ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים

עמוד 1 מתוך 212

ממזרח וממערב-כרך חמישי-מאמרים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 ממזרח וממערב כרך חמישי

שני אסונות תכפו את קהילת פאס, ערב בוא המגורשים מספרד – הראשון בשנת קצ"ה – 1338, והשני בשנת רכ"ה – 1465. מאורעות אלה דלדלו את אוכלוסיית הקהילה והחלישו את חוסנה החברתי והתרבותי.

משום כך, מגורשי ספרד שהגיעו לפאס בשנת רנ"ב היו עד מהרה רוב בניינה ומניינה של הקהילה. דבר זה מסביר את העובדה שהתושבים שהיו עיקר ויסוד קהילת פאס, לא רק שלא הטמיעו את המגורשים בקרבם, אלא להיפך – במעט זמן כמעט נשכחו.

בתחילה עם בואם של המגורשים, מצויה הנהגת הקהילה בידי התושבים, הנגיד, האחראי לקהילה כולה כלפי המלך, הוא עמי שאול בן שם טוב, מהתושבים. כשרצו המגורשים למנות לעצמם נגיד משנה שיטפל בעניינם המיוחדים להם, עשו זאת אך ורק בהסכמתו, וכנראה שבסיועו אישר המלך את מועמדם, יצחק צרויה, לנגיד המגורשים.

ענייני הקהילה כולה הוסיפו להתנהל על ידי הנגיד הראשי עמי שמואל בן שם טוב, " על פיו יצאו ועל פיו יבואו ".

רבי משה בן דאנון כותב, " שאנו עם הנגיד הזקן אדוננו עמי שאול בן שם טוב, בערך אישה עם בעלה, וכמו שאין נדרי האישה כלל אם לא יסכים בעלה עמה, כל הסכמותינו אינם כלל, אם לא יסכים עמנו הנגיד הזקן.

כשלושים שנה אחר כך, בפרוץ " מחלוקת הנפיחה ", בשנת רפ"ו, עדיין ההגמוניה נתונה בידי התושבים. מהם הנגיד עמי שם טוב בן אברהם. הוא המניע את התושבים לקבל את ההסכמה על איסור אכילת הנפיחה, וחתום בה ראשון. מעמדו בחצר המלך לכאורה איתן, הוא מתלווה לפמליית המלך במסעו למכנאס, וזו עדות על מעלתו. לקהל התושבים יש רב דיין לעצמם, רבי יחייא בן חמו, שאף הוא חתום על הסכמת הנפיחה, ולא רק בית־דין משלהם יש להם לקהל, אלא אף ישיבה משלהם, שבה למדו חכמי התושבים.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך חמישי.

1 – קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

סימנים ראשונים של התרופפות קהל התושבים מתחילים להיראות במהלך מחלוקת הנפיחה. יחד עם הנגיד עמי שם טוב,נמצא בפמליית המלך שנסעה למכנאס גם ר׳ יעקב רוזאליש (נגיד המגורשים י), שהוא פעיל ביותר בפולמוס הנפיחה. הוא מזמין את ר׳ חיים גאגין ומשדלו לסלק ידו ממאבק זה של הנפיחה, ובה בשעה הנגיד עמי שם טוב נראה פאסיבי בפרשה זו. יתירה מזו: כאשר ר׳ יעקב ן׳ לחסן, תלמיד־חכם מהתושבים, נתבע על־ידי משה אבטאיס(?) להתייצב עמו אצל המלך בעניין זה, ור׳ יעקב פונה לעמי שם טוב לעזרה ועידוד, עונהו הנגיד כמהסס ומתחמק: ״לך אצל המלך הנה הוא בחצרו והוא ישפוט ביניכם כי אין לאל ידי להושיע אותך מידו״.

עמידה מהצד זו של הנגיד אומרת דרשני. הוא שיש לאל־ידו, על כל פנים יותר מאחרים, אינו מכניס עצמו בעובי הקורה להגן על חכם בן קהילתו המשתדל בקיומה של ההסכמה שנעשתה ביזמתו, ויהודי פשוט, שלכאורה לא תפס שום עמדה ציבורית, משה בן בוריהמאת, הוא המחזק את ידי רבי יעקב והולך עמו לבית המלך. אין זה, כנראה, אלא מפני שמעמדו של עמי שם טוב בבית המלך לא נשאר איתן כשהיה, ושיקוליו היו שאין הוא יכול להתייצב נגד אישים מהמגורשים, שהמלך קירבם בינתיים ונתחבבו על־ידיו. ולא רק מחוץ לקהלו ניכר ערעור מעמדו, אלא גם בקהל התושבים גופו. אשה מהתושבים שבנה הפר את ההסכמה וקנה בשר מה­מגורשים, חירפה וגידפה את הנגיד עמי שאול ונכבדי קהל החושבים. דבריה עוררו תגובת אנשי הקהילה ״שהכוה ופצעוה״, אך כשנודע הדבר למלך ״נתנו על כך… אלפיים אוקיות קנס״, והנגיד לא עמד בפרץ וזה ודאי לא הוסיף לכבודו.

אף משהועבר עמי שם טוב מנגידותו (בגלל גילו ?) בשנת רפ״ז, ונתמנה במקומו שאול בן שם טוב בן שאול ן׳ רמוך, אין הנגיד החדש מראה תקיפות של ממש נגד המגורשים. אדרבה, חכמי המגורשים ״שלחו אחרי הנגיד ודברו אתו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב״. וזעמו מופנה דווקא כלפי רבי חיים גאגין, שאליו הוא פונה בטרוניה: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזב­חיהם אשר הם זובחים״

. דבריו אלו של הנגיד מרפים אף את ידי ר״ח גאגין במחלוקת זו, והוא אומר: ״כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי״ ״. אמנם, התעצמות זו שנתעצמו חכמי התושבים נגד המגורשים בעניין ״הנפיחה״, נידונה מתחילתה לכשלון. עד שנת רפ״ו רגילים היו התושבים לקנות בשר באטליזי המגורשים. משנתעוררו מנהיגי וחכמי התושבים לאסור את הנפיחה, וקבעו אטליז מיוחד לעצמם ולקהלם, היה בזה משום החזרת הגלגל אחורנית.

אהדתם הסמויה של פשוטי קהל התושבים, כאילו נתונה היתה למגורשים. לבם לא היה שלם עם החומרה ״החדשה״ שירדה עליהם על־ידי מנהיגיהם. ומתחילה לא היה בסיס ציבורי רחב למאבקם זה של חכמי התושבים, שבסוף עמד כל־כולו על עקשנותו של רבי חיים גאגין בלבד. דומה שלא היה מנוס מסיום הפרשה כפי שהסתיימה. המגורשים יצאו ממנה מחו­זקים וידם על העליונה, ולא עוד אלא שהלכו מחיל אל חיל. תהליך ביסוס סמכותם ומרותם קיבל תנופה חדשה עם נצחונם זה, עד שלבסוף הטביעו את חותמם על כל מוסדות הקהילה. ועוד דבר: יש ידיים לומר, שמשנכנס יעקב רוזאליש לחצר המלך, ומשעמד המלך על כישוריו בהטילו עליו משימות פוליטיות עדינות שמילאן בהצ­לחה, מצא חן בעיניו, וככל שמעמדו הלך והתחזק כן נדחקו נגידי התושבים הצדה ומעמדם עורער. משנתעלה רוזאליש נתעלו עמו גם בני קהלו המגורשים, ומעתה הם דבריה ודובריה של הקהילה כולה. דומה שהתושבים עצמם רצונם היה להעביר את שבט ההנהגה לחכמי המגורשים ונכבדיהם, בראותם שהם נמרצים ומוכשרים יותר ממנהיגיהם שלהם. מכאן ואילך עצמאותם של התושבים הלכה וניטשטשה. לא רק משרת הנגיד הראשי נשמטה מידם, אלא אף בית־הדין שלהם בוטל.

ביטוי מלא לירידתם זו של התושבים אפשר לראות בתקנה משנת ש״י — התקנה היחידה של קהל התושבים שנכללה בספר התקנות, והדנה בדרכי גבייתה של ״כתובה כדת״, שאינה לפי תקנות המגורשים.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התו­שבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.

 המעשה היה בגביית כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב, ושישה משבעת הדיינים החתומים על פסק־הדין הם מראשי חכמי המגורשים. אין זה אלא שאז כבר לא היה בית־דין מיוחד לתושבים, בית־ הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט על טהרה המגורשים, וביניהם רק נציג אחד מחכמי התושבים ואף הוא יתכן ששורשו מהמגורשים, הוא ר׳ שמואל ך דנאן בן רבי מימון. אף סופרי בית־הדין בעניין זה האחד היה מהמגורשים, ר׳ אברהם באלנסי, והשני כנראה מן התושבים, ר׳ דוד ך סלימאן ך ר׳ סמחון.

ויתירה מזו: בפסק־דין זה מצפים היינו למצוא בו אזכורה של התקנה שנתקנה בקהל התושבים רק חודשיים לפני־כן בנושא גביית הכתובה, ומן הראוי היה להסתמך עליה ולהתייחס אליה, אך אין הדיינים זוקקים עצמם אליה ומסתמכים רק על חקירתם: ״מאחר שנתברר ע׳׳פ עדים שמיום שישבו בעיר הזאת ידעו שמנהג פשוט וברור הוא שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה, הם פוחתים לה שליש״ וזה מצביע בבירור, שבשנת ש״י לא רק שלא היה בית־דין מיוחד לתושבים, ולא רק שבית־הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט כולו מחכמי המגורשים, אלא שיש כאן התכחשות וביטול למה שנעשה עד כה במסגרת קהל התושבים. מצב זה לא נתחדש בשנת ש״י. עוד בשנת ש״ה, כשחידשו את תקנות רנ״ד רנ״ז הנוגעות כמעט כולן לכתובה כמנהג המגו­רשים, והוסיפו רק פרטים מספר הנוגעים לצוואת שכיב־מרע ולגביית חובות, מצאו לנכון להקריא את התקנה כולה אף בבית־הכנסת של התושבים », שכל עניין כתובה לפי תקנת המגורשים לא נגע להם, ולא עשו זאת כנראה אלא כדי להפגין את אחדותה ואיחודה של הקהילה.

הפגנת האיחוד ניכרת גם בניסוח פסק־הדין של אלמנת הנגיד. לכאורה מקרה קל הובא לפני הדיינים. אין צורך בהתעמקותם לא בתלמוד ולא בספרי הפסק כדי לחרוץ משפט. כל שיש לעשות הוא לברר מהו מנהגם של התושבים, מה־גם שחודשיים לפני־כן נתברר הדבר ונכתב ונחתם בספר התקנות של התושבים: ״כתבנו זה לזכות הקהל, במאמר הקהל יצ״ו ובפני ראשי הקהל הקדוש ראשי התושבים. באש תכון [כדי שתהיה] כתובה וחתומה כמא כאנת מן קדים [= כמו שהיחד, מקדם] כימי עולם וכשנים קדמוניות״

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך חמישי.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

. ומה צורך עתה בחקירה מיוחדת בבית־דין של שבעה חכמים ? האם אין זו טרחה יתירה בדבר פשוט שיכול להיחרץ בבית־דין של שלושה ? גם הניסוח הסמכותי של הפסק: ״אנו גוזרין שלא תגבה… חנה כי אם שני שלישי… וכסדר הזה אנו גוזרין על כל שטר כתובה שיהיה כתוב בו כדת… לפי שכל זה עשינו אחר הדרישה והחקירה והעיון שדרשנו וחקרנו ועייננו שכך הוא הדין וכן היו דנין בכל בתי דינין מקדם קדמתה וכן יעשו לדורות ולא יהיה רשות לשום ב״ב [בן ברית] לשנות ממה שכתוב בפס״ד זה בשום זמן׳׳— מה צורך בו ? וכי יש חולק בדבר ? והרי הם כמתפרצים לדלת פתוחה? אין זה אלא שיש כאן מגמה מיוחדת: להבליט סמכותו של בית־הדין הזה. ודווקא בעניינה של אלמנת נגיד התושבים בכבודו ובעצמו, שגביית כתובתה אינה צריכה להיות מעניינם של המגורשים כלל, דווקא כאן מצאו מקום להתגדר בו ולהפגין סמכותם, להודיעך שבית־דין זה הוא הקובע בכל דבר ודבר 

דומה שייסודו של בית־דין אחד בעיר הוא לקח שהפיקה הקהילה מפולמוס הנפיחה. הם נוכחו לדעת שחילוקי־דעות וסכסוכים בין הקהלים אינם תורמים לחיזוק הקהילה ולטובתה, ועוזרים רק להפנות את עיני השלטונות לכיסם של היהודים ולהטיל קנסות על כל הצדדים, והסיקו שטובתם דורשת לאחד את מוסדות הקהילה. וייתכן שהתושבים שהכירו בגדלותם וחכמתם של רבני המגורשים ויתרו מרצונם ללא מאבק על מעמד הבכורה שהיה להם, ולא ראו בכך פגיעה בכבודם.

מסקנה זו הגיעו אליה בפאס זמן לא רב אחרי הגירוש, וכך ניתן להסביר מדוע איננו מוצאים בפאס ובמארוקו בכלל ״קהלים״ המאורגנים לפי מפתח ארצות המוצא, כמו אלה שהיו מצויים בשאלוניקי, קושטא ושאר ערי הבאלקאן. ואף בפאס דומה שהיו התחלות של ארגון קהלים בכיוון זה. התקנה הראשונה של שנת רנ״ד נושאת חתימת ארבעה נכבדים והוקראה בארבעה בתי־כנסיות, וקרוב לוודאי שארבעת הנכבדים החתומים הם נציגי ארבעה קהלים שנתגבשו בבתי־כנסיות נפרדים, ונקראים ״קהילות הקודש״ בלשון רבים .

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב כרך חמישי.

קהל התושבים, יחודו ומוסדותיו הראשונים

ברם התושבים הוסיפו לשאוף לעמדות כוח בקהילה, ונכבדיהם לטשו עין מדי פעם למשרת הנגידות, אך עשו זאת במסגרת הכללית של הקהילה כחלק בלתי נפרד ממנה. מדי פעם הצליחו להכניס אחד משלהם למשרת הנגידות, כגון הנגיד אברהם ן׳ רמוך, יריבו של ר׳ יצחק הצרפתי. גם נגיד הנגידים בשנת שס״א ואילך, ר׳ משה הלוי, דומה שמהתושבים היה. ואין ספק שנכבדיהם נמנו עם טובי העיר, בכל הדורות. הם שמרו על חלקם ב״שררת השחיטה״, וטבחים מביניהם נמנו עם ה״מומחים״. גם במשרת סופרי בית הדין היה להם ייצוג מכובד, ונציגיהם אף הצטיינו בזה.

מכל זה נראה, שאף־על־פי שהנהגת הקהילה עברה לידי המגורשים, לא נבלעו התושבים בתוכם, והוסיפו לשמור על מסגרת נפרדת. אלא שמשנת ש״י ואילך, ייחודם העיקרי של התושבים עמד על בית־הכנסת המיוחד להם, שבו התפללו בנוסח שונה משל המגורשים, ועל שמירת מנהגים אחרים שהיו מיוחדים להם, שמקצתם נתקבלו אף על־ידי המגורשים. לשם ניהולו התקין של בית־הכנסת שמרו על מסגרת של ״קהל״ מיוחד. מלפנים היו להם שבעת טובי העיר, גזבר וחכם, וגם לאחר האיחוד היו להם שבעת טובי ה״קהל״, גזבר וחכם .

כבר הזכרנו שבשנת רכ״ה היה אסון שדלדל את אוכלוסיית התושבים, וכה יאמר הכרוניקאי: ״שנת רכ״ה היתה גזירה קשה על סיבת שמצאו גוי אחד הרוג, ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם והיה בהאלמללאח ק״ק שכלא .ומתו על קידוש השם ונמלטו מהם לערך כ׳ אנשים ודבר מועט אנשים ונשים״. אם כן, האוכלוסייה היתה קטנה במלאח פאס. בשנת רצ״ה יש לנו רמז על גודל אוכלוסיית התושבים אז. ר׳ חיים גאגין מוסר: ״ובשנת רצ״ה… אירע מעשה שקצב של התושבים היה דרכו לשחוט כ׳ כבשים בכל ערב שבת ובאותה שבת שחט ד׳ כבשים״. אם כבש יספיק לעשר משפתות הרי שיש לאמוד את מספר התושבים באותה עת במאתיים משפחות.

ובתעודה הכלולה בפסק־דין המתפרסם להלן, משנת של״ז לערך נאמר: ״ובחשבון נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות״, ואלה ודאי היו ראשי העדה ונכבדיה, שהרי יש להוציא את פשוטי הקהל שלא ידעו לחתום ואת עניי הקהל שלא שותפו במינויו של החכם. אם כן, יש לאמוד אותם אז בשלוש־מאות משפחות לערך.

דומה שהלכו ונתרבו עד שנות תפ״ח—תצ״ח, שנות הרעב הגדול, שוודאי נכחדו רבים גם מהם. בשנת תרל״ט כותב הרב אי״ש הצרפתי: ״התושבים [דרי העיר] שבפאס מזמן הזה לקוטאי נינהו יש מהם מן המגורשים והמה מעטים אבל הם המשפחות המיוחסות… ובידם הם שררי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות. כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו ר ח ״ל [רחמנא ליצלן] ורוב העיר הם הבאים משאר המדינות,..״ לפי האומדן שלו הרי גם מהמגורשים לזו נשארו הרבה גזמנו ״והמה מעטים״, והוא קובע כי מספרם של יהודי פאס בזמנו היה 5844 נפש .

 

קהל התושבים הוסיף לקיים את בית־הכנסת שלו גם אחרי תצ׳יח, שברעב שלו נכחדו, כאמור, רבים מהם. וסמוך לפני מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן חולקים בני משפחת אבן דנאן על דרך חלוקת הכנסות בית־הכנסת של התושבים, ומכאן מקום ללמוד, שהיה גם אז קהל גדול והכנסות בית־הכנסת היו ניכרות.

לקהל התושבים היתה ישיבה, שמקומה היה בוודאי בבית־הכנסת שלהם. 

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

בתעודה משנת תצ״ד, המתפרסמת להלן במסגרת פסק־הדין, נקבע שר׳ שלמה אבן דנאן, אחיו של ר׳ שמואל, ״יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה״, כלומר ללמוד תלמוד עם חכמי הישיבה. מתעודה אחרת שבפסק־הדין הנזכר עולה, שבישיבה היה אוצר ספרים ובו ״כתבי הקדש, תלמוד ופוסקים ומדרשים בדפוס ובכתב יד… והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז' הן תלמוד ופוסקים ומפרשים. ויחזיר לחכם״. ללמדך, שלא רק שהיו להם ספרים אלא שהיו בשימוש, ומשמע שחכמים ומשכילים רבים היו ביניהם.

בית־הכנסת הראשון של התושבים מצוין כ״גדול״, ובו היו מתאספים יהודי פאס לעצרות תפילה גדולות, כגון בעצירת גשמים. התושבים היו כנראה אמידים, ותרומותיהם לבית־הכנסת היו רבות. אין ספק שחכמי הישיבה קיבלו פרס הגון מהקהל. ספרי־התורה של בית הכנסת מקושטים היו ברימוני כסף יקרים. בתעודה המתפרסמת להלן קוראים אנו על ״תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ׳בן רבקה׳ שמכרו בסך ארבע מאות ועשרים מתקאל״, וזהו סכום נכבד. ואם מצאו לנכון לציין את שם האומן, משמע שהיה האיש ידוע ומפורסם במקצועו. בפסק־הדין המתפרסם מדובר גם על ״תפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון הר׳ סעדיה .[אבן דנאן]״. בשנת ת״ס, כשהוטל המס המיוחד על הקהילה, מסרו למס האחים בן דנאן תפוחי כסף: ״ומב״ה [ומבית־הכנסת] של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים [של תפוחי כסף] הביאם א״א [אדוני אבי] זצ״ל מעיר תיטואן״.

בית הכנסת סעדון - פאס וייסוד בית־ הכנסת השני 

בשנת תה״ו (ה׳ ת״ו), כשהדיאלים גזרו להרוס בתי־הכנסת, נהרס ראשון זה של התושבים. אין זה אלא מפני שהיה הגדול הבולט והיפה שבבתי־הכנסת בפאס. וכך כותב ר׳ סעדיה, הרב בקהל התושבים אז: ״ביום א׳, ט״ו לאלול טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת שלנו לעיים והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים וביום ה׳ של שבוע הנז' נתצו התיבה והישיבה של הנשים״. אף־על־פי־כן המשיך בית־הכנסת הגדול של התושבים החרב להיות בשימוש הקהילה. בשנת תי״ח, שמונה שנים אחר חורבנו, מספר ר׳ סעדיה ן׳ דנאן: ״נתאספו הקהל כולם בביהכ״ן של התושבים. אף על פי שהיא חריבה נתאספנו ונתפללנו בה מנחה, ועשינו צעקה גדולה ושבע פעמים ויעבור. יש לשער אפוא שלא ניתצוהו עד היסוד, ונותרו כתליו. וכפי שאנו שומעים מתעודה (ב״י אלברטא 43) המתפרסמת להלן: ״וידענו נאמנה שנתן החכם הקונה הנז' דמי התפוחים הנז' עם שאר הדמים אשר נאסף לפדיון המתלים והעמודים הנז'״.

מלבד רשימתו המדכאת של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן על חורבן בתי־הכנסת בשנת ת״ו, שנשתמרה בספר ״דברי הימים לר׳ שמואל שאול אבן דנאן״, נשתמר בתעודה שנזכרה לעיל משנת ת״ז, שעניינה מכירת תפוחי כסף שהיו בבית־הכנסת של התושבים לרבי יצחק צרפתי, תיאור החורבן שנעשה בבתי־הכנסת שבמלאח פאם, והשתדלותם של היהודים לתת ״דמים יקרים״ כדי לפדות את ״כותלי ועמודי שארית הנשארים״ לבל יהרסו בתי־הכנסת עד היסוד. תעודה זו נכתבה כשישה חודשים אחרי חורבנם, וחתומים עליה הנגיד שם טוב ן׳ רמוך, שלפי הרשום ב״דברי הימים״ נפטר בשנת ת״ח, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, אפרים הכהן בר מנשה, שמן פסק־הדין המתפרסם להלן אנו יודעים ששימש גזבר קהל התושבים, בנימין הכהן בן נחמןואברהם אבן דנאן. ואלה היו בוודאי טובי קהל התושבים אז.

שני בתי־כנסת בלבד נשארו אז לפליטה בפאס, מפני שקשורים היו בשני אישים בולטים. בית הכנסת האחד של הנגיד ר׳ יעקב רותי, והשני של החכם ר׳ סעדיה ך רבוח, ״הצילה כה״ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי מבכירי׳. אין בידנו ידיעות עד מתי נשארו בתי־הכנסת בחורבנם ומתי החלו בשיקומם. ודאי שכל זמן שחי השר בובכיר, שציווה על הריסתם, לא יכלו היהודים לשקמם. אך נראה שעם עלייתו של מולאי מוחמד אלפילאלי בשנת (1550), לאחר מותו של בובכיר בחודש אב אותה שנה, פנו היהודים לשיקום, אולי מפני שלא היה שום מתנגד לזה, או שקיבלו רשות מהמושל שמשל אז בפאס, מוחמד אדרידי. על כל פנים, לפני שנת תי״ח (1658) כבר עמד בית־הכנסת השני של החושבים על תלו.

מדוע לא שיקמו התושבים את בית־הכנסת הישן, ומצאו לנכון להקים אחרי אין לנו נימוקים ברורים לכך, שמא לא רצו למשוך תשומת־לב הגויים, שהיתה ודאי מתעוררת, אילו שיקמו את הראשון שנחרב. ונראה שמאותה סיבה לא בנו בית־כנסת חדש, אלא העדיפו להפוך חצר מגורים קיימת לבית־כנסת, שלא לעורר תשומת־ לב יתירה.

בשנת תק״ן, במאורעות אליאזיד, אנו שומעים כי ״במקום ביהכ״ן הגדולה של התושבים שהיתה חריבה בנו שם ג׳אמע ושמעא״, דהיינו מסגד וצריח. על מסגד זה נשלחה, אחרי מות אליאזיד, שאלה לקאדי של פאס מה לעשות בו, ותשובתו היתד, ״שהוא אסור בהנאה… אם מחמת שנבנה מקברי ישראל… אם מחמת שה­פועלים הבונים פורעים אותם מדמי מים שרופים [יי״ש] אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה, ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והצריח אשר בו״, וממשיך הכותב: ״ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכלולו ביופי מאד, באבני שיש ירק ואדום…״. אף מהדגשה זו, ״גודל הבית״, נמצינו למדים על גודלו של בית־ הכנסת הראשון של התושבים. במקום מסגד זה שנהרס, מספר אי״ש הצרפתי, בנו היהודים חצר… נקראת דאר אזאמע״, כלומר בית המסגד. אם כן, לא חזרו ובנו בו בית־כנסת אלא חצר רגילה, במלאח, והיו בה שישה ״בתים" ודרו בהם היהודים .

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

גלגולי ב י ת ־ ה כ נ ם ת השני של התושבים

פסק־הדין המתפרסם להלן מספק לנו ידיעות על ייסודו של בית־הכנסת השני של התושבים. מהמסמכים הכלולים בו עולה, כי היתה חצר־מגורים פרטית בבעלות האשה יאקות. היא משכנה בעבר שני ״בתים״ (חדרים) בחצר לאלמוגים, שחזרו ומשכנום לקהל התושבים. משהיו ברשותם שני בתים בחצר, שידלו כנראה את האשה שתמשכן בידם את שארית החצר שנשארה חופשייה תחת ידה. משחיתה כל החצר ברשותם ניגשו לשפצה ולהתקינה לבית־כנסת. ההוצאות לבנייה ושיפוץ הוערכו על־ידי שמאים, ונזקפו בכתב על חשבון הממשכנים. לימים, בשנת תי״ח, כנראה לאחר פטירתה של האשה יאקות, נרכש הבית ונכתב שטר־מכר עליו לזכות ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, ובשטר צוין שהכסף ניתן ״מנכסי בני קהלו״.

כעבור שנים, בימי ר׳ יהודה ן׳ עטר ור׳ יעקב בן צור (ריב״ע ויעב״ץ), נתעורר ספק בדבר הבעלות על בית־הכנסת: האם הוא רכושו הפרטי של ר׳ סעדיה, כמשמע משטר־המכר הכתוב על שמו, או שהוא של הקהל ונכתב השטר על שם ר׳ סעדיה בתור מייצג הקהל, וסיוע לכך מהמשפט ״מנכסי בני קהלו״ ? על מדוכה זו ישבו רבנים בשני דורות לפחות—בימי ריב״ע ויעב״ץ ובימי רבי אליהו הצרפתי, כותב פסק־ הדין המתפרסם להלן. שלוש דעות היו בין החכמים. מהם שהחליטו שהוא של ר׳ סעדיה, ועמם נמנו ר׳ יעקב בן מלכא הישיש ור׳ יוסף אלמאליח בעל ״תקפו של יוסף״.

לעומתם, ר׳ אליהו הצרפתי, ועמו חכמי מכנאס ר׳ רפאל בירדוגו ובית־ דינו, קבעו שהוא של הקהל ואילו מפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ משמע, שהיה להם ספק ולא יכלו להכריע של מי הוא״. הרושם המתקבל מהתעודות על בנייתו ושיפוצו, שהביא רבי אליהו בפסקו, הוא שבית־הכנסת היה של הקהל. אין כל סיבה שיתנוהו לר׳ סעדיה במתנה.

הסיבה לכתיבת השטר על שמו והחתמתו בסאלי» כרוכה כנראה במסיבות שהזמן גרמן. השנים שמדובר בהן הן תי״א—תי״ח (1651— 1658), הידועות כשנות ה״פתנא״, שנים של בלבולו. הקהילה היהודית בפאס נלחצה אז קשות בידי מוחמד אדרידי, ששלט בפאס מטעם הדילא. וייתכן שלא יכלו הקהל לכתוב השטר על שמם, שאז היה מתפרסם שעושים אותו בית־כנסת של הקהל.

בעל ״זכרון לבני ישראל״, המספר על מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן, כותב: ״ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות של הבתים והחצירות וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. ונטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות ונגנבו כמה ס״ת והיה ממש כחורבן בית המקדש״ ודאי שבית־הכנסת של התושבים היה בכללם. וכאשר שבו למלאח עם עלות מולאי סולימן לשלטון, אומר: ״וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי״ וגם בית־הכנסת של התושבים ודאי בכללם היה, ושיקמוהו קהל התושבים וחזרו להתפלל בתוכו. רבי אבנר ישראל הצרפתי כותב בתרל״ט: ״אצלא דלפאסיין ונקרא ג״כ בית הכנסת של התושבים ונתברר לי כי לא זו היא בית הכנסת שהייתה נקראת בית הכנסת של התושבים בזמן שבאו המגורשים מספרד״ בית־כנסת זה השני התקיים עד ימינו, והתפללו בו במיוחד בימים הנוראים, לפי סידור הנקרא ״אהבת הקדמונים״, שנדפס בירו­שלים תרמ״ט.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך חמישי.

1 – קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

בית הקברות מיוחד לתושבים

במקורות שעד סוף המאה הי״ח מדובר על בית־הקברות של התושבים. ר׳ שמואל ן׳ דנאן מספר: ״…בשי הוש״ע… ליצירה… לא ירדו גשמים… ואגב אורחין בעלותינו לבית הקברות של התושבים… עשינו סליחות הרבה בקפאס 2בר איש האלקים בפתח בית הקברות ה״ה [הלוא הוא] הח׳ הש׳ כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי… הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״. ועל השאלה שנשאל בעל ״יחס פאס״ על האנשים הגדולים שנקברו שם, משיב הוא: ״בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק״. כלומר, מאז אין בפאס אלא בית־קברות אחד בלבד.

מנהגי התושבים

חוץ מבית־הכנסת המשיכו התושבים לשמור על מנהגים מיוחדים, שהיו נהוגים אצלם בתחומים שונים, ומהם שנתקבלו על־ידי קהילת פאס כולה.

כבר דובר למעלה על מנהג התושבים לנכות שליש מסכום הכתובה בעת גבייתה, שנזכר בספר התקנות, סי׳ כג—כד.

מנהג אחר הובא שם סי׳ קה, בשם ר׳ שמואל בן דנאן: ״מצאתי כתוב בכתיבת ידי הר׳ אברהם באלנסי ז״ל מנהג תושבי הארץ, מי שבא לגרש את אשתו מפני שמצא יפה הימנה או אם רצה להוסיף אשה אחרת על אשתו אע״פ שיש לו בנים, אין שמין לה לא בגדי חול ולא בגדי שבת שעשה לה אלא ישלם לה כתובה ותוספת ומתנה במושלם.

אמנם מי שבא לגרשה מסיבה שטען ששהתה עמו כמה שנים ולא ילדה… כך הוא המנהג: שתגבה האשה כל נדונייתה בערך שהכניסה לבעלה וכל בגדיה ומלבושיה שהכניסה אם עושין מעין מלאכתם ראשונה תגבה אותם בשווי שהכניסה אותם. ואם אבדו ישלם לה הבעל זה הערך… והתוספת ישלם לה שוה כסף. וזה המנהג הנזכר בין רצה הבעל לגרש את אשתו כדי לקיים מצות פריה ורביה בתוך עשרה שנים… בין… לאחר עשרה שנים… ואמרו לי הרבה ממגידי אמת שכך היה דן החכם השלם זקני זל״ע [זכרו לחיי עולם] אשר על שמו אני נקרא בימים קדמונים״

הסתייעות בפסיקת זקנו מצביעה בבירור שהמנהג הוא של התושבים, וכמו שבא בכותרת ״מנהג תושבי הארץ״. ונראה שמנהג זה נתקבל גם על המגורשים, שהרי בגירושין אין להם כמעט תקנות מיוחדות, ונמשכים אחר מנהג תושבי הארץ.

עוד מנהג של התושבים עולה מתוך תשובה של ר׳ שמואל בן דנאן: ״למען יהיה הקונטרס הזה לעד ולאות לקיים מנהג ק״ק התושבים יצ״ו במנהג כתובה כדת וכהלכה שהמנהג מימות עולם שהאלמנה תיזון ותתפרנס כל ימי מגד אלמנותה מנכסי בעלה, ונדחים מפני מזונותיה הן מזונות הבנות הן מזונות הבנים. כשאין די וספק בנכסים כדי שיזונו שתיתם… וג״כ במה שנהגו ג״כ מימות עולם שהאל­מנה אפילו תפסה כככר של זהב אין מוצאין אותו מידה אלא שאומרים לה חוי מה בידך והכל יכתב בכתב מיד סופר ועד כנודע וכמפורסם תמיד ולמפורסם אין צריך ראיה דמעשה רב שכך נהגו כל בתי דינין מימי קדם.

מנהג אחר של התושבים, שנעשה מנהג הקהילה כולה, עוגן בתקנה סי׳ נט, ועניינו לתת לאלמנה מלבושים לפי ערך כתובתה. ולא ינוכו מכתובתה. לתושבים היו גם מנהגים מיוחדים בחגים ותבשילים מיוחדים בהזדמנויות שונות. ידוע היה ה״פראן שלהם הוא בית התנור אשר לשם הביאו כנראה מיני מאפה ותבשילים, כחמין של שבת לפי המתכון שלהם, ועוד. פרטים אלה ואחרים מרמזים שלתושבים היו מנהגים, ״עאדאת״, מיוחדים להם, עד הזמן האחרון.

נשארו בוודאי כמה שאלות שאין לנו תשובות ברורות עליהן. כגון: האם היו בידיהם משלחי־יד וענפי מסחר מיוחדים שעברו אצלם מאב לבן ? האם היו הם רובד חברתי מבחינת רמת הכנסתם ורכושם, כיוון שבאותה תקופה היו הנישואין אך ורק על־ידי שידוך, יש לשאול אם שמרו על ייחודם ולא התחתנו אלא בינם לבין עצמם, או שהיו נישואי תערובת בינם לבין משפחות המגורשים.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

דומה שלא היתה ייחודיות במקצועות ומשלחי־היד, ובכל פאס -שער הקסבהאומנות נמצאו מגורשים ותושבים. גם מבחינת הרמה הכלכלית לא היו רובד מיוחד, והיו ביניהם עשירים מכובדים וגם עניים. מאידך גיסא, היתה כנראה נטייה להתחתן בינם לבין עצמם, אם כי ודאי שהיו חריגים׳36 שהלכו ונתרבו, וכך הלך וניטשטש במשך הזמן ייחודם בקהילת פאס.

הערת המחבר : אנו יודעים כמה מחכמי משפחת ן׳ דנאן שהתחתנו עם משפחות מהתושבים או בתוך המשפחה. ר׳ שמואל ן׳ דנאן הידוע (שב״ד) היה נשוי לאחותו של רבי יעקב ן׳ דנאן, כי ר׳ סעדיה בנו קורא לר׳ יעקב זה ״מסרפי״ (ילקוטי דינים׳ שבסוף ״אשר לשלמה״ (ן׳ דנאן, ירושלים, תרס״א), אות נון, ערך ׳נאמנותי, קמ ע״ב). רבי שאול ן׳ דנאן נשוי היה עם בת בנו של ר׳ שלמה הראשון (׳דברי הימים׳, שם, עמי 22). ר׳ שמואל בעל ״דברי הימים״ נשא את בת הגביר שאול ן׳ רמוך; ושאול זה נשא בתו של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן (שם, עמי 49). ר׳ יונה ן׳ תאן נשא את בת דודו ר׳ שאול (שם, עמי 48). אחיו רבי סעדיה נשא את לונא, בתו של ר׳ נחמיה הכהן שמקהל התושבים (פס״ד אהבת הקדמונים). יצחק ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ יהודה ן׳ תאן וילדה לו את סעדיה (ראה בפסק־דין המתפרסם כאן). יעקב ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ שאול בז יעקב וילדה לו את ר׳ סעדיה (ראה בפסק המתפרסם כאן וב״תקפו של יוסף״, א, סי׳ ג). ר׳ שלמה אבן דנאן האחרון נשא את בתו של ר׳ שאול ן׳ תאן, שלו הוא קורא ״מור חמי״(ילקוטי דינים׳, שם, אות מם, סי׳ ב, ערך ׳מצרן׳).

קשרים מיוחדים עם התושבים שביתר ערי מארוקו במכנאס, מראקש ואזור סגלמאסה נראה שלא היו להם. ר׳ יעקב אבו חצירה בביקוריו בפאס התארח דווקא אצל משפחת הצרפתי מהמגורשים ולא אצל אבן דנאן ״. ברור שבערים האחרות כגון מכנאס, צפרו וסאלי, שלא היתה בהם כל מסגרת לתושבים, נטמעו אלה מהר בין משפחות המגורשים ולא נודעו יותר. במראקש היו פני הדברים שונים. רוב הקהילה היו מהתושבים, והמגורשים, שהיה להם בית־כנסת מיוחד, ״ביהכ״ן דלעג״מא״, דאגו לשמור על מסגרת ייחודית. באזור תאפילאלת כמעט שלא היו מגורשים אלא תושבים בלבד, ולא היתה בעיה של טמיעה רק כאשר עברו לערים המרכזיות. גם מצד השכלתם לא היו שונים התושבים בפאס מאחיהם המגורשים. היו ביניהם במשך כל הדורות חכמים ואנשי מעשה. כבר דובר לעיל על ״ישיבת התושבים״. פה ושם

ידועים לנו שמותיהם של חכמים מן התושבים. הם שמרו, כאמור לעיל, על חלקם ב״שררה״ בבית־המטבחיים, ובמשרת סופרי בית־הדין וסופרי שטרות58. במשרת הרבנות והדיינות הרי מנהיגי קהלם, ממשפחת אבן דנאן 59, היו בכל הדורות מה­בולטים שבין הדיינים.

כאן המקום להרחיב את הדיבור על בני משפחה זו, ששימשו דורות רבים רבני קהל התושבים ללא ערעור. אדרבה, הם היו מקור גאווה ותפארת לתושבים, בראותם את מנהיגי קהלם תופסים עמדה בכירה בין רבניה של פאס. החכמים מבני המשפחה שאבו כוח ועוצמה חברתיים וכלכליים מקהל התושבים, שהיו בוודאי בשבילם בסיס ציבורי איתן הנתון למרותם וסר למשמעתם. פעילות המשפחה, שמקורה מספרד וקרובה באופיר. למגורשים, עזרה בוודאי למתן את הניגודים ולהקהות את החי­לוקים שבין שני הקהלים

הערת המחבר : בזמנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה ר׳ חיים בן אמוזיג ה״טבח הגדול של התושבים״ (ראה: ״מלכי רבנן״, בערכו), מאותה משפחה ידוע רבי שם טוב ן׳ אמוזיג (חברו של ר׳ חיים ן׳ עטר) ; גם ר׳ דניאל ן׳ צולטאן, שהיה אף הוא ״טבח״ בפאס וחיבר ספר דרשות ״דברי חכמים״, היה מן התושבים, בין סופרי בית־הדין ידועים ר׳ מכלוף אסולין (׳ספר התקנות׳, סי׳ כה ועוד) ור׳ מוסא הסופר (שם, סי׳ פ״ה).

משנתמנה ר׳ שמואל בן מימון למשרת חכם־הקהל לא פסקה משרה זו מזרעו, רק תקופה קצרה, כשהיה חכם הקהל ר׳ נסים הכהן שמונה אחר פטירת כמוהר״ר סעדיה, קודם שגדל מהר״ש (בערך בשנים של״ח—ש״נ). ראה בפסק־דין ר׳ אליהו הצרפתי המתפרסם להלן.

ר׳ שמואל ן׳ דנאן (רשב״ד) הוא שאסף איסוף ראשון את תקנות חכמי המגורשים, אף־על־פי שהוא היה רבם של התושבים.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

חכמי משפחת אבן דנאן

הראשון הידוע לנו ממשפחה זו הוא רבי סעדיה בן דנאן מגרנצ׳ה. דומה שמגירוש קנ״א באה משפחה זו למערב. אף־על־פי שאין ראיה לדבר רגליים לדבר״. על כל פנים, ר׳ סעדיה היה בפאס בשנת רכ״ח. ומשם עבר כנראה לגרנצ׳ה. לפי מ

סלאת אלפאסיין

סלאת אלפאסיין

סורת משפחתית, בא ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה לאוראן בגירוש רנ״ב, ושם מתו הוא ואביו, רבי מימון, במגיפה של שנת רנ״ג. למשפחת בן דנאן בפאס קשר בטוח לר׳ סעדיה מגרנצ׳ה, אבל החוליה המקשרת בינם לבינו נתרופפה בינם, ויש כמה גרסות לשחזורה..

 הערת המחבר : צ״ה אידלמן, ״חמדה גנוזה״, 1856, עמי xvn, כותב: ״ראיתי בספר היוחסין כת״י הנמצא בעיר אקספארד, כי משמד טוליטולה… ברח הר׳ מימון אבי ר״ס הגז׳… עם ריב״ש, והתשב״ץ ובאו לאלגזאיר״. וממנו שאבו כנראה טולידאנו ובךנאיים. אבל בכת״י היוחסין, היחיד שבאוקספורד, שעל פיו הוציא שנה לאחר מכן צ. פיליפובסקי את היוחסין השלם שלו, אין זכר לדברים אלה, ושם כתוב: ״ואז באו לאלגזייר ולוהראן… ור׳ מימון בר סעדיה נגאר בא לקוסטנטינה…״. נתחלף לו כנראה לאידלמן מימון בר סעדיה נגאר בסעדיה בר מימון ן׳ דנאן. אבל אף שראייתו מופרכת הרי העובדה שאנו מוצאים קשרים בין בני משפחת דוראן לבין בני משפחת ן׳ דנאן, מרמזת על קרבה מיוחדת שהיתה ביניהן, שמקורה כנראה בכד שהגיעו לאלג׳יר בצוותא. הרשב״ד נפגש בפאס עם ר׳ שלמה דוראן ומתכתב אתו (ראה: ״פאס וחכמיה״ [הע׳ 21 לעיל], ב, עמי 110) ; ר׳ סעדיה ן׳ דנאן מגראנאדה נפגש בפאס עם ר׳ שמעון דוראן בשנת רכ״ח (ראה: ר״ד עובדיה, ״קהלת צפרו״, ב, ירושלים, תשל״ה, עמי 143) ; הספר ״משיח אלמים״ של ר׳ יהודה כלאץ מאלג׳יר, שבכתב־יד, נמצא בספרייתו של רשב״ד. נראה אפוא כי יש אמת בהשערה הזאת, שבאו בשנת קנ״א למערב. ור׳ סעדיה נסע לגרנצ׳ה רק אחרי רכ״ח.

 

תעודה מספר 519 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל " קהלת צפרו כרך שני ".

 

519

מרכ׳׳ח

מ״כ בכ״י כמוהר״ר סעדיה ן׳ דנאן זלה״ה                         

שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס יע״א מעשה אירע בימי חכם אחד מהחכמים הקדמונים נ״ן ז״ל שהגמון אחד נתוכח עם החכם ואמר לו אני אראה לך מן התורה כי יש״ו הוא המשיח אף בשם רע שכניתם אליו, אמר לו החכם אמור היכן מצאתיו ויענה ההגמון ויאמר ייבוא ש׳ילה ו׳לו ר״ת יש״ו, מיד ענהו החכם עכשיו שאתה מביא ראשי תיבות אף אני אענך ממקום שבאת ואני דורש את כל המקרא בר״ת לא יסור שבט מיהודה וכו' ר״ת ל א ייסור שבט י ש מיהודה ומחוקק מבין ר״ת מום רגליו עד ר״ת רע כי יבוא שילה ולו ר״ת כישו יקהת עמים ר״ת יוד עין ישחקו עצמותיו באותה שעה שתק המין ולא מצא מענה ולבל ישכח ממני לפי שהוא כעין נבואה לכן העליתי אותו על ספר הצעיר החותם באדר השני המהודר שנת יהי מקורך ב ר ו ״ ך לפ״ק.                                     סעדיה אבן דנאן

בכתב יד רבי רפאל משה אלבאז ז״ל

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

ממזרח וממערב כרך חמישי.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

חכמי משפחת אבן דנאן

כך כותב ר׳ שאול ן׳ דנאן בן יעקב בשנת התקכ״ג, על גליון כ״י 1492 שבספריית בודליאנה: ״בכתבי הרב זקננו ז״ל [ר׳ סעדיה בן שב״ד] תמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנט׳ה היה… בשנת רנב… ונכנסו לוהראן בי״ז בתמוז משנה ההי' ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר [ר׳ סעדיה] ואביו כהר״ר מימון בשנת גר״ן״ (עמי 237 א); וב״מלכי רבנן״ מביא רשימה בערבית ספרותית על פטירתו של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה בשנת רנ״ג. ראה: ״מלכי רבנן״ בערך ׳סעפאס 2דיה׳ הראשון, דף ק, ע״ב.

הקשר הזה מבוסס על מסורת המשפחה, וכן על העובדה שכל כתביו של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה נמצאו באוצרות בני משפחת ן׳ דנאן בפאס, ומשם נמכרו לספריות שונות. גם השם סעדיה המצוי רבות במשפחה זו מצביע על הקשר הזה.

סדר הדורות של משפחה זו מצוי בשלושה מקורות: 1. רשימת גליון של ר׳ שאול בן דנאן בן יעקב בכ״י בודליאנה 1492 עמי 240 א ; 2. בהקדמת ״אשר לשלמה״, ירושלים, תרס״א (וכן הוא בכתובות משפחה שראיתי ברשותו של ר׳ שלמה ן׳ דנאן שליט״א מירושלים, ותודתי אמורה לו); 3. סדר הדורות כפי שהועתק בספר ״יחס פאס״ של ר׳ אי״ש הצרפתי, בכתב־יד ובדפוס. מרשב״ד ולמטה אין הבדלים בין המקורות; ההבדלים הם מרשב״ד ולמעלה. והרי שלוש הגרסות מרשב״ד ולמעלה

 רשימת רבי שאול והרשימה שב״יחס פאס״ שוות, אלא שב״יחס פאס״ מיוחסת המיתה על קידוש השם לשמואל (5) : ״הצבי ישראל זבח השלמים אשר לה׳ קדוש יאמר לו הוא הראש אבי התעודה כהה״ר שמואל״. וזה ודאי אינו נכון, כי רשב״ד כותב: ״זקנו של אבא מארי הח׳ הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן״ (׳דברי הימים׳ [הע׳ 26 לעיל], עמי 13). אך כאמור, בשתי הרשימות שנים־עשר דורות מרשב״ד ולמעלה. לעומתם, הרשימה שב״אשר לשלמה״ יש בה כנראה טעות, שדילגו על שמואל (3) וייחסו את מימון (4) לאבי סעדיה (2), וגם זה ודאי אינו נכון. סעדיה (2) היה בן שמואל ולא בן מימון. סדר זה שב״אשר לשלמה״, אינו טעות דפוס, כי כך הוא גם הסדר בכתובות שראיתי בידי המשפחה, וכנראה שחל שיבוש גם ביחס שב­כתובות מדורות האחרונים. אי״ש הצרפתי מספר ב״יחס פאס״ שב״זכירת הכתובות״ שהיו בזמנו, הגיעו רק עד שמואל (5) ״הראש אבי התעודה״. וכששלח לרבי יצחק אבן דנאן להעתיק לו תשלום ייחוסם ענהו הלה, שהם עצמם העתיקוהו ״מספר אחד כתב יד שלנו״ (ראה: ״פאס וחכמיה״, א, עמי 141). בסופו של דבר לקח אי״ש הצרפתי את ההמשך מספר ״פאר הדור״ להרמב״ם והוסיף אחד כדי לקשר ביניהם. וכיוון שר׳ סעדיה היה בן מימון, הניח שגם הבן של סעדיה יהיה שמו מימון, והוסיף את מימון (6). מכל זה למדנו, שלא היתה בידם אלא מסורת סתמית, שהם ממשפחתו של ר׳ סעדיה. אבל איך הם מתקשרים אליו, השערה היא בידם שלא היו בטוחים בה. אף ברשימת ר׳ שאול בן יעקב משנת התקכ״ג מסיים: ״ואני שאול בן יעקב הנה שמרתי סדר יחסנו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה״ה ומפי סופרי שטרות ורשמתיז פה שגת התקכ״ג ליצירה״; לאמור, לא היה זה אלא ליקוט ושחזור שהתקבל מפי ספרים וסופרי שטרות.

אך סדר דורות זה שעלה בידו, דוחס בין ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה (7) לר׳ שמואל (3), שבשנת רפ״ו (כשלושים שנה אחר הגירוש) היה מראשי קהל התושבים, שלושה דורות : מימון (4) שמואל (5) מימון (6), וזה לא סביר. לולא דמסתפינא הייתי מציע לזהות את מימון (4) אבי ר׳ שמואל (3), שעליו נאמר שמת על קידוש השם, עם מימון אביו של סעדיה מגרנצ׳ה, שגם עליו מצאנו את התואר ״אלמרחום אלמקדדס אלמנעם״ (ראה: ״מלכי רבנן״, ק ע״ב) והתואר ״אלמקדדס״ נראה, שמיוחד היה למי שמת על קידוש השם, ואף־על־פי שלפי רשימת ר׳ שאול ״מתו ר׳ סעדיה ואביו״ במגפה של שנת רנ״ג, אין כוונתו אלא שמתו בעת המגיפה. ויצא לפי זה, שר׳ שמואל, שהיה מראשי העדה בשנת רפ״ו, היה אחיו הצעיר של ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה. והכתוב ב״אשר לשלמה״ על שמואל (5) : ״ואיד,ו גופיה מגורש מקשטי׳״, יש להסבו על שמואל (3), ושמואל ומימון (5, 6) לא היו ולא נבראו אלא כדי לגשר בין סעדיה הגרנצ׳י לבין משפחת אבן דנאן שיהיו צאצאיו, וכנראה, שהקרבה ביניהם היא קרבה של אחווה בלבד. וכדין דילג יספר ״אשר לשלמה״ על שמואל (3), אלא שיש להוציא גם מימון שלידו כנ״ל. ובזה יתיישב הדבר שרשב״ד, כשמזכיר את ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה (ראה: ״פאס וחכמיה״, ב, עמי 94) אינו אומר זקננו. ויהיה אפוא סדר הדורות מרשב״ד ולמעלה כך: שמואל (1) [= רשב״ד], סעדיה (2), שמואל (3) [אחי סעדיה מגרנצ׳ה], מימון (4) [הנהרג על קידוש השם והוא אביהם של סעדיה ושמואל (3)], משה (5), מימון (6), משה (7), מימון (8). ואין מן הצורך לומר, שאין כל קשר בין משה ומימון אלה לבין הרמב״ם ור׳ מימון אביו הידועים (וראה: י״מ טולידנו, ״נר המערב״, עמי 46). אפשרות שנייה היא להוריד את שמואל ומימון (3, 4) ולהשאיר רק 10 דורות. 66 ׳ספר התקנות׳ (הע׳ 11 לעיל), סי׳ כח—כט.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התו­שבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.

=====================================================

על כל פנים, סדר הדורות שמן הגירוש ואילך

סלאת אלפאסיין

סלאת אלפאסיין

אין בו ספק, והראשון שאנו יודעים עליו לאחר הגירוש הוא ר׳ מימון, שנהרג על קידוש־השם ונקבר בפאס, והיו עולים להשתטח על קברו בעתות צרה (״דברי הימים״, עמי 13).

השני הידוע לנו הוא ר׳ שמואל בן מימון. נזכר לראשונה במחלוקת הנפיחה, ונשלח למכנאם, כנציג של התושבים בעניין זה. אחר־כך אנו מוצאים אותו חתום בתקנות בשנת ש״ה—ש״י (סי׳ יט—כד). ר׳ שמואל היה דיין בבית־הדין של העיר, שם ייצג את קהל התושבים.

את מקומו של ר׳ שמואל בהנהגת הקהל מילא בנו ר׳ סעדיה השני. אף הוא שימש דיין, וחתום על תקנות בשנות שכ״ח—של״ה. מפסק־הדין דלהלן אנו למדים, שכשנפטר ר׳ סעדיה זה היה שמואל בנו צעיר, ולא יכול למלא מקום אביו. במקומו מונה לחכם הקהל רבי נסים הכהן. משגדל ר׳ שמואל והיה תלמיד חכמים ותיק, פינה לו ר׳ נסים את מקומו ור׳ שמואל מונה כחכם־הקהל, ומאוחר יותר כדיין בבית־הדין. על פעילותו הרבה אין כאן המקום להרחיב את הדיבור ״. הוא הידוע כרשב״ד, וחתום על התקנות בשנות שנ״ב—שפ״ב, היא שנת פטירתו. בנו ר׳ סעדיה השלישי היה צעיר במות עליו אביו. לרשב״ד היו כמה אחים. ידועים לנו ר׳ שלמה ור׳ מימון. ר׳ שלמה מונה לאחר מות אחיו, ר׳ שמואל, כראש־הישיבה של התושבים וכדיין בבית־הדין, וחתום על פסקי־הדין משנת שפ״ו עד שצ״ח.

מהאח השני, ר׳ מימון, יש לנו רק רשימה היסטורית הכלולה בספר ״דברי הימים״. בדור זה היה גם ר׳ יעקב בן ד נא ן; תחילה היה סופר בית־דין, ולאחר־מכן דיין עם ר׳ שאול סירירו ובית-דינו,

אנו מוצאים בדור זה גם אברהם ן׳ דנאן (בן שמואל י). הוא חתום בתעודה על מכירת התפוחים של ספרי־תורה יחד עם ר׳ סעדיה. ומבנו, אף הוא נושא את השם סעדיה, יש רשימות כרונולוגיות ״.

ר׳ סעדיה (השלישי), בנו של הרשב״ד, מנהיגם של התושבים בזמן הריסת בית־הכנסת הגדול ובנייתו של בית־הכנסת השני, חתום על תקנות בשנים ת״ב— תל״ח. רשימות ממנו בענייני הלכה מצויות בידנו, ונדפסו בספר התקנות בחלקן. נפטר בשנת הת״מ. על שמו נכתב שטר המכר של בית־הכנסת של התושבים בשנת תי״ח. בזמנו היתה תנועת השבתאות, ויש התכתבות בנושא זה בינו לבין ר׳ יעקב ששפורטש.

בניו של ר׳ סעדיה (השלישי): ר׳ שאול — חכם־הקהל וממלא מקום אביו בדיינות, חתום על כמה פסקי־דין ועל תקנה משנת תמ״ח ״, נפטר בשנת תמ״ט ור׳ יהודה, שנסע לתיטואן, אביהם של ר׳ יונה ור׳ סעדיה, ובסוף ימיו חזר לפאס .

בני ר׳ שאול: ר׳ אברהם, ר׳ שמואל, ר׳ סעדיה ויעקב.

ר׳ אברהם מילא מקום אביו כחכם־הקהל וכדיין בבית־דינו של ר׳ יהודה אבן

עטר(ריב״ע) וחתום על כמה פסקי־דין.

ר׳ שמואל היה שוחט ובודק, והוא שכתב ואסף את ספר ״דברי הימים״ ״ הידוע.

סעדיה היה כנראה המבוגר שבאחים, אבל עסק במסחר ולכן לא שותף בשררה. לעת זקנתו חזר לבית־המדרש, ותבע וקיבל חלקו בשררה של בית־הכנסת.

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

האח יעקב לא היה תלמיד־חכם, אך בנו, ר׳ שאול היה תלמיד־חכם ואף הוא תבע לרשת את חלק אביו בשררה. ר׳ שאול זה ודודו סעדיה הנ״ל הם נושאי פסק־הדין שבספר ״אהבת הקדמונים״ משנת תע״ה, המתפרסם כאן. לימים נתמנה ר׳ שאול לדיין בבית־דין של חמישה, שמינה ר׳ יעקב בן צור (יעב״ץ). שנת פטי­רתו, לפי רשימה שב״דברי הימים״, היא תקכ״ט. ר׳ שאול זה הוא בעל הרשימה בכ״י בודליאנה, שהבאנו לעיל. לא הניח בנים אחריו כי אם בת, שהיתה נשואה ליעקב ן׳ דנאן וילדה לו בן, ר׳ סעדיה, שהיה תלמיד־חכם ותבע חלק סבו ר׳ שאול, אבי פאס 2אמו, בשררה, הוא נושא פסק־הדין של ר׳ אליהו הצרפתי, והוא כנראה מחברו של הפיוט ״אבוא ביתך למחנה שכינה״, שהיו רגילים לאמרו בכל בוקר בבית־הכנסת של התושבים. ר׳ סעדיה זה הוא המתואר על־ידי ר׳ דניאל ן׳ צולטאן בספר ההספדים שלו שעדיין בכ״י ״סבא קדישא זה סיני ענותן ושפל ברך״. נפטר זקן בתמוז תקע״ט.

בניו של ר׳ אברהם אבן דנאן: ר׳ מנשה (הראשון)—לא שימש כדיין, מתואר ״איש אלקים קדוש״ ונפטר בשנת תקכ״ז; ר׳ ש א ו ל (הבכור ?) — מדובר בו בפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ המתפרסם כאן, והיה ש״ץ בבית־הכנסת של התו­שבים. הוא, כנראה, בן גילו של בן דודו ר׳ שאול בן יעקב. זמן פטירתו אינו ידוע, וכנראה נפטר צעיר.

בנו של ר׳ מנשה (הראשון) — ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה חתנו של רבי אליהו הצרפתי. בזמנו היתה תביעתו של ר׳ סעדיה (בן יעקב ן׳ דנאן), בן בתו של ר׳ שאול, לקחת חלק בשררת בית־הכנסת של התושבים, כמו שבא בפסק־הדין המתפרסם כאן. נפטר בשנת תקנ״ח, בחיי רבי אליהו חותנו.

בנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן, ר׳ מנשה (השני), היה דיין והוסמך על־ידי סבו אבי אמו ר׳ אליהו הצרפתי. חתום על פסק־דין משנת תקס״זעם ר׳ חיים דוד סירירו ובית־דינו.

ר׳ שמואל, בנו של ר׳ מנשה (השני), דרשן ומטיף בבית־הכנסת של התו­שבים. נפטר בשנת התרל״ב. הניח אחריו שני בנים: ר׳ יצחק, ששימש דיין וחיבר ספר ״ליצחק ריח״; ר׳ משה, נפטר בחיי אביו והשאיר בן יחיד ר׳ שלמד. ן׳ דנאן, דיין בפאס ובעל ״אשר לשלמה״, ואביו של ר׳ שאול ששימש כראש אב בית־הדין העליון של מארוקו בשנים 1919—1965 ובעל שו״ת ״הגם שאול״. (פאס, תשי״ט). הוא החותם את רשימת המנהיגים ממשפחה זו בפאס. עלה ארצה ונפטר בירושלים בשנת תשל״ב.

דמות נוספת היא שמואל ן׳ חיים דנאן, נגיד ושר וטפסר, עשיר ומקורב למלכות. איננו יודעים מאיזה ענף של המשפחה היה. אך חתום ראשון על תקנה משנת תקצ״ח, עם בנו ר׳ חיים (חתום שלישי) ועם רפאל מנחם הצרפתי, בן רבי אליהו. ר׳ חיים היה רב ומוהל, מנכבדי הקהל ומקורב למלכות. ״בית־הכנסת בן דנאן״, שנעשה בשנים האחרונות בית־כנסת של המשפחה, כנראה נבנה על־ידיו או על־ידי בניו, החכמים ר׳ אליהו, ר׳ משה, ר׳ שמואל ור׳ סעדיה שנהרג ביום כיבוש פאס בידי הצרפתים בשנת 1912 (ביום השלל בח׳ אייר תרע״ב).

ודאי הוא שענפים רבים היו במשפחה זו. לא העלינו כאן אלא הענף המשתלשל בבירור מר׳ שמואל ן׳ דנאן— רשב״ד. האחרים אין בידנו לעמוד לעת עתה על רצף ייחוסם, ולכן לא הבאנום כאן.

התקנה אצלי בכתב־יד. הוא התכתב עם ר׳ יהודה אלבאז בצפת ; ראה: ״קהלת צפרו״ (הע׳ 61 לעיל), תעודות, א, עמי 209, 263, 209. וכבר בחייו של ר׳ אליהו צרפתי לפני תקס״ז נמנה שמואל בין נכבדי הקהל ; ראה: שם, ב, עמי 112 במכתב הרב שיש״א. לא מצאתי מי שיתן לי מידע על בית־הכנסת של ר׳ דנאן מי בנאו. ברשימת בתי־ הכנסת שב׳יחס פאס׳ (הע׳ 21 לעיל), לא מצאתי זכרו, אבל היה גדול ומפואר. ראה : ״מלכי רבנן״, ערך ׳רח חיים׳, דף טל ע״ב.

סוף המאמר

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930