ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

עמוד 1 מתוך 212

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

יום הקוסקוס – דויד אלמוזנינו

 

בילדותי חיכיתי בכיליון עיניים לכמה ימים במהלך השנה: לליל הסדר, לראש השנה, לארוחה המפסקת, ליום ההולדת שלי וליום הקוסקוס. על החגים היהודים אני מודה לאלוהים, על יום ההולדת שלי, להוריי ועל יום הקוסקוס לשליטים המוסלמים במרוקו, שציוו לבנות ליהודים גטאות מוקפות חומות גבוהות, ששעריהן ננעלו בלילה ועליהן עמדו שומרים. אם המוסלמים לא היו מקימים את "אל מלאח", השם המקומי לגטאות, לא היה מנהג יום הקוסקוס נוצר ולי לא הייתה דרך ללמוד על נשים ומחשבותיהן.

העיר מוגדור בה גרנו נוסדה על ידי הסולטן מוחמד אבן עבדאללה בשנת 1760, שמה השני של העיר הוא איסווירה שפירושו "תמונה". מוגדור נחשבת ליפה בערי החוף, היא נקראת גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטן. במוגדור חיה קהילה יהודית גדולה, מלוכדת ופעילה. רוב היהודים גרו ב"אל-מלאח" שנחשב לחשוב ומיוחד בקרב יהדות מרוקו כי בתיו היו יפים ומסוגננים, רחובותיו צרים וישרים כסרגל. השם "אל-מלאח" או "מלאח" ניתן לשכונה היהודית היות ושכנה בסמיכות לארמונות המלך ומכאן שיבוש המילה "מלך" עד ל- "מלאח". השכונות היהודיות נבנו ליד ארמונות השליטים שפרשו עליהם את חסותם, ולכן דיירי "אל-מלאח" נהנו מיתרון לא מבוטל של הגנה מפני פרעות מבחוץ.

החל משנת 1760 עם שקיעת החמה ננעל שער הברזל היחיד של המלאח במנעולים ובבריחי- ברזל כבדים שהועברו לכל רוחב השער ממזוזה למזוזה ואין נכנס ואין יוצא. סביב לחומות הגבוהות מבפנים ומבחוץ הוצבו שומרים חמושים ברובים ישנים תוצרת טורקיה. ריכוז היהודים ובידודם הביא בסופו של דבר לפריחה תרבותית גדולה וליצירת מנהגים ייחודיים לעדה, כן גם לפיתוח מסורת עתיקה ומפוארת שעברה מדור לדור. על כן ידועה יהדות מרוקו כיהדות דתית חמה ובעלת מסורת יהודית וציונית עמוקה והגעגועים לציון תפסו תמיד מקום נכבד בלב העדה. מי יכול להיות מרוחק כשהוא נעול יחד בגטו? ומי יכול שלא להתגעגע בסיטואציה הזו לחופש שיש בציון? אך עד שנגיע לציון ועד שיפתחו השערים, חיה הקהילה היהודית בצפיפות ובשל כך באינטימיות גדולה. מכל הרעות החולות שיכולות לצמחו בסיטואציה הזו, צמח לנו מנהג פולחני מיוחד במינו שהתקיים כל ראש חודש, בשעות הערב: יום הקוסקוס.

ההכנות ליום המיוחד החלו כמה ימים לפני האירוע החגיגי וכללו קניות של ירקות טריים, בשר כבש, בשר בקר תבלינים שונים וגם מצרכים יקרים נוספים שלא קונים כל יום. לקראת יום הקוסקוס קנו הנשים גם כמות גדולה של שקדים ואגוזים שמרוקו נתברכה בהם והיו זולים יחסית, ומהם עשו את רוב העוגות, מי הורדים הסומסום והדבש. אבל כל המאכלים הללו היו לצידה של הארוחה – ומרכזה היה "קוסקוס דלעשוב" קוסקוס עם עשב. "דויד, תביא לי אזובין" הייתה אימי אומרת לי, ואני הייתי נמלא התרגשות, "עוד כמה ימים יום הקוסקוס, עוד כמה ימים יום הקוסקוס!" הקוסקוס המיוחד הכיל תערובת מיוחדת של תבלינים כמו וורבנה, לענה ואזובין כמובן, שעליו הייתי אמון כיון שגדל בערוגה ליד הבית והדיף ריחו למרחק. קוסקוס דלעשוב הוגש במסיבות נשים בלבד, והיה ידוע כתבשיל בעל השפעה מעוררת כשל שיקוי אהבה. לעקרות הבית שהוזמנו לארוחה ולחברותיהן יום הקוסקוס הוא יום חג, יום חופש קבוע, יום של חשבון נפש והדיינות, שיחה וקיטורים עם בנות מינן, היחידות שמבינות אותן באמת, היחידות שאפשר לדבר איתן.

הכנת הארוחה החלה משעות הבוקר המוקדמות עוד לפני עלות השחר. אימי הדליקה את עששית השמן, הרימה את שרווליה שילבה את רגליה הבשרניות והתיישבה על שרפרף קטן ונמוך באמצע המטבח. אני שהתעוררתי רק למשמע השם "יום הקוסקוס", הייתי מצטרף אליה לכל ההכנות. הכנת הקוסקוס כרוכה בטרחה מרובה ובמומחיות. תחילה יש להכין את הגרגירים: אימי שמה בקערת נחושת גדולה כמה כוסות סולת ולידה הניחה בקערה קטנה תערובת של מים מלח ושמן. היא לקחה מהנוזלים וטפטפה על גרגירי הסולת, יוצרת מהם את הגרגירים בתנועת יד סיבובית מאומנת, לאחר מכן פיזרה כף קמח על הגרגירים וניפתה ברלבל, נפת ברזל גסה, אל קערה אחרת, שהתמלאה תוך שעה בגרגירי קוסקוס זהובים ושקופים. אני עשיתי לאורך השנים ניסיונות יפים להכין גרגירי קוסקוס בעצמי. אימי הייתה מביטה בגושים שהוצאתי תחת כפות ידיי, מחייכת ומנחמת אותי שבוודאי בחודש הבא אצליח להכין אותם טוב יותר.

השכנה הקרובה שלנו, רחל שאהבתי מאוד באה לעזור לאימי והוסיפה חג על חג. רחל, אישה גדולה, קרובה לגיל ארבעים לובשת שמלה פרחונית קלילה, מתיישבת על כסא עץ קטן ברגלים פשוטות לפנים, מניחה על ביטנה סיר עם ירקות ומקלפת אותם בסכין קטנה שנעלמה בין אצבעותיה השמנמנות. הירקות נזרקים לסיר יחד עם בשר הכבש החומוס והמים ומתערבבים בתבלינים ובדלעת. לבסוף מניחות אימא ורחל את הסיר הכבד על הכאנון, הכיריים מהחרס שהיו כבר מחוממות בגחלי-פחם עץ. הסיר הכבד מתבשל בישול איטי ובריא וממלא את הבית בריח ניחוח. עוד האוכל מתבשל ורחל הולכת להכין קומקום תה עם נענע בשבילה ובשביל בעלת הבית.

"רינה במה את עוד צריכה עזרה?" שואלת רחל את אימי.

 "הכנתי אתמול  ערבסקות בדבש, סהרונים מבוטנים, סיגרים מתוקים ובקלאווה!" צועקת לה אימי מהחצר.

"על הכל חשבת כל הכבוד לך!" רחל מחמיאה לה "אני מומחית רק במרציפן, אני אכין לך עוגיות מרציפן, מרציפנים קטנים צבעוניים וטעימים ויפים, זוזי, זוזי אני לא יכולה לעבוד במקום צר כל כך, אני צריכה הרבה מקום!". ורחל מתיישבת להכין את המרציפן.

הסיר ממשיך להתחמם וגם מצב רוחן של אימא ורחל. "רינה, הזמנת את פריחה?" רחל מודאגת לפתע כשהיא מבינה שפריחה שלאחרונה עשתה דיאטה ונראית מצויין, עומדת לגנוב לה את כל ההצגה. "הזמנתי, הזמנתי" אימי אומרת ומעודדת את רחל בכך ש"כולן יודעות שאחר כך היא הולכת לאכול מהסירים במטבח!", "ואת סולטנה היולדת הזמנת?" "הזמנתי, הזמנתי אבל לא נראה לי שהיא תחזור לעצמה, היא לא ירדה מהמיטה כבר ארבעים יום.

השכנות מפטמות אותה בממתק לחיזוק, שקדים, אגוזים, סומסום ודבש כדי להעשיר את החלב שלה". "איפה פטימה?" רחל מסתכלת סביב בדאגה, "היא צריכה לחזור למלאח לפני החשיכה!", אבל היא לא מספיקה לדאוג ממש, כיון שהתבשיל שעל הסיר כבר רותח והשתיים קמות ממקום מרבצן וממשיכות בעבודה. הן מניחות מעל הסיר את מסננת האידוי המלאה בגרגירי קוסקוס זהובים וממתינות עד שיהיו מוכנים. הגרגירים החמים והמוכנים נשפכים לקערת הגשה גדולה ורחבה שממנה אני אכלתי בשקט בשקט, תוך שאני זוחל תחת השולחן כדי שלא יתפסו אותי.

הערב ירד. רחל הלכה לביתה להתלבש, כשעברה לידי ליטפה לי את הראש. אימי יצאה מהמקלחת לבושה קפטן צבעוני נקי כדי לקבל את חברותיה. אותי השכיבה לישון והשביעה אותי אלפי שבועות שהפעם לא אצא מן המיטה ואתגנב לשמוע. הבטחתי את אשר הבטחתי – הבטחה שלא היה בה דבר. ברור היה גם לי וגם לאימי שאי אפשר לישון ביום הקוסקוס.

איך אפשר לישון כשבחוץ קורים הדברים הכי מעניינים ומספרים את הסיפורים הכי חשאיים? אל רחבת הפטיו הגדולה והמרווחת שכתליה צבועים לבן ומנורות אצטון מאירות אותה היטב החלו להגיע האורחות הראשונות. אימי קבלה אותן בחום, הושיבה אותן על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים והלכה להוסיף שקדים טחונים לקוסקוס. הגרגירים הזהובים והחמים נימוחו בכפות ידיה והיא הניחה במרכז קערת החרס החומה את הירקות, הבשר והחומוס. המעדן הוגש לנשים שהתאספו ברחבה, יום הקוסקוס כבר כאן.

בשקט בשקט, כחתול רחוב יצאתי ממיטתי והתגנבתי אל הרחבה, ראיתי איך הנשים נאספות אט אט – כולן לבושות קפטנים צבעוניים רקומים בחוטי זהב, שמחות ומאושרות, נכנסות לרחבה בשירה ובמחול. אף אחד מתושבי המלאח לא יכול לפספס את העובדה שהיום יום הקוסקוס, השירה נשמעת למרחוק. מהפינה שלי אני רואה את לאה בחורה צעירה בת שבע עשרה עדיין רווקה מגיעה. לאה, לבושה קפטן ורוד חבקה ונישקה את אימי ואחרי שהציצה על כל המעדנים המונחים במגשי כסף, על השטיח הברברי במרכז הרחבה אמרה לה: "רינה, תבורכנה ידיך!". רחל החליפה את השמלה הפרחונית בקפטן ירוק זית שהלם אותה מאוד והבליט זוג שדיים נהדרים ושופעים, היא הלכה להתיישב ליד לאה.

אחריה הגיע סולטנה היולדת, שכנראה הצליחה בכל זאת לקום מהמיטה. סולטנה היפה בעלת העור הלבן והצח, העיניים הגדולות והירוקות, התיישבה בכבדות, עברו ארבעים יום מהלידה והיא באמת עדין לא חזרה לעצמה. היא נינוחה ומחייכת ומכל הבחורות אותה אני אוהב באמת. הנה הגיעה גם החברה המוסלמית, פטיאמה היפה: עיניה גדולות ושחורות, והיא צחה ובריאת בשר. זו, ביקשה להשתתף בשמחה והביאה עמה מגשים עמוסים רקיקים: סבקיה ורריבא. היא מנשקת את אימי ושואלת למה לא מגבירים את הווליום בפטיפון. אחר כך מגיעות יחד פני ושמחה המיוסרות שבעליהן ממררים להן את החיים. ואחרונות מגיעות שרה, פרחיה וחביבה וחותמות את השלב הראשון של הערב.

הריחות הנפלאים שעלו מהפטיו גירו את מיצי הקיבה שלי ופי נמלא רוק, התגנבתי למטבח מבלי שיבחינו בי, לקחתי לי עוגה אחת מכל סוג ורכנתי ליד גזע של עץ בודק שוב ושוב שלא רואים את הצל שלי. אך יותר משרציתי לאכול, ורציתי לאכול! – רציתי לשמוע… הלילה היה רק בתחילתו הייתי מוכן ומזומן לצוטט לדברי הנשים שאסור היה לי בשום פנים ואופן לשמוע. הנשים התענגו על האוכל ואני על העוגות. ישבתי סמוך לעץ חשבתי לעצמי מדוע מברכים הגברים "ברוך שלא עשני אישה"? באותה הרגעים הייתי נותן הכל כדי להיות לכמה שעות אישה. אחרי האוכל ראיתי אותן מתרווחות על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים ושמחתי לראותן מתכבדות בכוסות קטנות של מחיה: קיצור של מים-חיים… ערק תוצאת בית שהכינה אימי. המשקה חימם את ליבן של הנשים, שיפר את מצב רוחן ופתח, ככל אלכוהול את חרצובות לשונן. עצרתי את נשימתי, תכף יזרמו הסודות.

 
פטיאמה החלה לרקוד ריקודי בטן ולנענע את עכוזה לקצב מוזיקה מונוטונית ואז הסתורר שקט ולאה אמרה בקול רם: "בנות, הגיע הזמן לדבר קצת על א-ה-בה". כל הנשים מהנהנות אחריה, חלקן בעיניים בורקות וחלקן בעיניים כבויות, בהתאם למצב המשפחתי שלהן. "האהבה נותנת כוח" אומרת סולטנה. "כולם יודעים שבעלה של סולטנה אוהב אותה אהבת נפש לכן היא חסידת האהבה. -" לך יש מזל גדול, איזה בעל יש לך? בן פורת יוסף" אומרת לה לאה. "רק לנו הנשים יש כוח" המשיכה סולטנה לחזק את הנוכחות "רק אנחנו מסוגלות לעמוד בסבל של הלידה הקשה ובזכותנו ממשיכים החיים" ומוסיפה בחצי קריצה "הגברים שלנו חלשלושים וזקנים, בקושי יש להם כוח להחזיק את הצינור שלהם, בשביל להשתין!" היא אומרת וקוצרת פרצי צחוק מכל הנוכחות. כך הייתי מקשיב קשב רב כל הערב לקשיי הנשים, מאחורי העץ למדתי את כל סודות האהבה, ובעיקר, חוסר האהבה, ואת כל מה שנשים אומרות זו לזו על מין.

 

"למה עושים את הטעות פעם אחר פעם? הנה פריחה! רוצים  לחתן את הילדה שלה בת שתיים עשרה לגבר מבוגר ללא אהבה, ללא התאמה ובלי לשאול את פיה! מסכנים הילדים שנולדים ללא אהבה…  הם גדלים עם מזג רע!" " התרגזה שרה. שרה זו נישאה בגיל שלוש עשרה לדודה המבוגר ממנה בעשרים שנה. כיוון שהייתה צעירה מדי לקיום יחסי מין ועדין לא הגיע לפירקה חיכו השניים ובינתיים סיפר לה בעלה שרק לו יש אבר מין ולאף גבר בעולם אין דבר כזה! היא בתמימותה האמינה לו – אך כשלמדה אורחות נשים לא סלחה לו על השקר הזה ומכיוון שלא התחתנו מאהבה מיררו השנים זה לזה את החיים.

"חברותי הטובות!" שרה ממשיכה לשכנע את המשוכנעות "יש לי בת מתבגרת אתן מכירות את הבת היפה שלי מיכל, אני מודאגת מאוד שהיא תקיים יחסי מין עם האדם הלא נכון. אני מגוננת עליה מאוד לא רוצה שיהיו לה יחסי מין בגיל מוקדם מאוד, כמוני שלא הייתה לי ילדות בכלל, אני מתנגדת אפילו לנשואים חוקיים בגיל מוקדם! הייתי מעדיפה שהיא תחכה עד גיל חמש עשרה לפחות שתמתין עד שתהיה מאוהבת באמת ותתחתן מאהבה!". בכל פעם שעמדו לחתן בקהילה איזו ילדה, הייתה שרה מנסה לעשות הכל כדי למנוע את החתונה מהצעירה מדי לטעמה. גם אני מאחורי העץ חושב שמיכל לא צריכה להתחתן בגיל כל כך צעיר. אני קצת מחבב את מיכל היפה… חבל שהיא גבוהה ממני בראש! פרחיה אישה בשנות הארבעים לחייה, גבוהת קומה ומלאת גוף שותה עוד כוסית מחיה ואומרת לבנות בלחש: "אנחנו זקוקות לחיבוק טוב וחזק לחום לאינטימיות ואהבה. אנחנו מעדיפות גיפופים, ונשיקות". גם זה מעניין אותי מאוד… גם אני אוהב כשאימי מנשקת ומחבקת אותי חזק. אבל מה זה אינטימיות?! אני חייב לשנות מקום כדי לשמוע יותר טוב! "אתמול בעלי קופץ עלי שלוש רבעי שעה" היא ממשיכה כממתיקה סוד, עיניה בורקות. שמחה, אישה נמוכה ועגלגלה, שערה האדמוני קשור מעל קדקודה בסרט בד בצבע זהב נרתעת לאחור ואומרת בשאת נפש "איכס! כשבעלי בא אליי אני חושבת לעצמי מתי הוא כבר יגמור? אני לא יכולה לסבול את זה יותר! הוא מזיע ומתנשף, איכס!".

"אצלי אותו הדבר" אומרת פני שרצעת בד גדולה תומכת בשני שדיה הענקיים "אני שוכבת על הגב חורקת שיניים וחושבת לעצמי – תסתלק כבר לעזאזל!". "מה איכס? מה אתן מתלוננות שתיכן?" קוראת פרחיה "אתן עדיין לא מבינות כלום במין, אלוהים! הלוואי עלי! שיקפוץ שיזיע שיעשה מה שהוא רוצה! אבל  בעלי זקן, כבר כשהתחתנו היה זקן, הזה שלו? חצי אוטומט!". וכולן צוחקות. "אצלי ברוך השם זה אחרת לגמרי!" אומרת חביבה, אישה גדולה במיוחד "לפני כמה שנים כשהייתי קלה יותר נהגתי לישון עליו, עכשיו אני פשוט אמחץ אותו למוות, אז עברנו לישון כשהוא עליי!" ושוב הן צוחקות ועוברות לשיר. אני עוצם את העיניים מאחורי העץ ואם ארצה או לא ארצה, אני רואה בדמיוני את אברהם, בעלה של חביבה משקיע את פניו בשדיה הגדולים…

לאה מתחילה לדקלם "שחורה אני ונאוה, אני שחורה כי ששזפתני השמש". "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". מצטרפת רחל לדקלום משיר השירים. "אנה הלך דודך היפה בנשים?" שואלת חביבה ומצטרפת לריקוד כשהיא כבר שתויה לגמרי, ממש בעננים. ושמחה יושבת מביטה בהן בשמחתן וחותמת את הדקלום: "ואת שאהבה נפשי ראיתם?"

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

נקניק ביתי

בשנות החמישים של המאה העשרים פתח אבי במוגדור חנות קטנה לתה. החנות ניצבה בסימטה קטנה ונטולת תנועת אנשים – סימטה שקטה ושלווה. החנויות הצמודות לחנותו של אבי היו שייכות גם הן ליהודים. בעל חנות הבדים שמימין לחנותו של אבי, ובעל חנות השטיחים שמשמאלו התיידדו עם אבי במשך השנים – וכשלא היו לשלושה לקוחות הם נהגו לשבת יחד, לשתות תה ירוק עם נענע, לאכול ולדבר על החיים. אחרי הלימודים אהבתי לחמוק מן הבית ולבקר בחנות של אבא. אהבתי להסתובב ולטפס על ארגזי התה הסיני, להריח את ריחו הטרי ולאכול חתיכות סוכר שהיו בכל מקום. אהבתי לשבת עם אבי וחבריו, לשתות איתם את התה ולדמיין שאני אחת הדמויות מהגובלן הענק והססגוני שהיה תלוי על הקיר: קבוצת אנשים בתלבושות ערביות שותים תה בטבע.

מרוקו גילתה את התה במקרה בשנת 1854 כאשר אוניה אנגלית שהובילה מטען גדול של תה טעתה בדרך ועצרה במוגדור לעצירת התארגנות ומלחיה זכו בעסקת חייהם, מפני שהמרוקנים התאהבו מיד במשקה והפכו אותו לאורח חיים. מחנותו סיפק אבי תה לעיירות ולכפרים הקרובים והרחוקים. כשחבריו המוסלמים באו מכפריהם למוגדור הם לא שכחו לבקר את טג'ר רופייל, רפאל העשיר, ישבו קצת, נחו, שתו תה כמובן וסיפרו לו על אורחות חייהם ומנהגיהם המיוחדים – והוא למד להכיר אותם לעומק והיה מדבר איתם בבקיאות בענייני דת בערבית מתובלת פתגמים מהקוראן אותו הכיר על בוריו.

לאות תודה על המנוחה, התה והשיחה היו האורחים המוסלמים מביאים לאבי מתנות: כד שמן זית כתית מכבישה קרה, או שמן ארג'ן הקיים רק במרוקו, קערת חרס מלאה חמאה מלוחה עם זעתר, או כד מחיה, ערק מקומי. פעם הביאו דבש טרי ופעם שרפרף עץ עבודת יד – וכשאבי חזר הביתה בצוהריים כדי לאכול בחברת אימי והילדים, היינו עומדים בחוץ ומחכים לראות עם איזו מתנה הוא יחזור הפעם.

ביום קיצי במיוחד הגיע לסימטה מאחד הכפרים הרחוקים יהודי ששפתו ברברית. הלז גרר אחריו בכוחות על עגל צעיר שמיאן ללכת. שלושת החנוונים המשועממים יצאו מהחנויות לבדוק מה פשר הרעש והיהודי עטור הזקן ולבוש הבגדים הכהים הציג את עצמו והסביר שבא לעשות עסקת חליפין, הוא צריך מצרכים למשפחתו, ובתמורה – יתן את העגל שבשרו מתאים מאוד לעשיית נקניק טעים ועסיסי.

אותו יום הגיע אבי הביתה לצהרים עם שני ארגזים בידיו. אנחנו ניסינו לנחש אם מדובר בבדים ואולי דווקא בכלים מיוחדים, או ממתקים טעימים ממקומות מרוחקים, כאלה שלא הכרנו – אך משנפתחו הארגזים וראינו את בשר העגל הטרי, התאכזבנו נורא… אימי לעומת זאת, דווקא שמחה. אבל אחרי כמה שניות התחילה לרחרח סביב ולהגיד "גם אתם מריחים את הריח הזה? מה זה?" – "זה בושם!" קראתי מרחרח כמותה את האוויר, עגל מבושם מאוד. בתקופת הפריחה נראית מרוקו כמו מגרש כדורגל ענקי בצבע צהוב. הפריחה אמנם יפה מאוד ומרשימה, אך לא טובה לפרות ולעגלים שאוכלים את הפרחים בתאבון רב ומותירים בבשרם את ניחוחו.

ומי רוצה לאכול בשר מבושם…? "אז מה נעשה עם כל הבשר הזה" שאלתי את אימא שנראתה מהורהרת "נעשה נקניק" היא החליטה בהברקה של רגע "זה יטשטש את הטעם של הבושם". מעולם לא ראיתי איך עושים נקניק, וגם אימי נראתה מהורהרת בצורה כזו שהיה לי הספק אם היא יודעת איך עושים נקניק! אבל כשאימא שלי החליטה משהו, אי אפשר היה לעצור בעדה.

מיד פנינו לעבודה. על שולחן האוכל חתכה אימי את הבשר לקוביות גדולות, הניחה אותן בקערה גדולה והמליחה ופלפלה. אותי היא שלחה להביא את מכונת הבשר הישנה והנאמנה שהייתה אז בבעלות כל עקרת בית במרוקו.

המכונה עשויה ממתכת יצוקה ובעלת פיה גדולה בראשה, אימי חיברה את המטחנה לשולחן האוכל עם בורג הברגה, למתטחנה חיברה את ידית העץ, המנואלה והחלה לטחון את הבשר הריחני. אני עמדתי בצד וראיתי איך קובית בשר העגל יוצאות מן המטחנה כמו נחשים ארוכים ומרהיבים. אחרי שהבשר נטחן ועורבב בידיים בתנועות לישה גדולות בכמות גדולה של מלח ופלפל שחור, שום, עלי דפנה ותבלינים נוספים ששיוו לעיסה מראה חום אדמדם – אפשר היה להתחיל במלאכת המילוי.

אבי חזר זה מכבר משליחותו בשוק מצוייד בכמה קילוגרמים של מעיי כבש. תוך כמה דקות ניקתה סלמה העוזרת שלנו את המעיים, הפכה אותם וגירדה אותם בעדינות עם להב עץ. המעיים הושרו במים נקיים, ובינתיים נשלחתי אני להביא את מתקן הברזל השחור המשמש בימים כתיקונם להנחת אמבטיית תינוק, עכשיו נשלחתי להביאו בלי אמבטיה כדי שעליו תתלה אימי את הנקניק הטרי ותעשן אותו.

הרגע הגדול הגיע: אימי חתכה חתיכה מהמעיים, נתנה צד אחד לפטמה ועשתה קשר בצד השני.  פטמה ניפחה את המעיים כדי שאפשר יהיה למלא אותם בבשר המתובל והריחני. אימי התקינה על מכונת הבשר משפך פח מיוחד ואת קצהו הכניסה אל המעיים המנופחים. אני קיבלתי מלאכה חשובה ויוקרתית ביותר – לסובב את ידית העץ של המכונה, ובכך לגרום לעיסה בכל סיבוב להתקדם לתוך המעי המנופח.

אמי כבר עשתה את השאר, קשרה את המעיים המלאים ותלתה אותם במתקן המאולתר. מתחת למתקן הודלקה מדורה קטנה מנסורת עץ אורן, הנקניק הונח על המתקן, עטוף שמיכה ישנה והבית נמלא עשן בניחוח נעים. אחרי כמה שעות ירדו השכנים מכל הקומות לראות אם השריפה הריחנית נעצרת אצלנו או מתפשטת חלילה לכל הקומות – אז הושיבה אותם אימי וחילקה לכל אחד מהם חתיכת נקניק ללא ריח בושם ואפילו כשר. 

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

החמאם

חמאם לנשים בלבד במרוקו

מרקש היא עיר בת אלף שנה, שתולדותיה שלובים בסיפורים ובסתרים. בעיר היפיפייה המזכירה נווה מדבר גדול יפה ומסוגנן היה אולם רחצה ענק ומפורסם ושמו החמאם. החמאם  מעוטר כולו מהרצפה עד התקרה בפסיפס צבעוני, ציורים מסורתיים וכיתובים מסולסלים בערבית שנעשו בידי אומן. הרצפה עשויה עץ והאמבט עצמו, מרכז החדר וההוויה של החמאם עשוי חרסינה דקה שהובאה במיוחד מסין. תחת המולת החום והאחווה של החמאם ישבו במרתף האפל והמסתורי אנשים לבושים כפתנים שחורים ומפויחים והאכילו את תנור האש הענק שמחמם את המים הדרושים לחמאם.

ביום קיץ אחד, יום חם במיוחד הלכנו רינה אימי, סלמה העוזרת המוסלמית שלנו ואני להתרחץ בחמאם. אימי וסלמה הולכות במתינות, ואני מקפץ סביבן בהנאה, מחכה כבר להריח את ריח מי הורדים שנטף מהחמאם אל המבואה המרשימה והצבעונית. השוער בכניסה לבית המרחץ היה שרירן גברי גבוה ושזוף, לבוש למחצה במכנסים מבריקים דמויי אוהל. הוא שילב את ידיו על חזהו המשומן כמנהג הג'ינים העתיקים, והקיש בנעליו המחודדות, "אתם מוזמנים להיכנס, גבירתי ורבותיי" אמר לנו.  ואני לא יכולתי להתאפק עוד, ורצתי פנימה בשמחה גדולה.

יחד עם אימי וסלמה, שהשתהו קצת מאחור נכנס גם עלי, נער שהיה אמנם בן ארבע עשרה אך נראה מבוגר לגילו. רק לפני שנה היה עלי זה משחק איתי בכדור רגל עשוי סמרטוטים וגומיות, עכשיו התחיל לעבוד והוא מוכר מיץ תפוזים טבעי לתיירים בכיכר הגדולה. נראה שאחרי שבוע בחום השוק הרגיש שהוא חייב להתרחץ לפחות פעם בשבוע כדי להוריד מעליו את כל האבק האדום שדבק בו. מרגע שראיתי אותו נכנס הבטתי בו בערגה, כדרך שמביטים הילדים הקטנים בגדולים מהם. אבל מאז החל עלי לעבוד, הוא לא רואה אותי יותר, כאילו אני עשוי אוויר.

הבוקר כאשר ראה את סלמה ליד החמאם הוא נדבק אל אימי ואליה, עושה מאמצים להיכנס גם הוא לחמאם של הנשים, מנצל את גילו הצעיר, מקווה, מתפלל ומייחל שיתנו לו פעם אחת להתקלח שם, עם הנשים. עם סלמה. אחרי השער הראשי מתפצל המסדרון לשניים, אגף הנשים ואגף הגברים. עלי מסתכל בי רגע, ואחר לוקח את ידי, השומר מסתכל במשהו אחר, אני ועלי נראים לו כשני אחים קטנים, רצים קצת לפני אמם.

עיניו של עלי זורחות, עיניי שלי זורחות – שוב אני ועלי משחקים כמו פעם! אחרי הסיבוב עלי עוזב את ידי וממשיך בריצה ישר לאגף הנשים, אני רץ אחריו, כי ככה עושים חברים, לא? עלי כמעט רואה את האור—ונתקל בשומרת. שומרת זו, אישה גדולה הלובשת מכנסיים מבריקים וחולצה רחבה הקשורה למותניה, לידה ערמה של תיקים וארנקים והיא חסמה בגופה את הכניסה למרחצאות, מבקשת מהאורחות להפקיד בידיה את חפציהן למשמרת.

"לאן אתה חושב שאתה הולך, איש צעיר?" היא שואלת את עלי שנראה מבולבל, מסתכל סביב. עלי מביט בה, ואני, כולי עדין מתנשף, בא ואוחז בידו, מביט בשומרת בעיניי תם, שוב אנחנו יחד, כמו אח קטן ואח גדול. "לא, לא לא" היא אומרת, מושכת אותי וידי ניתקת מידו של עלי, "אתה יכול להיכנס" היא הודפת אותי פנימה "ואתה" היא מורה לעלי "שב כאן!". כשסלמה ואימי מגיעות, עלי יושב מבויש בין ערמות החפצים, סלמה מחייכת אליו והוא מאדים, עוד רגע והן מצטרפות אלי אל המרחצאות – בעוד עלי נשאר מיותם בחוץ.

לא עוברות עשר דקות ואל החמאם מגיעה ויקטוריה, שלבעלה יש חנות נעלי ספורט בשוק ליד  דוכן המיץ של עלי . "למה את לא נותנת לו להיכנס?" היא חוקרת את והשומרת "הוא עוד ילד, אין לו זקן, לא? הוא רק קצת גבוה, זה הכל" היא יוצאת להגנתו של עלי. "לי הוא לא נראה כזה ילד תמים! כאן יש  נשים הגונות!" אומרת השומרת. "טוב, די די!" כשויקטוריה מתעצבנת כדאי מאוד להתרחק ולהיזהר "אתה בא איתי!" היא אומרת לעלי שמברך בלבו את אללה על מזלו הטוב. ויקטוריה, לוקחת את עלי ביד ודוחפת אותו אל החמאם.

עלי מביט סביב כבחלום, הוא מציץ אל שני האולמות: הראשון אולם הרחצה שבנוסף לשתי אמבטיות רחבות אחת של מים רותחים ואחת של מים קרים, הכיל שלל נשים עירומות בכל הגילים אך לא את סלמה – ואולם עיסויים שבו עלי היה בטוח שימצא את בחירתו, לבושה בלבוש חוה. רציתי לרוץ אחרי עלי, למשוך אותו אליי, לקרוא לו שיבוא לשחק איתי, אך אימי תפסה אותי והטבילה אותי במים החמים, כולה אדומה ומזיעה והחלה מסבנת אותי בסבון ענק בצבע ירוק זית. בעוד הנשים מפטפטות, נהנות מהחופש, מהיציאה מכותלי הבית, מהמטבח, הניקיונות והילדים – הרגשתי מטלית רחצה מקרצפת את גופי.

לא אהבתי את הקרצוף הזה וחיכיתי לחפיפת הראש שהייתה תמיד מרגיעה ומנחמת. התמכרתי להרגשת ידיה על ראשי, ואחר החלקתי לתוך המים, שוטף את הסבון ומשפריץ לכל עבר. "הרחצה היא קדושה אתה צריך להיות סבלני" היא אמרה לי, אבל לי לא הייתה סבלנות. רציתי לרוץ ולמצוא את עליי, לשחק אייתו. אימי נכנסה לתוך האמבט החם במכה אחת. פרצופה התעוות לרגע בכאב ואז היא נאנחה ונתנה לחום לחלחל לתוך בשרה. היא התיישבה, עצמה את עיניה, מתענגת על ההרגשה הנעימה.

ואומרת לעצמה או לנשים שסביבה בשקט "אין יותר טוב מזה ואין יותר רוחני. זהו האיחוד המושלם בין הגוף לנפש". עכשיו כשאימא לא הייתה שלי, אלא של עצמה הייתי חייב להעסיק את עצמי. ניסיתי להתרחק ממנה לאט לאט, אך בכל פעם הייתה חשה בכך ואומרת לי, עיניה עדין עצומות "לאן אתה חושב שאתה הולך דויד?" וציוותה עליי "הישאר כאן!". אז נשארתי באמבט עוצם גם אני את עיניי ומנסה להבין איך אימא לא משתעממת מסתם שכיבה במים החמים. שכבתי בתוך המים החמים מביט למעלה ולצדדים ומתקשה להאמין למראה עיניי,

יופי שהוא מעבר לאומנות, חופש, שהוא כל כך מוחלט, מתפעל מהפסיפס הצבעוני היפה ומפסוקי הקוראן החרוטים בכיפתו של החמאם.

 ידעתי שתוך כמה דקות אימא תירגע מספיק ותיתן לי להתרוצץ סביב, ואז אוכל לרוץ ולחפש את עלי.

נכנסתי לחדר העיסויים שהיה מלא האדים. חלק מהנשים שהיו שם הן שכנות שלנו. בשבילי זאת הייתה הזדמנות פז לראות אותם מקולפות מכל שכבות הבגדים שהם לובשות יום יום, הם באות ל"חמאם" לבילוי, זאת הזדמנות שלהם לצאת קצת מהבית, לפגוש נשים נוספות ולפטפט ולהחליף דעות, בזמן הרחצה, חיי היום יום משעממים וחוזרים על עצמם , מטבח, ילדים והניקיון הבית. יום, יום אחד בשבוע יש להם מנוחה מהכל.

תרתי בעיניי בין ענני האדים אחר חברי למשחק. הוא עמד בפינה מרוחקת, נועץ מבטים בסלמה שנמסה תחת ידיה של המעסה. נראה שהנשים סביב לא היו מרוצות מנוכחותו שכן כפי שהוא נעץ מבט בסלמה, הן נעצו מבט בו מנסות לכסות את עצמם בכפפות הרחצה שלהן ומסננות לעברו שהן עוד תתלוננה בפני בעל החמאם. נראה היה שעלי לא שומע אותן, ורק כשבאתי ונתתי לו יד הבחין שמישהו קטן מביט בו.

הוא ראה אותי לשניה ומיד החזיר את מבטו אל סלמה, אך נשאר אוחז בידיי והבנתי ושמחתי לראות שגם עלי חושב שאנחנו עדין חברים. אך ככל שניסיתי לדבר אייתו, או למשוך אותו משם, לגרום לו לרוץ אחרי ואפילו לריב אייתו, עלי נשאר עומד במקומו, כאילו רגליו מוסמרו לרצפת החמאם.

באור הדל של החמאם ניצבה לפני עליי באביב חייה, כעמוד של אור מתחת לקרני השמש שחדרו בעד חלון בתקרה וליטפו את שדיה הקטנים והשחומים – סלמה אהובתו. הוא חקר בעיניו את גופה הדקיק, מקווה שעיניה הגדולות והשחורות לא תיתקלנה בעיניו החקרניות. סלמה הייתה שרועה על ספסל עץ רחב. ראשה המנומנם קבור בערמת צמות מבשרת-שחורות. היא התמתחה והתכווצה בידיה של המעסה כמו חתול-בר לכוד שזה עתה למד ליהנות מיתרונות השבי. עלי הצטמרר, לשונו בצבצה באין משגיח מתוך פיו בזמן שהוא ראה אותה מתמתחת בחתוליות תחת ידי המעסה. אצבעותיה המשומנות של המעסה חקרו את מרחבי גבה הנוקשה של סלמה, טיפסו אל בין צלעותיה, מעכו את השרירים הדקים ולשו את מעטפת עורה החלק.

מעל ישבנה של סלמה נחה מגבת צדיקה, אך המעסה טבלה את כפותיה הצעירות בתוך קערת השמן ונתנה לאצבעותיה לחלוף בחטף על הלחיים הרכות-קשות של הישבן. שמן חם הציף את עורה והתנקז אל תוך הרווח שבין רגליה. סלמה גלגלה את עיניה מרוב הנאה ונתנה לגופה לשקוע בתוך לוח העץ. המעסה נדדה למטה, לירכיים הארוכות, מלטפת ומשמנת בהתחלה, לשה ומשחררת בסוף. לקינוח טבלה המעסה את ידיה שוב בשמן חם, והקדישה את תשומת ליבה המיוחדת לכפות הרגלים של סלמה. ברגע אחד ניער עלי את ידי מידו, ותוך שניה זחל כחתול אל המעסה, שיחד אותה בכמה מטבעות וזו וויתרה על מקומה, מפקירה את כפות רגליה של סלמה בידיו של עלי.

סלמה זינקה וכמעט נפלה מהספסל כשהרגישה בידיים המוכרות "ששש, מה קרה לך? חלום רע?" הוא שאל בחיוך. "עלי! מה אתה עושה פה? איך נכנסת?" סלמה הביטה בו בהפתעה.

"אסור לך להיות פה!" חזרה סלמה על דבריה בלחש, כדי לא לעורר את שאר הנשים המעוסות שמלכתחילה לא היו מרוצות מנוכחותו של עלי בחדר. "אני יודע. אני יודע" הוא לחש, מנסה לרצות אותה "אבל אני אוהב אותך וארצה שתאהבי אותי עד סוף ימיי". סלמה רצתה לענות לו, אך מהצד השני של החדר נשמעו דיבורים רמים וקריאות, אחת הנשים הזמינה את השומרת, אישה גדולה ושמנה שכל לבושה היה שרשרת צדפים לבנים, וזו הרימה את עלי בזרועו והוציאה אותו באחת מאולמות הנשים. "זאת הפעם האחרונה שאתה נכנס עם הנשים, אתה יכול להתרחץ עם הגברים אתה כבר לא ילד קטן". היא שחררה אותו ועלי ברח כל עוד נפשו בו. 

יצאתי מהחמאם יחד עם סלמה שאחזה בידי וגררה אותי הביתה, אימי התעכבה מאחור משוחחת עם חברותיה. עלי חיכה לסלמה בסמטה מול החמאם. היא עזבה את ידי ונתנה לו יד ואני יכולתי לראות שהם מהדקים אצבעות. "מאז שהכרתי אותך אני מבולבלת לגמרי, שכחתי את העבר, שכחתי את המסורת, את הדרך שלפיה אנשים מצפים מאישה מוסלמית לנהוג. מאז שאמרת לי שאתה אוהב אותי, נעשיתי חלק ממך". הם הידקו את אחיזתם זה בזו ואני הבטתי בהם, ואחר כך ברחוב וידעתי שעלי ואני כבר לא חברים. 

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

 

אהבה אסורה

 

"בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה".

בסמטה הלא סלולה יש כמה חנויות קטנות. החנות הכי קטנה, היא חנותו השחורה של מוכר הפחם זו שגם התקרה, גם הרצפה וגם הקירות בה צבועים שחור משחור, עד שאם לא ידעת על קיומה היית חולף על פניה כאילו הייתה חור שחור בקיר, מערה סתומה. אחרי הבור השחור הזה יושבים בעלי המלאכה היהודים, לבושים גלביות חומות ועובדים: סנדלרים ורקעי פליז ונחושת אדומה. ואחריהם כל שאר השוק, הומה אדם, הומה ריחות ומערפל חושים. המשפחה היהודית התגוררה קצת לפני סוף הסמטה, מול המלאח המפורסם, השכונה היהודית שעכשיו מצבה בכי רע. הכל מוזנח ועזוב, משפחות יהודיות רבות טובות ועשירות עזבו את המלאח. חלקן עלו לישראל חלקן עקרו – משפחות פחות חזקות תפסו את הבתים, הם באו מהרי האטלס ומכפרים רחוקים אחרים כדי לעבוד בעיר בעבודות מזדמנות.

 

רפאל, אבי המשפחה היהודית התגורר בילדותו  במלאח. הפעם, כשחזר יחד רינה אישתו והמשפחה לגור במרקש, הוא בחר לגור מחוץ לרובע, בסמטה. הוא קיווה לחיים טובים יותר, אבל גם הסימטה הזו התפתלה והייתה משחירה והולכת, מלאת חתולים מייללים ביום ובלילה, רועשת ומקרקשת. הבית שבסימטה בעל שני מפלסים, כלפי חוץ הוא נראה פשוט ביותר, ללא ייחוד או ניקור עיניים, המשפחה היהודית לא רוצה לעורר את קינאת השכנים המוסלמים. אך אם הורשת להיכנס פנימה אורו עיניך. כל הדירות בסימטה נבנו סביב פטיו בעל שתי קומות וכל הבתים היו פוערים פיהם אל הפטיו, הדלתות, החלונות והמרפסות, מלאות אנשים ופונות אל החצר הפנימית, לב ליבו של הבית. הבניין מכיל אנשים נשים וטף וכל משפחה גרה בצמצום בחדר אחד, כדי לשאוף אוויר, יוצאים אל הפטיו, שם גם פוגשים אנשים – שם חיים. קצת אחרי שהתאקלמה המשפחה היהודית על כל ענפיה, בבית החדש הביאו רפאל ורינה הביתה את סלמה היפה – עוזרת מוסלמית, שתעזור לכל הנשים בבית. במרוקו אין בית יהודי שמכבד את עצמו ללא עוזרת בית.

 

סלמה הייתה בת שלוש עשרה כשאביה הפקיד אותה בידי המשפחה היהודית שתעבוד בה כעוזרת בית תמורת שינה וכלכלה. מרגע זה השתייכה למשפחה היהודית. סלמה קמה ראשונה בבוקר כדי להדליק את האש בגחלי-פחם העץ, רינה קמה אחריה ויחד הן טרחו על הכנת ארוחת הבוקר לכל המשפחה. במשך היום סלמה מנקה, עוזרת ומטפלת בכל צרכי הבית והנשים. לפעמים היא מסייעת גם לגברים. כמה ימים אחרי שהשאיר אותה אביה אצל המשפחה היהודית ביקש ממנה בעל הבית רפאל להתלוות אליו. צמוד לבית שבסמטה ניצב בית כנסת, מקום פולחן יהודי. רפאל הוא גבאי בית התפילה, וסלמה צריכה על פי בקשתו לנקות את הריצפה שבבית הכנסת בעיקר לפני שבתות, חגים ומועדים. בחיל ורעדה לוקחת סלמה את המפתח הגדול התלוי על מסמר בקיר הבית, הולכת על בהונותיה ופותחת את דלת העץ הכבדה והחורקת, של בית התפילה…

בכניסה ניצב מסדרון צר שמוביל פנימה. למרות שביקרה כאן כבר כמה פעמים, מצב בית התפילה נראה לה לסלמה, תמיד רע מאוד והמקום כולו משרה עליה פחד גדול. היו לו כנראה, לבית התפילה של היהודים, ימים יפים יותר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש, במרכזו של בית הכנסת ארבעה עמודים, רבי ממדים הנושאים תקרה מוגבהת ואפורה מזוקן. התיבה מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, וסלמה מלטפת אותה עם המטלית, מנגבת את האבק ומקווה שעד שתצא מכאן לא יתמוטט הכל עליה.

ההיכל וארון הקודש שבו ניצבים ספרי התורה בנרתיקיהם העגולים, כבר ישן נושן והפרוכת שמעליו דהויה ובלויה, אותיות הזהב עליהן היא מרפרפת, נראות אך בקושי. סלמה הוזהרה על ידי רפאל שלא להתקרב לארון הקודש. כשלקח אותה לשם רפאל בראשונה, ראתה גם לראשונה אותיות עבריות, כל פעם שהייתה נכנסת למקום הקדוש הרגשתה השתנתה מהקצה אל הקצה ורק אחרי שנרגעה והכריחה את עצמה לנשום, החלה לנקות את חלונות בית תפילה הבנויות בצורת קשת. תמיד היה לה פחד גדול מאלוהי היהודים, אך עת משהגיעה לבית המשפחה היהודית גבר הפחד עד מאוד.

בין עבודה אחת למישניה הייתה סלמה היפה מציצה דרך החלון(לבטל) ומסתכלת ממרום הקומה השניה על מעשי השכנות בפטיו, מסתכלת ועורגת. בבוקר, אחרי שהגברים יצאו לעבודה היו הנשים יוצאות מדירותיהן ומתאספות ברחבה, כל אחת וכליה עמה, מפזרות את התינוקות סביב שישחקו ומתחילות את היום. הן היו יושבות ועובדות בצוותא: סימי ישובה על הרצפה רגליה מקופלות ועליהן מונח המגש הגדול ובו ערמת גרגירי האורז. בתנועות מהירות ומיומנות הייתה גורפת חופן ובוחנת אותו בקפדנות. שרה חברתה, יושבת על שרפרף עץ נמוך, רגליה אסופות וצמודות מכוסות היטב בשמלתה הארוכה, בוררת את העדשים.

לידה אסתר אישה גדולה, קרובה לארבעים, לובשת שמלה פרחונית קלילה שיש לה שני שרוכים בחלקה העליון אך היא לא משתמשת בהם אף פעם וזה ונשאר פתוח וגילה זוג שדיים נהדרים ושופעים. בסמוך לאסתר יושבת עליזה בישיבה מזרחית. בימינה סכין קטן, בשמאלה קישוא והיא קולפת את הקישוא, משירה את קליפתו על הרצפה חותכת לפרוסות דקות היישר לתוך הסיר שעל בטנה. ביחד, בצוותא, העבודה השגרתית קלה יותר, במיוחד אם אפשר לרכל קצת, לספר קצת ולהתחלק בצרות. וסלמה מתבוננת מלמעלה.

באמצע העבודה היו מפסיקות ונחות. סימי בעלת הלב הגדול והרחב, קמה, מנערת בגדיה תוך שהיא נכנסת לדירתה ומבשלת תה. אנחת רווחה כללית נשמעה כשיצאה עם הסניה, מגש נחושת גדול בעל שלוש רגליים ועליו הבראד, קנקן תה מעוצב. עוד על המגש, עוגיות מתוקות וחמש כוסות זכוכית שקופה ודקה עם פס זהב. זמן מנוחה. הנשים גומעות מהמשקה בהנאה מרובה, משוחחות וממתיקות סוד.

סלמה לא השתתפה החגיגה הזו. את רוב היום בילתה לבדה ולפעמים ביקרה אצל ציפורה. ציפורה ובעלה גרו בצד שמאל וסלמה אהבה אותם מאוד, במיוחד את ציפורה היפה. סלמה חשבה שציפורה, האישה היהודית ובעלה הם ממש ענקים, ממש כמו הדמויות בסיפורי אלף לילה ולילה. האישה היהודיה יפה מאוד, בעלת עור לבן וצח ועיניים גדולות וירוקות. בעלה עטור זקן שחור ולבוש תמיד בבגדים מזרחיים כהים. סלמה חושבת שהגבר היהודי מבוגר מאישתו בעשור לפחות. לציפורה ולבעלה שני ילדים קטנים, הבכור בן שש והילדה עוד תינוקת. בבוקר יוצא האיש לעבוד כסבל בשוק המקומי במרקש, וציפורה היפה מעבירה את היום בעיקר בחדר עם הילדים. סלמה יודעת שהזוג הגיע למרקש מעיירה קטנה וציורית בשם ווארזזאת שנמצאת לא רחוק מהעיר. רוב תושביה היו ברברים, הנשים היהודיות בעיירה היו מתחתנות בגיל צעיר מאוד, ממש כמו ההורים של סלמה, משפחתה ומכריה. הנשים מתחתנות בלית ברירה עם מי שאביהן בחר, כך מנחשת סלמה, קרה גם לאישה היפה עם העיניים הירוקות, ציפורה – וכך היא יודעת, יקרה גם לה ביום מן הימים. מבית אביה לבית המשפחה היהודית, ומבית המשפחה היהודית בבוא העת לבית בעלה, מי שיבחר לה אביה.

בגיל שש עשרה מצאה עצמה סלמה מהרהרת שוב ושוב בגורלה. ברגעים השקטים בהם היא לוקחת את המפתח הגדול, נכנסת לבית התפילה של רפאל ומנקה אותו בשקט בשקט, בעדינות שלא יתפרק, יש לה רגע זמן, רגע נחת לעצמה. היא לא רוצה לגדול, לא רוצה להתבגר אך היא מביטה בגופה שסימני גיל ההתבגרות נתנו בו אותות ומול הפרוכת היא יודעת את גורלה. פניה שחומים ויפים, עיניה גדולות ושחורות – אין מי שלא מבחין שסלמה בגרה והיא יפה, כל כך יפה.

עלי, בנו של ראש שיירת גמלים כבירה נפרד מאביו בדמעות בפאתי מדבר סהרה. אבא של עלי נתן לו בצרור בד שחור ובו קערה עתיקה מברזל מצופה פליז מעוטרת בפרחים ובפסוק מהקוראן וכמה מטבעות זהב. "עזוב את המדבר ותראה את העולם" אמר לו אביו "אתה צעיר וחכם, זה הזמן ללמוד – אחר כך אם תרצה, תחזור למדבר ולמראות המתעתעים שלו". את מרקש ראה עלי לראשונה בשעה הכי יפה שלה, בשקיעה. עיר החמרה האדומה הנושקת למדבר סהרה נראתה לו מוקפת הילת מסתורין.

הוא הסתובב בה שעה כסהרורי, מתקשה להכיל את כל המראות  האקזוטיים, הדקלים הדקיקים עמוסים לעייפה בתמרים עסיסיים, שבטי הברבריים בבגדיהם הצבעוניים, מוזגי המים בתלבושת המסורתית, סמטאות השוק הצרות, ריחות התבלינים, דוכני הדגים והמיצים. בכיכר ג'מע אל פנה עומדים זה ליד זה דוכנים רבים לממכר מיץ תפוזים טרי, שם מצא עלי את העבודה הראשונה בחייו. תפקידו היה לשטוף את התפוזים ולהניח אותם בערמה גבוהה ומגרה שתמשוך את התיירים. בעל הדוכן הרשה לו לישון מאחור כמה שעות ביום, אך במקום ללכת לישון ולנוח קצת, היה עלי נמשך לכיכר המרכזית של העיר כבחבלי קסם…

השחקנים הראשים בכיכר הם רוכלים שונים המגיעים ממרחקים: אוכלי זכוכית, קוסמים,  מגידי עתידות, מוכרי קמעות, עושי לחשים, מרקידי נחשי-קוברה עם חלילים, רקדנים, אקרובטים, להטוטנים, ליצנים, קוסמים, מספרי סיפורים, רופאי אליל או מרפאי שיניים בשיטות עממיות כמו עקירת שן חינם ללא הרדמה. בכיכר הגדולה מוכרים גם מיני סדקית, פסלונים ומסכות פולחן, רקמה גסה ועדינה, שטיחים צבעוניים, מחצלות וחרוזי תפילה, בדים בצבעים עזים, מלבושים מוזהבים ומוכרי מים קרים שעל גבם כד נחושת ענק והם מוזגים את המים לכוסות זכוכית כחולה מגובה של יותר מחצי מטר ואינם שופכים אפילו טיפה. ערב רב ססגוני והומה, כל רוכל ואומנותו אשר ירש מאביו ולמד בתחום השבט אליו הוא שייך.

 

עלי שוטט בכיכר בעיניים טרוטות, רוצה לישון, אך אינו יכול להתיק עיניו מהכיכר ולא רק הוא. כל העיר בכיכר. כל התיירים בכיכר. נדמה שכל העולם בא לכיכר. כשראה עלי מלאכה שעניינה אותו, היה ניגש לאומן ומבקש ללמוד את מלאכתו והאיש  שמר על סודות אומנותו בקנאות משך דורות, היה נפתח ומלמדו בחפץ לב. לפעמים רק הביט מרחוק, ברמאים שיצרו מעגל גדול סביבם והבטיחו הופעה, אספו כספים מהסובבים ואז "חיפשו" שעה ארוכה את החפצים במזוודה עד שהקהל התייאש, הלך, והוחלף בעוברי אורח תמימים אחרים. או באנשים ההולכים וחוזרים ללא מטרה ברורה, חלקם ישבו בבתי קפה בצפיפות וסיפרו סיפורים גדולים מהחיים, חלקם מסתכלים על הנערות ומנבלים את הפה, חלקם קראו את העיתון וחזרו וקראו אותו שנית וחלקם ריכלו על זה או על ההוא.

 

יום אחד הוציא עלי מהצרור שנתן לו אביו מטבע אחת, והלך לשמוע בעצתו של אחד הזקנים, איש מבוגר מכובד למראה, לבוש בהידור ישן היושב כל היום כפוף על ספרים ישנים, אינו מבחין בסביבתו אלא מרוכז כל כולו בספר ישן וקרוע שדפיו מצהיבים. זה היה מגלה העתידות ומספר הסיפורים. הזקן הביט בו ארוכות, חוצה במבטו יבשות וימים ומגיע אל המדבריות הרחבים של סהרה, אחר חזר לעיין בספרים ואמר לעלי "תוך חודש ימים תפגוש נערה בשם סלמה". עלי מקשיב רוב קשב "כל אחד חייב לעבור מדבר בחייו לפני שהוא מתחשל ומתבגר, אתה כבר עברת חלק מהמדבר, ותעבור את החלק השני עם האישה שלך".

 

בלילה ההוא לא הצליח עלי לישון. הוא רצה להמשיך לטייל, לנסוע, לראות עולם לפני שיתיישב. ומה אם דברי הזקן נכונים… והוא עומד לפגוש את אהבת חייו? ומה אם לא? זה בטוח לא בטוח… אומר עלי לעצמו, אך לישון – הוא לא יכול. אני אחכה שלושים יום, אומר עלי לעצמו, אחסוך כסף ואחר כך אסע. הוא קם הוציא את הכסף שנתן לו אביו ושכר חנות קטנה בעיר. זו הייתה חנות שחורה וקטנה, ובעבר שמשה כחנותו של מוכר הפחם.

עלי מילא אותה בבדים הצבעוניים, בדי המשי היפים שהביא מסין ומהודו. הנשים במרקש אהבו את הבדים המיוחדים שעלי הביא לחנותו. תוך שלושה שבועות הכיר עלי את כל הסובבים, את הנשים היהודיות והמוסלמיות על צרכיהן המיוחדים, לזו כפתורים, ולזו חוטי זהב לזו בד לשמלת הכלה ולזו כפתנים וכל אישה שניה שמגיעה אומרת "עלי, יש לי בת בשבילך, בוא תבוא אצלנו, לשתות ולהכיר אותה", אבל הראש של עלי במקום אחר הוא חוסך כסף כדי להמשיך במסע שלו, הוא רוצה לראות עולם לפני שיתחתן ויביא ילדים. ורק הפסקה אחת עלי עושה במהלך היום, הוא מרים את עיניו מהבדים כשעוברת בחוץ נערה מוסלמית יפה, שפניה שחומים ויפים ועיניה גדולות ושחורות.

 

ביום חמישי ניקתה סלמה את בית הכנסת, האור חדר מבעד לחלונות, והיא רצתה לצאת החוצה, להסתכל על הבתים האדומים ללכת לשוק ולכיכר, אך היא חזרה לבית המשפחה היהודית, וניגשה להגיש את התה של חמש אחר הצוהריים. מבלי משים החליקה בשלולית מים שהיא עצמה השאירה שם קודם וכל מערכת התה היקרה מהפורצלן הסיני העתיק נפלה והתרסקה לרסיסים. סלמה נרתעה אחורה בבהלה, הביטה לצדדים וברחה מהבית מבוהלת ומפוחדת. היא הסתובבה שעות ברחובות, ובסופו של יום התיישבה באחת הפינות ומיררה בבכי. עלי יצא אל אחורי חנותו כשהחל להחשיך והנה שם, יושבים להם הפנים השחומים והיפים והעיניים הגדולות והשחורות מזילות עוד ועוד דמעות. עלי התקרב אליה בחשש ושאל אותה לשמה.

מקץ שעה חזרה סלמה לבית המשפחה היהודית כשבידיה מערכת תה שלמה וחדשה. עלי הלך לידה, עוזר לה לשאת אותה עד לפתח הסימטה – משם אמרה לו ללכת, אסור שיראו אותם יחד. מיום זה לא נפרדו. סלמה עצרה בחנותו של עלי, בכל פעם שנזדמנה לשוק, עלי ראה אותה מרחוק והרגיש תמיד נסער ונבוך הוא היה משוגע על הצעירה התמירה שמתחת למלבושה הייתה מלמלה שקופה שלא השאירה מקום רב לדמיון. כתפיה וזרועותיה החשופות בעלי העור המבריק בצבע הברונזה ריתקו את עיניו. הוא החזיק את ידה אמר לה מילות אהבה, היא הייתה מתעכבת בחנותו עוד ועוד והוא הוביל אותה אל אחורי החנות, שטף את הכלים ביד אחת ובשניה ליטף את עכוזה הצעיר והקשה תוך שהיא צוחקת ומתנערת ממנו.

יום חמישי אחד אחר הצוהריים, כשבעלי הבית נסעו והשאירו אותה לבדה הזמינה סלמה את עלי לבקר בבית. עלי נכנס, הביט סביב בחדר האורחים המרוקאי הגדול שסלמה סידרה בשבילו, עם השטיחים והמזרונים הדקים המלאים צמר. כתלי החדר היו צבועים לבן, התקרה הגבוהה נתמכת בקורות עץ רחבות כשל פסי רכבת, על אחד הכתלים נשקפו פני בעל הבית מתוך מסגרת זהב ובכותל ממול מפה רקומה באותיות בזהב במוטיבים מרוקאים וספרדיים. הם התרווחו יחד על המזרונים והכריות המלטפות, השמש כמעט שקעה, ועלי החל לספר לה על חייו במדבר סהרה, על המסורת ארוכת השנים של אבותיו שהיו כולם ראשי שיירות גמלים במדבר מדורי דורות, על העבודה ותלאות החיים במדבר ועל המראות שראה בו. היא סיפרה לו שברי זיכרונות כי מה עוד נותר חוץ מזיכרונות? אך היא עדיין זוכרת  את תלאות הדרך שעברה לפני כמה שנים כשבאה עם אביה מהכפר למרקש, במשאית ישנה ורועשת שהייתה מלאה עד אפס מקום מאנשי כפר, כבשים ותרנגולות מקרקרות. כשרכן לעברה, והיא הרגישה את לחיו על לחייה אמרה לו בשקט כי לאחרונה היא חושבת מחשבות שאסורות על פי דת האיסלאם.

היא חולמת בלילות על אהבה ועל תשוקות, על יופי ומוות והיא תמיד מדחיקה את יצריה. היא סיפרה לו איך בילדותה יכלה לשחות ערומה, ללא בושה ללא פחד, ועל כך שהיא מתגעגעת לתחושה של המים, של הרוח בעורה. היא רוצה להיות שוב ילדה קטנה ולא להתבייש, לחקור, לגלות, לדעת ולגעת בפעם הראשונה בנפש שתאהב באצבעותיה הכואבות. "בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה", היא לחשה לעלי באוזן, וזה ששערותיו סמרו למגע האוויר שאך זה מכבר נגע בשפתיה, רכן ונישק אותה.

למחרת בזמן התפילה של בעלי הבית התגנבה סלמה אל עלי. הם יצאו לטייל בעיר אכלו בכיכר גמע- אל-פנה, מרק ירקות עם בשר ראש כבש, הביטו איך האנשים סביב והכיכר לובשים ופושטים צורה. ראו את מרקש היפה המזכירה נווה מדבר גדול, נכנסו לחצר של מלון "קוטוביה" המפורסם שקירותיו מצופים פסיפס קטן וצבעוני כמו באגדות אלף לילה ולילה. בסמטאות השוק הערבי העזו ללכת יד ביד, וברובע המוסלמי עצרו לשתות מיץ רימונים קר. הם הרגישו שכולם נועצים בהם מבטים, אחרי הכל עלי היה דמות מוכרת בשוק, אך הם לא יכלו לעשות שום דבר אחר פרט למה שעשו. הם חייבים להיות יחד. סלמה הרגישה בפעם הראשונה בחייה, מהו יחד. היא לא הביטה יותר ממרום הקומה השניה בחברותא של הנשים, היא לא הייתה בודדה, היה לה את עלי והוא שווה כמו מיליון כוכבים נוצצים.

בימים בהם לא נערכה תפילה בבית הכנסת, גילתה סלמה שיחד עם עלי, היא הרבה פחות פוחדת מאלוהי היהודים. זה כמה שבועות שהיא נוהגת להכניס את עלי בשערי הדלתות הגדולות הבולעות בשקיקה את המפתח הגדול. ריצפת בית הכנסת ספגה את הכל: הם התגוללגו על הרצפה הקרירה והנעימה, משילים את בגדיהם, על אחד הספסלים בין ספרי התפילה היו מתנים אהבים וישנים יחד על ספסל אחר. סלמה חשה בכל עצמותיה שהיא עושה דבר חמור לפי הדת המוסלמית ושחיה בסכנה. בתוך תוכה היא ידעה כי יהיה עליה לעזוב, לברוח רחוק ככל האפשר. אם חלילה אביה המוסלמי והמאמין ידע על היחסים הלא כשרים עם עלי הוא יהרוג אותה ללא רחמים על חילול כבוד המשפחה. הרי היה עליה להתחתן בכפר, לגבר שהוא יבחר בשבילה.

כל אותו היום ניקתה סלמה את בית הכנסת, ניקתה וחשבה. אחר הצוהריים התכסו השמים בערפל צהוב, ברחובות מרקש יללה סופה הנושאת עימה אלפי טונות של חול אדום. לילה חשוך ומוזר ירד על העיר ועלי נכנס בבת אחת לבית הכנסת כולו מאובק, כל מדבר סהרה הגיע למרקש ועטף אותה באפלה. באותו לילה בזמן ששכבו עירומים ושלובים אמרה לו בחשכה "אנחנו חייבים לברוח. אם אתה אוהב אותי, ברח איתי! בוא נחזור למדבר, רק שם יהיה לי חופש, רק שם אהיה מאושרת" ועלי הינהן וחיבק אותה חזק, עת הסערה בחוץ הלכה והתחזקה.

ואז זה קרה. ברגע אחד. זה לקח שניות, זרזיפי חול וטיח נושרים מתקרת בית הכנסת, רעש קטן שהפך לאדיר, מן בקע, גלגול, הדהוד עמום ורחוק שהלך וגבר וגדל התעצם—  ורעד, שקשוק, תזוזה חזקה– כל קירות בית הכנסת קרסו זה על זה בעוצמה משאירים אחריהם שובל אבק שהתערבב באבק האדום שסחף את העיר, סלמה ועלי ברחו לרחוב, עומדים רועדים ועירומים, חבוקים ומתנשמים. הבגדים, הנעליים, כל החפצים נותרו קבורים בין הספסלים לפרוכת, בין העמודים הגבוהים לספרי התורה… "הרסנו את בית התפילה של היהודים עם החטאים שלנו" היא אמרה לעלי ברגע שהצליחה לחזור לדבר. "עשינו דברים אסורים במקום קדוש. הפעם ניצלנו בנס, אבל רק הפעם! בפעם הבאה נמות!". עלי הביט בה רגע ואחר כך אמר לה בשקט "אין כזה דבר אהבה אסורה".

כשהבוקר עלה ובאו כל היהודים להקים מחדש את בית הכנסת, סיפרה אחת השכנות כי היא מוכנה להישבע בכל היקר שלה, אפילו בילדים שלה עצמה! בלילה בתוך הסופה היא ראתה נערה ונער רצים ערומים לכיוון המדבר. 

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

סיפור יום הולדת למורה מרדושי/דויד

הידידים המוסלמים בעיר מוגדור היו קוראים לכל סוחר יהודי,  "טנג'ר" (עשיר) שם של כבוד. כך היה גם עם אבי ז"ל קראו לו "טג'ר רופייל"(רפאל) ואני יודע שאבי היה סוחר אך לא היה עשיר אף פעם.  אך שם הכבוד "טנג'ר"  נשאר והשפיע גם על מנהלת בבית הספר ב"אליאנס" במוגדור. לבית הספר היגיעה תרומה מיוחדת מיהודי אמריקה נעליים חדשות לילדים. כשאימי בקשה נעלים עבורי אמרה לה המנהלת "אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים". "נשארתי עם הכבוד אך ללא נעלים".
 רבים מאשרים את הסיפור שסיפרה לי אימי שהייתה מעתיקה דוגמאות בגדי ילדים מחלון ראווה ואחר כך גוזרת ותופרת אותם עבורנו הילדים, הם נראו ממש כמו המקור(יש לי תמונה משפחתית ישנה לרוב הילדים בגדים מאותו בד עניין של חיסכון) הכול היה תלוי באימא מה עשתה עם הכסף שאבא הביא הביתה. כבוד…כבוד זה לא מספיק, צריך לעבוד.

לעיר "מוגדור" קוראים גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטאן, כל עיר והצבע שמאפיין אותה ול"מוגדור" נתנו את הצבע הלבן שהולם אותה מאוד, בתיה הלבנים בולטים על רקע הים הצבוע טורקיז, מרפסות הבתים צבועים ורוד והחלונות בכחול עמוק כמו השמים המלאים שחפים לבנים שמנים וצעקנים "מוגדור "נחשבת ליפה בערי החוף היא מוקפת חומה ופתוחה רק לכוון הים. כששלטו הפורטוגזים במרוקו הם בנו את החומה והמצודה הימית המפוארת "סקלה" על המצודה למעלה כמה תותחי ברונזה גדולים וכבדים מאותה תקופה. בנמל הדייגים שולחנות ערוכים ועליהם כל סוגי דגי הים וכל מיני שרצים, סרדינים טריים על האש נמכרים שם רצוי לאכול חם במקום וללקק את האצבעות. כמה דייגים מתחממים ליד מדורה שעליה בישלו לא מזמן קפה.השמש שוקעת בים וצובעת את השמים בכל צבעי הקשת.

הייתי כבר בן 6 שעברנו ממרקש למוגדור ומיד נכנסתי לבית הספר מהימים הראשונים בכיתה הראשונה של בית הספר "אליאנס איזראליט"* הבנתי שהמקום נוצר ממש בשבילי , המורים דברו צרפתית שפה שהייתה שגורה בפי מילדות והכול היה נינוח ושקט והתחלתי להתרגל לפניהם של הילדים שהיו בכיתה והכל נראה טוב ויפה לא ידעתי מה צופן לי העתיד.

משפחתי  נחשבה למשפחה מהמעמד הבינוני אבי היה סוחר והייתה לו חנות קטנה לממכר תה וסוכר שלא הכניסה כסף רב, לא חשוב שתמיד קראו לו "תאג'ר רופייל". אימי מצידה השתדלה בכל כוחה להעלות אותנו הילדים ברמה באמצעים הפשוטים שהיו ברשותה ובכסף קטן. רינה אימי הלבישה אותי ואת אחי כנסיכים ואני הייתי בולט בכיתה בניקיוני ובבגדי שנראו תמיד חדשים. יום יום נדף ממני ניחוח של בושם וסבון מסוג טוב כאשר לשאר הילדים לא היה ריח כלל או נדף מהם ריח לא נעים והסוד היה רק בידי אימי  היא הייתה עומדת לפעמים שעות ליד חנויות בגדי ילדים מציירת ומעתיקה את הדוגמאות האחרונות של בגדי הילדים ותופרת לנו בדיוק כמוהם, כך נראינו תמיד באופנה האחרונה… ב

רבע מחיר אך אליה וקוץ בה..הייתי כבר בכיתה השנייה, כאשר הורי רצו לרשום אותי ל"קנטינה" לארוחת צהריים בבית הספר שלכל הדעות הייתה מגיעה לי והמנהלת אמרה לה : אתם עשירים ! יש לכם כסף הקנטינה רק למיעוטי יכולת. אותו הדבר קרה גם עם זוגות נעליים חומות יפות חדשות ומבריקות שהתקבלו תרומה מיהודי אמריקה לפני חג הפסח ואני כל כך רציתי זוג נעלים חדש לחג הפסח. וכשאימי באה איתי לבית הספר ובקשה מהמנהל נעלים בשבילי הוא אמר לה אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים."עניי עירנו קודמים".כילד כאב לי מאוד שלא קבלתי נעלים חדשות כמו תלמידי הכיתה, אבי לא היה יכל לקנות לי נעלים חדשות . כמו כן מנעו ממני ארוחה חמה ואף פעם לא הבנתי למה?

 באותו הזמן התחילו הצרות שלי וזאת הייתה רק ההתחלה וזה שלא ידעתי לדבר ערבית כלל רק החמיר את המצב העגום. הילדים הוציאו אותי מכללם, הם דברו ביניהם ערבית, סחו זה לזה מעשיות שהתקשיתי להבינם. היו נפגשים כל בוקר ליד חצר בית הספר ולוחצים זה את יד זה בלבביות . ואני הייתי בצד. אני דנתי בחומרה את התנהגותם, ונחשבתי לבחור חמור סבר ורציני. יותר מאוחר הבנתי שאני חייב להשתלב ללמוד מהם ערבית, כי אם לא, אנתק את עצמי בכורח הדברים מהסביבה החדשה ואהיה תלוי ועומד בין שתי תרבויות הערבית והצרפתית.  עתיד הייתי למצוא את עצמי בין שתי שכבות ומבקש לשבת על שני כיסאות ואיני יושב בשום מקום.

השנה הראשונה בבית הספר אליאנס איזראליט תיזכר אצלי כשנה הכי טובה בבית הספר. היא עברה כמעט ללא תקלות מיוחדות חוץ מפעם אחת שהמורה שכחה אותי בחוף הים. כשהרגשתי שאני לבד התחלתי לרוץ  עד לבית הספר התקבלתי ועל ידי אימי המודאגת ובמחיאות כפיים של ההורים שהמתינו לילדיהם.

מה יהיה בהמשך חברי וידידי זה לא ידעתי? הייתי כנראה תלמיד כל כך טוב שהקפיצו אותי כיתה  מהכיתה הראשונה ישר לכיתה השלישית!! כאן מצאתי מורה נחמדה וחיכנית והיה נדמה לי כאילו שכל הילדים היו מבית טוב לבושים בטעם ומסורקים היטב ונודף מהם "מי- קולון" משובח.

המורה החדשה לימדה אותנו הרבה מאוד שירים בצרפתית כבר מהתחלה הם לא מצאו חן בעיני אבי המחמיר תמיד. בשליש הראשון של השנה החליטה המורה שנעשה הצגה וכל השיעורים היו למעשה חזרות על המופע.  נבחרו כמה תלמידים ואני ביניהם וחולקו לנו תפקידים. שמחתי הייתה רבה מיד ידעתי את התפקיד שלי ושל שאר הילדים בעל פה. הכול היה טוב ויפה עד שדיברתי עם אבי על כסף.לצורך ההצגה היה צורך בתשלום לקנית חומרים לתלבושות ולכובעי מלחים וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אבי כעס מאוד כשביקשתי ממנו כסף עבור התלבושות ועכשיו פתאום הכל לא בסדר ובכלל לא נראה לו כל העניין שהקפיצו אותי כיתה ושבכיתה הזאת רק שרים כל היום ולא לומדים . הוא אומר לאימי כדי להיות גבר אני חייב לעבור דרך כיתה שנייה של המורה מרדושי אוחיון שהיה קרוב משפחה והתברר לי יותר מאוחר שהיה קרוב של כל יהודי מוגדור.

לא עזרו לי בקשותי ותחנוני ודמעותיי  אבי הלך למנהל בית הספר ואני עברתי לכיתה השנייה שהייתה עולם שונה לגמרי ממה שהכרתי.

התלמידים בכיתה השנייה היו גדולים שובבים ומגולחי ראש. היו ביניהם גם כאלה שלא עלו כיתה כמה שנים.  המורה מרדושי אוחיון גבוה מכל המורים בבית סיפרנו בראש לפחות, תמיד סדור ומונח היטב בתוך חליפתו הכחולה, דיבורו רהוט ולשונו צרפתית כל העת וערבית לא דיבר מעולם. המורה "המלומד" שלט בתלמידים ביד רמה במקלו המחודד ובעונשים שונים ומגוונים. פניו היו חיכניות ולבביות אך לא כך ידיו ,ידי עשו היו, שפגיעתן קשה כשהם מצוידות  בסרגל ברזל דק שקצותיו חדות כסכין. ללא חליפתו הכחולה המהודרת והסרגל שבידו אפשר היה לחשוב שהוא השמש של בית הספר.

מי שאיחר לבא לבית הספר או שלא הכין את שיעוריו ,מי שהכין שיעורים אך ה"טבלייה" לא עליו או שלא עשה את ציפורניו, מי שנתפס מפריע ועלה בחכת עיניו של מסייה אוחיון, היה קם ביוזמתו האישית ומתקדם לעבר,מסייה אוחיון  הליכתו מרושלת וכאילו המלקות אינן נוגעות לו כלל וכלל ובשעה שעשה דרכו חזרה , היה המוכה מנסה לאחות את שברי חיוכו בלא הועיל ממהר ויושב במקומו. כל התלמידים היגיע אל מסיה אוחיון באיזו שהיא דרך. אולם כאשר היגיע הרגע בו היינו צריכים להושיט את ידינו לקבלת מנת המלקות יש בודדים בלבד שהושיטו ידיים כנועות לפניו. ויש כאלה שמיד עם הגיעם אל המורה היו מתחננים על נפשם ובוכים בדמעות תנין,על אלה אמר לנו המורה מרדושה, "אם הוא כבר בוכה לפני המלקות אז כיצד יגיב כשינחית עליו את הסרגל ".

ג'וג'ו היה קטן ורזה וישב תמיד בסוף הכיתה נעצר מעט רחוק מהמורה, רגליו משותקות מפחד ואינו חוסך כל מאמץ לעורר רחמיו. ואז המורה היה מטריח את עצמו ובא עד אליו ומקבל מכות כפל כפליים ואף יותר. כך או כך אל אחד לא ברח מהמלקות, לא נמצא ולא תלמיד אחד בכיתתנו שלא ישב במועד זה או אחר כפוף ומכונס סביב כותרות אצבעותיו, נושף בהם להניס ולהפיג את הכאב הצורב ולהפיח בהם רוח חיים.

 התמזל מזלי לא יודע למה (אולי בגלל הקרבה המשפחתית) ולא נקראתי למורה אלה פעם אחת והמעשה שהיה כך היה. לאימי הייתה אחת צעירה נאומי שמה שגרה בעיר ספי ובאה יום אחד לביקור אצלנו נומי גבוהה הייתה בלונדינית ויפה מאוד, והורי בקשו שאני אצא איתה כדי לשמור עליה, או יותר נכון היא תשמור עלי  והיא בצבע השיער הבלונד שלה בלבלה את כל הגברים ברחוב הראשי ולא היה אותו ערב מי שלא הבחין בה מהקרוב והרחוק ואפילו רוכב אופניים אחד נפל מהאופניים כאשר המשיך להסתכל עליה והאופניים שלו נכנסו בדוכן ירקות . וראה איזה מעשה סטן את מי לא פגשתי אותו ערב כמעט את כל תלמידי הכיתה ולבסוף גם את המורה מרדושה בכבודו ובעצמו ולא ידעתי היכן אקבור את עצמי.

 

אותו לילה הלכתי לישון מאוחר וכמובן ולא הספקתי להכין את השיעורים ולא למדתי בעל פה את לוח הכפל של הספרה 5. כאשר קרה לי המורה אליו לקבל את מה מנה צעקו כל הילדים "מגיע לו" "מגיע לו" ואלברט צעק שהסתובבתי כל הערב עם בלונדינית. קבלתי את המלקות בגבורה וחזרתי לשבת  על כיסאי.

 יש תלמידים שידעו עם כניסתם לכיתה שהם מועמדים לקבל את מנת המלקות והכינו בעוד מועד את עצמם הם לקחו שום ומרחו את כותרות אצבעותיהם אבל חוץ מהריח החריף שהיה בכיתה שעה שלימה זה לא עזר להם הרבה.

היה עונש חמור עוד יותר וזה מהמלקות על האצבעות "הפלקה" סד עץ עבה ומנעול הכולא את כפות הרגליים וסוגר עליהם לבל תהיה כל אפשרות להזיזן או להימלט ממטר המלקות. מלקות הפלקה מלאות ושלימות עד תום אין אפשרות להימלט מהם . המגלב חובט על כפות רגליך היחפות עד זוב דם ושוב אינך יכול לעמוד עליהם ונבצר ממך ללכת עליהם שעות ואף ימים.

התלמידים הבוגרים מגולחי הראש ומלאי הצלקות בראש חשבו שאני חריג בנוף הכללי של הכיתה, ובנוסף לכך לא ידעתי מילה ערבית. הם החלו להתעלל בי לא עזרו השיחות בכיתה של המורה מרדושי קרוב המשפחה ולא עזרו העונשים הרבים עם המקל המחודד. ואפילו אחרי שמנהיג הקבוצה אלברט באמצע השיעור נקרא על ידי שני אנשים שביקשו שיתלווה אליהם לחדר האפל. אלברט קם חירש וגם אנחנו שידענו לאן פניו מועדים לא נטפלנו אליו במבטינו בעת שיצא בעקבותיהם. כי חשבנו שאחרי "הטיפול" הוא חוזר לכיתה ויפליא מכותיו באלה מבן התלמידים שצחקו כשבאו לקחת אותו לפלקה ואחרי שחיבלו בו ללא רחם  צעקותיו שפרצו מהחדר הקטן והחשוך היו קורעות אוזן ולב .

הצעקות והקולות התגלגלו בראשינו ימים ולילות. אחריהם הייתה דממה מוות באליאנס אפילו אני שקבלתי ממנו מכות כל הפסקה ריחמתי עליו. ואלברט הנער שב לכיתה נישא בידי שני מלאכי החבלה ומוגש אחר כבוד אל כיסאו ונעליו בידו, הם נפרדו ממנו לשלום.כל זה עזר רק כמה ימים בדיוק הזמן שנרפאו רגליו מהפצעים שעשה לו השוט והיה יכול כבר לרוץ החלו שוב ההתעללויות והמכות..

ביום אחד בהפסקה אחד התלמידים בעט לי באף ויצא לי דם שמיאן להפסיק. אחרי כמה ימים נודע לי שהילד שבעט בי נדרס על ידי מכונית, הוא היה ילד שובב מאוד. לא ידעתי מה לחשוב אך הרגשתי מאז שיש בידי כוח שאן לאחרים דבר שלא היה נכון כמובן.

יום אחר נודע לנו שיש יום הולדת למורה מדרושה הנערץ בכל מוגדור והסביבה וצריך להביא לו מתנה, אני לא הבאתי מתנה אך כמעט כל התלמידים הביאו מתנות מעניינות ואפילו יקרות. למורה מרדושה שהיה רגיל לקבל מתנות . בארון אחד בכיתה שהיה סגור רוב הזמן היו מלא קופסאות אכסון מעוטרות בנייר צבעוני בהם היה שומר את המתנות שהביאו הילדים והוריהם. היו שם עשרות קופסאות חתומות.

עם קבלת המתנות שהתלמידים פיזרו על כמה שולחנות בכיתה המורה ביקש להודות להורים שלנו על המתנות. הביא מהארון קופסת קרטון גדולה מעוטרת פרחים כפריים הניח אותה על השולחן והחל דוחף בערבוביה את המתנות שקבל. קודם  עוגת השוקולד ועליה העניבות הפרחוניות והחולצות הלבנות עטים שונים פסלים מברונזה ושוב עוגת קצפת ואחריהם שאר הספרים והמחברות ושוב עוגה ו… עניבות משובצות כל הילדים ואני ישבו פעורי פה כל המתנות שהביאו ושחשבו שיעזרו להם כשיצטרכו להגיש את הידיים למסייה אוחיון הלכו לפח הזבל אני לא הבנתי מה קורה האם המורה מזלזל במתנות היקרות אני עד היום לא שוכח את המראה הזה. לא היה עדיף לחלק לילדים פרוסת עוגה ?

ההתעללות בי המשיכה כל השנה ולא היה ברור לי למה?. עד שיום בהיר אחד בסוף שנת הלימודים כשיצא לי לשבת בכיתה ליד אלברט וקבלתי תשובה.
דויד אבא שלך יהודי?
כן, עניתי
ואימה שלך יהודיה
כן בוודאי.

 * אליאנס ישראליט Allianse Israelit

בשנת 1860 הוקם כל ישראל חברים, אליאנס ישראליט בהשפעה צרפתית נוסד זרם חינוך אליאנס בכל רחבי מרוקו . מוסדות אלה הגבירו את הפער התרבותי והאינטלקטואלי בין היהודים לבין התושבים המקומיים המוסלמים.זרם החינוך אליאנס היווה עורף אוהד לצרפתים בלב הארץ המוסלמית. בוגרי בתי הספר אליאנס התקבלו לעבודה מהר יותר מתלמידי  הישיבות התורניות.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

רופאה פרטית / דויד אלמוזנינו

הסיפור מקדש, לכל הגולשים הדשים בעלית יהודי מרוקו לארץ, האם העלייה לארץ הייתה רעה בעיני כולם? האים שינתה אותנו? הצליחה לשנות את הורינו? באחד האתרים העלו שאלות על אומללות, על חוסר התאקלמות, על משבר זהות על הקשיים שהיו מנת חלקם של העולים החדשים. אני מביא לכאן בעזרת הסיפור, שכתבתי על אימי רינה ז"ל שעלתה לארץ ב-1956 ממרוקו פן אחר ,חשוב לזכור את הדברים הרעים שעברנו אך לא לשכוח את הדברים הטובים שבכל זאת נעשו .
אימי הייתה מיוחדת מבחינה זו, למדה את השפה החדשה במהירות שיא, השתלבה ואף בסוף ימיה קלטה עליה…

רופאה פרטית
בעריכת: שלומית הברון.
מתוך הספר ארמונות ובוסתנים
רינה אימי הייתה אישה מיוחדת במינה, כאשר הגענו לישראל לא היה גבול לשמחתה, מכל העולים לא היה מאושר ממנה, ראו על פניה את אהבתה הגדולה לארץ ישראל. התגשמות חלום העלייה ל"ציון" נתנה לה את ההרגשה שיצאה מעבדות לחרות. כבר במרסי במחנה העולים עקפה את אבי ותפסה פיקוד על המשפחה. היה שם קור כלבים, מינוס שבע עשרה מעלות צלזיוס והצרפתים סיפרו שחמישים שנה לא היה להם קור כזה. המים בברזים קפאו והיא התנדבה להביא מים ממעין שהמים בו עדיין זרמו, מרחק שלושה קילומטרים. הדליים היו כבדים וחלק מהמים נשפכו בדרך הארוכה, אבל כשאימי שהיא עושה משהו, אי אפשר היה להזיז אותה מהחלטתה. בגלל המעבר מהחום של מרוקו לקור של מרסי, חלו שני האחים שלי ואושפזו בבית החולים המקומי, המבנה המחומם היחיד במחנה. אימי ישבה ליד מיטתם יומם ולילה, מביאה לזה חלב, ומנגבת את מצחו של זה, כאן שרה, ושם מספרת סיפור, עם הזמן קשרה קשרים עם הצוות הרפואי של בית החולים ונשארה עם שני האחים שלי במבנה המחומם עד שמזג האוויר השתפר ואנחנו קיבלנו אישור עליה ועלינו ארצה. במבט לאחור, אימי והרופאים נפרדו בפרידה משעשעת מאוד. זו מחבקת את שני בניה שעוד לא התחזקו, ודוחפת אותם לכיוון היציאה, ואלה מנסים שוב לספר, להסביר ולשכנע אותה להישאר בבית החולים, לא לעזוב את מרסיי ובוודאי לא לעלות לארץ ישראל, ש"שם" המצב כדבריהם ממש גרוע. זה לא עזר, אימי חשה בכל נימיה את אלפים שנות הגלות, והייתה נחושה לעלות לארץ האבות.
הגענו ארצה בשנת 1956 עם משאיות העולים. נסענו מנמל חיפה לקריית שמונה שהייתה מעברה ונראתה כמו פחון אחד גדול ובניינים ספורים סביב לו. כולם התלוננו על המעברה, על הצפיפות, על שני ככרות הלחם השחור וכמה קופסאות שימורי שעועית שקבלנו מהסוכנות היהודית. בחורף היה קר ובקושי יכולנו להירדם בגלל "המוסיקה" המתישה של הגשם המכה בגג הפח – רק אימי חייכה מאושרת. "יהיה בסדר", היא אמרה בחיוך לכולם. "סבלנות, סבלנות" היא חזרה ושיננה באוזנינו את המילה הראשונה שלמדה בארץ.
היא החלה לעבוד במשתלה של הקרן קיימת לישראל. כל בוקר מוקדם יצאה בשמחה במכנסיים קצרים לעבודה ונראתה צעירה מכפי גילה. כשעברנו לשיכון-עץ והיא ראתה בפעם הראשונה את שטח האדמה שהיה מסביב לשיכון, לא היה גבול לשמחתה. עוד לפני שהורידה את הצרורות מהידיים המריצה אותנו לעבד את האדמה כשהיא מביאה מהעבודה זרעים וגרעיני תירס שנשתלו בגינה לקול צהלות הילדים. אחרי חודשיים נבט התירס, ובאותה שנה אכלנו תירס, עד להתפוצץ.
כשנגמרה העבודה בקרן הקיימת עברה אימי לעבוד במלונות הקטנים של מטולה ומשם עברנו לבאר שבע והיא החלה לסעוד את אבי החולה וניסתה להשיג פרוטקציה כדי להיכנס לרופאים המומחים השונים בלי לעמוד ארבע שעות בתור המייגע. היא החלה לבקש ממני ציורים כדי לתת אותם מתנה לרופאים ולאחיות והכמות הלכה וגדלה עד שלא עמדתי בעומס… ציירתי את המעברה, כלבים וסוסים, פרחים ועצים, שדות ואת הבית שלנו במרוקו, הכיכר, סבי וסבתי… יותר משהיה לי קשה לצייר בכמות שרצתה, היו קשים עליי הזיכרונות. ואימי עמדה מעליי והתפעלה מכל ציור וציור, שאחר כך נתלו במסדרונות קופת החולים של אבי כמו דגלים של יום העצמאות. הציורים השיגו לה פרוטקציה, או לפחות יכולת לשוחח עם רופא זה או רופאה זו. הם הכירו אותה ובסופו של דבר נתנו לה לעבור עם אבי, ואחרי שאבי נפטר, הם נתנו לה יחס מועדף, שכן גם היא כבר לא הייתה צעירה. עם הזמן הופתעתי לגלות איזה ידע רפואי היא צברה עם השנים. איזו בקיאות ואיזו הבנה.
כשזקנה הצעתי לה לבוא לגור איתי, אך היא סירבה לעזוב את ביתה הקטן והמסודר, ולא רצתה להיות עלינו לנטל. "יום אחד אני אקח לעצמי רופא פרטי" היא הייתה אומרת ואני הייתי צוחק. "אתה תראה שיום אחד יהיה לי רופא פרטי!" היא התעקשה. "לא רק שאני לא ארוץ אליו לקופת חולים בשני אוטובוסים, אלא שהוא יבוא אליי, עד הבית".

כדי להעסיק את עצמה פיתחה קשרי חברות עם כל מי שעבר תחת חלונה. הגנן, המטפלת הפיליפינית של השכן הקשיש וכשהגיעו העולים החדשים מרוסיה הפכה אימי לראש חץ לקליטת עלייה וליצירת קשרים וחברויות. בצהריים היו עוברים תחת חלונה מטאטאי הרחובות והיא הייתה קוראת להם: "פרופסור, דוקטור, מהנדס, בואו תעלו לשתות מים, חם היום". לפעמים הם אכלו אצלה משהו, עצרו רגע את העבודה, התחבאו מהשמש. "אין דבר, יהיה בסדר, רק סבלנות ,סבלנות" אמרה להם איתי, משננת את שאמרה לעצמה ארבעים שנים קודם לכן.
יום אחד כאשר הזמינה את אחד ממטאטאיי הרחובות הקבועים לשתות משהו, הוא סיפר לה בעברית מגומגמת שאשתו רופאת עיניים ועדיין לא קיבלה אישור עבודה וקשה להם להתקיים. עניי אימי נצצו בברק מיוחד.
-"שתעבוד אצלי" אמרה לו.
-"מה…מה זאת אומרת תעבוד אצלך?" הוא שאל בתימהון.
-"היא תישן איתי בלילה ואני אשלם לה מאתיים שקלים לחודש".
למחרת הזמינה אותי לאכול אצלה צהריים, הושיבה אותי לשולחן ואמרה לי "כשאימא שלך אומרת לך שיום אחד תהיה לה רופאה פרטית, את תצחק. תקשיב". מן החדר השני הגיחה סופי שהגשימה לאימא רינה את חלום חייה סוף סוף יש לה רופאה פרטית צמודה, שטפלה בה מבלי שתצטרך לעמוד בתור ובלי שהיא תצטרך להביא ציורים של הילד. סופי ישנה עם אימי כל לילה במשך שלוש שנים. שנים שאימי מתארת כשנות השינה הטובות בחייה, בכל זאת רופאה רצינית שומרת עליה, אז מה כבר יכול לקרות לה? בשלוש השנים הללו, אימי אמנם לא למדה רוסית, אבל סופי למדה עברית, עמדה בבחינות הרפואיות בקופת חולים וקבלה אישור עבודה .

מתוך הספר "ארמונות ובוסתנים

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

אנתיפדה במרקש

 

אותו בוקר תקפו אותי כאבי בטן שלא הכרתי קודם,  אמרתי לאימי: "היום אני לא הולך לבית הספר אני מרגיש שאני הולך למות!". אבי המחמיר תמיד, שהיה במטבח שמע את השיחה והתערב: "דויד, שוב לא הכנת את שיעורי- בית שלך?", לא היה לי אפילו כוח לענות לו, הכאבים התישו אותי לגמרי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיו לי כאבי בטן, אמי לקחה אותי כבר מספר פעמים לרופא המשפחה – אך זה לא מצא את הסיבה לכאבים. בבוקר ההוא אמי הרגישה שהפעם זה משהו יותר רציני מ"סתם" כאב בטן והחליטה לפעול: תחילה שפכה מחיה, ערק, על בטני, התרופה האולטימטיבית לכל מיחוש, מדלקת פרקים ועד ללב שבור. אחרי שאפילו הערק לא עזר היא אמרה לאבי: "אתה לא מבין כלום בילדים עדיף שלא תתערב!" עטפה אותי במעיל הכחול והחם והבהילה אותי לבית החולים הממשלתי.

 

רופא  צרפתי צעיר ויפה היה תורן במיון, עם כל הכאב והטשטוש שלי חייכתי. הוא חייך בחזרה, בדק אותי אמר לאימי:"זה מקרה חירום צריך לנתח מיד". אימי כמעט התעלפה: "מה קרה? איזה ניתוח?" היא אחזה בזרועו בחוזקה. "מדם סה, לאפנדיציט, לאפנדיציט!" הוא אמר לה בצרפתית. מהלחץ החל גם ראשי לכאוב, גופי התמלא חרדה מהלא נודע, לא הבנתי איזה טיפול בדיוק מציע הרופא הצעיר, אבל מה שהיה חשוב לי באותו הרגע זה שהכאבים יפסקו ומהר.

תוך כמה רגעים השכיבו אותי על מיטת בית החולים ואחות צעירה וחייכנית החלה לדחוף אותי לכוון חדר הניתוח, אימי מחזיקה את ידי בחוזקה וביד השניה ליטפה את ראשי כאילו הייתי תינוק. כעבור חצי שעה הורדמתי בהרדמה כללית והניתוח החל.

 

את ההתאוששות עשיתי בחדר משותף עם מוסלמי צעיר בן עשר, שחלק איתי מעבר לשנת לידה זהה, גם ניתוח אפנדציט בן יומיים. טולטלתי כולי והתרגשתי מאוד כיוון שבמעמד זה, לראשונה, פגשתי מוסלמי פנים אל פנים. לא ידעתי ולא הצלחתי לשער מה זה מוסלמי? עם הזמן התברר לי ששכני לחדר – עבדול כרים – יודע על יהודים בערך מה שאני יודע על מוסלמים. שכבנו כל אחד במיטתו והמטרנו זה על זה שאלות שונות ומשונות:

– "אתה מאמין באלוהים?" שאלתי

– "כן" הוא ענה נחרצות

– "ואתה" הוא שאל "צם ביום כיפור"?

– "לפעמים" עניתי.

– "מה זה בשר כשר?" הוא המשיך "למה היהודים לא עובדים בשבת?" הוא הקשה.

– "המוסלמים לא עובדים ביום ששי ואנחנו בשבת". עניתי בקצרה.

– "אז מה אתם עושים בשבת אם אתם לא עובדים?" הוא לא הרפה

 -"אנחנו מטיילים בגני המלך, או הולכים לכיכר הגדולה,שותים תה בהיר עם נענע מתבוננים בלוליינים ובקוסמים". עניתי מבלי להתבלבל.

– "גם אני הולך ביום שישי עם אבא לגמע- אל- פנה לאכול מרק חומוס עם ראש כבש". אמר עבדול בהפתעה מהולה בשמחה.

 

משם חצינו את הקווים ושוחחנו על בית הספר, החברים והשכונה. השיחה שהתנהלה בצרפתית, קלחה. עבדול-כרים דיבר צרפתית על בוריה כנראה למד בבית ספר צרפתי  פרטי ולא בבית ספר אליאנס כמוני, הוא בן דור רביעי לתרבות מערבית במרוקו ולא הייתה לו שום
בעיה לבטא "ריש" כפריסאי מושלם ללא כל מבטא זר.  קנאתי בו היות וניחן מלידה בכלי לשון כמעט מושלם, למרות שגם אני דיברתי צרפתית מצוין לאמיתו של דבר מגיל שש לא היה לי שום קשר לשפה אחרת. אפילו פטימה, העוזרת הערבייה שלנו נאלצה ללמוד צרפתית כדי שתוכל לדבר איתי. כשנכנסתי לבית הספר אליאנס התחלתי ללמוד מהתלמידים היהודים ערבית- מוגראבית כי מחציתם לא ידעו צרפתית בכלל,  אז גיליתי להפתעתי שמרוקו היא לא חלק מצרפת כפי שתמיד חשבתי לעצמי… אך עם עבדול דיברתי צרפתית ולאט לאט גיליתי שזה, המוסלמי, יכול להיות חבר טוב שלי. דיברנו על כל הנושאים בעולם, פעם הרגשתי אליו אהבה וקרבה גדולה ואם לא הייתי מרותק למיטה הייתי מחבק אותו, ופעם הרגשתי שנאה, ומרירות למשל כשאמר לי בהתנשאות שמרוקו היא מדינת המוסלמים ואף פעם לא תהיה מדינת היהודים או הצרפתים. הוא ניסה לרמוז ללא הפסקה שהמוסלמים הם "על הגובה" ואילו אנו היהודים, באים אחריהם בכמה דרגות. חשתי לעיתים אי נוחות, אך יותר מכל הייתי מסוקרן ומרוגש.

 

הפסקנו לשוחח כשהוריו באו לבקרו. הבטתי בהם, לפי לבושם הארופאי ולפי המטעמים שהביאו לו הבנתי שעבדול בא ממשפחה אמידה. משפחתי לעומת זאת לא הייתה עשירה ולא יכלה לפנק אותי כמו שהוריו של עבדול פינקו אותו. שכבתי במיטתי וראיתי בקנאה כשריר נוטף מפי איך הוריו של עבדול מוציאים מתוך שקית נייר חומה תפוחי עץ אדומים, גדולים ועסיסיים – מצרך יקר ערך שהורי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות  לי. הוריו כיבדו אותי בתפוח-עץ, לא עמדתי בפיתוי ונגסתי בתפוח עוד כשנוכחו  בחדר. אם אמי הייתה רואה אותי, וודאי הייתי ננזף – אחרי הכל, היא עשתה מעל ומעבר לספק לי את האוכל המזין והטעים ביותר, כדי שאבריא מהר.

 

שעות הביקור בבית החולים היו קצרות ונגמרו מהר ואמי רצתה לבקר אותי כל יום ולהקדיש לי יותר זמן. היא קמה כל יום בחמש בבוקר ובאה ברגל מהבית לבית החולים. בכניסה שיחדה את השומר בכסף או בלחמניות חמות שהכינה בבית כדי שיתן לה להיכנס והעירה אותי כל בוקר בנשיקה, אוחזת בידה כוס חלב- מלא וחם, תוך שהיא שופכת לכיור בשאת נפש את החלב שקיבלתי בבית החולים וממלמלת: "קום דה לו", החלב הזה הוא כמו מים. והיא צדקה, האחיות הערביות היו מוסיפות לחלב מים כדי שיספיק לכל החולים.

 

חמישה ימים אחרי הניתוח הרגשתי בריא לגמרי. ירדתי מהמיטה התחלתי להסתובב במחלקות השונות ובחדרי בית החולים. מיד הפכתי לחביב הקהל וכל החולים רצו בחברתי. ביום השחרור מבית החולים, אימי הלכה להודות לרופא הצרפתי שניתח אותי והוא אמר לה: "מדאם, את לא צריכה להודות לי, חמש דקות עבודה לא יותר, הכנסתי אצבע לחתך קטן  הוצאתי את האפנדיציט קשרתי אותו  והחזרתי אותו למקומו – זה הכל, פשוט מאוד". הם לחצו ידיים בחום, אני קיבלתי ליטוף על הראש וזהו.

 

חזרתי הביתה לחופשת מחלה בת שבועיים. אבי הביט בי מתרוצץ בבית ונאנח: "כשאתה לא בבית הספר אתה רק עושה שטויות". משכתי בכתפי, אבל הוא צדק. שבוע אחרי שיצאתי מבית החולים הסתובבתי בשכונה עם חברי היהודי רוברט. רוברט היה כבר בן שלוש עשרה ואני הבטתי בו בהערצה תמידית. היו לו תלתלים שחורים ועיניים חומות, נבונות ועצובות. אותו יום אחרי ששחקנו כמעט את כל המשחקים האפשריים סיפרתי לרוברט על הילד המוסלמי עבדול כרים שכל הזמן הבליט את עליונותו. רוברט הקשיב, ואז אמר: "ככה? בוא נסדר את הערבים!" הצטרפתי אליו ללא היסוס, אחרי הכל רוברט כבר בן שלוש עשרה ואני שמחתי שיש מישהו שיראה לעבדול-כרים מי כאן הבוס!

עמדנו מול דלת עץ גדולה, צבועה בכחול-טורקיז, שהובילה לבית ערבי גדול מאוכלס במשפחה מוסלמית רבת אוכלוסין. רוברט נתן לי את חלוקי הנחל והראה לי איך לקלוע. לבד בחיים לא היית מעז אפילו לחשוב על רעיון כזה, אך רוברט מלא הביטחון דחף לי את חלוק הנחל ליד אמר: "מהר! יש לנו בדיוק  שעה עד שבעל הבית יגיע, תיקלע טוב". אחת האבנים שלי פגעה בזגוגית החלון ונפצה אותו לרסיסים.

 

דיירי הבית ניסו כמה פעמים לצאת מהבית אך פחדו כנראה ממטר האבנים שהגיע משום מקום. מעניין שאף אחד מהשכנים לא בא לעזרתם. בזמן שזרקתי אבנים על הבית הייתה לי הרגשה נהדרת. "הראתי להם!" חשבתי "עכשיו מי הבוס?! הא!". אך כשראינו את בעל הבית מגיע מקצה הרחוב ברחנו בריצה כמו עכברים כל אחד לביתו. אני התחבאתי מתחת למיטת ההורים הגדולה ורעדתי בכל גופי. בעל הבית המוסלמי דפק על הדלת ואמר לאימי בפנים חמורות "הילד שזרק אבנים על הבית שלי נכנס לכאן". אמי אמרה לו: "אף אחד לא נכנס לכאן אתה יכול לחפש אם אתה רוצה". כעסתי מאוד על אימי ועל הביטחון המופרז שלה, למזלי זחלתי תחת המיטה לפינה החשוכה ביותר, אחרת היה בעל הבית רואה אותי כשהתכופף להסתכל תחת המיטה. המתנתי עד שהלך ורק אחרי שיצאתי וניערתי מעלי את האבק,  חזרה אלי הנשימה הסדירה.

 

* * *

שלושים שנה עברו מאז. עכשיו כשהאינתיפדה גואה סביב ומהומות מתרחשות תדיר בשטחים ובירושלים, ילדים ירושלמים רבים נוהגים  לנסוע כל יום שישי לאל-אקצה לתפילה. ביניהם גם הילד בן העשר, מוחמד כרים. לפני שבוע הוא הספיק לברוח ללא פגע כשהחלו המהומות וזריקת אבנים על השוטרים. השבוע הוא לא הספיק לברוח והשוטרים ירו בו כדור גומי בראש.  עכשיו מוחמד בבית החולים אל-מקאסד, שוכב בעיניים עצומות משפחתו סביב מיטתו, צינור ההנשמה תחוב בפיו ותחבושת גדולה מכסה את ראשו הקטן. אביו, עבדול-כרים היה איתו בתפילה ואמר לשוטרים שבאו לבקר אותו בבית החולים: "למה? למה? זה ילד קטן! מספיק זרנוק מים כדי לגרש אותו, לא צריך לירות בו! הייתה לי הרגשה רעה… לא רציתי שיבוא איתי לתפילה היום, עכשיו הוא נפגע"… שלושה ילדים נורו השבוע מכדורי גומי בידי חיילים ושוטרים ישראלים בזמן התפרעות בהר הבית: כדור אחד פגע בעינו של עלי הקטן מכפר קלנדיה,  כדור שני פגע בראשו של מוחמד וכדור שלישי פגע  שראשו של מג'די. אני הייתי מצוי באותה שעה  במחלקה של שוטרים ששמרה על הסדר בהר הבית ועצרה ילדים חשודים שזרקו אבנים על המתפללים בכותל

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

ארמונות ובוסתנים

לשיא מיוחד הגיעה אומנות הבניה האנדלוסית הערבית בארמונות ובבוסתנים המפוארים במרקש. כל שושלת מלכים הוסיפה לפי המקובל בתקופה מבנים מרשימים עמוסים בעיטורים ערביים  וספרדים.

מי שהצטיין במיוחד בשיפוץ הארמון המפואר הוא הסולטן הכל יכול של מרקש עבד אל רחמן והוא גם הראשון שהביא בעלי מלאכה יהודים לשיפוצים בארמון. היהודים שב"מדינה", העיר העתיקה של מרקש העבירו מלאכת אומן מאב לבן, צביעת קירות יחודית בשיטת טדלקט. את השיטה היחודית קלט לראשונה הסולטן כשרכב על סוסו במדינה, מרתיע את העובדים והשבים. הוא התלהב מהצבעים המדהימים והביא את בעלי המלאכה היהודים שיצבעו את קירות הארמון שעמד שוב לשיפוץ כללי.

אחרי שגמרו לצבוע מחצית מקירות הארמון, הועברו הצבעים היהודים אל הפינה הצפונית מזרחית שם עמד בית הנשים ששופץ בעיצוב חדיש, בסגנון אלף לילה ולילה. על הרמון הנשים השגיחו סריסים. בבית הנשים היו מאות נשים, כולן פילגשי המלך או נשי המלך. כולן נבחרו מבין הנערות היפות בממלכה בתקופות שונות. הסריסים פקידי המלך היו דואגים לכל מחסורן כולל תמרוקים ושמנים שונים ששמרו על גופן היפה ועורן הצח. המלך הוא מושל, השליט וגם האדון של ארצו. הכל נתון למרותו ולשלטונו כל האדמות הם אדמותיו, וכל האנשים הם עבדיו. המלך רדה בעם ואיש לא יכול היה להתערב. כך יצא שהבנות היפות ביותר נועדו להילקח אחר כבוד אל הרמון השליט, בין אם רצו בכך ובין אם לא והן בדרך כלל, לא רצו להנתק ממשפחתן, מביתן ומאורח חייהן.

מספר נשות המלך הוא כמספר הימים בשנה וצריכה להיות להן סגולה אחת ויחידה – יופי. מרגע היכנסה להרמון צריכה האישה לשמור על סגולה זו בכל דרך, לפתח ולשכלל את יופיה ואת גופה – למשוך עצמה בשמנים ותמרוקים ולהמתין ימים רבים עד שתזכה לראות קצה קצהו של מלך. חיי הנשים בבית הנשים היו חיי ציפור הכלואה בכלוב זהב. חיים משעממים ומשועממים, מלאי בדידות וקינאת אישה ברעותה. בתנאים הללו נבלו נשות ההרמון, הן התכערו תוך שנים אחדות והפכו למרירות ועצובות. לפיכך היה דרוש לחדש ולרענן לעיתים קרובות את בית תענוגי השליט הגדול על ידי איסוף בתולות צעירות ויפות מכל קצות הממלכה, למלאכה זו השתמש הסולטן בשרי המדינה ובשוטרים מיוחדים שרכבו על סוסים ערביים גזעיים וקטפו מבתיהן נשים צעירות ויפות.

בוקר אחד קרא המלך את שריו לארמונו ולהפתעתם ביקש מהם להביא לו את הנשים היפות ביותר בממלכה, אך מפשוטות העם, לא את בנות המשפחות המכובדות והאמידות. המלך הסביר כי בכוונתו למצוא לעצמו אישה שבעתיד תהיה מלכה. אך הוא רוצה לעשותה למלכה, ללמד אותה הכל מאפס. להיות מלך מהאגדות. השרים והשוטרים יצאו אל רחבי המדינה ומקץ שלושה שבועות הביאו שלושים ושמונה נשים מובחרות, מדלת העם, יפות יפות שבא לבכות. מפוחדות ורועדות הן הובאו בפני המלך. המלך הביט בהן אחת אחת, אחר עצר רגע, הרהר, הביט בחלון ואמר לשריו: "אני רוצה את זאת" והצביע מבעד לחלון על נערה צעירה שנכנסה מבעד לשערי הארמון להביא אוכל לשני אחיה הצבעים בשירות המלך.

נערה זו הייתה סוליקה חטואל היהודיה, שלא הבינה מה קרה לה. רגע אחד היא מביאה כבכל יום אוכל לשני אחיה העובדים בארמון, וברגע השני היא נצבת בפני המלך עומדת להינתק ממשפחתה לנצח. "הנה באה העין הרע שלי" אמרה לעצמה נגררת על פני החצר. הוריה של סוליקה חטואל  שמרו עליה כל חייה מפני עין הרע, כיוון שהייתה כל כך יפה ושיגעה את כל מי שהביט בה. "עדיף שכמה שפחות אנשים יביטו בך" הם אמרו לה "כמה שפחות אנשים, כמה שפחות עין הרע". אביה של סוליקה היה רב העיר, רבי שלמה חטואל.

תוך כמה שעות נפוצה השמועה כאש בשדה קוצים, סוליקה חטואל בת הרב, נלקחה להרמון הנשים של המלך והמירה את דתה. אבל כבד פשט בשכונה היהודית. בתוך הארמון עמדה סוליקה, הביטה סביב ועיניה חשכו. היא לא התלהבה מהעושר ומהיופי, לא מאבני הפסיפס הצבעוני ולא ממי המזרקות. היא לא אהבה את עצי הרימון ולא את הקרמיקה העדינה בבית המרחץ ולא הייתה לה כל כוונה להמיר את דתה. היא אמרה לשרים שוב ושוב לאורך כל היום: "אמרו למלך שאם לא הייתי יהודיה הייתי נענית בשמחה להצעתו המכובדת ועוזבת את המלאח הצפוף והמלוכלך כדי לבוא לחיות כאן. אך אני יהודייה ולא אמיר את דתי".

בשלוש לפנות בוקר, אחרי שחזרה על דבריה שוב ושוב ושוב, בא המלך בכבודו ובעצמו לראות את הסרבנית, ברחמיו ניסה להשפיע עליה בפעם האחרונה להמיר את דתה ולהיות לאישתו ודלקם לה משיר השירים שתורגם לערבית. "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים". וסוליקה בת הרב, ענתה לו באותה לשון: "אתה מלך, מלך המלכים, לעולמים תחיי. כרמים ופרדסים נטעת. בנינים לתפארת בנית.

אוהב כסף לא יודע שובע. הכל הבל הבלים! אפיריון עשה לו המלך מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. הכל הבל הבלים ורעות רוח. למה לא מרחם אמות? מבטן יצאתי ואגווע! הכל היה מהעפר, והכל שב אל העפר. כל אוצרות העולם, הן כאין וכאפס לעומת אלוהי האמת ודתו הקדושה, נולדתי יהודיה ואמות יהודיה!". בסרובה להתאסלם דינה נגזר. תחילה עונתה משך ימים ארוכים ומשעמדה בסרובה הוצאה אל כיכר העיר והוצאה להורג.

בלילה ההוא טלטלו יהודי המלאח את גדרות הארמון של המלך, זעקתם עלתה השמיימה, הם חטפו את גופתה של סוליקה היפה והביאו אותה למנוחת עולם. את אביה, הרב חטואל קברו לידה זמן קצר אחר כך, משלא יכול היה לחיות בלי ביתו ומת משברון לב.  עד היום בוערת אש תמיד על קברה של הנערה סוליקה חטואל הקדושה מהמלאח. ויהודים רבים מכל העולם פוקדים את קיברה לסגולה ולאריכות ימים.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

לוקס שלא נולד

 
בתחילת המאה, החל הפיתוח המואץ של אוניות-קיטור מודרניות בנויות פלדה, המסוגלות להפליג במהירות בכל מזג אוויר. אלה דחקו הצידה את ספינות המפרשים בנויות העץ שהיו תלויות ברוחות המשתנות ובמזל. מחירי התובלה היבשתית ירדו בצורה משמעותית ואפשרו פיתוח המסחר בין ארצות. צניחת המחירים נתנה הזדמנות לבני המעמד הבינוני להשתמש באוניות-קיטור לצורכיהם ולהתחיל לראות עולם. רפאל הצעיר, שלימים יהיה אבי, אבל עכשיו יש לו בלורית כהה ושחורה, יכול היה להרשות לעצמו כרטיס נסיעה רק בכיוון אחד. מה שלא מנע מבעדו לרכוש את הכרטיס לצרפת ולקוות לטוב.

רפאל זה הלך לסוכנות האוניות בקזבלנקה כדי להזמין מקום על סיפון האונייה מרי-אן המפליגה למרסיי. בעלת הסוכנות חיטטה במסמכים והודיע לו קצרות ונחרצות שכל המקומות נמכרו כבר ושאם יתפנה מקום זה יהיה רק על הסיפון העליון. רפאל המאוכזב חזר לביתו ולמחרת שב לסוכנות, כדי לקנות את המקום על הסיפון העליון והנה, כבדרך נס התפנה תא קטן בבטן האוניה ורפאל מצא עצמו עם כרטיס בכיוון אחד, על אוניית קיטור המפליגה מקזבלנקה למרסיי.

הימים עברו בעצלתיים ורפאל היה מביט בכרטיס הנסיעה ומדמיין כיצד נראית צרפת? איך נראים האנשים? והרחובות? והאם האדמה מריחה בפריז אותו דבר? ביום ההפלגה הגיע לנמל קזבלנקה חמש שעות מוקדם מידיי, הביט בספינה וחלם. ברגע שהרשו לו לעלות רץ ונעמד על הסיפון, חיכה עד שלאט לאט התמלאה כל האונייה עד להתפקע: חיילים צרפתים במדים ששירתו במרוקו וחזרו לחופשת מולדת, אירופאים שעוסקים במסחר במרוקו העבירו סחורות וסתם תיירים שהזדמן להם פעם ראשונה בחייהם לצאת את גבולות המולדת. בתוך כל המולת עליית הנוסעים לסיפון התרוצצו סביב הסוורים, חצי עירומים, מעמיסים את הפחם הדרוש להנעת מנועי הקיטור הענקיים בבטן האונייה הפתוח.

עם שקיעת החמה, הניחו סוף סוף את שק הבננות הירוקות האחרונות שצריך היה להעמיס ואחרי שהונח השק האחרון החלו הסוורים סוגרים את מכסה העץ הכבד שחסם את בטן האונייה. רפאל הסקרן הביט בהתרגשות כשאל הסיפון עלו שני קצינים צרפתים שמדיהם  הצחורים הסגירו את תפקידם: רב-חובל הנמל ועוזרו שבאו לשחרר את האנייה מהרציף.
אחרוני הנוסעים ממהרים לעלות לסיפון, הסולם נאסף על ידי המלחים כהה העור, גם החבלים העבים  שקשרו את האנייה לרציף נמשכו פנימה בהוראת רב החובל. מנועי הבוכנה החלו הומים, הספינה רוטטת בכמיהה להפלגה ורפאל, שזוהי לו הפלגת הבכורה של חייו אוחז בחוזקה במוטות גדר הסיפון כדי לא ליפול, קצת נפחד והרבה נרגש. התנודה הולכת וגואה האנייה זזה אט אט, מתרחקת מהרציף, קודם הירכתים, אחר כך החרטום, עוד רגע קט והחוף נעלם מן העין, מרחבי האוקיינוס סביב והלב הומה.

אחרי שהביט עד שפיסת האדמה האחרונה של קזבלנקה נמוגה בערפל הסגול. רפאל ירד לבדוק את תאו ומצא כוך אפל ורועש הצמוד למנועי האונייה. הוא תהה בינו לבין עצמו מה עדיף? לשבת בכוך החשוך וחסר האוויר הזה, או להתחכך על הסיפון בהמוני האנשים. אחרי רבע שעה החליט רפאל שהוא מעדיף לראות אוקיינוס ואנשים – ועלה לסיפון הדחוק. רעש הגלים החזק נבלע בקול צעדיהם הנגררים הלוך ושוב של המוני הנוסעים על סיפון העץ. אנשים פטפטו בבליל שפות בלי הפוגה, מכל פינה נשמעו צחקוקים של נשים זולות, שני לבושי מדים צרפתים התווכחו ביניהם וכמעט הגיעו לתגרת ידיים והים מכל עבר… ים כחול-שחור וריק. אחרי ארבע ימים ארוכים וארבע לילות סהרוריים נכנסה האונייה לרציף נמל מרסיי. שש שעות אחר כך, נלהב ונרגש שם רפאל בפעם הראשונה את רגליו על אדמת פריז – והתאהב מיד.

פריז הכתה את רפאל ביופייה העז, צבעיה ואווירתה. בבית הספר אליאנס שבמרוקו, בו למד רפאל בילדותו נהגו לשיר שירי אהבה והלל לפריז, עיר האוהבים והאורות – עכשיו הבין למה. הוא מצא חדר בעליית גג בדירה קטנה ליד הכנסייה סקרי-קר, הנוף הנשקף מהחלון עצר את נשמתו. בפנים החדר ניצבו רהיטים פשוטים ישנים, ועל הקיר נתלו שלוש תמונות של בנה של בעלת הבית שאמנם חלם להיות צייר דגול, אך התפרנס מגזרי נייר שהיה גוזר במספרים שלו, פרופילים של תיירים או מקומיים מתוך נייר-צילום שחור תמורת עשרה סו. אמו  של האמן גרה בדירה לה שייכת עליית הגג והייתה מלאת אהבה לכל הסביבה, אנשים, ובעיקר לחיות.

ביום השני לשהותו בפריז, עלה רפאל על הספינה בטו-מוש, ספינת זבוב, והפליג לאורך נהר סיינה. זמר בעל קול צרוד ובידיו אקורדיון שר על הסיפון שירי אהבה והלל לעיר. רפאל הולך,

תחת שמיים ספק-בהירים ספק-קודרים של שעות בין השמשות, בשדרה היפה ביותר בעולם שאן-אלי-זה ורואה את המקומיים יושבים בהמוניהם בבגדיהם החגיגיים  בבתי הקפה וולטר ולה-פה. מגדל אייפל המרשים ניראה מכל מקום. שלושה חודשים עברו על אבי בפריז היפה. שלושה חודשים של מפגש עם אמני רחוב זרוקים ואמנים מפורסמים, ביקורים בגלריות ושיטוטים אינסופיים ברחובות העיר. בתום שלושה חודשים אזל כל כספו והוא החליט לרדת דרומה, אל הכפרים בסביבות העיר ארל, לנסות לעבוד בכרמים ולהתחיל לחסוך כסף לחזרה הביתה.

עת הגיע לכפר הראשון, ניסה את מזלו ודפק על הדלת בית גדול מוקף כרמים. בעל הבית העגלגל ואישתו הגדולה, אנשים חמים ובעלי מזג טוב פתחו את הדלת ושמחו לקחת את האיש הצעיר לעבודה. מה גם שאת מרוקו לא הכירו בכלל ומצאו בסיפוריו של אבי מקור לשמחה, לימוד וידע חדש. אבי עבד כשבוע אצל בני הזוג, ויום אחד בעודו בוצר ענבים, ראה מקצה הגבעה נערה יפה יורדת בצעד קל הישר אל תוך ידיו. היא הציגה עצמו כמרי-אן, ביתם של הזוג העגול, היא חזרה לחופשת הקיץ מבית הספר לאמנות בו-זאר, בו למדה. רפאל מרגיש את הדופק שלו עולה ושואל את עצמו האם זו יד מכוונת שקראה לאוניה שהביאה אותו לצרפת בשם מרי- אן? או סתם צירוף מיקרים מרשים?

הם התאהבו עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. ביום עבדו יחד בכרם, מדברים על אמנות אימפרסיוניסטית בלהט שרק אנשים צעירים מסוגלים לו ובערבים הקרירים אחרי העבודה יצאו להסתובב כשזרועו סביב מותניה וצחקוקיהם הפריעו את השקט  ברחבי הכפר הדומם. הם הלכו להתגורר בבקתת-העץ שבשולי הכרמים ואת מנוחת הצוהריים העבירו עירומים, מתגוללים על ריצפת העץ הישנה והחורקת, שותים יין ומתלטפים. זו הייתה התקופה היפה בחייו של אבי. בשקט. בלי לחצים ובלי דאגות. בלי עבודה קשה ועם הרבה אהבה והיא נשמכה כל חודשי הקיץ. כשהתחילו הרוחות הראשונות לנשב בחוץ, החלו גם רוחות חדשות לנשב בפנים. לילה אחד אחרי ששכבו אמרה מרי-אן לאבי "לילד שלנו אני רוצה שנקרא לוקס" ונשקה לו. אותו הלילה חשב אבי כיצד יקרעו עליו הוריו קריעה אם ישא גויה לאישה, וכיצד יתפלצו אם ישמעו שלנכדם הראשון קוראים "לוקס", שם אחד המבשרים בברית החדשה… כל הלילה התהפך מצד אל צד. נקרע בין אהבתו לאישה הצרפתית היפה הזו, ובין מחוייבותו ליהדות, לאורח חייו ולהוריו. בבוקר, לפני שהקיצה יצא בחשאי לביתה דואר המקומי ושלח טלגרמה דחופה לדודו האהוב במרוקו: "דוד יקר, שלומי טוב ואני מתגעגע הביתה. אל תשאל שאלות מיותרות, אך אם לא תעזור לי, תמצא אותי ממיר את דתי שלא על דעתי עוד לפני יום כיפור. שלח לי טלגרמה בדחיפות עם כל אמתלה שבגללה אצטרך לקום ולעזוב. מתגעגע – רפאל".

 לעת ערב חזרה מרי-אן מקניות יומיות בעיירה הקרובה כשהיא אוחזת בנייר, ועיניה דומעות. היא חיבקה את רפאל ארוכות ומסרה לו טלגרמה דחופה: "רפאל היקר, אימא מתה – בוא מהר הביתה" אבי, שחקן מלידה, קיבל את הבשורה כצפוי, באופן קשה וכבר למחרת בבוקר ארז, חיבק את "אישתו לעתיד"(או מרי אן היא לא אשתו לעתיד) ואת הוריה בחום רב, סגר את הדלת אחריו תוך שהוא יודע כי לא ישוב לראות את האישה הזו שהוא אוהב ושב למרוקו ואל חיק היהדות. 

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

הדייג המרוקאי הראשון

 

כבר בימי בית-שני התיישבו יהודים רבים ליד הכינרת. מי הכינרת המתוקים, הצלולים ועשירי הדגים משכו אליהם אנשים רבים שהתפרנסו מדייג. הכינרת וחופיה עטורים הרי תכלת יפיפיים היוו גורם משיכה לתושבים ותיירים כאחד.

 

בתקופת ההתיישבות החדשה, שנות החמישים של המאה העשרים, החלה התיישבות דייגים חדשה בטבריה. העולים החדשים הראשונים ממרוקו נענו לקריאה הציונית והגיעו לארץ עם משפחותיהם. הם באו מוכנים  לקחת חלק בבניית הארץ, להקריב את כל מה שהיה להם בארץ מולדתם ולבוא לארץ עליה חלמו ואליה ערגו. זו הייתה עליה משיחית גרידא, דביקותם בציון וירושלים הייתה לפליאה בעיניהם של השליחים מישראל שבאו לארגן אותם לעליה. היהודים המרוקאים ראו לנגד עיניהם המצועפות את דברי הנביאים  מתקיימים:  "מכל קצות תבל חוזרים היהודים לארץ ישראל לבנות אותה מחדש". והם באו. באו כדי לבנות.

 

תושבי העיר ספי השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי הפכו את הדיג לאומנות לשמה. רוב תושבי העיר התעשייתית עסקו בדייג או בתעשיית הדגה: הם עבדו בבתי החרושת הרבים לעיבוד דגים, בנמל המקומי ובאזור התעשייה בעיר. גאוות העיר ספי היו הסרדינים. שיווק שימורי הסרדינים היה ענף התעשייה העיקרי בעיר וקופסאות הסרדינים עם דגל מרוקו בצבע אדום ובמרכזו כוכב בצבע ירוק בעל חמש צלעות, נשלחו לכל העולם, כולל ישראל  והתחרו היטב בסרדינים הפורטוגזים והספרדים.

 

אלברט אלבז עבד כל חייו כדייג בספינת דיג פורטוגזית שפקדה את נמלי הים במרוקו. הוא היה גבר בריא ומוצק, פניו עזות ועל ידיו השריריות  סימני צלקות עמוקות ושריטות  מהעבודה הקשה שעבד כל חייו. גופו חסון ועורו שזוף, מכוסה בבהרות חומות שגרמה לו השמש היוקדת. אלבז, יליד מרוקו שמע ככל תושביה ב-2 למרץ 1956 כי מרוקו קבלה עצמאות מצרפת. הוא היה ער לשינויים שהתרחשו כמה חודשים לפני כן בחודש אוגוסט שנת 1955 עת השתנה הכל במרוקו ובעירו ספי. תוך כמה ימים קמו תנועות לאומיות שארגנו מרידות והפגנות נגד השלטון הצרפתי. דרשו עצמאות וביקשו להחזיר את מלך מרוקו שהוגלה ב-1953 למדגסקר, לכולם היה קשה, ליהודים ולמוסלמים גם יחד. ברדיו נשמעו הודעות וחדשות במשך כל היום שהסבירו לתושבים אך לנהוג במצב החירום שהוכרז במדינה, ולמשפחת אלבז הגיעו קצינים צרפתיים שביקשו לסגור את שערי העץ הכבדים של הבניין הפונים לרחוב, במשך כל היום והלילה.

 

לרגע הייתה אחווה בין יהודים למוסלמים, אך בעיר ספי גרו גם מוסלמים קיצוניים וכן באו אליה מהכפרים בסביבה מוסלמים שיעים ומסוכנים אחרים. בתפילות במסגד כוהני הדת הצליחו לשלהב אותם וביום שישי אחד יצאו המתפללים מהמסגדים, יחפנים ותלמידים, מטאטאי-רחובות ופקידים סבלים ושוטרי-חרש זאטוטים ומבוגרים, כמו עדר פרות ללא רסן רטובים מזיעה ומשולהבים ועברו ברחובות העיר הצרים כשבידיהם סכינים וגרזנים ולפעמים גם פצעו את עצמם. הם שאגו וצרחו, חשפו לעיניי כל את יצריהם הרצחניים, וצווחו: "אללה ואכבר!" "אללה ואכבר!" אם נקלע ילד לתוך אחת ההפגנות האלה מצבו לא היה מזהיר, זאת הייתה מלכודת מוות. המתפרעים ברחובות הצרים יצרו לחץ אימים על שערי הבתים כשאחד השערים לא עמד בלחץ ונפרץ פרצו ההמונים לתוך הבית פנימה, בזזו את כל מה שרצו ושחטו את יושביו ללא רחמים.

 

הממשל הצרפתי הכריז על מצב חירום. משעה שש בערב הוכרז עוצר בכל העיר. חיילים סנגלים הוצבו בפינות הרחובות שקבלו הוראה לירות בכל מפר עוצר. היהודים והנוצרים לא יצאו מהבית כמה ימים והייתה סכנה גדולה להסתובב ברחובות כל עוד נערכו הלוויות ההרוגים מהמהומות. יהודים רבים החלו לחשוש מה יהיה גורלם וגורל משפחתם לאחר קבלת העצמאות והחליטו בלית ברירה את שהכתיב להם גורלם, לעלות לארץ ישראל. הם פנו לסוכנות היהודית להירשם לעליה. יום אחד בזמן העוצר, ראה אלברט מחלון ביתו בחור מוסלמי שיצא מביתו בריצה עם דגל מרוקו, החיילים ירו בו והרגו אותו במקום. ברגע הזה החליט אלברט לעלות עם משפחתו לארץ ישראל.

 

למחרת אחרי שביקר במשרדי הסוכנות ונרשם לעליה, ישב אלברט עם אשתו, בנו לאון ושתי בנותיו הקטנות וסיפר להם בהתרגשות רבה על החלטתו לעלות ארצה. -"אנחנו עוזבים את מרוקו לעיר בישראל שיש לה ים, עיר עם פרנסה טובה". הוא אמר להם –"אבל אבא כאן הבית שלנו כאן נולדנו"! אומר לאון בנו הבכור. -"נכון גם סבא וגם אני נולדנו כאן אבל אין לנו יותר מה לחפש כאן! פה אנחנו לא רצויים, אנחנו נעזוב כאן הכל מבלי לספר לאיש, שם בארץ ישראל זה הבית שלנו הבית האמיתי, שם נחיה בין אחינו היהודים".

 

מהרגע בו אוניית הנוסעים "ירושלים" הפלגה ארצה החלו אנשי הסוכנות האחראים על קליטת עליה לחלק תעודות עולה ולשאול את האנשים לאיזו עיר הם רוצים להגיע בארץ. אדם אחד שעמד בתור לפני אלברט, ביקש את העיר חיפה אמרו לו: "נרשום אותך לאשקלון, זה רבע שעה נסיעה מחיפה". כאשר הגיע תורו של אלברט ביקש והתחנן בפני פקידי הסוכנות, שיתנו לו בית ליד הים היות והוא דייג וזאת  העבודה היחידה  שהוא יודע לעשות. אמרו לו: "יש  לנו מקום רבע שעה מהים" ושלחו אותו לקריית שמונה.

כאשר עגנה האונייה בנמל, התפעלו בני המשפחה מהמראה שנגלה לעיניהם: הר הכרמל ואורותיו המהבהבים. הם נשמו לרווחה, תחושת רווחה ותקווה והתרוממות רוח פשטה בכל – הגענו לארץ ישראל. העולים ירדו מכבש האונייה לקבלת הפנים הרשמית בישראל: שני אנשים עם צינורות ארוכים וחומר די.די.טי שרוסס עליהם בלא כל אזהרה. האם גוננה על הבנות בשמלתה הארוכה ואלברט שהחזיק את יד בנו שיחרר אותה ועוד רגע היה מתנפל על הגברים התוקפניים, הוא כעס מאוד, קפץ אגרופים… בגדיו ושיערו הוכתמו בחומר הלבן, אלמלא הרגיעה אותו אישתו היה מכה מישהו על העלבון שנגרם לו.

הנסיעה מנמל חיפה לקריית שמונה במשאית פתוחה הייתה ארוכה ומעייפת ונמשכה כמה שעות. רוב העולים נשכבו על הצרורות שלהם ונרדמו. אך על אף העייפות אלברט לא יכול היה לעצום עין. מחשבות התרוצצו במוחו, הוא נשך את שפתיו כל פעם שנזכר בקבלת הפנים המלבבת. הוא כבר לא האמין לאף מילה שיצאה מפי הפקיד הגוץ והקירח. לידו במשאית עמד אדם מבוגר, וניסה לעודד את רוחו באומרו: "אם הבטיחו לכם מקום ליד הים, הם יעמדו בדיבורם".

 

כשהגיעו בלילה לקריית שמונה, על כל מטלטליהם, ירד אלברט מהמשאית, הסתכל סביבו וראה כי אין ים ואפילו לא ריח של ים – הוא עלה חזרה ונשאר במשאית יחד עם משפחתו, סרב לרדת בכל תוקף עם שאר העולים ולא היה מוכן להתפשר. הוא למד בילדותו בבית ספר אליאנס בספי וידע עברית רהוטה, לא הייתה לו שום בעיה להסביר לפקידים מה הוא מבקש. השוטרים שהיו שם ובראשם פקד אזולאי עמדו מהצד והביטו בנעשה ולא התערבו בהחלטות פקידי הסוכנות. פקד אזולאי שמע את השיחה של אלברט עם הפקידים  וזה נגע ללבו היות וגם הוא עלה ממרוקו לפני כמה שנים, הוא פנה אליו כידיד אמר לו:

 -"אלברט, אני מבין את הכעס שלך"

-"אדוני השוטר! איפה הכבוד לבנאדם! במרוקו אין דבר כזה, מילה זאת מילה!"

-"אלברט, אבל גם קריית שמונה זה מקום  טוב יש… נוף יפה יש פרנסה טובה!"

-"לא נוף ולא שמוף, הבטיחו לי ים, ים  אני רוצה שיעמדו בדיבורם בכבוד כמו גברים".

פקד אזולאי מתקרב למשאית ומושיט יד לאלברט, שמתכופף ומנשק אותו. השוטרים עוזבים את המקום. דמעות נקוו בעיניו  של הפקד. השוטרים פנו לדרכם ואלברט הביט אחורה ומצא את אישתו וילדיו עומדים מפוחדים בסוף המשאית. הוא נשם עמוקות, הביט עמוק בעיניהם ואמר: "אל תפחדו, כאן כולם יהודים". אחרי דין ודברים שנמשך כל הלילה וכל בוקר המחרת, נשלחה משפחת אלבז על מטלטליהם לטבריה, שם קבלו צריף עץ מחברת  עמידר.  

 

בטבריה לא היה קל. החום העיק והפרנסה לא שפעה, אך למרות הכל אלברט אהב את הים והשמש  וידע שאם יש ים, הכל יהיה בסדר. הוא עבד בעבודות מזדמנות בעיר ובשעות הפנאי בנה על חוף הכנרת צריף קטן שיתן לו הגנה מפני השמש היוקדת במשך היום.  הצריף היה בנוי  עץ ועל  גגו הניח אלברט כפות של דקל. בתוך הצריף שמשו בערבוביה מיטת סוכנות מברזל, מכוסה שמיכה צבאית ישנה, שולחן כחול ושרפרף רופף אחד. על רצפת העפר של הצריף, היו מפוזרים עיתונים ישנים, כמה ארגזי תנובה מעץ, מלאים רשתות וחכות בגדלים שונים  וציוד נוסף לדייג.

 

לרגע הזה חיכה אלברט זמן רב. הצריף היה מוכן, ילדיו כבר למדו בבית הספר, אישתו החלה להתאקלם. הם הצליחו למצוא את מקומם בארץ ישראל, עכשיו יוכל להחזיר לעצמו את מה שאיבד. הדיג.

 

הוא החל לבנות סירה מחלקי עצים שאסף בנגריות בעיר, הזיכרונות ממרוקו: אביו וחבריו עומדים על שפת הים ובונים סירות, צפו ועלו. שלב אחר שלב, כפי שלמד מאביו ומבוני הסירות המרוקאים, קרמה הסירה עור וגידים. קודם עבד אלברט על שדרת עץ חזקה, עליה הניח עצים גמישים ועליהם בד מרוח בגופר מעורב בצבע שאטם את העץ ולא נתן  למים להיכנס. הוא עבד בנועם ובשקט, היה לו את כל הזמן שבעולם והעבודה נתארכה ונתארכה. הסירה הייתה קטנה ונעדרת חן, אך חזקה ומלאת זיכרונות, געגועים ואהבה לספי ולמרוקו שנשארו מאחור, לאביו, לאמו ולדייג, שבסוף אחרי שיגמור את בניית הסירה, יוכל לחזור אליו במלוא המרץ.

 

הוא התחיל לעבוד עם שחר, ברגליים יחפות תוך שהוא מציץ הצצה ראשונה ואוהבת אל הים שבשעה הזו שרוי היה בתנומה, צבעו כהה, והוא נתון בתוך מסגרת הרי התכלת הרדומים אף הם. בבוקר עבד בשקט ובמרץ, לקראת ערב היו ילדים רבים מתאספים ליד הצריף, מתבוננים בו ובעבודתו או מקשיבים לסיפוריו המרתקים שלקחו אותם לעולם רחוק ומסתורי שלא הכירו. הוא התלבט אם לצבוע את הסירה באדום וירוק, צבעי דגל מרוקו או בצבעים של דגל המדינה. יום אחד הביא לילדים פח צבע כחול ופח צבע לבן וביקש מהם לסייע לו לצבוע את הסירה. בעוד הם צובעים, צוחקים ומשתוללים, הסתכל בהם אלברט בעיניו האוהבות וצרובות השמש: צברים קטנים, פרי מיזוג הגלויות, צבע עורם כצבע הדבש והם יפו בעיניו מאוד.  

לאון בנו הבכור התאקלם מהר במקום החדש. אחרי הלימודים הוא הסתובב יחף לבוש במכנסיים גדולים ורחבים ועזר לאביו בחוף הים, הוא בריא וחסון ודומה לו מאוד היו לו פנים רחבות בעלות עצמות לחיים בולטות, ועיני שקד מעוצבות להפליא. הוא למד להסתדר עם השונה, ותוך תקופה קצרה היו לו הרבה חברים, העברית שלו השתפרה והוא החל לשוחח ארוכות עם חבריו ולספר להם חוויות מילדותו במרוקו הרחוקה. היה לו ללאון חבר אמיץ וטוב מבית הספר, בשם ניר, נער מצחיק מאוד שלא היה משעמם איתו אפילו רגע. ניר היה מאוד שונה מלאון השחום, זה היה בלונדיני עם עיניים כחולות לאון היה אומר לו שהוא מזכיר לו בצל. מיזוג הגלויות לא היה דבר פשוט אף פעם לא למבוגרים ולא לילדים. לאון וניר התחברו על רקע הים. הם באו יחד לים כל יום אחרי הלימודים, ישבו ודיברו או היו מתחרים כשהם יחפים בריצה על החול הדק, מזיעים ועייפים נכנסו למים הקרירים של הכינרת לשחייה קצרה.

 

אחר צוהריים אחד כשגלגל השמש הלוהט ירד אט אט וצבע את האופק בגוונים אדומים וורודים הגיע אלברט לחוף הכינרת יחד עם בנו. כמה מטרים משם הייתה אשתו שבאה להיות נוכחת באירוע החשוב בחיים של כל המשפחה. היא מעטה לבוא לים על כן זה היה אירוע חריג ואלברט היה מאושר לראות אותה, היא נושאת על זרועותיה את בנו ציון, הצבר בן החודשים, ושתי הבנות הבישניות לופתות את רגליה, נצמדות לשולי שמלתה הארוכה. אלברט נשא על כתפו בגאון את התורן שהמפרש כרוך עליו והנער נשא את ארגז העץ ובו חבלי החכות, הגלילים והצלצל עם הקת שלו. ארגז הפיתיונות נח כבר בסירה. אחריהם קיפצו הילדים הצברים שחזו בבניית הסירה וחלקם היו בטוחים שהסירה לא תצוף וכל העבודה הרבה תרד לטמיון, הילדים הצעירים יותר הביטו באלברט בהערצה עיוורת. אחרי שהניחו אלברט ולאון את הארגז בסירה וקבעו את התורן במרכזה, החליקו את הסירה, ששכבה על תלולית חול-החצץ במשך שנה שלמה, למים האפורים. המים חבקו את הסירה, לרגע נדמה היה שהיא עומדת להתהפך – אך אלברט בצעד מיומן, משך במשוט והסירה התייצבה ונחה על המים כמוצאת את מקומה הטבעי.

 

הרוח החלה נושבת בחוזקה, אלברט עמד על הסירה כאילו היה בן עשרים בעוד הגלים מקציפים את הסלעים ומאיימים לבלוע אותו על סירתו.  הוא התגבר על הגלים ולאט לאט התרחק מהחוף לים הפתוח. אלברט התיישב בסירתו הנתונה לחסדי הגלים שטלטלו אותה ללא הרף כקליפת אגוז, הוא הביט השמיימה. לשמחתו לא היה גבול. ידיו שזכרו כל תנועה ותנועה קשרו את קרסי הברזל לחבל לא-נראה שלאורכו הצמיד אלברט חתיכות שעם. בסוף החבל קשר אבן שבמרכזה חור קטן, זו נועדה להשקיע את החכות. בתנועה סיבובית מיומנת זרק אותן אלברט לים. לא עבר רגע אחד וכבר נתפס דג באחת החכות. תחילה ראה אותו קופץ באוויר, זהב טהור ממש! הוא התכופף והצליח למשוך את הדג אליו ולהעלות אותו לסירה, עוד שניה והדג נח בארגז תנובה.

 

על החוף המתינו לו בקוצר רוח ילדיו, והצברים בעירבוביה. הם ראו את הסירה הכחולה מתקרבת ונדחקו כדי לראות את שללו. אלברט החזיק בידיו החזקות את הארגז הכבד ובו השלל היקר, אך הגלים הגבוהים הרחיקו את הסירה מהחוף והציפו את גדותיו,  רק בפעם השלישית התרצו הגלים נשאוהו וקרבוהו אל החוף. הילדים הצטופפו סביבו בקריאות שמחה ועזרו לו  לגרור את הסירה עד לגבשושית חול-החצץ מקומה הקבוע בשנה האחרונה. אלברט צעד בגאווה לכיוון  צריפו כשארגז תנובה ובו דג זהב אחד גדול ומבטיח גדולות ונצורות, נח בין ידיו.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

אשת החייט

 

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא כמו כולם, אהבתי את הצבא, אהבתי את התפקיד שיועד לי ומילאתי אותו במסירות רבה ובנאמנות. עסקתי במלא הרצינות במשימות שהוטלו עלי והשתדלתי למלא אותן על הצד הטוב ביותר. בבסיס בו שירתתי הייתה אווירה נהדרת, לא היו הבדלי דרגות ולא שאלו מהיכן באת. חשובים היו רק הקישורים שלך וביצוע המשימות. התייחסו  אלי בכבוד והחזרתי כבוד ובאווירה נעימה וחברית נטולת כל אפליה למדתי להועיל והשתדלתי לתרום למדינה כמיטב יכולתי.

 

לקראת שחרור הייתי בחרדה לבאות כיוון שידעתי שיהיה לי קשה בחוץ. מבחינתי הצבא היה חממה אוהבת ותומכת ובשחרור עמדתי לאבד את זה. כשחזרתי הביתה לבית הורי בקריית שמונה נוצר אצלי חלל ריק שלא ידעתי איך למלא. לא היו לי חברים רבים, ואלה שהיו עזבו את העיירה כדי ללמוד או לעבוד בעיר הגדולה. הסתובבתי כמה שבועות חסר מעש,  בערבים הייתי הולך למרכז העיירה להתפנק לי על איזה עוגת, קרם -שניט,  כדי להמתיק קצת את החיים החדגוניים.

אחרי זמן מה הוצאתי מארגז המצעים את הצבעים, המכחולים והבדים שלי והתמסרתי כל כולי לתחביב ילדותי – הציור. התחלתי לצייר בגיל צעיר מאד, בבית לא עודדו אותי במיוחד כאילו שזה היה דבר טבעי שילד יתחיל לצייר בעצמו. הורי היו אומרים לי: "זה בגנים שלנו יש במשפחה הרבה ציירים",  ומסרו לי את שמות כל הציירים במשפחה. זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי ללא הפסקה, חזור וצייר את השדות הירוקים, פרחי הבר צבעוניים ואת הרי נפתלי הנישאים שראיתי מחלון חדרי. התמסרתי ברצינות לציור והוא הפך להיות הדבר החשוב בחיי. הצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע שהזכירו בסגנונם את ציורי האימפרסיוניסטים. מלכתחילה למדתי לצייר לבד, תוך התבוננות בספרי רפרודוקציות של אומנים צרפתים. עכשיו השתכללתי ושילבתי סגנונות – התחלתי לצייר את הגליל בצבעים של פריס, בחלק מהציורים שלי הצלחתי להעביר לבד הלבן את הרכות של רנואר, את החופש הסוראליסטי של ואן גוך ואת השימוש  בגווני הצבעים של מאטיס.

 

אחרי חמישה חודשים היו לי מספר ציורים גמורים ומשופצים והשתתפתי בתערוכות ציור קבוצתיות בקריית שמונה ומחוצה לה. כמה מהמבקרים בתערוכות אמרו לי: "עזוב את החור הזה! סע לפריז ללמוד ושם גם תוכל להתפרסם" אך אני הייתי מאוד קשור להוריי המבוגרים וקשי היום ולחדר וחצי דל הרהיטים שהיה לי ביתי היחיד. לא ראיתי את עצמי עוזב את העיירה ואת אנשיה הפשוטים. נשארתי במקומי והמשכתי לצייר את מה שראו עיניי. קניתי כן ציור גדול ויקר וביקרתי לעתים קרובות בחנות היחידה לצרכיי אמנות שהייתה בעיירה. על מוזיאונים, תערוכות ולימודים מסודרים לא היה בכלל מה לדבר. השתדלתי מאוד לנסוע באוטובוס לקריית האומנים בצפת, בניסיון להתעדכן בחידושים האחרונים באומנות, אבל גם לזה לא תמיד מצאתי את הכסף. המשכתי לצייר יום ולילה. אמי דאגה להניח מדי פעם ליד כן הציור ספל קפה שהיה נשאר שם עד שעות הערב או עד שהייתי טובל בו את מכחולי בטעות.

 

יום אחד בעודי מרוכז בציור שמן על בד – נכנסה אימי ואמרה: "דויד, אני צריכה את עזרתך – קיבלנו כמה חליפות ערב מהדוד סימון מאמריקה,  נראה לי שלא חסר להם שם אוכל כמו אצלנו, החליפות ממש כמו אוהלים, הן לא מתאימות לך או  לאבא, שמעתי שיש לידינו איזה חייט רומני, תשאל אותו אם הוא יכול לעשות משהו עם המעילים. בקושי ניתקתי את עצמי מהציור, תוך שלבשתי את מעילי נתתי בו מבט אחרון וידעתי שהוא עדין לא גמור. לקחתי את שני מעילי החליפות מאמריקה ויצאתי אל החייט  מרחק חמש דקות הליכה מביתי.

ביתו של החייט  טבל בצמחיה, ובעיני הצייר שהיו לי אז נראה הבית כגזור מתוך ספר. עברתי שביל צר ומצאתי את עצמי מול דלת כניסה בצבע כחול – ביתו ומבצרו של החייט הרומני. דפקתי קלות בדלת הכניסה ואחרי כמה רגעים פתחה את הדלת  אשתו של החייט. סקרתי אותה לכל אורכה. היא נראתה לי כבת ארבעים, ארופאית וחייכנית, גבוהה יחסית, דקת צוואר ובעלת עור בהיר ושקוף. עיניה הגדולות והירוקות סקרו אותי. חשתי את ליבי הולם בפראות, היא הזכירה לי את אחת הדמויות בציור של רנואר, זאת עם השדיים המלאים…

 

"שלום" אמרתי לה וקולי רעד מעט, "באתי אל החייט". היא פתחה את הדלת לרווחה ואני נכנסתי פנימה. ביתם היה קטן מאוד אך מסודר, נקי וכולו אומר חמימות. על הקירות היו תלויים כמה צילומים משפחתיים ישנים בשחור לבן, נתתי דעתי בתמונה קטנה בגווני אפור אשר הייתה תלויה על הקיר, בין  הצילומים. כל טכניקות הציור המוכרות לי היו מרוכזות בתמונה הקטנה הזאת. הבחנתי מיד בדמיון הרב בינה לבין בעלת הבית ושאלתי אותה: "מי האישה היפה בתמונה?"  היא הסמיקה וסיפרה בעיניים בורקות על צייר רומני מפורסם שצייר אותה ברומניה בגיל עשרים. הבטתי עמוק בעיניה ותוך כמה רגעים שכחתי מהי מטרת בואי לבית הזה.

בעל הבית, שקוע בכורסת עור ישנה ובקריאת שבועון רומני מהחודש שעבר, הסיר את משקפיו ומבטו נפל על המעילים שבידי. הוא לקח אותם, מישש אותם ביד מקצועית, העביר אותם מצד לצד ואמר לי: "שמע בני, את המעיל הקיצי אני יוכל להתאים למידותיך, אך אין לי מה  לעשות  עם מעיל הצמר, ראה, יש חור גדול בדיוק בחזית המעיל",  הוא הכניס את אצבעו דרך החלק האחורי של המעיל כדי להבהיר את דבריו ומיד בצבצה אצבעו בחזית המעיל. תמהתי איך לא הבחנתי בחור הזה קודם. החייט הציע לי לקחת את המעיל המחורר למומחה בעיר, ואני השארתי אצלו את המעיל הקיצי – נתתי באישתו מבט רב משמעות ומלא עניין ויצאתי בעד הדלת הכחולה עם המעיל המחורר בידי.

 

חזרתי הביתה לציור, וניסיתי להמשיך לצייר את הנוף, אך לא הצלחתי להתרכז ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה לרגע. כל גבעול הזכיר לי את צבע עיניה וכל הר מתעקל את חיוכה, שנראה לי עכשיו מפתה ומלא משמעות. החלטתי למצוא סיבה טובה כדי לחזור בהקדם האפשרי לביתה. ואז עלה במוחי הרעיון לתקן את החור במעיל. חיפשתי בארון הבגדים של אמי את קופסת התפירה הישנה שלה. התיישבתי על המיטה במקום מואר היטב, הנחתי את המעיל עם החור על ברכי, פרמתי את תחתית המעיל הוצאתי משם כמה חוטי צמר צבעוניים, השחלתי חוט למחט ובמיומנות רבה כאילו זו עבודתי מימים ימימה  ותוך כמה שעות עבודה הצלחתי לתפור בשתי וערב את החור במעיל. אחרי גיהוץ טוב עם המגהץ הכבד מלא הפחמים העבודה נראתה מושלמת והחור נעלם כלא היה.

 

המתנתי קצר רוח לבוקר שעלה, יום אביב תכלכל וצעדתי שמח וטוב לב מצויד במעיל הצמר הצבעוני המתוקן לבית החייט – הכל נראה לי טוב. הגעתי מתנשף על אף המרחק הקצר ודפקתי בדלת הכחולה בהתרגשות רבה. אשת החייט פתחה את הדלת, קפאה לרגע קט ואחר התעשתה והזמינה אותי בסבר פנים יפות ומנומסות להיכנס פנימה. הראיתי לה בהתלהבות רבה את המעיל המתוקן והיא לא הפסיקה להתפעל מעבודת התפירה האומנותית ומהסבלנות שלי ואמרה לי, אם הבנתי נכון, שאני צריך להפוך את העניין למקצוע. אחרי שהניחה את המעיל בחדר הזמינה אותי לארח לה לחברה עד שבנותיה הקטנות יגיעו.

 

שוחחנו בצרפתית כיון שאשת החייט לא ידעה עברית ואני לא שלטתי ברזי הרומנית… בינתיים הגיעו שתי בנותיה היפות מהגן ומבית הספר. שאלתי לשמן והתעניתי במעשיהן. שוב לא יכולתי לדבר ביחידות עם האישה בעלת העיניים הירוקות. שתיתי את התה, שילמתי עבור התיקון וקבעתי לחזור בעוד שבוע למדידות. בלב כבד הותרתי את אשת החייט מאחורה סוגרת אחריה את הדלת הכחולה. תהיתי איך אעבור את השבוע…

 

שבעה ימים ושבעה לילות חלפו עליי בהתרגשות גדולה ובנדודי שינה. מרוט עצבים הגעתי ליום המדידות, אשת החייט פתחה את הדלת הכחולה אל עולמה ואמרה לי בשמחה: "כנס – מעיל אחד כמעט מוכן", החייט ראה אותי, חייך ואמר: "מה שלומך דויד? בוא תמדוד את המעיל". השחלתי את שרוולי המעיל שהיה עוד מלא סיכות ותפר לבן גס היה תפור לכל אורכו. נעמדתי לפני המראה הדהויה שעל ארון הבגדים היחיד בבית והבטתי בתלבושת הגביר מאמריקה שישבה עליי. "המעיל נראה ממש מצוין" אמרתי בהתפעלות. החייט נראה מרוצה וביקש ממני להישאר לכוס תה.

 

עת שתינו את תה נפתחו חרצובות לשונו של חייט, באותה שעה סיפר לי את כל הקורות אותו ברומניה: על שהייתו במחנה ריכוז ועל כך שירוקת העיניים, אישתו, היא נוצרייה ילידת המקום. היא הצילה אותו, כך סיפר לי בקול רועד, אספה אותו לביתה כשהיה ממש שבר כלי וסעדה אותו באהבה גדולה. בתום המלחמה הם התחתנו ולאחרי שנה נולד להם בן זכר ושתי הבנות הקטנות נולדו מאוחר יותר בארץ. כך סיפר וסיפר מתאר את קשיי ההתאקלמות בארץ ואת שתי עבודות בהן הוא עובד כדי שיוכל להביא לחם הביתה. נתן דעתו על האמריקאים ועל כל שהוא כועס שלא עזרו לעם הרומני במרד נגד הרוסים בשנת 1956. אני לא הכבדתי במילים, אך הקשבתי קשב רב לכל מילה שיצאה מפיו. כך התפתח בינינו קשר חברי, שמחתי לראות שאני מחבב את החייט, שהיה אדם סימפטי לכל הדעות וחשבתי לעצמי, טוב שכך, עכשיו אוכל להמשיך לראות את אישתו היפה ללא הפרעה. כך יצא שבימי החורף הקרים והמשעממים בקריית שמונה הייתי בא לבקר אותם ולשתות כוס תה חם. את הציור הזנחתי לגמרי, לא ראיתי דבר מלבד עיניה הירוקות.

באותו קיץ מצאתי סוף סוף  עבודה במשמרות. הביקורים אצל החייט הפכו להיות סבוכים יותר, באתי לבקר בכל פעם שיכולתי, אך הפעמים הלכו והתמעטו. ואולי אפילו הוקל לי שלא הייתי צריך לעמוד בפני הפיתוי. בוקר אחד כשהלכתי לשם מצאתי את אשת החייט לבדה. בעלה היה בעבודה והילדים בגן ובבית הספר. מצאנו את עצמנו לבד. הבית הקטן שרוי באפלולית ובקרירות נעימה. בפינה עמדה השידה החומה הישנה שהזוג הביאו מרומניה ועליה צילומים צבעוניים של הילדות ממוסגרות בזהב. חלונות העץ הכבדים  היו מוגפים, סדר מופתי שרר בכל, ניכר היה ששום חפץ לא הונח באקראי. האור הדל היחידי נכנס מחלון המטבח וגרם לאווירה מיוחדת ושקטה דבר שהזכירה לי את הציורים של הצייר ההולנדי ורמאייר שחי לפני כחמש מאות שנה. על הפטיפון התנגנה לה בדרך כלל האופרה כרמן של ביזה, שהייתה אהובה על בעלת הבית. אשת החייט החביבה התאמצה מאוד לשוחח איתי, אך אפילו השפה הצרפתית נשמעה בפיה מוזר מאד היות ולמדה אותה מהעיתונים צרפתיים ישנים ומחוברות מצוירות. על אף קשיי השפה לאט לאט ברור היה לי שצומחת כאן אהבה גדולה. התאמצתי לבקר אותה בימים בהם החייט עבד… בוקר אחד, בפיק ברכיים ולב הולם משכתי אותה אלי בעדינות. היא נענתה, אז כרכתי את זרועותיי סביבה ונישקתי אותה  בפעם הראשונה, בפחד, בחשש, זאת עדיין לא הייתה תשוקה, אולי תפילה חרישית להצלחת הקשר.

 

מרגע זה ואילך פקדתי את הבית בכל פעם שנזדמן לי. הייתי מתאכזב קשות כשראיתי את החייט שקוע בכורסתו ומנמנם ומאושר עד הגג כשנפקד. על אף המצב הכלכלי הקשה של השניים דאגה תמיד בעלת הבית לבקבוק יין מוסקט מתוק על השולחן הפרחוני והמסודר. היה ברור שהיא אוהבת להתנשק ולהתגפף איתי ואני מצידי נהניתי לא פחות מהפגישות ומכל השאר… הפסקתי לצייר וכל כולי הייתי שקוע  ב א ה ב ה. כך המשכתי לבקר את הבעל בערבים כדי לדבר על פוליטיקה ובבקרים להתגפף ולהתנשק עם אשתו היפה והרומנטית.

בוקר אחד,  כשהחזקנו ידיים תחת השולחן הפרחוני ושמענו את האופרה שגם אני התחלתי לאהוב פתח פתאום בנה הבכור את דלת הכניסה לבית. הוא הבחין בבקבוק  היין שעל השולחן ובכוסות החצי מלאות, ואמר בחיוך שובב: "יש כאן אווירה מאוד רומנטית!"  אשת החייט הסמיקה כעגבנייה ואני הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. אחרי המקרה הזה אילצתי את עצמי בייסורים לבוא רק בערבים בעיקר כדי לראות אותה וגם כדי לפטפט קצת עם בעלה על אירועי היום. לפעמים עוד החזיקנו ידים מתחת לשולחן העגול או העברנו בינינו פתקים בצרפתית ומי שראו אותנו היו הבנות הקטנות שהתרוצצו בין רגלינו. אך הן שמרו את הדבר בסוד, או אולי לא הבינו במה מדובר. אהבתי אותה, את אשת החייט וגם היא אהבה אותי אך ידעתי שזה חייב להפסיק לפני שיהיה מאוחר.

זה כמה חודשים שלא ביקרתי בבית החייט, ערב אחד החייט שאל את בנותיו: "למה דויד, לא בא לבקר יותר?" והם הסתכלו אחת על השניה וענו לו במקהלה :"לדויד יש חברה חדשה!".

העיירה גדלה והוכרזה עיר בישראל, אשת החייט זקנה, אך בעיניי היא נשארה האישה בעלת העיניים היפות ביותר בצפון. לא שכחתי אותה וכשנפגשו במקרה ברחוב הייתי מחזיק את ידה ומתרגש שוב כמו בפגישתנו הראשונה.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

הפרוטה והירח

הביטי נא אל הירח
אולי תהיי קצת מבסוטה
בינינו כל אחד יודע
שבכיסי אין אף פרוטה

הוי הפרוטה והירח
מה נורא האביב
עם גירעון בתקציב
לו רק הייתה פרוטה אחת
היה האושר בא מיד
הוי הפרוטה והירח

הוי הפרוטה והירח
זה צמד חמד מני אז
אם יש פרוטה ויש ירח
גם הרומן חביבי זז

הוי הפרוטה והירח
מצב רומנטי עד בלי די
כי לפלמחניק יש ירח
אך איפה הפרוטה אחי

הוי הפרוטה מן הירח
רחוקה עד מאוד
ובינתיים עבוד
אולי יבוא עוד יום אחד
וייפגשו בבת אחת
גם הפרוטה והירח

הוי הפרוטה והירח
הנושא הוא ישן
אך הוא מתאים בכל זמן
רעי לו פעם אך הייתה
פגישת ירח ופרוטה
היה השיר יותר שמח.

את השיר הידוע "הפרוטה והירח" שמעתי בפעם הראשונה בהיותי בן שש עשרה כאשר למדתי בית הספר הקדם- צבאי "נעורים". מקום נפלא בחוף הים ליד כפר ויתקין. מדריך הקבוצה שלנו שינה את השיר והפך אותו ליותר רומנטי ומתאים להצגה שהעלנו בבית הספר. על הבמה החזקתי בידה של בחורה שחרחורת חיננית, שרנו את השיר של יפה ירקוני כשאור הירח מאיר  ממעל. לא הייתה נשיקה, אבל זה לא פגע באווירה הרומנטית, גם אנחנו וגם הקהל נהננו נורא.

מאז, בכל פעם שהיה לי מצב רוח טוב  זמזמתי אותו רחוק מכולם במקלחת כדי שאיש לא ישמע אותי ולא יצחק. אבל רק כשהתבגרתי והייתי לבעל משפחה, שעליו הוטל לכלכל אותה, הבינותי באמת את פירוש המילים.

***
בטרם יצאתי מרחם אמי, הודיע לי המלאך גבריאל: שמע נא דויד, עוד מעט תצא לעולם קר ואכזרי, בו בני אדם נלחמים ביניהם כמו כרישים. לא אוכל לצערי הרב, להבטיח לך שתהיה עשיר כמו רבים המבלים את ימיהם במסעדות יקרות ובתי הקפה, אינם עושים מאומה והכסף דבק בהם. זהו הגורל, כך כבר כתוב בספר הגורלות הנמצא בידי הגדול והנשגב. אבל במקום כסף אוכל למסור לך כשרון לראות את היופי שבעולם ולתאר אותו בעפרונות ובצבעים שלך. ראיתי איך אתה מתבונן שעות שלמות בעננים הלבנים שמתגלגלים בשובבות זה על זה ויוצרים צורות המתחלפות בצורות אחרות . אתה בדמיונך העשיר רואה בהם חיות, ציפורים ופנים של בני אדם, ידעתי שרבה תבונתו של הקדוש ברוך הוא שהחליט, שתהיה צייר.

ואמנם כשנולדתי מימשתי את נבואתו של המלאך גבריאל. מיד אחרי שידעתי להתנודד על רגלי, מצאתי במטבח חתיכת פחם והתחלתי לשרבט ולקשקש. מאותו רגע לא מש הפחם מידיי. ציירתי על המדרכות כל מיני צורות ואחרי שאימי  הרביצה לי על הידיים, כשתפסה אותי  מקשט את הקיר הלא מקושט בחדרי –  אבי, שהייתה לו הבנה לאומנות, חיכה כמה שנים והביא לי לבר המצווה קופסת עם צבעים בצורת כפתורים צבעוניים, מכחול ועיפרון והזהיר אותי: "חלילה לך לקשט את הקירות בצבעים אלה".

יחד עם הצבעים קיבלתי שקית רקומה ובה תפילין, ספר תפילות ותנ"ך מעוטר ברישומים מדהימים של הצייר דורה, שהיוו השראה רבת שנים לציוריי. "קח כל פיסת נייר נקייה וצייר עליה כרצונך" אמר לי אבא כשראה את העיניים שלי נוצצות למראה הצבעים "אבל אל תצייר על המדרכות ועל הקירות. אמנם האדם הקדמון היה מצייר על הקירות במערות ציורים עם פחם שטבל בשומן ואלה נותרו עד היום כאילו ציירו אותם אתמול וציירים גדולים כמו מיכאל אנג'לו קשטו את קירות הכנסיות, אך עד שתדע לצייר כמוהם תתאמן בבקשה על נייר". הסכמתי.

לפני שאני התחלתי לצייר, היה ברור לכל שהצייר הכי מוכשר בביתנו הוא אורי, אחי הבכור. זכור לי שיום אחד בגיל שש או שבע כשהיינו עוד במרוקו, הסתובבתי סביבו כשצייר על נייר בצבעי מים את הנוף של מוגדור, מפרשיות בים בצבעים מאוד בהירים,ואני התעטשתי בטעות על הציור דבר שלכלך את השמיים והים הכחולים והבהירים. אורי קם בזעם, ובמקום להגיד לי לבריאות נתן לי סטירה מצלצלת. הוא עשה מהציור שעבד עליו כל היום כדור וזרק אותו לפח, אך אני לא נרתעתי. המשכתי להתבונן בו מצייר וללמוד ממנו על צבעים וטכניקות כשאני יושב במרחק ביטחון ממנו.

את הציור האמיתי הראשון שלי ציירתי כשהייתי בן אחת עשרה ונשארתי לבד בבית. לקחתי נייר וציירתי בעיפרון קרובת משפחה שתמונתה הגדולה קישטה את חדר השינה של ההורים. הופתעתי לטובה מהציור שהיה קרוב מאוד למציאות, כאשר הגיעו הורי רצתי אליהם בגאווה עם הציור והם התרשמו ועודדו אותי להמשיך לצייר.

מאז לא ידעתי שיעמום מהו. יכולתי לשבת שעות ולצייר בכל שעה חופשית שהייתה לי ומילאתי גיליונות על גיליונות בציורים צבעוניים. כך היה בילדותי וכך זה המשיך כשהייתי כבר נער וגבר, התמסרתי כל כולי לציור, ציירתי מתוך דחף פנימי והצלחתי להוציא תחת ידי ציורים מלאי צבע בסגנון הציירים האימפרסיוניסטים. הוקסמתי מהנוף של הגליל ומהאור הזוהר, ציירתי את השדות הירוקים ואת פרחי הבר צבעוניים פעמים אין ספור בצבעים של ציירי פריס, זאת הייתה התקופה הרומנטית שלי, ציירתי ללא הפסק. יום אחד ציור שקראתי לו "דייג לילי", הציור הושפע מאוד מ"לילה זרוע כוכבים" של ואן גוך. גם בציור שלי הייתה התנגשות בין צבע לצורה, קו עז ובסגנון צבעוני ומלא ביטוי.

"דייג לילי", שמן על בד תיאר דייגים הדגים בחשכת הליל לאור הפנסים בסירתם. הפנסים בסירות הפיצו אור הדומה מאוד לאור שהפיצו הכוכבים של ואן גווך. הציור הוצג בית התרבות בקרית שמונה יחד עם ציורים של ציירים מהקיבוצים בגליל העליון וכשבאתי יום אחרי פתיחת התערוכה מצאתי על הציור שלי מדבקה אדומה סימן שהציור נמכר, שמחתי עד השמיים. הציור הראשון שנמכר בתערוכה היה שלי! להפתעתי אחרי כמה ימים נעלמה המדבקה. שאלתי בחשש את מנהל בית התרבות לפשר הדבר, הוא אמר לי: "הקונים התחרטו היות ואתה לא מפורסם", בשניה הזו הרגשתי איך כל הפיוזים המרוקאים שלי נדלקים. "למה לא לקחת מקדמה?"  שאלתי בכעס ורציתי להוריד את הציור מהקיר באותו הרגע. אבל מנהל בית התרבות לא נבהל "אני לא מציע לך להוריד אותו מהקיר, כי ראש העיר הבטיח לי אישית שהוא קונה את הציור שלך."

וכך הגיע אחר כבוד ציור השמן שלי "דייג לילי" במסגרת זהב מפוארת שהוזמנה במיוחד בקריית שמונה למשרדו של ראש העיר והיה תלוי על הקיר האחורי.

כשהתחילו לפול הקטיושות הראשונות בקרית שמונה הגיע לעיר צוות של הטלוויזיה ההולנדית. טבע הדברים, באו לראיין את ראש העיר בלשכתו. תוך כדי הצילומים לא הפסיקו אנשי הצוות להתפעל מציור הואן גווך שהיה תלוי מולם וצילמו אותו יותר מאשר את ראש העיר. בתום הראיון הם שאלו את ראש העיר בתמיהה "מה, יש ציור של ואן גווך שאנחנו לא מכירים?!", "זה לא ואן גווך" אמר להם ראש העיר בחיוך "זה אלמוזנינו! זה שוטר שלנו שצייר את הציור חפשו אותו בתחנת המשטרה!". הם אמנם באו וחיפשו אותי, אבל אני הייתי בחופשת אירוסין ורק כשחזרתי גיליתי שהציור שלי שיגע את ההולנדים.

אני מודה. התרגשתי, לכן הלכתי לבית העירייה וביקשתי מראש העיר להעיף בו בציור שלי, מבט אחד, כדי להיזכר ולהבין ממה ההולנדים התלהבו כל כך. נכנסתי לחדרו של ראש העיר, הבטתי בציור שלי ונתקפתי געגועים עזים. רציתי לגשת ולהוריד אות מהקיר, לקחת אותו איתי הביתה. לא יכולתי להבין איך הסכמתי למכור ציור שלי, אפילו אם זה לראש העיר…

מאז גמלה בליבי החלטה, אני לא מוכר את הציורים שלי ועמדתי בה הרבה שנים. ובכל זאת בא היום ונאלצתי להיפרד מהם. אהבתי את הירח בכל צורותיו, אבל הפרוטה, בת זוגתו של הירח, היא שהכריחה אותי למכור אותם. וכך קרה הדבר: בשנות השישים בהיותי סייר במשטרת ישראל בקרית שמונה הכרתי מעצב פנים עולה חדש מרומניה בשם אריה גולד שהתנדב לעבוד איתי משמרת לילה במשטרה. לאריה הייתה חנות וילונות קטנה במרכז העיר, וכך הסתובבנו בלילה ארוך במיוחד השוטר המרוקאי ומעצב הפנים הרומני בעיר השקטה והשוממה ,שבלילות הרחובות והסמטאות הצרות שלה מתמלאות חתולים מיוחמים המחקים יבבות של ילדים. 

סיפרתי לאריה שאני מצייר, אבל הוא לא התלהב במיוחד. ראשית, מפני שלא ראה את הציורים, שנית מפני שיש הרבה אנשים שלא מאמינים ששוטרים יכולים לעסוק בדברים אחרים חוץ מדוחות תנועה. המשמרת עברה מהר מאוד תוך שדיברנו רק על אומנות. למחרת הזמנתי אותו ואת אשתו החיננית קוקי לביתי. ערכתי לשניים הכרות עם אישתי, ומשם לקחתי את אריה לראות את הציורים. אריה שהיה לו ניסיון עשיר עוד מרומניה באומנות התלהב מאוד, ראיתי את זה על הפנים שלו, אך בשלב ההוא, הוא לא אמר לי את זה, רק אמר "יפה, יפה" וספק כפיו. אני שמחתי על כך, חוות דעתו הייתה חשובה לי.

הלכתי להכין לכולם תה, וכשחזרתי ראיתי את אריה ואת אישתי עושים קומבינות… אישתי הממולחת שכנעה אותי למכור לאריה כל ציור בעשר לירות. עם המשכורת המשטרתית של אז, כמו היום, אי אפשר היה לגמור את החודש ואנחנו היינו צריכים כל פרוטה. בצער רב וביגון קודר, מסרתי לידיו של אריה את הציורים שבחר מתוך המבחר שהיה לי: ציורים בצבעי מים, שמן, פסטל או פחם. הוא כמובן בחר את הציורים הכי יפים, כל פעם התפללתי שלא ייקח ציור מסוים ודווקא אותו הוא בחר. בלוק ציור שלם שכל דף צויר עם כל הנשמה עבר לידיו. בסופו של דבר לקח אריה את התמונות, חיבק את קוקי והשניים יצאו את הדלת משאירים אותי עומד בחדר המיותם מציורים אבל וחפוי ראש.

היום כשאני נזכר במכירת הציורים האהובים שלי ובכמה הרוויח עליהם אריה גוולד, אין בלבי כלום עליו. אחרי הכל הוא לא צייר ולא מרגיש מאומה מתוכן הציור. הוא נולד כדי להיות סוחר עם חוש מסחרי ובתמונה ראה סחורה כמו כל סחורות. הוא פשוט נולד תחת מזל "פרוטה" ואני נועדתי להתהלך תחת "הירח", להביט עליו בלילה ולראות בו כל מיני צורות. מה לעשות? המלאך גבריאל חונן אותי בכשרון צייר וכזה אשאר עד סוף ימי חיי.

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

התפוז/דויד אלמוזנינו

לפני כמה שנים, החלטתי לתרום מעט מזמני לקהילה, אחרי עמל של שנים רבות במשטרת ישראל, זה היה שינוי מרענן, התמזל מזלי והועסקתי ב"אגודה למען הקשיש" באילת.

גיליתי להפתעתי שעבודה זו גורמת לי הנאה רצופה חוויות. כך הכרתי את בני הדור ההוא אשר גדשו סיפורים ושמחו לפרוש אותם לפניי. ואני מיהרתי לקטוף אותם. ליקטתי אותם בהנאה והתענגתי יחד איתם על הימים ההם שלא יחזרו עוד. בעת שסיפרו לי את סיפורם, הזמן עצר מלכת עבורי ובוודאי עבורם. לפתע נראו זוהרים יותר  נלהבים יותר לפתע, נראה שהכל  קיבל משמעות אחרת בחיים. אולי בגלל העובדה שנמצא מולם בחור "צעיר" אשר מוכן להקשיב לכל מילה היוצאת מפיהם.. ואני כאן, פעור פה ונלהב, חיוך רחב ופנים סמוקות, מברך על עבודה ההתנדבותית שהזדמנה לי באמצע דרכי. …….

את העבודה לא לקחתי כעבודה ממש, כי השכר היה זעום, אז הרגשתי יותר כמתנדב מאשר עובד וכשאתה מתנדב אתה עושה את העבודה ביותר הנאה.

 בעבודתי באגודה בין היתר הייתי צריך לחלק בצהריים אוכל לקשישים בבית . לא רציתי סתם "לזרוק" את האוכל לקשיש ולברוח ידעתי כמה הזקן ממתין למנת הצהריים שלו וכמה היא חשובה בשבילו אז התייחסתי לכך בכבוד הראוי. וכך הכרתי הרבה אנשים טובים ומעניינים.

 יום אחד הלכתי לתת אוכל למשה מאירי והיות וחבבתי את הזקן במיוחד נתתי לו בנוסף למנת האוכל הרגילה גם תפוז אחד ממני מתנה וכך נולדה לה חברות נפלאה שנמשכה כמה שנים טובות.

 "הוא אמר לי אתה יודע מתי נתנו לי לאחרונה תפוז מתנה זה היה לפני 50 שנה… הייתי פועל דפוס ופעם בשנה היו נותנים לנו תפוז לא היה אז כסף בארץ ועבדנו כמעט ללא תשלום הסתפקנו רק במנת אוכל ליום שהביא לנו העורך האחראי, בית הדפוס היה ממוקם ליד פרדס אך תפוז היינו מקבלים רק פעם בשנה".

 ואז התארגנתי כך שבחלוקת ארוחת הצהריים לקשישים אני מחלק את האוכל לכולם ומגיע אל משה אחרון כדי להישאר אצלו קצת… כאשר הייתי מגיע לביתו הוא היה לבד עם העיתון. לא היה אף אחד בבית הבית היה שקט ומאוורר בעל הבית ואשתו בעבודה והילדים בבית הספר. בכל פעם שהבאתי את האוכל הוא היה שמח לראות אותי,הייתי מעביר את האוכל החם לצלחת ומגיש לו מזלג וסכין והוא היה מתחיל לאכול ובעשר דקות רבע שעה שעמדו לרשותי , לפני שיזעיקו אותי  מהמרכז הוא היה מספר לי סיפורים על בית הדפוס שהיה ממוקם ליד פרדס בו עבד בצעירותו בתל אביב.

 משה נולד ב- 1900 בכל זאת הוא היה ערני וצלול ולא סיפר לי אף פעם סיפור פעמים. את תורת הדפוס למד בנערותו כחניך בבית דפוס בעיר אאכן שבגרמניה, ואחר כך עבד בבית הדפוס קטן, בברלין. לפני בואו לישראל למד עברית, ערבית ואנגלית, משום שסבר, שכאיש דפוס עליו לדעת את שלוש השפות הרשמיות בארץ שבכוונתו לחיות בה.

 משה הצטרף אל פועלי דפוס "אחדות" בתל אביב ב- 1932 העתיד אז לא היה ורוד ופועלי הדפוס הרוויחו גרושים, אך משה חשב שהם בונים את עתיד הארץ. בבית הדפוס היו כבר אז כמה מכונות דפוס ישנות, והמכונאי הצליח להפיח בהם חיים שיפץ אותם והצליח להביא אותם לעבודת דפוס של ממש ומשה היה מאוהב בהם.

 במרתף מתחת לבית הדפוס היו כמה עובדים לבושים סרבלים כחולים, הם היו צריכים למלא את לוחות הפלדה הכבדים שהיו על שולחנות העימוד באותיות ומשפטים ושורות עשויים עופרת, כתובים בכתב ראי מהופך. אוי ימי דפוס העופרת די היה שתוסח הדעת של פועל הסדר ובטעות ידפיסו אצבעותיו אותה שורה פעמיים . לעמד הרי זאת אמנות. אומנות התמרון בין הפקודות  שמחלק העורך, מלא החשיבות מן האולימפוס של קומת המערכת, לבין הביצוע של העבודה עצמה. על כן רק פועל דפוס שמישש באצבעותיו את החומר ששמנו עשויות מילים יודע שגם המילה "עתיד",היא כמו הבחורה הכי יפה בפריז לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה.

 ואז כאשר כל שורות אותיות העופרת היו מונחות במקומם החלו מכונות הסדר דמויות העוגב שעמדו עד עכשיו בדממה לתקתק לצלצל , לצפצף, לקשקש ולהמהם את חלקם בסימפוניה לתזמורת של ברזל ונחושת, הם פלטו בחזרה שורות של אותיות קטנות.  משה היה אז צעיר ודינמי והנעת גלגלי ההדפסה, ריחם החזק של אותיות הסדר בבלט ותחושת כתמי הדפוס הנדבקים לו לאצבעות מילאו אותו אושר .משה אהב את התוצאה המוגמרת של ספר מודפס מוצר מודפס שרובו ככולו עבודת אמנות.

לבית הדפוס היו באים כל הסופרים העבריים ביאליק, שי עגנון ושלונסקי ..ואחר כך חיים גורי  חנוך בר טוב ויוסי יזרעאלי.משה יהיה מאוהב בשלונסקי שנחשב לאבי השירה הארצישראלית,– בבית הדפוס היו קוראים לו בהערצה "המאסטרו". כששלונסקי היה מגיע לבית הדפוס כל המכונות היו מפסיקות לעבוד חוץ מאחת, כל העובדים היו מתאספים סביבו ומאזינים בקשב רב לדבריו. שלונסקי הקרין תדמית של משורר בוהמיין, מלא הומור ושופע חידודי לשון. אולם הוא היה גם איש עבודה ששקד על שיריו ועל תרגומיו המופלאים. משורר רב-פעלים, ממחדשי הלשון העברית, עורך מחונן, כתב ספרי ילדים ותרם ליציקת יסודותיו של התיאטרון בארץ. שלונסקי היה מעורה בחיי התרבות, ממייסדי הוצאת 'ספרית פועלים' ו'צוותא', משורר שנטל חלק במאבקים לשינוי פני החברה.הוא היה מלא מרץ ותנופת נעורים שאצה לו דרכו אל הפסגה בנסותו לרשת את מקומו של ח"נ ביאליק. אדם שהצליח להציב את הספרות והסופרים במקום מרכזי ולהוכיח לחברה החלוצית כי בניית מרכז תרבותי חשובה לא פחות מבניינה החומרי של הארץ. יוצר מרכזי בתרבות העברית ולמי שחידש את הלשון העברית .

אהבתי את הסיפורים של משה על הסופרים העבריים שהיו מבקרים בבית הדפוס ולי היו מוכרים רק מרחובות תל אביב והנה עכשיו התמזל מזלי יושב מולי אדם שראה את כל האנשים המכובדים האלה במו עניו דיבר איתם ונגע בהם. וכך לרגע הייתי מתנתק מכל העבודה שמחקה לי ונכנס יחד עם משה לבית הדפוס האפל ומריח את ריח הדפוס שמתפשט באוויר, והיה נדמה לי אפילו שראיתי את חיים נחמן ביאליק שאני מכיר היטב מרישום בשחור לבן על אחד הספרים בספריה שלי.

וכך עברו הימים ובהשפעת משה מאירי והסיפורים שלו על הסופרים,  גם אני רציתי להיות סופר לכתוב סיפורים ולהתרגש כשספרי יצא מבית הדפוס ויהיה לו את הריח המיוחד שיש לספרים חדשים. חשבתי , אנשים אוהבים סיפורים יקראו את הסיפורים ודרך הסיפורים שלי הם יספרו לי את הסיפורים שלהם . אחרי כשעזבתי את העבודה באגודה המשכתי להיות בקשר עם משה, שלא רצה לקבל יותר אוכל מהאגודה וסיפר שאין לו שום טעם… כשספרי יצא לאור משה היה כבר בן תשעים ולא בריא במיוחד. ויום אחד בנו התקשר והודיע לי בצער רב שאביו נפטר ושאני יבוא להלוויה, זה היה מאוד עצוב בשבילי כי ידעתי שעם מות הזקן נעלמה לה ספריה שלמה של סיפורים נפלאים על הארץ הזאת.

אחרי כמה ימים הבן של משה מתקשר אלי ומספר לי שהוא עשה סדר בניירות של אביו ולהפתעתו מצא דף עם כמה מילים עבורי, זה היה כבר ד"ש מעולם אחר.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930