שערי-ספרו-שלום-פוני-כלפון-


שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

שליימו יצא מ״אם הבנים״, תרמילו תלוי בחגורה על כתפו, יורד באלכסון ונח על מותנו הימנית. הלך בצעדים נמרצים כשהוא מפזם את מגילת אסתר בעל־ פה ומכרכר בדילוגים קצובים, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, וגלימתו מתנופפת ברוח. כשראה את סבו, נעצר בתנועה פתאומית, ניגש אליו, לקח את ידו ונשק אותה בהטעמה. סבו שם את ידו על ראשו ובירכו כרגיל. אחר־ כך תחב ידו לכיסו ומשך ממנו סוכריה לשליימו. לא היה בדעתו של שליימו לבלות עם סבו בשיחה על מה שלמד, כי שעתו לא הייתה פנויה בימים אלו, לכן נפרד מהר מסבו ואץ לדרכו. לבו היה נתון לדבר אחר. כשנכנס הביתה, שלף את נעליו, לא משום קדושת המקום חס ושלום, אלא כדי שקול צעדיו לא יישמע. שם ידו על תרמילו ולחצו למותנו כדי שהעפרונות בפנים לא יקשקשו וישמיעו קולם, וגלש בשקט כדי להתחמק מעיניה של אמו. אמו, שהייתה תמיד עסוקה, חיכתה לבואו כדי שייצא לשליחויות שזימנה לו כדרכה. שליימו היה חושב בהתמרמרות: ״אם שליימו לא יביא את הלחם מן לפרראן(תנור ציבורי) יישאר שם הלחם עד הלילה. אם שליימו לא יביא מים מן למעדא (ברז ציבורי) לא יהיו מי שתייה בבית״. ״וכי מאיפה ישתו? הייתה אמו שואלת. ״ממי הבאר של הבית המשמשים לניקיון ושאינם טובים לשתייה ?״ ולא רק דלי אחד היה מביא, אלא שניים בבת אחת, כי אמו הייתה אומרת שזה יותר קל מפאת שיווי המשקל. אבל הוא מעולם לא הבין חכמה זו: איך יתכן שקל יותר לסחוב שני דליים במקום אחד, ולהעלות אותם שלוש קומות במדרגות גבוהות כאלה, זה לא תענוג. מיוזע, עייף ורטוב מהמים שנשפכו על רגליו ועל נעליו, היה שליימו לפעמים מתמרמר על הנטל המועמס על כתפיו הקטנות והיה צועק לאמו בייאוש: ״וכי קניתם עבד בשוק? וכי מצאתם אותי ברחוב שאין לכם רחמנות עלי?״

״תראו אמה חראמי! (ממזר); לשון חדה בפיך. עוד מעט אבוא לחתוך לך אותה ואלמד אותך איך לבלום את פיך החצוף! זאטוט כזה, גם כן למד לדבר! … קאללו: כבר פללוס ורבא ריוס (אמרו: גדל האפרוח וצמחו נוצותיו)״ ובאמת! שבט שלם של אחים ואחיות, בלי עין־הרע, היה בבית. ולמה לא יירתמו גם הם בעול? ולא היא. כל אחד היה סבור שהוא עושה יותר מדי. כשהיו שבים אחר הצהריים מלימודיהם, היו אוכלים פרוסת לחם שְׂיעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני, ומסתלקים לרחוב לשחק. אבל שליימו, כמאמר הכתוב, איש תם יושב אוהלים, אהב לשבת בבית על פי רוב ולכן נתפס תמיד לשליחויותיה של אמו, שמפאת עומס עבודה לא התפנתה למחשבות שווא כמו חלוקה צודקת של השליחויות בין ילדי המשפחה. וכך יצא שליימו תמיד מקופח. באותו יום כאמור, היה מנוי וגמור עימו לבצע את תכניתו. וכדי לא להיתפס לשליחויות שנמאסו עליו, ויתר אפילו על תביעת קיבתו הריקה שדרשה במפגיע את שלה. הוא התעלם מזה ובלבד שיהא בידו להתכונן כדבעי לקראת פורים. בצעדי חתול עלה לעליית הגג, מעל לחדר הגדול, כדי לפקוד את אוצרותיו הרבים המסודרים זה ליד זה בתיבות קרטון. ניירות צבעוניים מכל המינים, צילומים של חיות, בעלי כנף ודגים שגזר משבועונים ומספרים. פקקי פח של בקבוקי לימונדה. עטיפות סוכריות ששימשו כשטרות כסף במשחקי הילדים. ומעל לכל, ציורי המן ומשפחתו שהכין במשך השנה ליום פורים, וזה היה עיסוקו כל חודש אדר. ישב על רצפת העץ של העלייה והתחיל לצייר בכוונה רבה על הנייר, בבואה של המן, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשה אמן. צייר אדם שעינו האחת פקוחה והשנייה מתפוקקת, אפו מרוסק, שערותיו פרועות וקריאת ״הצילו!״ בוקעת מפיו, ולמטה כתוב בפירוש: ״המן הרשע, ימח שמו וזכרו״, שלא תחול כל טעות, חלילה, במי המדובר. שליימו נהנה מיציר כפיו ומילא פיו צחוק. העמיד את הציור במרחק ניכר כדי שייטיב לראות, שילב ידיו זו בזו, מתמוגג מרוב נחת, וכמשיח עם עצמו, אמר: ״בחיי בוהן רגלי, יא רשע, אם היית נופל לידי, הייתי מורח אותך דבש מן המובחר והייתי מגיש אותך מנחה לדבורים לבני מינן. אז היית טועם טעם גן־עדן, ימח שמך בן כלבים! להרוג ולאבד אמרת? אין בך רחמנות על אף אחד, מנוול שכמוך!״ כך היה שליימו ממשיך ומצייר בכוונה רבה את המן האגגי ובני משפחתו הארורה, בכל המצבים, ועשה מפרצופיהם מטעמים. התרגשותו זו והקולות שהשמיע בהתלהבותו גילו את מקום מחבואו מבלי שהרגיש בכך, כי בעודו שקוע בציוריו, חש לפתע כיצד יד נעלמה לופפת את צווארו ויד שנייה על עורפו מאחורי גבו מרימה אותו כנוצה העפה ברוח. לבו קפץ ממקומו מרוב פחד ועם שנשמתו כמעט פרחה ממנו ובקושי יכול לזוז ולנשום, נפנה בבהלה לראות מי המלאך ״הטוב״ הזה העומד עליו להורגו נפש. לבו ניבא לו שזה אחיו הגדול שקשר קשר עם אמו נגדו. על כן התחיל שליימו צועק ובועט ודוחף כסייח פרא: – הרף ממני קרח שכמותך!

אבל אחיו המשיך להרימו, לפת אותו בזרועותיו ודחף לו תוך כדי כך, דחיפות חדות בצלעותיו ומכות על קדקודו כמאמר הכתוב: ״על קדקודו חמתו תרד״.

-יא לכלב! פה אתה מתחבא! הא? משוגע לניירות ולציורים כמי שנטרפה עליו דעתו! — אמר אחיו וצעק לאמו — אמא!! בואי וראי את הבטלן הזה איפה הוא מתחבא! אמו באה, כולה נושמת ונושפת בכעס ובמרירות. -איפה ראך וולד לחראם (הממזר ההוא), אמרה רותחת מכעס. תוריד לי אותו ואקרענו בשיני! ראה שליימו כי עסק ביש לפניו והריח סכנה, ניסה להשתחרר מידי אחיו על ידי כמה בעיטות, רץ לעבר הסולם הקבוע בקיר בפתח העלייה ושלשל את רגליו במהירות כדי למלט את עצמו מפורענות זו. אבל מאוחר מדי. בעודו משלשל רגליו, תפסה אותן אמו וכיבדה אותן בצביטות נאמנות בידיה המנוסות כמלקחיים ועשתה בו שפטים. ואחיו מלמעלה עט עליו, חרף הבעיטות שקיבל, והיכה אותו על ראשו עד ששליימו צעק צעקה גדולה ומרה כמי שנשכו עקרב והתחיל לבכות בדמעות שליש על מר גורלו. נתקע בחצי גופו בכניסה הצרה לעליית־הגג, אמו מלמטה ואחיו מלמעלה, נדמה היה לו שגורלו רע ומר כגורל המן ובני ביתו הארורים. -אפילו דלי מים לא תביא יא וולד לחראם (בן הטומאה). הלחם עוד מונח בתנור, מי יודע אם לא נגנב עד כה וכל עיסוקך רק בניירות. כל יום נחבא בין הארגזים ומצייר. אני כבר אראה לך, אמרה אמו ברתחה.

  • אם אני לא אביא, אף אחד לא יביא, מה אני עבד פה ? ! אמר שליימו בדמעות על פניו.

כתשובה קיבל עוד כמה מכות וצביטות. הבין שסייג לחכמה שתיקה וסתם את פיו. רק בכה בשקט.

  • תיבש לשונך! יא לחראמי! (ממזר), אמרה אמו, עוד לדבר אתה מעז! רוץ מהר. תביא מים ואחרי זה תביא את הלחם וראה הזהרתיך! אם תברח נעשה ממך גל עצמות. זוהי צרתי! אם אביך היה פה, היה עוזר על ידי. עכשיו התחילה אמו לתנות צרותיה ומר גורלה וסיימה בבכי כרגיל. שליימו נרגע כשראה את אמו בוכה. אחרי הכל היא אמו ובאמת צריך לעזור לה וכיוון שנתפס הרי נזכר שקיבתו ריקה ותבע את המגיע לו. ״אפילו חמור צריך לאכול״ אמר. לקח פרוסת לחם. התה נגמר. אכל ממה שנשאר והתכונן ללכת למלא אחר השליחויות שהטילה עליו אמו, אחיו עוד זרק לעברו אזהרה אחרונה שלא היה צורך בה.
  • אם אתה רוצה לשמור את אבריך שלמים, תראה שלא אתפוס אותך משחק ברחוב.

-תיפח רוחך! חמור!

זרק שליימו לעבר אחיו ורץ כל עוד נפשו בו.

בחודש אדר נוהגים יהודי המללאח לנסות את מזלם. כל החנויות מתמלאות ממתקים ומי שאין לו חנות, מעמיד שולחנות באמצע הרחוב, ממלאם סחורה מפתָה ומושכת עין וכולם מהמרים ומשחקים במשחקי מזל. תאמר: וכי אפשר לנסות את המזל? אלא מאי? באותו חודש באים יהודים בדברים בינם לבין עצמם ואומרים בהאי לישנא: ״שמע נא יא מזל! בימים נוראים שעברו, חזרתי בתשובה. נזהרתי במצווה קלה כבחמורה. נהגתי בצניעות, בענווה ובדרך־ארץ מאז ועד עתה! ולמרות זאת, שכנת בסלע כל השנה רחמנא לצלן ולא נתת לי פרנסה! ועכשיו חדל לך מאכזריות זו! צא מהסלע בו נדבקת כמאמר הכתוב: ונפשו קשורה בנפשו והיה קצת רך וחמים וכל צרכיך עלי ועל ראשי! לא יחסר לך כלום! בשר אאכיל אותך עד שיצא לך מהאף. גם תרנגולת לא תחסר, טעם גן־עדן, יין שכר מהמובחר אשקה אותך ועוד, אבל שמור על התנאי! ראה הזהרתיך! שלא תגרום לי ולך טרדות, צרות וימים אפלים מלאי עוני ודיכאון כל השנה!״. אלה דברים של יישוב הדעת כמאמר הכתוב: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. במקל נועם, בלי רוגז חלילה, אלא בשובה ונחת. אבל ישנם גם חמי מזג שאינם שולטים על קור רוחם. ההתמרמרות על כשלונם במשך השנה הצטברה בהם, פורצת מגרונם בלב עצוב ובנפש מרה והם פונים למזלם בלשון נמרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים: ״הא! מזל! יא בן לכלב! אתה שומע ? או עודך נוחר בביב השופכין שלך? פתח אוזניך המזוהמות! הפעם לא תימלט מידי! נין ונכד לכלבים רמי־יחס! כל הזמן התחננתי לפניך במתק שפתיים שתיטיב עמי דרכך הארורה ותתנער מתרדמתך העמוקה ולא שעית לי! לא ריחמת ולא הקשבת! עכשיו נבל בנבלים, אדבר אליך קשות, כיאות לעצלן נבזה שכמוך כמאמר הכתוב: ״עם עקש תתפתל — יקח האופל את אבי אביך! אתה לא שומע הא ? בבוץ וברפש אתה שרוי עד צווארך כל השנה! נקודת אור אחת לרפואה, לחמם את נפשי הקרה, לא הראית לי. קומה, התנער, מה לך נרדם! רק לזה החודש וחזור לביצתך המזוהמת, לא אפריע לך, שמעת? יותר לא אגיד לך כלום!״ כאלה הדברים וכיוצא בהם היו מדברים הבריות, כל אחד לפי רמתו, ונושאים ונותנים עם מזלם, כאילו חוזה הם כורתים ביניהם, כך וכך הם התנאים. גם ברהם, שכנו של שליימו, נהג כך. עליו אמרו הבריות: ״זה גבר! פרנסה מסלע הוא מוציא, מלא מרץ וחמה לאין שעור, ניסה ידו בכל, אלא שאין לו מזל לא עליכם! ועם מזל כשלו, לא יעזור מה שיעשה, לחינם הוא טורח״. בימים אלה, היה ברהם אוזר חלציו, מגרש את הייאוש שנדבק בו ואת העצבות ששכנה בקרבו, וקם שוב לנסות את מזלו. מוכר הוא שארית תכשיטיה של אשתו, לווה קצת כסף בריבית, ממלא חנותו בממתקים, עוגות וכל טוב ומתחיל לסובב את גלגל המזל, הוא גלגל ההימורים עם המספרים עליו. אלא שלא תמיד היה מצליח. פעמים היה יוצא נקי מהעסק ופעמים נוספו חובות והיה צריך לעבוד קשה כל השנה כדי לשלמם.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 53

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

שערי ספרו

דודתי

אספר לכם סיפור שקרה בימי נעורי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזכרוני, מתנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצבי עומדים על סף התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי.

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעורי, מעשים שעשיתי אני, ומעשים שעשתה לי היא בעצמה, היא מכחישה מכל וכל, להד״ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה. היא עושה סימנים כאילו היא רוצה לאמר משהו, מתחילה מלה, מהססת קמעא, כאילו לא יודעת במה להתחיל. ולאחר רגע היא מתחילה להשתפך כמעיין המתגבר:

  • איזה אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!

איזה משהו אחר? היא מעולם לא אמרה. עכשיו אינה מביטה בי יותר והיא מדברת לעצמה:

  • איווא יא כתי! (יא אחותי) בן זה מיוחד במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ.

על זה אמרו: ״גוז על לוואד להרהורי, וואלא תגוז על לוואד סאכותי״(תעבור בנהר רעשני ולא בנהר שקט). אמא עשתה תנועה כאילו סבלנותה פקעה והוסיפה ברוגז:

אל תבלבל לי את המוח בסיפורי סרק שלך! נמאסת כבר! לך ותספר לכלבים, אולי הם ימצאו עניין בשטויות שלך ותעזוב אותי כבר! נדבק בי כמו דבק! בְּדָיות אתה בודה מלבך וזהו! אני לא זוכרת שום דבר ואיני יודעת מאיפה אתה ממציא כל זה? לך תחפש לך פרנסה ותתעסק במלאכה טובה! אחר־כך היא מרימה קולה ומוסיפה:

די! לא רוצה לשמוע יותר ואל תעז ללכת לספר שטויות כאלה לאף אחד! האנשים עוד עלולים להאמין לך ולהוציא עלינו שם רע והכל ילעגו לך ולנו. מילא, אתה, כולם יודעים שאתה משוגע, אבל אנחנו, מה עשינו לך שאתה מלעיז עלינו? לך תקרא בתורה שתוסיף לך דעת ותבונה יותר מאשר שיחה בטלה וסיפורים בלים של נשים זקנות.

 קול תחנונים ובכי שפוך על מרי שיחה עכשיו, ובנעימה היא מוסיפה:

—        אלוהים יצילנו מפגע רע שכזה — כלומר אני — נדבק בי כספחת, אי אפשר לנתק אותו! מרימה ראשה לשמים, ידיה שטוחות כלפי מעלה ובקול ממורמר וחיקוי של בכי מעושה, טוענת כלפי הקב״ה:

—        רבונו של עולם! מה עשיתי לך שזכיתי בתכשיט כזה ? מה חטאתי ? אין סוד בפני בריה משונה זו! כל חיי הוא עושה כספר פתוח, כל הזמן עם עפרונו בידו והוא רושם ורושם.

עכשיו היא פונה אלי בכעס:

—        אני אשרוף לך את כל הניירות האלה וזה הסוף לדברי ההבל שלך! שוב מרימה ראשה ומוסיפה לדבר עם אלוהים:

—        לו ידעתי שככה יהיה לי, לא הייתי שולחת אותו ל״אם־הבנים״ ללמוד. כוונתי הייתה טובה! רבונו של עולם, אל תחשוב לי זאת לחטא. אני חשבתי שיהיה רב ויוסיף כבוד למשפחתנו. מוחו מחודד ושכלו חריף וראיתי בזה ברכה. עכשיו הוא גורם לנו קלון ומוציא את דיבתנו רעה. ביזיון הוא מוסיף לנו, השתגע לגמרי. יראת אלוהים אינה שוכנת בו יותר. תפילין אינו מניח ואת רגליו הוא מדיר מבית־הכנסת. אין פלא שמוחו התכער ומחשבות רעות שוכנות בו, רוח הקודש סרה ממנו, ניתק את עצמו מהדת הקדושה ולא איכפת לו יותר משמירת השבת ומקיום המצוות. ואיך אפשר לטהר את הנשמה בלי ברכות שחרית וטבילה? סטרא אחרא נכנס בו, לא עליכם.

עכשיו חזרה שוב לדבר עם עצמה:

—        אולי אחרי הכל לא אשמתו היא. אם נשמה זרה נכנסה בו ומדברת מתוך גרונו, מה אני כי אלין עליו? אולי אלך לראות את רבי אליהו והוא יתן לי קמיע בשביל להסיר ממנו כל המחשבות הרעות ויצר הסיפורים שנכנס בו. אבל כפי שאני מכירה אותו, הוא לא יענוד אותו לצווארו. הוא כופר בכל הדרכים שלנו! רשע מרושע נהיה! עיקש ופתלתל כאותו פרד ועושה רק מה שראשו אומר לו! אבל אני כבר אמצא איזו סגולה או רפואה ואשים לו באוכל ולא ידע כי בא אל קרבו וירווח לו ויהיה לאדם חדש. הוא יכול לרחרח כמה שהוא רוצה, הוא לא יגלה שום דבר. אין לזה לא טעם ולא ריח! הוא חושב שהוא חכם! עם כל חכמתו אני יותר חכמה ממנו! אני כבר אסדר אותו. הוא עוד יחזור לדת הקדושה וליראת־שמים ויעסוק בתורה כמקודם ויהיה לנו לברכה, לגאווה ולכבוד, במקום צרה וקללה! זה מה שאעשה.

אתם בוודאי חושבים, כמוני, שעכשיו היא גמרה את דיבוריה? טעיתם! פתאום פנתה אלי שוב ופתחה בפרק חדש:

  • נניח שאתה לא משוגע — אמרה — תגיד לי איזה בן־אדם בר־דעת ילך לספר שהוא מרטיב את מיטתו? השתגעת!? אתה לא מתבייש? אני מתביישת! מה אגיד לקרובים ולידידים ? שיש לי בן מפואר כזה שמשתין במיטה? זאת לא בושה? לך ושאל כל מי שאתה רוצה ותראה מה יגידו לך! למה להאמין לי, אני רק אמא! בשביל צער ועוני, אני טובה. אבל להקשיב לי? חס וחלילה! לזרים? כן, יש לך כבוד ועוד איך?! אבל לאמך יולדתך, שהיניקה אותך, בין חולה בין בריאה, למה שיהיה לך כבוד? חס וחלילה! למה לקיים מצוות כיבוד האם ? לך לזרים ושאל אותם: מי העיוור הזה שירדה עליו אפלה בצהריים וטמטום מוח, שילך לספר שטויות כאלה ועוד יעז להראות את פניו בציבור? מה תגיד לאנשים? שאתה מרטיב את מיטתך יום אחרי יום? אני מתביישת בפני השכנים! כל יום להוציא המזרן ולסחוב אותו בשארית כוחותי לגג כדי לייבש אותו. אפילו אם הם עיוורים, הם יכולים להריח ממרחק שזה לא בושם! תגיד לי לפחות מה אתה שותה כל היום שזה מריח כל כך חזק? לך! לך! מספיק שהשכנים יודעים, מה אתה צריך להכריז על זה בקולי קולות. טו, טו, טו! — עשתה ביד קמוצה על פיה והוסיפה: — לך תקע בשופר גדול שכל העיר תדע. למה לא ? לך תעשה מודעה בעתון ותודיע בכל העיר, אולי תכריז על זה ברדיו גם כן! שכל המדינה תדע! לך, לך! אני יודעת ממי ירשת את זה. משפחתנו כולם נקיים ומבושמים באתרוגים, ברוך ה׳! אף אחד אצלנו לא היה ככה. לא כמו משפחת אביך שכולם עקומים, אלוהים יצילנו! הכל אצלם בסודי סודות ומשונים מהכריות. אין פלא שאף אחד לא אוהב אותם. וכי מי יבוא בקהלם? רק מי שנטרפה עליו דעתו! רק פותחים את פיהם וסירחון נודף מהם! משפחתנו, כולה משפחת רבנים מיוחסים ומלומדים. בבן כמוך יכולתי להרים את כתפי ולהתגאות, אבל עכשיו בגלל השגעונות שלך אני לא יכולה אפילו להראות את פני בציבור!

היא שוב מסתכלת עלי ושואלת בהדגשה:

  • נניח שכל מה שאני אומרת לך זה כלום. מה תעשה כשתגדל? מי זו שנפל מזלה עד תעלת הביוב ותרצה להתחתן איתך? יא בני! תחשוב קצת על מה שאתה עלול להמיט על עצמך! מי תרצה להתחבר אליך? כל אחד יראה עליך במללאח ויאמרו: ״הנה הוא לבווואל (המשתין)״. מוטב שנעבור לעיר אחרת. אני כבר לא יכולה! אתה עשוי מברזל, כמו אביך! לא מקשיב ולא ירא מאלוהים, שיפיל עליך מגפה שחורה! מה אתה חושב? לא לעולם חוסן'! ה׳ נותן לך ארכה, אבל אם לא תחזור לדרך הישרה בעוד מועד, סופך יהיה רע ומר! להיות ככה עיקש ובלי כבוד, סופך שכל אחד יתרחק ממך. יש דברים בני, שהשתיקה יפה להם, לא צריך ללכת לצעוק בראש חוצות. מעשה נאה הוא זה ? וכי נשמעה עוולה יותר גדולה מזו, שאדם בעצמו ילך ויכריז על קלונו בציבור? רק מי שאלוהים עיוור אותו ונטרפה עליו דעתו, יעשה דבר כזה. אם עשית מעשה טוב, לך תכריז עליו ברבים, האנשים יכבדו אותך. אבל מעשה רע, רק תנמיך את עיניך וקולך ושמור על מוצא שפתיך. תספר על עצמך מה שאתה רוצה אבל תעזוב את הדודה שלי! אני מזהירה אותך! מה יש לדודה שלנו? הלוואי שכל הדודות שבעולם היו ככה. זאת דודה? זה מלאך! מרימה לנו את הכתפיים ומוסיפה כבוד למשפחה. לא כמו הדודות מצד אביך שכל אחד נכווה בגחלתן! לך, כתוב עליהן ותעזוב את משפחתי. הן לא עשו לך כל רע! רק הולך לחפש על מה לכתוב! לך תחפש את הכינים שבראשך! קרובי, ברוך ה׳, לא צריכים אותך. יש להם שם טוב, עושר וכבוד. לא כמו קרובי אביך, אבכה עליהם ועל חייהם העלובים, אחד לא סובל את השני וכל אחד חותר תחת השני. חיים כמו ברברים ופיהם מלא סרה על כל אחד. משפחתנו, ברוך ה׳, אין לה במה להתבייש! הלוואי שכל המשפחות של עם ישראל היו ככה! המשיח היה בא מהר לפדות אותנו מגלותנו זו! בקיצור, מה אגיד לכם? מוטב שלא אעייף אתכם בדיבוריה האחרים של אמא שאין להם סוף. אחרת, נשב פה עד אחרית הימים, אתן לה להמשיך בשיחה וסיגה ואספר לכם על דודתי זו כפי שאמרתי, אך במטותא מכם, אל תגידו לה, אחרת, חיי יהיו לגהינום.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- דודתי

 עמוד 62

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר