מקדם ומים-כרך "ז " – שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

מקדם ומים כרך ז

קורם למפקדים מתקדמים בישראל

בקיץ 1960 נשלחתי עם רחל אשתי לקורס מ״מ שנערך בישראל. לקורס זה נשלחו מפקדים כמוני שבלטו בעבודתם במרוקו וגם הצטיינו בקורסים קודמים.

מדריכי הקורם היו קצינים מאגף ההדרכה של צה״ל ומקרב אנשי ״המוסד״ לתפקידים מיוחדים אשר הקנו לנו את תורת הלחימה לצדדיה השונים(בשטח פתוח ובשטח בנוי). כמו כן שמענו סדרת הרצאות על נושאים מן ההיסטוריה היהודית והציונית, לרבות מלחמת העצמאות.

הקורם כלל גם השתלמות בנשקים וסליקים, השתלמות במודיעין ובנושא העלייה החשאית, קריאת תכניות הגנה וטופוגרפיה. וכן קיבלנו הכנה למשימות ״גונן״ שנקבעו לשנים 1960-1961, כגון כוננות להגנה על ריכוזי יהודים בפני פעולות טרור ולאבטחת ריכוזי יהודים בפני התפרצויות המוניות, סיוע בפעולות העלייה החשאית וביצוע פעולות מיוחדות הדורשות כוח מגובש, מאורגן ובעל הכשרה צבאית מודיעינית וביטחונית מעולה.

עם תום הקורס, לפני שיצאתי מהארץ בדרכי חזרה למרוקו הוצע לי לעזוב את ניהול המלון ולהתמסר לפעילות ״המסגרת״. הסכמתי להצעה.

לעומת זאת רחל אשתי נאלצה להפסיק את השתתפותה בקורס ונקראה באופן דחוף לטוס לבלגיה, שם נמצא בננו המאומץ סרג׳ מאושפז ממחלת לב שלא היינו מודעים לחומרתה.

אתי בקורס השתתפו אנדריי נידאם, אדמונד סעדון, בוב ממן (ממרוקו); היו גם משתתפים מתוניסיה ומאלג׳יריה.

החזרה למרוקו

כאשר חזרתי למרוקו לאחר שהות בת חודשיים בארץ, החילותי מיד ברה־ארגון שלהמחלקה שפיקדתי עליה ובהפיכת חלק ממנה לחוליות חוף. כמו כן צירפתי לחוליות חברי ״מסגרת״ ממחלקות אחרות ומערים אחרות.

בעצם פעלתי יום יום מאז בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם חברי צ׳רלי אביטבול(וידאל). נפגשנו בוקר בוקר, ונעזרתי בו בגיוס חברים לפעולה המתוכננת. כמו בן קיימתי פגישות יומיות עם מפקד ״גונן״ דאז, יוסף רגב (שכינויו היו בן, סולי), ותכננו יחד את המבצעים שעליהם פיקדתי באופן אישי בשטח, תמיד בשטח (מעולם לא ניהלתי מבצע מרחוק, אלא תמיד קרוב לאנשים שפעלו). העבודה עם יוסף הייתה חוויה מרתקת. תמיד נינוח ותמיד מחייך, וזאת למרות הגעגועים למשפחתו, שהייתה מחוץ למרוקו. יוסף רגב, איש היחידה המהוללת 101, פעל קודם באלג׳יריה ולאחר מכן במרוקו.

המשכתי לתפקד במסגרת ״גונך׳ במשימות הגנה על הקהילות וסייענו לא במעט לאנשי ״המקהלה״ שעסקו בעלייה חשאית. כמו כן היינו חבריי ואנוכי ממונים על ביטחונן של שיירות העולים ועל אבטחת החופים. יחד עם החוליות שעליהן הייתה לי הזכות לפקד עסקנו בהברחת העולים והעלאתם לסירות המבריחים, או בהברחת הגבול היבשתי. עם כל המאמצים שהשקענו הצלחנו להוציא ממרוקו בשנת 1960 רק 4,108 יהודים, ומספר זה הדביק בקושי את קצב הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו.

1961: מבצעים אחרונים

ועידת קזבלנקה

בראשית ינואר 1961, ימים אחדים לפני טביעת הספינה ״אגוז״, כונסה ועידת קזבלנקה של מנהיגי העולם השלישי לצורך קביעת עמדה בעניין קונגו. גמאל עבד אל־נאצר, שהיה אז הדמות החזקה בעולם הערבי, הפך את הדיונים לזירת מאבק נגד ישראל. לפני בואו למרוקו החליטו שלטונות הביטחון של מרוקו לערוך מעצרים בקרב יהודים כדי להפחידם וגם כדי למצוא חן בעיני המצרים. עשרות אנשים נעצרו. זו התקופה שבה נטה מלך מרוקו מוחמד החמישי לצד מדינות ערב הרדיקליות.

הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית חייבה אותה לבצע את כל ההחלטות האנטי־ישראליות שקיבל ארגון זה. מעבר מהיר זה לקו לאומני קשוח יצר משבר חמור בנושא העלייה. שלטונות מרוקו עצרו פעילים מקומיים, והוגבר הפיקוח על מוסדות יהודיים. במקביל לכך הוגברו המשמרות בדרכים, והפיקוח בגבולות התהדק.

ההתנכלויות ליהודים התרבו, והדבר חייב אותנו להגביר את מאמצעי ההתגוננות. יהודים שניסו לברוח ממרוקו נתפסו ועונו, והמשטרה האשימה אותם בפגיעה בביטחון המדינה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים מואשמים בדבר כה חמור. 25 תלמידים מאוצר התורה והרב וקסנר נעצרו; תלמידי בתי ספר דתיים שחבשו לראשם כיפות בצבעי כחול־לבן נעצרו גם הם והוכו.

באווירה רוויָת מתח זו הגה שמעון קורקוס (היום קרן), שהיה חבר באחת מהחוליות שעליהן פיקדתי, תכנית לפגוע בראיס גמאל עבד אל נאצר. שמעון היה מנהל מחלקתההנדסה והתחזוקה של העירייה ואחראי על שיפוץ וילה שהייתה מיועדת לראיס על חוף ימה של העיר. הוא נפגש אתי והציג בפניי רעיון נועז: להטמין פצצה בחדר השינה של שליט מצרים, או למלכד את דוכן הנואמים. העברתי תכנית מפורטת ל״גבי״(ד״ר פנחס קציר, ראש מחלקת המודיעין של ״המסגרת״ באותה תקופה) וזה העבירה ארצה לעיון ולאישור. אך בארץ דחה איסר הראל את התכנית מכול וכול, והיא נגנזה.

אירוע אחר שלא נתפרסם עד היום היה, שערב הוועידה לא נמצאו בדואר המרוקאי נשים מוסלמיות דוברות אנגלית. ידיעה זו הגיעה אליי מז'ק, חבר באחת החוליות שעליהן פיקדתי, ולכן בהתייעצות עם ״גבי״ הגינו רעיון, והוא להציע למנהל האגף בדואר שתי בנות יהודיות שז׳ק הכיר היטב והן דוברות אנגלית טובה. וכדי למנוע בושה מהמרוקאים על שלא נמצאו אצלם דוברות אנגלית בין הבנות המוסלמיות, הוא הציע לתת להן שמות של מוסלמיות, כפטמה וחלימה. לאחר קבלת הסכמתו של גבי נפגשתי עם ז׳ק, ועברנו על התכנית באופן מדויק. ז׳ק הציע את התכנית למנהל האגף בשירות הטלפונים של קזבלנקה, וזה אימץ אותה מיד. כך היו שתי בנות יהודיות במרכזייה הטלפונית של ועידת קזבלנקה, שבה היו גם ישיבות סודיות ביותר.

הרעיון להתנקש בנאצר מלמד על חריגה גדולה מדפוסי התנהגותנו עד כה ולהתריס כעד יחסי התלות והכניעה שהיו מקובלים באותה תקופה אצל יהודי מרוקו, וגם כחלק ממדיניות ראשי הקהילה, לא השלמנו עם מצב זה ולא היינו יושבים בשקט אילו היו השלטונות מחמירים בהתנכלויותיהם. האישיות שבחרנו בה כמטרה הייתה הדמות הלאומית הנערצת ביותר בעולם הערבי אז. בו ראינו את מקור צרותינו, ולאו דווקא באישיות מרוקאית.