תנא-דבי-אליהו-להרהג-רבי-אליהו-הצרפתי


תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

מתקופה זו ואילך עד למאה העשרים, משפחת צרפתי בפאס העמידה מתוכה שושלת חכמים ומנהיגים רוחניים, שעמדו בראש הקהל, במשך למעלה מארבע מאות שנה. חכמי בית הצרפתי התברכו ביצירה פוריה ונודעו בפעילות ענפה לטובת בני עמם. הם הנחילו לדורות יצירה ענפה ומגוונת: פרשנות למקרא, לתלמוד, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה; ספרי דרוש והגות, שאלות ותשובות ופסקים, שירה ופרקים בתולדות עם־ישראל. אולם, חלק ניכר מהחיבורים הללו אבדו, בעקבות פרעות ופגעי טבע. גם מיעוט החיבורים ששרדו, חלקם נפגעו ממצוקות הזמן עש וטחב, או התפוררו לדפים בודדים ולחצאי דפים. חוסר אמצעים והיעדרם של בתי-דפוס במרוקו עד למאה העשרים, תרמו למלאכת ההרס.

רבי יצחק בנו של רבי וידאל הא׳, מצאנו אותו חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות לבעליהן כלפי הגוים, שהתקבלה בחדש אייר ש׳ שכ״ח (1568). כנראה כתב פירוש למקרא, כי בנו רבי וידאל הב׳ מזכיר חידושים משמו פעמים רבות בחיבורו ׳צוף דבש׳.

רבי וידאל הצרפתי ב״ר יצחק הב׳. נולד סביב שנת ש׳(1540),על רבותיו נמנה הרב אברהם עוזיאל, והוא מזכירו בהקדמתו לביאורו למגילת אסתר: ׳אשר שמעתי מפי ה״ר אברהם עוזיאל, אשר קרתי ושתיתי מים מבארו באר מים חיים׳. רבי וידאל נמנה על חכמי העיר פאס סביב שנת שנ״ב (1592), כי הוא חתום לראשונה עם חכמי העיר על התקנה המסדירה את ענייני הקידושין שהתקבלה בראש חודש אלול שנת שנ״ב (1592 ). ובתקנה שלפניה כפי שמופיע בספר התקנות שהתקבלה בט״ו אדר שמ״ח (1588), הוא לא חתום. ודומה שחלק ניכר מהחכמים החתומים בשנת שמ״ח מתו סמוך לחתימה זו, כי רובם לא חתומים על התקנות שהתקבלו אחריה משנת שנ״ב ואילך, להוציא בודדים כמו: רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן רבוח ורבי אברהם הכהן. רוב החכמים החתומים משנת שנ״ב ואילך, הם שמות חדשים שלא נזכרו קודם בתקנות. רבי וידאל חתום על תקנות שתוקנו בין אלול שנ״ב לחשון שע״א (1605-1592). בתקנות שנתקנו בשנת שס״ג רבי וידאל לא חתום וכנראה בשנה זו שהה מחוץ לעיר פאס. הוא חתום עם הרבנים: רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן ריבוח, רבי יצחק אבן צור, רבי שמואל בן דנאן, רבי ישעיה בקיש, רבי יוסף בן חביב, רבי אברהם הכהן, רבי יעקב חאג׳יז, רבי אברהם הכהן הרופא ורבי שמואל ן' חביב; רבי אהרן אבן חיים, רבי יצחק אבן זמרה, רבי שאול סרירו ורבי יחייא בירדוגו; רבי יוסף אבן עמרם, רבי יצחק אבזרדיל, רבי יוסף נהון, רבי יצחק אבן שלום; רבי יוסף הכהן ורבי יצחק ביבי. רבי וידאל התפרסם כחסיד ובעל מעשים, דרשן ובעל כושר ריטורי. בשנת בצורת שהיתה בשנת שע״ג בעצרת תפילה, הוא נבחר להיות שליח ציבור, וגם לשאת דברי התעוררות בעצרת, ומיד נענו בגשמי רצון. כפי שמתואר בספר דברי הימים של פאס:

ובניסן של שנת השע״ג היתה עצירת גשמים, וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית            וביום ר״ח של אייר התענינו שלא כדעת חכמים… והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כמוה״ר וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם…. וביום ה׳ עשינו תענית שלישית ונתקבצו כל הקהל כולם…. ודרש ג״כ החכם הנז׳…. ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות, שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנז': שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בניו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואח״כ אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחוייב, עם כל זאת מצד שיש לו, בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה…. והנה הקב״ה אבינו ויש לו במה לפרנס…. ואם אינו רוצה, הנה הוא יודע הדין. והטיח ח״ו דברים כלפי מעלה בחסידותו, שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. ודרש ג״כ בלשון ערבי,והניח אפר על ראשו ועל ספרי תורה, וגעו כל העם בבכיה גדולה, ונכנע לבם לאביהם שבשמים….

מהתיאור דלעיל נלמד על הרושם העז שעשו דברי רבי וידאל על השומעים ׳וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה׳. דומה שרבי וידאל היתה תורתו אומנותו ולא עסק בדברים אחרים, לכן מצבו הכלכלי לא היה משופר ולא הותיר אחריו כל רכוש.

יצירתו

רבי וידאל היה מושך בעט סופר, הוא כתב פרשנות למקרא, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה. הוא כתב הקדמות לחיבוריו בהן הסביר את שיטת כתיבתו והגותו. בהקדמה לפירושו למגילת אסתר, מתאר את המניעים שהביאוהו להעלות על ספר את הגיגיו וחידושיו, א׳ החובה המוטלת על האדם להנציח את חידושיו, שגם אחרים יהנו מהם; ב׳ מאחר שהשכחה מצויה, הרי הדברים הכתובים יקלו על המחבר לשחזר אותם:

איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה בלבו, מוטל הוא עליו לעזרו ולסמכו ולרפדו שלא יעבור ממחשבתו, ולהעלותו על ספר. ואם כן לא יעשה, ענוש יענש על זה וחייב ליתן את הדין, כמ״ש שהשוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו. והנה יקשה מה בידו לעשות אם שכח, אלא בעבור שיש בידו לסמכו בתחבולות אם שכחו, בהיות לאל ידו לעשות תחבולה לזכרה והוא הכתיבה, ולא כן עשה ענוש יענש….

לכן אמרתי בלבי אני הנער הנצב וידאל צרפתי בן לאדוני החכם הגדול הה״ר יצחק הצרפתי, בן החכם הגדול גוזר ים החכמה לגזרים הה״ר וידאל נ״ע להעלות על ספר זה מעט אשר בינותי בספרים ובסופרים וינקתי מהם לא מפני אשר השיאני גודל לבי לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, כי אם יען וביען כשל כח הזכרון…. לזה יעצתי עצות לחזק בדקי ולא אהיה מתחייב בנפשי, ואקום קל חיש ואקח קסת הסופר במתני ועט סופרים לכתוב זאת זכרון בספר….

להלן החיבורים שהגיעו לידינו:

צוף דבש פירוש על התורה. לחיבור זה לא השתמרה הקדמת המחבר, שמן הסתם היתה קיימת. בפירושו הוא מפרש את התורה בעיקר על פי הפשט. סיגנונו בלשון קצרה ותמציתית. עוד בהיותו בכתובים נעשו ממנו העתקות שהגיעו מחוץ למרוקו, ועל פיהם הוא מצוטט פעמים רבות על ידי החיד״א. את השם לחיבור קבע נכדו רבי אהרן: ׳וקראתי שמו צוף דבש, מצד כי ינעמו בחיק כל קורא בו כצפיחית בדבש׳. ומוסיף ׳כי מאת ה׳ היתה זאת, כי ראשי תיבות צו״ף, הוא צרפתי וידאל פאס׳. הוא אשר הביאו לדפוס (אמשטרדם תע״ח). מגילת סתרים פירוש על מגילת אסתר, המחבר כתב לזה הקדמה ארוכה. החיבור נדפס ונכרך יחד עם צוף דבש.

הצעת רות פירוש נרחב על מגילת רות, הקדים לפירושו הקדמה ארוכה בה דן באריכות למה קבעו לקרוא מגילה זו בחג השבועות: ׳אמר וידאל, לפני בואי לברר וללבן דברי המגלה היקרה מגלת רות, נתתי את לבי לדרוש ולתור על הדבר הקשה אצלי זה ימים, והוא מדוע תקנו לנו קדמונינו קריאת המגילה הלזו בחג השבועות׳. הספר ׳הצעת רות׳ נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

אוצר נחמד פירוש על תהלים, הוא נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

פירוש על מגילת איכה, רבי וידאל כתב פירוש למגילת איכה, הוא מזכיר אותו בפירושו למגילת אסתר ד, יד: ׳כאשר פירשתי הדבר בהקדמתי למגלת איכה, ע״ש׳. במחצית הראשונה של המאה הי״ח עמדו להדפיסו יחד עם הספר ׳אמרי יושר׳, ומשום מה לא יצאה מחשבה זו לפועל.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'17-14

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

השגות על הרא״ם על פירוש רש״י לתורה, נדפס כנספח לספר ׳נימוקי שמואל׳ של נכדו רבי שמואל הצרפתי(אמשטרדם תע״ח).

אמרי יושר ביאור על מדרש רבה, בהקדמה לחיבור, רבי וידאל מציין את השיטה בה נקט בפירושו: ׳קח לך מעיין ביאורי זה על המדרש רבה, כי באמת על אדני האמת הוטבעו ומצמרת הפשט לוקח, נטעיו נטעי נעמנים׳. כלומר נוהג לפרש את המדרש על פי פשוטו, בלי להעמיס עליו רעיונות על פי הקדמות שונות כדרכם של הדרשנים, הרחוקות מפשט הלשון ומכוונת בעל המאמר. בהקדמה הוא מזכיר דרכים שונות הקיימות בהבנת המדרשים ובפירושם. אם כי הוא עצמו מציין ׳כי כוונתי ומגמתי רדיפת האמת, אחד המרבה ואחד הממעיט ולדעתי כל יתר על כנטול דמי׳. כלומר, הוא שולל פרשנות נרחבת הגותית מדרשית או קבלית, הרחוקה מלשון המדרש. בהקדמה הוא עוסק גם בשאלת זהות מחברו של המדרש רבה.

סמוך להדפסת חיבורו ׳צוף דבש׳, הוחל בהכנות להדפסת חיבור זה עם המדרש רבה, ולהוסיף לו כנספח את ביאורו של רבי וידאל למגילת איכה. לשם כך ביקשו את הסכמת והמלצת היעב״ץ לתרום למען הדפסת הספרים, ומשום מה הדבר לא יצא אז לפועל.

הספר ׳אמרי יושר׳ נדפס לראשונה מכת״י(ברלין תרכ״ו), ולאחר מכן יצא במהדורות נוספות בורשה.

דרך הקדש פירוש לספרא. רבי וידאל עסק במדרשי אגדה, הוא עסק גם במדרשי הלכה כמו חברו רבי אהרן אבן חיים, וכתב פירוש שיטתי ותמציתי על ספר ׳תורת כהנים׳. בהקדמה לחיבור מציין את מטרת פירושו ואת היגיעה הרבה שיגע בחיבורו, והוא מניח שהקורא הרגיל לא יכול לדמיין את גודל היגיעה הנדרשת לעבודה מעין זו. כמו האורח הנגש לשולחן הערוך, לא יעריך נכונה את טורח בעל הבית בהכנת השולחן ובמנעמיו, כך מי שלא מכיר מלאכת קודש זו, אינו יכול לתאר את העמל שנדרש בכתיבת פירוש זה:

כי אשר אל השלחן הערוך יבא, לא יעריך ולא ידע ערך טורח שטרח בעל הסעודה ואת טובו. אמנה טרחתי ויגעתי לדעת אן מקום מוצא הברייתא ותחנותה בתלמוד ולתור ולבקש דברי רש״י עליה, כי מבלעדי זה היה ספר זה כדברי הספר החתום.

למעשה פירושו יש בו הרבה יותר ממה שהזכיר, כי הוא נושא ונותן בדברי התלמודים והספרא ובפירושי הראשונים עליהם. בהקדמה הוא דן גם בזהותו של מחבר הספרא.

כשמשווים את ׳דרך הקדש׳ לספר ׳קרבן אהרן׳ פירושו של ר׳ אהרן אבן חיים לספרא, בולט ההבדל בדרכי כתיבתם. משום שרבי וידאל כותב בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד כי לעיתים קשה לעמוד על תרומתו ועל חידושיו. וזה סיגנונו בכל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור, בהקדמה שכתב לספר ׳אמרי יושר׳, שציטוט ממנה יובא להלן.

לעומת זאת, ר׳ אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״, בלשון מליצית, כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו. שאכן גם חיבורו במהדורה ראשונה ושניה שכתב בהיותו בפאס, פירושו הכיל את תמצית עיונו בסוגיות הנידונות. ומשום כך הספר היה גדול באיכותו אבל קטן בכמותו. וכשהגיע לויניציאה כדי להדפיסו, ראה שם את הספרים הנדפסים גדולים בכמותם, ואז חשב עם עצמו, כי מי יעריך חיבור קטן הכמות כשלו, לעומת הספרים גדולי הכמות והאיכות המודפסים, ומשום כך כמעט התייאש מלהדפיסו: ׳אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואיך יראה יתוש אחד [=חיבור קטן] בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלה אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם׳. אולם לאחר שעיין בספרים המודפסים, ראה שגודל הכמות בהם נובעת מכך שהמחברים כתבו את כל מהלך עיונם בסוגיה, שיטה שבה נהגו במרוקו לחנך את הנערים לדרכי העיון. אז התאושש והחליט לכתוב מהדורה נוספת לפירושו, שבה כתב מחדש את כל מהלך עיונו בכל סוגיא וסוגיא ובכך גדל חיבורו בהיקפו ובכמותו:

אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי! עזרי מעם ה׳, ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוס, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה. וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם.

כלומר, פירושו הרחב בהיקפו אשר בו משא ומתן ארוך בליבון הסוגיות בחריפות ובקיאות, ובביאור דברי הראשונים, נועד כדי לחבב חיבורו בעיני המעיינים, והוא חיקוי לשיטת הפילפול שנהגו בה אז מחברי ספרים מחכמי אשכנז וארצות הבלאקאן.

ספר ׳דרך הקדש׳ הוהדר לראשונה מכת״י על ידי הרב נחום מרגליות (הוסיאטין תרס״ח), עם הספרא בצירוף הארות והערות.

כאמור דרכי פרשנותו וסיגנון כתיבתו של רבי וידאל, הוא ניסוח קצר ותמציתי, עד שנדמה לקורא בעיון ראשון שהדברים פשוטים ואין בהם חידוש. ורק לאחר העמקה בדבריו ניתן לעמוד על פרשנותו וחידושו, כפי שכותב היעב״ץ בהקדמתו לספר ׳אמרי יושר׳ פירושו על מדרש רבא:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה בהשקפה ראשונה, יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילא, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה, אוכל התוך וזורה הקליפות, ודבריו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות,

על כן היו דבריו מעטים, והמה מדובבות מאליפות, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,

וציציו ופרחיו בשמים ראש מר דרור נוטפות, כל שוגה בו יחכם, ואמור יאמר כלך אצל יפות, והרוצה ליהנות יהנה, בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל, ואז ימצא מרגוע ויתורצו לו הקושיות שיש במאמר, ולבבו יבין ויבחין מה הוקשה לחז״ל בכתוב והיאך יתיישב המקרא כמין חומר על פי דרשתם.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'- 20-17

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

ספרייתו

מתוך חיבורי רבי וידאל ניכר, שעמדה לרשותו ספריה עשירה ומגוונת, הוא מצטט מספרי פרשנות למקרא וספרי הגות של חכמי ספרד, מימי הביניים ואילך עד לדורות הסמוכים לגירוש. כמו כן מצטט מדברי חכמי אומות העולם. חלק מהספרים מתוכם הוא מצטט היו בכתבי יד, כי בזמנו עוד לא פורסמו בדפוס. מתוך חיבוריו משמע שהיתה לו ידיעה גם במדעי הטבע, ונראה שהיתה לו ידיעה גם' בחכמת הרפואה. דומה שרבי וידאל, הוא זה שהניח את הבסיס לסיפריית משפחת הצרפתי. חכמי המשפחה בדורות שאחריו הוסיפו בה ספרים. והפכוה לאוצר של ספרים במדעי היהדות בכל התחומים לבני העיר. היו בה ספרים נדירים. ספרים מהספרות הכללית וגם כתבי יד רבים. ספריה זו היתה קיימת בפאס עד לשנות הששים של המאה העשרים. בימינו היא היתה ממוקמת בבית כנסת של הרא״ה הנקראת ׳צלאת לחכם׳ [=בית כנסת של חכם]. כשהחלה העליה הגדולה לארץ, היורשים החליטו לחלקה ביניהם. חלק ממנה נמסר לספריה למדעי היהדות של אוניברסיטת בר אילן על ידי אחד היורשים..״

הערת המחבר: להלן מידגם מהספרים המוזכרים בחיבוריו: ׳מגלת סתרים׳ דף כא טור ג ד״ה הוא אחשורוש, בסופו 'מנחה חדשה׳ על התורה, פ׳ כי תבא; ה״ר דוד קמחי; הרש״ט בן ש״ט בפי׳ לאבות: הה״ר יהודה עוזיאל זצ״ל; האברבנאל ב׳מרכבת המשנה׳ בתחילת מגילת אסתר, ר׳ יוסף בן שם טוב, בדרשה אשר עשה על משנת בן זומא אומר; ביום אשר שברו אויבי היהודים, לשלוט בהם ב׳מבקש השם׳ פירשו פסוק; או יהיה במה שכתב בעל ספר 'צפנת פענח׳, כי שער; האברבנאל במרכבת המשנה אשר לו; עיין בספר ׳ארון העדות׳ פ״ז; פירשו בעל שולחן ערוך בפרש׳ קרח; עיין בתחלת פי׳ רות לר׳ שלמה אלקבץ, אשר נקרא שמו ׳שורש ישי׳; ומה טובו דברי רבי שלמה אלקבץ בנדון זה, בפירושו למגילת שיר השירים, בפסוק דודי צח ואדום; תהלים פב, זה המזמור פרשו בעל העקידה, שער מ״ג, גם ר׳ שלמה אלקבץ בפ׳ כלם אחוזי חרב.

חלקים מהספריה ראיתים במרוקו אצל אחד היורשים, בהם דפוסים עתיקים. הספרים בארגזים במרתף והעש עושה בהם שמות. קיימת רשימת הספרים שהיו בספריה ובה מאות רבות של כתרים בכל מגווני מדעי היהדות וגם מהספרות הכללית. אני עומד לפרסם רשימה זו ולעמוד על משמעותה.

משפחתו

דומה כי לעת זקנותו. נפטרה אשתו של רבי וידאל. לא ידועים פרטים עליה. הוא נשא אשה שניה, את בתו של רבי יעקב אבן עטר לאחר פטירתו. היא ילדה לו שני בנים יצחק ואברהם. רבי וידאל נפטר בשנת שע״ט (1619),  והותיר את אשתו בהריון עם שני ילדים קטנים יצחק כבן שמונה ואחיו אברהם קטן ממנו, לאחר מותו היא ילדה את הבת רבקה. האלמנה גידלה את ילדיה תוך שהיא עמלה קשות לפרנסתם.

היא נפטרה ביום ה׳ באב הת״ב (1642), ובנה רבי יצחק דרש עליה מספר דרשות שבהן תיאר את מעלותיה, הן בסיוע לבעלה שיוכל לשבת ללמוד תורה מתוך יישוב הדעת, הן בקיום מצות כיבוד אב ואם בטיפולה המסור לאביה, והן בעמלה עם הבנים לגדלם וללמדם תורה:

באופן שלהיות שהגברת אמי היתה אשת תלמיד חכם והיתה סיבה לשיעסוק אדוני אבי זלה״ה בתורה, אני מובטח שתחלוק השכר עם אדוני אבי זלה״ה. גם מצד היותה משרתת תלמיד חכם לאביה שהיה תלמיד חכם וחסיד…. כשנפטר (אבינו] לבית עולמו הייתי אני שאני הגדול שבאחיי מח׳ שנים או ט׳ שנים, באופן שלא זכינו שישתדל אבינו זלה״ה בלמד אותנו התורה. באופן שהגברת אמי לבדה השתדלה עלינו, והיתה עוסקת במלאכתה לילה ויום כדי לפרנסנו כדי שנעסוק בתורה. כשגדלו הבנים הרעיפו עליה אהבה. גמלו לה בהכרת הטוב ובהוקרה, כפי שניתן ללמוד מהדרשות הרבות שנשא עליה בנה ר׳ יצחק בהספדה. בדרשות לא צויין אם היא הגיעה לגיל זיקנה.

רבי אברהם, רבי אהרן ורבי יהודה הצרפתי

בתקופתו של רבי וידאל פעלו בפאס הרבנים רבי אברהם ורבי אהרן הצרפתי כשוחטים, וכנראה הם מבוגרים מרבי וידאל. רבי שמואל בן דנאן חברו של ר׳ וידאל, בתשובה שכתב בשנת שע״ז [=1617] לרבי שמואל קוריאט לתיטואן, הוא מזכיר שבתמוז שנת של״ט (1579) באה לפניהם שאלה בדבר טרפש שניקב ושאלו את ׳הבודק הגדול הרב אברהם הצרפתי י״ץ׳ והשיב שקבלה בידו מן החכמים נוחי נפש ז״ל שמצד ימין טרפה ומצד שמאל כשרה׳. ר״ש בן דנאן מזכיר בתשובתו גם את החילוק שכתב בענין זה ׳החכם הר׳ אהרן צרפתי ז״ל׳. ומזכיר באותו ענין ׳והחכם השלם רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה הצרפתי ז״ל לא ידעתי מה היה נוהג. כפי דעתי בני משפחתו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן ז״ל לא התנהגו בכאן אותו מנהג שכתבנו… ׳. מכאן יוצא ששלושת הרבנים אברהם, אהרן ויהודה הם קרובי משפחה, וכנראה רבי יהודה עבר מפאס לכהן ברבנות בתיטואן. לפי שעה לא ידוע מה היתה קירבתם לרבי וידאל ואיך הם משתלבים בשושלת משפחת צרפתי.

 רבי יוסף הצרפתי בה״ר אהרן הנ״ל, מילא את מקום אביו במלאכת השחיטה והבדיקה, קיים ממנו בכת״י קונטרס בדיני טרפות לפי מנהגי פאס, והוא מצוטט על ידי חכמי פאס.

הערת המחבר: הוא מוזכר בתשובה במוצב״י, ח״ב, סימן קפח, וחתומים עליה ובי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי ורבי יעקב אבן צור, ושם כתוב: ׳וכן כתב מהר״ר יוסף הצרפתי ז״ל׳. התשובה נכתבה לפני שנת תע״ג, שהיא שנת' פטירתו של ו״ש הצרפתי. ומכאן שהוא נפטר לפני שנה זו. גם בשו״ת אבני שיש, מהדורת משה עמאר, ח״א יו״ד, סימן ז, מזכיר חיבור זה, ׳נמצא כתוב בקיצוו הטריפות לכמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה בכהה״ר אהרן'. העתק מהקונטוס הזה נמצא ברשותי. בנר המערב, עמ׳ 144, ייחס קונטרס הטרפות לרבי יוסף ב״ר אברהם הצרפתי, ואחריו נגררו רבים, ולא היא.ע"כ

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ' 23

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

רבי יצחק כנגיד

דומה כי בגלל מצבו הכלכלי הטוב של רבי יצחק ויושרו האינטלקטואלי, הקהילה בפאס בחרה בו לנגיד. כבר בראשית שנת ת״ג(1642) אנו מוצאים אותו מכהן כנגיד, נראה כי בשלהי שנת ת״ה, הוא הודח מהנגידות ובמקומו מונה ר׳ שם טוב בן רמוך. דומה שהדחתו הביאה את רבי יצחק להחלטה לעזוב את פאס ולעבור לעיר סאלי. בראשית שנת ת״ו הוא כותב ׳דרשתי בעיר סאלי יע״א, יום שבת קדש כ״ב לחשון שנת ארבע מאות ושש׳.בסאלי שהה עד סמוך לפורים שנת ת״ז.

או יתכן שעזיבתו את פאס היתה בגלל הקנאים שונאי ישראל שהשתלטו על העיר וסביבותיה. כת קנאית זו החליטה בט״ו לאלול שנת ת״ו, לסגור את כל בתי הכנסת בעיר ולהרוס אותם. הם הרסו את בית הכנסת הגדול של התושבים, בית הכנסת של המגורשים ובית כנסת על שם אתאזי. וביום צום גדליה שנת ת״ז הרסו את בתי הכנסת של תלמוד תורה ושל רבי יצחק אביזרדיל, ובערב כיפור הרסו את בתי הכנסת של מדרש ישן ומדרש חדש, ובין כיפור לסוכות, הרסו את בית הכנסת של רבי חיים עוזיאל. ונותרו בעיר רק שני בתי כנסת של רבי סעדיה ארבוח ושל רבי יצחק רותי, וזה הודות להיכרות שהיתה לבעליהם עם ראשי הקנאים. כשחזר רבי יצחק לפאס, קנה מהקהל את ׳זוג של תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ן׳ רבקה' בעשור ראשון לחדש אדר שני שנת ת״ז. בכסף זה הקהל פדה מהקנאים הפורעים את שרידי הכתלים והעמודים של בית הכנסת של התושבים. בשנה זו בשבת הגדול בפתיחת הדרוש, כתב: ׳זה דרשתי בשבת הגדול שנת ת״ז שנת חרבן בתי כנסיות הי״ג, ושנת ת״ו הייתי בעיר סאלי. בדבריו נשא הספד על הריסתם של בתי התפילה ׳עשיתי בכייה גדולה על חרבן בתי כנסיות הי״ג…׳. בתוכם בית כנסת ׳תלמוד תורה׳ שהיה בהנהגת משפחת הצרפתי.

בשנת ת״ח נפטר הנגיד ר׳ שם טוב בן רמוך, והיו מבין הקהל כאלה שקפצו לקבל את התפקיד, אך הקהילה העדיפה למנות שוב את רבי יצחק לנגיד. ובכסלו שנת הת״ט נתנו לו את כתב המינוי ובו התחייבו לו שכל נזק שיגרם לו ממילוי תפקיד הנגידות, ישולם על ידי הקהל. בשנת ת״י התגבר המלך על כת הקנאים והוציא את ראשיהם להורג. ראשי הקהל בפאס עם הנגיד רבי יצחק באו לברך את המלך ולהביא לו תשורה. ובהזדמנות זו ביקשו מהמלך שימנה את רבי יצחק לנגיד. אחר כך קם אחיו של ר׳ שם טוב בן רמוך עם אנשים התומכים בו, ופנו למלך בבקשה למנותו לנגיד במקום אחיו, הם שילמו למלך תמורת המינוי שמונת אלפים אוקיות. המלך הציע לרבי יצחק לקבל את תפקיד הנגידות, אך הוא סירב מאחר שלא רצה לשלם למלך עבור המינוי. המלך קנס אותו בחמשת אלפים אוקיות על סירובו. כשראה רבי יצחק שהמלך נתן עיניו בו, החליט לברוח מן העיר לתיטואן. הוא ארגן את רכושו ורכוש אחיו אברהם, כלי כסף וזהב וחפצים יקרי ערך ושלח אותו לפניו עם חמרים. בצאת החמרים מהעיר, והנה אחד ממשרתי חצר המלך רץ לקראתם ושאל של מי המשא שאתם מוליכים, הם ענו לתומם זה של רבי יצחק צרפתי. אמר להם אם כן, הוא בורח מן המלך, לכן כל המשא הזה יעבור ישר לארמון המלך. בעקבות תפיסת המשא, נאסר רבי יצחק עם שני בניו, והוטל עליו לשלם קנס בסך חמשת אלפים אוקיות מלבד רכושו שהוחרם. הוא מכר משא של עורות מהסחורות שהיו לו כדי לשלם את הקנס. קיים חשד, שאחד מהקהילה הוא שהלשין עליו. ממקרה זה, ניתן ללמוד על גודל נכסיו והיקף עסקיו של רבי יצחק.

רבי יצחק נפטר בחודש אדר תכ״א (1661), והשאיר אחריו משפחה ברוכה שממנה יצאו מנהיגים ותלמידי חכמים מאז ועד לדורינו.

ר״ח בנטוב, נוטה לומר שלאחר מה שהיה בקשר למינויו של הנגיד בשנת ת״י, שוב חזרו הקהל ומינו את רבי יצחק לנגיד, הוא מסתמך על דברי הבן רבי וידאל בהספד החודש שנשא על אביו:

"ואמרתי שצריך לעשות הספד עליו על ג׳ שלמיות שהיו בו: א – על שלמות התורה שלעתיד יוכר חסרונו. ב ־ על שלמות המעשה, שאעפ״י שהיה יכול לעקם מאויביו ומלשיניו, והיה יכולת בידו ליפרע מהם כפי הדין, עם כל זה היה כובש את יצרו, ולא לבד זה אלא שאם היה מעליל עליהם השר, היה עומד בפרץ עליהם כל היום וכל הלילה והיה מוציאם לאור. ג ־ על שלמות המרות שהיה מדריך את הקהל בדרך טוב ….

ר״ח בנטוב מתרשם מדברי הבן, שהם נאמרו על תקופה הסמוכה לפטירתו, ומכאן שהוא חזר להיות נגיד אחרי שנת ת״י. אם כי לדעתי, הדברים אינם מוכרחים, מה גם כי משנת התט״ז ואילך לא מצאנו שמו מוזכר לא בפסקים ולא בכרוניקות, וסביר יותר להניח לאחר הנזקים שנגרמו לו, העדיף לרדת מהבמה הציבורית שחשפה אותו לעינא בישא של פגעי השלטונות. מדברי הבן ניתן ללמוד כי רבי יצחק מילא תפקידו הציבורי באמונה, ביושר ובמוסריות.

למרות עיסוקיו המסחריים והציבוריים, ר׳ יצחק לא הסיח דעתו מלימודו ומהעמקתו בתורה. כדברי בנו רבי וידאל: ׳ידוע הוא שכל ימיו היה בעסק התורה ובעיון, ואעפ״י שמקצת ימיו היה עוסק בצרכי צבור ידוע הוא [שהעוסק] בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי׳. כלומר הוא לא רק קבע עתים לתורה, אלא ראשו ומחשבתו היו שקועים בעיון מעמיק בסוגיותיה.

היעב״ץ באגרת המלצה שכתב לרבי אליהו הצרפתי שעה שרצה לעלות לארץ ישראל, מתאר את רבי יצחק:

… החכם השלם הדיין המצויין תורה וגדולה במקום אחד, דעה יורה מי כמוהו מורה, כפי צורך השעה בשופרא וסנדל ומקל ורצועה לכל עושי רשעה, קנאי בן קנאי זה סיני, כל ימיו משרת ועמל עם הציבור כמשה עבד ה׳, ראש גולה ואב בית דין כמוהר״ר יצחק זלה״ה.

מדברי היעב״ץ נלמד כי רבי יצחק הנהיג את משרתו ברמה וביד חזקה ׳מקל ורצועה לכל עושי רשעה׳.

יצירתו

מתוך עזבונו הרוחני הגיעו לידינו אוסף מדרשותיו וחידושיו על התורה, מהם נוכל לעמוד על עושר ספרייתו ועל בקיאותו בספרות ההגות היהודית של הדורות הסמוכים לגירוש. חלק מהדרושים אינם אלא שלדי דרשות וראשי פרקים לדרשות שנשא, ומטרתו היתה להקל בהן על הדרשן להכין את הדרשה באותם נושאים. חלק ניכר מדרשותיו הם הספדים שנשא על נפטרים, בפקידת השבוע, החודש והשנה לתלמידי חכמים והמוני עם. ומכאן על מעורבותו בכל הנעשה בקהילה. חלק מהדרשות נשא לאירועים במחזור החיים, וחלקן נשא בשבתות במנחה או בשבתות המיוחדות. וכן חידושים שחידש בשיעוריו עם בעלי בתים בלילות. סביר להניח שמה שהגיע לידינו הוא רק חלק מזערי ממה שכתב. מעזבונו הרוחני פורסמו דרשותיו בשם ׳תולדות יצחק׳.

כמו כן רבי יצחק חיבר מפתח למדרש רבא על חמש מגילות. בקולופון של הכת״י כתוב: ׳אני יצחק … הצרפתי בראותי השכחה מצויה באדם השתדלתי …וחיברתי זה המפתח מעניינים מהרבות על חמש מגילות, והיתה השלמתו יום ד י״ט לחשון הת״ב…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 26

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-רבי אברהם הצרפתי ובניו 

רבי אברהם הצרפתי ובניו

רבי אברהם ב״ר וידאל נולד ככל הנראה בשנת שע״ו(1616) בקירוב. רבי אברהם נשא אשה בתחילת חודש סיון בשנת ת״ב (1642), בהיותו כבן עשרים ושש, גיל מבוגר יחסית מהמקובל באותם הימים. בשמחת חופתו הכניס ספר תורה שכנראה נכתב לשמו. בין השבחים שהעטירו על החתן בשמחת חופתו, על היותו מפורסם כבעל צדקות. בסוף חודש חשון ת״ה (1644), נולד לו מאשה זו בן שקרא את שמו וידאל על שם אביו. כנראה שלרגל עיסוקיו עבר רבי אברהם לגור בעיר סאלי.

סביב שנת תי״ד (1654), נפטרה אשתו אשר ילדה לו כנראה רק בן אחד, ר׳ וידאל. בי״ג בחשון בשנת תי״ד בטרם נשא ר׳ אברהם אשה שניה, התחייב לבנו וידאל בשטר על סך אלף ומאתיים ריאל: ׳אלף ריאל המגיעים לוידאל בחלקו מירושת אמו, בהתאם לתקנות המגורשים מקאשטיליא, ומאתיים ריאל הנוספים, מתנת האב׳.

לרגל עסקיו, שהה רבי אברהם זמן מה בעיר תיטוואן. בפרק זמן זה, נשא בנו, ר׳ וידאל, אשה מבנות העיר וקבע את מגוריו במקום. הוא הוליד ממנה בנים, אך הוא מת על פני אביו. אלמנתו והיתומים תבעו את ר׳ אברהם לפרוע את שטר החוב על סך אלף ומאתיים ריאל הנ״ל. התביעה שוגרה בידי חכמי תיטוואן לר׳ אברהם לעירו לסאלי. הלה השיב שכבר פרע את כל הסכום במתן סבלונות, תכשיטין ובהוצאות שונות לחתונת ר׳ וידאל. חכמי תיטוואן פסקו לחובתו, בנימוק שמאחר שהוא אדם אמיד, מסתמא מה שנתן לבנו בחתונתו, הכל היה בתורת מתנה כפי שנהוג במשפחות האמידות. הם קבעו כי עליו להישבע שאכן פרע את כל הסכום, ולא, יהא עליו לשלם. חומרת השבועה והשלכותיה הניאו את ר׳ אברהם מן השבועה, אך מאידך, גם לא נענה לדרישה לשלם לחילופין. בית-הדין הטיל עיקול על רכושו – כלי כסף וזהב ויהלומים, שהיו מופקדים בתיטוואן בידי רבי יצחק ביבאס. מנכסים אלה גבו האלמנה והיתומים כמחצית מסכום החוב.

דומה כי אחד מבני ר׳ וידאל היה תלמיד חכם ושמו רבי אברהם, הוא היה נשוי לבתו של הר׳ שם טוב הכהן, הוא נפטר בכ״ו לחשון התפ״ב, וחמותו שימשה כאפוטרופוסית ליתומיו. ובשנת התצ״ט בנו יוסף תבע בבית הדין בתיטואן חובות שהיו לאביו על יעקב לגראבלי.

אשתו השניה של ר׳ אברהם, היתה כנראה בתו של החכם רבי יעקב ביבאס מסאלי. הבנים הידועים שהיו לרבי אברהם ממנה הם, רבי שמואל ורבי אהרן, שניהם התפרסמו בחכמתם ובפעילותם הציבורית. ר׳ אברהם נפטר בחודש כסלו בשנת תמ״א (1681), כנראה בעיר סאלי.

המקורות מלמדים על היקף עסקיו של ר׳ אברהם ועל הרקע הכלכלי שבמסגרתו פעל. בתולדותיו נרשמו שתי פרשיות משפטיות מסועפות שהושיבו על המדוכה את חכמי תיטוואן, מכנאס, צפרו ופאס: האחת, תביעת כלתו, שהזכרנו לעיל; והשניה נסובה סביב חזקת חצר שהיתה לו בסאלי, ששימשה למגורי המשפחה וכמחסן לסחורותיו. כשנפטר רבי אברהם, קם בנו רבי שמואל בשנת תמ״ו(1686), לערער על פסק-הדין שניתן בתביעת אשת אחיו ועל הוצאתו לפועל, שנעשו לדעתו שלא כדין. חכמי פאס הצדיקו את הערעור, ואליהם הצטרפו חכמי מכנאס וצפרו. לעומת זאת, חכמי תיטוואן עמדו על דעתם. הדיונים בפרשה זו ארכו למעלה מעשרים שנה.

רבי אהרן ב״ר אברהם עסק במסחר בעיר סאלי, ואף עזר לאחיו הגדול ר׳ שמואל בהוצאת חיבורו ׳דברי שמואל׳.״ בשנת תע״א (1711) יזם את הוצאת הספר ׳צוף דבש׳ שחיבר סבו רבי וידאל, וחשב להדפיס גם את יתר חיבוריו. בתקופה זו כבר היה אלמן. מבניו של רבי אהרן, ידועים לנו שניים: ר׳ אברהם, שסייע בהגהת הספר ׳צוף דבש׳ בעודנו צעיר לימים; ור׳ שמואל, שעבר לגור באמסטרדם. בפולמוס נגד נחמיה חיון באמשטרדם, נזכר שמו של ר׳ שמואל ב״ר אהרן הצרפתי. הוא נמנה עם בית-הדין שבדק את הספר ׳עוז לאלהים׳ (ברלין תע״ג) ־ שחיבר ר׳ נחמיה חיון, כדי לראות אם יש בו דברי מינות. לפי סדר הזמנים ספק אם ־מדובר בבנו של רבי אהרן דנן, ויתכן שהמכר אינו משתייך למשפחת הצרפתי בפאס. ״

ר׳ אהרן, שהיה חדור תחושת יעוד בסיוע להוצאתם לאור של ספרי בני המשפחה, ביטא את כמיהתו לחבר יצירה משלו, לאחר שלא זכה לחבר ספרים, כפי שעשו אבות אבותיו ואחיו הגדול רבי שמואל. כך הוא כותב בשנת תע״א:

אך בשביל שראיתי שכל אבותי הקדושים זלה״ה וגם לרבות אחי הגדול כמוהר״ר שמואל זלה״ה, שכולם עשו ספרים הרבה אין קץ. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, למה חדל אני ולא זכיתי ודברתי במו פי אפילו מעט מזער תרי ממאה ממה שעשו הם…

ואומנם הוא צירף חיבור משלו כנספח ל׳צוף דבש׳, בשם ׳משגב האמהות׳. בו ביאר את הפרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא), אותו הקדיש לעילוי נשמת אמו, ואשתו ־ אם בניו. על אף עיסוקו במסחר הוחזק ר׳ אהרן בעיר כתלמיד חכם. בפסקי-דין שנכתבו בשנת תפ״ז (1727), על הערעור שקם על חזקת החצר שהיתה לאביו, הוא מתואר כ׳החכם השלם׳. נראה כי לעת זקנתו, רבי אהרן נמנה עם חכמי העיר סאלי ודייניה.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 32

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי

תנא דבי אליהו

רבי שמואל הצרפתי

רבי שמואל הצרפתי ב״ר אברהם נולד בשנת הת״כ (1660). מקום הולדתו המדוייק, אינו ידוע. אפשר שהיתה זו אחת משתי הערים פאס או סאלי. כמו כן עלומים פרטים על תקופת ילדותו ונעוריו; שמות מוריו ורבותיו, ומקום מושבם. אולם, מספר פעמים הזכיר ר׳ שמואל את העיר סאלי כמקום שבו חיבר את חידושיו, בסוף מסכת עירובין: ׳חידשתי זה בסלא יע״א וקלסוהו המעיינים׳. את פירושו למסכת הוריות מסיים:

אמר המחבר עיינתי מסכתא זו בעיר סלא יע״א, שנת לכ״ן שמ״ח [תמ״ח ־ 1688] …ואני בן כ״ח שנה… יהי רצון שכשם שזכיתי לכתוב חידושי מסכתא זאת, כך נזכה לכתוב בכל השיתא סדרי משנה…

אולם, אין לדעת אם דר בסאלי בקרבת בית אביו לעת הזאת, או שמקום ישיבתו הקבוע היה פאס, ואל סאלי הגיע רק לביקור משפחתי. ציונים ביוגרפיים השזורים בכתביו, אינם מאפשרים להגיע למסקנות ברורות בסוגיית המקום. בהקדמה לחיבורו ׳דברי שמואל׳ הוא מספר, כי את חידושיו למסכת ברכות, כתב שעה שהיה מלמד בישיבה ׳תלמידים קטנים הרבה הרבה המתחילים בלימוד הגמרא׳. אך הוא אינו נוקב בשם המקום שבו נערכו הלימודים. תלמידו, ר׳ יוסף ביבאס, כותב בהקדמה לספר ׳דברי שמואל׳: ׳אדוני מורי ורבי מנעורי גדלני כאב, אני הוא הפעוט והקטן מקטני תלמידיו…׳. כלומר, הוא למד לפני רבי שמואל תקופה ממושכת מגיל הילדות. אך אינו מזכיר את שם העיר בה נערכו הלימודים, אם כי יש רגליים להשערה שהיה זה בעיר סאלי, כיון שמשפחת ביבאס ידועה בעיקר בסאלי, ואינה שכיחה בעיר פאס. כנראה שר׳ יוסף היה גם קרוב משפחה לרבי שמואל מצד אמו. אישוש לכך ניתן למצוא גם בדברי רבי שמואל בחתימת אחד מפירושיו.

וזכות רבינו הגדול וזכות אבותינו הקדושים יגן בעדינו ובעד כל עמו ישראל בכלל, כדי שיסלק האל חרון אפו מעל כל עמו ישראל ומעלינו בכלל, ויסיר הדבר מעלינו, שבעונות הרבים נתפשט כצרע״ת ברוב המערב אשר שמענו שמעם, ובפרט פה עיר סלא יע״א אשר אני יושב [בביתי] זה שנת התל״ח ליצירה, יום ראשון לראש חודש אלול המרוצה ואני כבן שמונה עשרה שנה.

בתקופת הדפסת חיבורו, ישב ר׳ שמואל בפאס וכיהן בה כדיין בבית־ הדין. עוד בחיי אביו, הוחזק ר׳ שמואל כתלמיד חכם ודרשן, ואף כי הדרשות שהגיעו לידינו ממנו – שחלקן כתובות ערבית ־ הן מקוטעות וחסרות, יש ללמוד כי את דרשותיו נשא בנוכחות חכמים ובתוכם אביו.

נראה כי את חידושיו על התורה נשא במקהלות עם, כפי שהוא עצמו מזכיר: ׳ודע כי אחרי כתבי גם אחר שדרשתי ענין זה ברבים ביום שבת קדש וישכחוהו ת״ל, בא לידי פירוש הרב אבוהב וראיתי שכתב כדברי ממש…׳. והנושא הוא דיון ביישוב השגות הרא״ם על פירוש הרמב״ן לתורה, ומכאן שבדרשתו נכחו תלמידי חכמים רשומים.

אשתו של ר׳ שמואל היתה ככל הנראה מהעיר תיטוואן, מה שמסביר לנו את שהייתו מדי פעם בעיר זו, וכמה מחידושיו נכתבו בה: ׳עיינתי זה יום שבועות בטיטואן יע״א וכתבתיו שם יום ב ט׳ לסיון משנת אמ״ת …׳.

רבי שמואל גילה התעניינות רבה בבני משפחת צרפתי שנפוצו בארצות אחרות. כששמע מפי רבי שמואל הלוי, שליח העיר חברון, על ר׳ יוסף נתנאל צרפתי מאמסטרדם, ביקש מהיעב״ץ, שינסח עבורו מכתב במליצה ובחריזה נאה, אל ר׳ יוסף נתנאל, וכך כתב בין שאר דבריו: ׳איך שאול שאל האיש החשוב הגביר הנכבד והמיוחס לנו ולמולדתנו העמק שאלה, ־נשמח ויעלוז לבבנו בהתודע יוסף אל אחיו, כי קרוב לנו האיש החשוב מגואלינו הוא ולו משפט הגאולה…׳.

רבי שמואל היה ידוע חולי ונפטר צעיר לימים, בהיותו כבן חמשים ושלש, ביום שלישי ב׳ באב התע״ג(1713). מהקינות שקוננו עליו חכמי הדור, הגיעו לידינו הקינות שחיברו היעב״ץ מפאס, ורבי משה אבן צור מסאלי. מההספדים שנאמרו עליו, השתמר ההספד שנשא עליו רבי שמואל דאבילא בעיר סאלי. כן השתמרה איגרת תנחומים ששלח היעב״ץ בפטירת רבי שמואל, לבני המשפחה בעיר סאלי. האיגרת הופנתה ׳להחכם כה״ר יעקב ביבאס נר״ו, והנבון החכם כה״ר אהרן הצרפתי נר״ו, והנבון וחכם כה״ר יצחק צרפתי נר״ו, והנבון כה״ר עזריאל הצרפתי,. הנמענים, מבני משפחת צרפתי, היו כנראה אחיו או דודיו של ר׳ שמואל, ור׳ יעקב ביבאס שכנראה היה סבו.

ידועים לנו שניים מבניו: ר׳ אברהם ור׳ וידאל. שניהם טיפלו במסירות בעזבונו הרוחני, והצליחו להביא לדפוס כמה מחיבוריו. ר׳ אברהם יצג את משפחת הצרפתי במשפט חזקת החצר הנ״ל, ותואר כ-׳המשכיל הנבון כה״ר,. הוא שהה תקופת מסויימת בתיטוואן והיה שולח משם סחורות לפאס. הגיעה לידינו תביעה שהגיש בשנת תפ״ג(1723) נגד ר׳ אברהם בן פגין, בטענה שהמל״ף [בד משי] ששלח מתיטוואן, היה מונח בביתו של הנתבע בפאס, והלה שלח בו יד והשתמש בו לפרעון הקנס שהעלילו השלטונות על בני משפחתו. הנתבע הודה שאכן הסחורה היתה מונחת בביתו, אך טען כי הוא לא שלח בה יד, אלא אחיו אלעזר שהוא שותפו של התובע.

בעת פטירתו של רבי שמואל, היה בנו ר׳ וידאל עדיין עול ימים וטרם נשא אשה.

 עמלו בתורה

רבי שמואל מצעירותו נטה שכמו לעול תורה, ומצא בה את חדוות חייו. אהבתו לתורה, היתה כאש יוקדת בקרבו. ודבר זה בוקע ועולה פעמים רבות מתוך חידושיו. הוא הצטער צער רב, על טרדות שהזמן גרמא שמנעו ממנו להתמיד בלימודו, כפי שתיאר בהקדמותיו לחיבוריו. רבי שמואל שקד מאוד על לימוד מדוקדק, מתוך ענוה אמיתית ולהיטות לדעת ולהבין את הסוגייה על בוריה. בחיבוריו הוא מרבה לתאר את עמלו בתורה: ׳ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומהשי״ת אשאלה עזר וסיוע והוא יצילנו משגיאות כי״ר,.

ועוד כתב: ׳ודע כי עיינתי ודקדקתי והעמקתי עד מקום שיד שכלי החלושה והקלושה מגעת, וזהו מה שהשיגה ידי יד כהה,. הוא חזר מספר פעמים על דברים שכתב, כדי לבדוק היטב שלא נפלה בהם טעות: ׳אחר שחזרתי כמה פעמים על כל מה שכתבתי בזה המאמר, ושמחתי שמחה גדולה, בא לידי ספר צפנת פענח…/ מתוך השתוקקות למיצוי הכתוב ודיוקו, חש מחוייב להוציא מספר מהדורות לכתביו, כדי שלא ייכשל בפירושים שלא נתבארו ונתלבנו כל צרכם;

ויגעתי בו בעשר אצבעותי להוציא לאור דברי תורתנו הקדושה והטהורה וגם דברי מפרשיה רש״י והרמב״ן ז״ל. ושלשה מהדורות עשיתי בענין הלזה בשלשה זמנים מוחלפים. מהדורא קמא, בימי העליה. מהדורא תנינא, בימי העמידה. מהדורא תליתאה והיא זאת העיקרית, בימי הירידה ואני בשנת נ״ב תהלות לאל בשנת בעת״ה [התע״ב ־

1712] אחישנה ליצירה. ובשלשתן לדבר אחד נתכוונתי תהלות לשי״ת. וכל זה להודיעך כמה וכמה יגעתי בענין הזה לרוב התשוקה, ויגעתי ומצאתי בסייעתא דשמייא. וכמאמר רז״ל יגעת ומצאת האמן (מגילה ו ע״ב).

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי– עמ' 35

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תנא דבי אליהו

רבי שמואל עודד את הקורא לנהוג כמוהו בעיונו בדברי רבותינו: ׳וגם אתה תעשה ככה ליגע ולהעמיק ולהבין הדברים על בוריין, כי הדברים יגיעים, כאשר אתה רואה בעין השכל. ומעתה רשאי אני לחתום בשים שלום׳.

אחרי שנים היה רגיל לחזור ולעיין בדברים שכתב, כדי לבחון את דבריו מחדש, בין לעצמם, ובין אם נתעורר לכך מפני ספר חדש שהגיע לידיו וביקש לבדוק אם דברים שאמר צריכים תיקון:

אמר שמואל בימי חרפי ואני בן עשרים שנה, היתה לי תוכחה מגולה ואהבה מסותרת עם הרב הגדול כמוהר״ר עזריה פיג׳ו ז״ל… ועתה בהיותי קרוב לארבעים שנה… חזרתי על הענין בעיון נמרץ כפי כחי, ויטב בעיני הדבר כמו שכבר היה כתוב אצלי….

מדבריו לעיל ומאלה שיבוא להלן, נמצא כי בתיאור שתיאר את יגיעתו ועמלו בתורה, היתה לו מטרה כפולה: מחד, להעיר את תשומת לב הקורא שעליו ללמוד את חידושיו בעיון רב וביישוב הדעת. ומאידך, כדי לשמש דוגמה חיה לאחרים כיצד יש לעסוק בתורה. שמחתו של הר״ש על פירות עבודתו, שהתייגע בה הרבה, פורצת ועולה בדברי שבח והערכה מפליגים לעצמו:137 ׳ותירוץ זה יגעתי בו בעשר אצבעותי וברוך ה׳ אשר האיר את עיני. ומי שיש לו חיך לטעום יראה ויבחין, כי אין ערך כלל לתירוץ זה בס״ד, והבינהו היטב כי נכון עד מאד הוא. ולית בהדין מילתא ספיקא כלל והדברים שמחים כנתינתן מסיני. ודוק היטב…׳.

וכן:

ואתה ידידי המעיין המעמיק, דע שלא תגיע לידע ערך פירושי זה ודברי אלה [אלא] אחר הטורח והיגיעה לעיין כפי שכלך, גם אחר שתראה דברי המפרשים ז״ל בכמה הרכבות ובכמה הלבשות, אשר מעולם לא עלה על דעת התוס׳ ז״ל, ואחר כל זה בודאי הגמור תמצא מרגוע והנחה גדולה לנפשך בס״ד בדברי אלה, אשר הודעתיך קושט אמרי אמת כוונת התום׳ ז״ל, יומתקו דברי לחכך כצפיחית בדבש ותזכרני לטובה בלי שום ספק, שמענה ואתה דע לך.

יתירה מכך, בטחונו הגמור בשיטתו ובפירושיו, הביאוהו לבטל כל פירוש אחר, בין מה שנכתב עד ימיו ובין מה שיכתב לעתיד לבוא:

וכל מה שנאמר בפירוש דברי התוס׳ ז״ל חוץ מדברינו זה, מיום שנכתבו דבריהם עד היום והיום בכלל… דומיא דמה שראיתי למוהר״ש אלגאזי… גם כל מה שיאמר מהיום הזה והלאה עד סוף כל הדורות חוץ מדרכנו זה, הכל כאשר לכל דברי נביאות ודברים שאינם מתיישבים על הלב כלל, מחוסר הבנת דברי התוספות ז״ל. וברור בעיני כשמש בחצי השמים ובצהרים, שלא כיונו התוספות ז״ל אלא לדברינו דוקא, ודבריהם ז״ל ברורים ופשוטים לפנינו ממש כביעתא בכותחא.

או: ׳וכבר נתחבטו המפרשים בכוונתם ז״ל, מהר״א ן׳ חיים, ומהר״ש אלגאזי והרב בעל יד יוסף ז״ל, ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי, כמבואר למעיין המעמיק ואין להאריך בדיחוקם ז״ל, והמסתבר לפום עניות דעתין הוא מה שכתבתי ותו לא מידי, ומקום הניחו לנו מן השמים כן נראה בעיני, וק״ל.

הוא עצמו חש שעליו להצדיק את יומרתו זו, מה עוד שהוא חולק על ראשונים שקדמו לו, או מכריע בדברים שחלקו בהם ראשונים, תוך שהוא מחזק דברי האחד ודוחה דברי האחר. תעוזתו, כך הוא מסביר, נובעת דווקא מענוותנותו, שכן למודו נעשה מתוך צמאון עז ושקידה, ומתוך הכרה שאין התורה נרכשת אלא ביגיעה רבה:

ואתה ידידי המעיין הקורא בדברי אלה, אל תאשימני על מה שהכנסתי עצמי בין ההרים הגדולים, רעם היות דלפום ריהטא קושיתך עצומה, דאין ראוי לתולעת ולא איש שפל אנשים כמוני לדבר בפני גאוני עולם, דכולי עלמא מימיהם קא שתו. אבל מה אעשה אהובי, ונפשי מאד חשקה בתורה, ותורה היא וללמוד אני צריך. ולכן הדן אותי לכף זכות, השם ברוך הוא ידין אותו לכף זכות.

ובמקום אחר כתב: ׳ואל יאשימני הרואה במה שאני מכניס ראשי בין ההרים הגדולים, שבאמת אני אומר כי כל זה בא לי מאהבת התורה ואהבת האמת לאמתו. גם מצאתי און לי במה שמצאתי לרבותינו ז״ל יגעת ומצאת האמן, ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר, אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות׳. או:

הנך רואה בעיניך כי נשאתי ונתתי בהבנת דברי רבותינו הצרפתיים בעלי התוס׳ ז״ל, והעמקתי בדבריהם עד מקום שידי יד כהה מגעת, ונכנסתי לפנים ממחיצתי להכריע בין ההרים הגדולים רבני וגאוני עולם ז״ל. ואין להאשימני על ככה, כי אהבת ושמחת התורה שניהם גרמו, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. והאל ב״ה יודע, כמה גדלה שמחתי, ושמחתי שמחה רבה על כי יצאו לאור דברי התום׳ ז״ל בדיבור זה, דאין שמחה כשמחת התורה שתתעלה. יהי רצון מלפניו ית' שתמיד תהיה מחלקי ומגורלי ומחלק זרעי עד סוף כל הדורות, אנס״ו׳.

כבוד והערצה לתורתם של הראשונים

הוא מתאר את יגיעתו הרבה בהבנת דברי האמורא שמואל ודברי הרמב״ם, אך מצרף לה את האני מאמין שלו: זוהי חובתו ושליחותו של המעיין לרדת לעומק מחשבתם של גדולים, באמצעות העיון הקפדני, כדי שלא לשבש ולעוות את כוונתם של הראשונים, מפני כבודם וגודל ידיעתם. הוא אף הוסיף חוב פרטי מיוחד, ספק מחמת ענוה, ספק מחמת גדלות ־ קירבה שברוח עקב הזהות בשם שמואל. מדבריו עולה שמפעל זה הוא ייעוד, שכן אינו אלא גאולת דברי תורה נכוחים מן העירפול ומן השכחה, וככל גואל ומתקן עולם ראוי הוא לקבל שכר. מה גם שנתלוה לכך תפקיד של סנגור, שכן לא הסתפק רק בליבון תלמודם של האמורא שמואל והרמב״ם, אלא גם טרח מאוד לבצר את דבריהם:

והשם ב״ה יודע, כי הרבה טרחתי ויגעתי יגיעה רבה ליישב מילתיה דמר שמואל ע״ה,

 

גם פסקו של הרמב״ם ז״ל כפי פסק ההלכה, דהיינו כתנא קמא. ומלבד דודאי לפום צערא אגרא, עוד אני מוכרח לזה משום יקרא דשמואל ירחינאה ע״ה, כי שמי בקרבו שמואל שמואל, זכותיהו דשמואל והר״ם במז״ל ע״ה, יהיה בעזרי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אכי״ר מלפני אלהי השמים. ומאחר דהרבה טרחתי ללמד זכות על שמואל והרמב״ם ז״ל, מובטח אני דלעלמא דאתי נפקי לאפיף לאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לי בזכותם, אמן כן יאמר השם ב״ה לעד, למען שמו ותורתו הקדושה. הכבוד והאהבה שהגה לתורתם של רבותינו הראשונים, גרמו שירתום עצמו להילחם את מלחמת הקודש ללא פשרות, כדי להשיב אחור נסיונות לבטל את דעת הרמב״ן, מטעמים ומנימוקים הזרים לעניין עצמו. אולם, כיון שהקפיד הקפדה יתירה להוציא אמת לאור, טרח הרבה שלא לשגות בעיורון, או להגיע לביטולה של כל השגה, בלא בדיקה רק מחמת קנאתו לתורתם של ראשונים. אומנם מסר את נפשו להשיב על השגות שהשיגו האחרונים כלפי הראשונים. הוא הקדיש לכך חיבור שלם -׳נימוקי שמואל' שבו הירבה להשיג על הרא״ם [-רבי אליהו מזרחי], על אשר העז לחלוק על הרמב״ן בצורה שיטתית:

ומן התימה כי חכמתו של הרמב״ן ז״ל הגדולה והנשגבה והמפוארה, לא נעלמה כלל מעיני הגאון רא״ם ז״ל, והיאך אם כן לפעמים תולה בו בוקי סריקי. ואם מפני כי כונתו היתה להליץ בעד הרב מאור עינינו רש״י, לא מפני זה יוכחש האמת ויקובל האמת ממי שאמרו, ומה גם גברא רבה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל. אשר על כן נתלבשתי קנאה על הרמב״ן ז״ל, וקנאת ה׳ צבאות ותורתו הקדושה וחכמיה וחסידיה תעשה זאת. ונתתי את לבי לעיין ולהעמיק וליגע יגיעה גדולה, עד שאוציא לאור דברי הרמב״ן ז״ל בכל המקומות אשר תמצא ידי יד כהה.

במקום שלא מצא תשובה להשגה, או שסבר כי הרא״ם צדק בהשגתו, שמר ר׳ שמואל על שתיקה, כדי שלא לרפות ידיהם של אחרים במאמציהם ליישב את הדברים: ׳אך במקום אשר אראה לקוצר דעתי כי היטב לראות הגאון מוהרא״ם ז״ל, ויפה השיגו להרמב״ן ז״ל, טובה לי השתיקה, ולהניח הענין למי שדעתו רחבה יותר ממני. וברוך אל עליון אשר לא השבית להרמב״ן ז״ל גואל כמוני אני הקטן שמואל, ממני ילמדו אחרים וכן יעשו, עד שיצאו כל דברי הרמב״ן ז״ל לאור גדול בס״ד׳.

כמו כן, טרח בכמה מקומות ליישב את דברי הרמב״ם, בפרט במקום שנראית שיטתו שונה מדברי רוב הראשונים, וכשהצליח שמח על כך שמחה גדולה: ׳ונתבררו ונתלבנו יפה מילתיה דשמואל ע״ה, וגם פסק הרמב״ם ז״ל. ומחוורין הדברים כתלג חוור וכשמלה חדשה, כנתינתם מסיני בס״ד ודוק היטב והבן שפיר, כי הדברים יגיעים כאשר אתה המעיין המעמיק רואה בעיני שכלך, כי צררתי כל הצדדים אשר בכח האפשרות, כפי קוצר דעתי. אשר אין להשיגם אלא אחר היגיעה הגדולה הרבה יותר מדאי, ויגעת ומצאת האמן כדברי חז״ל. וה׳ ב״ה יודע, כי ששתי כעל כל הון על כי מצאתו חבר לרבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, הלא הם אשלי רברבי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל׳.

קנאתו לתורתם של הראשונים היתה עקבית ומבוססת על ההכרה בגדולתם ובסמכותם. בתחום זה נכלל גם מנהגם של ראשונים, הוא לימד זכות על היתר אכילת אורז בפסח, בניגוד לדעת עמיתו היעב״ץ, ונימוקו היה: ׳שלעולם אין לזוז ממנהג הראשונים ולא להתחכם עליהם ׳דאטו קטלי קני באגמא הוו׳. גם על מרן ר״י קארו הירבה להגן.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר