דברי משפטנים ג׳האד – בת יאור
- ג׳ האד
הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.
אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163
Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî, de son nom complet Abû Muhammad Abdullah ibn Abî Zayd al-Qayrawânî (arabe : أبو محمد عبد الله ابن أبي زيد القيرواني), né en 922 et mort en 996 à Kairouan en Ifriqiya (actuelle Tunisie), est un juriste malikite.
Surnommé le petit Malik, son ouvrage le plus connu, Al-Risâla ou L'Épître est considéré comme le troisième ouvrage de référence du malikisme après Al-Muwatta de l'imam Mâlik ibn Anas et la grande Al Mudawwana de l'imam Sahnoun. Il est membre de la tribu berbère des Nefzaouas. Il passe la majeure partie de sa vie à Kairouan.
Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî contribue par ses écrits à la régression du chiisme dans l'Ifriqiya du xe siècle et à la propagation du malikisme en Afrique du Nord et en Afrique occidentale.
أبو زيد القيرواني هو عبد الله (أبومحمد) بن عبد الرحمن (أبي زيد) القيرواني ولد بالقيروان بتونس سنة 310 ه المافق ل 922 م وهو من أعلام المذهب المالكي. و قد لُقِّب بـ " مالك الأصغر "
בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.
לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)
אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)
אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה