ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות-
ביטוי דומה לנחיתות, הפעם יותר סמלי מאשר ממשי, מצוי בתקנות הנוגעות ללבוש נשות הד׳מים. החוקים שאסרו עליהן ללבוש בגדי פאר או תכשיטים יקרים נאכפו רק מעת לעת, ומכל מקום הקבילו להם גם הגבלות שהוטלו על נשים מוסלמיות. אולם הבדל אחד הוא בפירוש סימן לנחיתות. נשים מוסלמיות חופשיות, שיצאו מחוץ לבית, נדרשו לכסות פניהן ברעלה כלשהי. נשות הד׳מים ושפחות הורשו לצאת בפנים גלויות ולעתים אף חויבו לעשות זאת. תקנות שונות אף אוסרות על נשות הד׳מים לכסות פניהן ברעלה. הסמיכות בין פנים גלויות ושפחות לבין פנים רעולות וצניעות והגינות היא ברורה. התחושה שבאה לידי ביטוי בתקנות הללו זהה ללא ספק לזאת שביסוד המוסכמות המערביות שמן העבר הלא רחוק בקשר לחשיפת החזה הנשי. בתקופה שבה ההחמרה בקולנוע ובטלוויזיה היתה רבה יותר מאשר בימינו, היה אפשר להציג נשים חשופות חזה רק כאשר היה ברור שהמדובר בנשים פרימיטיוויות, ילידות מקום נידח ומרוחק. אסור היה להציג אותן אם היו לבנות, כלומר, מתורבתות.
מאפיין משותף לכל התקנות הללו, סוניות ושיעיות כאחד, הוא הדאגה לשמר ובמיוחד לסמל את נחיתותם החברתית של הדמים במקביל לעליונותם של המוסלמים. סמלי הנחיתות היו לעתים חשובים יותר מן המציאות עצמה, ולבטח – לפחות עבור האמידים שביניהם – טורדניים יותר. בעוד שמטרתן הכללית של המגבלות על הלבוש שהוטלו על הדמים היתה חברתית, ובמובן מסוים פוליטית, ייתכן שלפעמים ניתוספו לכך גם שיקולים אחרים. פִרְמָאן עות׳מאני מ-1568, שנתפרסם בתגובה לבקשתו של הקאדי של אסתאנבול לאכיפה קפדנית יותר של התקנות, מציין כסיבה לבקשתו של הקאדי את העובדה, שהרכישות הנרחבות של כיסויי ראש, נעליים ובגדים מהסוגים שהיו שמורים למוסלמים, שנעשו בידי הדִ'מִים, הביאו לעלייה חדה במחירי המוצרים הללו ולפגיעה באוכלוסייה המוסלמית:
צו אל הקאדי של אסתאנבול
באשר שיגרת איגרת אל סף האושר שלי ובה אתה מודיע, שגברים ונשים יהודים ונוצרים מבין הכופרים המתגוררים בעיר שהאל שומר עליה אסתאנבול, לובשים בגדים עשויים מבדים יקרים ומשונצים, קונים צניפים יקרים וכורכים אותם בסגנון קציני הפרשים (סִפַאהִי) וכדומה, עוטים קפטאנים מבדי אטלס וכותנה ובדים יקרים אחרים, ונועלים אותו סוג נעליים ואנפילאות כמו המוסלמים, וכתוצאה מכך מחירי הצניפים, הבדים והנעליים עלו מעל להישג־יד, ושבו ביקשת שיימנע מהכופרים להתלבש כמו מוסלמים – ובאשר, בתשובה לכך, הצו המלכותי שלי כבר נכתב ונשלח קודם לכן, בעניין לבוש הכופרים – על־כן אני מצווה עתה, שכאשר [הצו] הנוכחי יגיע, תפעל בהתאם לצו המלכותי שלי שנשלח קודם לכן, ותבטיח, שמעתה ואילך יהודי, נוצרי או כל כופר אחר לא יורשה ללבוש בגדים יקרים, כפי שמנינו לעיל, ובניגוד להוראתי הנאצלת שפורסמה קודם לכן.
(ניתן למפקח על השווקים)
21 לחודש צפר 15/976 באוגוסט .1568
הערת המחבר:
השימוש במונח ׳מתגוררים׳ (סַאכֵּן) הוא משמעותי. תושבים מוסלמים בדמשק ובירושלים,
למשל, מכונים פשוט דמשקאים וירושלמים. מוסלמים שבאו ממקום אחר וכן כל הלא־מוסלמים,
ללא הבדל כמה זמן הם ואבותיהם חיו בעיר, אינם זכאים לסיומת השיוך המקומית (בתורכית:
LI, בערבית -י), ומצוינים כ׳מתגוררים׳ בעיר הנדונה. ע"כ
שיקול בעל חשיבות גדולה ביותר היה, שהדִ'מִים יפגינו כבוד לא רק לאסלאם אלא גם לכל מוסלמי. הוראות ברוח זאת היו כלולות בדרך כלל בתקנות שפרסמו רשויות הדת או השליטים המוסלמים ושבהן פורטו ההגבלות הנובעות מן הדִ׳מַה. כך, בחיבור מן המאה השתים־עשרה מסביליה שבספרד, המטפל בתקנות השווקים, אנו קוראים:
מוסלמי אסור שיעסה יהודי או נוצרי, או ישליך את האשפה שלו, או ינקה אה בתי הכיסא שלו. היהודי והנוצרי מתאימים יותר לעיסוקים הללו, כיוון שאלה עיסוקיהם של שפלים. מוסלמי אסור שיטפל בבהמתו של יהודי או נוצרי, ולא ישרת אותו כנהג פרדות ולא יחזיק לו את המשוורת. אם ידוע על מוסלמי שעושה זאת, יש להוקיע אותו.
סדרה של תנאים, שהמולות (כוהני הדת) ביקשו להטיל על יהודי חמדאן שבאיראן, בשנת 1892 לערך, מפורטת עוד יותר: ״יהודי לא יעקוף לעולם מוסלמי ברשות הרבים. נאסר עליו לדבר בקול רם אל מוסלמי. נושה יהודי של מוסלמי ידרוש את חובו בחיל וברעדה. אם מוסלמי מעליב יהודי, זה האחרון חייב להרכין ראשו ולשתוק״.
אם יראת הכבוד בפני המוסלמים כפרטים היתה חובה חברתית, והעדרה היה כרוך באי נעימות ואף בעונשים חמורים, הרי זלזול באמונה המוסלמית עצמה, בספרה או במייסדה, יכול היה לחייב דין מוות. ספרי משפט מוסלמיים מקדישים תשומת לב רבה לשאלת ׳הד׳מי הפוגע באסלאם׳ – להגדרת העבירה הידועה במונח הטכני סַבּ, להוכחות הנדרשות כדי להרשיעו בדין ולעונש המוטל עליו. ככלל, השיעים, ובין הסונים האסכולות החנבלית והמאלכית, מחמירים יותר ותובעים עונש מוות; החנפים, ובמידה מסוימת השאפעים, מקלים יותר ומסתפקים במקרים מסוימים במלקות ובמאסר. המשפטן התורכי אַבּו סֻעוּד אֶפֶנְדִי מציע עונש מוות רק לעבריינים מועדים החוטאים ברבים, והוא משתדל להדגיש, שאין להטילו בקלות ראש. הוא היה בבירור מעוניין למנוע האשמות קטנוניות וזדוניות, וקובע שאין להתייחס אל עבריין כמועד ״רק על דיברתם של אדם אחד או שניים”. בכדי שיהיה ברור שמדובר בעבריין מועד, חייבים להודיע על כך לשלטונות ״מוסלמים חופשיים מפניות״; המילה שבה הוא משתמש היא bigaraz (מילולית: ״ללא טינה ואיבה״). ״כאשר מתברר שהעבירה היא מועדת, אפשר להוציא את העבריין להורג״; אך אם לא – ״מלקות קשות ומאסר ממושך מספיקים״. בדומה לכך, בעוד אבו סעוד מורה על גזר דין מוות לעבריין המשמיץ או מקניט את הנביא, הוא מציין שהדבר מתחייב כאשר העבירה נעשית בפומבי ותוך פרסום ברבים, אולם הכופר אינו נחשב אשם בסעיף זה רק משום שהוא מכריז ״על הדבר שהוא כפירתו״, כלומר, על שלילת שליחותו הנבואית של מחמד. בהסתייגויות הללו, הדִ׳מִי שמעליב ברבים את הנביא חייב להיות מוצא להורג, מכיוון ״שלא על־ כך הענקנו לו את הדִ'מַה׳,.
ואכן, נמצאו מבקשי מות קדושים, שהשיגו את מבוקשם בדרך זאת. לעתים קרובות העבריינים היו מטורפים או שתויים; לפעמים, האישום והענישה היו תוצאה של צרכים פוליטיים, לחצים עממיים או אף נקמה פרטית. בדרך כלל, תביעה משפטית והרשעה בגין עבירה זאת לא היו נפוצות, אולם מעת לעת הן התרחשו עד עצם המאה התשע־עשרה, והפחד מפני הלשנה בוודאי היה גורם בריסון הדִ׳מִים, לבל ישכחו את מקומם. אדוורד ליין (Lane), ששהה במצרים מ־1833 עד 1835, ציין את השיפור שחל במצבם של יהודי מצרים תחת מחמד עלי פאשא והעיר: ״כרגע הם פחות מדוכאים; אך הם עדיין כמעט מעולם אינם מעזים להוציא מילת גידוף שעה שערבי או תורכי שפל ביותר מבזה או מכה אותם ללא הצדקה; מפני שרבים הם היהודים שהוצאו להורג בשל ההאשמה הכוזבת והמרושעת, ולפיה השמיעו דברי לעג נגד הקראן או הנביא״.
מקרה מפורסם אירע בתוניסיה ב־1857. יהודי ממעמד נמוך מאוד, בַּטוּ סְפֶז שמו, הואשם שהעליב את האסלאם בהיותו שתוי. אילו נשפט בפני בית דין חנפי, בהתאם לאסכולה השלטת בתוניסיה, היה יוצא עם עונש פחות. במקום זאת נקט השליט צעד יוצא דופן, והביא את המקרה בפני בית דין מאלכי, המחמיר יותר, ובכך הבטיח גזר דין מוות. לפי משקיפים בני התקופה, הסיבה לכך היתה, שהשליט ציווה זמן קצר קודם לכן להוציא להורג חייל מוסלמי, ששדד ורצח יהודי. הוצאתו להורג של העבריין היהודי נבעה איפוא מן הצורך להפגין חוסר משוא פנים. אף־על־פי שתביעה משפטית בעוון זה כבר אינה מקובלת במרבית המקומות, ביקורת ואפילו דיון על האסלאם מפי לא מוסלמי, הם עדיין נושא רגיש.
השיעים באיראן היו הרבה פחות סובלנים מבני תקופתם הסונים שבאימפריה העות׳מאנית. גירוש, התאסלמות מאונס וטבח – שלוש תופעות נדירות בארצות הסונה – היו חלק משגרת החיים באיראן עד המאה התשע־עשרה. נוסעים מערביים העירו פעמים רבות על מצבם העלוב והאומלל של נתיניהם הלא־מוסלמים של השַאהִים.
ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ'-43