היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס


היהודים בעולם האסלאם – ברנרד לואיס

היהודים בעולם האסלאםהיהודים בעולם האסלאם

ברנרד לואיס

תרגמה מאנגלית – מרים שקד

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – ירושלים

מבוא

מתוך סקירת תולדות היהודים בימי הביניים ובעת החדשה מסתבר שיהודי התפוצות יכולים לפרוח ואולי אף לשרוד באופן משמעותי רק בחסות אחת מבין הדתות יורשות היהדות – הנצרות והאסלאם. למעשה, יריעת תולדות היהודים, וליתר דיוק החלק החשוב שבהן, בין חורבן מרכזי היהדות העתיקים ובין הקמת מדינת היהודים החדשה, נפרשה כולה בארצות האסלאם או בארצות הנצרות. מדי פעם היו אומנם יישובים יהודיים באזורים שבשליטת תרבויות ודתות אחרות, כגון הודו וסין, אולם – למרות מידת הסובלנות הרבה שממנה נהנו – הם לא שגשגו. הם לא נטלו חלק בחייהן ובתרבותן של הארצות הללו וגם לא בחיים ובתרבות של העם היהודי, ונראה שלא תרמו להם תרומה חשובה כלשהי. רק עם בוא האסלאם זכו קהילות היהודים הקטנות בהודו למעט תשומת לב ולמעט פעילות. בממלכות ההינדואיזם, הבודהיזם והדתות האחרות שבמזרח הרחוק נותרו היהודים מעטים ולא פעילים, ולא משכו לעברם רדיפות או חסדים, ואפילו לא תשומת לב. בהודו ההינדואית ובסין התנוונה היהדות. השימוש שעשה ההיסטוריון ארנולד טוינבי במונח "מאובן", כדי לתאר את היהודים וקבוצות מיעוט אחרות ששרדו מן העולם העתיק, עורר ביקורת רבה. ואכן, "מאובן" כתואר לחיי היהודים התוססים במזרח התיכון, באירופה ובארצות אמריקה, נראה מגוחך. הוא פחות מגוחך כשמשתמשים בו לגבי קהילות היהודים המבודדות והמשותקות שבדרום אסיה ובמזרחה.

המרכזים העיקריים של חיים יהודיים ופעילות יהודית מאז ראשית ימי הביניים היו תמיד בארצות האסלאם והנצרות. מסתבר שבשתי הדתות הללו טמונה תכונה משותפת המסייעת לחיים יהודיים פעילים, תכונה הנעדרת בתרבויות הנשלטות על־ידי ההינדואיזם, הבודהיזם ואמונות אחרות, שעליהן ניתן אולי להוסיף בימינו את הקומוניזם. תחת שלטון נוצרי או מוסלמי, חיי היהודים לא היו תמיד נוחים. לעתים קרובות העליבו או שנאו אותם; בזו להם, דיכאו אותם וטבחו בהם, אבל לעולם לא התעלמו מהם. בעיני הנצרות והאסלאם, ופירושו של דבר בעיני הנוצרים והמוסלמים, יש ליהודים וליהדות שיעור קומה עולמי: הם ידועים; הם תופסים מקום, ומקום חשוב, במערך התאולוגי וההיסטורי של היקום. לטוב או לרע, יש להם משמעות. הנוצרים אימצו את כתבי הקודש היהודיים. המוסלמים אומנם לא הרחיקו לכת עד כדי כך, אך היו מוכנים להכיר בכתבי הקודש היהודיים כשריד משובש של התגלות אמיתית. לגבי הנוצרי והמוסלמי כאחד לא היתה הדת היהודית זרה ומגוחכת. היא הייתה אמונה הדומה לשלהם, גם אם בנוסח קדום שעבר זמנו. הם יכולים להעניש את היהודי על שאינו מכיר בגירסתם שלהם, בגירסה הסופית של דבר אלוהים, אבל הם לא יבטלו את היהודי כמשתייך לכת או לפולחן שולי, אחד מני רבים אחרים. באשר למאמין – לו קל יותר לשאת רדיפות מאשר התעלמות מקיומו.

מסתבר שמלכתחילה נדרשו תנאים מסוימים כדי לאפשר את קיומה של הסימביוזה התרבותית – ומעבר לכך את קיומן של ההשפעות התרבותיות ההדדיות – שהולידה את מה שמכונה עתה בשם המסורת הנוצרית יהודית בעולם המערבי ומקבילתה באסלאם. עד המאה העשרים, כאשר עמדותיהם של יהודים ומוסלמים כאחד עברו שינוי קיצוני, יש למונח ״אסלאמי־יהודי״ משמעות ותוכן אמיתי לפחות באותה המידה כמו"נוצרי־יהודי״, ככינוי למסורת תרבותית מקבילה, שהיא, בדרכים רבות, דומה.

ככל הידוע לי, רק חוקרים מערביים השתמשו במונח ״אסלאמי־יהודי״; הוא לא התקבל על־ידי יהודים או מוסלמים בארצות האסלאם, משום שאף אחד מבין הצדדים לא ראה את היחסים ביניהם באור הזה. בעת הנוכחית זהו מונח שמשמעותו היסטורית בלבד, משום שהמסורת האסלאמית־יהודית חדלה להתקיים כגורם בעל חיות. המסורת נהרסה, ונושאיה יצאו לגלות או למדינת ישראל, שם שני ענפי העם היהודי, יהודי האסלאם ויהודי הנצרות, נפגשים שוב לראשונה מזה מאות שנים רבות, ונאבקים על יצירת סינתיזה חדשה, מבוססת על יהדותם המשותפת. המפגש משקף בצורה מוקטנת את ההתנגשות בין שתי התרבויות שמהן צמחו; האחדות לא תושג בקלות. הניסיון יקבע באופן חלקי את המאמץ המקביל ליצירת קשר סימביוטי חדש ושונה בין מדינת ישראל והעולם המוסלמי המקיף אותה, ובחלקו ייקבע על־ידיו.

בפרקים שלהלן נסיתי לבחון את מקורותיה, פריחתה וסיומה של המסורת האסלאמית היהודית, ולהציב את התהליכים האלה על רקע ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה האסלאמית. במרבית הזמנים והמקומות היו יהודי הנצרות המיעוט הלא־נוצרי היחיד בארץ שכולה נוצרים. לעומת זאת היו היהודים תחת שלטון האסלאם ברגיל מיעוט אחד בין מיעוטים דתיים רבים, ועל־פי־רוב לא החשוב ביניהם. עמדת האסלאם כלפי היהדות, ושל המוסלמים כלפי היהודים, היא איפוא היבט אחד בבעיה רחבה ומסובכת יותר. הפרק הראשון מוקדש לפיכך לעיון כללי ביחסים שבין האסלאם ודתות אחרות – בתאולוגיה ובחוק, בהלכה ובמעשה. הפרק השני דן בראשיתה ובהתהוותה של המסורת האסלאמית־ היהודית, ועוסק בעיקר בתקופת ההיווצרות ובתקופה הקלטית באסלאם הביניימי. הפרק השלישי מתרכז באימפריה העות׳מאנית, האחרונה בין המדינות האסלאמיות העולמיות, ומולדתן של קהילות יהודים גדולות וחשובות; הוא נוגע גם בקצרה במדינות מוסלמיות אחרות בצפון אפריקה ובאסיה. נושאו העיקרי של הפרק הרביעי והאחרון, המקיף את המאות התשע־עשרה והעשרים, הוא עידן ההשפעה המערבית על עולם האסלאם והשלב האחרון במסורת האסלאמית היהודית.

הספר שלפנינו מבוסס על סדרת הרצאות – Gustave A. and Mamie w Efroymson Memorial Lectures – שנשאתי ב־,Hebrew Union College ,Cincinnati, Ohio בנובמבר 1981. הרחבתי במידה ניכרת את החומר שהצגתי בהרצאות האלה והוספתי הערות. ברצוני להביע את הוקרתי למארחי ולקהל שומעי הקשובים ובעלי הידע, אשר ממשאלותיהם ומהערותיהם הפקתי תועלת רבה. תודתי נתונה לאגודת ׳כל ישראל חברים׳ על הרשות להשתמש בארכיונים שלה ולסגל הארכיונים על סבלנותם ואדיבותם. אני חייב תודה לידידים ולעמיתים אחדים שקראו גירסאות קודמות של הספר והעירו את הערותיהם. לפרופסורים ש״ד גויטיין, חליל אינלצ׳יק ואיתמר רבינוביץ׳; ולפרופסורים יהודית גולדשטיין ואמנון כהן, שניהם חברים במכון ללימודים מתקדמים בשנה האקדמית 1983-1982, על שהקריבו בנדיבות חלק מזמנם העמום בכדי לקרוא את הטיוטות שלי. נעניתי בהכרת תודה להצעות אחדות, ואני מתנצל בפניהם על שדחיתי אחרות. אני מבקש להודות למר ניקולה סטברולקים מאתונה על עזרתו ועצתו הנדיבות והמועילות בבחירת האיורים ובהשגתם. לבסוף, תודה מיוחדת לדוד אייזנברג, תלמיד מוסמך במחלקה ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון, על מאמציו הבלתי נלאים כעוזר מחקר, ולגברת דורותי רותבארד שלא התלוננה על ההדפסות הרבות ללא ספור עם תיקונים ושינויים במסע הארוך שהוביל מן הטיוטה הראשונה של ההרצאות ועד הנוסח הסופי של הספר.

נוסח צרפתי של חלקים אחדים בפרק א׳ יצא לאור ב־(1981) Annates. ברצוני להודות לעורכי כתב העת הזה על הרשות להשתמש מחדש בחומר בכרך הזה.

נוסח עברי של פרק א׳ ראה אוד בספרי: עלי היסטוריה – קובץ מאמרים בהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ״ח.

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרות

פרק ראשון האסלאם ודתות אחרותהיהודים בעולם האסלאם

שני סטריאוטיפים שולטים במרבית הדברים שנכתבו על סובלנות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי. הראשון מתאר לוחם קנאי, פרש ערבי היוצא מן המדבר רכוב על סוסו, בידו האחת החרב ובשנייה ספר הקראן, ומציע לקורבנותיו את הבחירה בין השתיים. תמונה זאת, שנתפרסמה בזכותו של אדוארד גיבון(Gibbon) בספרו ׳ירידתה ונפילתה של הקיסרות הרומית׳, היא לא רק כוזבת, אלא אף בלתי אפשרית – אלא אם נשער כי מדובר בגזע של סייפים איטרים. בנוהג המוסלמי שמורה יד שמאל לצורכי טוהרה, ושום מוסלמי המכבד את עצמו, בעבר כן עתה, לא ישתמש בה כדי לשאת את הקראן. התיאור השני, שהוא לא פחות אווילי, הוא של אוטופיה בין-דתית ובינגזעית, שבה גברים ונשים בני גזעים שונים, הדבקים באמונות שונות, חיו זה לצד זה ב" תור זהב ", שבו שלטו שלום והסכמה בלתי מעורערים, נהנים משיוויון זכויות והזדמנויות, ועמלים יחדיו לקידום התרבות האנושית. במונחים יהודיים, לפי התיאור האחד, האסלאם הקלסי היה משהו בדומה לאמריקה בעת החדשה, ואולי אף טוב יותר; על־פי האחר, הוא היה משהו בדומה לגרמניה בימי היטלר, ואף גרוע יותר, אם בכלל הדבר אפשרי.

שני התיאורים הם כמובן מעוותים ביותר. ואולם בדומה למרבית הסטריאוטיפים, יש בהם גרעין של אמת. משותפת לשניהם העובדה, שהם חדשים יחסית ושמקורם במערב ולא באסלאם עצמו. לגבי נוצרים ומוסלמים כאחד הסובלנות היא מעלה חדשה, ואי־הסובלנות – פשע חדש. לאורך מרבית תולדותיהן של שתי העדות הסובלנות לא זכתה להערכה וכך גם אי־הסובלנות לא היתה מידה מגונה. כמעט עד לעת החדשה אירופה הנוצרית בעצמה לא נהגה בסובלנות ולא הוקירה אותה, ואף לא נפגעה ביותר בשל העדרה אצל אחרים. ההאשמה שהוטחה תמיד נגד האסלאם לא היתה שתורותיו נכפו בכוח – דבר שהיה מקובל וטבעי – אלא שתורותיו כוזבות. בדומה לכך מן הצד המוסלמי, הטענה לסובלנות, שעליה שומעים עתה רבות מפי אפולוגטים מוסלמיים, ובמיוחד מפי מליצי־יושר של האסלאם, גם היא חדשה ומקורה זר. רק בעת האחרונה ממש החלו אחדים מבין סנגורי האסלאם לטעון שחברתם העניקה בעבר שיוויון זכויות ללא־מוסלמים – ואולם טענה דומה אינה נשמעת מפי דוברי התחייה האסלאמית, ומבחינה היסטורית אין ספק שהצדק עמם. החברות המוסלמיות המסורתיות לא העניקו שיוויון זכויות כזה ואף לא התיימרו לעשות זאת. יתר־על־כן, בעיניהן הדבר לא היה נחשב כלל למעלה, אלא להזנחה במילוי חובה. שהרי כיצד ניתן להעניק יחס שווה לאלה הדוגלים באמונה הנכונה ולאלה הדוחים אותה בעקשנות? הדבר היה מופרך מבחינה תאולוגית והגיונית כאחד.

האמת, כתמיד, היא במקום כלשהו באמצע בין הסטריאוטיפים המנוגדים והסותרים, והיא מסובכת יותר, מורכבת ומגוונת יותר מכל אחד מביניהם. עד כמה היה האסלאם סובלני בעבר? התשובות לשאלה זאת תלויות בהגדרות שנקבעו למונחיה של השאלה. מה כוונתנו באומרנו ״אסלאם״? הדבר אינו כה קל או מובן מאליו, כפי שנראה ממבט ראשון. מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? גם לה הגדרות רבות ושונות והיא מעוררת שאלות, שאחת החשובות ביניהן היא אמתיהמידה שאנו קובעים להשוואה.

הגדרת האסלאם מעוררת שאלות שהן כבר מן הידועות. כפי שכבר צוין פעמים רבות, במילה ׳אסלאס׳ מקובל להשתמש במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות הסופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקוראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.

אולם המילה ׳אסלאם', בדומה למילה ׳נצרות׳, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת אחרי מות מייסדה. במובן זה המונח 'אסלאם׳ כולל בתוכו תאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן הזה עשוי להיות שונה מן האסלאם של הנביא כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.

ואולם, ככלל, ההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות, בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת; ישו מת על הצלב. מחמד לא זכה למות קדושים אלא לעוצמה. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח׳ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.

לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח ׳אסלאם׳ הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל־ פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח'אומנות מוסלמית׳, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי תרבותיים מסוימים ולא רק דתיים. המונח ׳אומנות נוצרית׳ מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא־נוצרים, החיים בתחום העולם הנוצרי. בדומה לכך, ׳מדע מוסלמי׳ פירושו מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכל שאר המדעים, שנוצרו בתחום התרבות המוסלמית ושניתן להם ביטוי בדרך כלל בערבית ולפעמים באחת הלשונות האחרות של האסלאם. חלק גדול ממדע זה, וכך גם באומנות זאת, אינו פרי יצירתם של מוסלמים אלא של נוצרים ויהודים החיים בארצות האסלאם ומהווים חלק מהתרבות המוסלמית שבה עוצבו. לעומת זאת, אין משתמשים במונח ׳מדע נוצרי׳ כדי לציין את הישגיהם המדעיים של נוצרים ואחרים בתחום העולם הנוצרי. עד לעת האחרונה לא היה המונח ידוע כלל, וכאשר הופיע לראשונה, היה זה במובן שונה לגמרי.

בהתחשב במרכזיותה ובנוכחותה הכללית של הדת בחיים ובתרבות המוסלמיים, אפילו במובן שלישי זה של המילה, הגורם הדתי באסלאם הוא גדול יותר ומשמעותי יותר מאשר בעולם הנוצרי. ואולם במובן זה המונח ׳אסלאם׳ מציין לא הלכה אלא מעשה, לא את עיקרי האמונה והמצוות של האסלאם, אלא תיעוד מלא של ההיסטוריה המוסלמית – כלומר, תיעוד פעילותם של בני האדם, הצלחותיהם וכשלונותיהם, חולשותיהם והישגיהם. המוסלמים, בדומה לשאר האנושות, אינם מצליחים לפעמים להגשים את האידיאלים שהציבו לעצמם, ומקלים לפעמים את התקנות החמורות שקבעו לעצמם. ולכן, אם אנו מבקשים לאתר סובלנות או אי־סובלנות בהלכה ובמעשה המוסלמיים כאחד, התשובות תשתנינה על־פי הגדרת האסלאם שנאמץ. הן עשויות להתשנות גם על־פי מידת הסובלנות שלנו.

ובאמת, מה כוונתנו באומרנו ״סובלנות״? בדיון בנושאים מן הסוג הזה קיימת נטייה בלתי נמנעת לאמוד ולהעריך בדרך ההשוואה. אם נדבר על סובלנות באסלאם, נמצא עצמנו עד מהרה משווים את הסובלנות באסאלם עם הסובלנות בחברות אחרוה – בעולם הנוצרי, בהודו, במזרח הרחוק ואולי בעולם המערבי המודרני. זאת צורת השוואה שנפוצה מאוד בין מתפלמסים מזרמים שונים. המתפלמס יכול כמובן להקל מאוד על משימתו בכך שהוא בוחר לעצמו את תחומי ההשוואה הנוחים לו ביותר. קל תמיד, לדוגמה, להוכיח את עליונותה של דת אחת על פני האחרת, אם מעמתים את ההלכה של האחת עם המעשה של האחרת. זכורני שקראתי קונטרס קטן ומהנה, המוכיח שהח׳ליפות המוסלמית עדיפה על הנשיאות האמריקנית. הדבר נעשה בדרך הפשוטה של הגדרת הח׳ליפות על־פי מסות תאולוגיות ומשפטיות מלומדות, והגדרת הנשיאות על־פי השערוריות האחרונות שהתרחשו בוושינגטון. באותה מידה ייקל להוכיח גם את ההיפך – אם מישהו ירצה להשקיע בכך את המאמץ – על־ידי הגדרת הנשיאות על־פי חוקת ארצות הברית והגדרת הח׳ליפות על־פי הרכילות של בגדאד הביניימית, שידיעות עליה אינן חסרות במקורות העומדים לרשותנו

היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס

היהודים בעולם האסלאם

סוג זה של השוואה, נפוץ ככל שיהיה, אינו מועיל ביותר. ייתכן שיש בו מן הסיפוק הרגשי, אולם קיים חוסר הגינות אינטלקטואלית בהשוואה בין התיאוריה של האחת למעשה היומיומי של האחרת. באותה מידה מטעה הוא להשוות את הצד הטוב ביותר של האחת לגרוע ביותר של האחרת. אם נבחר במונחי השוואה לעולם הנוצרי את האינקוויזיציה הספרדית או את מחנות המוות הגרמניים, הרי שקל יהיה להוכיח שכמעט כל חברה אחרת היא סובלנית. משהו בדומה לאושוויץ אינו קיים כלל בהיסטוריה המוסלמית, אולם לא קשה להיזכר בשמותיהם של שליטים או מנהיגים מוסלמיים הראויים להשתוות לקוטון מתר(Cotton Mather) או לטורקוומאדה, ובכך להבליט את הסובלנות הנוצרית.

צורות אחרות, מעודנות יותר, של השוואות לא־הוגנות אפשר להשיג על־ידי עריכת השוואות בין זמנים, מקומות ומצבים שאינם תואמים. לדוגמה, אנו יכולים להשוות חררה ביניימית עם חברה מודרנית, או חברה של מאמינים, שבה הדת היא בעלת חשיבות עמוקה והסובלנות הדתית מעמידה אותה במבחן קשה, עם חברה חילונית, שבה הדת אינה מעוררת עניין רב. שהרי קל להגיע לסובלנות בנושאים שיש לגביהם אדישות, אך הרבה יותר קשה בנושאים הנוגעים לנו עמוקות. מבט חטוף בהגבלות הממשיות של חופש הביטוי בחיים האקדמיים, אפילו בארצות הדמוקרטיה המתקדמות ביותר, ידגים את הנקודה הזאת.

אף־על־פי שהבדלים אחרים תפסו את מקומה של הדת כמקור העיקרי לסכסוכים, ולפיכך גם לדיכוי בחברה המודרנית, השימוש הנפוץ ביותר של המונח ׳סובלנות׳ עדיין בא לציין את העובדה, שדת שלטת מקבלת את נוכחותן של דתות אחרות. בדיקתנו הנוכחית מוגבלת לשאלה אחת: כיצד נהג האסלאם בהיותו בשלטון כלפי דתות אחרות? או ליתר דיוק, כיצד נהגו, בזמנים ובמקומות שונים, אלה אשר ראו עצמם מופקדים ' השלטון והחוק המוסלמיים, כלפי נתיניהם הלא־מוסלמים?

האם יחם זה ראוי לכינוי סובלנות – תלוי, כפי שכבר אמרנו, בהגדרת המונחים. אם בסובלנות אנו מתכוונים להעדר הפליה, התשובה היא אחת; אם הכוונה היא להעדר רדיפות, התשובה שונה לגמרי. הפליה התקיימה תמיד, בלתי־פוסקת ואף בלתי ­נמנעת, טבועה בשיטה ומעוגנת בחוק ובנוהל. רדיפה, כלומר דיכוי אכזרי ופעיל, היתה נדירה ולא אופיינית. יהודים ונוצרים תחת שלטון מוסלמי לא נדרשו בדרך כלל למות על קידוש אמונתם. בניגוד למוסלמים וליהודים בספרד שנכבשה מחדש לנצרות, הם לא אולצו לעתים קרובות לבחור בין גלות, המרת־דת או מוות. הם לא היו כפופים להגבלות חמורות כלשהן בבחירת תחום מושבם או עיסוקם, כפי שהיה מקובל באירופה לפגי העת החדשה. יש יוצאים מן הכלל מעטים לקביעה זאת, אבל הם אינם משפיעים על הדגם הרחב עד לעת החדשה וגם אז רק בשטחים, בתקופות ובמקרים מיוחדים.

האסלאם תואר לעתים קרובות כדת שיוויונית, ובמובנים רבים אומנם כך הדבר. אם נתבונן בשינויים שחולל האסלאם בעת שהופיע במאה השביעית בחצי־האי־ערב, ויותר מזה, אם נשווה את העולם המוסלמי בימי־הביניים עם מבנה הכיתות בהודו שבמזרח או עם זכויות היתר האריסטוקרטיות המבוצרות באירופה הנוצרית שבמערב – אזי האסלאם באמת יצטייר כדת שיוויונית בחברה שיוויונית. על־פי הערך ועל־פי החוק אין הוא מכיר בכיתות ואף לא באריסטוקרטיה. מטבע האדם, ברור ששניהם כפו עצמם לעתים; אולם כאשר זה קורה, הדבר הוא למרות האסלאם ולא כחלק ממנו, ושומרי מסורת ורדיקלים כאחד גינו וחזרו וגינו סטיות מעין אלה כחידושים לא־אסלאמיים או אנטי־אסלאמיים.

ככלל היתה ניידות חברתית גדולה הרבה יותר באסלאם מאשר באירופה הנוצרית או בהודו ההינדית. אולם שיוויון זה במעמד ובהזדמנויות היה מוגבל מכמה בחינות חשובות. המעמד של שותף מלא בקהיליה היה מוגבל לגברים מוסלמים חופשיים. מי שחסרה לו אחת מבין שלוש המידות החיוניות הללו – כלומר העבד, האישה או הכופר – לא זכה לשיוויון. שלושת סוגי אי־השיוויון הבסיסיים – אדון לעומת עבד, גבר לעומת אישה, מאמין לעומת כופר – לא רק שהיו מקובלים אלא הם אף היו מבוססים ומוסדרים בחוק הקדוש. כל שלוש הקבוצות הנחותות נחשבו להכרחיות, או לכל הפחות למועילות, ולכולן נועדו מקומות ותפקידים – גם אם לעתים התעוררו ספקות ביחס לקבוצה השלישית. אף־על־פי שהיתר. הסכמה כללית לגבי הצורך בעבדים ובנשים, התעוררה לפעמים השאלה ביחס לצורך בכופרים. אולם הדעה המקובלת היתה, שהם משמשים מיגוון של תכליות מועילות, בעיקר כלכליות.

הבדל חשוב בין השלושה הוא גורם הבחירה. אישה אינה יכולה לבחור להפוך לגבר. עבד יכול להשתחרר, אבל לפי בבחירת אדוניו, לא לפי בחירתו. גם האישה וגם העבד הם איפוא במצב של נחיתות שלא מרצון, ולגבי האישה מצב זה אף בלתי ניתן לשינוי. אולם נחיתות הכופר היא כולה מרצון, והוא יכול לשים לה קץ בפעולה רצונית פשוטה. ברגע שהוא מאמץ את האסלאם הוא הופך לחבר בעדה השלטת, ומעמד הנחיתות החוקית שלו מתבטל. נכון אומנם שבראשית האסלאם היה קיים הבדל חברתי מסוים בין הערבים המוסלמים, שיסדו את האימפריה, לבין מתאסלמים הלא־ערבים, שהופיעו בין נתיניהם, ושרידי ההבדלים הללו נשתמרו בניסוחי החוק. אולם ככלל, ההבחנות הקדומות הללו נשתכחו, ובמרבית המקומות והזמנים ההבדלים הנראים לעין בין מוסלמים ותיקים לחדשים לא עברו את גבולות הסנוביות החברתית המקובלת. המעמד הנחות שבו נמצא הכופר היה איפוא כולו מרצון; מנקודת ראות מוסלמית אפשר אף לתארו כזדוני. בעיני המוסלמים היו היהודים והנוצרים אנשים, שהוצעה להם האמת האלוהית בצורתה הסופית והמושלמת, בעוד הדתות שלהם היו צורות קודמות, פגומות ועתה אף בטלות שלה, ואילו הם דחו אותה בזדון ובטיפשות.

מבין שלושת קורבנות הנחיתות החברתית היה איפוא הכופר היחיד שנותר נחות מתוך בחירה. מבין השלושה הוא גם היה זה שהעדר זכויותיו היה בסך־הכל הפחות מעיק. בתנאים שווים היה יותר נוח בחברה המוסלמית להיות גבר חופשי כופר מאשר אישה או עבד. ייתכן שבגלל סיבה זאת עצמה הורגש הצורך לכפות או לפחות לסמל כצורה בולטת לעין את המעמד הנחות של הכופר יותר מאשר את זה של האישה או של העבד. לכך עוד נשוב מיד.

האסלאם ודתות אחרות-היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

תולדות היחסים בין המדינה המוסלמית מצד אחד לנתיניה – ומאוחר יותר שכניה – חלא־מוסלמים מצד אחר, מתחילים עם תולדות חייו של הנביא. הקראן והמסורת המוסלמית מספרים לנו על המגעים שניהל מחמד עם היהודים בעיר מדינה ובצפון החִגַ׳אז, עם הנוצרים בנַג׳רַאן בדרום ועם נוצרים אחרים בצפון, ועם עובדי האלילים, שהיוו את רוב האוכלוסייה בחצי־האי ערב. לגבי עובדי האלילים הבחירה היתה ברורה: אסלאם או מוות. לגבי היהודים והנוצרים, שהיו בעלי דתות התגלות מוכרות, כלומר מבוססות על התגלויות אמיתיות, גם אם זמנן חלף, כללה הבחירה גם אפשרות שלישית: אסלאם, מוות, כניעה. הכניעה היתד. כרוכה בתשלום מס־עובד ובהכרה בעליונות המוסלמית; את גזר־דין־המוות אפשר היה להמתיק לעבדות.

בשלב מוקדם בתפקידו כשליט העיר מדינה נאבק הנביא בשלושת השבטים היהודיים שישבו במקום. שלושתם נוצחו, ועל־פי המסורת המוסלמית לשניים מהם ניתנה הבחירה בין התאסלמות לגלות, ולשלישי, בני קֻרַיְטַ׳ה, בין התאסלמות למוות. המרירות שהצטברה בשל התנגדותם של השבטים היהודיים למחמד משתקפת בדברים השליליים ברובם שנאמרים על היהודים בקראן ובתולדות החיים ובמסורות של הנביא.

מצב שונה התעורר עם כיבושו בשנת 7 להגירה(629 לסה״ג) של נווה המדבר ח׳יבר, הנמצא במרחק של כתשעים וחמישה מילין ממדינה. נווה מדבר זה, שהיה מאוכלס ביהודים, ביניהם גם אלה שהתיישבו שם אחרי שגורשו ממדינה, היה השטח הראשון שנכבש על־ידי המדינה המוסלמית והובא תחת שליטתה. יהודי ח׳יבר נכנעו לנביא אחרי כחודש וחצי של פעולות איבה וקיבלו תנאים שעל־פיהם הורשו להישאר בנווה המדבר ולעבד את אדמותיהם; אולם היה עליהם למסור למוסלמים מחצית מתוצרתם. הסכם זה היה התקדים שהתבססו עליו בדיונים משפטיים מאוחרים יותר על מעמדם של נתינים לא־מוסלמים במדינה המוסלמית. תוקפו כמקרה מנחה לא נפגם גם בעקבות גירושם של היהודים מח׳יבר בימי הח׳ליף עמר הראשון(644-634).

מגעים עם נוצרים בימי חייו של הנביא היו יחסית פחות חשובים, והרבה פחות מעוררי איבה מאשר עם יהודים. יחסיו של הנביא עם שבטים ויישובים נוצריים בצפון החג׳אז, ומאוחר יותר בדרום ערב, הוסדרו על־פי־רוב בהסכמים, שהמפורסם ביניהם הוא ההסכם שנחתם עם הנוצרים בנג׳ראן. על־פי תנאיו של הסכם זה הורשו הנוצרים לקיים את דתם ולנהל את ענייניהם בעצמם, בתנאי שישלמו מס קבוע, יארחו את נציגי הנביא, יספקו מזון למוסלמים בעתות מלחמה ויימנעו מריבית. ללא ספק, הודות ליחסים השלווים יותר שבין הנביא לנוצרים, ההתייחסות אליהם בקראן אוהדת יותר מאשר זו שאל היהודים. פיסקה שצוטטה רבות משקפת את ההתנסויות השונות של הנביא עם נאמני שתי הדתות שקדמו לו: "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים, והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו (קראן, ה 86; תרגם: י״י ריבלין). פסוקים אחרים בקראן ובמקומות אחרים, הדנים בישו, אף שאינם מקבלים את עקרונות הנצרות על טבעו של ישו ושליחותו, שותפים עם זאת להשקפה הנוצרית על פסילת היהדות. לקראת סוף חייו של הנביא המדינה המוסלמית המתפשטת באה במגע ולפעמים בעימות עם שבטים נוצריים, ומכאן ואילך משתקפת עמדה אוהדת פחות כלפי הנוצרים בכתבי הקודש ובמסורת המוסלמיים. אולם בעוד שבאורח כללי מצויה בהם עמדה אוהדת יותר כלפי הנוצרים מאשר כלפי היהודים, התפתחות החוק המוסלמי שלאחר מכן אינה מצביעה על הבדל כזה ביחס לשתי העדות.

הבעיה המדינית שעוררו היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים היתד. ברורה כבר בימי חייו של הנביא, והעקרונות לפתרונה כלולים בקראן. כשופט עליון, ולאחר מכן כשליט העדה בעיר מדינה, היו לנביא נתינים יהודים; כראש המדינה המוסלמית היו לו יחסים עם שכנים נוצרים ויהודים כאחד בחלקים אחרים של חצי־האי ערב. כבר מלכתחילה היתה זאת שאלה של כוח – הכללים שעל המדינה המוסלמית לנקוט במגעיה עם לא־מוסלמים (נתינים, שכנים ולבסוף כבושים), והעקרונות הרחבים יותר שהם ביסוד כללים אלה. הקראן מדבר מפורשות ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על הנושאים הללו ומכיל את הגרעין למה שלאחר מכן הפך לשיטה מורכבת של תקנות משפטיות.

היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס- האסלאם ודתות אחרות

 היהודים בעולם האסלאם

אולם מחמד היה למדינאי כדי למלא את שליחותו כנביא, ולא להיפך, ומכאן ברור, שההיבט הדתי המובהק של היחסים הללו היה בעל חשיבות ראשונה במעלה. גם כאן מלמדנו הקראן רבות. שלא כבמרבית התעודות הדתיות הקודמות, מצויה בו מודעות לדת כמכלול של תופעות ולא רק כתופעה יחידה. אין רק דת אחת; יש דתות. המילה כערבית היא ׳דין, והיא קשורה בבירור למילה העברית והארמית שפירושה חוק. גם ביהדות וגם באסלאם דת וחוק, אף־כי אין ביניהן זהות, בכל זאת יש ביניהן חפיפה מרובה. המילה המשמשת לצורך זה באנגלית היא religion ומקורה בלטינית, אולם religio הלטינית 'threskeia היוונית כוונתן לדברים אחרים לגמרי. תפיסת הדת, כקטגוריה שבה האסלאם הוא מרכיב אחד ולצידו גם אמונות אחרות, נראה שהיתה מצויה כבר עם הופעת התורה המוסלמית. הקראן כולל פסוקים אחדים שבהם הדת החדשה מגדירה את עצמה כנגד האחרות, וזאת דרך מקובלת של הגדרה עצמית לגבי קהילות ויחידים כאחד. משפט שמצוטט רבות מתאר את המוסלמים כ׳אֻמַה דון אל־נַאס׳, אומה או עדה הנבדלת מיתר האנושות. האסלאם מוגדר כנגד הנצרות בפסוקים הדוחים את ההתגשמות ואת השילוש, וכנגד היהדות בפסוקים המבטלים אחדות מבין מצוות הכשרות. ואולם. חשובה הרבה יותר מדחיית הנצרות או היהדות היתד. דחיית עבודת האלילים – האויב הגדול שנגדו נאבק הנביא ושמשורותיו זכה במרבית מאמיניו. המאבק נגד עבודת האלילים קירב בהכרח את האסלאם ליהדות ולנצרות, שגם אם לא הצטיירו כבעלות ברית, היו בכל זאת אמונות קרובות, המתנגדות לאויב משותף.

במשהו מתחושת קירבה זאת אפשר להבחין, לפחות בזמנים מאוחרים יותר, בתודעתן של כל שלוש הדתות. בקראן מצויים פסוקים שנתפרשו על־ידי מפרשים מאוחרים כהשלמה עם קיום פלורליזם דתי, ואפילו עם האפשרות של דו־קיום. אף־על־פי שלאחרונה יש החולקים על מובנם המדויק של אחדים מבין הפסוקים הללו במקור, אין כל ספק ביחס לאחדות הדעים המוסלמית. כך, לדוגמה, הפסוק ׳לַא־אִכְּרַאה פִי אל־דין׳ ( ב-256 )  – ׳אין אונס בדת׳ – נתפרש בדרך כלל לאמור, שיש לסבול דתות אחרות, ושאין לכפות על מאמיניהן את האסלאם. לאחרונה טען חוקר אירופי, שמשפט זה איננו בבחינת המלצה לסובלנות אלא ביטוי להשלמה עם המציאות – השלמה מאולצת כמעט עם עקשנותם של אחרים. אפשר לטעון בעד פירוש זה למובנם המקורי של דברי הקראן או נגדו, אך גם אם נקבל גירסה זאת, אין הדבר משנה את האופן שבו הדברים נתפרשו בדרך כלל ובהתמדה במסורת המשפטית והתאולוגית המוסלמית. אותו דבר אפשר לומר על הפסוק המפורסם: ׳לכם דינכם ולי דיני׳(ק״ט 6) – ׳לכם דתכם ולי דתי׳. גם כאן אפשר שיש אי־ודאות מסוימת באשר למסר שכלול במילים הללו בהקשרן המקורי, אולם אינטרפרטציה נפוצה לאחר מכן עשתה בהן שימוש כראיה לפלורליזם ולדו־קיום. פסוק אחר בקראן(ב 62) נראה שיש בו הוכחה עוד יותר נחרצת: ׳אכן, המאמינים והיהודים והנוצרים והצַאבַּאִים, כל המאמין באלוהים וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוהיהם ולא עליהם הפחד ולא עליהם היגון׳(תרגום ריבלין). במבט ראשון אפשר להתרשם שפסוק זה מתייחס לכל ארבע הדתות המונותאיסטיות המבוססות על כתבי קודש כשוות. בעוד שהסבר כזה אינו בא בחשבון, בהסתמך על פסוקים אחרים בקראן, הרי הוא שימש כבסיס להצדקת הסובלנות שהוענקה למאמיני אותן דתות תחת שלטון מוסלמי.

דוגמה, שצוטטה רבות, של פסוקים אחרים, שליליים יותר, מופיעה בסורה ה׳ פסוק 51: ״המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית [אָוְלִיָא] בעלי ברית הם זה לזה. ואשר יתחבר מכם אליהם, מהם הוא׳ (תרגום ריבלין). פסוק זה ופסוקים אחרים דומים לו משקפים את התקופה שבה הנביא היה נתון במאבק עם שתי דתות אלה. פסוק ידוע מן התקופה המאוחרת עוסק בצורך במלחמת קודש נגד הכופרים ובהטלת מס גולגולת עליהם(ט 29): ׳הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים ולא ביום האחרון, ולא יאסרו את אשר אסר אלוהים ושליחו, ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה שנתן להם הספר, עד אשר יתנו את המם(׳ג'זיַה׳) בידיים, והיו שפלים (עַן יַדִן וַהֻם צַאגִרוּן)׳. ארבע המילים הללו היו לאחרונה נושא למחקרים אחדים, שבאופן מפתיע כמעט כולם נכתבו על־ידי חוקרים יהודים, מרביתם ישראלים, המציעים פירושים חדשים למובנן האמיתי של המילים הערביות הללו, או למה שיכול היה להיות מובנן המקורי.

אולם גם כאן מה שנוגע לענייננו אינו מובנו המקורי של הפסוק אלא הדרך שבה נתפרש באסלאם ההיסטורי. ובאשר לכך, אין כל ספק. הפירוש המקובל היה, שמס הג'זיה אינו רק מס אלא גם ביטוי סמלי לכניעה. הקראן והמסורת משתמשים לעתים קרובות במילה דֻ'ל או דִ'לַה (השפלה או הכנעה) כדי לציין את המעמד שקבע אלוהים לאלה הדוחים את מחמד ושבו יש להחזיקם כל עוד הם מתמידים בדחייה זאת. כך, בפסוק על בני־ישראל, אנו קוראים: ׳ויוסרו בשפל ועני ויעלו עליהם אף אלוהים עקב אשר כחשו באותות אלוהים ויהרגו את הנביאים בלי משפט, זאת [להם] עקב אשר מרו ויעברו חוק׳ (ב 61 – תרגום ריבלין).

הטלת מס הג'יזיה, ובעיקר אופן גבייתו, מתפרשים בדרך כלל לאור הדברים הללו. המילים יען ידן והֻם צאגרון' מבוארות באורח סמלי. כך, לדידו של מחמוד אבְּן עֻמַר אל־זֵמַח׳שַרִי (1144-1075), שחיבר פירוש מקובל לקראן, פשר המילים הללו הוא ש״הג'זיה תיגבה בהקנטה ובהשפלה. הוא [הד׳מי, כלומר הנתין הלא־מוסלמי של המדינה המוסלמית] יבוא בעצמו, רגלי ולא ברכיבה. שעה שהוא משלם, הוא יעמוד, ואילו גובה המס יישב. הגובה יאחז בעורפו, ינענע אותו ויאמר: 'שלם את הג'זיה' ושעה שהוא משלם, יכה אותו על מפרקתו״. בני־סמכא אחרים מוסיפים פרטים דומים, כגון, שהד'מי חייב להופיע בגב כפוף ומרכין ראשו, שגובה המסים חייב לנהוג בו בבוז ואף באלימות, שיתפוס את זקנו ויסטור על לחייו וכדומה. נוהג סמלי אחר, המתואר בספרי חוק רבים, הוא, שידו של הד׳מי חייבת להיות מתחת, וידו של גובה המס מעל, כאשר הכסף מחליף ידיים. תכליתם של כל המעשים הללו מובהרת על־ידי משפטן מן המאה החמש־עשרה, שהשתייך לאסכולה החנבלית המחמירה; הוא קובע שאת המעשים הטקסיים המשפילים הללו ודומיהם יש לבצע בציבור "כך שהכל ייהנו מן המחזה", ומסיים את דבריו כך: "אולי בסופו־של־דבר הם ישוכנעו להאמין באלוהים ובנביאו, וכך ייוושעו מן העול המחפיר הזה".

בניגוד למפרשים ולתאולוגים אחרים, המשפטנים הם פחות אכזריים ומעוניינים יותר בהיבט הכספי של מס הג'זיה מאשר בהיבט הסמלי שלו. אַבּוּ עֻבַּיְד (838-770), מחברה של מסה קלסית על מיסוי, מדגיש שאין להכביד את העול על הדמים מעבר למה שהם יכולים לשאת, ואין לגרום להם סבל. המשפטן הדגול אָבּוּ יוסֻף (808-7731), שהיה הקאדי הראשי של הח׳ליף הארון אל־רשיד, פוסק במפורש נגד התייחסות כזאת: ״אין להכות אף אחד מבין אנשי הד׳מה בכדי לסחוט את תשלום הג'זיה, ולא יעמידום בשמש הלוהטת, ולא יעשו דברים נתעבים בגופם, או בדומה לכך. להיפך, יש לנהוג בהם ברחמנות״.

היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d

יחד עם זאת, אבו יוסף לא המליץ על־פינוק משלמי המסים: ״יש לאסור אותם עד שישלמו את חובם. אין לשחרר אותם ממעצר עד שמס הג'זיה יתקבל מהם במלואו. אסור למושל כלשהו לשחרר נוצרי, יהודי, זורואסטרי, צַאבִּאִי או שומרוני. אלא אם מם הג'זיה נגבה ממנו. אסור לו להפחית מן התשלום של איש, כך שחלק ממנו לא ישולם. אסור שאדם אחד ישוחרר מתשלום ואחר יהיה חייב בו. אי־אפשר לעשות זאת מפני שביטחון חייהם ונכסיהם מובטח רק עם תשלום הג'זיה, המשתווה למס עובד״.

 נקודות אחדות ראויות לציון שעה שאנו דנים בקטעים הללו ובדומיהם. ראשית, המשפטנים, בעלי העמדה האנושית יותר, אך גם המעשית יותר, משתייכים לראשית תקופת האסלאם, כאשר היה בוטח ומתפשט; המפרשים שציטטנו כתבו בתקופה של התכווצות ומבוכה, כאשר האסלאם היה נתון לאיום מבית ומחוץ. שנית, לא יכול להיות ספק בכך, שעמדתם של המשפטנים, ולא זאת של המפרשים והתאולוגים האחרים, היא שמשקפת נכונה את הנוהג של השליטים והפקידות המוסלמית. מרביתם, ביחסם אל הד'מי כמו גם בעניינים רבים אחרים, לא עמדו בתביעות המחמירות של יועציהם ומבקריהם הדתיים. הכללים שקבעו אחדים מבין העֻלַמָא לצורך גביית הג'זיה ועניינים דומים, שייכים יותר לתולדות הלוך הדעות מאשר לאלה של מוסדות. יש בהם חשיבות משלהם, הגוברת בעתות של מצוקה ותבוסה.

ככלל, כללי ההתנהגות הללו מדגימים שוב את הצורך להזכיר לכופר את הנחיתות, שאותה הוא היה עשוי להתפתות (ואולי אף רשאי) לשכוח. תזכורת כזאת לא היתה כמובן נחוצה לאישה ולעבד.

אחרי מות הנביא התרחבה שליטת האסלאם על־פני שטח עצום, שהשתרע מן האוקיאנוס האטלנטי במערב עד גבולות הודו וסין, ולעתים אף מעבר לגבולות הללו, במזרח. בשטחים החדשים הללו חיו עדות דתיות גדולות, חשובות ומבוססות, ונמצאו בהן מערכות חוק ומימשל עתיקות ימים, שהסדירו את הדרך שיש בה לנהוג בעדות הללו. החשובות ביותר מבין המערכות הללו – ולמעשה המערכות היחידות שנתקלו בהן במשך מאות השנים הראשונות לעיצוב המדינה המוסלמית – היו מורשתן של האימפריות העתיקות של פרס ורומא. הרוב המכריע של נתיניה החדשים של המדינה המוסלמית היו נוצרים שהשתייכו לכנסיות שונות. עיראק, אף־על־פי שהיתה חלק מהאימפריה הפרסית, היתה בעיקר נוצרית-נֶסטוריאנית. סוריה, ארץ ישראל, צפון אפריקה כולה ושטחי הכיבוש המוסלמי באירופה, היו כולם חלק מהאימפריה הרומית הנוצרית. בכל הארצות הללו היה גם מיעוט יהודי בעל ממדים ניכרים. גם באיראן היו אוכלוסיות נוצריות ויהודיות, אולם מרבית האיראנים היו ממאמיני דת זרתוסטרא לגירסותיה.

במאות השנים הראשונות לשלטון המוסלמי לא היה כמעט כל ניסיון לכפות את האסלאם בכוח, והאמונה התפשטה בדרכי שכנוע ופיתוי. מתוך העדויות שברשותנו קשה לאמוד את שיעור ההתאסלמות, ולדעת חוקרים אחדים, בתקופת מסעי הצלב עדיין היוו הלא־מוסלמים את רוב האוכלוסייה. ואולם ברור שמספר רב של נוצרים, יהודים וזורואסטרים אימצו את דת האסלאם והיו לחלק מהחברה המוסלמית. קיימים הבדלים משמעותיים בגורלן של שלוש הדתות אחרי הכיבוש המוסלמי. זה של הזורואסטרים היה המר ביותר. המדינה הפרסית הקדם־ אסלאמית, שלא כמדינה הנוצרית, נוצחה ונחרבה כליל, והח׳ליפות המוסלמית חבקה את כל שטחיה ועמיה. הכמורה הזורואסטרית היתה קשורה קשר הדוק למבנה השלטון באיראן העתיקה. משנשלל מהם קשר זה, ובהעדר תמיכתם של נאמנים בעלי עוצמה מחוץ לארץ, כפי שהיתה לנוצרים, או כישרון ההישרדות של היהודים למודי הניסיון המר, שקעו הזורואסטרים בייאוש ובגיוון. מספרם הידלדל במהירות, ומפליא הדבר, שהם כמעט שלא נטלו כל חלק בתחייה התרבותית והמדינית האיראנית, שהתרחשה בחסות האסלאם כמאה העשירית ולאחריה.

הנצרות נוצחה, אך לא נהרסה עקב עליית האסלאם וכינון המדינה המוסלמית. אולם תהליכי ההתיישבות הערבית, ההתאסלמות וההתבוללות בתרבות השלטת צמצמו בהדרגה את שורות הנוצרים – מתי ובאיזה שלב, קשה לומר – מרוב למיעוט באוכלוסייה. במקומות אחדים, בעיקר באסיה התיכונה, בדרום ערב ובצפון אפריקה, שבהן היה לנצרות לפנים מעמד חשוב – ובצפון אפריקה אף מעמד שליט – היא נעלמה כליל. המעבר ממעמד שליט למעמד כנוע, על כל החסרונות שבו, היה לגבי רבים קשה מנשוא, והם ביקשו מקלט מפני השיעבוד בהצטרפות לעדה ולאמונה השליטות. היהדות, לעומת זאת, שרדה. היהודים היו מורגלים יותר לאסונות. לגביהם הכיבוש המוסלמי היווה רק שינוי של אדונים, ובמרבית המקומות השינוי הזה היה לטובה, והם כבר ידעו כיצד להסתגל ולהתקיים בתנאים של מצוקה. בארצות המרכזיות של המזרח התיכון – במצרים, בסוריה, בלבנון, בארץ ישראל ובמידה פחותה בעיראק – הוכיחה הנצרות כוח עמידה גדול יותר מאשר בצפון אפריקה, ומיעוטים נוצריים נשתמרו במספרים משמעותיים. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך, שבארצות הללו נהנו הנוצרים מאותו היתרון, אם אפשר לכנותו כך, שהיה ליהודים: ניסיון בהישרדות. בעיראק הם היו כפופים לדת הזורואסטרית השלטת; במצרים ובארצות מזרח הים התיכון, אף־על־פי שהיו שותפים לדת הנוצרית של שליטי האימפריה הביזנטית, הם השתייכו לכיתות מיעוט שונות וסבלו מהפליה ולעתים אף מרדיפות. לגבי רבים ממאמיני הכנסיות המזרחיות, הכיבוש המוסלמי והעברת השלטון מידיים נוצריות למוסלמיות היווה שיפור ניכר במצבם, והם נהנו מדרגה גדולה יותר של חרות דתית מאשר קודם לכן.

היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

המשך התפשטות האסלאם הרחיב את שלטונה של המדינה המוסלמית מעבר לארצות הליבה של המזרח התיכון וצפון אפריקה, ארצות שהיו גם מכורתן של הנצרות והיהדות, אל שטחים חדשים, שבהם לא נודעה כמעט כל השפעה לדתות הללו. בודהיסטים והינדים באסיה, אנימיסטים באפריקה שמדרום לסהרה ובאתיופיה היו עתה בטווח העוצמה המוסלמית. לגבי המוסלמים היו כל אלה עובדי אלילים ועל כן לא זכאים לסובלנות. לגביהם הברירה היתה בין אמלאם לגזר דין מוות, שאותו אפשר היה להמיר מאוחר יותר בעבדות על־פי ראות עיני שוביהם.

באימפריה העצומה, שנוצרה על־ידי כיבוש, היו המוסלמים תחילה מיעוט שליט. דתם נתנה בידיהם כמה עקרונות בסיסיים בכדי למשול באוכלוסיות הכבושות; המשטרים הישנים, שאת מקומם נטלו, הורישו להם מסורות, נהלים ואף מנגנון, שבעזרתם יכלו ליישם את העקרונות הללו הלכה למעשה או לשנותם. מאפיינים אחדים של המצב בשטחיהן של פרס וביזנטיון לשעבר, שעתה היוו את הח׳ליפות המוסלמית החדשה, חשובים מאוד להבנת המדיניות המוסלמית כלפי דתות אחרות.

אולי העובדה החשובה ביותר היא, שאזור המזרח התיכון היה לאורך זמן רב בעל פלורליזם אתני ודתי. נכון אומנם ששליטיה הנוצרים של האימפריה הביזנטית, שהיו יוונים־אורתודוקסים, ושליטיה הזורואסטרים האדוקים של האימפריה הפרסית עשו בעבר הלא כל־כך רחוק מאמצים להשליט את אמונתם וזהותם על קבוצות דתיות ואתניות אחרות. אבל המאמצים הללו נכשלו, והמתחים והטינות שהותירו הקלו על הכיבוש המוסלמי ועשו את נוכחותם של המוסלמים אחרי הכיבוש למקובלת יותר. להוציא מקרה אחד, שהיה קצר ובעל משמעות לא רבה, לא חזרו שליטיה הערבים המוסלמים של האימפריה החדשה על שגיאות קודמיהם, אלא כיבדו את דגם הפלורליזם, שהתקיים מאז העת העתיקה. הדגם הזה לא היה דגם של שיוויון, אלא עליונות של קבוצה אחת ולאחריה בדרך כלל הקבוצות האחרות בסדר היררכי. אף־על־פי שהסדר זה לא איפשר שיוויון, היה בו כדי לאפשר דו־קיום בשלום. וגם אם קבוצה אחת היתה השלטת, היא לא התעקשה בדרך כלל לדכא את האחרות או לבוללן. הקבוצה השלטת החדשה הוגדרה בצורות שונות – תחילה כמוסלמים ערבים ולאחר מכן רק כמוסלמים. עם החלפתה של ההגדרה האתנית־דתית בהגדרה דתית בלבד נתאפשרה ההצטרפות לקבוצה השלטת בפני כל, ובכך הפך במרוצת הדורות המיעוט השליט לרוב מכריע.

על שינוי זה הקלה גם תופעה אחרת, האופיינית למזרח התיכון לאורך מרבית ההיסטוריה המתועדת שלו – מצב של תנודות, שינוי ואף מיזוג בין זהויות שונות, עדתיות, לאומיות, טריטוריאליות, תרבותיות וחוקיות. בעצם טבעה של ההתנהגות האנושית קיימת הנטייה לחלק את העולם לאנחנו ולכל השאר. המזרח התיכון הקדום ידע התפלגויות רבות מסוג זה – שארים וזרים, יהודים וגויים, יוונים וברברים, אזרחים, גרים ונוכרים, ועוד רבים אחרים. חלוקה, שהיתה ידועה משכבר ליהודים ולנוצרים, היתה זו שבין מאמינים ללא־מאמינים. בתקופה המוסלמית חלוקה אחרונה זו היתה לקו המפריד החשוב ביותר, והוא העיב על כל האחרות.

שתי הקבוצות הללו נתחלקו כמובן לחלוקות מישנה בדרכים שונות. אלה של המאמינים אינן מענייננו כאן. הלא־מאמינים נחלקים במרבית הדיונים ההלכיים על הנושא על־פי שני סיווגים רחבים: האחד תאולוגי והאחר מדיני. הסיווג התאולוגי הוא בין המאמינים בדת מונותאיסטית, המבוססת על התגלות, לבין אלה שאינם מאמינים בדת כזאת. בעלי דת של התגלות מן הסוג הזה ידועים בשם אהל אל־כתאב, אנשי הספר, מונח שציין על־פי־רוב את היהודים, אך מתאים גם לעדות אחרות שלהן בכתבי־קודש מוכרים.

היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס

היהודים בעולם האסלאם

הקֻראן מכיר ביהדות, בנצרות ובדת הצאבאית, הבעייתית במקצת, כצורות לא שלמות ופגומות של האסלאם עצמו, שטמונה בהן התגלות אמיתית, גם אם מעוותת. הכללתם של הצאבאים, שאותם לא ניתן לזהות בדיוק, איפשרה את הרחבתה של הסובלנות, שהוענקה ליהודים ולנוצרים, באמצעות פרשנות משפטית, תחילה כך שתחול גם על הזורואסטרים בפרס ולאחר מכן על ההינדים בהודו ועל קבוצות אחרות במקומות שונים. לעדות, שאמונתן היתה אחת הדתות המוכרות, הוענקה סובלנותה של המדינה המוסלמית. הן הורשו לקיים את הדתות שלהן, בתנאים מסוימים, ואף נהנו ממידה של אוטונומיה קהילתית. הדתות שלא זכו להכרה כזאת, כלומר הדתות שסווגו כפוליתאיזם ועבודת אלילים, לא היו זכאיות לסובלנותה של המדינה המוסלמית; עבורן, על־פי החוק, הבחירה היתה בין הקֻראן, החרב או העבדות.

בעיה קשה עוררו הדתות המונותאיסטיות שקמו אחרי הופעת האסלאם, ובמיוחד אלה שצמחו מתוך העדה המוסלמית עצמה, כגון הבהאים באיראן והאחמדיה בהודו. את חסידיהן של הדתות הללו לא ניתן לפטור כעובדי אלילים נבערים, בדומה לפוליתאיסטים שבאסיה ולאנימיסטים שבאפריקה, ואף לא כמבשרים שאבד עליהם הכלח, בדומה לנוצרים וליהודים; עצם קיומם מהווה התרסה כנגד התורה המוסלמית על שלמותה וסופיותה של ההתגלות שניתנה למחמד. האדיקות המוסלמית והשלטון האסלאמי כאחד התקשו תמיד לעשות חסד עם דתות מונותאיסטיות בתר־אסלאמיות מסוג זה.

הסיווג המדיני היה בין אלה שנכבשו או שנכנעו מרצונם לעוצמת האסלאם לבין אלה שלא עשו כן. בחוק ובנוהג המוסלמי, היחסים בין המדינה המוסלמית לבין העדות הלא מוסלמיות שבשליטתה, ושלהן היא העניקה סובלנות וחסות, הוסדרו על־פי חוזה בשם ד'מה; הנהנים מן החוזה הזה נקראו אהל אל־ד׳מה או בקיצור ד׳מים. על־פי הד'מה נהנו הקהילות הללו ממעמד מסוים, בתנאי שיכירו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בעליונות האסלאם ובבכורה של המוסלמים. הכרה זאת מצאה ביטוי בתשלום מם הגולגולת ובציות לשורה של הגבלות שהוגדרו בפירוט בהלכה המוסלמית.

הקטגוריה השנייה של כופרים לפי סיווג מדיני זה מורכבת מאלה שעדיין לא נכבשו ואינם כפופים לעוצמה המוסלמית. הארצות שמושלים בהן מוסלמים ובהן החוק המוסלמי הוא השליט נודעות בשם הכולל דאר אל־אסלאם, בית האסלאם; העולם החיצוני, שבו יושבים ומושלים כופרים, הוא דאר אל־חַרְבּ, בית המלחמה. הוא ידוע בשם זה, משום שבין ממלכת האסלאם וממלכות הכפירה שורר מצב של מלחמה מתמדת, שאותו מחייב החוק הדתי, ומלחמה זאת תימשך עד אשר העולם כולו יקבל את בשורת האסלאם או ייכנע לשלטונם של אלה המביאים אותה. שמה של המלחמה הזאת הוא ג׳האד, שתרגומו המקובל הוא ׳מלחמת קודשי, אף כי המובן הראשוני של המילה הוא ׳מאמץ׳ או ׳מאבק', ומכאן, מאבק למען אלוהים. יש הקבלות מסוימות בין התורה המוסלמית של ג׳האד לבין התורה היהודית של ׳מלחמת מצווה׳ או ׳מלחמת חובה, אולם בהבדל החשוב, שהמושג היהודי מוגבל לארץ אחת בעוד הג׳האד המוסלמי הוא עולמי.

לא־מוסלמי מארצות דאר אל־חרב יכול לקבל רשות לבקר בארצות האסלאם ואף להתיישב בהן לתקופת זמן מסוימת, ולשם כך הוא מקבל מה שידוע בחוק המוסלמי בשם אַמַאן, מעין רשיון מעבר. מי שבידיו אמאן נקרא מֻסְתַאְמִן. המונח מציין את מעמדו החוקי של לא־מוסלמי מבחוץ, שבא כסוחר או כשליח ושוהה למשך זמן מה בתחום השלטון המוסלמי: אין הוא דמי ומס־הגולגלות וכן מגבלות אחרות אינם חלים עליו.

ספרי החוק המוסלמיים דנים בפירוט מסוים באמאן – מתי, על־ידי מי, למי ובאילו תנאים אפשר להעניק אותו. האמאן ניתן בעיקרון לתקופת זמן מוגבלת, ומבקר מן החוץ שהיה לתושב קבע שינה את מעמדו ממסתאמן לדמי. אולם למעשה ניתן היה לחדש את האמאן על בסיס שנתי, ומושבות של סוחרים זרים הורשו להישאר במעמד הזה. אזרחי מדינה זרה יכלו ליהנות מאמאן קיבוצי שהוענק לממשלתם. מעניין לציין שמעמד המסתאמן היה, על־ פי פירושים מסוימים, מוגבל לאזרחים נוצרים של מדינות נוצריות. ביהודים אירופים, שהיו נוסעים באימפריה העות׳מאנית, נהגו לעתים, בעיקר בתקופה המאוחרת יותר, כבאזרחים או נתינים של מדינותיהם, הנהנים מן האמאן הקיבוצי שהוענק להם; פעמים אחדות נהגו בהם כמו ביהודים העות׳מאנים, על כל היתרונות והחסרונות של מעמד שונה זה. בתעודות עות׳מאניות אחדות משמש המונח כַּאפִר יַהוּדִיסִי (היהודי של הכופר) כדי לציין יהודים נתיני מדינות נוצריות. באופן דומה לא הורשו בפרס נתינים מוסלמיים סונים של הצארים הרוסים ליהנות מזכויות היתר האקסטרה טריטוריאליות, שהוענקו לנתינים רוסים, אלא נהגו בהם כבמוסלמים סונים – דבר שלא היה תמיד יתרון במדינה מוסלמית שיעית.

הדיונים על הד׳מה והאמאן מתייחסים למעמד התושב או המבקר הלא־מוסלמי בארצות מוסלמיות. מעמדו של המוסלמי, בין אם תושב או מבקר בארץ לא־מוסלמית, הוא עניין אחר לגמרי. הנושא נדון מעט מאוד במקורות המוסלמיים הקלסיים מן הסיבה הפשוטה, שהשאלה התעוררה רק לעתים רחוקות ביותר. במאות השנים הראשונות לאסלאם, כאשר נוסחו העקרונות הבסיסיים של החוק ושל התאולוגיה המוסלמיים, היה האסלאם בתהליך של התפשטות מתמדת. גם אם אבדו לו שטחים לזמן קצר במהלך המערכות הצבאיות, הם תמיד נכבשו בחזרה במהירות. לא היתה שום סיבה להטיל ספק בהמשך התקדמותו של האסלאם, עד אשר בעתיד הלא רחוק ביותר מלחמת הקודש תשיג את מטרתה הסופית, והעולם כולו ייכלל ב׳בית האסלאמי. האפשרות של נסיגה, של נפילת טריטוריה ואוכלוסיות בידי שלטון הכופרים, פשוט לא עלתה בדעתם של בני תקופת העוצמה המוסלמית.

עם אמצע המאה השמינית כבר החל להסתבר, שהתקדמות האסלאם נעצרה, והרעיון של גבול ושל משא־ומתן עם משטרים פחות או יותר קבועים בעברו השני של המתרס נתקבל בהדרגה. אף־על־פי שמעת לעת היתה תחייה של הג׳האד והיא התבטאה גם בגל חדש של כיבושים, נדחה הניצחון הסופי בדרך זו של ג׳האד מזמנים היסטוריים לאחרית הימים.

היהודים בעולם האסלאם-ברנרד לואיס-האסלאם ודתות אחרות

היהודים בעולם האסלאם

ואולם, הגרוע ביותר היה עדיין צפון בעתיד. מה שהחל כהפוגה הפך לעצירה, ועם הזמן פינתה העצירה את מקומה לנסיגה. עם כיבושן מחדש של פורטוגל, ספרד וסיציליה בידי הנוצרים, ועם בואם של הצלבנים לסוריה ולארץ ישראל, נכבשו שטחים מוסלמיים על־ידי צבאות נוצריים, ואוכלוסיות מוסלמיות נפלו תחת שלטונם של מלכים נוצריים. הבעיה שנוצרה כתוצאה מכך נדונה רבות על־ידי משפטנים מוסלמיים, בעיקר אלה שמן האסכולה המאלכית, שהיתה השלטת בקרב המוסלמים בסיציליה ובחצי האי האיברי. הדעות נחלקו באשר לחובותיהם של מוסלמים שמצאו עצמם תחת שלטון לא־מוסלמי. משפטנים אחדים היו בדעה מקלה. אם ממשלה לא״מוסלמית מפגינה סובלנות, כלומר, אם היא מאפשרת למוסלמים לקיים את דתם ואת מצוותיה ולחיות חיים מוסלמיים טובים, אזי מותר להם להישאר במקומם ולהיות נתינים שומרי חוק של אותו שליט. דעות אחדות מרחיקות לכת עוד יותר ומרשות למוסלמים להישאר אף תחת שלטון לא־סובלני, ובעת הצורך אף להתנצר למראית עין, אך לשמור על האסלאם בסתר.

הדעה המנוגדת, המחמירה יותר, מנוסחת בטקסט קלסי, פתוא, או פסק הלכה, שחיבר משפטן מרוקני בשם אחמד אל־וַנְשַׁרִיסִי ושפורסמה זמן קצר אחרי הכיבוש הסופי של ספרד בידי הנוצרים. הפתוא עוסקת בשאלה: האם מותר למוסלמים להישאר תחת שלטון נוצרי או שעליהם לעזוב? תשובתו החד־משמעית היא שעליהם לעזוב – גברים, נשים וילדים כאחד. אם הממשלה הנוצרית שאותה הם נוטשים היא סובלנית, חשוב פי כמה שהם יעזבו במהירות, משום שתחת שלטון נוצרי סובלני סכנת השמד היא גדולה יותר. אל־ונשריסי מנסח את פסיקתו בצורה דרמטית: "עדיפה עריצות מוסלמית על פני צדק נוצרי״.

ניסוח זה היה יותר בבחינת מליצה שלא תאמה את העובדות, משום שבמרבית המקרים צדק נוצרי לא הוצע להם. לתושבים מוסלמים באירופה לא ניתנה דימה, ״למבקרים המוסלמים לא הוענק אמאן. למשך זמן קצר התייחסו השליטים הנוצרים בספרד ובאיטליה, בהשראת המוסלמים או מחשש לפעולת תגמול מצד המדינות המוסלמיות הנותרות, במידה מסוימת של סובלנות לנתיניהם המוסלמים (וגם היהודים). אולם גירושם הסופי של המורים סילק את ההשראה ואת התמריץ גם יחד, ולמוסלמים, כמו גם ליהודים, ניתנה הברירה – אם רצו להישאר בחיים – בין גלות לשמד.

המאבקים הגדולים בין העולם הנוצרי לאסלאם בעת כיבושה מחדש של ספרד לנצרות ובעת מסעי הצלב הביאו בהכרח לחידודן של הנאמנויות ושל השנאות הדתיות, ולהרעת מצבם של המיעוטים – יהודים כנוצרים – תחת השלטון המוסלמי. אולם גם כך, בתחום זה כמו בתחומים רבים אחרים, מסתבר שהנוהג המוסלמי ככלל היה מתון יותר מאשר ההלכה המוסלמית, כלומר, היפוכו של המצב ששרר בעולם הנוצרי.

התחלותיה של הד'מה, ובמובן רחב יותר של ההגבלות שהוטלו על נתיניה הנסבלים הלא־מוסלמים של המדינה המוסלמית, אינן ברורות כלל ועיקר. המסורת ההיסטוריו­גרפית המוסלמית מייחסת את ניסוחן הראשון של התקנות הללו לח׳ליף עמר הראשון (644-634) ושומרת על מה שאמור להיות נוסח של מכתב, שהופנה אליו עיל־ידי נוצרים בסוריה ובו התנאים שיהיו מוכנים להיכנע לפיהם – המגבלות שאותן הם מוכנים לשאת והעונשים שיחולו עליהם אם יפרו התחייבויות אלה. לפי תיאור זה, כשהראו לח׳ליף את המכתב הנזכר, הוא הסכים לתנאי בתוספת של שני סעיפים.

אף־על־פי ש׳חוזה עמר׳ צוטט לעתים קרובות על־ידי מוסלמים ודמים כאחד כבסיס החוקר ליחסים שבין שני הצדדים, אין כמעט ספק שהמדובר בזיוף. כפי שציין א״ס כריטון(Triton), לא מקובל שהמוכסים יציעו את תנאי הכניעה למנצחים, וגם לא nתקבל על הדעת שנוצרים־סורים במאה השביעית, שלא ידעו ערבית והתחייבו שלא ללמוד את הקראן, יחקו את לשונו ואת הוראותיו בצורה כה נאמנה. באחדים מן הסעיפים משתקפות בבירור התפתחויות מאוחרות במקצת, ולא מן הנמנע שכאן, כמו בתחומים אחרים של ראשית תולדות המימשל המוסלמי, צעדים שננקטו או נכפו על־ידי הח׳ליף האֻמַיִ עֻמַר השני (720-717), מיוחסים במסורת לעֻמַר הראשון, שהיה דמות פחות שנויה במחלוקת ונערצת יותר.

ואולם, גם אם תעודה זאת ודומות לה עשויות להיות מזויפות בחלקן או בשלמותן, אין ספק שהן משקפות את התפתחותה במרוצת מאות השנים הראשונות של מדיניות השמירה על ההיבדלות בין הקבוצה השלטת לבין הקבוצות הכפופות השונות. רבות מבין ההגבלות הללו מקורן כנראה בתקופה המוקדמת ביותר של הכיבושים הערביים, והן היו צבאיות באופין. שעה שהמוסלמים כבשו לראשונה שטחים נרחבים, שבהם הם היו מיעוט קטן של כובשים בתוך רוב עצום של מנוצחים, הם נזקקו לאמצעי ביטחון להגנתם של גורמי הכיבוש והמימשל. בדומה לנהלים רבים מן התקופה הקדומה, שנקבעו על־פי צורכי השעה, הם נתקדשו במרוצת הזמן ונכללו בחוק, כך שמה שהחלו בהגבלות מטעמי ביטחון הפכו למגבלות חברתיות וחוקיות. בין המגבלות הללו היו כאלה שהתייחסו לבגדים שמותר לד׳מים ללבוש ולבהמות שעליהן מותר להם לרכוב, וכן איסור נשיאת נשק. הגבלות היו גם על בניית מקומות פולחן ועל השימוש בהם: לאלה אסור היה לעלות מעל לגובה המסגדים; כמו כן חל איסור על בניית בתי תפילה חדשים, ורק שיקומם של ישנים היה מותר. נוצרים ויהודים חויבו לשאת סימני היכר מיוחדים על בגדיהם. כאן, דרך אגב, מקור הטלאי הצהוב, שהונהג על־ידי אחד הח׳ליפים בבגדאד במאה התשיעית והתפשט לארצות המערב בימי הביניים המאוחרים. גם בשעה שביקרו בבתי מרחץ ציבוריים היה על לא־מוסלמים לשאת סימני היכר תלויים על שרוכים, שהיו כרוכים סביב הצוואר, לבל יטעו הבריות לחשוב שהם מוסלמים בהיותם חשופים בבית המרחץ (החוקים השיעיים אף אסרו עליהם להשתמש באותם בתי מרחץ). הצורך בסימנים מבדילים התעורר במיוחד ביחס ליהודים, שכמו המוסלמים היו נימולים. לא־מוסלמים נדרשו להימנע מרעש ומראוותנות בטקסיהם, ובכל עת היה עליהם להפגין כבוד לאסלאם והכנעה למוסלמים.

למרבית המגבלות הללו היה אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי. העונש הכלכלי הממשי היחיד שהוטל על הדמים היה כספי. הם שילמו מסים גבוהים יותר כחלק ממערכת הפליה, מורשת האימפריות הקודמות, איראן וביזנטיון. דעות החוקרים נחלקות באשר לכובד העול שבתשלום המסים המיוחדים הללו. במקרים שבהם יש בידינו עדות מתועדת, כמו בתעודות הגניזה הקאהירית שמן המאה האחת־עשרה, נראה  שלפחות לגבי המעמדות העניים העול היה כבד. ואולם, מאחר ששיעור מס הגִ'זיַה ;קבע בחוק הקדוש בזהב, הרי שבמרוצת הדורות ירד ערכו בהדרגה ובהתמדה עם עליית המחירים ושיעורי ההכנסות. נוסף למס הגולגולת נדרשו הדִ'מים לשלם גם שיעור גבוה יותר של מסים אחרים מאשר המוסלמים – בתקופות מסוימות גם מסי מעבר ומכסים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031