ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

ממזרח וממערב כרך חמישי.

קהל התושבים, יחודו ומוסדותיו הראשונים

ברם התושבים הוסיפו לשאוף לעמדות כוח בקהילה, ונכבדיהם לטשו עין מדי פעם למשרת הנגידות, אך עשו זאת במסגרת הכללית של הקהילה כחלק בלתי נפרד ממנה. מדי פעם הצליחו להכניס אחד משלהם למשרת הנגידות, כגון הנגיד אברהם ן׳ רמוך, יריבו של ר׳ יצחק הצרפתי. גם נגיד הנגידים בשנת שס״א ואילך, ר׳ משה הלוי, דומה שמהתושבים היה. ואין ספק שנכבדיהם נמנו עם טובי העיר, בכל הדורות. הם שמרו על חלקם ב״שררת השחיטה״, וטבחים מביניהם נמנו עם ה״מומחים״. גם במשרת סופרי בית הדין היה להם ייצוג מכובד, ונציגיהם אף הצטיינו בזה.

מכל זה נראה, שאף־על־פי שהנהגת הקהילה עברה לידי המגורשים, לא נבלעו התושבים בתוכם, והוסיפו לשמור על מסגרת נפרדת. אלא שמשנת ש״י ואילך, ייחודם העיקרי של התושבים עמד על בית־הכנסת המיוחד להם, שבו התפללו בנוסח שונה משל המגורשים, ועל שמירת מנהגים אחרים שהיו מיוחדים להם, שמקצתם נתקבלו אף על־ידי המגורשים. לשם ניהולו התקין של בית־הכנסת שמרו על מסגרת של ״קהל״ מיוחד. מלפנים היו להם שבעת טובי העיר, גזבר וחכם, וגם לאחר האיחוד היו להם שבעת טובי ה״קהל״, גזבר וחכם ^.

כבר הזכרנו שבשנת רכ״ה היה אסון שדלדל את אוכלוסיית התושבים, וכה יאמר הכרוניקאי: ״שנת רכ״ה היתה גזירה קשה על סיבת שמצאו גוי אחד הרוג, ועלו הגויים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם והיה בהאלמללאח ק״ק שכלא .ומתו על קידוש השם ונמלטו מהם לערך כ׳ אנשים ודבר מועט אנשים ונשים״. אם כן, האוכלוסייה היתה קטנה במלאח פאס. בשנת רצ״ה יש לנו רמז על גודל אוכלוסיית התושבים אז. ר׳ חיים גאגין מוסר: ״ובשנת רצ״ה… אירע מעשה שקצב של התושבים היה דרכו לשחוט כ׳ כבשים בכל ערב שבת ובאותה שבת שחט ד׳ כבשים״. אם כבש יספיק לעשר משפתות הרי שיש לאמוד את מספר התושבים באותה עת במאתיים משפחות.

ובתעודה הכלולה בפסק־דין המתפרסם להלן, משנת של״ז לערך נאמר: ״ובחשבון נמנו וגמרו שחתומים הקהל מאה ועשר חתימות״, ואלה ודאי היו ראשי העדה ונכבדיה, שהרי יש להוציא את פשוטי הקהל שלא ידעו לחתום ואת עניי הקהל שלא שותפו במינויו של החכם. אם כן, יש לאמוד אותם אז בשלוש־מאות משפחות לערך.

דומה שהלכו ונתרבו עד שנות תפ״ח—תצ״ח, שנות הרעב הגדול, שוודאי נכחדו רבים גם מהם. בשנת תרל״ט כותב הרב אי״ש הצרפתי: ״התושבים [דרי העיר] שבפאס מזמן הזה לקוטאי נינהו יש מהם מן המגורשים והמה מעטים אבל הם המשפחות המיוחסות… ובידם הם שררי דמתא. ומן התושבים שהיו קודם הגירוש לא נשארו כי אם משפחות מעטות. כי הרפתקאי דעדו עלייהו כאשר נבאר כלו ובלו ר ח ״ל [רחמנא ליצלן] ורוב העיר הם הבאים משאר המדינות,..״ לפי האומדן שלו הרי גם מהמגורשים לזו נשארו הרבה גזמנו ״והמה מעטים״, והוא קובע כי מספרם של יהודי פאס בזמנו היה 5844 נפש .

קהל התושבים הוסיף לקיים את בית־הכנסת שלו גם אחרי תצ׳יח, שברעב שלו נכחדו, כאמור, רבים מהם. וסמוך לפני מאורעות אליאזיד בשנת תק״ן חולקים בני משפחת אבן דנאן על דרך חלוקת הכנסות בית־הכנסת של התושבים, ומכאן מקום ללמוד, שהיה גם אז קהל גדול והכנסות בית־הכנסת היו ניכרות.

לקהל התושבים היתה ישיבה, שמקומה היה בוודאי בבית־הכנסת שלהם.