לסבו, כאילו ניתן לו והקטנים בני גילו, היו מקנאים בו קנאה גדולה. היה עליו להראות את כוחו בהגיע תורו לקרוא מספר הזוהר הקדוש שהיה בקיא בו והוא קרא בשטף ובהבנה להנאת סבו ולהנאת הקהל.

חביבי ישראל אהב לשבת על שרפרף קטן בפתח חנות הירקן ברהם, הוא שכנו של שליימו, והיה מקשיב לצלילי קולות הילדים דבית־רבן שעלו במקהלה מכיתות שונות של ״אם הבנים״ והשתפכו מכל הבניין דרך החלונות כמעיין מים חיים. הקולות גלשו בנועם והדהדו בתוגת מה ברחובות ובשווקים ושלטו בנשמות היהודים שבחוץ. כולם קונים, מוכרים, וסתם עוברים ושבים כשלא היו עסוקים, או אם לא אצה להם הדרך, הפסיקו לרגע ושרו יחד עם הילדים את הפסוקים שבקעו מן החלונות. אמהות שבניהם או נכדיהם למדו בין כתלי ״אם הבנים״ עצרו לרגע, נדנדו ראש הנה והנה בהנאה והמשיכו בדרכן מהורהרות, כשקריאת הילדים במגילת אסתר מלווה אותן. אווירת החג מילאה את כיכר השוק לערסא־דזרב (גן־הקוצים), שם היו מונחים בפני כל מוכר, פירות וירקות, ערמות ערמות, ושם היו יהודים וגויים מתמקחים עם הקונים הרבים. יום יום היה מחזה זה חוזר על עצמו מבוקר עד שעת הצהריים, שעה שבה היו המוכרים צריכים לפנות את המקום ופועלי הנקיון באו לטאטא את הזבל ולרחוץ במים זורמים את רחבת השוק.

חביבי ישראל שהיה רחוק בנפשו מכל הרעש וההמולה הגשמיים של המתדיינים בשוק, היה יושב לו בניחותא, על שרפרף קטן בפתח חנותו של ברהם הירקן. ידו האחת תומכת בלחיו השמאלית כשמשענתו ההדורה והמחוטבת מעשה אומן נתונה בין רגליו, ואת ידו השנייה היה מעביר על זקנו מלמעלה כלפי מטה, בתנועות איטיות וממושכות. זקנו הלבן היה ארוך ומסביב לפיו ואפו היה צבעו אדמדם מחמת טבק הרחה שבו היה משתמש. עיניו הזעירות והנוצצות של חביבי ישראל היו תקועות אי שם וברק חדווה ותוגה כאחד עלה בהן. הוא היה מחייך חיוך קל וחוזר במלמול שפתיים על הפסוקים שזה עתה הדהדו בחלל, כדברי אלוהים חיים היוצאים מפי עוללים ויונקים. כצפצופן של עדת ציפורים, בעלות השחר מבין העפאים… ״ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר״ ומנענע בראשו לכאן ולכאן. מחיוכו המסתורי ומהרהוריו הנעלמים, נראה כאילו אמר: ״לעת עתה רק עלבונות היו. משטרים חלפו ונשתנו והיהודים עודם סובלים חרפת הגלות. כמה חגי פורים חדשים חגגנו ומכמה גזירות קשות ורעות ניצלנו? גלגל חוזר הוא עד שיבוא המשיח. לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מה גדלו מעשיך ה׳… מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת…״.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס-עמ'50

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

שליימו היה הולך אליו לפעמים כדי לשמור לו על סחורתו מפני אותם פרחחים רעבתניים, שעיניהם כמעט יוצאות מחוריהן ורירם נוזל להם מפיהם למראה כל הממתקים. היו עומדים בפתח החנות כאילו דבוקים במסמרות ולא זזים משם. נדבקים כספחת ואי אפשר להיפטר מהם. לפעמים שלחו ידם בצנעה וסחבו סוכריה שמצאה דרכה לכיסם. אוי לאותה בושה! לא עזר השוט של ברחם שהצליף בהם כדי להזיזם ממקומם. הם גם הפריעו לגדולים שבאו להמר וכשמישהו הרוויח ערמה גדולה של ממתקים לא התביישו אפילו להושיט יד ולבקש לטעום. שליימו היה שומר עליהם בעין פקוחה והיה בא על שכרו. התנשא על חבריו כאילו היה בעל־בית ושותף לעסק. הוא היה מביא לברהם מפעם לפעם ארוחת־צהריים, או קומקום תה מהביל שאשתו שלחה לו והיה עושה בכל מיני שליחויות שהטיל עליו, כי ברהם לא זז מהחנות מבוקר עד ערב.

בערב פורים הייתה התרגשות גדולה אופפת את כל הילדים. לא היה צורך לזרזם ללכת לבית־הכנסת. בשעות הערב המוקדמות, אספו את מטלטליהם שהכינו מבעוד יום ורצו לבית־הכנסת שהמה מאדם. מספר הנערים עלה על מספר המבוגרים. לא רק ילדים היו שם אלא גם ילדות שהתערבו ביניהם ואיש לא גירש אותן. הנערות באו בעיקר לחזות במו עיניהן בנקמה הגדולה שתיעשה בהמן הרשע ובמשפחתו, שעוד מעט יעלו בעשן בתבערה גדולה. שליימו הביא את צרורות הנייר שאסף מיום פורים דאשתקד ועליהם מצוירים המן ובני משפחתו. הביא איתו פטיש עץ גדול כזה של הקצבים, מהודר מזה של אחיו. רק סוויסו, בן דודם, עוד לא הגיע והכל היו מייחלים לבואו בחוסר סבלנות, שמא אירעה לו תקלה חלילה, כי הלא הוסכם ביניהם אמש שעליו הוטל להביא כופת עץ גדול שבלעדיו לא תכון הנקמה בהמן. הם ישבו, חסרי סבלנות, כאילו על גחלים, ומפעם לפעם, הרימו את ראשם לעבר הכניסה לראות אם הוא עולה ובא. תרועות שמחה פרצו מפיהם עם הופעת סוויסו שנשא על כתפו כופת גדול ועבה. סוויסו היה רטוב מזיעה ובקושי צעד מכובד המשא. שליימו וחבורתו קידמוהו בהתלהבות גדולה, עזרו לו להוריד את הכופת מעל כתפו, שמו אותו על הרצפה והתחילו לסדר עליו שכבות שכבות של ניירות, שעליהם מצוירים המן ובני משפחתו, אלו על גבי אלו. ואחר כך הזדיין כל אחד מהם בפטיש העץ שלו וחיכה בסבלנות לשעת הנקמה שלא תאחר לבוא. כשהגיע החזן לקריאת מגילת אסתר, הכל זע ונע בבית־הכנסת. המהומה הלכה וגברה ובקושי רב בקע קולו, כיוון שהוא לבדו קרא את המגילה ורק מדי פעם בפעם היה הציבור עונה אחריו כמה פסוקים בקול מלא עוז וחדווה. כשאמר: ״אי…ש יהו… די!…" היה כל הקהל עונה במקהלה עצומה אחריו. ״בן קי …ש אי…ש י…מי…ני!״ וכן הפסוק:

״ליהודים הייתה אורה ושמחה…״ וכל הקהל, ובפרט הקטנים, עונים אחריו כמנגינה אדירה ״וששון ויקר!״. הקטנים מיהרו בשירה והרגיזו את הגדולים כי הם — כל מעיינם בנקמה הגדולה. כל היתר זה בוקי סריקי. כשהרגישו שה­חזן מתקרב למקום המעשה, הציתו שליימו וכל הנערים אש בניירות. החזן הסתכל בייאוש בקהל ובילדים, ניגב את הזיעה ממצחו, נדנד ראשו אנה ואנה כאומר: ״יהודים, רחמנים בני רחמנים, חוסו עלי!…" אבל רק פתח פיו וכל הילדים קמו עליו במקהלה שימשיך לקרוא, שמא יתבזבזו הניירות הנשרפים. והוא, במבט של ייאוש, המשיך בקריאה. שליימו לקח את הפטיש בידו והיה מוכן ומזומן להתחיל בנקמה, כיתר הילדים. כשהגיע החזן ל״ארור המן״, ניתך מטר עז של הלמות פטישים על הניירות שנתלקחו בלהבה עצומה. שליימו, אחיו יעקב וסוויסו, היכו בסדר ובקצב לפי התור, כנפחים מנוסים, זה אחר זה במהירות ובדייקנות שמא יחמיץ מישהו את תורו, חלילה. העשן מילא את חלל בית־הכנסת, כמו שנאמר: ״ויעל עשנו כעשן הכבשן…״ וכאילו כדי להוסיף על המהומה, גם המבוגרים, כששמעו את שמו של הממזר ההוא, רקעו בשתי רגליהם והיכו בידיות העץ של המגילות על הקיר ועל הספסלים. מהומה כזו לא ראה איש מימיו. שליימו כבר היה מזיע, משולהב כולו ומתיז סביבו אש וגופרית ורוח זלעפות, הרביץ בצהלה ואמר: ״עליך ועל ראשך, יא המן!״ והיה מתיך מכות רצופות בכל עוצם כוחו ואונו, ואחר הוסיף ״אלו, בשם אחיותי הקטנות, בשביל בניך הנבזים, יא רשע! מנחה שלוחה״. והיה שוב מרביץ וצוהל. ילדים שידם השיגה לקנות ״אקדחים״, הרעישו ב״טראך!״ נפצים התעופפו וטרטרו בקול.

ילדים אחרים ניפצו כדורי גופרית שהופצצו ברעש והפיחו ״ריח ניחוח״. החזן חיכה וחיכה שהילדים יאטו ויירגעו עד שפקעה סבלנותו, שאף אוויר מלוא ריאותיו וצעק בקול ניחר עד שוורידיו חישבו להתפקע בגרונו: ״ברוך מרדכי!!״ ורק אז פשטה דומייה בין קהל המתנקמים. החזן ניצל את הדומייה ונשם קצת לרווחה. אבל הילדים צעקו לו שימשיך ומכיוון שהיה צריך לסיים, הוסיף: ״ארורה זרש!״ ושוב ניתכו המכות בזעם. שליימו צעק: ״זו יא המן! עבור אשתך הכבודה, מאמי״ ובאמרו זאת, הרים את ידו מעל ראשו והנחית מכה איומה כזו עד שפטישו נשבר, הידית נשארה תקועה בידו וגוף הפטיש עף באוויר וירד על ראשו של ברהם, שכנם, שנפל מלוא קומתו ארצה בלי שאיש ישית לבו אליו… העשן היה סמיך כערפל כבד. אי אפשר היה לראות דבר. מבטו של שליימו בהה בידית שנשארה תקועה בידו, זרק אותה ככלי אין חפץ בו והתחיל להתחנן לפני אחיו וסוויסו: ״הב לי הפטיש! רק מכה! רחמנות יא אחא. שאר בשרי. אלה הם הציורים שלי שנשרפים, עמל כפי״ לא נענה, ״סוויסו רק מכה, בשם אלוהים!״ לא נענה. כל אחד היה שקוע עד צווארו בנקמה. וכשאף אחד לא שם לב אליו ולא שעה לתחנוניו והוא ראה כיצד הציורים והניירות שאסף ביגיע כפיו, כלים והולכים ונשרפים להנאתם של אחרים, לא יכול עוד לשאת את הסבל הזה ומרוב התלהבותו, חלץ את הנעל מאחת מרגליו והתחיל להרביץ בעקב על הניירות. אביו, שראה את מעשהו זה, בעט בו בעכוזו והפכו על ראשו. פלא שניצל משרפה! ״וכי יא ממזר אביך מוצא כסף ברחוב שכך אתה הורם את הנעל!״ ברוב עלבונו ומחנק בגרונו, פנה שליימו מעם אביו כמי שנזפו בו והנה הוא רואה לפניו את לוויהו השמן, שקראו לו ״חבית שומן״ והיו אוהבים להרגיזו, כי היה בן יקיר להוריו, מפוטם ומפונק, עד שעלה בו ״עובש״ וכל פעם רץ לאמו לספר לה מה עוללו לו.

 ראה אותו והנה הוא עומד עכשיו ומושיט את האקדח המהודר שלו כלפי מעלה ויורה ״טראך!״ ראה שליימו בכך ולא יכול לעמוד בניסיון. חטף את האקדח מידו של לוויהו, יחד עם הפקקים והיה רץ ויורה וה״חבית שומן״ אחריו מיילל בקול בכי. שליימו ידע מה יעשה לו אביו על מעשהו זה, אבל לא שת לבו לכך. נהנה לראות ״חבית שומן״ רץ אחריו ומיילל כתינוק. ברעש ובהמולה שבבית־הכנסת איש לא ישים לב אליו. כאשר סיימו קריאת המגילה וכל בית־הכנסת היה כמרקחה, הזדרזו המתפללים לעבר היציאה לנשום אוויר צח כל עוד נפשם בם והתפזרו איש לביתו. כשחזרו מבית־הכנסת, הייתה אמו של שליימו יושבת ליד פתח חדרם בחצר המרובעת ושופתת תה לכל הבא. חביבי ישראל ישב שם ודרש בחידושי הנסים והנפלאות של פורים וסביבו השכנים וקרובי המשפחה ששתו בצמא את דבריו והקשיבו ביראת כבוד. תמיסת טבק הרחה הייתה תמיד נתונה בידו, בין אצבע לאגודל. ביתר האצבעות לחץ על כף ידו את קופסת הטבק המוזהבת שהייתה חרוטה ומקושטת מעשה אומן. מדי פעם בפעם הריח מהטבק שבין אצבעותיו בעדינות, ובמטפחת המשי הגדולה שהחזיק בידו השנייה, ניגב בתנועות חן את אפו אחרי כל עיטוש.

לאחר שמילא שליימו את כרסו בעוגות ובממתקים, חמק והלך לו לתכנן עם אחיו ובן דודו את תכניתם ליום המחר.

בשעות הבוקר המוקדמות קם שליימו וכולו עליז ושמח והלך עם אחיו ואביו לבית־הכנסת. אכן יום זה, יום גדול הוא בחייו. בית־הכנסת המה מתפללים. עוד בהתחלת התפילה, היה כל ראש משפחה נותן לתוך מטפחתו המונחת בין רגליו המשוכלות תחתיו, צרור מטבעות לצדקה. המטפחת מנעה מהמטבעות ליפול בין סדקי לוחות העץ של הספסל הארוך והמסומר לקיר, עליו ישבו המתפללים. ביום זה מספר העניים עולה פי כמה מאשר בימים רגילים ובני ישראל, רחמנים בני רחמנים, היו נענים ושמים בכף ידם המושטת של העניים, מטבעות. כסף ביד רחבה.

שליימו ניסה פעם לספור את העניים ולחשב כמה כל אחד מקבל, אבל כרע תחת נטל המספרים ונתבלבלה עליו דעתו. בדרך כלל היו העניים באים בין ויברך דוד״ ל״אז ישיר משה״ ולכן כל בית־הכנסת היו לו העניים שלו, אבל ! יום זה, לא נשמר מנהג זה והעניים ביקרו בכל בית־כנסת. שליימו היה מסתכל בפליאה על ערמת המטבעות המונחת על המטפחת האדומה לפני אכיו וכמה התאווה ליטול מן הערמה קומץ, רק מלוא כף יד אחת שיספיק לו לקנות אקדוח לפקקי שרפה, בו השתמשו הילדים בפורים. פעם, נכנס בו שד והלך לבית־כנסת אחר, חשב שאף אחד לא יכיר אותו, שם הוריד את כובעו עד עיניו והצטרף לתור העניים ההולכים בזה אחר זה עם כף ידם פשוטה, לקבל נדבות. בתחילה היה הכל כשורה וכף ידו הלכה ונעשתה כבדה מהמטבעות, לבו הלם בו בחוזקה, אלא שאיתרע מזלו ואיזה קרוב־רחוק של המשפחה שאינו זוכר מיהו, הכירו, סחב אותו משורת העניים ונתן לו מנה הגונה על הראש. לקח ממנו את המטבעות שאסף, חילק אותם לעניים וגירש אותו מבית־הכנסת. משהגיעה השמועה לאוזני אביו, ידע כי יעלו על עורו פסים כחולים ממקל החובלים שיחבוט בו וחרד לבאות.

לאחר שגמרו תפילת שחרית, חזרו הביתה, שם חיכתה להם ארוחה דשנה ממשלוח המנות שהיו קרוביהם נוהגים לשלוח. דודתו מרים הייתה שולחת להם בכל יום פורים, קערת ״בךקוקס״, מין קוסקוס משובח בחלב ובחמאה. בבית סבו, נהגו לאפות לחם עם שמן וסוכר ששמים במרכזו ביצה קשה. כשהיה שליימו מתחיל להטריד את אמו בשאלות, למה עושים את זה ? ולמה שולחים את זה ? הייתה אומרת לו: ״תתרחק! מסמר שכמותך! זהו המנהג וחסל!״ והיה פוער פיו ולא מבין למה היא כועסת עליו? מדודתו מזלטו, קיבל שליימו ענק של כעכים בצורת סולם, משקפיים, ציפור ועוד. הכל היה אפוי בטוב טעם. היה לו תענוג לתלות את הענק על מסמר בכותל המרכזי של החדר כמקובל, מול הכניסה, כדי להתפאר בו והיה חס לאוכלו.

הרחובות במללאח היו הומים ומוצפים שולחנות מלאים כל טוב והאנשים היו טרודים וכל אחד שעתו דוחקת עליו. תחילה נכנסו שליימו ואחיו אצל דודתו מרים, מצאוה שמחה ורוח טובה שורה עליה, כולה שופעת נחת. היא קיבלה את פניהם בשמחה וכיוון שידעה שאין שעתם פנויה, נתנה להם דמי פורים. בתחילה סירבו לקבלם כדרך הנימוס, כאילו לא בשל כך באו לבקר אלא באו לדרוש בשלומה, אבל שלשלו מהר המטבע לכיסם וכך חיזרו על בתי הקרובים כל שעות הבוקר. כשחזרו הביתה מצאו את אביהם מחלק דמי פורים לילדי קרוביהם. שליימו ואחיו התיישבו בנחת כנאה לילדים מנומסים ולא דחקו את רגליהם. כשהגיע תורם קיבלו את דמי הפורים מאביהם. אמם ניסתה להשפיע עליהם שיכניסו את הכסף לקופת החסכונות, אך הם הבטיחו שישלשו ויעשרו את הסכום הזה, אם יישאר בכיסם דווקא ולא בקופה. שם יקפא על שמריו ותו לא. כשרצו לעזוב את הבית חזרה אמם באוזניהם לבל ילכו לכמה מבתי קרוביהם שהיו עניים כדי שלא להביאם לידי בושה. שליימו ואחיו הבינו את עצת אמם ונשמעו למצוותה. שליימו, אחיו וסוויסו לא חזרו הביתה כל אותו יום ואפילו ארוחת־צהריים לא באו לאכול, כי ממילא הרבו לזלול עוגות ומיני מתיקה, ובעיקר משום שאת סעודת הפורים הגדולה אוכלים בזמן מנחה וכדאי לחכות לסעודה הדשנה. אחיו של שליימו שיחק שני משחקים, כיוון שהיה חזק ודרושה הייתה זרוע חזקה כדי להכריע כל מיני פרחחים שבאים סתם לעמוד על הראש ולבלבל לך את המוח ועל כך היה סוויסו מפקח. היו גם נערים שהתחילו לבכות משהפסידו פרוטה. גם לאלה צריך היה להראות אגרוף מאיים, אחרת היו מבקשים את כספם בחזרה, בלי בושה. מגרות השולחן הלכו ונתמלאו כסף. נראה שהמזל האיר להם פנים ובגלל זה היו, מדי פעם בפעם, שמים סוכריה בפיהם. טעות היא בידכם, אם תאמרו אוכלים הם משום זלילה חלילה. אלא אוכלים היו כדי לפתות את המזל שעוד מובטח לו שכר אם יחזיק עצמו מפוכח … לא פעם עבר אביהם ברחוב והתרה בהם שלא ישלחו ידם בקלפים. משחקם היה בקוביות. ככה נגרפו במשחקם כל אותו יום ובשעת מנחה חזרו הביתה ופניהם קורנות מאושר. הם באו על שכרם. המזל האיר להם פנים. היום הלך ודעך השמש פרשה לה למקומה במערב, הרחובות נתרוקנו מאדם ודומייה עטפה את המללאח. אורות הצבעונין הלכו וכבו וימי החולין עם קשיי הפרנסה בישרו ימי עמל קשים הבאים על קהילת בני ישראל, אשר בעיר פאס המהוללה.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר