שרופי-אוְּפרָאן-שאול-טנגי-פרק-שני


שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק ראשון.

שרופי אוְּפרָאן

הערה: הכתבות על אוּפְרָאן (Oufran) שבהמשך, הובאו ממקורות שונים ולמרות שכולן מתייחסות למקרה המזעזע של העלאת חמישים הצדיקים מְאוּפְרָאן על המוקד מפני שלא רצו להמיר את דתם, לפעמים הן אינן תואמות זו את זו והקורא ישפוט ביניהן.

    יש הטוענים כי חמישים הצדיקים מְאוּפְרָאן שלא רצו להמיר את דתם לדת הנוצרים, הועלו באש ע"י יוֹסְטָינְיָאנוֹס הנוצרי ויש הטוענים שבגלל שלא רצו להמיר את דתם לדת האיסלאם הועלו באש ע"י הסולטן  בּו-חְלָאסָה.

    בכל מקרה מדובר ברצח אכזר ונתעב מבני אחינו ולא משנה מי ביצע מוסלמים או נוצרים. כאבנו הוא על יהודים שהועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתנו הקדושה לדת אחרת. הי"ד.

הכתבות.

  1. בכתבה של הרב משה יעקב טולידנו מספרו "נר-המערב" – בפרק "אוּפְרָאן" הוא כותב שהועלו באש ע"י "יוֹסְטָנְיָאנוֹס הנוצרי כי שחי בשנת  649-652 לספירה למניינם.
  2. הסופר וההיסטוריון מר יוסף טולידנו בספרו "ויהי בימי המלאח מתייחס למאה ה-8 למניינם.
  3. כתבה של מר אשר כְּנָאפוּ כפי שמופיעה באתר האינטרנט המצוין בתחתית הכתבה וגם היא מתייחסת שלא רצו לקבל עליהם את דת האיסלאם.
  4. ד"ר בן עמי בספרו "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם", מתייחס למאה ה-18 למניינם ושמדובר בדת האיסלאם.
  5. כתבה על "אוּפְרָאן" מ- http://rickgold.home.mindspring.com/ifrane_anti.htm
  6. אוּפְרָאן – ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת.
  7. רבי יוסף בן-נאיים בספרו של "מלכי רבנן" – על צדיקי "אוּפְרָאן" מציין מועדי פטירות

     שונים:  1568, 1604, 1617, 1653, 1680, 1686, 1746, 1747, 1751. תאריכים אלה

     רחוקים ממה שמציין הרב טולידנו  

אופראן ע"פ ספרו "נר המערב" של רבי יעקב משה טולידנו

"כל הספור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקון, ואמנם על ידי חקירותנו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה, באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוקה  איזה פרסאות מהעיר מוּגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) דרומה, בעיר אוּפְרָאן שעוד לעת עתה יש בה קהילה יהודית, נמצא שם שדה־קברות עתיק מאד מכל שדי־קברות היהודים במרוקו. הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש שמו יוסף בן מיימון ג״א תשנ״ו (4 לפני סה״נ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמיתותה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת ״מערת המכפלה״ ובה קבורים חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה׳ ע״י הנוצרים״, הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהילת יהודי אפראן וגם רשומים על לוח בזיכרונות הקהילה, והנה המלות ״על ידי הנוצרים״ דיים הם להוכיח לנו כי רק בימי שלטון הביזאנטים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת, ואמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מוות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסטנינוס, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה היא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין ד״א ש׳—ת׳(540—640) בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב״מערת המכפלה״ היה סביב ד״א ש׳ פחות או יותר מעט, על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס…"               

*משפט זה מופיע במבוא בפרק "היהודים במרוקו"                                                                       

ראו:  טולידנו י"מ נר-המערב עמ' ח-יב (תשמ"ט) י"ם.

אופראן ע"פ ספרו של הסופר יוסף טולידנו "ויהי בעת המְלָּאח.

בכל דור ודור כפי שראינו קמו על יהדות מרוקו קנאים כדי לכלותה, אבל ההיסטוריה אוהבת סמלים, ואת מסירות נפשם של יהודי מרוקו מסמלות יותר מכל מות הקדושים של לאלא סוליקה ואפיזודות הגבורה של נשרפי אופראן. מעולם האגדה לא שיקרה, צריך רק לדעת לדלות ממנה את האמת.

    בעיירה אופראן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה ״מערת המכפלה״ בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם בידי הנוצרי. עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידאנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו ״נר המערב״ הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגידיה במאה השישית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניוס… למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור המופלא כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אופראן וצאצאיהם עד היום. והמעשה שהיה כך היה: ״בשנה ההיא היא שנת התקל״ה (1775) קם מורד אחד ושמו בוחלאסה המכשף באיזור  אוּפְראן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד זה היה יום חמישי יום השוק (שוק אל-כמיס) בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אופראן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגנו עליהם לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור לעיירה השכנה אמיסטאן. שם נאם בפני העם הצורר והעמיד את היהודים בפני הברירה: למות או לקבל את דת האיסלאם. לאלה שימירו את דתם הבטיח חיי עוז וכבוד. ברם לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים ובראותו את עקשנותם: ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. בראותו כך ניסה בוחלסא: לדבר שוב על לבם: ״שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם. עזבו את עקשנותכם ובואו תחת מ הנביא מוחמד״. ״איך נעזוב את דת אבותינו את תורת משה, אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד, הוא הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו מה הוא חטאנו שתרדוף דווקא אוי כצייד בהרים את את טרפו, האם אין בך לא רחמים ולא יראת שמים, איך תשפוך  דם חפים מפשע?"

    הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני תחנוני קורבנותיו. כאשר ־ היהודים שנגזר גורלם קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו. ״אל לנו לשמוע בקולו של בוחלאסה ואל נתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר לו אבותיו. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל אל תיבהלו האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם. וכל העם ענה: ״ה׳ הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו״.

    בין העצורים היו צעירים וגם קשישים והקשישים חשבו תחילה שעליהם למות  ראשונים אולם חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים

על המוקד. ״ואתם הרוצחים ואתה בוחלאסה תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו״.

    בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהיתה מבשלת לחבורה ועבדי בוחלאסה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה אשר ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר, ״אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: ״איה אהובך? ואענה נטשתי אותו בעת צרה?״. האישה מדלת העם, פנתה לְבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: ״הוא אינו

ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו״.״אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח אלוקים״. ״אם אינך מרחם עלי תרחם על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים״. במקום להשיב ציווה בוּחְלָאסָה להרחיק את הטרדנית שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.

    מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו ואמר להם: ״עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך״. כאשר הגיע תורו תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שטבל וטיהר את עצמו קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה, וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים ממשפחות אָפְרְיָאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג ואמסלם.                                                                          

ראו: טלידנו י. ויהי בעת המלאח עמ' 182-3 (מרס 1984 י"ם).

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק ראשון

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני

 

 

אוּפְרָאן – ע"פ מר אשר כְּנָאפוּ.

"הייתי בנו של שלמה כְּנָאפוּ שהיה בנו של רבי דוד כְּנָאפוּ הרב הראשי של העיר מוֹגָּדוֹר (Mogador) שהיה בנו של הצדיק רבי יוסף כְּנָאפוּ שכתב עשרות ספרים ושהיה בנו של רבי משה כְּנָאפוּ שניצל מהשריפה שהייתה בְּאוּפְרָאן ושהיה בנו של רבי מָכְלוּף כְּנָאפוּ שמת עם יתר בניו על קידוש-השם בְּאוּפְרָאן.

 

    לא היה כמעט יום שלא דיברנו בביתנו על סיפור זה. אבי סיפר על אבי-סבו, רבי מָכְלוּף שהיה אדם אמיד מאוד והיסתחר בין עירו אוּפְרָאן לבין מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא התאלמן כשהיו לו כבר עשרה ילדים. במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה). הוא נשא אישה צעירה והביא אותה לאוּפְרָאן. הָבָּאשָׁה (המושל) של אוּפְרָאן החליט להכריח את כל היהודים להתאסלם והבעיר מוקד בלב אוּפְרָאן במשך שמונה ימים באומרו ליהודים שבתום שמונה ימים, מי שלא יתאסלם יישרף במוקד. היום השמיני, היה גם היום שבו היה מָכְלוּף צריך להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הוא ניגש לָבָּאשָׁה ואמר לו: "יש לי שני צווים, אחד של בן אנוש הצו שלך, ואחד של אלקים, ואיני יודע איזה לקיים קודם". שאל אותו הָבָּאשָׁה: "מהו הצו של אלקים?" ענה לו מָכְלוּף: "למול את בנינו לשלושה ימים" אמר לו הָבָּאשָׁה: "לך מול את בנך, אחר כך תכנס לכבשן" וכך היה. אחרי הברית *אימו של הילד קשרה את הילד על גבה, השתלשלה בעזרת סדינים מחלונה אל השדות ותעתה בהם שלושה חודשים עד שהגיעה למוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), לבית מאמציה שלא הכירו אותה מפני שפניה וידיה השחירו מהשמש.

 

    ככל שעברו השנים שמענו פרטים נוספים בגירסאות שונות גם משאר בני-המשפחה. כשדובר על אוּפְרָאן בעירנו מוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תמיד דיברו ביראת-כבוד על המקום, סיפרו לנו על מערה שהייתה שם, ששם היו קבורים צדיקים גדולים וגם חמישים הנשרפים. כולם ידעו שלמערה לא נכנסים לא יהודים ולא ערבים ומי שנכנס לא יוצא חי ממנה. (ראה להלן סיפורו של מר בן-שבת שלהלן. ש"ט).

 

     תמיד דמיינתי לי מערה גדולה וחשוכה שמעין מלאך מוות שומר על פתחה. רק לימים הבנתי שלא הייתה שם שום מערה ושהמילה "מערה" בערבית פרושה "בית עלמין". לימים נודע לי כי הכינוי של המערה הזאת היה "מערת המכפלה" כמו המערה של חברון כי גם היא נקנתה בכסף של היהודים כדי לקבור בה את מתיהם.

 

    במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), היה קיים מושג ידוע והוא "הנשרפים" ומשפחות אחדות שידעו שהן מצאצאי הנשרפים כמו משפחתי או כמו משפחת אָפְרְיָיאט הקפידו לכתוב על כל מסמך: "מצאצאי הנשרפים". כך אפשר למצוא היום כתובות שמציינות "מצאצאי הנשרפים" כייחוס של החתן או הכלה.

 

    הרבה משפחות במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), החזיקו בבתיהם לשמירה על הבית קמיע של אוּפְרָאן (ראה להלן. ש"ט) ויש נוסחים שונים על פי המשפחה המזמינה, אבל בדרך כלל הנוסח הוא אחיד והוא מונה את שמות הקדושים שטמונים במערה, וביניהם רבי עלי הגלילי שהיה מתלמידיו של רש"י הקדוש, או רבי יוסף בן מימון (אחיו של הרמב"ם ?) או רבי יעקב בן שבת ואחרים, בסוף הקמיע, תמיד מובא סיפורם של חמישים הנשרפים שנטמנו אף הם במערה. הקמיעות גם מזהירות מפני הסכנה שבכניסה אל המערה. יש גם קמיע אחד שמדבר לא על חמישים נשרפים אלא על מאתיים וחמישים נשרפים.

 

    בעניין הנשרפים קיימות גירסאות שונות. יש שאומרים שאלה היו חמישים גברים מאוּפְרָאן, ויש שאומרים שאלה היו ששים סוחרים שבאו לסחור ביום שוק באוּפְרָאן ונעצרו על ידי הָבָּאשָׁה של העיר והועלו על מוקד כי סירבו להתאסלם. גם על זמן ההתרחשות יש חילוקי דעות. אחדים אומרים שהמאורע קרה לפני 150 שנה אחרים 200 או 250 שנה. הרחיק לכת הרב ברוך טולידנו שבספרו "נר המערב" מייחס את האירוע למאה הששית לספירת הנוצרים  בערך.

 

    ידענו תמיד שתושבי אוּפְרָאן סיפרו על עצמם שלא ראו את חורבן בית ראשון ובכך רצו להגיד שהגיעו לכאן עוד בזמנו של שלמה המלך. לפי זה הם טענו שהמילה אוּפְרָאן נגזרת משבט אפרים שממנו באו לְאוּפְרָאן. אחרים אומרים כי אוּפְרָאן פרושו "אפר- ן" כלומר "אפר של החמישים". אגב בקמיע שגורס שהיו 250 נשרפים מסבירים שאוּפְרָאן נגזרת מ-"אפר-רן" כלומר אפר של ה-250.

 

    התחלתי להתעניין ביתר-שאת בסיפור הנשרפים של אוּפְרָאן דווקא כשהייתי רחוק ממרוקו וממשפחתי בעת ששהיתי בשליחות חינוכית בְּפָּנָמָה. שם התיידדתי עם הרב של האזור האמריקאי של התעלה. באחד מביקוריי אצלו צד את עיני קלף גדול הכתוב בכתב הנקרא אצלנו "חצי קולמוס" שהוא כתב הדומה במקצת לכתב רש"י. הרב הבחין בהתעניינותי ואמר לי: הוצאתי את הקלף הזה כדי שתפענח אותו בשבילי". לאחר מכן הוא סיפר לי שהקלף נמסר לו על ידי אלמנת קצין אמריקאי ששמו היה אָפְרְיָאט. התברר לי שזה היה קמיע שסיפר את סיפורה של מערת אוּפְרָאן. הקמיע הזה שהוכן כנראה על פי הזמנה של משפחת אָפְרְיָאט במוֹגָּדוֹר (אְסָוִירָה), תאר בפרוטרוט את קורות המשפחה. בקמיע הופיע סיפור על צדיק אחד שעבר באוּפְרָאן ושגויה אחת ירקה עליו. הוא קילל אותה ומיד צמחו לה קרניים ולא יכלה להוציא את ראשה מן החלון עד כי התפלל הוא עבורה (הצדיק הוא רבי שלמה בן-עָבּוּ – ראה עליו להלן. ש"ט). 

 

    בסוף הקמיע הופיע סיפורם של חמישים הצדיקים ומשם למדתי פרטים נוספים כמו המעמד של רבי יהודה המבקש מים לנטילה ומשלם עבורם בעגיל זהב (ראה עליו להלן). או כמו סיפור יונת האש שיצאה מתוך הכבשן אחרי השריפה.

 

    כתבתי לאבי ושלחתי לו צילום של הקמיע. הרב הראה לי קמיעות אחרים שעל פיהם יכולתי ללמוד עוד פרטים על אופראן.

 

    שנים אחדות אחר כך, זכיתי להכיר אישה זקנה מאוד שנולדה בכפר אִילִּיג, כפר קרוב לאוּפְרָאן. אישה זאת הייתה בעלת זיכרון מופלא וידעה סיפורים רבים על סביבתה. היא סיפרה לי סיפורים רבים על האירוע – אוּפְרָאן. הראיון שלי עמה התפרסם בחוברת "ברית" מס' 17 מ-1999 בעריכתי.

 

    יש הטוענים שכל הסיפור הזה הוא אגדה בלבד, ברם אצלנו במשפחה אנו נוגעים ישירות לסיפור המעשה, כי הילד הניצול הוא אבי הסבא-רבה שלנו. והסיפור כל כך חזק ונטוע בתוך המשפחה שאנו לא מעלים על דעתנו שהוא לא התרחש.

  

    הסיפור הזה מעולם לא נתן לי מנוח. וכל פעם מצאתי את עצמי מוצף בזיכרונות מאותה תקופה כאילו אלה היו זיכרונותי שלי. לפעמים שמתי את עצמי כאחד הנשרפים ונכנסתי לתוך הכבשן בעצמי והרגשתי על גופי את חומו של הכבשן, לפעמים רכבתי על סוס (תמיד לבן) והגעתי בדהרה אל אוּפְרָאן והצלתי את חמישים האנשים. או שתרתי בשדות לחפש אחרי האם ובנה התינוק. וכשלא שקעתי בהזיות שאלתי את עצמי: איך? איך הגיעו לידי כך? מה קרה קודם? איך השתלשלו העניינים עד לשריפתם של חמישים האנשים? מה קרה לפני כניסתם אל המוקד? כמה זמן עד שנכנסו? במשך כמה זמן נשרפו? מה עשה הָבָּאשָׁה כל אותה עת? עמד והסתכל איך אנשים נשרפים לנגד עיניו? מה עשו שאר יושבי העיר היהודים? מה היה עם הילדים והנשים? איך הגיבו בעת שאבותיהם או בעליהן נשרפים באש? ומה עם הערבים? הסתכלו בשוויון נפש? רקדו משמחה? הסתתרו כדי לא לראות ולא להיות מעורבים?

 

     מעל לכל, הטרידה אותי השאלה: איך בן אדם שיש לו לב ורגשות יכול לצוות להרוג אדם אחד?, שניים, חמישים? כל הזמן עמדה לפני הַאָנָאלוֹגְּיָה (דימוי/השוואה) של אברהם בסדום. לא היה מי שיצעד קדימה ויגיד "אולי יש חמישים צדיקים בסדום?" שאלות אלו הטרידו אותי עוד יותר אחרי שביקרתי פעמיים במחנות ההשמדה של פולין. לא יכולתי שלא לחשוב על אוּפְרָאן כאשר עמדתי ליד המישרפות של אושוויץ. באושוויץ הייתי משוכנע לחלוטין שריחם של הנשרפים שבכבשנים הזוועתיים עדיין מרחף באוויר, עד כדי כך שכשחזרתי ארצה נפלתי למשכב

ראו: http://www.otbritkodesh.com – לפי סיפורו של מר אשר כנאפו.

שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק שני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר