הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-גורלם של כתבי־היד

גורלם של כתבי־היד

מאות חיבורים המוזכרים בספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳מלכי רבנן׳ ובמקורות אחרים, נשארו בכתב־יד ולא זכו לצאת לאור בגלל העדרו של הדפוס במרוקו. אמנם תוך כדי קריאה של קורות חיי החכמים בספרו של בן נאיים ניתן ללמוד פרטים חשובים על הזמן שהקדישו לכתיבת חיבוריהם, על נדירות הנייר, על הקשיים הכספיים שעמדו בפניהם בהשגת חומרים, וכדומה. ברם, סיבות אלה לא היוו מכשול גדול לכתיבה. אהבת הספר גברה בדרד־כלל על הקשיים הטכניים. ר׳ רפאל משה אלבאז -1896-1823-, למשל, היה מקדיש בכל יום שעתיים לכתיבת חיבוריו, אולם רוב החכמים עסקו במלאכה והתפנו לכתיבה רק עם סיום עבודתם, כלומר בלילה. כזו היתה דרכו של ר׳ שאול סירירו מפאס, המספר בהקדמה לפירושו לספר משלי:

…ואני הכותב אשאל מהאל יתברך לתת לי כח ועזר וסיוע לכתוב זה הספר עם ספרים אחרים אשר תראינה עיני, כי בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון והאל יתברך ברחמיו הרבים יעזרני לכותבו עם ספרים אחרים אכי״ר…

בגלל הקושי בהשגת נייר, חכמים לא מעטים נהגו לכתוב את פירושיהם בשולי העמודים ועל כריכות הספרים, כפי שמעיד ר׳ יוסף בן נאיים לגבי חיבוריו של ר' אברהם בן סוסאן: ׳וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה, וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב יד חידושים יקרים… ולגבי יצירתו של ר' יעקב בן מלכא: ׳ואני ראיתי פסק דין אחד בכת״י [בכתב־יד] ממש… ומקרוב נדפס בירושלים תבנה ותכונן ע״י איזה אנשים מטיטואן כרך א׳ וקראו את שמו נר המערבי והוא פס״ד [פסק דין] להרב הנזכר וחידושי דינים שנמצאו בגיליון הש״ע [השלחן ערוך] שלו׳. ועל ר׳ יעקב אבן צור הוא כותב: ׳והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו…

דרך עבודה זו גרמה כמובן לקשיים גדולים בעת שיחזור החיבור, שבדרך- כלל היו מתעסקים בו צאצאי המחבר אחרי מותו, או רבנים אחרים שגילו את כתב־היד. וכך מתאר ר׳ יוסף בן נאיים את הקשיים שבהם נתקל, ברצותו להעתיק את פירושו של ר׳ משה אסקורי: ׳וכל גליוני ספריו מלאים מכתיבת ידי קדשו, ואני הצעיר הכותב העתקתי מגליוני מסכת כתובות שהיה לומד בה הרב הנזכר כרך אחד והנה הוא תחת ידי וטרחתי ויגעתי הרבה שהכתב הוא כתב דק למאד ונתיישן מעט ויש פעם שהוצרכתי לכלי הבטה… ולגבי חידושיו של ר׳ עמנואל מנסאנו הוא כותב: ׳ולקטתי אותם אני הצעיר דפים- דפים מעיר ושנים ממשפחה מה שעשה בעת ובעונה…

הרב ישמ׳׳ח עובדיה מצפרו, ששיחזר כתב היד של הפירוש ׳כוס אליהו׳ לר׳ אליהו בן הרוש, והוציאו לאור כותב בהקדמתו לספר בזה הלשון:

ועתה שמעו ואגידה לכם כי החומר הראשון של הביאור הנוכחי היה כחומר חיולי בלתי צורה. לולי ה׳ שהיה עמדי… יען כי הרב הנ״ל [ר׳ אליהו בן הרוש] לרוב שקידתו על התורה, כתב כל חידושיו בנחיצה רבה, על כל פסת נייר קטנה או גדולה המזומנת לפניו באותו מצב ותמיד היה גורע ומוסיף או מחליף הנוסחא באו״א [באופן אחר] וסמך עצמו על הציונים והתוים הדקים אשר היה עושה לעצמו לעתותי הפנאי עד כי נתמלאו הגליונות על כל גדותיהם. מזה ומזה הם כתובים. בכתיבה דקה עד מאד. ולפעמים יכתוב צו לאמר תשלום זה או התחלה לזה בנייר אחר ונוספה נחלת״ו שגם הני עכברי רשיעי המה עזרו לרעה. ויאכלו כרצונם בקצה היריעות מימינם ומשמאלם וכמעט עלימו אבד כלח. אך בחמלת ה׳ עלי יגעתי ומצאתי, טיפחתי ורביתי, ובעמל רב ירדתי לסוף דעתו, והכרתי קריצותיו ורמיזותיו ואת אותיותיו, וסדרתי אותו בתמונתו ובעצם תומו, כאשר כוננה בו דעתי הרחבה.״

אמנם כתבי־יד רבים נשתמרו בקפידה על־ידי בעליהם או משפחות צאצאיהם, אך רבים אבדו מתוך זלזול או חוסר תשומת־לב וגם כשהיו מגלים אחדים מהם, אלה היו ברובם קרועים, בלתי קריאים ועמודים חסרים בהם. יתירה מזו, בהעדר מודעות ל׳אוצרות׳ שהיו גנוזים אצלם, היו בעלי כתבי־יד ששלחו אותם לגניזה. ואמנם ר׳ יוסף בן נאיים גילה בגניזה של פאס רבים מכתבי־היד שהוא מזכיר בספרו. כך הוא מספר, למשל, על חיבורו ר׳ יעקב בן סמחון: ׳וחיבר ספר דרושים על הנפטרים ומאמרי חז׳׳ל ואיזה פסוקים… וספר דרושים הנזכר מצא אותו ידידי כמה״ר מאיר ישראל הי״ו בגניזה והנה הוא אתו, ואני הצעיר הגיתי קצת בספר הנזכר ומצאתי דרשותיו מתוקים מנופת צופים…׳. ובדברו על ר׳ משה אלשקאר הוא מעיד גם כן: ׳ומצאתי בגניזה כמה עלים דרושים בכ׳׳י ישן לא ידעתי למי מקודשים המה׳. בגניזה של פאס גילה ר׳ יוסף בו נאיים גם את כתב־היד הכולל את דרשותיו של אחד מגדולי המאה השש־עשרה, ר׳ שאול סירירו, שנמנה עם חותמי התקנות. הוא מספר שביום אסרו חג של שבועות, יום בו היו נוהגים בפאס לאסוף גליונות תורה וספרים קרועים מן הבתים ובתי־הכנסת כדי להוליכם לגניזה, נהג ר׳ יוסף בן נאיים לעמוד לפני הקברנים ולחפש בניירות, וכך גילה הרבה כתבי־יד שאותם שיחזר או כרך כדי להצילם מתהום הנשייה.

גורלם של חיבורי ר׳ משה בן חמו מהווה דוגמה מאלפת לבורות ולתמימות של היורשים. ר׳ משה היה דיין ומורה צדק בצפרו במאות השש־עשרה־השבע־עשרה, והניח אחריו חיבורים רבים. בעת אסיפת הספרים הקרועים והדפים הבלויים המיועדים לגניזה, לקחה אשתו של הרב את כל כתבי־היד של בעלה ומסרה אותם לקברנים. גורל דומה נפל בחלקם של כתבי ר׳ יהונתן סירירו  [פאס, 1833-1755], ר׳ יהונתן היה מורה צדק ומקובל והניח אחריו מספר כתבי־יד, פסקי־דין ודרושים. אך לפי עדותו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳לא נודע איה תחנתם, וכפי הנשמע שאחד היה שלא ידע ערכם וגנז אותם הי״ב [הי יכפר בעדו]

הערת המחבר :   מלכי רבנן, צ ע״ד, צא ע״א-ע״ב. כאן המקום להזכיר שבקהילות מרוקו היו אנשי החברה קדישא עוברים פעם בשנה בבתי־כנסת, בבתי־מדרש ואצל אנשים פרטיים כדי לאסוף את הספרים הקרועים והדפים הבודדים על־מנת להביאם לגניזה. בדרום מרוקו טקס זה התקיים ביום תשעה באב ובקהילות פאס, צפרו ומכנאס – ביום אסרו חג של שבועות לאורך כל הדרך לבית־הקברות היו שרים פיוטים לכבוד התורה ומניפים שלטים, עליהם כתבו פסוקים מהתנ״ך. על מנהג גניזת הספרים באופן כללי ראה אצל תודר, גניזה. על הגניזה במרוקו ראה משאש, מים חיים, סימן ני, עמי לא-לב. עובדיה קהילת צפרו, ג, עמי »28! בן נאיים, נוהג בחכמה, עמי נ, זעפרני, אלף שנה, עמי 270-269