מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו-מ "יהדות מרוקו"פרקים בחקר תרבותם –יששכר בן עמי
מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
ה " תקאף " הוא פולחן נפוץ בעולם המוסלמי בכלל ובצפון אפריקה בפרט, וידוע גם בחלקים שונים בעולם. מקומו בחיי האוכלוסייה המוסלמית והיהודית חשוב ביותר. זה מנהג הקיים עד היום ( הספר נכתב בשנת 1976 ), אף על פי שניכרים בו סימני נסיגה מאז התפשטות התרבות האירופית בצפון אפריקה.
הערת המחבר – בכמה ספרי רפואה עממית יהודית מתרגמים מונח זה, הרווח אצל יהודי צפון אפריקה, ב "קשור". מובנו של התקאף הוא סגירה, נעילה, עתירה, כישוף משתק. אצל הגברים זה שיתוק כוח הגברא. בפי הצרפתים Nouerie de L' auguillette . אצל הנשים זוהי נעילת אבר המין, שמטרתה לשמור על בתולי האשה או להופכה לעקרה.
א.פ…קישור לאתר בצרפתית המפרש את הנושא…מעניין
אחד הראשונים שנגע בנושא זה היה מוּליירא-MOULIERAS- שציטט כמה נוסחאות לא שלמות הרווחות אצל המוסלמים. שנתיים אחריו, הקדיש גדופרוא- דמומבינה כמה שורות לבעיה בספרו " Les ceremonies de mariage en Algerie , אולם רק בחיבורו של דוטה ישנה דוקומנטציה ראשונה של מנהג זה.
מושאם אחריו, הביא כמה נוסחאות מענינות אפילו חוקר מנוסה כווסטרמארק לא עמד בתחילה על תפוצתו וחשיבותו של פולחן זה. במחקרו על החתונה המוסלמית במרוקו מציין הוא מנהג זה רק אצל שבט ברברי אחד. מאוחר יותר, הוסיף כמה פרטים מענינים על התקאף. לדה מזכירה כמה נוסחאות לא ידועות, ומדיי״ חוזר על דבריה מבלי להזכירה בשמה.
קשה לעמוד על ראשיתו של מנהג זה הנפוץ בין היהודים והמוסלמים שבצפון אפריקה, וכן לא קל להחליט איזו קבוצה אתנית השפיעה כאן על חברתה. מן הראוי לציין שספרי המגיה הערביים נמנעים מלמסור נוסחאות של התקאף, אף על פי שקיומו מוכח על ידי הנוסחאות המרובות המיועדות לבטלו. פסוק קשה מספר דברים, שנתן מקום לפירושים שונים, מוסב לפי התרגום הירושלמי על ״איסורי דחתנין וכלה״.
דברים כד, פסוק ו: לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב: כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל.
אברהם אבן עזרא דן בהסבר זה. אצל יהודי כורדיסטאן, בזמן החופה, מבקש הרב מהנוכחים, בשם אותו פסוק, שלא לגרום נזק לזוג הצעיר, ואין ספק שמדובר פה בתקאף. כמובן, יתכן שהקשר לפסוק מאוחר הוא, אבל דומה שעפ״י הרמז המוזכר על ידי התרגום הירושלמי וגם ע״י אבן עזרא, מותר לשער שאנו עומדים מול מקרה טיפוסי של התקאף. בתקופה המקראית, לפי קונטנו, מנהג זה היה קיים כבר אצל האשורים והבבלים.
מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי-נוסחאות התקאף
השמוש הנפוץ ביותר של התקאף מיועד לשמירת בתולי הנערה מכל פגע. אחריו בא בטול כוח הגברא של האיש וכן הטלת עקרות על האשה ישנם עוד כמה סוגים, והם:
- תקאף חלקי הנעשה לגבר. במקרה זה אין בכוחו של הבעל לבוא אל נשים, אחרות חוץ מאשתו.
- תקאף הנעשה לאשה לגבי גברים אחרים חוץ מבעלה.
- תקאף שמטרתו לעצור את הוולדנות אצל אשה מרובת ילדים .
- תקאף נגד חיות ויסודות הטבע.
התקאף הנעשה לילדות בצפון אפריקה היה חשוב מאוד, כי מטרתו היתה להגן על בתוליהן עד החתונה. בחברה בה אי הוכחת בתולי הכלה היא אות קלון וביזיון למשפחתה, אין להתפלא על חשיבותו של המנהג הזה. בתקופה שלפני ההשפעה הצרפתית המכרעת, הרשו היהודים לבנותיהם לצאת מהבית רק לעתים רחוקות, אך בכל זאת קיימו את התקאף. תושבי האטלס, המפוזרים בכפרים קטנים, הקפידו עוד יותר על מנהג זה. בערים, בהן האמנציפציה של הנשים התחילה מוקדם יותר, המשיכו לרוב לחסן את הבת שעבדה בבית החרושת, על מנת להרחיקה מסכנות אפשריות.
קיום התקאף לפני החתונה מיועד בראש ובראשונה לשמור על בני הזוג מכל כשוף. אולי גם למנוע מביי הזוג קיום יחסים, אף על פי שלעולם אין בני הזוג נשארים לבדם. סבה נוספת לבצוע התקאף בבני הזוג באה לא מצד ההורים אלא מצד אויבים ובעלי נקמה: ארוס או ארוסה שנעזבו על ידי בן־הזוג, בחורה המקנאת בחברתה, הרצון לזכות ברווח קל כל אלה אחראים לתקאף זה.
נוסחאות התקאף:
- נראה נא כמה נוסחאות בהן משתמשת האם לשמירת בתולי בתה. פעולה זו נעשית בהגיע הבת לגיל שש או שבע. הנוסחה הבאה נפוצה ביותר ומשותפת למוסלמים וליהודים: כשהבת מגיעה לגיל המקובל, פונה אמה למוסלמית בעלת נול. שתי הנשים קובעות יום בו תביא האם את בתה. מועד זה חייב להיות היום שבו מסיימת בעלת המקצוע המוסלמית את אריגת השטיח או השמיכה. אז באה האם בליווי הבת ומוסרת למוסלמית סוכר. אח״כ היא מפשיטה את בתה, קושרת מטפחת סביב עיניה, רוחצת אותה סביב הנול, ובאותה שעה מקריבה קטורת. היא מעבירה אותה שלוש פעמים מתחת לנול ובפעם האחרונה מוציאה אותה ישר לחצר, על מנת שהבת לא תראה את הנול. שבוע לפני חתונת הבת מביאה האם אותו נול לביתה ואם אפשר — גם את אותה מוסלמית בעלת המכשיר. האם רוחצת את בתה מתחת לנול ומסרקת אותה. כל אותו הזמן היא מבעירה קטורת, גופרית, ודבק אמוני. אסור שיחסר דבר מאותו הנול. אם הנול איננו כפי שהיה בשעת ביצוע התקאף (אם חסר לו מסמר או חלק אחר, דרך משל), לא תתבטל השפעתו עכשו.
הערת המחבר : אינפורמנטית אחת ממרקש ספרה לי את המקרה הבא אודות אשה שעשתה תקאף לבתה. זמן מועט אחרי זה האם נפטרה והיה צורך לחכות עשר שנים עד שהצליחו לבטל את התקאף של הבת (שכמובן התחתנה בינתים). הסבה היתה שאף אחד לא ידע מה היה מצבו של הנול בזמן ביצוע התקאף. נוסחה זו עם כמה שינויים היא היחידה המובאת בספרו של ווסטרמרק על טקסי החתונה במרוקו (עמי 151). וכז על ידי A. Choa'1'b, עמי 173—174.
- באזור הריף לוקחת האם סיכת־ראש ביום בו באים לבקש את יד בתה. היא קוראת שלוש פעמים רצופות את שם הבת ואחר כך סוגרת את הסיכה.
- בדמנט לוקחת האם מטחנת־גרעינים שניתן לפרקה; מניחה חלק בצד אחד ואת החלק השני הלאה. הבת: עוברת בין שני החלקים ואז אומרת האם: ״מה תנחיל האד אלבנת חתא אלנהאר תנחיל האד ארחה״ (בת זו תפתה רק ביום בו תפתח המטחנה). כשרוצים לבטל את התקאף, לוקחים שוב את המטחנה והאם (או אשה אחרת) רוחצת את הבת ליד המכשיר. האם נותנת אחר כך לבתה לשתות מהמים שהתאספו במטחנה. במשך כל הפעולה שורפים קטרת.
- הנוסחה הבאה נפוצה בכפר תאחסאנט שבאטלס המערבי: האם לוקחת שבע סיכות, מחממתן ומכניסה אותן בתוך שרף ריחני ואומרת: ״מה תסיראח חתא איתסארחו האד ליבארי״ (היא לא תהיה חופשיה עד שהסיכות תשתחררנה).
כמה ימים לפני החתונה, רוחצת האם את בתה, מבעירה קטורת גופרית ומתירה את הסיכות.
- באזור הסום, מבצעת האם את התקאף שבוע לפני החתונה. היא קוראת שלוש פעמים: ״הו שמחה! הו שמחה! הו שמחה!״ ובכל פעם משיבה הבת: ״נעאם״ (כן). לאחר מכן האם מכריזה ״אנא רבאת שמחה בנת זוהרה פהאד אל־חיכּ״ (אני סוגרת את שמחה בת זוהרה [שם האם] בקופסה זו). מיד לאחר אמירת דברים אלה היא סוגרת את הקופסה. ובאותו יום עושה אם הכלה או החתן אותו דבר לחתן..
התקאף נגד הגבר, השולל ממנו את כוח הגברא, מבוצע כמובן נגד רצונו וללא ידיעתו.
- על מנת לנקום באדם מסוים, הולכים ל״חכם״ ומבקשים ממנו שיבצע את התקאף נגדו. ה״חכם״ לוקח סכין וסוגר אותו תוך כדי אמירת הנוסחה המקובלת והזכרת שם האדם שנגדו מכוון הכישוף. ה״חכם״ יכול להשתמש גם במנעול, ראי ועוד.
- ה״חכם״ כותב על הניצב של הסכין כמה שמות, ועל הלהב עצמו כותב הוא את שם האיש שאותו מכשפים. לאחר מכן הוא מכניס את הלהב לתוך הניצב וקובר את הסכין על סף ביתו של האיש באומרו: ״פלאן בן פלאן, אנא רבתאק. האד תקאף מה איתחאל חתה נחיל האד אסכיך (פלוני בן פלוני, אני סוגר אותך. התקאף ייפתח רק כשאפתח סכין זה).
- ה״חכם״ לוקח פול, צובעו בכחול וחותכו לשנים. על כל חלק הוא כותב את שם האיש וגם שמות אחרים, עוטף את הפול בחתיכת בד וקושרה בחוט. את הפול טומן ה״הכם״ על סף בית האישי, וכשהאחרון נכנס לביתו, הוא אומר: ״קפאלתיק בהאד אל־פולה, מה תחיל חתא אנהאר לי תחיל האדיק אל־פולה״ (אני סוגר אותך בפול זה. אתה תיפתח רק ביום שפול זה ייפתח).
- לביצוע התקאף בבוז׳אד וכן באזור הריף, די בכתיבת שם האיש על איזה כלי שקוברים בפתח בית האיש, וכן באמירת הנוסח!; המתאימה בעברו את הסף.
10 הולכים ל״חכם״ הכותב על ביצה את שם האיש ושמות אחרים, בזמן הכתיבה אומר החכם: ״להאד אל־עיזרי איכון אתקאף״ (לבחור הזה יהיה תקאף). קוברים את הביצה או שומרים אותה.
- -האדם המזיק משתדל לקרוא בשם אהד מבני הזוג בשעה שזה חוזר מהחמאם או מטקס אחר שהתנהל מחוץ לבית. אם האחרון עונה, אומר האדם את הנוסחה, והחתן נהיה ״מתאקף״בן־הזוג־יכול להשתחרר רק לאחר שימסור לאדם שבצע את התקאף 4 ק״ג סוכר או 5.
- הולכים ל״סחחאר״ (מכשף) ומבקשים ממנו לבצע תקאף נגד מישהו. המכשף כותב נוסחה על נייר וטומנים אותו בפתח בית האיש המכושף. על מנת להשתחרר חייב האחרון למסור עוגות וכסף לאיש האחראי לתקאף וכן להכין קטורת של דבק אמוני.
- לשם עשיית תקאף לבעל לבל יקיים יחסים עם נשים אחרות, לוקחת האשה ביצה שהוטלה ביום חמישי ומסובבת אותה שלוש פעמים סביב ירכה הימנית. באותה ביצה היא משתמשת לעוגה שבעלה אוכל.