יחס דת האסלאם לדתות האחרות


דברי משפטנים ג׳האד – בת יאור

דברי משפטניםבת יאור

  1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî, de son nom complet Abû Muhammad Abdullah ibn Abî Zayd al-Qayrawânî (arabe : أبو محمد عبد الله ابن أبي زيد القيرواني), né en 922 et mort en 996 à Kairouan en Ifriqiya (actuelle Tunisie), est un juriste malikite.

Surnommé le petit Malik, son ouvrage le plus connu, Al-Risâla ou L'Épître est considéré comme le troisième ouvrage de référence du malikisme après Al-Muwatta de l'imam Mâlik ibn Anas et la grande Al Mudawwana de l'imam Sahnoun. Il est membre de la tribu berbère des Nefzaouas. Il passe la majeure partie de sa vie à Kairouan.

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî contribue par ses écrits à la régression du chiisme dans l'Ifriqiya du xe siècle et à la propagation du malikisme en Afrique du Nord et en Afrique occidentale.

أبو زيد القيرواني هو عبد الله (أبومحمد) بن عبد الرحمن (أبي زيد) القيرواني ولد بالقيروان بتونس سنة 310 ه المافق ل 922 م وهو من أعلام المذهب المالكي. و قد لُقِّب بـ " مالك الأصغر "

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

הכיבוש -מנהגים וחוקים בדת האסלאם – בת-יאור

 הכיבושבת יאור

חוזה השלום בין חבִּיב בן מַסְלָמה  לנוצרים של טיפליס (גרוזיה, שנת 653 לערך)

בשם אללה הרחמן והרחום. אלה דברי חביב בן מסלמה אל תושבי טיפליס השוכנת במנג׳ליס בגֻ׳רְזאן אל־הורמוז, להבטיחם כי שלום יהיה להם, לכנסיותיהם, למנזריהם לפולחני־דתם ולאמונתם, אם אך יכירו בהשפלתם ויעלו מס בסך דינר אחד לכל בית־אב. לא תצרפו שני בתי־אב לאחד למען הפחית את המם, וגם אנחנו לא נחלק בית־אב לאחדים למען הגדילו. חובה עליכם לתת לנו עצה וסעד כנגד אויבי אללה ונביאו ככל אשר תוכלו, וחובתכם לארח את המוסלמי הנצרך למשך לילה אחד ולהמציא לו אותו אוכל אשר יאכלו ״עם־הכּתב״ – כך, בהסתמך על האמור בקוראן ט, 29, קראו המוסלמים לאנשי דתות־הייחוד האחרות, כלומר היהודים והנוצרים – והמוּתר לנו באכילה. אם נחשל מוסלמי אחר חבריו ונפל לידיכם, הבא תביאוהו אל קבוצת ה״מאמינים״ הקרובה ביותר, אלא אם כן יעמוד לכם דבר־מה לשטן. אם תשובו לשמוע לאללה [תתאסלמו] והקפדתם על התפילה אחינו אתם לאמונה, ואם אין — יושת עליכם מס־גולגולת. והיה אם יתנפל עליכם אויב מאויביכם והכניעכם בעוד המוסלמים טרודים ולא יוכלו

לבוא לעזרתכם, לא תחול האחריות על המוסלמים גם לא יפרו בזאת את בריתם עמכם. הדברים האמורים למעלה הם זכויותיהם וחובותיכם ואללה ומלאכיו עדים, ודי כי יהיה אללה עד. (עמי 317-316)*

המקור: בלאד׳ורי, פֻתוּח אֶל־בֻלדַאן.

כיבוש ארמניה הנוצרית

אחרי הדברים האלה נכנס מרואן לארץ אל־סריר, טבח את יושביה והדביר בה מבצרים אחדים. המלך ניאות לקבל את מרותו ולשמור לו אמונים וקיבל עליו לתת בכל שנה 1,000 צעירים — 500 עלמים ו500 עלמות — שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 100,000 מודַיָלים אשר יובאו לאסמי אל־באב. מרואן לקח ממנו ערבון.

יושבי תוּמאן עשו שלום עם מרואן וייאותו לתת בכל שנה 100 צעירים — 50 עלמות ו־50 עלמים — כולם גבהי־קומה, שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 20,000 מודַילים לאסמים. (עמי 326)

הערות המחבר : מרואן בן מוחמד (נפי 750), אחרון הח׳ליפים לבית אומיה בדמשק, לשעבר מושל ארמניה.

מודַילים – המדובר במידה הקרויה modias, בלאטינית modium, והיא מידת חטים שמשקלה 8.75 ליטראות. בין 173 ל-299 מ"ל סמ"ק

כיבוש מצרים הנוצרית

עמרו אל־נאקִד, מפי ספיאן אבן־וַהבּ אל־ח׳ולאני:

״כאשר כבשנו את מִצר (מצרים) בלי לכרות עמה ברית, קם אל־זֻבַּיִר ויאמר אל עמרו, ׳חלקֶנה׳; וימאן עמרו. אז אמר אל־זבַּיר, ׳חי אללה כי תחלקנה כאשר חילק הנביא את ח׳יבר׳. זאת כתב עמרו אל עומר שהחזיר לו בכתב לאמור, ׳הניחֶנה כמו שהיא, ונבנו ממנה שילֵשים וריבּעים׳. אמר עבדאללה בן והבּ: ׳מסורת באותה רוח נמסרה לי מפי אבן להיעה… מפי ספיאן אבן-וַהבּ׳״.

הערות המחבר : אל־זֻבַיִר אִבְּן אל־עַואם, מחשובי חבריו של מוחמד, נהרג ב־656.

כאשר חילק הנביא את ח׳יבר התנאים שנתן מוחמד ליהודי ח׳יבר נעשו תקדים בטכסיסי־הצבא המוסלמיים. ההסדר הסתכם בכעין אריסות, שעל־פיה נשתמרה החזקה על האדמה, כנגד אחוז מתנובתה. לעתים קרובות העדיפו הערבים הסדר מסוג זה בשל אי־רצונם לעבוד את האדמה.

איגרת עומר אבן אל־ח׳טאב אל סַעַד אבן־אבי־וַקאץ – מצביא ערבי , נפטר בשנת 671 – כובש אל־סואד(עיראק)

 קיבלתי איגרתך אשר בה אתה אומר כי ביקשוך אנשיך לחלק ביניהם את כל השלל אשר קצב להם אללה. כאשר תקבל את איגרתי בדוק ומצא מה הנכסים והסוסים אשר רכשו החיילים רוכבי ״סוסים וגמלים״ ** וחילקתם ביניהם, אחרי קחתך חמישית מהם. אשר לקרקע ולתעלות ההשקייה, הניחם בידי עובדיהם, למען יוכללו בקצובות המוסלמים. אם תחלקם בין הנוכחים, לא יישאר דבר לבאים אחריהם.

איך לנהוג בקרקע ובתושבים של אל־סואד

אל־חסין משמו של… עבדאללה אבךחאזם: אמר הלז, ״שאלתי את מג׳אהד על דבר ארץ אל־סואד וַיען: לא תיקנה ולא תימכר. זאת משום שבזרוע נכבשה ולא חולקה. נחלה היא לכל המוסלמים״.

אל וליד אבן־צאלח… משמו של סלימאן אבךיסאר: ״עומר אבן אל־ח׳טאב הניח את אל־סואד לנמצאים עדיין בחלצי גברים וברחמי אמהות (ז.א., הדורות הבאים), כי ראה בתושבים בני חסות (ד׳ימים) אשר מס [ג׳זיה] ייגבה מהם וח׳ראג׳ מאדמתם. לפיכך הריהם ד׳ימים ולא יימכרו לעבדים.

עומר אבן אל־ח׳טאב ביקש לחלק את אל־סואד בין המוסלמים, לפיכך ציוה לפקוד אותם [את התושבים]. כל מוסלמי קיבל שלושה איכרים כמנת־חלקו. קיבל עומר את עצתם של רעֵי הנביא, ועלי אמר, ״השאירם והיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. על כן שלח עומר את עות׳מאן אבן־חֻנַיִף אל־אנצארי אשר קבע לכל איש שומה של 48, 24 או 12 [דרהם].

בלאדֻ׳רי(נפ' 892), פתוח אל־בלדאן(ספר כיבושי הארצות). (עמי 423)

תעודות ומאמרים על יחס האסלאם לגבי דתות האחרות….בת-יאור

  1. 3. גורל השטחים המסופחים והעמים הנכבשיםבת יאור

עומד אבן אל־ח׳טאב(644-634) משיב למוסלמים הדורשים לחלק את אדמות עיראק וסוריה (ארץ־ישדאל) בין המנצחים.

אך אני סברתי שלא היה לנו עוד מה לכבוש לאחר ארץ־כּסרא [פרס], שכבר נתן לנו אללה את אוצרותיה, אדמתה ועמה. את הנכסים הפרטיים חילקתי בין כובשיהם לאחר שחיסרתי חמישית והקציתיה למטרה אשר לה נועדה. ראיתי צורך לשמור את האדמה והלא־ערבים היושבים עליה, ולגבות מהם ח׳ראג׳ על אדמתם ומס־גולגולת (ג׳זיה) מכל איש, הלא הוא פיא  לטובת הלוחמים המוסלמים, הם וילדיהם ויורשיהם. וכי סבורים אתם שיוכלו איזורי־הספר האלה להישאר בלי אנשי־מלחמה אשר יגנו

עליהם? וכי סבורים אתם שאין צורך לכסות את הארצות האלו רחבות־הידיים — סוריה (ארץ־ישראל), ארץ־הנהריים, כופה, בצרה, מצר (מצרים) — באנשי־חיל שצריך לשלם להם שיכר בעין יפה? ושכרם מניין יבוא אם יחולקו האדמה ויושביה כאחד ?

הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.

סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

כאשר החליט עומר שלא לחלק את השטחים הכבושים בין כובשיהם, משעה שהראה לו אללה את הפסוקים הקובעים לענין זה בספרו הקדוש [הקוראן], היה בכך לגביו ולגבי פעלו משום אות של הגנה ממרום וברכה לכל המוסלמים. כאשר החליט לאסוף את מם הח׳ראג׳ ולחלקו בין המוסלמים היה הדבר לברכה לכל העדה, שהרי לולא נתייחד הכסף לתשלום שכרם ומזונם של אנשי־המלחמה כי אז לא היו גלילות־הספר מיושבים מעולם, החיילים היו חסרים את האמצעים הנחוצים להמשיך במלחמת־המצוה (ג׳האד), והיה מקום לחשוש שמא ישובו הכופרים אל נחלותיהם מלשעבר, לפי שאז לא היו לוחמים ושכירי־חרב מגינים עליהם. אללה מיטיב לדעת את הטוב בכל אשר הוא!

בני ארצות־המלחמה והבדווים שהתאסלמו כדי לשמר בידיהם את אדמותיהם ונכסיהם.

בת יאור

בני ארצות־המלחמה והבדווים שהתאסלמו כדי לשמר בידיהם את אדמותיהם ונכסיהם.

הוי אמיר המאמינים, אתה שאלת מה הכללים החלים על אלה מיושבי ארצות־המלחמה המתאסלמים כדי להציל את חייהם ואת נכסיהם. חייהם קודש הם, הקניינים אשר למען שמירתם התאסלמו נשארים רכושם, והוא הדין אדמותיהם, שתוך כך הן הופכות להיות אדמות החייבות במעשרות ממש כבאל־מדינה, מקום שם התאסלמו התושבים עם בוא הנביא ואדמתה חייבת במעשרות. הוא הדין בטאיף ובבחרין וכן גם בבדווים שהתאסלמו, כדי להציל את בורות־מימיהם ונחלתם, שנשארה אדמתם והם מוסיפים להחזיק בה.

הערות המחבר : הוי אמיר המאמינים – המחבר, איש חוק ומשפט, נותן עצה לח'אליף הארון אל ראשיד 786-809

ארצות המלחמה : ארצות " דאר אלחרב ", שנכשו בג'יהאד

כל עם של עובדי־עבודה־זרה שעשה האמאם שלום עמו על־תנאי שיכירו במרותו ותחול עליהם חלוקת השלל וישלמו את הח׳ראג׳, הריהם אנשי־חסות, והאדמה שהם יושבים עליה קרויה אדמת־חראג׳: מס יוּשת עליה על־פי תנאי החוזה, אך ביושר ובלי להפריז בשומה. כל הארץ שהאמאם [השליט] נעשה אדוניה בכוח־הזרוע מותרת בחלוקה — אם כך יחליט, כי בענין הזה הוא בן־חורין גמור — בין כובשיה, ואז היא נעשית אדמת־מעשר; ואם לא ירצה לחלקה, וייטב בעיניו להשאירה בזי יושביה, כמעשה שעשה עומר אבן אל־ח׳טאב בסַואד, הרי יוכל לעשות כן ואז היא נעשית אדמה החייבת בח׳ראג׳ שאי־אפשר לשוב וליטול אותה בחזרה: והמנוצחים הם בעליה לכל דבר, והם מעבירים אותה בירושה ובחוזה, והח׳ראג׳ שחייבים עליה לא יעלה על יכולתם של משלמי המס ממנה.

לא דין אדמתם של ערבים כדין אדמתם של שאינם ערבים כי המלחמה נגד הערבים באה לחייבם בקבלת האסלאם, שהרי אין מקבלים מהם מס־גולגולת אלא אך ורק התאסלמות. ואם השאירו להם את אדמתם הריהי אדמת־מעשר: אפילו אין האמאם משאיר להם את אדמתם והוא מחליט לחלקה, עדיין היא נשארת אדמת־מעשר. ולא כך כשאינם ערבים, שנלחמים בהם לא רק כדי לאסלם אותם אלא גם כדי לחייבם בתשלום מס־גולגולת, ואילו לגבי הערבים רק הראשונה במטרות האלו כוחה יפה לפי שחובה עליהם להתאסלם, ואם אין — מות יומתו. ככל הידוע לנו, לא הנביא גם לא אף אחד מחבריו ולא שום ח׳ליף מאז ועד היום, לא קיבלו תשלום מס־גולגולת מן הערבים עובדי־הגילולים שלא יכלו לבוֹר בין המרת־דת למיתה. אם נוצחו נעשו נשיהם וטפם עבדים, כמעשה שעשה הנביא להַואזן,  בזמן פרשת חוּנַין; אלא שאחרי־כן השיב להם את חירותם. רק עם עובדי־גילולים נהג כך.

הערת המחבר : הוזאן : קונפדרציה של שבטים צפון ערביים, שהובסו בידי מוחמד בקרה חוּנַין

הערבים שבידם ספרי־קודש נגלים [יהודים ונוצרים] דינם כמי שאינם ערבים ומותר להם לשלם מס־גולגולת. כך נהג עומר עם בַנוּ־תַעְ׳לִבּ [הנוצרים],  שאת מעשר־הצדקה שלהם הכפיל חֵלף הח׳ראג׳, ובדומה לזה נהג הנביא כאשר גבה מכל מתבגר בתימן מס בשיעור דינר אחד, או כשוויו במלבושים, שבעינינו הוא דומה [לנוהל שצריך לנקוט לגבי] עמים שבידיהם כתבי־קודש נגלים; בדומה לזה נהג כאשר נתן שלום ליושבי נג׳ראן [נוצרים] בעבור כופר־נפש.

באשר לשאינם ערבים — יהודים או נוצרים, עובדי־גילולים, עובדי־עבודה־זרה, עובדי־אש — יש להטיל מס־גולגולת על הזכרים. הנביא גבה אותו מן האמגוּשים של הַגָ׳ר: ואולם האמגושים הריהם עובדי־עבודה־זרה ואין בידם כתב־קודש נגלֶה. לא ערבים הם בעינינו ואין אנו מתחתנים בנשים מבנות גזעם כשם שאין אנו אוכלים מבהמות שחיטתם. עומר אבן אל־ח׳טאב הטיל על עובדי־הגילולים הזכרים הלא־ערבים של עיראק מס־גולגולת שנחלק לשלושה סוגים: לעני, לעשיר, ולבן המעמד הבינוני. אשר למי שהתאסלמו וחזרו בהם, ערבים ולא־ערבים, דינם כדין ערבים עובדי־עבודה־זרה: להם הבחירה בין המרת־דת למיתה ואינם חייבים במס־גולגולת.

יושבי הכפרים והפרזים, וכן גם הערים, יושביהן וכל אשר בהן, מותר להשאירם על אדמתם, במשכנותיהם או בבתיהם, ככל אשר יחליט האמאם, ורשאים הם להוסיף וליהנות מרכושם תמורת תשלום מס־גולגולת וח׳ראג; אין להוציא מכלל זה אלא ערבים זכרים עובדי־גילולים שאינם רשאים לשלם את מס־הגולגולת ועליהם הבחירה בין המרת־דת למיתה.

כך אפוא יכול האמאם לבחור בין שתי אפשרויות, ששתיהן מקובלות במידה שווה: לחלק [את האדמה] כאשר עשה הנביא, או להניח את הדברים כפי שהיו, כמו שנעשה במקומות שמחוץ לח׳יבר. עומר אבן אל־ח׳טאב לא שינה מאומה בסואד [עיראק]. רוב שטחי סוריה ומצרים נכבשו בכוח־הזרוע ולא נדרשו חוזים אלא בשעת משא־ומתן עם יושביהם של מקומות־מבצר. מאחר שנכבשו הפרזים בידי המנצחים ונלקחו בכוח־הזרוע, נתנם עומר לכלל המוסלמים של אז כמו גם לעתידים לבוא אחריהם. הוא העדיף את האפשרות הזאת, וכך גם האמאם בן־חורין לעשות כטוב בעיניו, ובלבד שיינקטו אמצעי־הזהירות הנחוצים [לבטחון] המאמינים והדת [האסלאם].

ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמח־ח׳ראג׳-בת יאור-יחס דת האסלאם לדתות האחרות

ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמח־ח׳ראג׳בת יאור

אמיר־המאמינים, אשר לשאלתך בדבר ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמת־ח׳ראג׳, כל אדמה, בין שהיא ערבית בין שאינה ערבית, שהמירו התושבים היושבים עליה את דתם, הריהי נשארת בחזקתם ונחשבת אדמת־מעשר, על־פי דוגמת אל־מדינה, אשר יושביה התאסלמו, כמוהם כיושבי תימן. בדומה לזה אדמתם של ערבים עובדי־גילולים נחשבת אדמת־מעשר, שאין לקבל מהם מס־גולגולת ואשר חובה עליהם לבחור בין המרת־דת למיתה, אפילו נכבשה [אדמתם] בידי האמאם. שהרי משכבש הנביא את האדמות השייכות לאוכלוסים הערבים הניחן כפי שהיו, ואדמות־מעשר תישארנה עד היום הזה.

כל מקום שבו חיים לא־ערבים, שכבשו האמאם והניחו למנוצחים, ייחשב אדמה החייבת בח׳ראג׳, אבל היא חייבת במעשר אם יחלקה בין המנצחים. וכי לא ידוע הוא שהאדמות הלא־ערביות שכבש עומר אבן אל־ח׳טאב והניחן לבעליהן המנוצחים הן אדמות החייבות בח׳ראג׳? כל קרקע שאינה ערבית, שתושביה נכנעו בהתאם להסכם ונעשו אנשי־חסות, חייבת בח׳ראג׳.

על כן, הוי אמיר־המאמינים, בחוֹר תבחר לך איש נאמן, מהימן ושקול־בדעתו, יועץ נאמן, שהוא ערובה גם לך גם לנתיניך. בידו תפקיד את גביית כל מעשרות־הצדקה מארצות שונות, שעל פי הוראותיך ישגר אליהן אנשים כאשר יבחר, שיחקור וידרוש בנימוסיהם, אמצעיהם ותשלומיהם, והם יביאו לו את המעשרות מן הגלילות השונים. משעה שנמסרו, תן לו לגביהם הוראות בהתאם למאמר אללה וימלאן אחרי־כן. לא תפקיד בידי גובי הח׳ראג׳ את ענין המעשרות, כי אין לערב את הכנסות האחד עם הכנסותיהם של אלה. אכן שמעתי כי גובי הח׳ראג׳ שלחו בשמם לגביית מעשרות־הצדקה אנשים הנוקטים אמצעי־עוול־ורשע ומטילים תשלומים שאינם חוקיים גם לא כשרים. ל[גביית] המעשרות אין לבחור אלא באנשים שקולי־דעת ובעלי־מידות טובות. […]

אין לאחד את הכנסות הח׳ראג׳ עם אלו הבאות ממעשרות־צדקה או משאר מעשרות, כי הראשון פיא הוא לכל המוסלמים ואילו מעשרות־הצדקה שייכים לאלה אשר להם הועידם אללה בספר־קדשו.

לצורך גביית התשלום של מס־הגולגולת אין להכות את משלמי־המס, גם לא להעמידם בשמש ולא לנקוט שאר שיטות כיוצא באלו, גם לא לגזור עליהם עינויי־גוף המעוררים סלידה. בנועם יש להתהלך עמהם, או לאסרם כדי להוציא מהם את תשלום המגיע מהם, ואין להוציאם לחפשי אלא לאחר שישלמו הכל. אין להרשות לואלי [מושל־פלך] לפטור שום נוצרי, יהודי, אמגושי, צאבאי או שומרוני מתשלום המס, ואין איש יכול לקבל הנחה חלקית. אסור לפטור את האחד ולגבות מחברו, שהרי אין חסים על נפשותיהם וקנייניהם אלא בגלל תשלום מס־הגולגולת, שכאשר הוא מוטל עליהם הריהו חילופו של ח׳ראג׳ [המוטל על האדמה].

לענין לבושם וחזותם של מעלי מס־עובד-יחס דת האסלאם לדתות האחרות

לענין לבושם וחזותם של מעלי מס־עובדבת יאור

יתר על כן, חובה לשים חותם על צוואריהם בעת גביית מס־הגולגולת עד אם יעברו כולם כבני־צאן. שוברים את החותמות האלה אחרי־כן על־פי בקשתם, כמו שעשה עות׳מאן אבן חניף. צריך למנוע מכל אחד מהם להידמות למוסלמי בלבושו, ברכובו ובחזרתו; וצריך שיחגרו כולם חגורה [זוּנאר] למתניהם, שהיא כעין חבל גס שחייב כל אחד לקשרו במתניו: שיהיו מצנפותיהם תפורות מעשה־טלאים: שתהיה על אוכּפיהם לא תְפוּס אלא פיסת־עץ הדומה לרימון: שתהיינה רצועות כפולות למנעליהם, ושלא יתדמו למוסלמים: שלא תרכּבנה נשיהם על אוכּפים מרוּפדים, –  אוכפים יקרים, העשויים עור בלבד ואין בהם חלקי עץ. שלא יבנו בתי־כנסת וכנסיות חדשים בתוך העיר, ושלעבודת־האלוהים יסתפקו באותם [בניינים] שהיו קיימים בזמן הברית שעל־פיה נעשו בני־חסות (ד׳ימה) ושאותם הותירו להם בלי להרסם: הוא הדין לגבי מקדשי־האש [של הזוֹרוֹאסתרים]. רשות נתונה להם לגור בערים הראשיות ובשוקי המוסלמים ורשאים הם לקנות ולמכור שם, אך לא יין ולא חזירים, ובלי להציג צלבים לראוה בערי המטרופולין: ומצנפותיהם תהיינה מוארכות ותפורות מעשה־טלאים, לפיכך תצווה לנציביך שיחייבו את הד׳ימים לקיים אח הדרישות האלו בחזותם, כמו שעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שאמר: ״להבדיל את לבושם מלבוש המוסלמים״.

עומר אבן עבד אל־עזיז חיליף מבית אומיה (720-717), שהתסרסם באדיקותו ובחוקי האסליה נגד יהודים ונוצרים, הקרויים על שמו.

וקבלה היא בידי מעבּד אל־רחמאן בן ת׳אבּת בן תַ׳ובּאן, משום אביו, שכדברים הבאים כתב עומר אבן עבד אל־עזיז לאחד ממושליו: ״לאחר [ברכות־השלום] המוקדמות,  לא תרשה להציג צלב לראוה בלי שתנפצו ותהרסו! לא יורשה יהודי או נוצרי לרכוב על אוכף אלא חובה עליו להשתמש במרדעת, ולא תשתמש אשה מנשיהם באוכף מרופד אלא במרדעת בלבד; בענין זה יש להוציא צווים מפורשים ולמנוע את הציבור מלהפירם. לא יחבוש נוצרי קְבּעה ולא יעלה עליו אריג משי או צניף! הוגד לי כי כמה וכמה נוצרים הכפופים לך שבו למנהגם והם חובשים צניפים, ושוב אינם חוגרים חגורות למתניהם והם מגדלים את שערם בלי לגוז אותו. חי־נפשי! אם יקרה כדבר הזה אצל אלה החיים בתחום שלטונך הרי זה בגלל חולשתך, אזלת־ידך ודברי־החלקות שאתה נעתר להם, והאנשים האלה יודעים, בשובם אל מנהגיהם מקןם, איזה מין איש אתה. פקח עין על כל שאסרתי ומנע ממנו את אלה המצויים בתחום שיפוטך, ושלום. (עמי 196-195)

 

כובע – القبعة هي غطاء للرأس. وقد تلبس من أجل الحماية من أشياء معينة، أو لأسباب دينية، أو للسلامة، أو كملحقات الملابس للموضة. وفي الماضي، كانت القبعات مؤشرًا على الوضع الاجتماعي. وفي المجال العسكري، تدل القبعة على الرتبة والنظام العسكري. وهناك قبعات للرجال وقبعات للنساء، وكذلك قبعات يرتديها كلا الجنسين.

מכתב מעומר אל אבו־עובידה אחדי כיבוש סוריה וארץ־ישדאל

את אשר השיב לך אללה הנח למחזיקיו והטל עליהם מס־גולגולת, כפי יכולתם, ותחולק הכנסתו בין המוסלמים; ויהיו הם מעבדי־האדמה, ובמלאכה הזאת הם בקיאים ולה יצלחו יותר. לא אתה ולא המאמינים אשר עמך לא תוכלו לעשותם פיא שתוכל לחלקי, וזאת בגלל ההסכם שנעשה בינם לבינך ומפני שכבר אתה גובה את מס־הגולגולת שלהם על־פי אמצעיהם. זה הדבר אשר צווה גם לנו גם לך מפי אללה בספרו: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון שאינם אוסרים מה שאסרו אללה ושליחו ושאינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר עד שייכנעו וישלמו לכם גז׳יה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29). כאשר תגבה מהם את מס־הגולגולת לא תוכל עוד לתבוע מאומה, גם לא יהיה לך שום יסוד לעשות כן. תן את הדבר אל לבך! אם נקח את הכפופים לֵגזר הזה ונחלקם בינינו, מה יישאר למוסלמים אשר יבואו אחרינו? חי־אללה, לא ימצאו איש לפנות אליו בדברים ולא עבודה לנצלה. לעומת זאת, אם לא יחולקו הנכבשים בין הכובשים הלא יאכלו המוסלמים בני־ימינו את האנשים האלה כל עוד יישארו בחיים! לאחר שימותו הם ונמות גם אנחנו, יטרפו בנינו את בניהם עד בלי די, כל עוד יישאר להם שריד ופליט, והאנשים האלה יישארו עבדים להולכים בדרך האסלאם כל עוד יעמוד על כנו! על כן חַיֵב אותם במס־גולגולת, גאל את נשיהם וטפם מעבדות, מנע את המוסלמים מלדכאם ומלהרע להם, מלזלול את נכסיהם יתר על מה שהחוק מתיר, ומלא את התנאים שעליהם הסכמת עמהם בנוגע למה שהשארת להם. אשר להצגת צלבים לראוה מחוץ לעיר בעת חגיהם, אל תמנע זאת מהם, רק בלי דגלים או נסים, כפי שביקשו, אחת בשנה; אבל בתוך חומות העיר, בין המוסלמים ומסגדיהם, לא יוצגו צלבים לראוה לעולם! (עמי 218-217)

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳ -דיני מלחמה לפי חוקי האסלאם – בת יאור

סדרי קרבבת יאור

נראה הדבר כי הרעיון המניח ביותר את הדעת ששמענו בקשר לזה הוא שאין כל מניעה לשימושו של נשק כלשהו כנגד עובדי־עבודה־זרה, לחניקתם ולשריפת בתיהם באש, לגדיעת עציהם ומטעי תמריהם ולהרעשתם כבליסטראות, אולם בלי לתקוף במזיד נשים, טף או זקנים באים־בימים! שעם זאת יוכל אדם לרדוף אחר הנמלטים, לעשות כלה בפצועים, להרוג שבויים שאולי יהיו מסוכנים למוסלמים, אך כל זה חל רק על מי שעלה תער על סנטרם, כי האחרים ילדים הם שאין להרגם. אשר לשבויים המובאים לפני האמאם, יבחר הלז להוציאם להורג או לחייבם בתשלום כופר, כטוב בעיניו, ובלבד שתהיה בחירתו הכדאית ביותר למוסלמים והנבונה ביותר לאסלאם. הכופר אשר יושת עליהם לא זהב יהיה ולא כסף ולא סחורה אלא רק תמורתם של שבויים מוסלמים.

עובדי־עבודה־זרה בערבית אַהֵל אל־שִרךּ – أهل الشرك – , הפוליתאיסטים, ״המשתפים״, העובדים לאלים רבים.

כל אשר יביאו המנצחים למחנה, וכל נכסי קרבנותיהם ורכושם, יהיה פיא, אשר יחולק לחמישה חלקים. מנה אחת תותן למנויים בספר הקדוש ושאר ארבע המנות תחולקנה בין החיילים אשר לקחו את השלל בשיעור שתי מנות לכל פרש ומנה אחת לכל רגלי. אם ייכבש איזה שטח, יהיה ביד האמאם להחליט מה הדרך הטובה ביותר שיבוֹר לו לטובת המוסלמים: אם יחליט להניחו, כמעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שהניח את הסַואד [עיראק] לילידי־הארץ — תושבי המקום — חֵלף הח׳דאג' רשאי הוא לעשות כן: ואם יחשוב כי יש להניחו למנצחים, וחילק את האדמה ביניהם אחרי נכותו חמישית אחת. נוטה אני לחשוב שאם בדרך הזאת ינהג, לאחר שינקוט את אמצעי־הזהירות הנחוצים למען טובת המוסלמים, הרי המעשה כשר. (עמי 302-301)

אשר לי, הנה אני אומר כי בידי האמאם להחליט באשר לשבויים: אם יראה כי עדיף הדבר לאסלאם ולמוסלמים, רשאי הוא להוציאם להורג או להחליפם בשבויים מוסלמים. (עמי 303-302)

כי יצורו המוסלמים על מעוז אויב,*** והנצורים ייכלאו בקבלם עליהם מראש את החלטתו של בורר אשר נקבו בשמו, והיה אם יחליט האיש הזה כי לוחמיהם יומתו ונשיהם וטפם יילקחו בשבי, והיתה ההחלטה הזאת כשרה. כך החליט סעד בן מועאד׳ באשר לבני־קוריט׳ה [שבט יהודי בערב].**** (עמי 310)

*** מי שנמנה עם ״אַהֵל אַל־חַרַבּ״, לא־מוסלמים שהמוסלמים חייבים להילחם בהם ולצרף את ארצם לארץ האסלאם.

**** השבט היהודי האחרון שנותר במדינה לאחר הגליית שני השבטים האחרים. מוחמד לחם בשבט זה ולאחר כניעתו הוציא להורג את כל לוחמיו, כ־900 במספר, ומכר את הנשים והילדים לעבדים (שנת 626). את גזר־דינו של השבט הפקיד בזי סעד בן מועאד׳, שעמד למות מפצע־קרב. סעד בן מועאד׳ היה לשעבר בעל־בריתם של בני קוּרַיְטָ׳ה.

 

החלטת הפוסק הנבחר, אם אינה מדברת במפורש על הריגת לוחמי האויב ושיעבוד נשיהם וטפם אלא היא קובעת מס־גולגולת, כשרה תהיה גם היא; אם יותנה בה כי ייקראו המנוצחים להתאסלם, אף אמנם יקבלו עליהם את האסלאם, גם אז תהיה בת־תוקף, ועל כן יהיו הם מוסלמים ובני־חורין. (עמי 311)

[…] לאמאם הוא להחליט איך ינהג בהם והוא יבחר את הטוב לדת ולאסלאם: אם לפי דעתו הריגת הלוחמים ושיעבוד נשיהם וטפם טובים יותר לאסלאם ולחסידיו, כך ינהג, ועשה כדוגמת סעד בךמועאד׳; לעומת זה, אם ידמה בנפשו שכדאי יהיה יותר לכפות עליהם ח׳ראג׳ וכי כך עדיף למען הגדיל את הפיא, המחזק את כוחם של המוסלמים כנגדם וכנגד שאר עובדי־עבודה־זרה, ונקט את הצעד הזה כלפיהם. הלא אמר אללה בספרו: ״[הילחמו באלה…] עד שייכנעו וישלמו לכם ג׳זיה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29), והלא קרא הנביא לעובדי־עבודה־זרה להתאסלם או לשלם את מס־הגולגולת, אם ימאנו, ועומר אבן אל־ח׳טאב, אחרי הכניעו את יושבי הסואַד, לא שפך את דמיהם אלא עשאָם מס־עובד? (עמי 312).

אם נכונים יהיו להיכנע ולקבל מראש את החלטתו של מוסלמי שיבחרו הם יחד עם אחד מתוכם, יש להשיב את פניהם, שהרי לא יעלה על הדעת שיפעל מאמין בעצה אחת עם כופר על מנת להחליט דבר בענייני־דת. אם בשגגה ייאות בא־כוחו של המפקד ושני האנשים יציעו גזר־דין, לא יתן האמאם תוקף לגזר, אלא אם יקבע כי יהיו האויבים למס־עובד או יתאסלמו. והיה אם יקבלו את האסלאם הריהם בני־חורין, ואם יקבלו עליהם מעמד של ד׳ימים הרי כך יתקבלו, ולא יהיה צורך בהחלטה מיוחדת [של הח׳ליף]. (עמי 315-314)

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳

מסי הד'ימה ושימושם – בת יאור – יחס דת האסלאם לדתות האחרות

  1. מסי הד'ימה ושימושםבת יאור

שלל

הכנסות המדינה שמקורן בקוראן ובסונה שלוש הן במספר: שלל (ע׳נימה), צדקה (צדקה) והפַיְאְ. שלל פירושו הביזה שנלקחה מן הכופרים בכוח־הזרוע. אללה קבע להן תקנות בסורה אל־אנפאל, אשר אותה גילה בעת קרב-בדר וקרא לה בשם אל- אנפאל דווקה שכן השלל יש בו משום תוספת לעשרם של המוסלמים. אמר אללה: ״ישאלוך על השלל. ואמרת: השלל לאללה ולשליח״ (קוראן ח, 1).

הערות המחבר : הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.

 

סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

בשני הצחיחים אמר הנביא, על־פי דברי ג׳אבר בן עבדאללה: ״חמש מתנות ניתנו לי אשר לא זכה בהן נביא לפני. חודש ימים ניצחתי בכוח האימה. והיתה הארץ לי למסגד וטוהַר! וכל איש מעדתי שהשיגתו עת התפילה רשאי להתפלל בכל אשר יהיה: ורשות ניתנה לי לשלול שלל, זכות אשר מעולם לא הוענקה לאיש מקודמַי. זכיתי ביכולת ההשתדלות לטובת המוסלמים בפני הבורא. הנביאים אשר קדמוני לא נשלחו כי אם אל עמיהם; ואילו אני נשלחתי אל כל האדם״. אמר הנביא: ״בחרב נשלחתי לפני יום התקומה למען יעבדו כל בני־האדם את אללה לבדו בלי שותפים. חֵילִי בצל סֵיפי. כל אשר על מצוותי דוּכּאו והושפלה המבקש לִדמות לאנשים האלה הלא אחד מהם ייחשב״, (עמי 28-27)

הערת המחבר : שני אוספי המסורות המוסלמיות הנקראים ״צַחִיחַיְן (שני הנכונים), משום שמקובל שאין עוררים על אמיתותן המוחלטת של המסורות הכלולות בהם. שניהם נתחברו לפני שנת 870.

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

הערות המחבר : באנו-נדיר – אחד משני השבטים הראשיים של יהודי מדינה, שכעבור זמן היה הנביא עתיד להגלותם.

קרב־בדר נקרא על שם המקום, בדר, מדרום לאל־מדינה, אשר בו התחולל בשנת 624, בין מוחמד ותומכיו לבין אויביו אנשי מכה. בקרב זה ניצח מוחמד, והקרב הפך סמל לנצחון האסלאם והצלחתו.

הנכסים האלה נקראו בשם פיא משום שאללה לקחם מן הכופרים כדי להשיבם [שורש אפאא, רד] למוסלמים. בעיקרו של דבר, לא ברא אללה מה שיש בעולם הזה אלא למען יסייעו בעבודתו יתברך, שהרי לא ברא את האדם אלא למען יעבדנו. על כן הכופרים עצמם, וקנייניהם שאינם משמשים אותם לעבודת אללה, נופלים לידי המאמינים באמונה שלמה, העובדים את אללה ואשר להם אללה משיב את שלהם: כך מחזירים לו לאדם את הירושה שנגזלה ממנו, אפילו לא נחל אותה לפני כן מעודו. בסוג זה יש להכליל את מס־הגולגולת (ג׳זיה) אשר ישלמו היהודים והנוצרים; את התרומות שגוזרים על אי־אלו ארצות אויב, או את המתנות שהן מביאות לסולטאן המוסלמים, כגון קטיפה (דו׳מל) שמייצרות אי־אלו ארצות נוצריות: את המעשרות (עושי) שמשלמים הסוחרים בארצות אשר ב״תחום המלחמה״ (דאר אל־חרב); את מם חמשת האחוזים המוטל על עמי־החסות (אהל אל־ד׳ימה) הסוחרים מחוץ לארץ־מוצאם (אכן זה השיעור שהטיל עומר אבן אל־ח׳טאב); את התשלומים שנגזרו על בני עם־הספר המפירים את אמנות־החסות שלהם; את מס־הקרקע (ח׳ראג׳), שלכתחילה חל רק על בני עם־הספר, אלא שכעבור זמן הוחל בחלקו על אי־אלה מוסלמים.

בסעיף הפיא קובּצו גם כל נכסי המדינה שהם נחלת המוסלמים כגון הנכסים שאין להם בעלים מיוחדים: טובים ללא יורש, טובי־חמס, מלוות ופקדונות שאין למצוא את בעליהם, ובאורח כללי יותר — כל החפצים והמקרקעים השייכים למוסלמים ומצבם דומה. כל רכוש מסוג זה הריהו נחלת המוסלמים.(עמי 36-35)

.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11) יחס דת האסלאם לדתות האחרות

בת יאור

באשר לאנשים אשר ״יש לקנות את לבותיהם״ [בשלל], הללו יכול שיהיו כופרים ויכול שיהיו מוסלמים. אם כופרים הם, התקוה היא שתצמח תועלת ממתנות אלו: למשל, יניעו אותם להתאסלם, או ימנעו איזו פורענות, אם אמנם אי־אפשר לנהוג אחרת. אם אלה מוסלמים בעלי־השפעה, התקוה היא שתצמח מכך איזו ברכה: תתחזק אמונתם באסלאם, ייאלץ אחד מחבריהם לקבלו, תושג תמיכתם לגביית תשלום הצדקה מקבוצה אחרת שסירבה לשלמו, ייגרם נזק לאויב או שימנעוהו מלהרע לאסלאם, על תנאי שאין להשיג תוצאה זו אלא במחיר זה. המתנות האלו שניתנו לחזקים ונמנעו מקטני־ארץ דומות למראית־עין למתנות שמלכים נוהגים להעניקן. אולם סוף מעשה בכוונה(נִיָה) תחילה: אם נועדו מתנות אלו לשרת את האינטרס הכללי של המוסלמים ודתם, הרי תדמינה למתנות שנתנו הנביא והח׳ליפים בשעתם: אולם אם יהיו מניעיהן שאיפת־גדולה ושחיתות, הרי תדמינה למתנות אשר נתן פרעה.(עמי 51)

שתי דתות־ההתגלות האחרות נחלשו משום שלא עצרו כוח להגשים את עצמן, או משום שהדבקים בהן נתבהלו נוכח מסות הכרחיים.

ראו איפוא הבריות שאין בדתות האלו לא כוח ולא גדולה, ואחרי־כן הבינו כי אינן יכולות לערוב לא לאשרם שלהם ולא לאושר זולתם. בשני נתיבי־השגגה האלה הולכים אנשים שקיבלו עליהם דת בלי שיתקנו לה את כל הנחוץ לקיומה: כוח־שלטון, ג׳האד, אוצרות־חומר — או אנשים שנשאו נפשם לשררה, הון ומלחמה בלי שישימו להם למטרה את נצחון אמונתם. בשני הנתיבים האלה הולכים אנשים שעוררו על עצמם את חרון־אף האלוהים ואנשים שסטו מדרך הישר. הנתיב הראשון הוא זה של הנוצרים, אשר הלכו תועה. השני הוא של היהודים, שעוררו את זעמו של אללה על עצמם.

דרך־הישר היא רק דרכם של הנביאים, הקדושים (צדיקין), מקדשי־השם ויראי־האלוהים. זו דרכו של מוחמד נביאנו, חבריו הח׳ליפים, תלמידיהם, וקדמונינו אשר הורונו את הדרך: המֻהאג׳רון, האנצאר, והמאמינים בני דור שני. אללה הועיד להם גנים אשר מים חיים מפכים בם ובהם ישכנו לנצח־נצחים. ״ זה הנצחון העליון.

אִבְּן־תַיְימִיה (תיאולוג ומשפטן מן המחמירים, נפי 1328), אצל ה. לאוסט

מהאג׳רון — מהגרים, זהו כינוים־תארם של תומכי מוחמד אשר היגרו ממכה למדינה, לפני הגירתו של מוחמד עצמו בשנת 622 או בעקבותיו. המהגרים הללו נחשבים הנכבדים שבבני האצולה האסלאמית. האנצאר — העוזרים, זהו כינרם של תושבי מדינה אשר תמכו במוחמד וסייעו לו לבסס את האסלאם אחרי בואו למדינה. גם הם נחשבים נכבדים שבאצילי האסלאם.

״מגנים אשר מים חיים מפכים בם (או תחתיהם)׳/ זהו תיאור גן־העדן בקוראן

 

5.ג׳זיה וח׳ראג׳(המאה ה־11)

על מס־הגולגולת ומס־הקדקעות

מס־הגולגולת והח׳ראג׳ הם שני היטלים שגזר אללה על עובדי־עבודה־זרה לטובת המאמינים ולהם שלושה צדדים משותפים ושלושה המבדילים ביניהם, ומהם מתפצלות תקנותיהם השונות. ואלה שלושת הצדדים השווים:

א) שני המסים מוטלים על עובדי־עבודה־זרה כדי להדגיש את שפל־מצבם והשפלתם!

 ב) שניהם רכוש הפיא המשולם לאלה הזכּאים לפיא;

ג) מועד התשלום מגיע בסוף השנה ואין לשלמו לפני מועד זה.

 

הפיא

הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).

 

שלושת הצדדים המבדילים ביניהם אלה הם:

  • מס־הגולגולת נגזר בפסוק [שבקוראן] ואילו הח׳ראג׳ נקבע על־פי דברי חכמים בדיונים הלכתיים [אג׳תהאד]; דברים המופיעים בקוראן נחשבים דברי אללה, ומבחינה משפטית הם עומדים אפוא על הדרגה הגבוהה ביותר.

 ב) שיעורו הנמוך ביותר של הראשון נקבע על־ידי המשפט [הקוראני], הגבוה ביותר מחושב על־פי הערכות שמדברי חכמים, ואילו שני שיעוריו של הח׳ראג׳ מבוססים על הערכה מדברי חכמים;

ג) הראשון חובה הוא כל זמן שנשאר אדם בחזקת כופר ומשעה שהתאסלם הריהו בטל, ואילו השני חובה הוא בין אם נשאר האיש כופר ובין אם התאסלם.

הג׳זיה, זה מס־הגולגולת, אשר תחול על ראשו של כל נתין, נגזרת מן הפועל ג׳זא (לתת עונש או שכר), בין משום שזה עונש המגיע להם בגלל כפירתם, לפי שבבוז גובים אותו מהם, ובין משום שהוא בחזקת שכר מפני שחמלנו עליהם, לפי שברחמים הוא נגבה מהם. מקור המס הזה הוא בכתוב האלוהי: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון, אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר, עד שישלמו את הג׳זיה לפי יכולתם והם מושפלים [חַתַא יַעְטוּ אַל־גִ׳זיָה עֵן יֵדִן וַהֻם צַאעִ׳רוּן]״(קוראן ט 29]

המונח הקוראני [ען ידן״] יכול פירושו להיות על־פי עשרם ויכולתם או על־פי העושר שהם משוכנעים כי יש לאל־ידינו להוציא מהם. אשר למלים ״והם צאע׳רון״, אלו פירושן שצריך לבוז להם ולהשפילם, או שצריך למשול בהם על־פי דיני האסלאם: כל רשות חייבת לאכוף את מס־הגולגולת על מחזיקי הדתות הנגלות המצויים תחת חסותנו (ד׳ימה), למען יוכלו לשכון בשטח מוסלמי, והתשלום שהם משלמים מעניק להם את שתי הזכויות הבאות: שיניחום לנפשם ויגנו עליהם, שהודות לראשונה יישבו בטח, והודות לשניה תהיה להם זרוענו למחסה. […] בדומה לאחרים, חל מס־הגולגולת (כל־אימת שכוחו יפה) על הערבים, ועם זאת פסק אבו־חניפה: ״אינני דורשו מן הערבים לבל יהיו מטרה להשפלה״. לכן לא נתחייבו בו לא מי שהתאסלם וחזר בו ולא מי שהוא דהרי ועובד־גילולים. בכל־זאת חייב בו אבו־חניפה את זה האחרון כשאינו ערבי, אך לא אם הוא ערבי.

אל־נעמאן בן ת׳אבת בן זוטא אבו־חניפה (לערך 767-700 לספה״נ), מגדולי ההלכה (פ'קְה)

והתיאולוגיה המוסלמית, אבי האסכולה החנפית במשפט המוסלמי.

דהרי — מי שנוהה אחר האסכולה הפילוסופית החמרנית, שנחשבה אתאיסטית בעיני

האורתודוקסיה המוסלמית.

הנוהים אחר ספרי ההתגלות הם היהודים והנוצרים שכתבי־הקודש שלהם הם התורה וכתבי הבשורה.

כל העובר מן היהדות לכת נוצרית [אינו בן־חורין לעשות זאת]; הוא לא קיבלעליואתהנכו- נה בשתי האמונות, וחובה עליו להתאסלם.

כאשר עושים שלום אתם [עם הכופרים] על־תנאי שינהגו מנהג הכנסת־אורחים עם מוסלמים עוברי־דרך, תוגבל חובה זו לשלושה ימים בלבד ואין להוסיף. כך נהג עומר עם הנוצרים של סוריה כאשר חייב אותם לאכסן בבתיהם עוברי־אורח מוסלמים, ולהאכילם אוכל רגיל, אך לא חייבם לשחוט כבש או תרנגולת: וכן חייב אותם לתת מחסה לבהמותיהם, אך לא לספק להן מספוא; יתר על כן, בכך חייב רק את היושבים בשדה־הארץ ולא את יושבי הערים.

מסי הדימה ושימושם-בת יאור

בת יאור

שני סעיפים מופיעים בחוזה מס־הגולגולת, אחד חובה ואחד רשות. הראשון גורר ששה דברים:

 א) אסור להם לתקוף או לסלף את הספר הקדוש:

ב) ולא להאשים את הנביא בכזב או להביא מדבריו מתוך בוז:

ג) ולא לדבר על אמונת המוסלמים כדי לתת בה דופי או ללעוג לה:

ד) ולא ליקרב אל אשה מוסלמית דרך־זנות או כדי לקחתה לאשה:

 ה) ולא להדיח מוסלמי מאמונתו, אף לא לפגוע לא בו ולא ברכושו:

 ו) ולא לסייע לאויבי האסלאם ***** ולא לאכסן אחד ממרגליהם. אלו החובות שאותן עליהם     

למלא בקפידה ואותן עליהם לקיים בלי שיהיה צורך להתנותן במפורש: אם נעשה הדבר הרי זה רק למען הודיעם, כאישור לקדושת החובה המוטלת עליהם, וכדי להדגיש שמעתה והלאה תביא עשיית איזה מן המעשים האלה לידי ביטול החוזה שהואילו לעשות עמהם.

הסעיף השני, שאינו אלא רשות, גם הוא יש בו ששה עניינים:

א) לשנות את לבושם החיצון על־ידי שׁיַעדוּ סימן מפלה (ע׳יאר) ויחגרו חגורה מיוחדת (זונאר):

ב) איסור על בניית בניינים גבוהים מאלה של המוסלמים: רק שווים יהיו להם לגובה, או נמוכים מהם:

ג) איסור פגיעה באזניהם של מוסלמים על־ידי צילצול במקושיהם(נאקוס),******

***** בערבית — אהל אל־חרב, הלא־מוסלמים שהאסלאם חייב ללחום בהם במסגרת הג׳האד כדי להכניעם ולכבוש את ארצם.

תחריט(מס. 85) של ד. דה פ׳ראנסייר על־פי תמונה של ז׳.־ב. ואנמור(1708-1707)

אנטואן דה־פ׳ריול(שגרירו של לואי הי״ד בשער העליון)

קריאת ספריהם והשמעת יומרותיהם באשר לעוּזַיר וישוע;

ד) איסור שתיית יין ברשות־הרבים והצגת צלבים או חזירים לראוה

 ה) חובה עליהם לערוך את הלוויותיהם בחשאי, בלי לבכות או לקונן בפרהסיה;

ו) איסור על רכיבת סוסים, בין טהורי־גזע ובין סוסי־כלאיים, הגם שמותר להם השימוש בפרדים וחמורים. שש המצוות האלו אין להכלילן בהכרח בהסכם־החסות אלא אם כן הוטלו במפורש, ואז הריהן בחזקת חובה גמורה. אפילו הֵפֵרו תנאים אלה, אין בכך משום התרת החוזה, אבל כורח הוא וחובה לכופרים לכבדם, ואם הפרו אותם יש להענישם. לא יחול עליהם עונש אם לא נאמר שום דבר מפורש בעניין זה. עמי (306-305).

כאשר בעלי־הברית והכפופים להם עושים אגודה אחת להילחם במוסלמים, ממילא הם נעשים אויבים, וכל אחד מן הלוחמים האלה דמו מותר: לגבי מי שלא תפסו בנשק, יש להחליט אם נתנו הסכמתם לפעולות־האיבה או לא.

סירובם של הכפופים לשלם את מס־הגולגולת יש בו משום הפרת החוזה שהואילו לעשות עמהם. לדעת אבו־חניפה אין סירוב זה בחזקת הפרה אלא אם כן, בנוסף על כך, הם שבים אל ״אדמת המלחמה״ (דאד אל־חרב).

בחוק־היסוד המוסלמי, העולם נחלק לאדמות שכבר הן תחת שלטון מוסלמי(דאר אל־אסלאם) ואדמות שצריך לכבשן במלחמה (דאד אל־חרב) כדי לכוף עליהן את שלטון האסלאם.

המס המגיע נגבה בכפייה, כמוהו כשאר חובות. אין הם מורשים להקים בתי־כנסת. או כנסיות חדשים על אדמת האסלאם (דאר אל־אסלאם) וכל שייבנו יש להרסם לרעתם; מותר להם לשפץ בתי־כנסת וכנסיות עתיקים שחרבו.

אם הפרו הכפופים את חוזיהם, אין בכך כדי להתיר את דמם או את ביזת רכושם או את מיקח נשיהם וטפם לעבדים, אלא אם כן פתחו במלחמה. יש להוציאם משטחי האסלאם, ולהרשותם לעבור בשלום עד אם יגיעו למקום־מבטחם בארץ הסמוכה ביותר של עובדי־עבודה־זרה. אם לא יילכו מרצונם, יש לגרשם בכוח־הזרוע.

אל־מווארדי (נפי 1058), אל־אחפאם אל־סלטאניה

****** נאקוס — פטיש־הקשה שהיה מקובל בכנסיות המזרחיות במקום הפעמון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930