הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי


הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי

יחסם של חכמי מרוקו לחיבור הספרים
%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

חכמי ישראל התייחסו להעלאת חידושים על הכתב ולהוצאת ספרים בכובד־ראש, וראו בכך הכרח ואף צו הלכתי. חכמי מרוקו אף הם הקדישו זמן רב מעתותיהם, החל מימי־הביניים, למטרה זו. חיבוריהם, הן אלה שבתחום הספרות הרבנית והן אלה העוסקים במדעים שונים, חרגו בדרך־כלל מתחומי קהילתם ושמם יצא למרחוק בקרב קהילות ישראל. יחסים הדוקים נקשרו כבר בימי־הביניים בין ישיבות הגאונים של סורא ופומבדיתא שבבבל לבין חכמי צפון-אפריקה בכלל, ושל קירואן, סיגילמאסה ופאס בפרט. ודי אם ננקוב בשמותיהם של ר׳ חושיאל ובנו ר׳ חננאל מקירואן (סוף המאה העשירית וחמאה האחת־עשרה) ור׳ שלמה בן יהודה אלפאסי, שעלה מפאס לארץ־ישראל וכיהן בה כגאון עד למותו בשנת.1051

העיר פאס נתפרסמה במאות התשיעית והעשירית בשל בלשניה ומדקדקיה, שנמנו עם חכמי יהדות ספרד. נזכיר כאן רק את החשובים שביניהם:

דוד בן אברהם אלפאסי מפרש התנ״ך, לקסיקוגראף ומדקדק. הוא יצא מפאס במאה העשירית ועלה לארץ־ישראל, שם חיבר בין השנים 930 ל־950 א מילונו העברי־ערבי כתאב ג׳אמע אלאלפאט, מילון למקרא המבוסס על התיאוריה של שתי אותיות־שורש. ר׳ דוד כלל בו אף את השמות הפרטיים ואת המלים הארמיות המופיעות בתנ׳׳ך.

יהודה אבן קוריש רופא מתאחרת, עיר על גבול מרוקו-אלג׳יריה. הוא חי במחצית השנייה של המאה התשיעית והתפרסם בזכות מילונו שאבד, ואשר רק חלקו הגיע אלינו והוא איגרת הכתובה בערבית, הידועה בשם ׳רסאלה׳. איגרת זו הוא היפנה לקהילת פאס, לאחר שבני הקהילה ביטלו את מנהג קריאת התרגום הארמי בבית־הכנסת. אבן קוריש משדלם לבטל את החלטתם, בטענו כי קריאת התרגום מסורת עתיקה היא ותורמת להבנת המקרא, שהרי הארמית, וכמוה הערבית, חשובות להבנת המקרא והלשון העברית. כדי להוכיח את צדקת טענותיו הוא ערך השוואה בין העברית, הארמית והערבית. על־־כן הוא נחשב בצדק כאבי הבלשנות השמית המשווה ואף אבי הבלשנות המשווה בכללותה.

דונש בן לברט, יליד בגדד, עבר לפאס בה נתחנך, ולאחר־מכן התיישב בקורדובה. מדקדק ומשורר, חיבר ספר בשם "ספר ההשגות". בן לברט הוא המשורר היהודי הראשון שאימץ לו את שיטת המשקל הערבי והתאים אותה לשירה העברית. בזכותו יצאה השירה העברית למרחב, לאחר בדידות של קרוב לאלף שנה, ועלתה לשיאים חדשים.

ר׳ יהודה חיוג', נולד בפאס בשנת 945. כמו רבו, דונש בן לברט, התיישב גם הוא בקורדובה. ר׳ יהודה פותח תקופה חדשה בתולדות הדקדוק העברי ומחקר הלשון העברית. הוא הניח את יסודות הדקדוק הערבי בלשון העברית ופיתח את התיאוריה, לפיה השורש העברי הוא תלת־עיצורי. השם ׳ראש המדקדקים', בו כינו אותו אברהם אבן עזרא, ומדקדקים אחרים, הולמו יפה.

בתחום ההלכה די אם נזכיר את שמו של ר׳ יצחק אלפאסי(הרי״ף, 1013- 1103). בחיבורו "ספר ההלכות׳ הוציא ר׳ יצחק מתוך התלמוד את כל החומר ההלכתי והמשפטי, קבע את פסקי ההלכה ונתן בידי הזקוקים לכך ספר־פסקים מקיף וכולל. לאחר־מכן הכין את ה׳תלמוד קטן', מעין קיצור של התלמוד, כדי להקל על הלומדים ולסייע להתפשטותו של התלמוד בחוגים רחבים. משהגיע לגיל שבעים וחמש עזב את פאס והתיישב בלוסנה שבספרד, בה הרביץ תורה עד יום מותו.

הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי

%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

התעוררות תרבותית זו בימי־הביניים סללה דרך ליצירה ספרותית ענפה, וחכמי מרוקו חיברו במרוצת השנים ספרים רבים ומגוונים. יצירתם עוסקת כמובן בתחומים המסורתיים – פירושים לתנ״ך, למשנה ולתלמוד, שאלות ותשובות, פירושים ל׳זוהר׳, קובצי פיוטים וכו' – אך גם בנושאים לא־דתיים, כגון אסטרונומיה, אסטרולוגיה, רפואה, מתמטיקה ועוד.

כאמור, העלאתם על הכתב של החידושים נחשבה בעיני החכמים כמצווה. ברוב הספרים שבהם עיינו, ובפרט בהקדמות ובהסכמות מודגשת תמיד החובה להפיץ "מה שכל נשמה קיבלה בהר סיני". ואכן החכמים האלה סוברים שכל חידוש שלהם מקורו במעמד הר־־סיני, בהסתמכם על האמור בדברים כט, יד: ׳כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום׳. השקפה זו מובעת בהסכמות לחיבורים, וקטעים אחדים – רובם מהמאה העשרים – נביא להלן. במלים אלה מתחילה ההסכמה של חכמי פאס לספר ׳נודע ביהודה׳ לר׳ י׳ אבן־דנאן(1961-1875.)

שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזהות פתחי [משלי ח, לג-לד], הן עם ישראל בשעה שעמד לפני הר סיני. להשפיע עליו אור יקרות. ולהתלבש קדושה וטהרה לקבל תורה מפי הגבורה. לא לבד הדור ההוא אלא גם כל הדורות הבאים והמשתלשלים מאום קדוש עוד כל ימי הארץ שם נמצאו ושם היו באותו המעמד והמצב הקדוש ההוא. וכאשר הטיף עלימו אלקי הצבאות את חקיו ומשפטיו ואת תורותיו הקדושים. נטל כל אחד ואחד מבני הדור מנת גורלו. גם מכל העתידים להבראות לקחו חלקם איש לפי אכלו אכלו לחמה של תורה. וכל אחד לפי יכלתו ומקור נשמתו לאשר נטה וקבל והושפע אם לפשט אם לדרש אם לרמז אם לסוד אם בגמטריאות וכו׳ וכו׳ באופן שכל אחד לדרכו פנה. הצד השוה כולם שאבו ממעין האמת ומקור הצדק אלו ואלו דברי אלהים..

הערת המחבר : אבן דנאן, .נודע ביהודה. חותמים על ההסכמה הרבנים חיים דוד סירירו, מאיר ישראל וידידיה מונסונייגו. וראה ההסכמה לספרו, מאת ליהודה, עליה חתומים הרבנים משה אבן דנאן, אהרן בוטבול וידידיה מונסונייגו.

לספר ׳חיי עמרם׳ לר׳ עמרם אלבאז, מסביר נכדו(המהדיר), ר׳ יקותיאל, את המטרות שהביאו אותו להדפיס את חיבור זקנו בזה הלשון:

בראותי זה הצע׳׳ר אשר סבלו אבותי הקדושים על טרחם ועמלם ויגיעם בעשר אצבעותיהם וקמצו מעתותיהם, ונדדו שינה מעיניהם וכתבו מה שקלטה נשמתם הקדושה במעמד היום הקודש על נייר בלוי ומחוק…

חכמי פאס לא היססו להשוות את הפצת החיבורים להקרבת קרבנות, כפי שחכמי התלמוד משווים את התפילה להקרבת קרבנות. בהקשר זה מסתמך ר׳ ייסף בן נאיים על החיד״א ומדגיש בספרו ׳מלכי רבנן׳:

…בזמן שבהמ״ק [שבית־המקדש קיים] כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן, ובזה פי׳ [פירש] זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, שיעלה במקום קרבן…

חכמי בית־הדין של פאס שחתמו על ההסכמה לספר ׳נודע ביהודה׳ לר׳ יהודה אבן דנאן, מעלים על נס את חשיבותה של כתיבת הספרים על־סמך שיחה של שני אמוראים:

דאיתא בש״ס ע״פ [על־פי] הון ועושר בביתו וגו׳ דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. וחד אמר זה הכותב תנו״ך ומשאילם לאחרים. כתב הוא ז״ל [ר׳ שלמה בן חביב בהקדמת ״שש אנוכי״] דהמדפיס פסקים וחידושי תורה שחדש לפי מה שחננו ה׳ הרי הוא זוכה לברכות אי למ״ד [למאן דאמר] זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. הכי נמי זה המדפיס חידושי תורה שחידש בכדי שילמדו התלמידי חכמים בספרו ויפוצו מעיונותיו חוצה…

בהקדמה לספרו הראשון, ׳מנחת יהודה׳, ר׳ יהודה אבן דנאן מרחיק לכת בטענו, כי כל מי שלא מעלה על כתב את חידושיו מונע כביכול הטוב מבעליו יעובר על ׳לא תגזול׳:

…כל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב דכתיב סוד ה׳ ליריאיו ובריתו להודיעם וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה… ומעתה כל הקורא הקדמה זו בודאי ידין אותי לכף זכות, ויאמר לתקן עצמי במה שחשקה נפשי בגלגול זה בדרש נתכוונתי ולא להרים ראש ח״ו [חס ושלום].

בחיבורו השני, ׳נודע ביהודה/ הוא ממשיך למתוח ביקורת על מי שמסרב לכתוב את חידושיו, ומזהיר אותו מפני הגורל הצפוי לו, שהמלאך הנברא מאותו חידוש [שלא נכתב] עולה לשמים ויהיה מקטרג עליו לפני הקב״ה.

גם ר׳ יוסף בן נאיים, שחיבר ארבעים ושבעה ספרים, מדגיש את חובות כתיבתם של חידושים. הוא סבור, כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד־פעמית, ולכן מי שאינו מנציח אותם בכתובים, גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים, ועל כך ייענש:

וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו חלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור ויחדשם… ובזה אפשר לרמוז בדבר.

כדי להדגיש את הערך הנכבד של משימה זו, החכמים אף משתמשים בהומור ובמשחקי־מלים המיוחדים להם. כך, למשל, בתארו את יצירתו הענפה המגוונת של ר׳ יעקב אבן צור, משחק ר׳ יוסף בן נאיים עם ההומופוניה היחסית של הפונמות ט׳ ו־ת׳ ומדגיש:

…[וחיבר] ספר השירים… הנק׳ [הנקרא] עת לכל חפץ ויש בו כמה שירים ובקשות ותחנות וקינות לט״ב [לתשעה באב] ולנפטרים, ושכל את ידיו אשר פריו יתן בעט״ו מהר קולו כנה״ר שאינו פוסק בנועם שיח ומליצה, בתיקון השטרות…

הרב משה עמאר, שהוציא לאור את ׳נוהג בחכמה׳ לר׳ יוסף בן נאיים, מדגיש:

הקולמוס היה צמוד אל ר׳ יוסף בכל שעות היממה. ר׳ יוסף מספר על עצמו שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה      מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתוך שנתו, הוא קם מיד עושה נטילה מעלה אור ויושב לכתוב.

הספר והדפוס העברי בפאס-יסף תדגי

%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

אחדים מחכמי מרוקו העזו אף להעלות על הכתב את פירושיהם בגיל צעיר מאוד. מבין אלה נזכיר את ר׳ מנחם סירירו (פאס, המאה התשע־עשרה) שחיבר את פירושו ׳לקח טוב׳ בגיל שבע־עשרה; ר׳ עמרם אלבאז (1799- 1856) מציין בהקדמה לספרו הראשון, שחיבר אותו בגיל שש־עשרה; ר׳ כל מימון בירדוגו ממכנאס (המבי״ן, 1824-1767) חיבר את פירושו על מסכת ילך קידושין בגיל חמש־עשרה; ר׳ עמנואל סירירו [פאס, המאה השמונה־עשרה] העלה על הכתב את פירושו להגדה של פסח, "תורי זהב״, בגיל ארבע־עשרה; ור׳ שאול סירירו [פאס, 1655-1566] התחיל את פירושו לספר משלי, ׳חנוך לנער׳, בגיל ארבע־עשרה וסיים אותו בגיל תשע־עשרה.

חכמים אחדים, בדרך־כלל פחות אמיצים, לא העזו – מרוב צניעות – לקחת את קולמוסם ואת קסתם; וכאשר לבסוף הם אכן החליטו לכתוב חיבורים עשו זאת מתוך ׳כפייה׳ ובעקבות העידוד האינטנסיבי של עמיתיהם. כך עולה מתוך כמה הקדמות לחיבורים, ולדוגמה נביא את דברי ר׳ דוד אסבאג בהקדמה לספרו ׳לקט עני׳:

…האמנם מה יענה זאב בין אריות, אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם כי לא רבים יחכמו. לכן אמרתי באלקים בטחתי… ומלפנים לא שמתי גם לזה לאמר לדבק טוב הוא. ולכתוב או להיות חרות על הלחות. רק חברי ורבותי כשומעם הם קיימוה בידי, ובפרט אבא היום להזכיר טובתו וחסדו עמדי החכם השלם כמוה״ר יעקב יפרגאן נר״ו שכמעט דבר אתי קשות וכוונתו לשם שמים בראותו שידי רפות. ואמר מר ידיע להוי לך מה שאמרו חז״ל כלם כאחד מזהירים ואומרים, את אשר נשמת חיים בקרבו והעירה אותו נשמתו אפילו דבור אחד או חדוש אחד או רמז אחד ולא נכתב ונחתם בספר כדי שיהיו לזכרון והגמול ויתרון ויהיו חיים וקיימים כי דברי אלקים חיים נקראים ואם לא כן עתיד הוא ליתן את הדין…

רבנים חשוכי בנים, ראו בכתיבת ספרים הנצחת שמם, והסתמכו בזה על דברי חז״ל במסכת סנהדרין(צג ע׳׳ב): "מאי שם עולם אתן לו, זה ספר דניאל שנקרא על שמו". זו היתה, למשל, הסיבה שהניעה את ר׳ רפאל הצרפתי [1956-1871] לחבר את ספרו ׳מנחת פתים׳. ר׳ רפאל נולד בפאס ושימש דיין ומורה צדק באוג׳דה ומזאגאן. נולדו לו שני בנים שמתו בעודם תינוקות. וכך הוא כותב בהקדמתו:

…הטעם כעיקר הוא לפי מה שארז״ל כל מי שמחדש חידושים בתורה נחשבים לו כזרע של קיימא ואני בעוה״ר לא זכיתי לזרע של קיימא… ועל זה דחקתי עצמי לפנים ממחיצתי. ועלתה בידי לאסוף מהפוסקים אשר השיגה ידי. והנם תחת ידי ליוקר שער הדפוס זולת זה הספר שמו ׳מנח״ת פתי״ם׳ אשר בו מה שחנני ה', קצת חידושים בתנ״ך. והאל הנותן ליעף כה עזרני להדפיסו, אולי ימצא חן בעיני אלקים ואדם, ויחשב לי כזרע של קיימא…

חכמי מרוקו מדגישים שוב ושוב את המטרה החינוכית של חיבוריהם, מבקשים מהקורא את אהדתו וסובלנותו, ומזהירים אותו לבל יעלה על דעתו שכתיבתם מהווה מקור לגאווה כלשהי. במלים אלה, למשל, חותמים בני ר׳ יצחק אבן דנאן את הקדמתם לספר אביהם, אותו הדפיסו אחרי מותו: ׳ולא להתגדל בו עשינו, רק לזכות את הרבים רבנן ותלמידיהון׳. ואילו ר׳ שמואל אבן דנאן כותב בהקדמה לספרו:

…גם אנכי טלא בן אריות אענה חלקי להוציא חלקי תורה שהם בעמקי הקליפה לאורה להכניסם לקדושה אולי יש תקוה להעלותם. והם דברים פשוטים נער יכתבם והגם כי כמה מהם מועתקים. לא יאשימנו הוגה בהם משני טעמים. הא׳ לחסרון הספרים הוכרחתי להעתיקם במתכנתם ולהיות שפתותיהם דובבות ובזה זכותם תגן עלינו בע׳׳ה… משרשי נשמתי לא נפלו בגורלי רק אלו הדברים הקלים… אולי קדמוני משרשי נשמתי והעלו כמה ואני באתי אחריהם להשלים התיקון באופן שח״ו [שחס ושלום] לא נתכוונתי להתייהר, שכמה חכמים חשובים ממני לא נתעוררו לעשות כזה..

בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳ מתנצל ר׳ יוסף בן נאיים על הטעויות וההשמטות שיכלו לחול בלא כוונה בספרו, ומזמין אנשים אחרים לתקן את הדברים ולהשלים את עבודתו:

ואין אני דומה כ״א [כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן ולא ידעתי דבר בער אנכי מאיש… כי מי אנכי ומי ביתי לבא עד הלום, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא מבלי דעת מלין יחבר… אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זכרון לראשונים, ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזל ועופרת ומני ומהם תסתייע מילתא… ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי אל יחר אף הקורא, אתי תלין משוגתי והרוצה לסעוד אצלי יאכל הבשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידיו, ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטריס זה…3

מכל האמור לעיל עולה החשיבות הרבה שייחסו חכמי מרוקו לכתיבת ״ספרים. בחיבורו ׳כבוד מלכים׳ עורך ר׳ יוסף בן נאיים רשימה של כאלף ספרים של חכמי מרוקו, בדפוס או בכתב־יד. רשימה זו משקפת את חשיבותו של הספר וערכו בחברה היהודית במרוקו. העדר בית־דפוס בפאס מאז שנת 1522 לא היווה מכשול ליצירה הספרותית הענפה. החכמים כתבו את חיבוריהם בלי לדאוג להדפסתם, בבחינת ׳לא עליך המלאכה לגמור׳. אחדים מהם נגאלו ונדפסו, אך מאות כתבי־יד, ואולי אלפים, לא ראו אור בדפוס. רבים מהם אבדו, אם מחוסר התעניינות של בעליהם ואם במאורעות ובפרעות שבהם נשדד המלאח.

הערת המחבר : החיבור ׳כבוד מלכים' נכרך עם 'מלכי רבנן׳. לרשימה זו צריך להוסיף ספרים אחדים שכנראה לא היו ידועים לר' יוסף בן נאיים ואת מאות הספרים מאת חכמי מרוקו שנדפסו משנת 1931, שבה יצא לאור ׳מלכי רבנן׳.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-גורלם של כתבי־היד

גורלם של כתבי־היד%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

מאות חיבורים המוזכרים בספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳מלכי רבנן׳ ובמקורות אחרים, נשארו בכתב־יד ולא זכו לצאת לאור בגלל העדרו של הדפוס במרוקו. אמנם תוך כדי קריאה של קורות חיי החכמים בספרו של בן נאיים ניתן ללמוד פרטים חשובים על הזמן שהקדישו לכתיבת חיבוריהם, על נדירות הנייר, על הקשיים הכספיים שעמדו בפניהם בהשגת חומרים, וכדומה. ברם, סיבות אלה לא היוו מכשול גדול לכתיבה. אהבת הספר גברה בדרד־כלל על הקשיים הטכניים. ר׳ רפאל משה אלבאז -1896-1823-, למשל, היה מקדיש בכל יום שעתיים לכתיבת חיבוריו, אולם רוב החכמים עסקו במלאכה והתפנו לכתיבה רק עם סיום עבודתם, כלומר בלילה. כזו היתה דרכו של ר׳ שאול סירירו מפאס, המספר בהקדמה לפירושו לספר משלי:

…ואני הכותב אשאל מהאל יתברך לתת לי כח ועזר וסיוע לכתוב זה הספר עם ספרים אחרים אשר תראינה עיני, כי בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון והאל יתברך ברחמיו הרבים יעזרני לכותבו עם ספרים אחרים אכי״ר…

בגלל הקושי בהשגת נייר, חכמים לא מעטים נהגו לכתוב את פירושיהם בשולי העמודים ועל כריכות הספרים, כפי שמעיד ר׳ יוסף בן נאיים לגבי חיבוריו של ר' אברהם בן סוסאן: ׳וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה, וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב יד חידושים יקרים… ולגבי יצירתו של ר' יעקב בן מלכא: ׳ואני ראיתי פסק דין אחד בכת״י [בכתב־יד] ממש… ומקרוב נדפס בירושלים תבנה ותכונן ע״י איזה אנשים מטיטואן כרך א׳ וקראו את שמו נר המערבי והוא פס״ד [פסק דין] להרב הנזכר וחידושי דינים שנמצאו בגיליון הש״ע [השלחן ערוך] שלו׳. ועל ר׳ יעקב אבן צור הוא כותב: ׳והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו…

דרך עבודה זו גרמה כמובן לקשיים גדולים בעת שיחזור החיבור, שבדרך- כלל היו מתעסקים בו צאצאי המחבר אחרי מותו, או רבנים אחרים שגילו את כתב־היד. וכך מתאר ר׳ יוסף בן נאיים את הקשיים שבהם נתקל, ברצותו להעתיק את פירושו של ר׳ משה אסקורי: ׳וכל גליוני ספריו מלאים מכתיבת ידי קדשו, ואני הצעיר הכותב העתקתי מגליוני מסכת כתובות שהיה לומד בה הרב הנזכר כרך אחד והנה הוא תחת ידי וטרחתי ויגעתי הרבה שהכתב הוא כתב דק למאד ונתיישן מעט ויש פעם שהוצרכתי לכלי הבטה… ולגבי חידושיו של ר׳ עמנואל מנסאנו הוא כותב: ׳ולקטתי אותם אני הצעיר דפים- דפים מעיר ושנים ממשפחה מה שעשה בעת ובעונה…

הרב ישמ׳׳ח עובדיה מצפרו, ששיחזר כתב היד של הפירוש ׳כוס אליהו׳ לר׳ אליהו בן הרוש, והוציאו לאור כותב בהקדמתו לספר בזה הלשון:

ועתה שמעו ואגידה לכם כי החומר הראשון של הביאור הנוכחי היה כחומר חיולי בלתי צורה. לולי ה׳ שהיה עמדי… יען כי הרב הנ״ל [ר׳ אליהו בן הרוש] לרוב שקידתו על התורה, כתב כל חידושיו בנחיצה רבה, על כל פסת נייר קטנה או גדולה המזומנת לפניו באותו מצב ותמיד היה גורע ומוסיף או מחליף הנוסחא באו״א [באופן אחר] וסמך עצמו על הציונים והתוים הדקים אשר היה עושה לעצמו לעתותי הפנאי עד כי נתמלאו הגליונות על כל גדותיהם. מזה ומזה הם כתובים. בכתיבה דקה עד מאד. ולפעמים יכתוב צו לאמר תשלום זה או התחלה לזה בנייר אחר ונוספה נחלת״ו שגם הני עכברי רשיעי המה עזרו לרעה. ויאכלו כרצונם בקצה היריעות מימינם ומשמאלם וכמעט עלימו אבד כלח. אך בחמלת ה׳ עלי יגעתי ומצאתי, טיפחתי ורביתי, ובעמל רב ירדתי לסוף דעתו, והכרתי קריצותיו ורמיזותיו ואת אותיותיו, וסדרתי אותו בתמונתו ובעצם תומו, כאשר כוננה בו דעתי הרחבה.״

אמנם כתבי־יד רבים נשתמרו בקפידה על־ידי בעליהם או משפחות צאצאיהם, אך רבים אבדו מתוך זלזול או חוסר תשומת־לב וגם כשהיו מגלים אחדים מהם, אלה היו ברובם קרועים, בלתי קריאים ועמודים חסרים בהם. יתירה מזו, בהעדר מודעות ל׳אוצרות׳ שהיו גנוזים אצלם, היו בעלי כתבי־יד ששלחו אותם לגניזה. ואמנם ר׳ יוסף בן נאיים גילה בגניזה של פאס רבים מכתבי־היד שהוא מזכיר בספרו. כך הוא מספר, למשל, על חיבורו ר׳ יעקב בן סמחון: ׳וחיבר ספר דרושים על הנפטרים ומאמרי חז׳׳ל ואיזה פסוקים… וספר דרושים הנזכר מצא אותו ידידי כמה״ר מאיר ישראל הי״ו בגניזה והנה הוא אתו, ואני הצעיר הגיתי קצת בספר הנזכר ומצאתי דרשותיו מתוקים מנופת צופים…׳. ובדברו על ר׳ משה אלשקאר הוא מעיד גם כן: ׳ומצאתי בגניזה כמה עלים דרושים בכ׳׳י ישן לא ידעתי למי מקודשים המה׳. בגניזה של פאס גילה ר׳ יוסף בו נאיים גם את כתב־היד הכולל את דרשותיו של אחד מגדולי המאה השש־עשרה, ר׳ שאול סירירו, שנמנה עם חותמי התקנות. הוא מספר שביום אסרו חג של שבועות, יום בו היו נוהגים בפאס לאסוף גליונות תורה וספרים קרועים מן הבתים ובתי־הכנסת כדי להוליכם לגניזה, נהג ר׳ יוסף בן נאיים לעמוד לפני הקברנים ולחפש בניירות, וכך גילה הרבה כתבי־יד שאותם שיחזר או כרך כדי להצילם מתהום הנשייה.

גורלם של חיבורי ר׳ משה בן חמו מהווה דוגמה מאלפת לבורות ולתמימות של היורשים. ר׳ משה היה דיין ומורה צדק בצפרו במאות השש־עשרה־השבע־עשרה, והניח אחריו חיבורים רבים. בעת אסיפת הספרים הקרועים והדפים הבלויים המיועדים לגניזה, לקחה אשתו של הרב את כל כתבי־היד של בעלה ומסרה אותם לקברנים. גורל דומה נפל בחלקם של כתבי ר׳ יהונתן סירירו  [פאס, 1833-1755], ר׳ יהונתן היה מורה צדק ומקובל והניח אחריו מספר כתבי־יד, פסקי־דין ודרושים. אך לפי עדותו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳לא נודע איה תחנתם, וכפי הנשמע שאחד היה שלא ידע ערכם וגנז אותם הי״ב [הי יכפר בעדו]

הערת המחבר :   מלכי רבנן, צ ע״ד, צא ע״א-ע״ב. כאן המקום להזכיר שבקהילות מרוקו היו אנשי החברה קדישא עוברים פעם בשנה בבתי־כנסת, בבתי־מדרש ואצל אנשים פרטיים כדי לאסוף את הספרים הקרועים והדפים הבודדים על־מנת להביאם לגניזה. בדרום מרוקו טקס זה התקיים ביום תשעה באב ובקהילות פאס, צפרו ומכנאס – ביום אסרו חג של שבועות לאורך כל הדרך לבית־הקברות היו שרים פיוטים לכבוד התורה ומניפים שלטים, עליהם כתבו פסוקים מהתנ״ך. על מנהג גניזת הספרים באופן כללי ראה אצל תודר, גניזה. על הגניזה במרוקו ראה משאש, מים חיים, סימן ני, עמי לא-לב. עובדיה קהילת צפרו, ג, עמי »28! בן נאיים, נוהג בחכמה, עמי נ, זעפרני, אלף שנה, עמי 270-269

זעקת רבני מרוקו על אובדן ספרים וכתבי יד של חז"ל- יוסף תדגי

ר׳ יוסף בן נאיים, שכאב את ההזנחה והזלזול האלה, תיאר את המצב בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳, ותחת הכותרת ׳קול קורא׳ כתב כדברים האלה:%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%91%d7%a4%d7%90%d7%a1

והביטו וראו בספרי כתב יד הראשונים חמדות גנוזות מימי קדם, אוצרות החמדה, והמה ספוני טמוני חול עפרות, וכלואים וגנוזים, ושטף הזמן גרפו, והעש האכזר והרקבון חגרו שארית כחם לבלות מחמדי עין, היו לאין, ואין חזונם נפרץ, והדרת שיבה חופפת עליהם, וחשך משחור תארם, ונעלטו באדרת האופל, וחכמתם נשארה צפונה בחוביהם, ומכוסה בערפל עבה ומסגרת סביב, וילדי חכמתם בסתר אהלם, ולא נראית החוצה, וכמעט נשכח ואבד זכרם מעל פני הארץ, ברוב ימי התחבאם בין הכלים, ונדעך אור חכמתם ונחבא ברגבי עפר בין קנה וביצה, ועלימו אבד כלח בערימות הנשיה, ובבתי כלאים אסורים, ולהאיר לעמם היו נעצרים, יופים חדל וערכם הוא דל, חשך סתרם וערפל חתולתם, ואין מאור ושמש להאיר את הלילה ולהראות אור בהיר הוא בשחקים תחת שמי ה׳, וחן ערכם סף בשוכנם תחת רקובים, מאור העולם הם נרדפים, רגע רגע אכל עש מכל מעדני מחשבותם, וממגד תנובתם, ויהיו כמסוס נוסס במקום תחנותם, ותחד כבודם יקד כיקוד אש, ותורתם מונחת בקרן זוית, ולא מצאה מי שירצה ויטול, ועליהם עין רואי לא זרחה, ולא בחנום עפעפים, ומחכים תמיד לתחיה ואינמו, ויחפרוהו ממטמונים, ולא נמצא מי שיחיה אותם, ומה יועיל יקרת שמי אפרסמון, גנוז בגנזי המטמון, אם אין ריחו נודף לבעלי ההמון, ומה יועילו אבנים יקרות אם קרנם התעולל בעפר בארץ תלאובות ארץ ציה ושממה אין עובר למצוא אותם.

בהמשך הדברים מזמין ר׳ יוסף את הקוראים לחפש אחר כתבי־יד אבודים,לשמרם ואף להעלותם על מכבש הדפוס.

לכן אחי וריעי התעוררו התעוררו העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה, ואשר בחושך הגלו, ואשר בבתי כלאים התירו מאסרם והוציאו אותם לחירות ולרוחה, וממצולות הנשיה דלו ספרים, והבקיעו קרני אור המפיקים נוגה על דרכי חכמות שונות, והסירו המסכה הנסוכה על פני דרכיהם הנשגבים, וקבצו הנדודים והשיבום בתנובות כפים אל נוה הקדש, ותחת הנעצוץ העלו ברוש, ותחת הסרפד העלו הדס, והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם למאור נוגה אור תורה. ועל זה אמר החכם מאד תגעל נפשי לכל אנשי מעל במכרם נפשם על צרורות כספיהם. וירבו קניינים ונטעי נעמנים, ויבנו בנינים בארץ לא להם, וישמחו יום מותם בניהם ובנותם, ולבדוק אוצרותם, מריקים שקיהם, וכל מיני מעגל יהיה מות מגל, וישתו גל צרורות כספיהם. לכן אחי נא אנכי מבקש חפשו בחורין ובסדקין אחר ספרי כתבי יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה מאוצרות הספרים ומבעלי בתים לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפוס, ותועלת רב יצמח מזה לכל דורש ומבקש את דבר ה', שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה, ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת, להרים ולהצמיח קרן התורה והחכמה, ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור העולם ולא יכוסה שמם בחשך, ומזה תגדל תועלת שיהנו רבים מזיו חכמתם, וירוו צמאון נפש השוקקה לשתות מבאר חפרוה שרים ולהפיץ תורתם בשער בת רבים. ואחרי בלותם תהיה להם עדנה, כי אז העטלפים אשר לא יכלו הבט באור המאיר לא יתפארו, כי המה בחשך הנם מהלכם, ומקום החכמה מצאו במששם אחריה כעורים באפילה, כי עתה בושת ילבשו בראותם מה ידעו המה ולא ידעו חכמי המערב נ״ן. ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלי ימצאו להם אזנים קשובות בכל עברים, וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן, ובשכר זאת אלהינו מרחם לקבץ נפוצות מארבע כנפות הארץ ובא לציון גואל אכי״ר.

גורם אחר שהביא להידרדרותם ואובדנם של כתבי־היד היה התנאים הפיסיים הקשים והצפיפות ששררו בבתי היהודים. בגלל חוסר במקום היו הספרים נערמים זה על־גבי זה בלי סדר, וכך היו חשופים לפגעי מזג האוויר ושימשו טרף קל לעכברים, עש ושאר מזיקים. בהקדמה לספר ׳נשמת חיים׳ לר׳

חיים משאש, מתאר ר׳ יוסף משאש ממכנאס, במליצה, בחריזה ובחוש הומור מיוחד, את ה׳פרעות׳ שנעשו בספרים:

…על זה אמר אחד לחברים, כי העכברים אשר בביתו דרים, יודעים כל ״הארבעה טורים״, כי אכלו לו כל דפיהם גם לוחותיהם, ותורתם בתוך מעיהם, ועוד מחריב אחד גדול בהם באכותו, וקטן מאד בכמותו. הולך על גחוניו. עשה שמות בעולם בשניו. כמו כילפות וכשיל. הוא ע״ש כסי״ל. אשר אלפי ספרים וחפצים הדק. לאבק דק, ועוד באותו הצור היתה מכה מצויה. דלף טורת בהבית והעליה. כי כל התקרות. היו עשויות מקורות. זו מזו רחוקות. ועליהם לוחות דקות. ויש חלף הלוחות קנים מניחות. ועליהם מעזיבות עבות. מטפר וצרורות מעורבות. ועליהם דבוקה. מסיד וחול וקליפה דקה. ועת יורד הגשם בתגבורת הקליפה נשברת. והמים חולפים. והבתים דולפים. ולפי שהיו להם הספרים והבריכות. על לוחות ערוכות. נעוצות בכותלים. לכן הגשמים היו עליהם נופלים ולהציל כבודם מדלף, לבל יהיה עליהם זולף ולמרתף היו אותם מורידים. וגם היו נאבדים. מקור המרתף ולחותו, מי יעמוד לפני קרתו.

ובהסכמתו לספר ׳מנחת העומר׳ לר׳ עמור אביטבול, מתאר ר׳ שאול אבן דנאן את הגורל המר שהיה מנת חלקם של כתבי־יד רבים:

רבים מהם [מכתבי חכמי מרוקו] יצא אור תורתם בדרך נס ויאיר בכל העולם היהודי כולו, ורבים מהם ספרי קודשם וכתביהם שפוני טמוני חול לעפרות נשיה היה גורלם, יש עדן וחלפו וכמעט נשכח כל זכר למו. ויש אשר באורח פלא נצולו מכליין חרוץ. אך לא זכו לעלות על מכבש הדפוס מאפס כח כסף למוצא. ויש אשר למרבית השתדלותם התדירית בתורה שבכתב ידיהם גליוני ספריהם אשר היו לומדים בם נמצאו עליהם חידושי תורתם, וישארו אלה העוללות ויהיו לפלטה…

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

החכמים שניסו לשחזר כתבי־יד ולהדפיסם, נתקלו כמובן בקשיים רבים. פעמוח הכתוב והשלמת החסר היו כרוכים בטירחה גדולה ובשעות ארוכות של עבודה מייגעת. ר׳ ידידיה מונסונייגו שליט״א, הרב הראשי של פאס ושל מרוקו, הוציא לאור בשנת 1952 את ספר ׳דברי אמתי, שאלות ותשובות של אבי סבו, ר׳ ידידיה. וכך הוא מספר על מלאכתו זו:%d7%98%d7%93%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a1%d7%91%d7%94

לפי ששלטה בו יד הרקבון ואכלתהו הקרירות וראיתיו צפוי לכליון מעותד לאבדון ולכך זכה וקדם לאחיו שאר ספרי המחבר. למותר יחשב אם אספרה עול סבלי טורחי ועמלי בקבוץ הספר וחבור העלים שהיו נפרדים ומפוזרים בניר זקן ובלוי. וכמה דפים מטושטשים ומרוקמים בנקבי מאכלות עש וסם באופן הייתי כמציל מזוטו של ים ממש…

פרט לקשיים האלה, נשמדו ספרים רבים, ספרי תורה ותשמישי־קדושה במהלך הפרעות התכופות שהתחוללו בשכונות היהודים במרוצת המאות האחרונות. כידוע, חילופי השלטון במרוקו הביאו לעתים להתקוממויות של השבטים הברברים והמוסלמים. בדרכם הם לא היססו מלהיכנס למלאח, בפאס שהיה ממש צמוד לארמון המלך, לשדוד אותו ולהעלות באש בתים ואף רחובות שלמים:

…ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מבין הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.

מאורעות כאלה אירעו בשנים 1822,1820,1791,1747,1665,1649,1465,1438, ועוד רבות הן העדויות עליהם. למשל: ׳ובשנת התק״ז – 1747 בחודש כסליו נכנסו האויבים לעיר [פאס] ולקחו כל אשר לנו ושללו כל הספרים וכל הבגדים שהיו לנו ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו׳.

המאורעות האלה לא אירעו רק בבירה; גם הקהילות האחרות סבלו ונשדדו תכופות. נזכיר, לדוגמה, שבשנת 1610 נהרסו בתי היהודים בתדלא, חמישים ספרי תורה ואלפיים עותקים של חומשים וכמות גדולה של ספרי־קודש אחרים הועלו באש. בשנת 1750 הועלתה באש ספרייתו של ר׳ יהודה קוריאט מתיטואן. בשנת 1790, תחת מלכות מולאי יאזיד שכונה בפי היהודים בשם המזי׳׳ד נערכו פרעות בקהילות רבות במרוקו, בתים ורכוש נשדדו ונשרפו ומשפחות רבות נשארו בחוסר כל. על כניסת גדודי המלך יאזיד למכנאס אנו קוראים:

…ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק [=1790] חרה אף ה׳ בנו… והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע׳׳י הצר הצורר שנכנסה בלשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתנו, וקצת מספרי הרב [חיים טולידאנו] ז״ל קנו אותם ב״ב [בני ביתו] מיד השוללים הרשעים והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם…

הרב אהרן הכהן כלאץ נמלט ממכנאס לליוורנו, משם קרא לרבנים ולנדיבים לבוא לעזרת קהילתו. בקול־קורא הקצר שפרסם, תיאר את האסון הגדול שירד על עירו, ובין השאר כתב: ׳ולא זה בלבד אלא שחרבו בתינו ושרפו היכלות וספרים ומזוזות ולא נשאר שום ספר שלא נשרף.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

הספר והדפוס העברי בפאס

באפריל 1912, בעקבות חדירת הצרפתים לפאס וחתימת חוזה חפרוטקטוראט, נשדד המלאח, ארבעים וחמישה איש מתו ואחד מבתי־הכנסת הגדולים של העיר, שכלל יותר מאלפיים וחמש מאות ספרים, הועלה באש:

…בר׳׳ח אייר הוא זו ש׳ תבע״ר לפ׳׳ק נכנסו עלינו השודדים שכנינו הרעים למחז״ק פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העט הטם וילכו באין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל ונשארו הספרים וס״ת רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשוקים וברגליהם ירמסום להשחיתם וכל משקע מים, אוי לעינים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה׳ שרפו את היכל ה׳ בהכ״ן הי׳׳ג שהיתה נקראת ע׳׳ש מו׳׳ה רפאל יהושע ציון סירירו זצ״ל והיה בה בית עק׳׳ד הספרים שמיכל כחמשה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כמה כ״י הראשונים נ׳׳ן (הישיבה הנז׳ נזכרה בהקדמת תום׳ הרא״ש), וגזרה נחרצה היתה והרגו האויבים כחמשים נפשות מישראל אנשים ונשים וטף, וקול שריקות עם בנ״י היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין מרחם, ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה, ואשר אלה להם ועברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין.

בהסכמתו לספר ׳בקע לגלגלת׳ לר׳ אליהו אלמאליח, מסכם ר׳ שלמה אבן דנאן בלשון צחה וברורה את כל הסיבות שגרמו לאובדן חיבורי חכמי מרוקו, כמו גם את המאמצים שנעשו לשימורם והדפסתם:

…זכרו ראשונות וקדמוניות התבוננו. הלא ידעת מני שום אדם עלי ארץ. אלפי רבבה נעדר שמם מיושבי חלד אין זכרון לראשונים וכל שרי קדש אשר אין זכרון למו עלי ספר אף כי רבים וגדולים שרי צבאות ישראל היו בדורותם. כן קרא אל אבותינו ורבותינו המגורשים מקשטילייא במארוקו פה פאס יע״א. גם להתושבים אשר היו גרים בה מקדם. אם כי ידם רב להם בתורה ובמקצועות החכמה. משאתם יגורו אלים וברעם גבורת חרמתם מעתיקי הרים ומרגיזי ארץ. במרבית הימים מכיריהם נגוזו ועברו ויכחד שמם מעל פני תבל ולא נודעו אף כי יש אשר מלאו כליהם כתבים ויהיו לאחוזה ביד צאצאיהם. לשוא היה כל עמלם. ביען כי מלאכת הדפוס יקר בממשלת מארוקו ואין חזיונו נפרץ בכל עריו. כל יגיעם היה למאכולת עכבר ולברות סם ועש טרף לשניהם. והנמלט מזוחלי ארץ ספו תמו ברשעת הפראים העריצים אשר התנפלו על היהודים ויבואו על פאס בזמן החולף ימים כבירים פעמים בש׳ תק״ף ותקפ״ג. שבו ויבוזו כל אשר למו ויתנים למשסה. נשמו הבתים והרסו שתותיהם. כל מחמדיהם לצוארי שלל. ואת כל רכושם שללו. יכלו שפתי גבר מהביע את כל התלאות אשר השתרגו ועלו על צוארם מאשר לקחה אזנינו מהקדמונים. כי עצמו מספר וילאה כל מושך בשבט סופר לספרם אחת אחת. כי לא מועף לאשר מוצק לה. אין תפונה כי הכל מהשגחה עליונה. ואולם חסד אל חופף והשגיב בכחו הותיר לנו שריד ויתן לפליטה מצער מכתביהם מלאים זיו והדר חכמה הלכות ותקנות ויהיו לנו לעצים עד היום הזה. ורוב ערי מארוקו הולכים בעקבותיהם האח. האח. כי רוח ההשכלה ההיא התנוססה בקרב ולב עמוק חכמי הזמן. כן בקדש חזיתי רבים הפיצו תורה תמימה מחדרי משכיות עיונם עלי ספר בעיון ברור ותבונה שלימה. לאפס הפנאי סרתי מלתאר עד קצה רוח ההשכלה ההיא.

למרות כל הקשיים האלה, הצליחו חכמים רבים לשלוח את חיבוריהם ׳'מדינות אחרות ולהוציאם לאור. באופן הזה ניצלו כתבי־־יד רבים מכליה, וחגיעו לידינו כספרים מודפסים.

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו-הספר והדפוס העברי בפאס-י.תדגי

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקוהספר והדפוס העברי בפאס

אחרי הניסיון להקים בית־דפוס עברי בפאס, בראשית המאה השש־עשרה (ראה להלן פרק וי), פנו חכמי מרוקו אל מדינות אחרות כדי להדפיס את חיבוריהם. הם נטלו על עצמם סיכונים לא מעטים, ׳כי כל הדרכים בחזקת סכנה', עזבו את ארץ מולדתם ונדדו למרחקים, למדינות בהן היה מצוי דפוס עברי, ובעיקר לאיטליה. בתקווה להוציא לאור את חיבוריהם. פעולה זו היתה כרוכה בהוצאות מרובות, הן להדפסת הספר, הן לצורכי הדרך ולשהייה במדינה. בהקשר הזה יש לציין את תרומתם החשובה של חכמי פאס לפתיחת בתי־דפוס באיטליה ולהדפסתם והגהתם של ספרים שמחבריהם לא היו דווקא בני המגרב.

כבר בשנת של׳׳ד 1574 אנו מוצאים רב מפאס, ר׳ יחיא בן חמו, שעוסק בוונציה בהגהת מהדורת הטור ׳יורה דעה׳ בדפוס הבומברגי. מתוך הקדמתו לספר אנו למדים, שהמהדורות הקודמות נדפסו בידי גויים ונפלו בהן שגיאות רבות. לכן נאלץ המדפים להוציא לאור מהדורה חדשה וביקש מר׳ יחיא לטפל בהגהה. ר׳ יחיא נענה לבקשתו והצליח ׳לברר את הטור וללבנו עד ישאר נקי מכל סיג, מכל עין ומכל אשמה׳. טור " יורה דעה " ונציה של"ד – 1574, הקדמה

בשנת 1608 עזב ר׳ אהרן אבן חיים את פאס במטרה להדפיס את ספריו באיטליה. הוא נסע למצרים, משם עבר לסלוניקי ולקושטא ולבסוף הגיע ׳'וונציה, בה הצליח להדפיס את חיבוריו ׳קרבן אהרן ' ׳מדות אהרן׳ ו 'לב אהרן '.

 על תולדות חייו של ר׳ אהרן אבן חיים ויצירתו, ראה חיד״א, שם הגדולים, ט ע״א; בן נאיים, מלכי רבנן, יט ע״א-ע׳׳ג; עמאר, לתולדות אבן חיים.

ר' שמואל חאגיז, מגדולי הרבנים בפאס, יצא את העיר עם משפחתו בשנת ש"ן (1590) בקירוב. מפאס נסע לטריפולי ואחר־כך לוונציה, בה הדפיס את ספריו ׳ספר מבקש ה" ו'דבר שמואל׳(1596) והגיה את ספר ׳תפארת ישראל ' להרשב״ן, בן בנו של הרשב״ץ. לבסוף עלה ר׳ שמואל לארץ־ישראל ונפטר בירושלים בשנת.1633

בנו, ר׳ יעקב, שיצא עם אביו לאיטליה, תרם רבות להתפתחות הדפוס העברי באיטליה, ולמעשה יש לזקוף לזכותו את חידוש הדפוס העברי בווירונה.

הערת המחבר : . ראשיתו של הדפוס בווירונה היתה בשנת שנ"ד. שני ספרים נדפסו בו: 'מנחה בלולה' לר' אברהם מנחם ב״ר יעקב הכהן רפא מפורט (1494), ו׳מדרש תנחומא'(1495). חמישים שנה ׳'אחר־מכן חידש ר' יעקב חאגיז את הדפוס העברי בעיר זו. על הדפוס בווירונה ראה בניהו, ידיעות.

 ואכן מדברי הקדמתו לספרו ׳עין ישראל׳ – הספר הראשון שיצא לאור בווירונה (1645), בהיות המחבר בגיל עשרים וחמש – אנו למדים שהוא הזמין לווירונה את אותיות הדפוס העבריות על חשבונו: ׳ואין לי בו אלא הטורח והיגיעה שעמלתי בו והוצאה להמציא אותיות להוציאו לאור׳.ר׳ יעקב מבהיר אף מדוע בחר להדפיס את חיבוריו באותיות קטנות ובפורמט קטן:

והדפסתי ספר זה בכרך קטן באותיות דקות והיה התועלת הנמשך מפעולה זו גדול… הא׳ כי כן ישאנו כל אדם בחיקו תמיד לא יסור ממנו גם בלכתו לא יכביד עליו. הב׳ כי גם יהיה נקל לכל אדם לקנותו בדמים מועטים מה שאין כך בראשונים כי הם יקרים הרבה ואין כל אדם זוכה להיות בידו אחד…

בבית דפוסו שבליוורנו הדפיס ר׳ יעקב חאגיז שישה חיבורים:

עין ישראל – ת״ה(1645).

ספר כריתות לר׳ שמשון מקינון. ת״ז(1647).

 תחילת חכמה( נכרך עם"ספר כריתות").

 אורח מישור(נכרך עם"ספר כריתות").

דיני ברכות השחר – ת״ח(11648.

עץ חיים(סדר זרעים), ת״י(1650).

בשנת תי״ב (1652) עבר להתיישב בליוורנו והקדיש שלוש שנים להדפסה פירושו למשנה, 'עץ חיים' הכולל שישה חלקים, אשר בהדפסתו התחיל עוד בהיותו בווירונה: ׳לשמע אזן הדפוס המפואר מקרוב, נשא נס בליוורנו באתי אולי ישר בעיני ה׳ להשלים חפצי… שאדפיס חבור המשנה אשר זה כמה ימי התחלתי ולא אסתייעא מלתא׳.

באותם הימים הגיעו לליוורנו שמועות אודות המצב הקשה בירושלים בעקבות המגפה שפרצה בה בשנת ת״ח (1648), ור׳ יעקב החליט לעזוב את איטליה ולעלות לארץ־ישראל. בדרכו לארץ הוא ביקר בקהילות שונות בתורכיה, ובשנת 1658 הגיע לירושלים, שם עמד בראש ישיבת ׳בית יעקב׳. שנוסדה והוחזקה על־ידי נדבנים מליוורנו. ישיבת ר׳ יעקב חאגיז היתה מוסד מרכזי ביישוב היהודי בארץ־ישראל. היו בה מחלקות שלמדו בהן לא רק את התלמוד, הרמב׳׳ם וישולחן ערוך׳, אלא גם כתיבה וספרות, לשון ספרדית וכתב ספרדי, וכן חשבונות וחכמת התשבורת. לאחר שסיימו התלמידים את לימודם היו מתקבלים לשמש כרבנים ומורי־הוראה בקהילות ישראל. ואכן, מישיבה זו יצאו גדולי הדור, שמילאו תפקידים חשובים בחייה של יהדות ארץ־ישראל והמזרח. ישיבת ר׳ יעקב נחשבה לישיבה החשובה ביותר בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, והיא קבעה במידה רבה את דמותו הרוחנית של היישוב היהודי בארץ־ישראל עד לתקופות האחרונות.

ר׳ יעקב חאגיז נמנה עם המתנגדים החריפים ביותר לשבתי צבי והיה מן הראשונים שראו בו משיח־שקר. בשנת 1665 הוא אף איים עליו בחרם, אם יעשה בירושלים מעשה תעתועים.

גם בארץ המשיך ר׳ יעקב בכתיבת חיבורים והפצתם, בצד עבודתו החינוכית. בסוף ימיו נסע לקושטא להדפיס את ספרו ׳לחם הפנים׳ (פירוש ל׳שולחן ערוך׳), אולם הוא לא הספיק להשלים את המלאכה ונפטר שם בשנת תל"ד(1764). חלק מספריו יצאו לאור על־ידי בנו ר׳ משה, וחלק נשאר בכתב־יד

גם ר׳ מרדכי אצבאן עזב את עיר מולדתו מכנאס בשנת 1697 והתיישב בליוורנו, בה נתמנה לרב. אך בשל ויכוח בינו לבין הרב אברהם רודריגז נסע לארם צובה וכיהן בה כרב. את ספרו ׳זבח תודה׳ לא הצליח להדפיס בהיותו ב-איטליה, כי אם בקושטא בשנת תצ׳׳ב (1732).״

ר' שלום בוזאגלו ממראקש התיישב בעיר לונדון בשנת 1745 ושם חיבר את ספריו על הקבלה – ׳מקדש מלך/ ׳הדרת מלך/ ׳פני מלך׳, ׳הוד מלך' ׳כבוד מלך' ו׳כסא מלך׳ – שיצאו לאור בלונדון ובאמסטרדם.

 ר' יעקב חיים בן נאיים יצא בשנת 1782 מפאס והתיישב בליוורנו, בה הוציא לאור את ספריו ׳זרע יעקב' ו׳ישועות יעקב׳ ומהדורה של ׳ספר הזוהר' שהגיה יחד עם ר׳ אברהם מיוחס.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

הספר והדפוס העברי בפאס

ר' יעקב בן שבת ממוגדור [צווירא] נפטר בשנת 1858 בליסבון, בעת ששהה שם כדי לגייס כספים עבור הדפסת שני חיבוריו ׳רוח אמיר/ ׳ראש מאיר/ קובץ דרשות ואת פירושו על מסכת חגיגה הידוע בשם ׳המון חוגג׳. שני הספרים הראשונים נכרכו יחד ויצאו לאור בליוורנו על־ידי בניו בשנת 1891. מצוות העלייה לארץ־ישראל הביאה אף היא להדפסת ספרים. חכמי מרוקו התיישבו בארץ בכל הדורות, גם כשהעלייה לא היתה קלה. לעתים הדפיסו החכמים את חיבוריהם או את חיבורי עמיתיהם במדינות שבהן עברו בדרכם לארץ. כך, למשל, בשנת 1793 יצא ר׳ חיים בן עטר עם קבוצה מתלמידיו מסאלי שבמרוקו על־מנת להתיישב בארץ־ישראל. בדרכו לארץ נתעכב זמן­-מה בליוורנו, הוא יסד שם בית־מדרש גדול והוציא לאור, בעזרתם האדיבה של אנשי הקהילה, את פירושו לתורה המפורסם, 'אור החיים׳. וזו לשונו בהקדמה לחיבור הזה:

והאיר ה׳ עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלקי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון ואזרתי כגבר חלצי סיכנתי עצמי סכנות גדולות, דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה׳ פה עיר ליוארני יע״א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי והצצתי ביושבי ארץ… ומצאתי אנשים בה יחידי סגולה… אשר מנפשם חמדו להטיב ברוח נדיבה… יאמרו עלינו לעשות להוציא הוצאות להעלות על מזבח הדפוס כל הכתוב לחיים ונשא לבם אותם לשות הדבר בזהירות וזריזות… והראתי שם חיבורי אור החיים….בן עטר , או החיים, הקדמה

הערות המחבר : ר' משה בן ר׳ יעקב חאגיז נולד בירושלים בשנת 1672 ונפטר בביירות בשנת 1751. הוא היה תלמיד־חכם, מקובל וסופר פורה, ידע שפות אחדות ורכש גם השכלה חילונית. בדומה לאביו, הוא יצא במאבק נמרץ נגד השבתאות. ר׳ משה ביקר במצרים ובמדינות אירופה והדפיס שם את ספריו ואת ספרי אביו. על יצירתו הפורייה והספרים שהדפיס ראה בניהו, ספרי משה חאגיז.

ספרי ר' יעקב חאגיז שנשארו בכתב־יד הם: 'קדש ישראל', 'מות ישרים', ׳חיי עולם', 'זבח תודה', 'לחם הפנים', 'פרי חדשי.

בשנת 1741 עזב ר׳ חיים את איטליה והפליג עם תלמידיו לארץ־ישראל. הוא הקים את ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים ונפטר שם בשנת 1743.

במסלול הזה הלך גם ר׳ זרחיה אזולאי, שיצא מפאס לירושלים בשנת 1820 ובדרכו לארץ התיישב בליוורנו, ושם הדפיס את החלק החמישי של שאלות ותשובות׳ לרדב׳׳ז ואת ספר ׳שאלות ותשובות מן השמים׳ לר׳ יעקב ה ממרויש(צרפת.)

גורלם של חיבורי ר׳ וידאל הצרפתי היה דומה. לפי קולופון הספר ׳) דבש׳, אנו למדים שר׳ יצחק בואינו די מישקיטא הוא שהביא את ספרי וידאל והדפיס אותם באמסטרדם: ׳אשר יצא לשוח בימים ובשדה ח תפוחים להוציא התורה לאורה והביא באמתחתו את חיבורי דודאים חיבורי ר׳ וידאל שנדפסו באמסטרדם הם: ׳צוף דבש׳ – פירוש לתו (אמסטרדם תע׳׳ח/1718); ׳אוצר נחמד׳ – פירוש לספר תהילים; פירוש למגי אסתר; ספר ׳הצעת רות׳ – פירוש למגילת רות. שלושת הספרים האחרת נכרכו יחד עם ׳צוף דבש׳.

החיבורים האחרים של ר׳ וידאל הצרפתי יצאו לאור בערים אחרות של אירופה: ׳אמרי יושר׳ – פירוש למדרש רבה [מבחר ממנו נדפס במדרש רבה, דפוס וארשה 1874], ו׳דרך הקדש׳ – פירוש לספרא, יצאו לאור בהוסיאיטין בשנת תרס׳׳ח (1908). בחיבוריו הוא מזכיר שני ספרים נוספים שלו, פירוש למגילת איכה ופירוש למשלי, אך אלה לא זכו לצאת לאור.

הוסיאטין (באוקראיניתГусятин), הנקראת גם גוסיאטין, היא עיר במחוז טרנופול, אשר בדרום-מערב אוקראינה. הוסיאטין היא הבירה האדמיניסטרטיבית של מחוז המשנה הוסיאטינסקי. העיר שוכנת בעיקר על הגדה המערבית של נהר הזברוץ' אשר שימש כגבול בין האימפריה האוסטרו-הונגרית לאימפריה הרוסית במאה ה-19. היא משתייכת לאזור ההיסטורי גליציה המזרחית.

 

ספריו של ר׳ שמואל הצרפתי יצאו לאור על־ידי בניו, ר׳ אברהם ור׳ וידאל, באמסטרדם: ׳דברי שמואל׳ – חידושים על הש׳׳ס (תנ׳׳ט, 1699); ׳נימוקי שמואל׳ – פירוש לרש׳׳י ולרמב׳׳ן על התורה (תע״ח, 1718); ׳מעולפת ספירים׳ – חידושים על מסכת עבודה זרה(נכרך עם ׳נימוקי שמואל׳). החיבורים האחרים של ר׳ שמואל נשארו בכתב־יד.

פרשה לעצמה היא סיפור הוצאתו לאור של הספר ׳שיר מכתם׳ לר׳ יהודה אבן עטר, כפי שעולה מההקדמה לספר שכתב ר׳ עובד בן עטר, בנו של ר׳ ׳תודה:

…לכו חזו מפעלות ה׳ אלקים שוכן גבוהים אשר חלק מחכמתו ליריאיו והשפיע מאורו לנביאיו. הדור אתם באו וראו זו דרך ישרה אשר בירר לעצמו האדם בגדול ויאחז צדיק דרכו דרך ישרה ונכונה… בית משכנו ומפרשו בית ועד לחכמים ונבונים, וידיו רב לו בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים… ויגע ומצא בעשר אצבעותיו בעיונו הזך והטהור עד שבנה דרושים על חמשה חומשים… נשארו דבריו ספונים וטמונים נתונים בבית גנזיו ימים ושנים. מימי חרפי עד היום הזה אשר עבר עלינו זה האיש ירא אלקים… כהה׳׳ר יעקב מאיר חי מאניס נר׳׳ו מארץ פולניא והעיר ה׳ את רוחו… ונדבה רוחו… להזיל זהב מכיסו לכל המצטרך לדפוס להוציא לאור תעלומות חכמיה… ובקש ממני ליטול רשות מאדוני אבי להניחו להעתיקו כדי להדפיסו. ואבא ואדבר לפני אבי בדברים האלה יום יום ולא שמע אלי כי מרוב ענותנותו לא רצה לפרסם את עצמו ולהראות את חיבוריו ומה גם להדפיסו… ואני בעניי עד מאוד השתדלתי ופניו פעם אחר פעם חליתי עד אשר השלים רצוני ותאותי. בתתו לי רשות על החיבור הלזה דוקא… עם היות ת״ל (תהילה לאל) כי בים החכמה שט. וידו בכל שלט. ויש לו כמה מילי מעליותיו וחידושים וקונטריסין ושיטות על סוגיות הגמרא וחבילות חבילות מכמה פסקי דיניו מאשר שאלוהו והיה משיב אלה דבר דבור על אופניו כפעם בפעם, עם כל זה לא רצה לגלות מהם דבר מרוב ענוה יתירה דאית ביה ובקושי גדול התיר לנו מאסר הספר הלזה לגלותו ולהעתיקו כדי להדפיסו…

ספריהם של חכמי מרוקו שיצאו מחוץ למרוקו- ר׳ משה יצחק אדרעי-ר' יהודה פרץ

בהקשר הזה יש לציין את סיפורה של משפחת פרץ מאזור דאדש שבדרום מרוקו. בהקדמה לספרו 'פרח שושן׳ מזכירהספר והדפוס העברי בפאס ר׳ יהודה פרץ, אחד מצאצאי המשפחה, את תולדות אבותיו המתייחסים ישירות ל'בית דוד המלך׳ שיצאו עם המגורשים מספרד והתיישבו במרוקו. הוא מדגיש שמשפחתו בחרה להתיישב על קרקע שקנתה בעיר הנקרא דאדי׳׳ש. משפחת פרץ התקיימה רק מחקלאות ומגידול בקר וצאן, וסירבה להתערב במשפחות זרות.

ר' שלמה פרץ אחד מרבני המשפחה, חיבר כמה ספרים ופירוש על כל ה׳זוהר׳. את הספר הזה שלחו בני משפחתו לר׳ משה זכות בוונציה על־מנת שידפיסוהו. נראה שר׳ משה זכות לא הספיק להביאו לבית־הדפוס, שכן זמן קצר לאחר שהגיע הספר הוא נפטר.

לאחר־מכן יצא ר׳ שלמה פרץ עם חלק מהמשפחה מעמק התודג׳ה במטרה לעלות לארץ. המסע המפרד עבר דרך תלמסן שבאלג׳יריה, תוניס ומשם לאיטליה. כאן התחתן בנו, ר׳ יוסף, ונולד בנו בכורו, ר' יהודה פרץ.

ר׳ יהודה נדד בכמה ארצות באירופה ובאפריקה. הוא יצא לאלכסנדריה שבמצרים, ובשובו, הספינה שבה נסע עמדה לטבוע, אך לבסוף עגנה בנאפולי. אחרי תקופה של סבלות בעיר זו עבר לליוורנו ולוונציה. אולם בכך לא תמו נדודיו. הוא יצא לכמה מדינות אירופה, בניהן צ׳כוסלובקיה וגרמניה, על־מנת לגייס תרומות להדפסת ספרו ׳פרח לבנון׳. לבסוף הצליח להוציא אותו לאור בברלין, בשנת 1712. מתוך רצון ללמוד את תולדות משפחתו, נסע למרוקו וביקר באזור דאדש, שם נפטר.

גורל דומה היה מנת חלקו של ר׳ משה יצחק אדרעי. ר׳ משה נולד באגאדיר שבדרום מרוקו בשנת 1775, ואת חינוכו קיבל במוגאדור ולאחר־מכן ברבאט בישיבת הרב יהודה אנהורי.

באותם הימים נזדמן לי חכם אחד מחכמי המערב שרצה לעלות עם אשתו ובניו לדור בארץ ישראל תובב״א. ודבקתי בו לפנות עמו כי תמיד נכספה וגם כלתה נפשי לדור שם והלכתי עמו מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגעתו לתחילת ערי המזרח עיר תלמסאן.

ר' משה לא המשיך בדרכו לארץ־ישראל בגלל המצב הפנימי במרוקו ודאגתו לאמו האלמנה שנשארה במוגאדור [=צווירא].

ויהי מאז יצאתי משם ללכת לעיר אצוירא לראות את מורתי אמי ואחי ובהגיעי לשם ערבה כל שמחה ותושיה נדחה ממני לא יספר מרב את כל התלאה על הגזרה הבאה על היהודים שם בקום עליהם חיל גוים מלך רע מר וקשה אשר הרב ושרף כמה וכמה טפם וחילם היה לבז.

מצב נואש זה הביא את ר׳ משה להחלטה לעזוב את ארץ מולדו. אותו זמן ביקר בעיר אצווירא השד״ר ר׳ יוסף סיראנו. בגלל הנסיבות הקשות הציע לו ועד הקהילה לצאת את העיר. בשומעו על יציאת השד״ר פנה אליו ר׳ משה וביקש ממנו ללוותו בדרכו:

…והיה כשמעי ואתפללה לאבי שבשמים בצום ובכי… שיתנני לחן ולחסד בעיני שרי העיר להניחוני לצאת עם השליח… כי באותם הימים לא היו מניחים שום אדם לצאת מן העיר… ותכף ומיד הלכתי לשליח ובקשתי ממנו לילך עמו ללונדריש וגם אנשי המקום פרנסים וגבירים דברו בעדי לשרי העיר ועלתה בידי.

בהגיעו ללונדון נתקבל ר׳ משה בכבוד רב בבית־המדרש של הספרדים, ׳שער השמים׳.

בספרו 'אלף שנות חיים במרוקו׳ שיחזר ח׳ זעפרני את תולדות חייו של ר׳ משה יצחק אדרעי, ובפרט את נדודיו באירופה. ׳בגלל סיבות לא ברורות, עזב ר' משה את לונדון והגיע לאמסטרדם בשנת 1802, שם נכנס לישיבת הספרדים ׳עץ חיים׳. בשנת 1807 הוא נתבקש להגיה את הגליונות של ספר הפיוטים ׳תהלה לדוד׳ לר׳ דוד אהרן חסין ממכּנאס. בשנת 1809 הוציא לאור באמסטרדם את ספרו ׳יד משה׳, קובץ על י״ד דרשות עם הקדמה המתארת את קורות חייו. בנדודיו ובחיפושיו אחרי עשרת השבטים אסף מאמרים וסיפורים שדנו בנושא, והוציאם לאור בשנת 1818 באמסטרדם תחת הכותרת 'מעשה נסים׳. קובץ זה יצא בכמה מהדורות בעברית, ביידיש ובאנגלית. כותרת המהדורה שיצאה בלונדון בשנת 1836 הינה:

An historical Account of the TenTribes, Sehled beyond the River Sambatyon in the East 

המהדורה הזאת כוללת כמה פרטים על תולדות חייו של המחבר.

בעמודים הראשונים של הספר הדפיס המחבר מספר מסמכים באנגליה ובצרפתית – המלצות שקיבל במסעיו השוניים על התפקידים המרובים שמילא בחייו, עדויות על אישים, תעודות ואישורים של פקידים ונושאי משרות שונים – כמו כן שבחים שמעטירים על המחבר פרופסורים ואנשי־מדע מאמסטרדם, ליידן, לה האי, רוטרדם, אוטרכט, ארנהיים, נימגן, קולוניה, מינץ, סטרסבורג, נאנסי ופאריס. בערי אירופה היה משמש כמתורגמן ומזכיר של פקידים ועסק גם במסחר. מתעודות אנו לומדים ששהה גם בליון, מרסי־ ג׳נבה, ליוורנו, מלטה, איזמיר ויפו. לירושלים הגיע סוף־סוף בשנת 1841 כשהוא חולה וחסר־אמצעים, ובה נפטר לאחר זמן־מה. אמנם יציאתו של הרב אדרעי ממרוקו לא היתה קשורה בהדפסת ספרים, אך במסעותיי והרפתקאותיו באירופה הוא הצליח להוציא לאור גם ספרים משלו וגם את ספר ׳תהילת לדוד׳ לר׳ דוד חסין.

בהקשר הזה מן הראוי להזכיר גם את הנסיבות האחרות אשר בעטיין עזבו חכמי מרוקו את מולדתם. בהזדמנויות אלה הם ניצלו את שהייתם בקהילות בהן היה מצוי דפוס עברי, והוציאו לאור את חיבוריהם או את חיבור החכמים שלקחו אתם ממרוקו.

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו-יוסף תדגי

ראשית, עלינו לציין כאן את ר׳ אברהם ב״ר מרדכי אזולאי. ר׳ אברהם נולי בפאס בשנת 1570 ונאלץ לעזוב את עיר מולדתו בראשית המאה השבע־עשרה בגלל פרוץ מלחמת האזרחים במרוקו, בעקבות גירוש המאורים מספרד. הוא עלה לארץ והתיישב בחברון, אך גם בעיר האבות לא מצא מנוח. בעקבות המגפה שפרצה בעיר, עזב את חברון והתיישב בירושלים; וכשהתפשטה המגפה גם בירושלים, ברח לעזה ובה חיבר את ספר הקבלה ׳חסד לאברהם בהקדמתו לספר זה שנדפס ארבעים ואחת שנה לאחר מותו, בשנת תמ״ה (1685), הוא מספר על עיר מולדתו פאס, על עלייתו לארץ ועל כל התלאות שפקדו אותו. ר׳ אברהם חיבר ספרים רבים בקבלה ונפטר בחברון בשני ת״ד(1643).

בשנת 1825 פקד רעב גדול את העיר מכנאס. בעקבותיו נשלח ר׳ אברהב ב״ר יוסף חליואה לגייס כספים בקהילות אירופה, ובהגיעו ללונדון מינתה אותו הקהילה הספרדית ל׳מורה צדק ומרביץ תורה׳ בבית המדרש 'עץ חיים׳. בהזדמניות כאלה היו השליחים לוקחים באמתחותיהם כתבי־יד, בתקווה להדפיסם באירופה. כך, למשל, בעקבות הכולרה שפקדה את מרוקו ב־1855, נשלח ר׳ אברהם אלמאליח ממוגאדור לאירופה כדי לאסוף כספים. הוא ניצל את ביקורו בליוורנו והדפיס שם את קובץ הפיוטים ׳שובע שמחות' הכולל גם תשעה מפיוטיו. באותה שנה הוא הוציא לאור בעיר זו את הספר 'תוקפו של יוסף', שאלות ותשובות לר׳ יוסף אלמאליח. לעומת זאת, הוא לא הצליח להדפיס את השאלות ותשובות לר׳ יהודה אבן עטר מפאס, שאותן העתיק בעת ביקורו בצפרו אצל ר׳ עמור אביטבול, לפני צאתו את מרוקו.

כדוגמה אחרונה לעניין זה נזכיר את ר׳ אברהם ב״ר ראובן אבוזאגלו ממשפחת אזולאי ממראקש, שנשלח בשנת 1604 על־־ידי הנגיד של הקהילה, ר׳ אברהם בן וואעיש, לרכוש חפצים יקרים עבור מלך מרוקו. במסעו זה הגיע ר׳ אברהם עד לוונציה, שם נאלץ לשהות יותר משנה וחצי בגלל מאורעות ופרעות שהיו במרוקו, ורעב שהשתרר בעקבותיהם. בעת שהותו בוונציה הוציא לאור, בשנת שס״ו(1601) , מהדורה של ׳המשניות עם פירוש רמב״ם וברטנורא בהגהה מדויקת ובאותיות מרובעות להקל על הקורא׳.

הערת המחבר: בשער הספר כתוב: ׳משניות עם פי' הרע״ב ורמב״ם בדפוס ואותיות מרובעות הפנים והפירוש, הביאו לדפוס החכם השלם מוהר״ר אברהם בר הר״ר ראובן בנחמן ז״ל ממרויקוש, עיר ואם בברבריא, י״ג ניסן שנת משו״ך חסדך לפ״ק [שס׳׳ו]. ובהקדמה כתב: 'אמר הצעיר אברהם בלא״א הר׳ ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש… שלו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה ווינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי, אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניו הנז׳. והנה בעונות, בארצנו, כל משפטיו הרעים חרב ורעב, כי המלך נלחם עם אחיו [מולאי זידאן ומולאי עבדאלה] ואין יוצא ואין בא. וגם פה לא שקטתי ולא נחתי, כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחד, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת, ואשתומם על עניו הרע הזה, ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשניות הגדולות בדפוס…׳. וראה טולידאנו, נר המערב, עמי קנד.

למרות הדוגמאות שהבאנו לחיבורים של חכמי מרוקו שהצליחו להגיע למכבשי הדפוס באירופה במאות השש־עשרה-התשע־עשרה, הרי יש להודות שמקרים אלה היו בודדים, וכי רק מספר קטן של רבנים זכו לראות את חיבוריהם מודפסים. רבים הם המקורות המעידים על כך, המבכים את החיבורים הרבים מספור שאבדו ואת העדר הדפוס במרוקו.

מצב נואש זה התחיל להשתפר מהמאה התשע־עשרה, בה נדפסו יותר חיבורים של חכמי מרוקו. באותה עת שימש בית־הדפוס של הרב אלי אמוזיג בליוורנו כתובת להדפסת ספרים עבריים. ר׳ אליהו נולד במוגאדור למשפחה שמוצאה בפאס. ממוגאדור נסע לליוורנו בשנת 1850, בה ה וייסד בית־־דפוס עברי, שהוציא לאור רבים מחיבוריהם של חכמי אפריקה בכלל ומרוקו בפרט.

אישיות אחרת שיש להזכירה כאן היא ר׳ שמואל אלעלוף מירושלים [ 1933], שעזר לחכמי מרוקו ועודדם לשלוח את חיבוריהם להדפסה בירשלים ר׳ שמואל עצמו היה יליד פאס, שעלה לארץ עם הוריו בגיל חמש־־עשרה. בגיל צעיר נמשך אל העיסוק במוסדות הקהילה והקדיש את רוב זמנו לצורכי הציבור. הוא נמנה לאחר־מכן עם חברי ועד העדה המערבית בירושלים וטיפח הרבה מוסדות חינוכיים. בהיותו מודע להעדר הדפוס במרוקו, שימש מעין מתווך לחכמים מחוץ־לארץ ודירבן אותם לשלוח לירושלים את חיבוריהם כדי שיוציאם לאור. הודות לעזרתו, זכו כמה חיבורים לצאת לאור בירושלים – כגון הספר ׳תיקון כרת', שנערך בידי ר׳ שמואל אבן דנאן מפאס, ויצא לאור בירושלים בשנת,1903 וספר 'אשר לשלמה', שאלות ותשובות לר׳ שלמה א דנאן, שיצא בירושלים בשנת תרס״ה.

הערות המחבר: הספר ' תיקון כרת' כלל חלקים מן המשנה, משנה תורה, להרמב״ם, אידרא רבא, איי״ זוטא, סליחות ותהילים. תיקון זה קבע החיד״א, אך לראשונה קובצו כל הקטעים הא לספר על־ידי הרב שמואל אבן דנאן מפאס [1962-1874], קהילת פאס שלחה את הס להדפסה בירושלים, שמומנה על־ידי ר׳ רפאל אהרן בן צולטאן. ראה ההקדמה לס ־ וההסכמה של ר׳ שלמה אבן דנאן.

[1]    ראה, למשל, בן נאיים,

[1]    הספר 'תיקון כרת׳ כולל חלקים מן

[1]      באוסף שלי יש כתובה מודפסת באותיות־זהב, שכנראה הזמין בית־הדין בפאס מבית־דפוס ירושלמי. בשורות הראשונות ניתן לקרוא: ׳למנין שאנו מנין בו כאן במתא פאס יע"א החתונה עליה מדובר נערכה בפאס בשנת 1897 על־ידי הרבנים שלמה ששון ושלמה אבן צור. שם בית הדפום לא מופיע על הכתובה, אך ד"ר יצחק יודלוב, ספרן מבית הספר הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הצליח לזהות את שם המדפיס הודות להשוואות עם דפוסים אחרים בני אותה תקופה. מסתבר, שהכתובה הזו יצאה לאור בדפוס 'ליליינטאל' ־ שכן האותיות והמסגרות דומות לספר 'שמן ששון', שנדפס בירושלים בשנת 1889 בבית הדפוס הזה. תודתי נתונה לד״ר יצחק יודלוב על עזרתו.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי

ולבסוף נזכיר את האחים יצחק ואליהו אביקסיס, שעלו בשנות העשרים של המאה הנוכחית מפאס לירושלים והקימו את בית־הדפוס ׳דפוס המערב/ בו יצאו לאור ספרים רבים של חכמי מרוקו.

בבית-דפוס זה נדפס, למשל, ספרו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳. ׳דפוס המערב׳ עדיין פועל בירושלים.

אי אפשר לסיים פרק זה מבלי להעלות על נס את תרומתם של השד׳׳רים בהפצת יצירת החכמים והדפסת ספריהם. שד״רים אלה ביקרו תכופות בקהילות היהודיות במרוקו והביאו עמם את הספרים שנדפסו בעולם היהודי.

הערת המחבר: ראה יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמי 79-78. כבר במאה השמונה־עשרה החליטו חכמי מרוקו ב'תקנה, על החובה לעזור לשד״רים וליישוב היהודי בארץ־ישראל. ראה אנקאווא, כרם חמר, ב; תקנות חכמי מרוקו, תקנות מח, קלז, קנה. וראה גם חיבורי, יהודי צפון־אפריקה בישראל, עמי 25-24. :- ראה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 23.

הם מכרו אותם, החליפו אותם או נתנו אותם לתורמים. לפעמים הם השאילו אותם לאנשים שלא יכלו להשיגם, אלה העתיקו אותם. בחזרתם הם היו לוקחים את כתבי־היד שמצאו לגניזות המקומיות, או שנמסרו להם על־ידי מחבריחם, כדי להדפיסם במזרח או באירופה. השד״רים ניצלו את נדודיהם כדי לגלות כתבי־יד בלתי־מצויים ולהביאם לארץ־ישראל. הם חיפשו לא רק באוספים הנמצאים בידי יהודים, אלא גם בגנזי מוסדות וחכמים נוצרים. הם גילו כתבי־יד רבים, שמרו עליהם ולעתים דאגו להדפסתם ופרסומם.

נביא, לדוגמה, את דבריו של ר׳ יעקב אבן צור(1673 1752-) הכותב לשד׳׳ר מצפת, ר׳ משה ישראל, ומבקש ממנו לקנות עבורו ספרים אחדים שהועתקו בתוניס:

…עתה באתי מורה באצבעותי ובאותות שתים שהן ארבע נא ישים אדוני אל לבו אלה אמרי פי אשר פצו שפתי והדבר אשר דברנו אני ואתה בפתחי שערים בעיר לדרוש ולתור בקרב הארץ תוניס יעזרה אלקים על דברת כל הנמצא במגלת ספר כתוב יושר דברי אמ״ת בחבורים המפוארים טובים השנים אשר העתיקו זקני העיר ההיא מהחכם האשכנזי לעומת שבא מויניציא הלא המה ספר עץ חיים להאר״י זלה״ה וס' [ספר] ביאור הזוהר למהר״ט זכות ז״ל ויבדוק מעכ״ת [מעלת כבוד תורתו] עד מקום שידו מגעת כמה מזוזי כספא לשכר העתקת העץ חיים לבדו וכמה יספיק להעתקת ביאור הזוהר לבדו דרך כלל ועוד ינופף ידו לבאר דרך פרט כמה יספיק להעתקת כל חומש מחמש חומשיו יען מודעת זאת שאי אפשר שיהיו חמשתם שוים בכמותם עם היותם שוים באיכותם…

מכתבים רבים אחרים מעידים על תרומתם של השד״רים בהפצת היצירות בין הקהילות היהודיות, ועל עזרתם בקניית ספרים להעתקת חיבורים. כך גם הגיע לפאס בשנת תרמ״ח (1888), ר׳ רפאל בן שמעון, שד״ר העדה המערבית בירושלים. בעת שהותו בעיר זו ייסד את ׳חברת דובבי שפתי ישנים ששמה לה למטרה להדפיס את כתבי־היד של חכמי מרוקו, ובעניין זה נעסוק בפרק הבא.

ברשימת הספרים של חכמי פאס אנו אכן למדים, שרבים מהחיבורים יצא לאור או נדפסו מחדש בערי אירופה. מצאנו אפוא לנכון להביא את רשימת המקומות הזו, לפי סדר הארצות:

איטליה: וירונה, ונציה, קרימונה, פיסה, פירארה, מנטובה.

יוון: סלוניקי.

אנגליה: אוקספורד.

     גרמניה: ברלין, המבורג, וואנדזבעק, פרנקפורט, דעסויא(=דסאו), זולצבאך. ארטפלד.

     צרפת: מיץ.

פולין: וארשה, קרקוב, דיהרנפורט, ראדיוויל, יוזעפאף, פרמישלא אלקסינץ, סולקו(=נסטרוב), דרוהוביץ, לודז, פיוטרקוב, סדילקוב.

הונגריה: סאטמר, מונקאטש, בודפשט.

אוסטריה: וינה.

הולנד: גרונינגא, אמסטרדם.

צ׳כוסלובקיה: פראג.

רוסיה: קניגסברג (=קלינינגרד1, סלאויטה, קאפוסט, סדילקוב, אולשטין. הוסיאטין, וילנא, למברג.

תורכיה: קושטא(־איסטנבול), איזמיר.

ארץ־ישראל: ירושלים, בני־ברק, צפת, תל־אביב, לוד.

מצרים: אלכסנדריה.

תוניסיה: ג׳רבה.

ארצות הברית: ניו־יורק.

רשימת הספרים של חכמי פאס שנדפסו מחוץ למרוקו המובאת להלן, איננה כוללת כמובן את כתבי־היד הרבים שנשארו בכתב־יד ומחכים עדיין לגואל.

כאן המקום לברך על מפעלם של הרבנים דוד עובדיה ומשה עמאר, שמשתדלים זה כמה שנים להעלות את חיבוריהם הגנוזים של חכמי מרוקו מתהום הנשייה ולהוציאם לאור. על כתבי־היד ראה טולידאנו, נר המערב; בן נאיים, מלכי רבנן; עובדיה, פאס וחכמיה.

כ'חכמיפאס׳ הגדרנו את כל החכמים שנולדו בעיר זו, החכמים שנולדו בארץ אחרת ושהתיישבו לאחר־מכן בפאס, כגון המגורשים של שנת 1492, וכן החכמים שנולדו בספרד וששהו תקופת־זמן ארוכה בפאס, או ילידי פאס שהתיישבו במדינות אחרות. הרשימה כוללת אפוא את כל החיבורים שנדפסה ״ד מהמאה השש־עשרה, עת הוקם בית־הדפוס העברי בפאס, ועד ימינו.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס

רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס

אדרוטיל אברהם בן שלמה ספרד

(1482– פאס, לפני (1545

השלמת ׳ספר הקבלה׳ (להראב״ד), תולדות הגירוש ובוא המגורשים לפאס. בתוך גרץ (עורך). דברי ימי ישראל (מהדורת א׳ הרכבי), ו, ׳חדשים גם ישנים׳, ווארשא תרנ״ח(11898, עמ׳ 24-1. נדפס בירושלים 1972.

אהבת הקדמונים

אהבת הקדמונים, מנהגי תפילות ימים נוראים וסדרים לכל השנה והושענות שנוהגים בבית הכנסת של התושבים בפאס [צלא דלפאסיין], ובסופו פסק דין לחכמי מרוקו בעניין שררת בית הכנסת הנ״ל. ירושלים, שמואל הלוי צוקערמאן, התרמ״ט (1889). המהדירים: הרב אהרן בן שמעון והרב שלמה הכהן.

אהבת חסד

אהבת חסד, כולל מנהגי פאס בקשר לפטירות, סדר הרחיצה, וקינות לפקידות השבוע, החודש והשנה. המהדיר: חברת רבי שמעון בר יוחאי (פאס), ג׳רבה, דפוס חדאד, התשי״ט (1959.)

אוחנא סלימאן(=אבוחנא סלימאן אלמערבי) פאס – צפת, המחצית השנייה של המאה השש־עשרה.

פירוש על ספרי, וילנא תרכ״ו(1866).

הגהות ופירושים, נדפסו עם ׳ספרי דבי רב׳, ב׳ חלקים: א: דיהרנפורט תקע״א(1811) ב: ראדיוויל תק״פ (1820).

כאן המקום לברך על מפעלם של הרבנים דוד עובדיה ומשה עמאר, שמשתדלים זה כמה שנים להעלות את חיבוריהם הגנוזים של חכמי מרוקו מתהום הנשייה ולהוציאם לאור. על כתבי־היד ראה טולידאנו, נר המערב; בן נאיים, מלכי רבנן; עובדיה, פאס וחכמיה.

ליקוטים חדשים מהאר״י וממהרח״ו, מאת הרב חיים ויטל, הרב סולימאן אוחנה והרב יהושע בן נון. המהדיר: דניאל טויטו. ירושלים, מבקשי ה'

  1. 1985. עמ׳ צג־צח.

אזולאי אברהם (ב״ר מרדכי)

פאס, 1570– ירושלים – חברון 1644.

קרית ארבע, חיבור הכולל ארבעה ספרים:

זהרי חמה, קיצור מן הספר ׳ירח יקר' פירוש אברהם גלנטי ל׳זוהר׳. הפרק על ספר בראשית נדפס בוונציה 1650; מונקאטש 1881; פרמישלא 1882; הפרק על ספר שמות נדפס בפרמישלא 1882.

אור הלבנה, הגהות ושינויי נוסחאות של ה׳זוהר׳. הפרק על ספר בראשית נדפס בפרמישלא 1899; על מגילת רות – לבוב 1882; על מגילת אסתר – לבוב 1894.

אור החמה, קיצור מפירושי ה׳זוהר׳ לר׳ משה קורדובירו ורבי חיים ויטאל, לפני שנתקרב להאריז״ל. על ספר בראשית נדפס בירושלים 1876; פרמישלא 1892. על ספר שמות – ירושלים 1876; פרמישלא 1879. על ספר ויקרא – סלוניקי 1842; ירושלים 1879; פרמישלא 1897. על ספרי במדבר, דברים – פרמישלא 1898.

ספר ׳אור החמה׳ נדפס מחדש בבני־ברק 1973; ירושלים 1981.

אור הגנוז, פירוש הלשונות העמוקים לספר הזוהר(לא נדפס).

בעלי ברית אברם, פירוש על התנ״ך ובחלקו על דרך הקבלה, ב׳ חלקים, וילנא 1874-1872.

נדפס מחדש ירושלים 1982.

חסד לאברהם, יסודות חכמת הקבלה, ברוחו ובדרכו של ר׳ משה קורדובירו, עם הארות והערות משיטת האריז״ל. אמסטרדם 1685 (הדפוס משובש); זולצבאך 1685; זולקוא 1765; אלקסניץ 1778; סלויטה, 1794, 1812; זולקוא 1802, 1814; סדילקוב 1812; לבוב 1863,1860; וילנא 1877; ירושלים 1968, 1989; ברוקלץ 1960; בני־־ברק 1986.

אהבה בתענוגים, פירוש על המשניות, בו הוא מביא גם פירושים של ר׳ חיים ויטאל שכתב משם האריז״ל ושל ר׳ סולימאן אוחנא שמצא בגנזיו. הפירוש הוא על מסכת אבות בלבד. ירושלים 1910; ברוקלין 1964. נדפס מחדש על־ידי ישראל שמעון שיין עם מבוא ותולדות מהחבר, ובסופו סדר שלשלת יחס המשפחה עד ׳דורנו אנו׳, ירושלים 1987.

הפירוש על מסכת נזיקין, ירושלים 1986.

מחזה אברהם, פירוש על פסוק ׳ואתה תחזה', ירושלים 1962,1880, 1963; אמסטרדם 1856.

בריכת אברהם, קיצור ׳תומר דבורה׳ לר׳ משה קורדובירו. בסוף הספר ׳חסד לאברהם', אמסטרדם 1885; ובנפרד – פיטרקוב 1850; אמסטרדם 1904.

דברי הימים למשה רבנו ע״ה ופטירתו ופטירת אהרן הכהן ע״ה. קרקוב 1893; ניו־יורק 1986.

ליקוטי אמרות בזוהר, לודז׳ 1904.

אזולאי יהודה זרחיה(מהדיר)

פאס, סוף המאה השמונה־עשרה – איטליה ירושלים, המאה התשע־עשרה.

שו״ת הרדב״ז, ה, ליוורנו התקע״ח (1818).

שו״ת מן השמים, להר׳ יעקב הלוי ממרויש מבעלי התוספות. נדפס עם שו״ת הרדב״ז, חלק ה׳, קניגסברג 1860. נדפס מחדש על־פי דפוס ראשון, בתוספת תשובות מכתבי־יד עם הארת היסודות של השאלות והערכותיהן להלכה, על־ידי ראובן מרגליות, ירושלים, מוסד הרב קוק, תשי״ז(11957.

אלבאז שמואל

פאס, 1749-1698.

ויאמר שמואל, חידושים על הש׳׳ס ועל מסכת אבות, קאזבלנקא, Imprimerie nouvelle — Elbaz Frères, התרפ״ט (1929).

אלכלאץ הכהן יהודה

פאס, המאה השבע־עשרה.

מגיד משנה, פירוש על הלכות שחיטה להרמב״ם, נכרך עם ספר ׳זבחים שלמים׳ לר׳ אברהם אנקווא, ליוורנו התרי״ח (1858). מאז נדפס בכל המהדורות של ׳משנה תורה׳ להרמב״ם, וייחסו אותו בטעות אל ר׳ דון וידל די טולושא, בעל ה׳מגיד משנה׳ על כל יתר חלקי הרמב״ם.

שיר על מעלת ספר ׳תפארת ישראל' דרשות לר׳ שלמה בן צמח דוראן, ונציה 1600, עמ׳ רה.

אלמושנינו יוסף בן אברהם

פאס, 1600-1530 בערך.

שרשי המצוות, י׳׳ג שרשים בסדר מצוין בעניין המצוות, ירושלים, דפוס א״מ לונץ תרס״ט(1909). המהדיר: מ׳ טולידאנו.

אלמושנינו יוסף בן יצחק

פאס, 1642– סלוניקי – ירושלים, בלגרד 1689.

עדות ביהוסף, שאלות ותשובות שונים וחידושים על הרמב״ם, ב׳ חלקים, קושטנטינא, דפוס ראובן בן יונה, 1711 (א) – 1733 (ב).

אלנקאר אברהם

פאס המאה השמונה־עשרה – תלמסאן – תוניס – טריפולי – ליוורנו (אחרי 1803)

מחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק״ק ספרדים, עם פירוש לר׳ אברהם אלנקאר, ליוורנו 1803. ר׳ יוסף בן נאיים סובר, כי הספר נדפס ב-1798. הוא כנראה התבסס על ההקדמה של המחבר, שאכן נכתבה בשנה זו, אך הספר נדפס ב-1803 (וראה גם מהדורת ליוורנו 1937, בה מדגיש את תאריכי המהדורות השונות). ספר זה נדפס אחר־כך עשרות פעמים בשם ׳זכור לאברהם׳.

חסד לאברהם, סידור תפילת החודש עם פירוש לר׳ אברהם אלנקאר, ליוורנו 1845. (לא הצלחתי לזהות מהדורה קודמת.)

תיקוני הזוהר, ליוורנו 1797-1796.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס-עמ'44-41

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר