תריתל-פרעות-פאס


הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון-פריקת היהודים מנשקם ב־5 באפריל 1912

התריתל

בן נאים נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. כשישיבה זו סגרה את שעריה לאחר הפרעות ב־1912 הוא עבד בתפקידי נוטריון, שליח ציבור וסופר עד פטירתו ב־1966. הוא היה חובב ספרים מובהק ובמשך חייו אסף אלפי ספרים וכתבי יד והם שימשו אותו בחיבור יצירתו הנודעת ׳מלכי רבנן׳(ירושלים 1931) – אוצר ביבליוגרפי על רבני מרוקו. כתביו נשמרו אצל בני משפחתו והם כוללים פירושי מקרא, דרשות ופסקי הלכה.

העדות האחרת היא פרי עטו של הרב שאול אבן דנאן(1972-1880), יליד פאס אף הוא. הוא היה בנו של הרב הנערץ ר׳ שלמה אבן דנאן(1929-1848), שנטל חלק בוועד החירום מיד לאחר התריתל. ב־1934 מונה שאול לדיין בבית הדין הרבני במראכש, ולאחר מכן במוגדור ב־1939. ב־1949 נבחר לכהן בתפקיד הרב הראשי של מרוקו. בסוף ספר השו"ת שחיבר ׳הגם שאול׳ (פאס 1959, ירושלים 1977) נוסף נספח, ועניינו כרוניקה היסטורית של האירועים שהתחוללו במרוקו בתחילת המאה העשרים ערב כניסתה של צרפת לאזור.

 בכך הוא המשיך מסורת משפחתית, מכיוון שכבר במאה החמש עשרה הרב סעדיה אבן דנאן, מאבות אבותיו, העלה לכתב את הנסיבות ההיסטוריות שבהן הגיעו מגורשי ספרד למרוקו ב־1492. בסגנון מליצי וספרותי, בהשפעת הליריות התנ״כית, תיאר ר׳ שאול את הימים הקשים באפריל 1912 ואת המאורעות שחווה על בשרו. הערך הייחודי של עדותו, הכוללת פרטים שאין למצוא בשום מקום אחר, טמון ביכולת הניתוח האישית שלו ובחדות העין הייחודית שלו שהציג בהן את העובדות.

נוסף למאגר הנתונים העשיר הזה, יש בידינו כמה עדויות בערבית־יהודית, מהן גם עדויות ראייה. שלמה הכהן היה גזבר הקהילה היהודית בפאס, וביומנו המתאר בלשון הערבית את השנים 1925-1879 סיפר את קורות הקהילה עד יום פטירתו.

 חשיבותה של עדותו מצויה בעובדה שגם הוא חווה על בשרו את האירועים ב־1912 ותיאר אותם ביומנו. יתר על כן, ב־1913 הוא מונה לחבר בוועדה האחראית לפיצוי של קרבנות התריתל. העותק המקורי של יומנו הופקד בעבר בארכיון הקהילה היהודית בפאס וככל הנראה אבד. למרבה המזל, עותק מצולם שלו נמצא בספרייה הלאומית בירושלים. חנניה דהן תרגם לעברית ב־1975 את היומן, והוא פורסם בספרו של הרב דוד עובדיה(2000-1913) על יהודי פאס.

לבסוף, פרטים אישיים התקבלו משני מקורות נוספים. באסופת הטקסטים בערבית־יהודית של לואי ברונו ואלי מלכה יש תעתיק לטקסט בערבית־יהודית שכתבה אישה אלמונית שסבלה גם היא בפרעות .נוסף על כך, ז׳ורז׳ט בנסימון שוקרון פרסמה ב־1993 קצידה על התריתל, קינה בערבית, שנאספה מפיה של אישה מפאס, מסעודה סמעון, שהייתה אז בת יותר מ־95 שנה. קינה זו חיבר ר׳ משה לוי, תלמידו של ר׳ יוסף בן נאים וחתנו.

שלב ראשון – פריקת היהודים מנשקם ב־5 באפריל 1912

עוד לפני הפרעות בפאס אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ב־5 באפריל 1912 החרים הצבא הצרפתי את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של חיילי הצבא השריפי התבצעו בקרב תושבי המלאה, באמתלה שאלה סיפקו את הנשק לשבטים הברברים.

 הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים, ושבין היתר מולאי אלחאפיד ווזירו הם שחימשו אותם בחשאי, כדי שיוכלו להילחם נגד צבא צרפת. להלן אטען כי אין לדחות את ההשערה שמדובר בפעולה מכוונת שיזמו הצרפתים, שהיו עדים לאומץ שהפגינו היהודים בעת שהגנו על עצמם ב־1911 וביקשו להימנע מפעולות הגנה דומות לקראת המהומות הצפויות.

הערת המחבר : כך רמז אלמליח כבר בזמן הפרעות, בדוח שלו מ־29 במאי 1912 הקהילה היהודית שלא יכלה לחשוב על להגן על עצמה, מפני שנפרקה לחלוטין מנשקה כמה ימים קודם לכן על ידי השלטונות המרוקניים, באמתלה חסרת שחר, שמלמדת עד כמה המרד היה מאורגן ולא ספונטאני כפי שהתאמצו כמה לומר.

כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים הבטיחו להם המפקדים הצרפתים הטבות(50 פרנק) אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים היו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאח, תקפו את הנשים והכו את התושבים במקלות. כפי שהיה אפשר לצפות, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בעיר המוסלמית לאחר ההתקוממות, שם התגלו יותר מ־30,000 רובים.

לפי דוח של עמרם אלמליח, העסכרים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת הובל באלימות רבה בליל שבת לקסרקטין, ושם, ׳לפי פקודת קצין צרפתי, ״במסגרת החקירה״ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי׳.

מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו אוהבי הצרפתים קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של מואניה (אפריל 1911) אלא גם את השגרירות החדשה, בהנהלת אנרי רייניו. אלמליח פנה אל רייניו במחאה תקיפה ובדרישה לפעולות עונשין חמורות נגד החיילים האשמים, ואיים לגייס לשם כך את דעת הקהל באירופה. אפילו הקונסול הבריטי התרגש מן הדברים. לא נערכה שום חקירה, אך המחאות של אלמליה והעימותים והקללות במהלך החיפוש ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. העושר ושפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו מחוסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר