מורשת יהדות מרוקו

מקדם ומים כרך שביעי…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות הי

מקדם ומים כרך ז

הודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

פתח דבר

כרך שביעי זה בסדרה מקדם ומים מביא מחקרים ועדויות על התמורות שחלו במצבם הפוליטי של היהודים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון במאה העשרים, ובמיוחד לקראת                     הקמתה של המדינה היהודית ולאור ההגירה ההמונית שהתלוותה לכך והביאה להתפזרותן של הקהילות. בפרקים שונים בקובץ מבצבצת השאלה, האם התפזרות זאת הייתה מרצון ובלתי נמנעת בתוצאה מעליית התנועה הלאומית והזרמים הלאומניים בארצות ערב או תוכננה וזורזה בידי פעילים של התנועה הציונית כפי שטענו חוגים שמאלניים ומתבוללים בקרב יהודי עיראק. טענה זו עומדת ביסוד מאמרו של ראובן שניר והדים לה גם במאמרה של אסתר מאיר. גם במאמרו של מיכאל לסקיר ובדבריו של אברהם ברזילי המובאים בנספח מועלים רמזים בכיוון זה.

פולמוס זה מציג את ההתרוצצויות המנוגדות שפעלו בקרב אליטות חדשות בקהילות יהודיות שונות במרחב הערבי האסלאמי. הפולמוס התפתח במיוחד בקרב צעירים יהודים שפעלו במפלגות הקומוניסטיות שהם סייעו להקמתן בארצות ערביות שונות, וקיבל את ניסוחו החריף ביותר ואף את ביטויו הספרותי בקרב שכבה דקה אך משפיעה של בני האינטליגנציה היהודית בעיראק. אלה התחנכו ברבע השני של המאה בבתי־ספר שלשונם ערבית, למדו ערבית ספרותית על בוריה ושאפו להשתלב במגמות הלאומיות המחרשות של החברה הערבית בעיראק תוך תרומה לשיח האינטלקטואלי והתרבותי  בארצם. חוגים כאלה שהתבדלו מן הזרם הקהילתי המרכזי צמחו בשנות ה־40 וה־50 גם במצרים ובמרוקו אך השפעתם על הקהילות היהודיות הייתה מעטה ואף שולית. לאמיתו של דבר, גם בקרב יהודי עיראק היה הפולמוס האנטי־ציוני שולי במידה רבה, שכן ההגירה ההמונית שיבשה את התפתחותם הטבעית של חוגים רדיקליים ומנעה מהם הפצה יעילה של תורתם החתרנית. גם החיים בארץ בצל הסכסוך המתמשך בין ישראל לארצות ערב הקהה את חוד הביקורת עד המדיניות הישראלית שפליטי המפלגה הקומוניסטית העיראקית המשיכו בה לזמן מה לאחר עלייתם לארץ.

עיקרו של הקובץ מוקדש לבחינת ההיערכות של הקהילות ושל קבוצות וחוגים שונים בקהילות מול השינויים המהירים שהתחוללו במצבם של היהודים עקב פעילותם של התנועה הציונית ומוסדות המדינה שבדרך, עקב המאבק להקמת המדינה ועקב מדיניותה של ישראל לאחר קום המדינה. היערכות חדשה של הקהילות נדרשה גם כתוצאה מן התמורות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שנבעו מחדירת המודרניזציה האירופית לארצות ערב שונות בעקבות ההתפשטות הקולוניאליסטית של צרפת ואנגליה במיוחד, וכן כתוצאה מצמיחתה של הלאומיות הערבית בארצות אלה שהתלוותה בעיקרה למצב זה. תמורות אלה והמגמות השונות שהתפתחו בעקבותיהן בקהילות ובקרב האליטות המסורתיות והחדשות הביאו בסופו של דבר להתפזרותן של רוב הקהילות היהודיות שהתקיימו במשך כאלפיים שנה בארצות אלו.

בחלקו הראשון של הקובץ מובאים בעיקר מחקרים על יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. יוסף שיטרית סוקר את השירים העבריים שכתבו משוררים עבריים על ארץ ישראל. אלה המשיכו להביע בהם את הכמיהה המסורתית של הקהילות לארץ אך מעלים על נס בו בזמן את התמורות המדיניות שחלו במעמדה. משה עמאר מתאר את דמותו המייצגת ויצירתו המגוונת של תלמיד חכם ודיין שהיה מחובר למציאות המשתנה במרוקו. יהושע פרנקל עומד על מגבלותיהן של התמורות ועל המשכיות הדימויים השליליים של היהודים ושל היהדות בקרב חוגים פונדמנטליסטים של האיסלאם המרוקני. בת ציון עראקי־קלורמן מתארת את השיטות המתוחכמות שאפשרו לפעילי העלייה בעדן להתגבר על מדיניות ההגירה של הבריטים בארץ ישראל ולהעלות יהודים רבים מעדן ומתימן עוד בשנות השלושים.

החלק השני של הקובץ מוקדש להשלכותיה המיידיות של מלחמת העצמאות ושל התבוסה הערבית על גורלן של הקהילות היהודיות בתוניסיה, בתימן ובעיראק. חיים סעדון סוקר בהרחבה את הפעילויות האנטי־יהודיות שנרשמו בתוניסיה ומדגיש את הריסון שכפו בעניין זה מנהיגי התנועה הלאומית התוניסאית על השכבות העממיות ומנעו בזאת פרעות אפשריות ביהודים. אהרן גימאני דן בפרעות שידעו יהודי תימן עקב הירצחו של האימאם יחיא והיוו כנראה גורם מזרז חשוב בהתפזרותן של קהילות תימן ועלייתם ההמונית והחפוזה של היהודים במבצע ״על כנפי נשרים״. הוא מתעכב גם על פעלם ועמדותיהם של מנהיגי הקהילה בעת משבר זה ועל הירתמותם להקלת סבלם של רבים בקהילה. גם אסתר מאיר דנה בעמדות המנהיגות הקהילתית ביחס לפעילות האנטי־ יהודית שגברה בעיראק עקב התבוסה שנחל צבא עיראק בקרבות מלחמת העצמאות. היא מתארת את ההתלבטויות של המנהיגות כלפי ההגירה מעיראק ואת המגמות המנוגדות שהתרוצצו בקרב האליטות הפוליטיות בארץ זו כלפי היהודים ורכושם. התסיסה האנטי־ יהודית הביאה לבסוף להגירתם ההמונית והבהולה של היהודים במבצע ״עזרא ונחמיה״. מאמרו של ראובן שניר דן כאמור במשמעות השונה שייחסו זרמים שונים בקרב האליטות החדשות של הקהילה, האליטה הציונית מכאן והאליטה הקומוניסטית מכאן, לסיבות שהביאו לחיסולה של גולה בת 2500 שנה.

שני המאמרים הנוספים בעניין הקשר בין הקהילות לארץ מעלים פרשיות שהתפתחו לאחר קום המדינה והתבססותה בזירה המזרח־תיכונית והבינלאומית. מוטי גולני מתאר את המבצע הבעייתי להעלאת יהודי פורט סעיד תוך כדי מלחמת סיני ואת האסטרטגיות המוצהרות והלא מוצהרות של הממסד הישראלי כלפי שרידי הקהילות במצרים והדאגה לבטחונם. הוא רואה במבצע זה המשך הניסיון הממסדי להשתמש ביהודי מצרים כבבני ערובה. גם מיכאל לסקיר מתייחס במאמרו להיבט זה של יחסי החוץ של המדינה כשהוא דן בקשרים שניסו גורמים שונים לפתח בין ישראל לבין מנהיגה הכריזמטי של האופוזיציה במרוקו, אחמד בן ברכה. אשר למאמרו של יצחק אבישור על חקר המרכיב העברי של הערבית היהודית המובא כאן כנספח, התקבצותם בארץ של היהודים יוצאי ארצות ערב כתוצאה מן התהליכים הטראומטיים בחלקם שהוזכרו כאן אפשרה — ומאפשרת עדיין — קיומם של מפעלי תיעוד ומחקר על לשונותיהם ותרבותם של יהודי ארצות האסלאם. מחקר זה הוא דוגמא מובהקת לבך.

בחלקו האחרון של הקובץ מובא מסמך מיוחד במינו שחובר בידי סובן בביר במוסד — אברהם ברזילי — ועל פיו הסבירו מדריכים את מהותה של יהדות ארצות האסלאם לסוכנים ולפעילים החשאיים השונים שנשלחו, או עמדו להישלח, לארצות ערב לארגון עלייה בלתי ליגלית ומבצעי העפלה. חשיבותו של המסמך אינה בתוכנו אלא בנקודות הראות הרשמיות ובדעות (הקדומות?) המוסכמות שהביאו להכנתו ולניסוחו. המסמך מובא כאן כתעודה גרידא. לצד מסמך זה מובאת עדותו הישירה של איסר הראל, ראש ״המוסד״, שיזם והפעיל את המסגרות השונות שעסקו מטעם המדינה בעלייתם החשאית של יהודי מרוקו. לעדות זו המביאה את אסטרגיית הפעולה שכיוונה את המבצעים החשאיים השונים מצורפת כאן עדותו של מאיר קנפו(רמון), שהיה פעיל מרכזי בארגון ההעפלה בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים במרוקו ומאיר את ההיבטים האישיים והאנושיים שהתלוו לפעילותו החשאית רבת השנים.

מסמכים תעודתיים אלה שבנספח מתפרסמים כאן כלשונם. לא נעשה כל ניסיון בידי העורכים לאמת את המידע שנמסר בהם או להשוותו עם עדויות אחרות. אופן כתיבת העדויות והמסמכים המובאים כאן והניסיון של הכותבים לעצב זיכרון היסטורי חשובים למחקר על יהדות האסלאם לא פחות מתוכן העדויות עצמו.

חובה נעימה היא לי להודות כאן מקרב לב לכל האישים והמוסדות שסייעו בידינו להוציא קובץ שביעי זה בסידרה, בראש ובראשונה לחברי לעריכה ד״ר חיים סעדון שריכז את ההכנות הארוכות להוצאתו לאור של הקובץ ועמל ללא לאות לקידום הוצאתו לאור; לגב׳ בלה טוקטלי, ראש מינהל הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, על טיפולה המסור והנמשך בקובצי הסידרה לפני פרישתה זה עתה לגימלאות; וכן לראשי תחום מורשת יהדות המזרח וספרד במינהל לחינוך חברתי שבמשרד החינוך והתרבות, מר שלמה ונטורה ומר משה זעפרני. תודתי נתונה גם למר אברהם בן אמתי, שערך את המאמרים מבחינה לשונית, הכין אותם לדפוס, והוציא עבודה מתוקנת מתחת ידיו. תודה מיוחדת לגב׳ הלינה ציגל שהקלידה את המאמרים וכן לדפוס דף־נוי ולמנהלו מר פליקס דן על הפקתם המקצועית והראויה. לכולם מוגש באן זר תודות וברכות עם צאתו לאור הדפוס של הקובץ.

יוסף שיטרית

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

מראשית ימי המדינה תהיתי על השאלות הקיומיות הקשורות בהיותנו מדינת היהודים, וזה על רקע העבר הקרוב — השואה. בין השאר שאלתי את עצמי: מה יהא על הפזורה היהודית באזורי מצוקה וסכנה? מה תהא חובתה של מדינת היהודים כלפיהם? האם היא תעמוד מנגד, או תיחלץ לעזרתם בכל דרך אפשרית? תשובתי הייתה: מדינת ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, ולעולם לא תנהג כך. את דעתי ותורתי זאת הצגתי בראשית שנות החמישים, משעה שנתמניתי ראש המוסד למודיעין ופעולות מיוחדות, בפני ראש הממשלה דוד בן גוריון. הוא הסכים בנפש חפצה לתורתי זאת, ואישר את בקשתי לייעד את המוסד למטרה לאומית זאת. ומאז עד גמר שירותי כראש המוסד וכמנהל שירותי הביטחון הייתה משימה זו ייעוד לגיטימי ומעשי, בצד הייעודים הביטחוניים של השירותים החשאיים של ישראל. הדברים שלהלן יעסקו ביהדות מרוקו.

בשנת 1954 עמדו הצרפתים לנטוש את מרוקו ואת תוניסיה. באותה עת נמצאו הנאצריזם והלאומנות הערבית בסימן עלייה, מפלגת האסתקלאל במרוקו הייתה גורם עוין ומאיים לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי היהודים.

אז החלטתי לבדוק האם באמת קיימת סכנה ליהודי צפון אפריקה, במיוחד במרוקו, נוכח עזיבת הצרפתים. החלטתי לשלוח אדם שיבדוק את המצב וישיב לי על שלוש שאלות: ראשית, האם יש צורך בארגון להגנת היהודים במרוקו? שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, האם גם היהודים עצמם שם סוברים כך? ושלישית, האם יש שם תשתית אנושית (במיוחד נוער), שאפשר לבסס עליה את המשימה הזאת? את התפקיד הזה הטלתי בנובמבר 1954 על קצין של צה״ל, והוא יצא מיד למגרב. כעבור מספר חודשים הוא חזר ומסר לי תשובות חיוביות לשלוש השאלות. יש אמנם צורך בארגון הגנת יהודים, גם היהודים סוברים כך, והעיקר — הוא מצא במרוקו נוער יהודי מצוין שאפשר היה לבנות מתוכו את הארגון הזה.

עשרים איש, יוצאי צה״ל, דוברי צרפתית וערבית (ביניהם יוצאי מדינות אלה או מדינות ערביות אחרות), רוכזו לקורס צבאי ולפעילות חשאית. באמצע 1955 הם יצאו לדרך.

בראשית 1956 התחילו הפעולות המעשיות בשטח. קמה ״המסגרת״, התמנו מפקדים במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה, אבל בעיקר במרוקו. גויסו מתנדבים מן הנוער המקומי, במיוחד מקרב תנועות הנוער הציוניות. כל המאבקים והתחרות שהיו בין התנועות השונות נפסקו לחלוטין, וכולם פעלו על בסיס ממלכתי מובהק ללא כל הסתייגויות. נשכחו מריבות העבר. כל תנועות הנוער היו מוכנות מיד להתגייס בהתלהבות — לב אחד — למשימה הלאומית הקדושה.

התחלנו לארגן קורסים למתנדבים המקומיים: תחילה שלחנו אותם לצרפת, ואחר כך באופן סדיר לישראל. במסגרת צה״ל הם קיבלו הכשרה צבאית, ומאחר שהם היו צריכים לפעול בצורה חשאית בארצות היעד, הם למדו במסגרת ״המוסד״ את תורת הפעילות החשאית: מחתרת, קשר, סליקים למסמכים ולנשק.

היה לי שותף נלהב וחשוב מאד לכל המבצע הזה — דוד בן גוריון. כאשר ראש הממשלה שמע ממני על הפעולה הזאת, הוא התפעל מאוד ורצה לראות במו עיניו את הצעירים המופלאים ממרוקו, והוא רצה גם שהם יראו אותו. גם הם התפעמו מהמפגש עם ראש הממשלה היהודית ומקים המדינה.

נטען כי בתקופה שקדמה לפעולת ״המסגרת״ היו חיכוכים בין המנהיגים המקומיים ובין שליחי העלייה והסוכנות. אני לא הכרתי ולא ידעתי זאת. בתקופת ״המסגרת״ נוצר מצב שונה לחלוטין. אנשינו לא נחשבו כשליחים שרצו לכפות את דעתם על הקהילה המקומית. הם נתקבלו כנציגים ביטחוניים של מדינת ישראל, ונוצרה שותפות נפלאה בין שתי קבוצות אלה. נציגי הקהילה היו העסקנים המקומיים, ובראשם הרבנים. הדבק היה הנוער המקומי. המנהיגות הציבורית המקומית לא הסתירה את תחושתה שעם ״המסגרת״ הרגישו בני הקהילה מוגנים, הנוער המקומי גילה מסירות ותושייה בלתי רגילות והשרה אווירה של אמון מוחלט בשליחים שבאו מישראל, והקהילה סמכה עליהם והייתה גאה בהם. אני עצמי לא העליתי בדעתי כי נמצא נוער נפלא כזה כמו שנתקלנו בו במרוקו.

בראשית 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובסוף אותה שנה נסגרו שערי היציאה ליהודים לישראל. היו דיונים בממשלה, בסוכנות ובמוסד לתיאום על גורל יהודי מרוקו, והחליטו שיש הכרח להוציא אותם בדרכים בלתי שגרתיות. את התפקיד הזה הטילו על מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, זלמן שרגאי. הוא פנה אליי וביקש ממני שאני כראש ״המוסד״ אטול על עצמי את המשימה הזאת. נוצרה פה שותפות בלתי רגילה. אנחנו לא הכרנו מקודם, אבל גיליתי בו אדם דתי, נציג של מפלגה דתית, פטריוט ממדרגה ראשונה הוא שם את כל משקלו על הצלת יהודים ועל הוצאתם בלי כל חישוב אחר. ובניגוד למה שמקובל בארץ מעולם לא היו מחלוקות, אי־הבנות או התחרות על היוקרה בין שני המוסדות האלה — בין המוסד הביטחוני שלנו, הממלכתי, ובין מחלקת העלייה של הסוכנות. שרגאי אף היה מוכן להעמיד לרשותנו את המנגנון שלו, את הצעירים שהיו בקיאים בענייני עלייה בתקופה קודמת, כדי שישתלבו במאמץ המבצעי. אנשי ״המסגרת " במרוקו קיבלו את המשימה בהתלהבות רבה. עתה הגיעה שעתם של האנשים ליישב את ההכשרה שרכשו לקראת שעת חירום. והנה הגיעה השעה. וכך החל מבצע מופלא. שנמשך שבע שנים והניב פרי הילולים — פינוים של למעלה ממאה אלף איש ואישה זקן וטף, והעלאתם לישראל.

בסוף 1956 התחילה הפעולה המעשית בהוצאת היהודים באמצעות ״המסגרת׳ תחילה עשינו זאת בדרכונים צרפתיים ישנים. לצורך זה השתמש המוסד במומחים שלו לתיעוד. אחר כך, כאשר נגמרו הדרכונים הצרפתיים, השתמשנו בדרכונים מרוקניים תוצרת ישראל, והם לא נפלו בטיבם מהאורגינלים המרוקניים.

אבל לא הסתפקנו בזאת. התחלנו להוביל יהודים אל המובלעות הספרדיות סיאוטה ומלייה ואל המובלעת הבינלאומית טנגי׳ר ביבשה, ברכבות, באוטובוסים, במכוניות פרטיות, במוניות ובסירות, משם הברחנו אותם, מתוך סיכון, באניות מעבורת לספרד, ומשם למרסי, וממרסי לארץ.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

אני מוכרח להדגיש שגם אם הארגון הזה היה יעיל, הרי אלמלא אותה התלהבות של היהודים עצמם, תחושתם הכמעט משיחית ומסירות הנפש שלהם, לא היינו יכולים לעשות את הפעולה הזאת. והיה משהו מופלא: היהודים באו לא רק כשאנחנו חיפשנו אותם; לעתים קרובות היהודים חיפשו אותנו. אני זוכר שהגעתי פעם להרי האטלס, אל עיירה קטנה של חמישים משפחות יהודיות. חיפשנו את רב הקהילה — לרוב היו אלה הרבנים שייצגו את הקהילות — והוא לא היה במקום; אמרו שהוא נסע למראבש. וכשעמדנו לצאת משם, בא בבהילות אדם צעיר, וזה היה הרב. הצגנו את עצמנו לפניו כקבוצה יהודית פילאנתרופית. והוא אמר: ״אל תספרו לי מעשיות, אני יודע מי אתם, מתי תוציאו אותנו?! הרי לשם זה הלכתי לחפש אתכם במראכש״. בתוך כמה ימים כל הקהילה הזאת הועמסה על משאיות והובלה עד המובלעות והגיעה לארץ, בלי תור. זה היה ב־1958.

אני רוצה לעמוד על תופעה שראויה לציון: במובלעות היה שלטון ספרדי. והנה נתקלנו שם בתופעה מרנינה של יחס אוהד וסובלני מצד הספרדים — גם מצד הפקידות וגם של יחידים. ואני גיליתי במשך הזמן שזו לא הייתה רק גישה אישית אלא נראה שזה בא מלמעלה, משליט ספרד — פרנקו. וכשניסיתי להבין את התופעה עלה בדעתי שאולי זה המצפון שהעיק עליהם על גירוש יהודי ספרד. אותו דבר קרה בגיברלטר. הבאנו את המעפילים גם לגיברלטר, ושם נתקלנו ביחס סובלני ואוהד מצד השלטון הבריטי. וכשראיתי תמונה של חייל בריטי בגיברלטר סוחב מאנייה ילד יהודי כדי להביאו למקום מבטחים, נזכרתי בתמונה ההפוכה של תפקיד החיילים הבריטים לפני הקמת המדינה. אחת הבעיות העיקריות הייתה הצורך להעביר משפחות שלמות, שהרי משפחה יהודית מרוקנית לא ניתן להפריד אותה. או כולם — או אף אחד לא. ולכן היו צריכים לקחת את כולם, גם את הזקנים וגם את החולים, ולהוביל אותם בדרכים עקלקלות מאות קילומטרים, בצורה קונספירטיבית, תחת ברזנטים, בתנאים קשים מאוד, וזה תוך פעולות עוינות מצד השלטונות. אלה לא התייחסו למעפילים בידידות יתרה. מספרים עכשיו על היחס האוהד של המרוקנים! זה לא היה בתקופה ההיא. המשטרה המרוקנית התייחסה אז באכזריות למעפילים. במיוחד לחברי ״המסגרת״ שנפלו לידיהם. אלה גם עברו עינויים קשים ביותר.

ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, התחזקה השפעתו של האסתקלאל, והתגבר הלחץ נגד הגירת יהודים לישראל. בוצעו חיפושים ומעצרים מלווים בעינויים. על רקע זה נסעתי בקיץ 1958 למרוקו בזהות שאולה. ביקרתי כמעט בכל רובעי המלאח היהודיים בערים הגדולות במדינה זו. לא הכרתי את יהדות מרוקו לפני כן. בערב שבת הלכתי לבית הכנסת בקזבלנקה, והתרגשתי לראות את התנהגות הקהל בזמן התפילה: קהילה שלמה יושבת עם הילדים, וכולם שרים יחד. איזו חגיגה! לעולם לא אשכח זאת.

אבל לא רק זאת. הם כנראה הבינו שאותה קבוצת אנשים שהגיעו לפתע לבית הכנסת אינם סתם תיירים אמריקנים, צרפתים או אנגלים. הם הבינו מיד שמסתתר פה משהו אחר. באותו זמן המשטרה המרוקנית כבר הייתה בעקבותינו, והיו כאלה שיעצו לנו מיד להסתלק משם, ואני אמרתי ״לא״. אני ראיתי בעיניהם וידעתי בתוך ההמון הזה אין איש אשר יסגיר אותנו לשלטונות. הנאמנות של היהודים הייתה ללא דופי, והאמון שלהם ב״מסגרת״ היתה מעל ומעבר. ידוע מה פירוש הדבר למשפחה מרוקנית־יהודית למסור ילדים כדי שהם יעברו באופן בלתי לגלי לארץ אחרת ויגיעו לישראל, שיאמינו לבחורים הצעירים שבידיהם הם מוסרים את הילדים. והדבר התרחש במציאות, במאות ואלפים של מקרים.

בעקבות הביקור שלי במרוקו נערכו דיונים גם בסוכנות וגם בדרג הממשלתי ובמוסד לתיאום. בדיונים השתתפו מלבדי נחום גולדמן, בן־גוריון, גולדה מאיר וזלמן שרגאי. גולדמן, כמובן, על פי דרכו, דיבר על זהירות, על חוסר התכלית שיש בעלייה הזאת, על שתדלנות; ואילו בן גוריון, גולדה ושרגאי תמכו בדעתי כי הפתרון היחידי ליהודים ממרוקו הוא עלייה. לא לבודדים. לכל הקהילה. וכך הוחלט רשמית.

המרוקנים היו מודעים למה שמתרחש. הם לא אהבו זאת, והחליטו שכדי לעצור את התהליך צריך להפסיק את הקשר בין היהודים המרוקנים בארץ ובין היהודים במקום. הם הפסיקו את קשרי הדואר לישראל. הייתה זו מכה קשה בשבילנו, אך עד מהרה התאוששנו והקימונו מערכת של דואר עצמאית שפעלה בצורה יוצאת מן הכלל.

ואז בינואר 1961 בא עלינו האסון של טביעת האנייה (״אגוז״). הייתה זו מכה קשה ביותר לכולנו, ומכה קשה למפעל העלייה שלנו. חוץ מההתרגשות שלנו מעצם האסון הזה חששנו מתגובת היהודים: האם ימשיכו ללכת או לא? והייתה פה תופעה שאני חושב שהיא ייחודית ליהודי מרוקו. האמון שלהם בעבודה שלנו, האמונה המשיחית שלהם — לא רק שהם לא הפסיקו, אלא דווקא המשפחות והקרובים של המשפחות שטבעו, וביניהם היו חברים פעילים ב״מסגרת״, הם שהביאו לאניות החדשות שהפעלנו את הקרובים שלהם כדי להוכיח לכולם שהנה הפעולה נמשכת, ולא נרתעים. זו הייתה אחת התופעות כמעט היוצאות מהכלל שנתקלתי בהן.

בעקבות האסון החלטנו על דרך חדשה בפעילות הימית שלנו: אניות גדולות יותר ובפיקוד ישראלי. את הפיקוד הזה השגתי מצה״ל בפקודת בן גוריון, שר הביטחון, וברצון טוב מצד הרמטכ״ל. נתנו לנו אנשים מחיל הים, ונתנו לנו אנשי מילואים של חיל הים, ואלה גם בחרו את האניות החדשות וגם פיקדו עליהן על מנת שנימנע בכל דרך מחזרה על אותו האסון שירד עלינו.

עד אותה תקופה שאני מדבר עליה הספקנו להוציא 25,000 איש. זה כמעט שלא הדביק את הריבוי הטבעי של היהודים במרוקו. ואילו היעד שלנו היה להוציא ממרוקו ולהביא לישראל את רוב הקהילה הזו. לכן הגעתי למסקנה שמוכרחים להביא לידי הידברות עם השלטונות. אחד האמצעים היה להפוך את המקרה של ״אגוז״ למנוף תעמולתי בין־לאומי נגד השלטונות. להאשים אותם שהם נושאים באחריות לזה שיהודים שרוצים לצאת כבני אדם בני חורין מוכרחים לפנות לדרכים מסוכנות כאלה. התהליך הזה החל במגעים סודיים עם דרגים גבוהים בממשל המרוקני. זה גם היה קשור בשלמונים. אבל בעיקר נוכחו שלטונות מרוקו לדעת כי אינם מסוגלים לעצור את הפעילות שלנו, והם חששו שהדבר ישמש אות מסוכן לאופוזיציה שהיתה חריפה במרוקו.

כדי להקל על המרוקנים, התחייבנו שכלפי חוץ הפעולה הזאת תבוצע תחת כיסוי יהודי־אמריקני. סוכם עם המרוקנים על חברת ההגירה היהודית־האמריקנית האיאס. אמריקנים אלה, לא ציונים, שיתפו פעולה אתנו בצורה הטובה ביותר. הם היו מוכנים לתת את הכיסוי והסכימו שאנחנו ננהל את המבצע בשמם, שאנחנו נהיה אנשי האיאס במקומם. הם נטלו על עצמם גם את האחריות הפוליטית להסדר עם שלטונות מרוקו. נוכח עוינותם של גורמים בתוך מרוקו ובעולם הערבי בכלל הגענו אתם להבנה, שיהיו דרכונים קולקטיביים. אנחנו היינו ממלאים את הרשימות של הדרכונים הקולקטיביים, והם היו נותנים להם לעבור. והאנשים, משפחות ובודדים, יצאו במטוסים לאירופה, ומשם לארץ. היו אמנם רגעים קשים מאוד כאשר פתאום הפעולה הזאת הייתה נפסקת תחת הלחץ של נאצר והליגה הערבית, אבל המרוקנים עמדו בהסכם, חזרו והמשיכו לתת לנו ללכת בדרך זאת.

בפעולה הזאת — קראנו לה ״יכין״ — יצאו 75,000 איש. בתקופתי, מ־1956 . כשהתחלנו את הפעולה, ועד שהתפטרתי ב־1963, הוצאנו 100,000 יהודים: 25,000 בפעולות מחתרתיות ו־75,000 בדרך של הבנה שקטה עם המרוקנים.

אבל מלבד זאת, ובמקביל לזה, היו פעולות נוספות: ארגנו חופשות קיץ לבני נוער באירופה, קייטנות לילדים בשווייץ, השתתפות במשחקי כדורגל בחוץ, ועוד, בכל מיני שיטות משיטות שונות שהמציאו ״המסגרת״ והאנשים שעבדו אתנו — כמו אנשי מחלקת העלייה — בהוכיחם את הכישרון היהודי. מאחורי כל הפעולות האלה עמד כסלע איתן ראש הממשלה דוד בן גוריון.

הייתה לי בעיה בקשר לסלקציה. אמרתי לבן גוריון, כי אנחנו לא יכולים להוציא יהודים ממרוקו כשיש גזרת סלקציה. במרוקו עולה משפחה שלמה או איש לא, ואנחנו לא נגיד למישהו שישאיר ילדים או שישאיר זקנים, וגם חולים. ורק בהשפעתו של בן גוריון בוטלה הסלקציה הנוקשה. אני זוכר שבאתי לבן גוריון וסיפרתי לו על מקרה של אלמנה אחת, אלמנה עם עשרה ילדים, אני בעצמי ראיתי אותם, הלכתי לראות את המשפחה הזאת. ואישה אלמנה זאת עם עשרה ילדים היו צריכים להישאר שם מפני שלא היה מפרנס עיקרי למשפחה. חזרתי לארץ ואמרתי לבן גוריון: ״אתה רוצה שהאישה הזאת והילדים האלה יישארו במרוקו, או שאנחנו נראה אותם פה?״ ואז הוא הכריע. ביטלו את העניין הזה של כפיפות למפרנס עיקרי במשפחה.

ההסכם עם המרוקנים, כפי שאמרתי, היה קשור גם עם שלמונים. ויום אחד, לפני תחילת הפעולה של ״יכין״ צריך היה לתת סכום כסף גדול מאוד כמקדמה. ושר האוצר לוי אשכול אמר ״אין לי״. כן אמר לי ״מניין לי שהם לא ירמו אותנו, שהם ייקחו את הכסף ולא ייתנו ליהודים לצאתי!״ הבאתי אותו לבן גוריון, גם בן גוריון שאל את השאלה הזאת. ואמרתי לו, יכול לקרות כדבר כזה, אבל דבר אחד בטוח לגמרי: שאם לא ניתן את הכסף — את היהודים לא נראה. והכסף קיבלתי — והיהודים יצאו.

על רקע זה, כאשר פה נמצאים הצעירים ממרוקו בקורסים שלנו, וההתלהבות אצלנו גדולה, בא עניין ואדי סאליב. אני יכול לתאר לכם את עגמת הנפש שלנו, של כל הקבוצה שלנו, אנחנו יודעים שנוצרה ממש אחווה בלתי רגילה בין הישראלים ובין יהודי מרוקו, שהישראלים במסירות נפש ממש עשו את הדברים האלה, ופתאום אמרו שהיהודים המרוקנים כאן בלתי רצויים, ובן גוריון אמר לי: ״הרי אתה יודע יותר מכולם עד כמה הדבר הזה לא נכון״. ואני רוצה להגיד לכם, שבמסקנות של הוועדה שנתמנתה לבדוק את אירועי ואדי סאליב השפיעה לא מעט העובדה הזאת של הפעולה שלנו.

אני מסכם עכשיו: בני העליה הזאת, המאה אלף האלה, כולם עלו לארץ ונשארו בה. הם התיישבו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח, ולמרות הקשיים הם נקלטו בכל מערכות המדינה, ותופסים מקום של כבוד ואחריות בחברה הישראלית.

סוף המאמר…….

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.

נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.

מרוקו באותה תקופה הייתה תחת חסות צרפת. מהצרפתים זכינו ליחס של כבוד, והאנטישמיות התפרצה מדי פעם. יחסינו עם המוסלמים, לעומת זאת, התאפיינו בכבוד הדדי, אך תמיד חששנו מתגובתם. לא היו התנכלויות לשמן, אך תמיד קיימת הייתה דאגה רבה מהעתיד.

מצבנו הכלכלי בבית היה סביר; לא סבלנו ממחסור. התקיימנו מעבודתו של אבי כסופר סת״ם. כאשר יהודי היה זקוק למזוזה או לתפילין שילם תמורתם כמה שלבו היה חפץ.

למדתי בבית ספר ״אליאנס״, סיימתי בו לימודי תיכון.

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הייתי בן 13. החלטתי לעלות ארצה ופניתי ליהודי בעל חנות לחומרי צבע במלאח, לא רחוק מתחנת המשטרה של ״באב מראכש״, ואמרתי לו, ״עזור לי לעלות לישראל״. סירובו היה מוחלט, והוא דרש שאביא אליו את הוריי לחתום על טופס בקשה. ובהיותי בן יחיד בין ארבע בנות לא היה כל סיכוי שאמי תחתום. צערי היה גדול. משה אוחנה, חבר ושכן, הציע לי כנחמה להצטרף אליו ללימודי השפה והשירה העברית המודרנית. השיעורים התנהלו במחתרת בגג בניין בגטו היהודי בהנחייתו של בחור בשם רפאל. זכורני, שהשיר הראשון שלמדתי אצלו היה ״מעל פסגת הר הצופים״.

הגעגועים למדינת ישראל גברו כאילו הייתי שם שנים. בתחילת שנות החמישים הצטרפתי עם עוד מספר חברים כאלי בן לולו, מרדכי שריקי, מאיר סלוק ועוד לתנועה הציונית ״הבונים״, שהייתה אז תנועת נוער חוקית. ״מינו״, היום ד״ר שלמה אלבז, היה המדריך שלי. גם שתי אחיותיו הלן ורהט היו חברות באותה תנועה.

הצטרפתי לגרעין ״ברור חיל״, שעמד לעלות ארצה לקיבוץ באותו שם. הייתי חבר בגרעין זה עד 1954. הגרעין התפרק, ואינני יודע עד היום מדוע התפרק.

גבולות מרוקו היו פתוחים לעלייה ארצה. עשה זאת כל מי שחפץ בכך בתנאי שהתגבר על חוקי ״הסלקציה״ שהכריזה הסוכנות היהודית באמצעות משרדה במרוקו, ״קדימה״. נתקלתי אז בתגובות של שכנים ומכרים שנפסלו לעלייה. הזעם היה גדול, והרצון של היהודים לעלות הלך וגבר עד כדי כך שהתפתח שוק שחור לאישורים רפואיים. כמו כנפיים שחורות של עוף רע תלווה הסלקציה ההיא את יהודי מרוקו. ואולי שם מתחילה תחושת הקיפוח, שלפעמים דומה היה כי עצמתה אינה עומדת בשום יחס לתנאים המעשיים — מה שניתן לעולי מרוקו או מה שלא ניתן להם ביחס לעולים אחרים.

1956-1955: התארגנות

המלך מוחמד החמישי הוחזר על ידי הצרפתים מגלותו בחודש נובמבר 1955, ובמרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה. באותה שנה החלו הצרפתים לעזוב את המדינה, שבה ישבו יותר מארבעים שנה.

האי־ודאות של יהודי מרוקו הלכה והתגברה: האם נשקפת סכנה של ממש לקהילה היהודית? לחשש זה היה בסיס: כאשר לוחמי החירות המרוקאים נלחמו בצרפתים הם שרפו חנויות של יהודים בתואנה זו או אחרת, ובנות יהודיות נחטפו.

איסר הראל, ראש ״המוסד״, שאל את השאלה הזו עוד בשנת 1954, ושיגר שליח לבדיקת תנאי הקמת מחתרת יהודית בשלוש ארצות צפון אפריקה, שמטרתה להגן על הקהילות היהודיות שם.

בחודש ספטמבר 1955 הגיעה המשלחת הראשונה של ״המוסד״ למרוקו, תשעה סוכנים, ובראשם סגן אלוף שלמה יחזקאלי ז״ל. הייתי בין מגויסיה הראשונים של משלחת זו. הוטל עליי לגייס נוער יהודי למחתרת שקמה ולהקים תאים. בתוך זמן קצר יחסית גייסתי מטובי הצעירים בקזבלנקה, והקמתי חמש חוליות. גם חבריי שגויסו נרתמו למלאכה זו — שהייתה קדושה בעינינו.

אין לזלזל בסכנה שהייתה טמונה בהסכמתי להתגייס לארגון החדש הזה. מיד הוסבר לי כי מדובר בהקמת חוליות שיצוידו בנשק חם, ואין כל ביטחון שלא נצטרך לצאת לרחוב להגן על היהודים; אך אהבתי למדינת ישראל ולציונות התגברה על כל החששות.

הייתי אז בן עשרים, וניהלתי בית מלון בקזבלנקה שבעליו היה יהודי. כאשר נודע דבר עיסוקי לחבריי מ״המוסד״ הם הגיבו בהתלהבות: מלון לפעילות מחתרתית מאפשר הזדמנויות בלתי מוגבלות. הסברתי להם שכוונתי היא להמשיך בלימודיי, ואני נמצא במלון על מנת לחסוך מעט כסף ללימודים אלה. הסברים אלה לא הועילו, וטובת המחתרת גברה על רצוני להמשיך בלימודיי. לאחר שנים לא שללתי החלטה זו, כי המלון תרם רבות לפעילות ״המסגרת״ — הקמת סליקים בו, העברת מזוודות נשק דרכו ועוד פעילות חשאית. מאז גיוסי ל״מוסד״ באוקטובר 1955 ועד מעצרי בשנת 1961 השתתפתי במבצעים רבים, חלקם מסוכנים. לפני גיוסי ל״מסגרת״ רכשתי באופן עצמאי ומכספי אקדח ורובה על כל צרה שלא תבוא.

לא היו כל הפסקות בפעילותי בין השנים האלה, ולא פעם כאבתי את כאבם של חברים שעזבו את ״המסגרת״ מסיבות משפחתיות או אחרות. לפעמים גם כעסתי עליהם.

ב התחלה השתמשנו בנשק באקדחים, תת־מקלעים ורימונים. על המחלקה שפיקדתי עליה הוטלה ההגנה על יהודי המלאח, כולל שכונת ״הברכה העירונית״(La Piscine Municipale). מפקדי החוליות ואני למדנו את השטח, וגייסנו כל ספר וחייט יהודי בעל חנות עם טלפון. מקומות אלה שימשו מאוחר יותר למפגש החוליות בזמני חירום; ביקור של 4־5 בחורים אצל הספר או החייט נראה טבעי בהחלט.

הייתה זו נקודת המוצא, וממנה הסתעפה העבודה לכיוונים שונים. העבודה במחתרת התנהלה לפי כללים של מחתרת, וכל מה שמקופל במילים הגנה והצלת יהודים היה בטבעה של עבודה זו. היא חייבה לארגן הגנה ולהבריח יהודים אל מעבר לגבול בדרכם לישראל. חייבה להחדיר תודעה של גאווה, וגם חייבה ללכת למאסר.

היהודים במרוקו רחשו כלפינו אמון בלתי מוגבל, והלכו אחרינו בעניים עצומות. השנים 1956-1955 היו שנות התארגנות, יצירת הכלים וקשירת הקשרים.

בשנה הראשונה אגרנו נשק, בנינו סליקים, ארגנו מטווח ראשון באחת החורשות והקמנו מסגרת להגנה על יהודי מרוקו, שקיבלה את השם ״גונן״. עסקתי בשנה זו בחיפוש דירות להשכרה. דירות מסתור אלה שימשו את החוליות למפגשים וללימודים. לכל מחלקה המורכבת ממספר חוליות הייתה דירה משלה. כמו כן לימדתי את המגויסים ממחלקתי(בדרך כלל רק את ראשי החוליות) פירוק והרכבה של נשק, מעקבים, תורת המפגשים בדירות וברחוב, כיסוי למפגשים ועוד… הקשרים בינינו לבין השליחים היו מצוינים, ורוב הזמן ידידותיים מאוד.

בשנת 1956 נתבקשתי עם חבריי לסייע בהעלאת יהודים בשיטות חשאיות בתגבור לשלוחת העלייה שקמה.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

מקדם ומים כרך ז

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

1960-1957: קורסים בישראל ומבצעים ראשונים במרוקו

בשנת 1957 סגר השלטון במרוקו יותר ויותר על הדרכים ועל העושים במלאכת העלייה. נאבקנו על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה: דרכונים מזויפים, דרכי יבשה שונות לעבר המובלעות הספרדיות סאוטה ומליליה ודרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. שיירות עולים וגם בודדים נתפסו ועברו עינויים. לא תמיד הצלחנו. לעתים נתפסו שיירות של עולים ועמן פעילי המסגרת, וחלק מן העצורים עונו ונשפטו למאסר של כמה חודשים. גם בשדות התעופה של מרוקו נתפסו עולים עם דרכונים מזויפים.

קורם ראשון בישראל

בשנת 1958 נשלחתי עם עוד 16 חברים לקורס בחיל הים הישראלי משולב עם ״המוסד״. הקורס התקיים בבית ספר מבואות ים במכמורת. מפקד הקורם היה דב מגן (ברצ׳יק) והמדריך לפעילות ימית היה סגן צעיר בשם אלי, לימים תת־אלוף אלי לוי, ראש מחלקת המודיעין בחיל הים. זכורני שהיו אתי בקורס: ג׳ורג׳, לימים פרופ׳ ג׳ורג׳ וקנין, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים איכילוב; אלברט, לימים הרב אברהם בוהדנה, היום באשדוד; ״מרסל״, הוא אליאם כהן, שלצערי ירד מהארץ ונמצא היום בארצות הברית; ז׳אק (שושן), גם הוא ירד לצרפת, היה ספורטאי ושחיין מעולה. מדריך הספורט היה בחור בשם שלום מלכה, תמיד חייכן, סלבני וסובלני אתנו. הוא נהרג לפני שנים בתאונת דרכים.

כאשר עזבנו את מרוקו והגענו לצרפת בדרכנו ארצה לקורס, נלקח ממני דרכוני וקיבלתי מסמכים אחרים. הכיסוי היה שמהיום אני חייל צרפתי המגיע ארצה לאימונים. מטרת הקורס הייתה הכשרה ימית לסיוע בפעולות הברחת היהודים ממרוקו דרך הים. משתתפי הקורס לא ידעו איש על רעהו, ואסור היה לשאול שאלות אישיות. בבית לא ידעו על מקום הימצאי האמתי. מכתבים הביתה נכתבו על גלויות צרפתיות, ואלה הועברו לצרפת ונשלחו משם ליעדם.

איש לא ידע עברית. הקשר התנהל באנגלית ובמעט המילים שאני מגמגם בצרפתית. ברצ׳יק, מפקד הקורס, היה שבע רצון ממראה עיניו. לקראת הסיום ארגנו תצוגה לצמרת חיל הים.

אווירת ייעוד ושליחות כפי שהייתה בקורס זה קשה למצוא. כל קושי וכל גזרה התקבלו ברצון, בהתלהבות, כמובנים מאליהם. לא יכלה להיות מוטיבציה גבוהה מזו שהייתה שם, והמעט שהתפרסם על מעשיהם מעיד כי עמדו בייעודם ובשליחותם. כולם הראו תבונות מנהיגות. כל המשתתפים היו שקטים, תרבותיים וממושמעים.

רעייתי רחל גויסה ל״מוסד״ רק שנה לאחר שנישאנו, וכינויה היה שנטל. היא פעלה במסגרת חוליית ״חברות המסגרת״, שתפקידן היה העברת נשק מסליק לסליק באמצעות עגלות תינוקות או מתן עזרה ראשונה במקרה של תקריות אש או אחרות. בשנת 1960 נשלחה לישראל לקורס מ״מ (מפקדים מתקדם) של צה״ל ו״המוסד״.

חוליות החוף

בחזרה מהקורס הימי הוטל עליי לאמן חוליות חוף מכל רחבי מרוקו. במשימה זו נעזרתי בז׳אק שושן. האימון הראשון נערך בחוף העיר מוגאדור בסיועו של מפקד ״המסגרת״ בעיר זו, מאיר בן־דוד, בעל סירה גדולה. חיי המחתרת לא היו קלים וחייבו אותנו להמעיט במגעים ובהיכרות, כלומר חייבו לקיים מידור.

לחבריי ולי, חברי ״גונן״, הייתה הרגשת צוותא וגאווה על פעילותנו. פעלתי עם חברים נהדרים. אזכיר אחדים מהם: חביב אביטבול (וידאל), רפי וקנין ז״ל, יהודה אטיאס־דורון (מוכתר), חיים בן־שטרית(הרולד), מרי בן־חמו, שמעון קורקוס(קרן), מישל פריינטה, דוד בן־שושן, אליאס כהן, יהודה אלבז, רפאל בן־חיון ז״ל, אדמונד סעדון, מוריס בן־הרוש, ועוד חברים נהדרים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר אותם.

באותה תקופה קשה היה לי ולחבריי לדעת מה יהיו ההתפתחויות במרוקו. העתיד צפן נעלמים שונים, והיה בהחלט יסוד לחרדה.

כאשר פעלו חוליות גונן ושלוחת עלייה ב׳ ביחד היה צורך בתגבור, ולכן גויסו חברי תנועות הנוער הציוניות ונדרשו להיכנס למשטר של מחתרת. תפקידם של נערות ונערים אלה היה לבוא בדברים — עם המשפחות בערים ובכפרים, והם הביאו אלינו ידיעות ראשונות על המשפחות. ידיעות אלה עזרו לנו בתכנון הפעולות.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדו

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעל האיטליז

היו גם מקרים מביכים, כגון יהודי מקזבלנקה בעל איטליז בשוק ״באב מראכש״ שנודע לו על קבוצת יהודים בת 35 אנשים, נשים וטף שהגיעה מדרום מרוקו ואוכסנה בבית מלון קטן בעיר. ברשות הקבוצה היו דרכונים מזויפים שסופקו להם על ידינו. בעל האיטליז שמע על הקבוצה מקרוב משפחה, פעיל שלנו, ביקר במלון, ושם התחזה לאחד מהפעילים וביקש מאנשי הקבוצה למסור לידו את דרכוניהם. הם עשו זאת בתמימות האופיינית לאנשי הכפר.

למחרת העביר אלינו יהודי זה באמצעות אותו קרוב מכתב ובו איום האומר, שאם לא נעביר לו בתוך 48 שעות סכום של חצי מיליון פרנק, שלפי טענתו חייבת לו הסוכנות היהודית עוד מתקופת פעילותה במרוקו, ימסור הוא את הדרכונים למשטרת מרוקו.

מנחם רק־עוז (הקטור), מפקד ״גונן״ באותה שנה, הזמין אותי, את רפי וקנין, ואת צ׳רלי אביטבול (חביב) לשיחה דחופה ולעדכון פרטים בפרשה זו. ארבעתנו היינו תמימי דעים שאין בשום אופן להיכנע לסחיטה זו, והצענו לנקוט ענישה חמורה. אך מנחם הציע להתחיל בשיטה שהוכיחה את עצמה בתקופת המחתרות בארץ. התכנית הייתה להשיג בשלושים גיליונות של העיתון La Vigie Marocaine ובהם סיפור בהמשכים בשם ״הפשע אינו משתלם״(Le crime ne paie pas), כפפות מבית מרקחת ומעטפות. גזרנו את הכותרות של הסיפור, ובכל שעה קיבל בעל האיטליז מעטפה בחנות ובביתו, ואפילו בחתונה שאליה הוזמן.

כמו כן מנחם הציע שאם עד יום חמישי, יום שבו האיטליז מלא בשר ועופות, לא יוחזרו הדרכונים נשפוך נפט על כל הבשר ובכך נגרום ליהודי זה נזק כספי ומורלי. בבוקר יום חמישי החליט מנחם שלא להשתמש בנפט, כי זה יחשוף אותנו, והציע שנמתין עוד

ביום שישי בסביבות השעה 4 אחרי הצהריים ניגשנו רפי ואנוכי לביתו של היהודי; חביב היה בחיפוי בתוך רכב, מוכן לזינוק במקרה של סכנה. לאחר שבדקנו את כל הסביבה ונקטנו אמצעי זהירות שלשלנו בביתו של היהודי מחלון פתוח עוד מעטפה. והנה רק הספקנו להתרחק מעט מהבית והיהודי יוצא, יורד על ברכיו, מניח חבילה על הרצפה וצועק ״אל תהרגו אותי. הנה הדרכונים כאן״.

צעקנו לו מהמחבוא ״תניח את החבילה ותיכנס הביתה!״. בריצה חטפנו את הדרכונים, נכנסנו לרכב והסתלקנו במהירות. כל הדרכונים הוחזרו בשלום, השנה הייתה 1959.

1959: בפעם הראשונה עם נשק ביד בשכונת המלאה בקזבלנקה

כאשר הכריז נשיא צרפת שרל דה־גול על כוונתו לערוך משאל עם כדי לקבוע את עתידה של אלג׳יריה נתקבלו ידיעות על כוונתם של מורדים אלג'יראים, שחלקם ישבו אז במרוקו, לרצוח יהודים בקזבלנקה כדי להפנות בכך את הזרקורים לעבר מאבקה של אלג׳יריה לעצמאות. הועברה ידיעה למשטרת מרוקו, אך לא ידענו אם היא תנקוט בצעדי מניעה. יחידות ״גונן״ של ״המסגרת״ לא סמכו על כך, והתגייסנו להגנה על הגטאות היהודיים.

מיד כאשר נתקבלו הידיעות נקראנו לשיחה עם מנחם רק־עוז, שהיה באותה תקופה מפקד ״גונן״ במרוקו. הוא אמר לנו כי אין לסמוך על משטרת מרוקו באותה תקופה, וכי ״יחידות גונן״ חייבות לצאת עם נשק ביד ולסייר בחוצות המלאח. הוקמה חוליה קדמית בת שישה חברים. היה לי הכבוד להוביל חוליה זו בהיותי אחראי על אבטחת יהודי המלאח והשכונה היהודית (ברכת השחייה העירונית).

הוצאנו את הנשק מהסליקים — אקדחים, תתי־מקלעים ורימוני יד — ובהדרכתו של מנחם הבנו כמה בקבוקי מולוטוב. יצאנו לסייר בחוצות המלאח בכלי רכב של ״המסגרת״. שניים מחברי החוליה הוצבו אצל הספר אלברט, בעל מספרה במלאח וחבר ״המסגרת״. במספרה היה טלפון, מכשיר יקר באותה תקופה בגטו היהודי. שאר חוליות ״גונן״ וחברי תנועות הנוער הועמדו במצב חירום, והיו מוכנים לתגבר אותנו בתוך דקות ספורות.

איזו התרגשות! פעם ראשונה שאנו יוצאים לרחוב עם נשק ביד. ואיזו תעוזה!! לשמחתנו הרבה לא אירע דבר, אך אילו ניסו המורדים האלג׳יראים לבצע את זממם היינו מוכנים להדוף אותם.

באותו ערב החזרנו את הנשק לדירת המסתור  ב-Place de Verdun, ולאחר שניקינו אותו ושימנו אותו הוכנס למזוודות מוכן להחזרתו לסליק.

למחרת אירעה תקרית שהייתה עלולה להיות חמורה מאוד. בבוקר נשלח מוכתר (יהודה אטיאס־דורון) לדירה כדי להחזיר את מזוודות הנשק לסליק. מוכתר לא הצליח לפתוח את הדירה, והודיע שהוא חושש שהמשטרה בתוך הדירה.

באותו בוקר ביקר אצלי ג׳ינו(דוד בן־שושן), וסיפר לי על התקרית. כמו כן הודיעני שהוא נשלח מאת מנחם רק־עוז להזעיק אותי לנסוע ולהיכנס לדירה שבה הנשק, ואולי גם המשטרה. דוד הוביל אותי על הווספה שלו עד פתח הבניין, והסתלק לו. בבנין זה, כמו בבניינים מפוארים אחרים בקזבלנקה, היה שומר קבוע (concierge). באותו בוקר הוא עמד בפתח הבניין, קיבל אותי בברכות ושאל אותי לדבר ביקורי. השבתי לו שאני בא לדירתנו, ואודה לו אם יעזור לי לפתוח את הדלת, כי חברי לא הצליח משום מה(ידעתי שהוא הציע את עזרתו למוכתר בפתיחת הדלת, אך מוכתר סירב להצעה). תגובתו הדהימה אותי: אעזור לך אם גם אתה תעזור לי. ולשאלתי במה אוכל אני לעזור לו הוא ענה: אני יודע מה אתם עושים בדירה הזו! (מישהו אחר כבר היה מתעלף מפחד). ואני בקור רוח שואל אותו: מה כוונתך? אני יודע, הוא אומר, שאתם בחורים הנפגשים לתנות אהבים ביניכם. למרות האשמה החמורה נשמתי לרווחה, ובחיוך רחב אני אומר לו: אני מבטיח לך להזמינך אתנו בפעם הבאה. (יש ללמוד לקח מזה ולהביא גם בנות חברות המסגרת למפגשים בדירות אחרות).

האיש ניגש אתי לדירה, ופותח את הדלת בקלות רבה. מול דלת הכניסה מטבח הדירה, ובו כשלושים בקבוקי מולוטוב. הוא מסתכל בסקרנות על הבקבוקים, ואני, שהייתי המום, מציע לו ״אני יכול לכבד אותך בכוס יין טוב?״ והוא בערבית ״לעודובילה״; אין אני שותה ״אלחמר״. שוב נשמתי לרווחה. אני מודה לו, והוא מסתלק מהדירה. התקשרתי לג׳ו וקנין(אלדו) ולרפי וקנין(מרין) וביקשתי שיגיעו מיד לדירה. שפכנו ביחד את תכולתם של בקבוקי המולוטוב לתוך הביוב, הורדנו את המזוודות, ושוב השומר הערבי מתקרב ורוצה לעזור לנו להרים אותן לרכב. הוא לא הצליח להזיז מזוודה אחת, ושואל: מה יש לכם במזוודות אלה? ואני שוב בצחוק רועם מצביע על ג׳ו ואומר, אלה מכונות תפירה שלו. הוא סוכן של חברה איטלקית, ואם תהיה מעוניין במכונה חשמלית תשיג אותה במחיר טוב (ידעתי שהמרוקאים אז העדיפו מכונת תפירה מכנית, לא חשמלית). באותו בוקר החזרנו את הנשק לסליק בשלום.

פעולות ההעפלה שבהן השתתפתי התנהלו בשיטות שונות ומגוונות. אחת מהן הייתה להעביר את היהודים עד העיר פאס או מכנאס ושם להעלותם על משאית ״ירקות״, ובמסע מפרך הנמשך כ־13 שעות להעבירה למלילה.

תפקיד חוליות החוף של ״גונן׳ שעמד^, בהברחת יהודים באמצעות דרכונים מזויפים. מלאכת הזיוף הייתה כה מושלמת, עד כי רק לעתים רחוקות עוררו הדרכונים חשד.

בקיץ 1959 נשלחתי לצרפת לארמון ״קמבוס״, והשתתפתי בקורס חשאי מיוחד שכלל שיעורים בנושאי איסוף מודיעין, מעקבים, שיטות העינויים של המשטרות, שימוש בחומרי חבלה ומטווחים בכלים שונים. משם חזרתי למרוקו, והמשכתי במבצעים השונים. בקורם השתתפו גם סימון בן־לולו(היום לב־ארי), ליאון זבלי ז״ל וינון רולנד(דוכן היום באשדוד). שני המדריכים היו ד״ר משה ליבה וג׳ורג׳ ובן נעים. רוב החניכים היו מתוניסיה ומאלג׳יריה.

מבצעים

השתתפתי עם חבריי במספר מבצעים כמפקד חוליה..

מבצע מטאטא

בקיץ 1957, עת התרכזו בעיר טנג׳יר כמה מאות יהודים בדרכם ארצה, בבתי מלון שונים, סגרה עליהם המשטרה המרוקאית את דרך היציאה, עצרה כמה מחברינו והציבה משמר על בתי המלון. כאשר השמירה נחלשה הוזעקו חברי באלט(תנועות נוער חלוציות שהיו במחתרת) שהוחדרו לבתי מלון. ולפנות בוקר היו אוטובוסים מגיעים ובתוך רגעים ספורים היו העולים על מטענם באוטובוסים. האוטובוסים נסעו לסאוטה, אנו אבטחנו את המקום והכרחנו חלק ניכר מיהודים אלה לעיר סאוטה.

. נהגי מליליה (1958־1959)

נהגי המסגרת, מאובטחים על ידינו, היו מביאים עולים עד לראש (Larache) ומכניסים אותם למוניות שהגיעו ממליליה. מוניות אלה הסיעו את העולים בהרי הריף, עד הגבול. העולים חצו את הגבול רגלי, הרחק מעיני השוטרים ואנשי המכס המרוקאים, ונכנסו למובלעת הספרדית. מעבר לגבול חיכו המוניות, שחצו אותו ריקות, והסיעו את העולים לעיר מליליה.

ב. מבצע סרדין

העברנו את העולים במכוניות של המסגרת מקזבלנקה עד ארקמן שליד נדור (Nador), ושם בחשכה הועברו לסירות דיג, והוברחו בהן למליליה. מבצע זה הופסק בקיץ 1959 לאחר שסירת מכס מרוקאית תפסה סירת עולים.

מבצע ליפ

על שם מבריח בשם זה. הסענו את העולים ומסרנו אותם למבריחים ליד גשר זלואן שמדרום למליליה.

בחלק מהמבצעים הנ״ל קיבלתי את העולים מידי הנהגים ודאגתי ביחד עם החוליה להעבירם לידי המבריחים, ובאחרים החוליה עסקה באבטחה ובתצפיות לכל אורך הדרך. זכורני שהשתתפו אתי גם חביב אביטבול, מרי חמו, חיים בן שטרית, אדמונד סעדון, מישל פרייאנטה, יהודה דורון, רפי וקנין ז״ל ועוד חברים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר את כולם.

מבצע אניטה

על שם מבריח מרוקאי אשר היה מסיע עולים מקזבלנקה עד הגבול המערבי של מליליה, בשתי מכוניות, בעזרת מרוקאי אחר שכינויו אניס. באחת הפעולות נתפסו כמה מנערי תנועות הנוער על הגבול המערבי של מליליה: אניטה עצמו לא נתפס. בין הצעירים שנתפסו היו אלי אלימלך (לימים מפקד משטרה עזה), דוד אזולאי, רוזט מלכה, מוריס אלפסי ז״ל, וויליאם שטרית; הם שוחררו לאחר חודשים מספר.

מבצע עומר

המבצע נערך בסביבות לג בעומר, בזמן העלייה לרגל לקברו של הקדוש בבני ענזר Bnei Enzar. לא רחוק ממליליה. העולים הוסעו על ידי נהגים מתנדבים מ״גונi שגייסנו אני וחביב אביטבול. המבצע נמשך 5-4 לילות רצופים, ובכל לילה העברנו 60 עולים מקזבלנקה ומפאס, ומסרנו אותם לידי המבריחים בגשר זלואן, בסביבות העיר נדור.

השתתפו כנהגי ״גונך בין השאר קרן שמעון, רפי וקנין ז״ל וחיים בן־שטרית. מאוחר יותר הצלחתי לגייס אוטובוס מחברת בן־נעים. הנהג היה חבר באחת מהחוליות.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

מקדם ומים כרך ז

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

7. מבצע פר (PAR)

על שם בעל חווה קטנה בכניסה לאואד־לאו(Ouad Laou) כפר קטן בסביבות תיטואן שליד סאוטה. הבאנו את העולים במכוניות ״המסגרת״ והעברנו אותם למכוניתו של פר בסביבות תיטואן, והוא העבירם לביתו עד בוא הספינה.

בתיטואן ובאואד־לאו היה פיקוח מוגבר של המשטרה, בגלל ריבוי המבריחים באזור — מבריחי סמים, מבריחי משקאות חריפים וסיגריות, ולפעמים גם מבריחי נשק.

המבצעים שלנו לא נעלמו מעיני המשטרה, המכס והתושבים, אך קשריו הטובים של פר הועילו לנו, למעט מקרה אחד, שבו נעצרו מספר פעילים.

מבצע מראכש

השנה היא 1959. חוליות של תנועות הנוער התקשו מאוד להיכנס לריכוזי יהודים במראכש(ולעתים גם בקזבלנקה) כדי לערוך רישום ולקבל פרטים על משפחות המיועדות לעלייה, ולכן הוחלט לשגר למראכש חוליה מחברי ״גונן״. חברי החוליה היו דוד בן־ שושן, יהודה אלבז, יהודה אטיאם (היום דורון) ואנוכי.

נסענו למראכש בשבת, בידענו שיהודי מראכש — כשאר היהודים במרוקו — נוהגים בשבת לאחר אכילת התפינה (החמין) לעשות סיאסטה ארוכה עד שעות הערב. חשבנו לנצל שעות אלה לעבור מבית לבית ולסיים לקראת השעה 6 או 7 בערב. חברי ״המסגרת״ במראכש התמקמו על גגות המלאח לתצפיות, והיו מוכנים לבוא לקראתנו במקרה של סכנה.

הגענו למלאח: לי היה זה ביקור ראשון שם. החוליה התפצלה, וכל אחד בנפרד פנה לכתובות שנמסרו לו; דוד בן-שושן נשאר ברכב בכוננות. ברשותי היו מספר שמות וכתובות. התחלתי באחת במקרה. עוררתי את ראש המשפחה, שאלתי אותו מספר שאלות וקיבלתי ממנו תמונות של כל בני המשפחה שהוא הכין מראש(בעקבות הודעה מראש על הביקור בלי לציין את התאריך). וכך עברתי בשקט מבית לבית ומילאתי את חובתי. אך בסביבות השעה 7, כאשר נותרה לי עוד משפחה אחת, נתקלתי בבחורה יהודייה ששאלה אותי על מעשיי בסביבה. לאחר שמסרתי לה תשובה סתמית התחילה לצעוק שמות: יוסף, אברהם… כנראה בני משפחתה; ובתוך רגעים מספר סבבו אותי עשרות יהודים ודרשו גם הם להירשם לעלייה. הסבריי ותחנוניי שעליהם להתפזר, ולא אני צפוי למעצר, לא הועילו. הדפתי ואף הכיתי מספר אנשים. ברחתי משם, אך הם המשיכו לרדוף אחריי ברחובות הצרים של המלאח במראכש. בדרך ראיתי שגם יהודה אטיאס (דורון) בצרה כמוני, וגם הוא רץ בכל כוחותיו לעבר היציאה מהמלאח.

בחור צעיר, כנראה מאנשי ״המסגרת״ במקום, תפס אותי בידי ואמר לי רוץ אחריי, הכנים אותי לחצר גדולה שהיו בה אלפי בקבוקים ריקים. הורדתי מספר בקבוקים מהערמה והסתרתי שם את כל השאלונים והתמונות שהיו ברשותי, והחזרתי את הבקבוקים.

משם — הבריח אותי הבחור לדירה של יהודים, ודרך הגגות הגעתי לדירה אחרת, ומשם הוציאו אותי מחוץ לחומות. ברחתי למקום מול החומות ומצאתי את עצמי בביתהקברות היהודי. הסתתרתי בין קברים, ושמתי על ראשי כובע גרב. לאחר כרבע שעה זחלתי מחוץ לקברים, ופתאום אני נתקל בעוד אדם הזוחל גם הוא — איזה פחד! התברר לי שמדובר ביהודה, שגם הוא ברח לבית הקברות. מוצאי שבת בבית קברות זה לא הדבר הנעים ביותר.

חשבנו שאנו בבטחה ויצאנו משם, אולם אחרי הליכה של כ־200 מטרים הקיפה אותנו קבוצת בחורים צעירים שרכבו על קטנועים ואופניים. אחד מהם הודיעני שהמשטרה הגיעה למלאח ומחפשת אחרינו, אך הם לא היו מוכנים לעזוב אותנו.

ופתאום הגיע רכבנו, נהוג בידי דוד. הוא ירד מהרכב, התקרב אלינו וצעק: ״עצור, משטרה! מי אתם?״ הצעירים היהודים ניסו להסביר לו שהם סתם עומדים ומחליפים חוויות. דוד ויהודה אלבז התקרבו ו״עצרו״ אותי ואת יהודה דורון, וכך הסתלקנו מהמקום.

בסיכום: המצב במלאח במראכש היה ללא נשוא, ולהגיע ליהודי המקום באותה תקופה זה היה כמו להגיע ישר למעצר.

היהודים היו נרגשים מאוד ולא שלטו בעצמם בנושא העלייה לישראל. הייתה ממש סכנה לכל מי שהתקרב אליהם באותה תקופה. הדבר נבע מאהבתם המיוחדת של יהודים אלה למדינה ומשאיפתם העזה לעלות ארצה.

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.

נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.

רעידת אדמה באגדיר

באגדיר, עיר נמל השוכנת בדרום מרוקו, הייתה קהילה יהודית בת כ־1,800 נפש. בעיר זו נולדה רעייתי רחל לבית אביסרור, שם גם התגוררה אחותי ז׳קלין, שנישאה לבן המקום ושם התגוררו דודים, דודות וקרובים רבים. לרחל היו שם אחות נשואה ואם לשישה ילדים ואחות רווקה. שני אחיה, צ׳רלי ויצחק, עלו ארצה בשנת 1956 עם גרעין לקיבוץ מעוז חיים. בליל ה־1 במרס 1960 רעדה העיר רעידה חזקה, 7.3 בסולם ריכטר. על כך שמענו רחל ואנוכי בחצות, כאשר חזרנו מחתונתם של פני וג׳ו ועקנין, חבר ב״מסגרה־ אז.

יצרתי קשר עם עזרא איילון, מפקד ״גונן״ באותה תקופה ונפגשנו בבוקר. הגיעו ידיעות על אלפי הרוגים ופצועים. כוחות צרפתיים, אמריקאיים ואחרים התחילו להגיע לעיי ולעזור בהצלת אנשים שנקברו תחת מפולת. בעיר זו היה לנו סליק נשק, ודובר עם איילה על אפשרות להבריח חלק מהניצולים באמצעות אנייה שתגיע לנמל באגדיר. נסעתי לשב באותו יום והגעתי לאגדיר בבוקר למחרת באוטובוס של תנועת הדאג׳ Educatif de la Jeunesse Juive DEJJ), Departement כלומר תנועת נוער יהודית) ובו כשלושים מחברי תנועה זו שביקשו לסייע לניצולים היהודים, ובראשם לינקלר, ראש התנועה הזו. נוכחותי באוטובוס הטרידה אותו אך חברי ליאון זבלי, חבר בדאג' הרגיע אותו ואמר לו שאני קרוב שלו. מיד בהגיעי לעיר, שנחרבה כולה ושהכרתי היטב לפני האסון ביקרתי בדירה שבה היה הסליק, אך חששותי נמוגו: הכול נהרס ונקבר. ניגשתי לבנין שבו התגוררה אחותה של רעייתי רחל: לא נשאר דבר מהבניין. שכן של המשפחד בוחבוט, סיפר לי שממשפחתה של רחל ניצלו שני בנים, סרג׳ וג׳ורג' והוא ראה אותםודיבר אתם בליל האסון, אך אין הוא יודע מה עלה לאחר מכן בגורלם.

התחלתי מיד לחפש אותם. פניתי למפקד הבסיס הימי הצרפתי באגדיר, כי שם עבד שנים רבות אביהם של הילדים חיים בן־חמו ז״ל. הוא העמיד לרשותי ג׳יפ ונהג, אך לשווא; עקבותיהם של הילדים נעלמו.

ביום השלישי נפגשתי עם יהודי בשם שריקי, והוא סיפר לי שהילדים נלקחו על ידי גיסו דוד לוי, היום תושב נתניה, שהיה בביקור באגדיר, ונסעו אתו לקזבלנקה. כך מצאתי את הילדים סרג׳ וג׳ורג׳. מאוחר יותר אימצנו אותם וגידלנו אותם בביתנו כבנינו לכל דבר.

אחותי ז׳קלין — נעלמה. מצאנו תינוקת שלה בת שמונה חודשים לאחר שלושה ימים מתחת לאדמה, וגם אותה אימצנו.

לרחל רעייתי זכויות רבות על האהבה שבה גידלה את הילדים, סבלנותה כלפיהם ודאגתה לחינוכם הטוב כאשר אני עצמי נעדרתי תכופות מהבית בשל פעילותי החשאית.

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

מקדם ומים כרך ז

קורם למפקדים מתקדמים בישראל

בקיץ 1960 נשלחתי עם רחל אשתי לקורס מ״מ שנערך בישראל. לקורס זה נשלחו מפקדים כמוני שבלטו בעבודתם במרוקו וגם הצטיינו בקורסים קודמים.

מדריכי הקורם היו קצינים מאגף ההדרכה של צה״ל ומקרב אנשי ״המוסד״ לתפקידים מיוחדים אשר הקנו לנו את תורת הלחימה לצדדיה השונים(בשטח פתוח ובשטח בנוי). כמו כן שמענו סדרת הרצאות על נושאים מן ההיסטוריה היהודית והציונית, לרבות מלחמת העצמאות.

הקורם כלל גם השתלמות בנשקים וסליקים, השתלמות במודיעין ובנושא העלייה החשאית, קריאת תכניות הגנה וטופוגרפיה. וכן קיבלנו הכנה למשימות ״גונן״ שנקבעו לשנים 1960-1961, כגון כוננות להגנה על ריכוזי יהודים בפני פעולות טרור ולאבטחת ריכוזי יהודים בפני התפרצויות המוניות, סיוע בפעולות העלייה החשאית וביצוע פעולות מיוחדות הדורשות כוח מגובש, מאורגן ובעל הכשרה צבאית מודיעינית וביטחונית מעולה.

עם תום הקורס, לפני שיצאתי מהארץ בדרכי חזרה למרוקו הוצע לי לעזוב את ניהול המלון ולהתמסר לפעילות ״המסגרת״. הסכמתי להצעה.

לעומת זאת רחל אשתי נאלצה להפסיק את השתתפותה בקורס ונקראה באופן דחוף לטוס לבלגיה, שם נמצא בננו המאומץ סרג׳ מאושפז ממחלת לב שלא היינו מודעים לחומרתה.

אתי בקורס השתתפו אנדריי נידאם, אדמונד סעדון, בוב ממן (ממרוקו); היו גם משתתפים מתוניסיה ומאלג׳יריה.

החזרה למרוקו

כאשר חזרתי למרוקו לאחר שהות בת חודשיים בארץ, החילותי מיד ברה־ארגון שלהמחלקה שפיקדתי עליה ובהפיכת חלק ממנה לחוליות חוף. כמו כן צירפתי לחוליות חברי ״מסגרת״ ממחלקות אחרות ומערים אחרות.

בעצם פעלתי יום יום מאז בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם חברי צ׳רלי אביטבול(וידאל). נפגשנו בוקר בוקר, ונעזרתי בו בגיוס חברים לפעולה המתוכננת. כמו בן קיימתי פגישות יומיות עם מפקד ״גונן״ דאז, יוסף רגב (שכינויו היו בן, סולי), ותכננו יחד את המבצעים שעליהם פיקדתי באופן אישי בשטח, תמיד בשטח (מעולם לא ניהלתי מבצע מרחוק, אלא תמיד קרוב לאנשים שפעלו). העבודה עם יוסף הייתה חוויה מרתקת. תמיד נינוח ותמיד מחייך, וזאת למרות הגעגועים למשפחתו, שהייתה מחוץ למרוקו. יוסף רגב, איש היחידה המהוללת 101, פעל קודם באלג׳יריה ולאחר מכן במרוקו.

המשכתי לתפקד במסגרת ״גונך׳ במשימות הגנה על הקהילות וסייענו לא במעט לאנשי ״המקהלה״ שעסקו בעלייה חשאית. כמו כן היינו חבריי ואנוכי ממונים על ביטחונן של שיירות העולים ועל אבטחת החופים. יחד עם החוליות שעליהן הייתה לי הזכות לפקד עסקנו בהברחת העולים והעלאתם לסירות המבריחים, או בהברחת הגבול היבשתי. עם כל המאמצים שהשקענו הצלחנו להוציא ממרוקו בשנת 1960 רק 4,108 יהודים, ומספר זה הדביק בקושי את קצב הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו.

1961: מבצעים אחרונים

ועידת קזבלנקה

בראשית ינואר 1961, ימים אחדים לפני טביעת הספינה ״אגוז״, כונסה ועידת קזבלנקה של מנהיגי העולם השלישי לצורך קביעת עמדה בעניין קונגו. גמאל עבד אל־נאצר, שהיה אז הדמות החזקה בעולם הערבי, הפך את הדיונים לזירת מאבק נגד ישראל. לפני בואו למרוקו החליטו שלטונות הביטחון של מרוקו לערוך מעצרים בקרב יהודים כדי להפחידם וגם כדי למצוא חן בעיני המצרים. עשרות אנשים נעצרו. זו התקופה שבה נטה מלך מרוקו מוחמד החמישי לצד מדינות ערב הרדיקליות.

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית חייבה אותה לבצע את כל ההחלטות האנטי־ישראליות שקיבל ארגון זה. מעבר מהיר זה לקו לאומני קשוח יצר משבר חמור בנושא העלייה. שלטונות מרוקו עצרו פעילים מקומיים, והוגבר הפיקוח על מוסדות יהודיים. במקביל לכך הוגברו המשמרות בדרכים, והפיקוח בגבולות התהדק.

ההתנכלויות ליהודים התרבו, והדבר חייב אותנו להגביר את מאמצעי ההתגוננות. יהודים שניסו לברוח ממרוקו נתפסו ועונו, והמשטרה האשימה אותם בפגיעה בביטחון המדינה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים מואשמים בדבר כה חמור. 25 תלמידים מאוצר התורה והרב וקסנר נעצרו; תלמידי בתי ספר דתיים שחבשו לראשם כיפות בצבעי כחול־לבן נעצרו גם הם והוכו.

באווירה רוויָת מתח זו הגה שמעון קורקוס (היום קרן), שהיה חבר באחת מהחוליות שעליהן פיקדתי, תכנית לפגוע בראיס גמאל עבד אל נאצר. שמעון היה מנהל מחלקתההנדסה והתחזוקה של העירייה ואחראי על שיפוץ וילה שהייתה מיועדת לראיס על חוף ימה של העיר. הוא נפגש אתי והציג בפניי רעיון נועז: להטמין פצצה בחדר השינה של שליט מצרים, או למלכד את דוכן הנואמים. העברתי תכנית מפורטת ל״גבי״(ד״ר פנחס קציר, ראש מחלקת המודיעין של ״המסגרת״ באותה תקופה) וזה העבירה ארצה לעיון ולאישור. אך בארץ דחה איסר הראל את התכנית מכול וכול, והיא נגנזה.

אירוע אחר שלא נתפרסם עד היום היה, שערב הוועידה לא נמצאו בדואר המרוקאי נשים מוסלמיות דוברות אנגלית. ידיעה זו הגיעה אליי מז'ק, חבר באחת החוליות שעליהן פיקדתי, ולכן בהתייעצות עם ״גבי״ הגינו רעיון, והוא להציע למנהל האגף בדואר שתי בנות יהודיות שז׳ק הכיר היטב והן דוברות אנגלית טובה. וכדי למנוע בושה מהמרוקאים על שלא נמצאו אצלם דוברות אנגלית בין הבנות המוסלמיות, הוא הציע לתת להן שמות של מוסלמיות, כפטמה וחלימה. לאחר קבלת הסכמתו של גבי נפגשתי עם ז׳ק, ועברנו על התכנית באופן מדויק. ז׳ק הציע את התכנית למנהל האגף בשירות הטלפונים של קזבלנקה, וזה אימץ אותה מיד. כך היו שתי בנות יהודיות במרכזייה הטלפונית של ועידת קזבלנקה, שבה היו גם ישיבות סודיות ביותר.

הרעיון להתנקש בנאצר מלמד על חריגה גדולה מדפוסי התנהגותנו עד כה ולהתריס כעד יחסי התלות והכניעה שהיו מקובלים באותה תקופה אצל יהודי מרוקו, וגם כחלק ממדיניות ראשי הקהילה, לא השלמנו עם מצב זה ולא היינו יושבים בשקט אילו היו השלטונות מחמירים בהתנכלויותיהם. האישיות שבחרנו בה כמטרה הייתה הדמות הלאומית הנערצת ביותר בעולם הערבי אז. בו ראינו את מקור צרותינו, ולאו דווקא באישיות מרוקאית.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

ספינת המעפילים ״אגוז״

לקראת סוף 1960 היה מספר המעפילים קטן למרות ריבוי מבצעי ההברחה: ולכן גיבשה ״המסגרת״ תכנית פעולה חדשה להגברת מאמץ ההעפלה. המשכנו לפעול גם באמצעות המבריחים. התכנית הייתה רכישת ספינה מתאימה לצורך הפעלתה בקו מרוקו־גיברלטר. בחודש ספטמבר 1960 נרכשה הספינה Pisces, ושמה הוסב ל״אגוז״. על פי הנחייתו של בן רכשתי סירת הצלה מעודפי הצבא האמריקני. הייתה זו סירת גומי מתקפלת גדולה שהתנפחה בעזרת בלוני־גז. שילמתי תמורתה ליהודי בשם בן־נעים 20,000 פרנק. נתמניתי למפקד חוליות החוף למבצעים של ״אגוז״. בנסיעתה הראשונה הבאנו את סירת ההצלה, חיים בן־שטרית ואנוכי, על גבינו עד שנמסרה לצוות ״אגוז״.

מבצעי ״אגוז״ תוכננו להיות המוקד העיקרי למבצעי לעלייה ואורגנו בקפידה. לפני כל ״יציאה״ שהו אנשינו בחוף ובדקו כל תנועה של דייגים, פטרולים וכן'.

חוף ההברחה ממרוקו נקבע במפרץ רינקון ליד אלחוסיימה. העולים היו מובאים במכוניות של חברי ״מקהלה״ או ״גונן״ עד הגשר, ומשם בהדרכתנו הולכים בלילה ללא ירח. חלק מהעולים נתמכו על ידינו מספר קילומטרים עד לחוף. היה זה מראה מדהים. על העולים נאסר לעשן, ואפילו להחליף דברים ביניהם.

החוליה שעליה פיקדתי ושהייתה אחראית להעמסת העולים הסתובבה על החוף כשפנינו לוטות בכובעי גרב שחורים עם נקבים לעיניים. הייתי מאותת בפנס שבידי לספינה, ומן ״האגוז״ הייתה נשלחת סירה, וזו עשתה את דרכה מספר פעמים הלוך ושוב. קודם נשים וילדים, אחריהם הגברים, ובסוף המזוודות (אחת לכל משפחה). העלייה לסירה הייתה מאורגנת ומסודרת להפליא.

שתים־עשרה פעמים הפליגה ״אגוז״ מחופי מרוקו עד גיברלטר והובילה עולים למחוז תקוותם. בהפלגה השלוש־עשרה, ב־10 בינואר 1961, אירע האסון. בליל ה־ 11 בינואר 1961 נטרפה ״אגוז״ בים על מ״ד הנשמות הטהורות שהיו בתוכה, וביניהם איש ״המוסד״ והאלחוטן של הספינה חיים צרפתי ז״ל.

יצאתי מקזבלנקה לאל־חוסיימה עם חברי החוליה בשני כלי רכב. בראשון היינו חיים בן־שטרית ואנוכי, ובשני שאר חברי החוליה, חמישה במספר. השעה הייתה 9 בבוקר ומזג האוויר למרות החורף היה בהיר, ואפילו חמים. הנסיעה הפעם התנהלה בסדר. השלג לא חסם אותנו כמו בנסיעה הקודמת. בדרך מסרתי לחברי החוליה הנחיות והסברים על המבצע. לשניים מהם היה זה המבצע הראשון.

הדרך אל חוף הים התיכון חצתה את הרי הריף. הייתה זו דרך הררית וקשה מאוד. הכבישים ברמה ירודה. בשני הצדדים מהכביש מדרונות תלולים. באותו יום היה מאוד קר. לפעמים הייתי יורד מהרכב והולך רגלית קדימה כדי לסמן לחיים את הדרך שהיתה מכוסה ערפל סמיך וכבד.

הגענו סוף סוף לחוף לאחר יותר מ־12 שעות נסיעה קשה ביותר. סרקתי עם חברי החוליה את החוף ואת הסביבה, ולאחר שנוכחתי לדעת שהכול בסדר השארתי שם חבר מהחוליה שהיה יכול להודיעני מיד על תנועה חשודה ליד החוף. עם יתר החוליה חזרתי לגשר, ומתחתיו חיכיתי לבואן של מכוניות המעפילים אשר כל מכונית לפי לוח זמנים מדויק תוריד את נוסעיה ותיסע לחניה במקום מיועד לכך, מוכנה לכל תקלה או לביטול המבצע.

העולים אורגנו על ידינו עם כל חפציהם בשיירה, והחלה צעידה בשביל צר זרוע אבנים וסלעים. העולים הלכו אחרינו בשקט מופתי ובאמונה עיוורת. אני זוכר, שאיש מהם לא שאל לאן אנו הולכים ומתי נגיע. הגעתי לחוף. חשתי הקלה. עד כה הכול התנהל בסדר. החלפתי סימני פנס עם הספינה כמוסכם, ולאחר רגעים מספר התקרבה אלינו הסירה הקטנה. נכנסתי עם עוד שלושה מחברי החוליה למים הקרים, וקיבלנו את הסירה. היו בה שני ספרדים לא יהודים, ולאחר ששטה כל פעם עם שישה מעפילים השלמנו את המלאכה בזמן קצר ביותר.

בזמן העמסת העולים התקרב אליי חבר החוליה עדי (מוריס בן־הרוש) וביקש רשות להסיר את כובע הגרב מפניו כדי להיפרד מהוריו, אחים ואחיות, שנמצאו בין המעפילים. גם אני נסחפתי מההתרגשות ובפעם הראשונה הסרתי את כובע הגרב שלי ונפרדתי בנשיקות מכל העולים. למה עשיתי זאת בפעם הראשונה? עד היום אין לי הסבר. האם הייתה לי תחושה לא טובה? לא הרגשתי כך, להפך, הייתי מלא אושר וגאווה שהנה עוד 43 יהודים מגשימים את חלומם.

הספיגה התרחקה. היינו כולנו מאושרים. נסענו בל הלילה בחזרה לקזבלנקה. אגוז טבעה אחרי שעתיים של הפלגה בערך. כל העולים מצאו את מותם שם.

לאחר יומיים פלט הים אל חופי מרוקו 22 גוויות, והן הובאו לקבורה בחלקה היהודית בבית הקברות באל־חוסיימה. על 22 האחרים אין אנו יודעים דבר עד עצם היום הזה. גלי הים והמצולות כיסו עליהם לצמיתות. יהי זכרם ברוך.

בחודש דצמבר 1992, לאחר מאמצים של שנים, הצליחה ממשלת יצחק רבין ז״ל להגיע להסכם עם בית המלוכה המרוקאי, ועצמותיהם של הקדושים הובאו ארצה במבצע ״איילת השחר״ ונקברו בהר הרצל. לפני הבאתם לקבורה הגעתי בליווי מוריס סיסו ז"ל לשדה התעופה בלוד ושם אמרתי: לפני 32 שנה הבטחתי לכם להביא אתכם לחוף מבטחים, ואליו לא הגעתם. ואני, שנפרדתי מכם אז על החוף, באתי היום להצדיע ולהחזיר לכם חוב של כבוד. ומאז במשך כל השנים ראיתי בדמיוני את העיניים הנוצצות שלכם שם על חוף אל־חוסיימה ואת תקוותכם להגיע למדינה האהובה עליכם.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

מבצע בזק

אסון ״אגוז״ גרם זעזוע עמוק מאוד ליהודים במרוקו ובכל העולם, וזעזוע חריף יותר בקרב חברי ״המסגרת״.

חבריי ואני מחוליות החוף היינו המומים, כי אנו ליווינו את המפעל הזה. האם ימשיכו יהודי מרוקו לתת בנו את אמונם? החלטנו להמשיך בפעולות ההברחה, ויומיים לאחר האסון התייצבו כבר היהודים שהיו מיועדים ליציאה. כשנשאלו האם הם אינם חוששים, השיבו ״הכול בידי שמים״.

מפקדי ״המסגרת״ החליטו על מעשה שחורג מן המקובל, מעשה שיהיו לו הדים. ולכן נבחר מבצע ״בזק״, הפצת כרוזים בקרב היהודים וגם בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, ובמיוחד לאנשי השלטון. היה צורך לתת פורקן להרגשת העלבון והמרי של האוכלוסייה היהודית ולתת ביטוי לצער על אסון הטביעה ולמחאה כעד התנהגות השלטון הסוגר את שערי היציאה.

הוחלט לכן שביום השלושים לטביעת הספינה יחולק כרוז בבל רחבי מרוקו אשר תוכנו יהיה דברי הספד לנספים, הטלת האחריות המוסרית על השלטון המרוקאי ואיום בהענשת האחראים למאורעות האחרונים.

בן (יוסף רגב) הזמין אותי ואת צ׳רלי (חביב) לשיחה וביקש שנטפל בנושא הכרוז. כאמור, באחת מהחוליות שלי היה בחור שעבד בבית דפוס שבעליו יהודי. התקשרתי אליו והבאתי אותו לאחת מדירות המסתור שלנו, ושם הוא הרכיב את הגלופה שממנה יודפסו הכרוזים. במוצאי שבת, ללא ידיעת בעל הדפוס ובנוכחותנו, הדפיס הבחור 10,000 כרוזים, וחביב ואני נטלנו אותם משם. הוחלט שמדביקי הכרוזים יהיו גם חברי ״גונן״ וגם חברי ״באלט״(תנועות הנוער).

את החבילות לחלוקה המיועדות למראכש ולמוגאדור הבאנו חיים בן־שטרית ואנוכילמפקדי ערים אלה (מישל סיבוני ז״ל במראכש ומאיר בן־דוד יבל״א במוגאדור). את הגלופה הכנסתי לסליק שהיה רהיט נאה מעץ מהגוני.

רק לפני ימים מספר נודע לי שחברנו רחמים אלגזי הוא מחבר הכרוז המפורסם. הכרוז הוצע לחלוקה גם לחברי הדאג׳. חבילה נמסרה לידי לינקלר, שניהל ארגון זה במרוקו. למחרת החלוקה סיפר לי ליאון זבלי ז״ל, שהיה חבר בדאג׳ וגם חבר מרכזי ב״מסגרת׳, שלינקלר דאג לזרוק לים את חבילת הכרוזים.

מבצע בזק בוצע בהצלחה, אולם במכנאס תפסה המשטרה שלושה מחברינו ובידיהם כרוזים: צ׳רלי אביחסירה ואלי לוי (מלודי) מהעיר פאס ודוד טולידאנו ממכנאס (דורי). מכאן ואילן התדרדרו העניינים במהירות רבה, והמעצרים גרמו כמעט למפולת בשורות ״המסגרת״.

כאשר נעצרו החברים הראשונים הודיעני על כך טלפונית אנדי (אנדרי נידאם) מפקד העיר פאס, וכך הוא דיווח לי יום יום על המעצרים האחרים. מסרתי דיווח על כך למפקד ״גונן״ יוסף רגב, ואני זוכר את תגובתו. ״אל תדאג, אגו שולטים במצב, זה רק יעשה לנו כמה גברים״ (הכוונה שהעצורים יצאו מחוסנים יותר).

בין טביעתה של אגוז לבין מבצע בזק עסקתי בהכנה ובבדיקות למבצע ״קוקוס״ מהאוקיינוס האטלנטי הפעם. יומיים לפני מעצרי עוד נפגשתי עם יוסף וסיפרתי לו על מעצרים של חברים נוספים מפאס, ושוב שמעתי ״אל תדאג״. מה שכואב לי עד עצם היום הזה הוא, שיוסף עצמו הסתלק ממרוקו לאחר שיחתנו אך לא דאג להזהיר אותי ואת חבריי מפני הסכנה המתקרבת.

במוצאי יום חמישי יצאתי בלילה עם ״קלוד״ (קלוד קנפו, היום יגאל כנפי) לבדיקת החוף שממנו תצא הספינה ״קוקוס״, ושם קבענו את סדר ההגעה של כל כלי הרכב ואת הכיסוי המבצעי. בספינה זו אמורים היו לצאת 250 מעפילים.

בשעה 4 בבוקר לערך החזיר אותי קלוד לביתי. התקלחתי והלכתי לישון. לפני כן נודע לי שאנדי נעצר והייתי מודאג מכך מאוד, כי הוא הכיר אותי אישית והיינו אפילו ביחד בקורם בארץ.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

רפי ועקנין

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

המעער והעינויים

שמואל שגב כותב בספרו ״מבצע יכין״ ש״חילוצו״ של סאמי (יוסף רגב) לא מנע את מעצרם של כמה מראשי וחברי חוליות ״לביא״ (גונן) שפעלו בכפיפות לו. משפט שכזה מקומם, כי חילוצו של יוסף השאיר חברים חשופים לסכנת מעצר מהסיבה שאיש לא הזהיר אותם ולא נתן להם פקודה לעזוב. היה יכול הוא לפני עזיבתו להזהיר אותנו, דבר שלא נעשה ולא נחקר מעולם למיטב ידיעתי.

האם לפני עזיבתו את מרוקו ביקש יוסף מאלכם גתמון, מפקד ״המסגרת״, לדאוג להודיענו על הסכנה? יכול מאוד להיות שכן, כי הכרתי מקרוב את יוסף רגב ואת רגישותו לגורל החברים.

כאמור, ביום שישי בשעה 4 לפנות בוקר הגעתי הביתה, ובסביבות השעה 8 בבוקר נעצרתי על ידי שירותי הביטחון של מרוקו. יחידת הבולשת שעצרה אותי מסרה לי כי סיבת המעצר היא, שבלילה דרסתי והרגתי ברכבי אישה מרוקאית באחד מכבישי מרוקו.

יום שישי עבר בחקירה שגרתית מאוד, אך למחרת הגיעו 12 חוקרים ממכנאס ועברו לשיטות האכזריות ביותר. הועברתי מתחנת המשטרה המרכזית לתחנה נטושה מהתקופה הצרפתית במלאח של קזבלנקה, ולאחר מכן לתחנת ״עין שוק״, שהתפרסמה כמקום ״שממנו אין חוזרים״. מאחורי התחנה היה בית קברות קטן שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. שם נשארתי שלושה ימים נוראים, והוחזרתי לתחנת המשטרה המרכזית בקזבלנקה, ושוב למרתף העינויים.

נוסף לחוקרים המרוקאים, ששישה מהם ״טיפלו״ בי ביום ושישה בלילה, נחקרתי בידי אנשי המודיעין הסורי והמצרי. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר בימי ביקורו בקזבלנקה. כמו כן נחקרתי על מה שהם כינו ״הרשת הבינלאומית לפעולות נגד הערבים״, כי הם טענו שקיימת רשת ציונית עולמית נגד העולם הערבי.

במשך 21 ימים ולילות רצופים נחקרתי לסירוגין בידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים, תלו אותי וחבטו בי כאילו הייתי שק־אגרוף. בין חבטה לחבטה היו חוזרים ושואלים היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ״המסגרת״, כיצד מתבצעת הברחת יהודים ועוד ועוד שאלות ללא סוף.

החקירות התנהלו בימי הרמדאן והחוקרים, ששהו מחוץ לעירם ומשפחתם, היו עצבניים ואכזריים מאוד. הם לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים. הייתי בצרה צרורה, כי התברר לי לאחר מכן שמפקד העיר פאז מסר להם ידיעות משמעותיות על פעילותי.

לאחר ימים מספר, כאשר החוקרים חשדו שמשטרת קזבלנקה משתפת פעולה אתנו, העבירו אותי לעיר מכנאס. לפני כן, ביום שישי בבוקר, רפי וקנין, חברי וידידי מבכירי ״המסגרת״, היה שכני במרתף העינויים. גם הוא נחקר בצורה אכזרית. כמוני פתחו לו את כפות רגליו במכות שוט מיוחד (עשוי מאבר המין של שור) וכמוני הרקידו אותו על חצץ ושנינו נזרקנו בלילות הקרים של חודש פברואר כאשר הפשיטו אותנו ונשארנו רק עם תחתונים וגופייה, ללא שמיכות. רעדנו מקור בין חקירה לחקירה.

רפי סבל ממחלת כליות, והוא גילה זאת לחוקריו. הם שמחו מאוד ומיקדו את פגיעותיהם בכליותיו, עד שניפצו אותן. באותו יום שישי בבוקר, כאשר החוקרים הסתלקו לשעות מספר, קראתי לרפי בשארית כוחותיי מתאי ולא קיבלתי ממנו כל תגובה. התחלתי לצרוח ולהקים שערוריה כדי למשוך את תשומת לבו של שומר מרתפי העינויים, כושי ענק שהכרתי לפני מעצרי בבית המלון שניהלתי. השומר הגיע אליי והודיע לי שרפי מעולף בתאו, גופו רועד והוא אינו מגיב, אך הוא השומר אינו יכול לעשות דבר ללאאישור החוקרים ממכנאם. לאחר שאיימתי עליו והעמדתי אותו על אחריותו, הוא ניגש לטלפון והודיע על המצב למפקד משטרת קזבלנקה בלקאסם. קצין משטרה מקזבלנקה הזעיק אמבולנס, וראיתי איך במקום להוביל את רפי על אלונקה גררו אותו מרגליו ללא רחמים. באותו יום הוא אושפז תחת שמירה קפדנית. מצבו הלך והחמיר, ובהתערבות אנשינו התיר המלך את העברתו לבית חולים בפרים, ושם נפח רפי את נשמתו. הוא נקבר בהר הרצל בלוויה ממלכתית שבה השתתפו משה שרת, נציגי ״המוסד״ ומספר מצומצם של חבריו למחתרת.

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעיר מכנאם נמשכה החקירה האכזרית. הקור הנורא צבט בעורי בלילות, היה לי חום גבוה מהפצעים שבכפות רגליי ומשריר הכתף השמאלי שנחתך בזמן שתלו אותי בחבלים במתקן מיוחד לכך.

לא איבדתי את ההכרה אך הייתי מטושטש לגמרי ותלוש ממה שקורה סביבי. החוקרים סירבו לאפשר טיפול רפואי בי ואפילו דחו את בקשתי לקבל אספירין להורדת החום והכאבים. כמו כן סירבו לתת לי שמיכה לכיסוי במשך השעתיים ולפעמים פחות שהיו לי בתא בלילות היותר קרים בעיר מבנאס.

בוקר אחד בסביבות השעה 10 כמדומני שמעתי מחדר התחנה פרקי תהלים שנאמרו מפי מאות יהודים בחוץ ולאחר מכן פרקי קוראן, ולא הבנתי מה קורה. השומרים שפניתי אליהם סירבו לומר לי מה פשר התפילות בחוץ. בחדר ששהיתי בו היה גם חלון הפונה למרכז תחנה זו, ובו ברזייה. נכנסה בחורה ושתתה מהמים. מיד הבנתי שזו יהודייה, כי ערבייה לא תעז לשתות בזמן הרמדאן. קראתי לה ושאלתיה לפשר התפילות. היא ענתה לי שהמלך מת לפני ששוטר גירש אותה משם.

מחשבות חלפו במוחי: האם אוכל לנצל את הבלגן שהשתרר בוודאי באותו יום במרוקו ואשר יימשך עד לקבורתו של המלך ולברוח מתחנה שהייתה שמורה על ידי שוטרים חמושים בתתי־מקלעים?

ניסיתי לקום שוב ולעמוד על רגליי, אך לשווא; הכאבים היו נוראים, מה גם שלא היו לי לא בגדים ולא נעליים.

באותו יום כבר לא ראיתי את החוקרים, והשמירה עלינו דוללה למינימום; אך כדי לברוח צריך גם עזרה מבחוץ, וזו לא הייתה. בשעות הערב הופיעו שלושה חוקרים, הוציאוני מהתא ולקחוני למתקן תת־קרקעי, ושם אחד מהם דרך את אקדחו, הצמיד אותו לרקתי ואמר לי: ״נמאס לנו מהשקרים שלך. כרגע אין לנו מה להפסיד, המלך מת, וכבר לא יהיה בית מלוכה במרוקו, ואף אחד לא ישאל כבר איך נהרגת. תדבר, ספר את האמת או שנחסל אותך כאן״.

התחלתי למלמל ״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, ובתעוזה בלתי רגילה התחלתי להוציא עליהם פרטים שקלטתי בזמן העינויים, כאשר חשבו שאני מעולף, דוגמת פרטים מדויקים על משפחותיהם, האישה שילדה לפני ימים מספר, האבא שרכש חנות מכולת במכנאס וכו'. אמרתי להם: ״אנו יודעים הכול על משפחותיכם, ואם תפגעו בי לרעה או תחסלו אותי, חבריי יתנקמו לא רק בכם אלא גם בבני משפחותיכם״.

השתררה תדהמה בקרבם, כי לא ציפו לתגובה כזו. הם היו המומים, ולאחר שניות נוכחתי שתגובתי הצילה אותי. הם נתנו לי מספר אגרופים, גידפו אותי כרגיל מאז מעצרי גידפו את הציונות, את היהדות, אך החליטו להחזירני לתאי. עוד יום של סבל עבר.

למחרת הופיע בתאי גבר לבוש בקפידה והציג את עצמו כמפקד משטרת מכנאס, וסיפור לי שהיה קודם מפקד משטרת העיר מוגאדור (אסוירה). מזכירתו שם הייתה יהודייה, ולו חברים רבים בקהילה היהודית באסוירה. הקשבתי לו, אך לא נתתי אמון לא בדבריו ולא בטוב לבו. הוא הוסיף: ״נפלת בידי רוצחים פנטיים, ואני מרחם עליך. הם הוזעקו לעיר הבירה רבאט ללוויה של המלך, ולכן באתי לעזור לך. האם זקוק אתה לדבר מה?״ הראיתי לו את כפות רגליי ואת הכתף השמאלית שהתנפחה בצורה חמורה ביותר. אמרתי לו שאני קודח מחום. קצין זה עמד על מצבי הפיזי הקשה והציע את עזרתו. באותו יום הביא אותי בפני ״שופט״, וזה נתן הוראה לאשפז אותי.

מצבי החמיר, והרופא הצרפתי בבית החולים אמר שאני ״כמו מת״. האחות היהודייה הבינה שאני מת, והודיעה על בך לאנשי הקהילה היהודית.

לאחר ימים מספר השתפר מצבי, והועברתי לכלא סידי סעיד הנוראי; ומשום מה לפרוזדור הנידונים למוות. שם הוכנסתי לחדר צינוק שבו היה בור ששימש כשירותים  וברז מים. בבית כלא זה היו מוחזקים יותר מאלף אסירים. חלקם לא הועמדו מעולם למשפט.

בחדר הצינוק שהוחזקתי בו לא הייתה כל מיטה, אפילו לא מבטון. לא התאפשר לי לקבל עיתון, ספר, עט, נייר מכתבים, וישבתי על הרצפה הקרה ללא כל מעשים. בלילה ניתנו לי שתי שמיכות שעזרו לי להתגבר על הקור הנוראי, אך לא נרדמתי בלילות מרוב גירוד כי השמיכות מלאות כינים. כן אפשרו לי להחזיק סיגריות וגפרורים, ולכן יום יום שרפתי גפרורים ובהם ציירתי על הקיר עיגול וספרתי את החורים הקטנים הנגרמים מהסיד שבקירות.

 האם אצא מהתא הזה שפוי? כל היום לא נפתחה דלת חדר צינוק זה ולא התאפשר לי לצאת לאור.

בבוקר בשעה 6 היו הנידונים למוות שעבדו בפרוזדור זה עוברים מתא לתא ואוספים את השמיכות, ובערב מחזירים אותן. הקור גם ביום היה נורא. לא טעמתי את האוכל של הכלא, שהיה מורכב ממרק סמיך שכאשר התקרר נהיה בלוק בצלחת הפח. הקהילה היהודית במכנאם דאגה להעביר אליי כל יום לחם עגול ובו סרדינים. יום יום אכלתי סרדינים, ולא יכולתי יותר. ביקשתי מהסוהר להודיע לקהילה על כך, ואכן למחרת שינוי, ובמקום הסרדינים מצאתי… טונה.

כל כך רציתי לקבל עיתון או ספר, אך לשווא. סירוב מוחלט של הנהלת הכלא. יום אחד נפתח האשנב של התא, ונידון למוות הציע לי ספר בצרפתית. חשבתי תמורת סיגריות, אך טעיתי. הוא רצה שאתאסלם לפני הוצאתו להורג. כך, הוא האמין, ילך ישירות לגן עדן. צחקתי על הצעה זו וסיפרתי לו שאצלנו היהודים הגיור מתארך שנים עד שהרב מאמין ביושרו של מבקש הגיור. זה לא עניין אותו, וזה לא מה שכתוב לפידבריו בקוראן. לאחר שיחה ארוכה אתו הוא התפשר על קבלת הסיגריות, ואני נהניתי מקריאת הספר Des Souris et des Hommes (״העכברים והאנשים״) של ג׳ון סטיינבק. פעמים מספר קראתי ספר זה, עד שנלקח ממני. אותו נידון למוות לא ראיתי יותר, ואינני יודע אם הוא נשלח לגן עדן או לגיהנום.

עבר זמן, ויום אחד הוציאוני מהתא שבו שהיתי בבדידות נוראית והכניסוני לתא שבו היו כבר שמעון קרן, מישל קקון ומקס מלכה. מצבי השתפר, והחברים אפשרו לי לישון על מיטת הבטון היחידה בתא. יכולנו לשוחח ואפילו ללמוד מתמטיקה מ״המורה״ שלנו שמעון קרן. לאחר כמה חודשים ובעיסקה חשאית בין בית המלוכה ו״המוסד״ יצאתי ל״חופשת חג״ לארבעה ימים תמורת ערבות כספית וחתימת ״שני דודים״. בזהירות הנדרשת התקשרתי לרישר (היום שלמה אלמוג: אז מפקד ״מקהלה״) והודעתי לו על רצוני להסתלק במהירות ממרוקו. הוא הבטיח את מלוא עזרתו.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

הסליק המהודר

למרות מצבי הרגיל דרש ממני רישר לפנות את ״הסליק המהודר״ ולהעבירו לביתי ולמשפחתי. הייתי כל כן חדור משמעת ברזל שלא התעדתי, והגעתי לכתובת שמסר לי רישר. הדלת של הדירה שממנה הייתי אמור להוציא את הסליק, ושאותה לא הכרתי קודם, הייתה חתומה בחותמת שעווה של המשטרה.

גייסתי לפעולה את גיסי מסעוד זעפרני. ניסינו לפרוץ את הדלת. שכנה יהודייה למזלנו — יצאה מביתה והעירה לנו שהדלת נעולה בהוראת המשטרה. אמרתי לה שאין לה מה לדאוג, אנחנו אנשי משטרה. נרגעה וחזרה לביתה. הוצאנו את הסליק שהיו בו אקדחים, רימוני רסס והגלופה של הכרוז, והובלנו אותו ישירות לביתי. אשתי רחל, שהכירה לפני כן סליק זה, סירבה בתוקף להכניסו אלינו הביתה וחשבה שיצאתי מדעתי. הייתכן, אמרה, שמפקדי ״המסגרת״ יצאו מדעתם? להטיל עליך — אתה, הנמצא בחופשה ממאסר, אתה, האסיר הבטחוני — לשים סליק זה בביתך? רחל איימה לעזוב עם הילדים את הבית אם אני אתעקש להכניס את הסליק הביתה. ולכן פנינו שנינו לשכן יהודי ממוצא אלג׳יראי בשם שרביט, בעל איטליז בקזבלנקה, ובאמתלה כלשהי ביקשנו ממנו להכניס לביתו את הרהיט המהודר הזה ליום-יומיים.

לאחר יומיים איש לא בא לקחת את הסליק ממשפחת שרביט, ולכן שוב בעזרתו של מסעוד זעפרני הובלנו את הסליק לחנותו של גיסי השני, סלומון(סם) גנון, החי היום בקנדה.

רישר הבטיח שהסליק המסוכן יילקח מגיסי בתוך ימים מספר, אך לא עמד בהבטחתו. וכאשר משפחתי ואנוכי ברחנו ממרוקו והגעתי ארצה, הסליק היה עוד אצל גיסי הנפחד, והוא לא ידע מה לעשות בו. יום אחד, והוא לא ידע איך נפתח הרהיט הזה, שבר אותו בגרזן, הוציא ממנו את האקדחים, את רימוני הרסס ואת הגלופה והשליכם לים.

היום כאשר אני חושב על הוראתו של רישר אני מצדיק את רחל וחושב שאנשינוהשתגעו והפסיקו לשמור על כללי הזהירות באותה תקופה. אין לי הסבר אחר עד היום. בזמן מאסרי ומאסר שאר החברים כתב איסר הראל, אז ראש ״המוסד״, לאפרים רונאל, מפקד ״המסגרת״ באותה תקופה בפריס:

למותר לציין את צערי על המפולת ועל סיבלם של הבחורים. כנראה זו מנת חלקם־חלקנו. מאסרם וסיבלם של הבחורים ושל משפחותיהם מצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו, הנני מקווה, נפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו.

רוח העמידה ונבונות ההקרבה של יהודי מרוקו ובמיוחד בחורינו הרי הם מקור של גאווה ועידוד לכולנו.

נא מסור בשמי למפקד מרוקו, לבל הבחורים ולכל ידידינו, את ברכותינו ואת הכרת תודתנו. חזקו ואמצו(חתום ראש המוסד).

די­

הסוכנות היהודית והשליחויות

בהגיעי ארצה ביקשתי פיצויים מ״המוסד״. בעצתו ובהמלצתו של מנדל וילנר, שהכיר אותי והיה מנהל אגף כוח אדם במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, עברתי לעבוד בסוכנות.

במסגרת זו השתתפתי במבצעים רבים ומרתקים. אחדים מהם חשאיים ואחרים גלויים. מ־1962 עד 1969 השתתפתי בהעלאת עולים ממבצע יכין מאירופה ארצה. בשנות השישים השתתפתי בשליחויות קצרות להצלת יהודי רומניה, פולין והונגריה והעלאתם ארצה. כמו כן הייתי מרכז חוליית ע״ר להברחת עולים מברית המועצות. הרוסים ידעו על המבצע, אך חששם שלא ידעו עליו ארצות ערב דרש פעילות חשאית מאירופה. מבצע זה נמשך עד מלחמת ששת הימים; אז הפסיקו אותו הרוסים. רק מעטים ממנהיגי יהדות ברית המועצות ידעו על מבצע ע״ר.

עד 1968 קלטתי מאות ואלפי עולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה, וכן מיהודי לוב שגורשו מארצם במלחמת ששת הימים. על כל קבוצה כזו יכולים לכתוב פרק שלם.

בחודש יולי 1968 נשלחתי לפרים בשליחות המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית וישבתי שם חמש שנים, וביניהם שנתיים כממונה על ביטחון המוסדות הלאומיים ברחבי צרפת, וזאת לאחר רצח הספורטאים במינכן, וכאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הכריזה על מבצע ״חומה ומגדל״ לאבטחת המוסדות הישראליים ברחבי העולם.

בקיץ 1982, בהיותי בקורם שליחים בירושלים, פרצה מלחמת ״שלום הגליל״. גויסתי לצה״ל באותו לילה, ולאחר יומיים נתבקשתי על ידי מחלקתי ובשיתוף פעולה עם ״המוסד״ לערוך סקר של יהודי לבנון מבירות ומהסביבה לשם הוצאתם משם. נעזרנו בפלנגות הנוצריות, הוצאתי את רוב יהודי לבנון ודאגתי בעזרת קלמן גרוסמן, מנכ״לתור ועלה׳, והצוות הנהדר של ״תור ועלה׳ לקלוט את המשפחות במרכזי קליטה ואת הילדים במסגרת עליית הנוער; זו לא חסכה במאמצים באותה תקופה. גם משטרת ישראל ואגף המכס הפגינו רצון טוב ועשו הכול להקל על המלאכה. עם סיום המבצע יצאתי לשליחותי בפרים עד 1985. באותה שליחות הייתה לי הזכות להשתתף ב־1983, לפני מבצע משה, בהברחת יהודי אתיופיה מסודן לאירופה. כמו כן יצאתי לשליחות קצרה בפורטוגל הקשורה ליהודי איראן. לפני כן, בין השנים 1982-1980, עסקתי רבות ביהודי איראן; לצערי לא כולם נקלטו בארץ, ורבים מהם מצאו לנכון לחזור לאיראן גם אחרי שחומייני תפס שם את השלטון. כמו כן הדרכתי בשני קורסים חשאיים שבהם השתתפו יהודים ממדינה שעדיין אין לה קשרים עם ישראל.

זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד בראש ארגון פעילי המחתרת ההעפלה ואסירי ציון ממרוקו, מאלג׳יריה ומתוניסיה, המורכב מרוב שליחי ״המוסד״ ופעילי ״המסגרת״. הקמתי ארגון זה עם חבריי ובסיועו של ראש המוסד דאז, איסר הראל, בשנות השישים.

לאחינו בני ישראל במרוקו

ארבעים וארבעה יהודים ספוגים שאיפת נצח לארץ הקודש ומלאי תקוות לעתיד נטרפו בלב־ים.

רק חלק מהם זכה לבוא לקבר ישראל, האחרים טבעו במצולות. אנו מבכים אותם מרה, יחד עם בני משפחותיהם וכל בית ישראל. הם לא הופקרו בסירה רעועה.

יודעים אנו כמה חרדים אחינו לכל נפש מישראל, כמה מאמצים הם משקיעים להוביל את היוצאים בביטחון לקראת עתידם החדש. דבריהם של אלה שהגיעו במשך שנים יוכיחו זאת.

דחף של 2000 שנה מניע את היהודי לצאת לציון וירושלים בכל הדרכים. מה גם שתקוותיו למצוא את מקומו במרוקו העצמאית נכזבו.

יתכן ויד החצר איננה בגלי הרדיפות החוזרים ונשנים. אין אלה עולות בקנה אחד עם מסורת האיסלאם.

אולם, ישנם שונאי ישראל שגמרו אומר לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. לאלה ייאמר כי מאז ימי עמלק והמן, עד היטלר ואייכמן — יד הגורל השיגה אותם תמיד.

אין אנו בודדים, קהילות ישראל בעולם מבכים עמנו את הקורבנות ומתפללים לשלומנו ולזכויותינו, ראו את סערת הרוחות שקמה בעיתונות העולם ובקרב המוסדות והארגונים היהודיים והלא יהודיים ואף בפרלמנטים השונים. אל תיפול רוחכם, חיזקו ואימצו. עביר המאבק לזכויותינו בכל הדרכים.

זהו נוסח הכרוז שהופץ ב־000_׳10 עותקים בערי מרוקו השונות בלילה שבין ה־9 ל־10 בפברואר 1961 בעקבות טביעת ״אגוז״.

בשעת הצוהריים ב־10 בפברואר קיימו יהודי מרוקו 2 דקות דומיה לזכר הנספים. מבצע חלוקת הכרוז כונה בשם ״מבצע בזק״.

סוף המאמר