מורשת יהדות מרוקו

משה ן׳ עטר

(27 א) בימים ההם בעת שהיה מולאי זידאן , מושל בתארודאנת היה משה ן׳ עטר אצל מולאי זידאן והיה נגיד עליהם והיה מייסר אותו ומענה אותו וקונסו ממון רב בכל עת ורגע. ואחר שמת מולאי זידאן בא הר״מ [רבי משה] הנז׳ אצל אמו ושמעה שהוא היה אצל בנה ומשרת אותו וגדלתו ורוממתו ונתנה לו ממון רב לשאת ולתת בו. והיה הולך ושב אצלה ומביא לה דורו­נות ומנחות. אה״כ הזכירה את שמו למסיר״א ושמח בו, והיה מביא לו אבנים טובות ומרגליות וכלים מכלים שוגים של המלכים עד שגתגדל עם המ­לך והשרים הגדולים וכולם יודעים ומכירים אותו יותר מה״ר אברהם מאימראן.

ובשנת התע״ז (1717) ליצירה הלשינו עליו למסיר״א וקנס אותו המלך קנם גדול לתת חמשים ככר כסף ומכרו כל אשר להם, הוא ושותפו ראובן ן׳ קיקי ונתן הקנס הנז'. אח״כ הלשינו עליו למסיר״א וקנסו חמשה ועשרים ככרים ונתפשר עם המלך יר״ה בינו לבינו ונתפייס.

ובשנת התפ״ג (1723) ליצירה נלב״ע הנגיד ר׳ אברהם מאימראן בר״ח טבת לש׳ הנז'.

ובש׳ התפ״ד (1724) נתגדל הר״מ ן׳ עטר עם המלך וגדלו על כל היהו­דים אשר תחת ממשלתו להיות נגיד עליהם.

ביום ז׳ לאדר של ש׳ תפד״ה הנז' גזר המלך על הר״מ ן׳ עטר הנז' לישרף. ואחר שהוציאוהו ערום לבית השריפה הצילהו הקב״ה וקנסו עשרים ככר של כסף, השי״ת ימלא חסרונו וחסרון עמו ישראל כי״ר.

הערת המחבר: לפני־כן(דף 22 ב) נזכרה חתונתו של הגביר המעולה ראובן ן׳ קיקי עם הכבודה גברת ואם בישראל סטרייא בת הישיש לוי הלוי ן׳ שושן נ״ע — באדר ב׳ התס״א (1701). ואין ספק, כי כבר אז היה אדם נכבד, אם ראו צורך לרשום את חתונתו! ומסתבר שהיו אלה נישואים בפעם השנייה גם מצידו וגם מצד ה׳גברת ואם בישראל

היהודים בחצרו של אסמאעיל

ברשימתו של שמואל אבּן דנאן נזכרים רק שני יהודים שפעלו בחצרו של אסמאעיל, הנגיד אברהם מאימראן ור׳ משה בן עטר, ואף אלה בקיצור נמרץ עד שאי־אפשר להסיק דבר על היקף פעילותם. אולם מקורות אחרים, ובעיקר דו״חי השגרירים והקונסולים של ארצות אירופה וכן סיפורי הנוסעים הנוצריים, מספ­קים חומר עשיר, המבליט את חלקם הרב של העוזרים היהודיים ביחסים עם המ­דינות הנוצריות.

כבר בהיות אסמאעיל משנה־למלך במכנאם נמנו בין יועציו שניים מיהודי העיר: דניאל טולידאנו ויוסף מאימראן. ומשעלה למלוכה וכונן את בירתו בעיר זו, עלתה השפעתם של אלה, ואסמאעיל צירף לשירותו גם את בניהם. בתיאורים של ראשית שלטון אסמאעיל מכונה יוסף מאימראן השֵייך הגדול של היהודים בכל המלכות ורע המלך ובעל השפעה רבה עליו! יש לו במדינה השריפית מעמד הדו­מה לזה של קולבר הגדול בצרפת. הוא נרצח בשנת 1683 — יש אומרים בהמתת המשנה־למלך בזמן היעדרו של אסמאעיל. בינו [Dominique Busnot], נזיר צרפתי שנשלח שלוש פעמים למארוקו לשם פדיון שבויים, יודע לספר, כי יוסף נדרם למוות ברגלי סוס משתולל, לפי פקודתו של אסמאעיל עצמו, שביקש בדרך זו להיפטר מתביעותיו של יוסף. לאחר מותו נתמנה אברהם בנו לגובה ראשי של ה׳גראמה' כפי שנקרא לפעמים מס־הגולגולת (הג׳זיה׳), וכן לספק ראשי של הצר המלכות ^.

הדו״חים של י. סמיטם ך,פנדורפ [Joan Smits Heppendorp], קונסול הנידרלאנדים במארוקו בשנים 1669—1699, אל אסיפת־המעמדות, ושל הקונסולים האנגליים אל מזכיר המדינה בלונדון משמשים מקור רשמי להערכת תפקידם של היהודים בחידוש הקשרים בין ארצות־השפילה ובין חצרו של אסמאעיל, לאחר שאלה נתרופפו וכמעט נות­קו בימי שקיעתה של שושלת הסעדים ומאבקם של העלווים על השלטון.

במכתבו מיום 25 במאי 1672, כלומר כשישה שבועות לאחר מות אל־רשיד ועלייתו של אסמאעיל לשלטון, מודיע הפנדורפ, כי עתה הוטבו הסיכויים לחידוש יחסי־מסהר תקינים בין שתי הארצות. המלך החדש מעוניין ביצוא סחורות וחומרי־גלם, חוץ מתבואות וקמח, וכן בפדיון השבויים הנוצריים הנמצאים בידו. בה בעת מוסר הפנדורפ על התעצמותם של הקורסארים בסלא, הן בכוח־אדם והן בנשק כבד (תותחים!), וכן על עיסקת־חליפין של סוחרים אנגליים לפני שנים אחדות, בהביאם אבק־שריפה אנגלי תמורת חנקת־אשלגן מארוקאנית, חומר־גלם המבוקש עתה ביותר באירופה לשם ייצור אבק־שריפה.

בכל־זאת לא חלה במשך שמונה שנים ומעלה שום תזוזה ביחסים בין שתי ה­ארצות. רק לאחר שנחתם ב־1680 חוזה־שלום בין אלג׳יריה ובין הנידרלאנדים (שבהכנתו נועד תפקיד נכבד ליעקב די פאז), נרשם בהחלטת אסיפת־המעמדות מיום 27 בספטמבר 1680 ! ׳יש אומרים, כי הקיסר של מארוקו רוצה לערוך חוזה­ שלום עם ארצות־השפילה׳! ולדעת הֶרינחה [Heerings] התכוונו בלשון סתומה זו לסוחרים היהודיים של אמשטרדם. אכן, חליפת־המכתבים הדיפלומאטית מוכיחה, שגם יו­עציו היהודיים של אסמאעיל, וכן יהודים מארצות־השפילה שישבו בסלא ויוצאי מארוקו שהתיישבו בארצות־השפילה, לא חסכו מאמצים כדי לקדם את המשא־ומתן, שתוצאותיו החיוביות היו חיוניות בשבילם מבחינות הרבה.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

עמוד 268

פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

רשימת מקומות של יישוב יהודי, שנערכה במכנאס בשנת 1728, כלומר בסוף ימיו של אסמאעיל, עשויה לשמש יסוד נכבד לתמונה על התפשטות היהודים בארץ. יש בידנו להשלימה על־פי מקורות אחרים בני־הזמן או מאוחרים במקצת בשביל חבלים אחרים, שעליהם פוסחת רשימה זו משום־מה. ואם נביא בחשבון, כי הרשי­מה נערכה לצורך כתיבת גיטין, דבר שהיו עושים בנקודות מרכזיות׳ עלולה הז­כרתו של מקום אחד בלבד בחבל מסוים לרמוז למציאות יהודים בכל החבל. במק­רים שנמצא בתיאורים מאוחרים שמות מלאח מפורטים ומדויקים יותר, ללא־ספק הרשות בידינו להניח כי הללו לא מקרוב נוסדו על־ידי מתיישבים שבאו מארצות שכנות או מחבלים מרוחקים. ואפילו אם נניח שנוסדו מקרוב, הרי בא ייסודם עקב גידול טבעי בחבל עצמו או עקב תמורות כלכליות־חברתיות בו; כי אף זו תופעה שכיחה שמלאח מסוים נעזב ותושביו עוברים למקום אחר, ברגיל בשכנות. וסיבות רבות גרמו לנטישות אלה. והרי המקומות לפי הסדר שברשימה משנת 1728 :

(1) פאס;(2) מראכש;(3) תלמסאן; (4) אגמרי [תגטרי][לא ידעתי לזהות שם זה.] : (5) תארודאנת;(6) סלא;(7) תאפילאלת;(8) גראסלוין [גרסלוין];(9) גריס;(10) דמנאת! (11) איית עתאב! (12) איזאגין; (13) לקצאר כּבּיר! (14) תאפזה; (15) דבדו; (16) כפר איית עבאד כּפרא [עבד כּאפרה]; (17) מכנאס; (18) אמצמיזי [אמצמיקי];(19) וג׳דה;(20) תאזה!(21—22) בוטט וכפר בויחייף]. (23) בני עייאט ף¹];(24) תטאוין ף¹];(25) צפרו!(26) אזרו [חזרו].

גראסלוין המקום שכן על נהר דרעה, ולפנינו שינוי שם של היהודים. בחבל מחאמד שוכן שבט אית עבּד אל־נבּי(ג. ב., מארוקו, 444) והיהודים קראו להם ׳עובדי הכופר/ תופעה ידועה בטופּונומיקה יהודית באירופה : מקומות הנקראים Kreuz (צלב) כונו ׳צלם׳! בּיאלוֹצרקוֹב (׳הכנסיה הלבנה׳, ברוסית) כונתה ׳וייסע טומאה׳; סאן דניאלה (באיטליה) — אן דניאלה. על יישו­בי יהודים בחבל דרעה באותה תקופה עיין מוצב״י א סי׳ כד (מב, ב): ׳.,.והניח את אברהם שם בארץ דרעא מתגורר עם היהודים׳. האיש שמסר את הידיעה על רצח הרופא דוידסון (עיין הערה 77) גר במחאמד; עיין דוידסון, 204 ,Notes.

לכאורה נערכה מלכתחילה הרשימה לפי גודל האוכלוסיה היהודית וחשיבותן של הקהילות. עם זה ברור שהיא כוללת רק מקומות במדינת העלווים׳ שגם תלמסאן(3) ווג׳דה (19) השתייכו לה. על תלמסאן ידוע ממקור יהודי, שהיא נכבשה בראשית שנת תק״ח/1747 על־ידי חיילים תורכיים, שהביאו את הביזה לאלג׳יר. ודאי שהרשימה אינה שלמה. חוץ מסלא (6) אין בה אף שם מקום אחד בחוף האט­לאנטי. והרי יש עדויות רבות על יישובים יהודיים לכל אורך החוף ובמרחק לא רב בפנים הארץ, לפני 1728 וזמן־מה לאחר־מכן, וקשה להניח כי אלה פסקו מלהתקיים דווקא בזמן שנערכה הרשימה שלנו. אבל היא אינה כוללת גם את כל היישובים החשובים שהיו קיימים דווקא באותו זמן. דרך־משל ידוע כי החכם בן מלכא הת­יישב באגאדיר, ובשנת 1728 מתו שם במגיפה אשתו ובתו. שם קיים היה בית־כנסת שאחד המראבוטים העלה אותו באש בזמן שהשתלט על אגאדיר (ז׳ באייר תצ״ז).[1737]

אין ספק, כי בזמן העתקתה, או ההעתקות המרובות שנעשו, נתחוללו ברשימה שינויים ונפלו שיבושים שוגים.

לאחר שהתגברנו על השיבושים שנתהוו על־ידי שמיעה או העתקה לקויה, ניתן היה לפענח כמעט את כל השמות ברשימה, חוץ מאחד (4) שנשתבש בצורה שקשה לשער השערה סבירה לגביו. ראינו כי השמות שיצאו לאחרונה מכלל שימוש נז­כרים ברשימותיו של ליאון האפריקאני שקדמו לרשימתנו כמאתיים שנה, או ברשימות מאוחרות עד די פוקו [de Foucauld] ועד בכלל.

כאמור יש לצרף אל המקומות הנזכרים ברשימה לפחות עוד את העדות הח­שובות שהיו קיימות אז: תנג׳ה, מהדיה (=מעמורה), אספי, מוגאדור, אגאדיר.

פרטים בתיאורי מסעיהם של סונייה[Saugnier](1783—1784), של דוידסון [Davidson] (1836), ושל רוהלפם [Rohlfs] (ראשית שנות השישים של המאה הי״ט) מרחיבים ומעשירים ביו­תר את ידיעותינו בדבר צפיפות היישובים בחבלים מסוימים.

סונייה, שבוי צרפתי, ששהה כשנתיים בחבל שפך הנון(החוף דרומה לאגאדיר), מוסר על יהודים רבים שראה בגלימי [Glimi] (הכוונה לגולימין) מרכז החבל, וצפונה לכל אורך החוף עד אגאדיר ועד מוגאדור בכלל. ידיעות אלה מתאשרות על־ידי דוידסון, המתאר בפרוטרוט את החיים במלאח אחדים בואד נוּן.

הרופא האנגלי ג' דוידסון, שהתכוון להגיע לתַמְבּוּכְּתוּ אבל נרצח בדרכו ברא­שית 1837, מוסר כי באחד מסיוריו ביקר במאה ערי יהודים ומצא שמספרם כאן עולה על זה שבמארוקו. לפי שמות המקומות, שזיהויָם אינו מוטל בספק, יש לה­סיק, כי היה זה סיור באטלאם הגבוה ובמורדותיו הצפוניים. אגב, את רציפות העדה בדאדש׳ הידועה לנו מימי מגורשי רנ״ב, מאשר מכתב שנשלח אליה מצפרו בשנת 1792.

תיאוריו של רוהלפס, שגם הוא היה רופא, חשובים במיוחד בשביל שני העמ­קים ; ואד דרעה וואד זיז. רוהלפס מכיר את עמק הדרעה על נפותיו: מצבם של היהודים כאן טוב מבשאר חלקי הארץ. כאן עוסקים הם פחות במסחר ויותר במ­לאכה ; נפחות, נגרות, סנדלרות, חייטות, ולכן דרושים הם לתושבי הארץ. בספר שני, המוקדש למסע בחלקה המזרחי של הארץ, מוצאים אנו את המלאח שבעמק זיז, החל מעותמאן מוסא(כיום פרבר של מידלת), ועבור על פני קצר אל־סוק.

בסיכום מותר לומר׳ כי הרשימה משנת 1728 (בתוספת המקומות הידועים לנו ממקורות בני־הזמן) היא מפת היישובים היהודיים, ומעידה על ישיבתם אז בכל אותם המקומות ואף בחבלים הנידחים, שבהם אנו מוצאים אותם החל ממחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ועד לפינויָם במחצית המאה העשרים.

תנג׳ה

במקום זה ראוי לסקור בקצרה את התחדשות העדה היהודית בתנג׳ה, וכן את ייסודה של הקהילה בג׳בראלטאר, צוק־הסלע על אדמת ספרד, שני מאורעות שחלו בזמן שאנו עומדים בו כעת.

תנג׳ה היתה משנת 1437 ועד 1684 חליפות תחת יד פורטוגיזים, ספרדים ואנג­לים ; ידיעות על תושביה היהודים יש לנו רק מן הזמן שסופחה לכתר הבריטי (1661) כנדוניה של נסיכה ספרדית שנישאה למלך צ׳ארלם השני. בבוא האנגלים לתנג׳ה מצאו כאן בשנת 1662 רק משפחות יהודיות אחדות, שעסקו ברוכלות. אלה היו לתועלת לאדונים החדשים, שלא התמצאו בתנאי הארץ, ובאמצעותם קשרו קשרים עם הקהילות החשובות שבתטואן, בפאם, ומסתבר שגם במקומות אחרים. בואם של האנגלים לתנג׳ה משך אליה מתיישבים ממארוקו, ביניהם גם יהודים, ובוודאי גם סוחרים יהודים מארצות הנידרלאנדים. האנגלים עודדו אותם מאתר שביקשו להפוך את העיר למרכז מסחרי בינלאומי. מושלי העיר הפיקו תועלת רבה מהידיעות שהעבירו אליהם היהודים על הנעשה מעבר לגבול במדינת מלך מארוקו.

כך נודע להם, דרך־משל, על הברית שעומדים הקאידים לכרות עם הצר­פתים, ושהיתה מכוונת נגד האנגלים. אבל הם הבינו שכשם שהם מנצלים את הסו­חרים היהודיים לצרכי ביון וריגול, כן משתמשים בהם גם אויביהם, ולכן נקטו תמיד בשיטה של ׳כבדהו וחשדהו. בפרוץ המלחמה בין חיל־המצב האנגלי בתנג׳ה ובין הקאידים בשנת 1677 גורשו היהודים מהעיר, וכשהוחזר השלום הותרו לשוב (1680). המושל קירק [Kirke] לא הירשה לסוחרים היהודיים, שהיו מזדמנים לתנג׳ה, ללון בתוך העיר, וגזר עליהם לבלות את הלילות באוהלים מחוץ לחומותיה (1683); אחרים גירש כליל מהעיר, כאילו מטעמי ביטחון. דבר זה היה בניגוד להוראות שקיבל מאנגליה, ויש טוענים כי נהג כך מפני שהיהודים הפריעו לו בצבירת הון מעסקיו הפרטיים. הוא גם התאכזר כלפי אנוס עני שברח עם אשתו מספרד, הסגירם לשלטונותיה, והאומללים נשרפו חיים. המגורשים מתנג׳ה פנו לתטואן, אבל כעבור זמן קצר הורשו לחזור, סימן מובהק לכך שההאשמות נגדם היו נטולות יסוד. השלטון האנגלי נסתיים בשנת 1684, כשתנג׳ה הוחזרה למלך מארוקו.

מדיניותם של האנגלים בתנג׳ה בזמן שהותם הקצרה עמדה לפני ׳הבעיה היהו­דית׳ בצורתה האירופית. מצד אחד לא יכלו לוותר עליהם, כי דרושה היתה להם נוכחותם של הסוחרים, התורגמנים, המתווכים והמקשרים עם אוכלוסי הארץ שמ­עבר לגבול; אבל תושבי־העיר הנוצרים והמוסלמים, שבראשם עמד לראשונה גילאן, הידוע לנו מימי אל־רשיד במארוקו׳ פחדו מפני ההתחרות, ועוררו חשדות בלב השלטונות הצבאיים, שאם תקרה מלחמה ונוספו גם הם על האויבים. לפיכך היתה שאלת גירוש היהודים עולה מדי פעם.

בדומה לשליטי מארוקו היה גם לאנגלים ׳יהודי־חצר׳ משלהם, שלמה פריינטי, סוחר עשיר ששימש תורגמן לארבעה מושלים; לבסוף נחשד גם הוא כי הכניס על דעת עצמו סעיף בחוזה־השלום, כדי למלא רצונו של הקאיד המאורי.

הידיעות הממשיות ששרדו על היהודים המעטים בתקופת שלטונם של מלכי מארוקו במאה הי״ח נאספו על־ידי י. מ. טולידאנו, ואין הן מוסיפות שום קו אופ­ייני. גם בידיעות הסופרים האירופיים אין חידוש רב.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– פיזור האוכלוסיה היהודית במאות הי״ז—י״ט

עמוד 281