תנא-דבי-אליהו-להרהג-רבי-אליהו-הצרפתי


תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

מתקופה זו ואילך עד למאה העשרים, משפחת צרפתי בפאס העמידה מתוכה שושלת חכמים ומנהיגים רוחניים, שעמדו בראש הקהל, במשך למעלה מארבע מאות שנה. חכמי בית הצרפתי התברכו ביצירה פוריה ונודעו בפעילות ענפה לטובת בני עמם. הם הנחילו לדורות יצירה ענפה ומגוונת: פרשנות למקרא, לתלמוד, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה; ספרי דרוש והגות, שאלות ותשובות ופסקים, שירה ופרקים בתולדות עם־ישראל. אולם, חלק ניכר מהחיבורים הללו אבדו, בעקבות פרעות ופגעי טבע. גם מיעוט החיבורים ששרדו, חלקם נפגעו ממצוקות הזמן עש וטחב, או התפוררו לדפים בודדים ולחצאי דפים. חוסר אמצעים והיעדרם של בתי-דפוס במרוקו עד למאה העשרים, תרמו למלאכת ההרס.

רבי יצחק בנו של רבי וידאל הא׳, מצאנו אותו חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות לבעליהן כלפי הגוים, שהתקבלה בחדש אייר ש׳ שכ״ח (1568). כנראה כתב פירוש למקרא, כי בנו רבי וידאל הב׳ מזכיר חידושים משמו פעמים רבות בחיבורו ׳צוף דבש׳.

רבי וידאל הצרפתי ב״ר יצחק הב׳. נולד סביב שנת ש׳(1540),על רבותיו נמנה הרב אברהם עוזיאל, והוא מזכירו בהקדמתו לביאורו למגילת אסתר: ׳אשר שמעתי מפי ה״ר אברהם עוזיאל, אשר קרתי ושתיתי מים מבארו באר מים חיים׳. רבי וידאל נמנה על חכמי העיר פאס סביב שנת שנ״ב (1592), כי הוא חתום לראשונה עם חכמי העיר על התקנה המסדירה את ענייני הקידושין שהתקבלה בראש חודש אלול שנת שנ״ב (1592 ). ובתקנה שלפניה כפי שמופיע בספר התקנות שהתקבלה בט״ו אדר שמ״ח (1588), הוא לא חתום. ודומה שחלק ניכר מהחכמים החתומים בשנת שמ״ח מתו סמוך לחתימה זו, כי רובם לא חתומים על התקנות שהתקבלו אחריה משנת שנ״ב ואילך, להוציא בודדים כמו: רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן רבוח ורבי אברהם הכהן. רוב החכמים החתומים משנת שנ״ב ואילך, הם שמות חדשים שלא נזכרו קודם בתקנות. רבי וידאל חתום על תקנות שתוקנו בין אלול שנ״ב לחשון שע״א (1605-1592). בתקנות שנתקנו בשנת שס״ג רבי וידאל לא חתום וכנראה בשנה זו שהה מחוץ לעיר פאס. הוא חתום עם הרבנים: רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן ריבוח, רבי יצחק אבן צור, רבי שמואל בן דנאן, רבי ישעיה בקיש, רבי יוסף בן חביב, רבי אברהם הכהן, רבי יעקב חאג׳יז, רבי אברהם הכהן הרופא ורבי שמואל ן' חביב; רבי אהרן אבן חיים, רבי יצחק אבן זמרה, רבי שאול סרירו ורבי יחייא בירדוגו; רבי יוסף אבן עמרם, רבי יצחק אבזרדיל, רבי יוסף נהון, רבי יצחק אבן שלום; רבי יוסף הכהן ורבי יצחק ביבי. רבי וידאל התפרסם כחסיד ובעל מעשים, דרשן ובעל כושר ריטורי. בשנת בצורת שהיתה בשנת שע״ג בעצרת תפילה, הוא נבחר להיות שליח ציבור, וגם לשאת דברי התעוררות בעצרת, ומיד נענו בגשמי רצון. כפי שמתואר בספר דברי הימים של פאס:

ובניסן של שנת השע״ג היתה עצירת גשמים, וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית            וביום ר״ח של אייר התענינו שלא כדעת חכמים… והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כמוה״ר וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם…. וביום ה׳ עשינו תענית שלישית ונתקבצו כל הקהל כולם…. ודרש ג״כ החכם הנז׳…. ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות, שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנז': שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בניו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואח״כ אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחוייב, עם כל זאת מצד שיש לו, בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה…. והנה הקב״ה אבינו ויש לו במה לפרנס…. ואם אינו רוצה, הנה הוא יודע הדין. והטיח ח״ו דברים כלפי מעלה בחסידותו, שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. ודרש ג״כ בלשון ערבי,והניח אפר על ראשו ועל ספרי תורה, וגעו כל העם בבכיה גדולה, ונכנע לבם לאביהם שבשמים….

מהתיאור דלעיל נלמד על הרושם העז שעשו דברי רבי וידאל על השומעים ׳וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה׳. דומה שרבי וידאל היתה תורתו אומנותו ולא עסק בדברים אחרים, לכן מצבו הכלכלי לא היה משופר ולא הותיר אחריו כל רכוש.

יצירתו

רבי וידאל היה מושך בעט סופר, הוא כתב פרשנות למקרא, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה. הוא כתב הקדמות לחיבוריו בהן הסביר את שיטת כתיבתו והגותו. בהקדמה לפירושו למגילת אסתר, מתאר את המניעים שהביאוהו להעלות על ספר את הגיגיו וחידושיו, א׳ החובה המוטלת על האדם להנציח את חידושיו, שגם אחרים יהנו מהם; ב׳ מאחר שהשכחה מצויה, הרי הדברים הכתובים יקלו על המחבר לשחזר אותם:

איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה בלבו, מוטל הוא עליו לעזרו ולסמכו ולרפדו שלא יעבור ממחשבתו, ולהעלותו על ספר. ואם כן לא יעשה, ענוש יענש על זה וחייב ליתן את הדין, כמ״ש שהשוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו. והנה יקשה מה בידו לעשות אם שכח, אלא בעבור שיש בידו לסמכו בתחבולות אם שכחו, בהיות לאל ידו לעשות תחבולה לזכרה והוא הכתיבה, ולא כן עשה ענוש יענש….

לכן אמרתי בלבי אני הנער הנצב וידאל צרפתי בן לאדוני החכם הגדול הה״ר יצחק הצרפתי, בן החכם הגדול גוזר ים החכמה לגזרים הה״ר וידאל נ״ע להעלות על ספר זה מעט אשר בינותי בספרים ובסופרים וינקתי מהם לא מפני אשר השיאני גודל לבי לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, כי אם יען וביען כשל כח הזכרון…. לזה יעצתי עצות לחזק בדקי ולא אהיה מתחייב בנפשי, ואקום קל חיש ואקח קסת הסופר במתני ועט סופרים לכתוב זאת זכרון בספר….

להלן החיבורים שהגיעו לידינו:

צוף דבש פירוש על התורה. לחיבור זה לא השתמרה הקדמת המחבר, שמן הסתם היתה קיימת. בפירושו הוא מפרש את התורה בעיקר על פי הפשט. סיגנונו בלשון קצרה ותמציתית. עוד בהיותו בכתובים נעשו ממנו העתקות שהגיעו מחוץ למרוקו, ועל פיהם הוא מצוטט פעמים רבות על ידי החיד״א. את השם לחיבור קבע נכדו רבי אהרן: ׳וקראתי שמו צוף דבש, מצד כי ינעמו בחיק כל קורא בו כצפיחית בדבש׳. ומוסיף ׳כי מאת ה׳ היתה זאת, כי ראשי תיבות צו״ף, הוא צרפתי וידאל פאס׳. הוא אשר הביאו לדפוס (אמשטרדם תע״ח). מגילת סתרים פירוש על מגילת אסתר, המחבר כתב לזה הקדמה ארוכה. החיבור נדפס ונכרך יחד עם צוף דבש.

הצעת רות פירוש נרחב על מגילת רות, הקדים לפירושו הקדמה ארוכה בה דן באריכות למה קבעו לקרוא מגילה זו בחג השבועות: ׳אמר וידאל, לפני בואי לברר וללבן דברי המגלה היקרה מגלת רות, נתתי את לבי לדרוש ולתור על הדבר הקשה אצלי זה ימים, והוא מדוע תקנו לנו קדמונינו קריאת המגילה הלזו בחג השבועות׳. הספר ׳הצעת רות׳ נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

אוצר נחמד פירוש על תהלים, הוא נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

פירוש על מגילת איכה, רבי וידאל כתב פירוש למגילת איכה, הוא מזכיר אותו בפירושו למגילת אסתר ד, יד: ׳כאשר פירשתי הדבר בהקדמתי למגלת איכה, ע״ש׳. במחצית הראשונה של המאה הי״ח עמדו להדפיסו יחד עם הספר ׳אמרי יושר׳, ומשום מה לא יצאה מחשבה זו לפועל.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'17-14

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

השגות על הרא״ם על פירוש רש״י לתורה, נדפס כנספח לספר ׳נימוקי שמואל׳ של נכדו רבי שמואל הצרפתי(אמשטרדם תע״ח).

אמרי יושר ביאור על מדרש רבה, בהקדמה לחיבור, רבי וידאל מציין את השיטה בה נקט בפירושו: ׳קח לך מעיין ביאורי זה על המדרש רבה, כי באמת על אדני האמת הוטבעו ומצמרת הפשט לוקח, נטעיו נטעי נעמנים׳. כלומר נוהג לפרש את המדרש על פי פשוטו, בלי להעמיס עליו רעיונות על פי הקדמות שונות כדרכם של הדרשנים, הרחוקות מפשט הלשון ומכוונת בעל המאמר. בהקדמה הוא מזכיר דרכים שונות הקיימות בהבנת המדרשים ובפירושם. אם כי הוא עצמו מציין ׳כי כוונתי ומגמתי רדיפת האמת, אחד המרבה ואחד הממעיט ולדעתי כל יתר על כנטול דמי׳. כלומר, הוא שולל פרשנות נרחבת הגותית מדרשית או קבלית, הרחוקה מלשון המדרש. בהקדמה הוא עוסק גם בשאלת זהות מחברו של המדרש רבה.

סמוך להדפסת חיבורו ׳צוף דבש׳, הוחל בהכנות להדפסת חיבור זה עם המדרש רבה, ולהוסיף לו כנספח את ביאורו של רבי וידאל למגילת איכה. לשם כך ביקשו את הסכמת והמלצת היעב״ץ לתרום למען הדפסת הספרים, ומשום מה הדבר לא יצא אז לפועל.

הספר ׳אמרי יושר׳ נדפס לראשונה מכת״י(ברלין תרכ״ו), ולאחר מכן יצא במהדורות נוספות בורשה.

דרך הקדש פירוש לספרא. רבי וידאל עסק במדרשי אגדה, הוא עסק גם במדרשי הלכה כמו חברו רבי אהרן אבן חיים, וכתב פירוש שיטתי ותמציתי על ספר ׳תורת כהנים׳. בהקדמה לחיבור מציין את מטרת פירושו ואת היגיעה הרבה שיגע בחיבורו, והוא מניח שהקורא הרגיל לא יכול לדמיין את גודל היגיעה הנדרשת לעבודה מעין זו. כמו האורח הנגש לשולחן הערוך, לא יעריך נכונה את טורח בעל הבית בהכנת השולחן ובמנעמיו, כך מי שלא מכיר מלאכת קודש זו, אינו יכול לתאר את העמל שנדרש בכתיבת פירוש זה:

כי אשר אל השלחן הערוך יבא, לא יעריך ולא ידע ערך טורח שטרח בעל הסעודה ואת טובו. אמנה טרחתי ויגעתי לדעת אן מקום מוצא הברייתא ותחנותה בתלמוד ולתור ולבקש דברי רש״י עליה, כי מבלעדי זה היה ספר זה כדברי הספר החתום.

למעשה פירושו יש בו הרבה יותר ממה שהזכיר, כי הוא נושא ונותן בדברי התלמודים והספרא ובפירושי הראשונים עליהם. בהקדמה הוא דן גם בזהותו של מחבר הספרא.

כשמשווים את ׳דרך הקדש׳ לספר ׳קרבן אהרן׳ פירושו של ר׳ אהרן אבן חיים לספרא, בולט ההבדל בדרכי כתיבתם. משום שרבי וידאל כותב בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד כי לעיתים קשה לעמוד על תרומתו ועל חידושיו. וזה סיגנונו בכל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור, בהקדמה שכתב לספר ׳אמרי יושר׳, שציטוט ממנה יובא להלן.

לעומת זאת, ר׳ אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״, בלשון מליצית, כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו. שאכן גם חיבורו במהדורה ראשונה ושניה שכתב בהיותו בפאס, פירושו הכיל את תמצית עיונו בסוגיות הנידונות. ומשום כך הספר היה גדול באיכותו אבל קטן בכמותו. וכשהגיע לויניציאה כדי להדפיסו, ראה שם את הספרים הנדפסים גדולים בכמותם, ואז חשב עם עצמו, כי מי יעריך חיבור קטן הכמות כשלו, לעומת הספרים גדולי הכמות והאיכות המודפסים, ומשום כך כמעט התייאש מלהדפיסו: ׳אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואיך יראה יתוש אחד [=חיבור קטן] בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלה אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם׳. אולם לאחר שעיין בספרים המודפסים, ראה שגודל הכמות בהם נובעת מכך שהמחברים כתבו את כל מהלך עיונם בסוגיה, שיטה שבה נהגו במרוקו לחנך את הנערים לדרכי העיון. אז התאושש והחליט לכתוב מהדורה נוספת לפירושו, שבה כתב מחדש את כל מהלך עיונו בכל סוגיא וסוגיא ובכך גדל חיבורו בהיקפו ובכמותו:

אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי! עזרי מעם ה׳, ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוס, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה. וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם.

כלומר, פירושו הרחב בהיקפו אשר בו משא ומתן ארוך בליבון הסוגיות בחריפות ובקיאות, ובביאור דברי הראשונים, נועד כדי לחבב חיבורו בעיני המעיינים, והוא חיקוי לשיטת הפילפול שנהגו בה אז מחברי ספרים מחכמי אשכנז וארצות הבלאקאן.

ספר ׳דרך הקדש׳ הוהדר לראשונה מכת״י על ידי הרב נחום מרגליות (הוסיאטין תרס״ח), עם הספרא בצירוף הארות והערות.

כאמור דרכי פרשנותו וסיגנון כתיבתו של רבי וידאל, הוא ניסוח קצר ותמציתי, עד שנדמה לקורא בעיון ראשון שהדברים פשוטים ואין בהם חידוש. ורק לאחר העמקה בדבריו ניתן לעמוד על פרשנותו וחידושו, כפי שכותב היעב״ץ בהקדמתו לספר ׳אמרי יושר׳ פירושו על מדרש רבא:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה בהשקפה ראשונה, יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילא, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה, אוכל התוך וזורה הקליפות, ודבריו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות,

על כן היו דבריו מעטים, והמה מדובבות מאליפות, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,

וציציו ופרחיו בשמים ראש מר דרור נוטפות, כל שוגה בו יחכם, ואמור יאמר כלך אצל יפות, והרוצה ליהנות יהנה, בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל, ואז ימצא מרגוע ויתורצו לו הקושיות שיש במאמר, ולבבו יבין ויבחין מה הוקשה לחז״ל בכתוב והיאך יתיישב המקרא כמין חומר על פי דרשתם.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'- 20-17

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

ספרייתו

מתוך חיבורי רבי וידאל ניכר, שעמדה לרשותו ספריה עשירה ומגוונת, הוא מצטט מספרי פרשנות למקרא וספרי הגות של חכמי ספרד, מימי הביניים ואילך עד לדורות הסמוכים לגירוש. כמו כן מצטט מדברי חכמי אומות העולם. חלק מהספרים מתוכם הוא מצטט היו בכתבי יד, כי בזמנו עוד לא פורסמו בדפוס. מתוך חיבוריו משמע שהיתה לו ידיעה גם במדעי הטבע, ונראה שהיתה לו ידיעה גם' בחכמת הרפואה. דומה שרבי וידאל, הוא זה שהניח את הבסיס לסיפריית משפחת הצרפתי. חכמי המשפחה בדורות שאחריו הוסיפו בה ספרים. והפכוה לאוצר של ספרים במדעי היהדות בכל התחומים לבני העיר. היו בה ספרים נדירים. ספרים מהספרות הכללית וגם כתבי יד רבים. ספריה זו היתה קיימת בפאס עד לשנות הששים של המאה העשרים. בימינו היא היתה ממוקמת בבית כנסת של הרא״ה הנקראת ׳צלאת לחכם׳ [=בית כנסת של חכם]. כשהחלה העליה הגדולה לארץ, היורשים החליטו לחלקה ביניהם. חלק ממנה נמסר לספריה למדעי היהדות של אוניברסיטת בר אילן על ידי אחד היורשים..״

הערת המחבר: להלן מידגם מהספרים המוזכרים בחיבוריו: ׳מגלת סתרים׳ דף כא טור ג ד״ה הוא אחשורוש, בסופו 'מנחה חדשה׳ על התורה, פ׳ כי תבא; ה״ר דוד קמחי; הרש״ט בן ש״ט בפי׳ לאבות: הה״ר יהודה עוזיאל זצ״ל; האברבנאל ב׳מרכבת המשנה׳ בתחילת מגילת אסתר, ר׳ יוסף בן שם טוב, בדרשה אשר עשה על משנת בן זומא אומר; ביום אשר שברו אויבי היהודים, לשלוט בהם ב׳מבקש השם׳ פירשו פסוק; או יהיה במה שכתב בעל ספר 'צפנת פענח׳, כי שער; האברבנאל במרכבת המשנה אשר לו; עיין בספר ׳ארון העדות׳ פ״ז; פירשו בעל שולחן ערוך בפרש׳ קרח; עיין בתחלת פי׳ רות לר׳ שלמה אלקבץ, אשר נקרא שמו ׳שורש ישי׳; ומה טובו דברי רבי שלמה אלקבץ בנדון זה, בפירושו למגילת שיר השירים, בפסוק דודי צח ואדום; תהלים פב, זה המזמור פרשו בעל העקידה, שער מ״ג, גם ר׳ שלמה אלקבץ בפ׳ כלם אחוזי חרב.

חלקים מהספריה ראיתים במרוקו אצל אחד היורשים, בהם דפוסים עתיקים. הספרים בארגזים במרתף והעש עושה בהם שמות. קיימת רשימת הספרים שהיו בספריה ובה מאות רבות של כתרים בכל מגווני מדעי היהדות וגם מהספרות הכללית. אני עומד לפרסם רשימה זו ולעמוד על משמעותה.

משפחתו

דומה כי לעת זקנותו. נפטרה אשתו של רבי וידאל. לא ידועים פרטים עליה. הוא נשא אשה שניה, את בתו של רבי יעקב אבן עטר לאחר פטירתו. היא ילדה לו שני בנים יצחק ואברהם. רבי וידאל נפטר בשנת שע״ט (1619),  והותיר את אשתו בהריון עם שני ילדים קטנים יצחק כבן שמונה ואחיו אברהם קטן ממנו, לאחר מותו היא ילדה את הבת רבקה. האלמנה גידלה את ילדיה תוך שהיא עמלה קשות לפרנסתם.

היא נפטרה ביום ה׳ באב הת״ב (1642), ובנה רבי יצחק דרש עליה מספר דרשות שבהן תיאר את מעלותיה, הן בסיוע לבעלה שיוכל לשבת ללמוד תורה מתוך יישוב הדעת, הן בקיום מצות כיבוד אב ואם בטיפולה המסור לאביה, והן בעמלה עם הבנים לגדלם וללמדם תורה:

באופן שלהיות שהגברת אמי היתה אשת תלמיד חכם והיתה סיבה לשיעסוק אדוני אבי זלה״ה בתורה, אני מובטח שתחלוק השכר עם אדוני אבי זלה״ה. גם מצד היותה משרתת תלמיד חכם לאביה שהיה תלמיד חכם וחסיד…. כשנפטר (אבינו] לבית עולמו הייתי אני שאני הגדול שבאחיי מח׳ שנים או ט׳ שנים, באופן שלא זכינו שישתדל אבינו זלה״ה בלמד אותנו התורה. באופן שהגברת אמי לבדה השתדלה עלינו, והיתה עוסקת במלאכתה לילה ויום כדי לפרנסנו כדי שנעסוק בתורה. כשגדלו הבנים הרעיפו עליה אהבה. גמלו לה בהכרת הטוב ובהוקרה, כפי שניתן ללמוד מהדרשות הרבות שנשא עליה בנה ר׳ יצחק בהספדה. בדרשות לא צויין אם היא הגיעה לגיל זיקנה.

רבי אברהם, רבי אהרן ורבי יהודה הצרפתי

בתקופתו של רבי וידאל פעלו בפאס הרבנים רבי אברהם ורבי אהרן הצרפתי כשוחטים, וכנראה הם מבוגרים מרבי וידאל. רבי שמואל בן דנאן חברו של ר׳ וידאל, בתשובה שכתב בשנת שע״ז [=1617] לרבי שמואל קוריאט לתיטואן, הוא מזכיר שבתמוז שנת של״ט (1579) באה לפניהם שאלה בדבר טרפש שניקב ושאלו את ׳הבודק הגדול הרב אברהם הצרפתי י״ץ׳ והשיב שקבלה בידו מן החכמים נוחי נפש ז״ל שמצד ימין טרפה ומצד שמאל כשרה׳. ר״ש בן דנאן מזכיר בתשובתו גם את החילוק שכתב בענין זה ׳החכם הר׳ אהרן צרפתי ז״ל׳. ומזכיר באותו ענין ׳והחכם השלם רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה הצרפתי ז״ל לא ידעתי מה היה נוהג. כפי דעתי בני משפחתו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן ז״ל לא התנהגו בכאן אותו מנהג שכתבנו… ׳. מכאן יוצא ששלושת הרבנים אברהם, אהרן ויהודה הם קרובי משפחה, וכנראה רבי יהודה עבר מפאס לכהן ברבנות בתיטואן. לפי שעה לא ידוע מה היתה קירבתם לרבי וידאל ואיך הם משתלבים בשושלת משפחת צרפתי.

 רבי יוסף הצרפתי בה״ר אהרן הנ״ל, מילא את מקום אביו במלאכת השחיטה והבדיקה, קיים ממנו בכת״י קונטרס בדיני טרפות לפי מנהגי פאס, והוא מצוטט על ידי חכמי פאס.

הערת המחבר: הוא מוזכר בתשובה במוצב״י, ח״ב, סימן קפח, וחתומים עליה ובי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי ורבי יעקב אבן צור, ושם כתוב: ׳וכן כתב מהר״ר יוסף הצרפתי ז״ל׳. התשובה נכתבה לפני שנת תע״ג, שהיא שנת' פטירתו של ו״ש הצרפתי. ומכאן שהוא נפטר לפני שנה זו. גם בשו״ת אבני שיש, מהדורת משה עמאר, ח״א יו״ד, סימן ז, מזכיר חיבור זה, ׳נמצא כתוב בקיצוו הטריפות לכמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה בכהה״ר אהרן'. העתק מהקונטוס הזה נמצא ברשותי. בנר המערב, עמ׳ 144, ייחס קונטרס הטרפות לרבי יוסף ב״ר אברהם הצרפתי, ואחריו נגררו רבים, ולא היא.ע"כ

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ' 23

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר