עליית הנוער ותנועת שרל נטר
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.
במסגרתה נפגשו בני נוער משכבות סוציו אקונומיות שונות, המטרה העקרית הייתה להעלות את רמתו המוסרית, האינטלקטואלית והפיסית של הנוער המקומי, תוך מהלך אינטגרטיבי, באמצעות פעילות רוחנית, תרבותית וספורטיבית.
זוהי תנועה שחשפה את כוחותיהם הבלתי נדלים של בני נוער שהתאכזר גורלם, שחיי עוני ודלות פגעו בביטחונם העצמי. התנועה החזירה להם את ביטחונם העצמי ובד בבד גילתה את החום העצום הצפון בקהילה היהודית במרוקו, את העוצמה הרבה הטמונה בנוער הנכון להירתם לכל מבצע ולעצב את זהותו
ממציאות מכונסת בתוך עצמה, בדמות המעמד המשפטי של ה " דימי " – בני החסות, גילו בני הנוער את חיוניותם ויכולתם לתרום ממרצם לקהילה ולעם היהודי. עד מהרה הם הפכו למסד הפעילות הקהילתית, התנועה הציונית והעלייה הלגלית והבלתי לגלית.
פעילותה של שרל נטר התמקדה בקזבלנקה. בעוד הקהילות האחרות במרוקו היו ערוכות יותר לפעילות חינוכית פורמלית ובלתי פורמלית, הרי קזבלנקה, בשל אופייה הסוציולוגי הייחודי, סבלה מרִיק מסוים במסגרות חינוכיות המסוגלות לגשר בין ישן לחדש. שרל נטר, במשך כשבע עשרה שנות פעילותה, מילאה ריק זה.
למרות הממסד, למרות חוסר הביטחון העצמי – למדו בני התנועה להיות גאים ביהדותם. כיצד פילסה תנועת שרל נטר את נתיבה החינוכי והאידיאולוגי ? כיצד הפכה מקבוצה קטנה לקורת גג של תנועה גדולה והמונית ? על כך יסופר להלן.
אין זה מקרה כי תנועת הנוער שרל נטר בחרה בשם זה, שכן דמותו של שרל נטר – 1826 – 1882, קשורה בעבותות ביהדות צרפת ובארץ ישראל. בהקימו את בית הספר " מקוה ישראל " בשנת 1870, סמוך ליפו, כרך שרל נטר את פעלו ואת חזונו בתקוה המקננת בארץ ישראל.
תנועת שרל נטר ביקשה ליצור תשתית חינוכית הזורעת תקווה, כשהאוריינטציה היא ללא ספק ארץ ישראל בזיקה ליהדות צרפת. שם זה הקנה לתנועה כסות לגלית, שכן באופן רשמי פעילות פוליטית וציונית הייתה אסורה, ובחסות השם הניטרלי עסקו בזה ובזה.
ההתמודדות החברתית.תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט
ההתמודדות החברתית.
כיאה להשקפת עולם המבקשת לשלב מודרנה ומסורת, השכלה ויהדות, ראתה " שרל נטר " בתיקון החברה אחר הערכים הנעלים שיש לקיים. בהמשך למכוונות האזרחית המתוקנת, לפיה יש להיות אזרחים טובים ותורמים לחברה היהודית והכללית – יש להיות נאמנים לרשויות ולמוסדות השלטון, ב " שרל נטר " השקיעו משאבים אנושיים רבים במגמה זו. התנועה ראתה במללאח, הרובע היהודי המיושן, אחד ממפגעי החברה המרכזיים, ואת אוכלוסייתו כאוכלוסיית היעד הזקוקה ביותר לתיקון ולשיקום. ב " שרל נטר " עסקו רבות בסוגיה זו נעל דפי " נוער ", ובפועל – בפעילות החינוכית במסגרת " היחידות העממיות ". מהו דימויו של המללאח בעיני קברניטי " שרל נטר " ? מהן נקודות התורפה וכיצד היה בדעתם לקדם אוכלוסייה נחשלת זו ? על שאלות אלה ניתן לענות באמצעות מאמרים רבים שפורסמו ב " נוער ", שהציב בראש מעייניו בעיה זו. לעתים הרטוריקה המשיכילת אגרסיבית מאוד ולעתים עדינה יותר, אולם מכל מקום קברניטי " שרל נטר " יחפשו מזור לתחלואי הנוער במללאח.
לדידם עצם " האקלים האומלל של המללאח מאמלל את הנוער " ושם אותו מלכתחילה בנקודת פתיחה נחותה " של אנאלפבתיזם ובערות ". בעל המאמר טוען כי לעומת ארבעת אלפים ילדים הפוקדים את בתי הספר של כל ישראל חברים בקזבלנקה, כעשרת אלפים ילדים אינם לומדים בשום מסגרת בית ספרית. הם, חד וחלק, ברחוב ומעט מזעיר בעלי היכולת לצאת אל מחוץ למללאח : ראשית, גם אלה שמקבלים הכשרה מקצועית כלשהי אין ביכולתם להגיע עד לסיומה, ושנית, גם אם סיימו אין ביכולתם להשתחרר מהאווירה המשתקת והכובלת, שבה הם שרויים. לדעת כותב המאמר, הנוער הזה נטול כל רצון או תודעה של צורך בשינוי ובהתקדמות. ה " חדרים " – תלמודי תורה – בעיניו, מהווים מחסום לכל רצון לשינוי מעין זה.
מהו הפתרון לשיטתו ? יש לחולל מפנה בהריסת המללאח ובבניית רבעים חדשים שטופי שמש ומאווררים, אבל קודם לכול יש לחולל שינוי רוחני בקרב הנוער : הכרחי לקיים חינוך יסודי כמסגרת חובה ; יש ללמדם את חוסר הנחת מלכלוך, מעדריות ומבערות ; יש ללמדם את אהבת הטבע והשמש באמצעות ספורט וצופיות, ולבסוף יש לסלול את דרכם ללימודים גבוהים הן בתיכון והן באוניברסיטה.
להבנתו תוך עשר שנים, בעידודם של בני הקהילה המבטיחים יותר, ישתנה פרופיל הקהילה מקצה אל קצה.
תיאור קשה עוד יותר, של הישיבות במללאח, נמסר בידי אלופר המכונה " קריקה ". – Elofer dit croquet הוא שופך אור על יחסה של הציבוריות המשכילית של יהדות מרוקו, הקשורה בתפיסת העולם של " שרל נטר ", לעולם היהודי השברירי במללאח : הם תופסים אותו כעולם מתנוון ומסואב עד כדי שקיעה ואף חידלון, ויותר מכך ככיליון לנוער היהודי. במעין קול זעקה קורא " קריקה " להציל את הנוער, " עתידה של האומה הישראלית ", באמצעות הקמת ישיבות חדשות ומודרניות ".
במלאת שנה להולדת הביטאון " נוער " הוחלט להקדישו כל כולו לשאלת המללאח, תחת כותרת חריפה : " המללאח מאשים ".
במאמר הלקוח מהעיתון " אווניר אילוסטרי " 18.6.1931, נשמעת קריאת תיגר חריפה על הפרוטקטוראט הצרפתי, שלא השכיל להחזיר לבני המללאח את כבוד האדם כפי שחרט על דגלו : " בעלי חיים כבר לא חיים בתנאים אלה…כזכור יהודים עדיין נמנים על המין האנושי…עיריות המתפארות בבתי חולים מפוארים ובמוסדות עירוניים מודרניים של חסד, לצד ארמונותיהם המתנוססים לתפארה,, שוכנים רבעים אומללים….ובמקום שיחושו רחמים לנוכח העזובה בתנועת ביטול מתנחמים שבסך הכול שוכנים בהם יהודים….לא, אין זו בעיה יהודית כלל, אין זו בעיה כלל כי אם קלון מביש….לא גרו חיות בתנאים אלה הייתה " החברה להגנת החיות מביעה מחאה. לצערנו לא קיימה " חברה להגנת היהודים. אולם, שמא היהודים ידעו להתגונן ? הכיצד יהודים היודעים להילחם על מנת להקים בתי ספר, היודעים בלהט להקים מוסדו חסד, אינם נרתמים לטפל בסבל הנורא במללאח…אנו תובעים זכויות פוליטיות, אנו מוחים נגד החקיקה המשפילה ואנו צודקים. ואולם מדוע אין אנו מתקוממים נגד מציאות חברתית כה חמורה זו ? הכיצד ניתן לשאת עוד את הפער החברתי שהיה מקונן עליו הנביא עמוס ? …….אם אין אני לי מי לי ? החוברת סוקרת את המצוקה החברתית ברחבי המללאחים בקזבלנקה, במראכש ובמכנאס. אותם סממנים, אותה מצוקה, אותה מחאה.
הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו- יוסף שרביט
הרופא ד"ר ליאון בן זקן מתאר באופן " ציורי " את הביקור שלו אצל חולה במללאח בקזבלנקה : שוב באים לידי ביטוי סממני המצוקה – לכלוך, שלוליות, בוץ, העדר דרכים סלולות, העדר אוויר, לחות, העדר שמש, צפיפות קשה, העדר מיטות, העדר חשמל, העדר מים, ביוב פתוח, העדר תנאים סניטאריים נאותים, העדר היגיינה, עוני, דלות, העדר תזונה מספקת, העדר שירותים, זבובים, עכברים ועכברושים וג'וקים למאות. לדידו זוהי התשתית למחלות הפוקדות את המללאח – בראש וראשונה השחפת, הפוגעת בעיקר – 70% – בילדים מגיל חמש ומעלה, לצד הגזזת, והגרענת, TUBRCULOSE UNFANTILE, TEIGNE, TRACHOME – שלושת ה – T – דבר המסביר את התמותה הגבוהה של ילדים, באוכלוסייה המונה ארבעים אלף נפש.
מאמרו של אדם המכונה אסקה פונה לא רק לביקורת אלא לפתרון המתקרב להשקפה החינוכית חברתית העקרונית של " שרל נטר " : " בממלכה העזובה הזו הנקראת " מללאח " ביקרו אישים מצרפת ומארצות הברית והכול חשים תדהמה ואימה. יחד עם זה כבר איש לא מתרגש עוד מכך. בעל המאמר מאשים את אותם " תיירים " הפוקדים את המללאח, המחפשים בו אותנטיות וציוריות, אך אינם מתרגשים מ " מכה חברתית זו ". הוא טוען שלא מהם תבוא הישועה. ו " אף אם יצליחו נכבדים אלה להביא את הנציב הכללי של הפרוטקטוראט הצרפתי אל תוך הגטו שלנו, הללו חולפים והמללאח לעולם עומד על עומדו.
" הפילנתרופיה אין בה די לפתור בעיה חברתית כה מורכבת וחדה. בדיספרופורציה בין גודל המשימה ולבין דלות האמצעים מצויה הפילנתרופיה. היא אמנם ממתנת מעט את הסבל אולם היא אינה מבטלת אותו. פילנתרופיה הינה חסד במלוא מובן המילה, אולם אין בה אחריות חברתית ותחושת הסולידריות והאחווה….לנוכח אדישות זו, הגובלת בפלילים, מוסיף כרך זה לחיות בלא שמש ואוויר….השאלות הניצבות הן נחלתה של האוכלוסייה גופא. הבעיה משולבת בבעיה דמוגרפית, אתנית, חברתית ותרבותית. דהיינו זוהי בעיה פוליטית מובהקת. אמנם פילנתרופיה דינמית עשויה לעזור, אולם יותר מכול נדרש מנהל חברתי תקין השואף להבריא, לשקם, לנקות ולהתעלות……יש להביט על מציאות זו בפרספקטיבה הנכונה לאור המציאות האנומלית של הקיום היהודי בגולה…………רק בשאיפה למולדת יהודית נראה בהתמוטטות חומות הגטו לדורותיו…………………………
הכותב מדגיש כי רק עמידה עצמית, זיקפת הגו הלאומי וטיפוח הזהות היהודית – הם ביסוד השיקום המתבקש. זוהי תמצית ההשקפה החינוכית של " שרל נטר ".
ואריאציות שונות ומגוונות של אותה סוגיה מופיעות במקורותינו, באשר סוגיית המללאח עמודת בראש מעייניה של יהדות מרוקו, כבעיה חברתית מובהקת. אולם העיתון " נוער " היה מספיק הגון כדי לתת במה לביטוי כמה מרגעי האושר שבמללאח, רגעיו היהודיים והרוחניים.
ההתחברות לאותנטיות היהודית של המללאח, במיוחד בחגי ישראל, מסבה נחת עצומה לבעל המאמר, המתאר את המללאח של העיר צפרו בחג השבועות :
" לוא ידע בן המללאח את אושרו…..האושר שרוי בחיוך העוברים והשבים, הוא שרוי בתפילות הבוקעות מבתי הכנסיות…..הכול רחוקים מקשיי היום יום ושוב נשמעים משפטים כמו " למי איכפת מהימים האפלים כשמעת לעת אני נוגע בשלווה ובשלמות.
זו העת לפגוש בכנסת האורחים המרוקאים, המזרחית. דומה כי נפגשים שוב באבות האומה, בהכנסת האורחים של שבטי המדבר, בצניעותם של נשים, בביישנות המשרתות, וכל זאת על רקע תפאורה ולבוש מזרחיים…….
" זו העת לפגוש את העממיות והקהילתיות במלוא הדרה….היכן היא כיום רוח קהילה כה ייחודית זו, היכן היא הכרת שפת הקודש שזימרה את תולדות ישראל, תודות עם ה', היכן היא טבעיות זו, הכין היא ברית זו שבין חיים לאמונה התמימה, בין הלהט לפשטות וחיות מסורת ישראל.
באותה נימה כותב משיהו אחר, H.L, מאמר המהווה המשך לזה האחרון, ומנסה להסביר כי הדלות והעוני במללאח אין בהם בהכרח כדי להעיב על האושר והשמחה ועל החיבור לנצח ישראל ; כאילו היה מנסה לומר " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ". הוא מתאר בגעגועים מסוימים את חגיגות הילדים בחג השבועות, במסגרת בית הספר " אם הבנים " במללאח בצפרו.
הערת המחבר – קהילת צפרו היוותה מקור השראה ל " שרל נטר ", כדגם של קהילה מוצלחת במיוחד, הודות להירתמות הנמרצת של ראשיה, למרות דלות האמצעים.
" אם הבנים " בצפרו שרויה בשמחה, שמחת חג השבועות, חג הקציר. דמו בנפשכם חצר מוצלת מתחת לעצים גבוהים ועל ספסלים ישובים בני נוער תוססים ושמחים יחד עם זקני עם חיוך המבצבץ מתוך זקנם……..המורה לעברית עם " גנדורה " – ג'לביה – לבנה ותרבוש משוחח עם הנוכחים על פעילות בית הספר. לאחר מכן מתחילה פעילות " המועדון ". אילו ראיתם את הילדים והילדות צועדים לעבר הבמה נרגשים, מסמיקים ואף שוכחים את מילות תפקידם, הייתם בוודאי אף אתם מוקסמים מחינם שובה הלב……בחלק השני של התוכנית, הנקראת " רות ", אנו פוגשים את נעמי, רות ועורפה….את בועז בהליכתו האצילה של שייח מזרחי, וכולם משווים לעניינו מחזה תנ"כי…..נוכחותו של הרב עובדיה מעניקה נופך מיוחד למסיבת השבועות…….הראיתם את בני צפרו שרים ? הראיתם את הנשים הצעירות מכוסות בצעיף עדין ? הראיתם את הקשישים שרים וצוחקים יחד עם בני הנעורים ? החצר כולה צוהלת בשירים, חיוכים, ואף ריקודים. כן ריקודים….היה זה סמל האחווה המאפיינת את עם ישראל הצועד, על זקניו ונעריו, אל עבר האידיאל…."
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית. יוסף שרביט-2004
באותה תקופה נחלקה העילית היהודית לשלושה זרמים : הזרם הצרפתי, שאנשיו ראו את עתידם בצרפת ויותר מאוחר גם בקוויבק אשר בקנדה ; הזרם הלאומי ציוני, שבחלקו היה מקורב למדינת ישראל ולפעילות הציונית ושמספר מנהיגים משורותיו עלו לישראל ; וזרם חסידי ההשתלבות במרוקו עצמאית ומקדמת אשר תקום בשנת 1956. רוב יהודי מרוקו, לרבות כמה מבני העילית, היו רחוקים מלקבל את השקפת העולם של ההשתלבות וחששו לעתידם הפוליטי, החברתי והכלכלי.
פול קלאמארו גילה ספקנות כלפי הניסיונות לקרב בין יהודים ומוסלמים, כפי שנעשו בקרב מפלגת " האיסתיקלאל ". בינואר 1956 הוא העריך שההחלטה לזרז את הענקת העצמאות למרוקו לא תשאיר כל ספק ביחס למדיניותה של ממשלת מרוקו כלפי העלייה – לדעתו לא תורשה עלייה המונית מאורגנת, משום שממשלת מרוקו הכריזה שהיא נאמנה להכרזת זכויות האדם והתיימרה להיות דמוקרטית. לדבריו, ממשלה כזאת תפרש את העלייה כחוסר אמון בה וכהוכחה שהיחסים בין במוסלמים והיהודים לא היו תקינים.
כמו אלפונסו צבע, גם פול קלאמארו דרש הגדלת מכסות עלייה. הוא אמר כי יציאת חמשת אלפים עד ששת אלפים יהודים בחודש הינה צו השעה, ובעיקר לגבי אנשי הכפרים, ששלושים – ארבעים אלף מהם היו נתונים בתנאי מצוקה קשים מנשוא.
אלא שנבואת הזעם של אלפונסו צבע ופול קלאמארו מיהרה להתגשם : תוך מספר חודשים נסגרו שערי העלייה ופעילות הפדרציה הציונית במרוקו נאסרה.
במהלך שנת 1956 נפגשו שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית – בשנים 1954 – 1968, ואיסר הראל, ראש המוסד, והניחו תשתית לתוכנית עלייה חשאית בסיוע "המסגרת" ,. שלמה חביליו פיקד על "המסגרת" בשנים 1955 – 1960 ואפרי רונאל בשנים 1960 – 1964. מפקד "המסגרת" היה כפוף ישירות לראש המוסד בארץ .
מעצמאות מרוקו בשנת 1956 ועד לטביעת הספינה "אגוז" בינואר 1961 התנהלה העלייה ממרוקו בחשאי. "המסגרת" במרוקו התפצלה לכמה שלוחות :
1 – שלוחת ההגנה העצמית – שנודעה בכינוי "גונן" או "לביא" – הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות היהודיות מפני פגיעות. זרוע ההגנה העצמית גויסה לסייע לפעולות החשאיות לאחר שהסכנות לפגיעה ביהודים לא התממשו.
2 – שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות : לאיסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות והמהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.
3 – שלוחה שכינויה היה "הבאלט" פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של "בני עקיבא", "דרור", "השומר הצעיר", ו "הבונים". מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של "המסגרת" לרבות בתחום העלייה.
4 – שלוחת "העורף הציבורי", שאנשיה היו מבוגרים יותר, שימשה גשר בין "המסגרת" לקהילות היהודיות וסייעה בגיוס הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.
5 – שלוחת העלייה – "המקהלה" הייתה השלוחה הפעילה ביותר, שנהנתה משיתוף פעולה של שלוחת "גונן". היא שאבה את כוח האדם שלה מתנועות הנוער, משלוחת "גונן" ומגיוס מיוחד ממקורות מחוץ לצרפת. ככל הנראה הייתה שלוחה נוספת, "גסטון", שפעלו בה חברי תנועת הצופים היהודית במרוקו – חברי "שרל נטר" לשעבר – בנפרד מתנועות הנוער הציוניות.
פעולת העלייה החשאית בהברחת גבולות הי וביבשה נעשתה דרך שגרה בין השנים 1957 – 1961. במשך הזמן נוצרו דפוסי עבודה כמעט קבועים, במיוחד בכל הקשור ליציאה דרך צפון מרוקו : צעירים מתנועות הנוער, שהושאלו לעבודת "המקהלה", היו מבקרים בכפרים, בעיירות ובשכונות היהודיות בערים הגדולות יחד עם פעילים אחרים של "המסגרת", ומבררים מי הם המעוניינים לעלות לישראל. מקובל היה שצעירים אלה לא פעלו באזור מגוריהם כי אם באזורים שבהם אין מכירים אותם. החוליות האלה קיבלו מעמד של "ניידות" ב- 1959 – 1960. לאחר שהפעילים יצרו מגע עם מועמדים לעלייה הם הודיעו על מועד היציאה, על הסדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואילו המטען הכבד הגיע אחריהן. העולים הגיעו מאזורים שונים לתחנה מוסכמת מראש ושוכנו בבתים או בבתי מלון לזמן מה, לפעמים אף למספר ימים. בהגיעם סמוך לגבול של המובלעות הספרדיות של סיאוטה ומיליליה – לאזור הים התיכון או בגבול היבשתי, שותפו בפעולה לעתים קרובות גם מבריחים מקומיים. נתיבי ההברחה החשאית ממרוקו, ביוזמת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים, עברו בין היתר דרך אלג'יריה, הנמלים הימי והאווירי בקזבלנקה, טנג'יר, תיטואן, דרום ספרד – אלחסירס, מלגה – וגיברלטר – תחת שלטון בריטי.
פעולת ההברחה של היהודים ממרוקו התנהלה בשני שלבים מרכזיים : הראשון, הבאת עולים לערי חוף הים התיכון בצפון אפריקה ; והשני, הברחת היהודים מצפון מרוקו לגיברלטר. צפון מרוקו היה עד שנת 1956 אזור ספרדי. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה הסכימה ספרד להעביר גם אזורים אלה לשליטת מרוקו, למעט סאוטה ומיליליה שנשארו אזורים ספרדיים. "המסגרת" במרוקו השתדלה להביא את היהודים לאזורי המובלעות הספרדיות.
"תעשיית הדרכונים המזויפים" זכורה בהצלחתה היוצאת דופן במרוקו. לאחר אסון הטביעה של ספינת "אגוז" הוחל במבצע "יכין" – 1961, שהופעל במסווה של משרד הגירה לצפון אמריקה, היא"ס, בשיתוף פעולה עם המוסד, "המסגרת" והסוכנות היהודית.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.
יוסף שרביט-2004 –עמ' 137-134