נהגו העם מנהגי יהודי מרו.ר' ד. ע

עמוד 1 מתוך 3123

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה

נהגו העם

צוף דבש אמרי נועם, דינים ומנהגים הסכמות ותקנות ראשוני קהלת צפרו אשר למדו דעת את העם, רבנן תקיפי המתנדבים בעם, במחוקק במשענותם ובדרכם דרכי נועם, נאספו וחוברו לבל יהיו נשכחים ולחם סתרים ינעם, עם מקורות מדברי הפוסקים וחך אוכל יטעם, הצבתים עדר עדר כערוגת הבושם ודעת לנפשך ינעם, דעת הקהל הקדוש דבר דבור על אפניו איך נהגו העם *

אני אני הוא המדבר אדברה הפעם ע׳׳ה דוד עובדיה אדם מועט מעם

האחרון בשושלת הרבנים בקהלת צפרו יעזרם אל, ומלאך פניו הושיעם.

הגות לבי

שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א׳ ח) — דת אומתך אל תעזוב.

(רבעו נסים גאון מגילת סתרים)

ספרות עם ישראל העתיקה והנצחית, דומה היא לנהר המשתרע והולך לאורך אלפי פרסאות, ובדרך מרוצתו זורמים לתוכו מעיינות נחלים פלגים ויבלי מים שמתמזגים ומתאחדים בתוכו, וכך הוא העם העתיק הדוגל ושומר על ספרות קדושה זו במשך שנות קיומו, הכניס והזרים בתוכה מנהגים ומסורות קדומים. דור דור ומרשיו, דור דור ומנהגיו. גדולי הרוח של העם הפיחו בעמם רוח חדשה חיים חדשים על ידי המנהגים הטובים והיפים ויעשו מטעמים טעם כעיקר, לפי רוחו וטעמו של הדור, לשמור את דרך עץ החיים בתוך הגן, היי העולם הזה.

ולכן המסורות והמנהגים נשמרו בתוך העם בקפדנות ובחרדת קודש, לוית חן וחסד כחוקי התורה, ובזה יכלו לשמור את התוך פנימיותו של עם ישראל במשך ימי גלותו, שמרוהו מהשפעות זרות, והשאירוהו איתן מול החתחתים, הגזירות, מצוקי שאול, והחתירות שחתרו העמים נגדו, להכחידו מן הארץ. העם קבל עליו בצו לצו ״אפילו אערקתא דמסנא יהרג ואל יעבור״.

הערת המחבר : סנהדרין ע׳׳ד ב׳ ורש״י ז״ל שם ״שאם דרך העכו״ם לקשור (הנעל) כך, ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהודי בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוד, אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חבריו ישראל״.

גדולי הדורות בספרות ההלכה הזהירו שלא לבטל שום מנהג אף אם נראה תמוה. וכתבו שכל המפקפק בהם צריך לבדוק אחריו וצדוקי ומוחרם המדבר והמהרהר. והעובדא שמספרים על רבינו הרמ״א ז״ל כשנתמנה לרב בקראקא תוכיח, ולכן היה מחבב את המנהגים וציין אותם בפניני הגהותיו על השו״ע: וכן נוהגים, וכן נהגו, והכי נהוג, וכן אני נוהג ובמיוחד ציין על המנהג שנהגו התינוקות לצייר צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב.. ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו.

הערת המחבר : ״רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של רבינו הרמ״א שאחרי המנהג הזה כתב ואין לבטל שום מנהג, ולא כתב כן במקומות אחרים, כי ידע שיהיו הרבה שילעגו על המנהג הזה ולזה הזהיר באזהרה כפולה…״ (פרי השדה ח״ג מ״ב).

הערת המחבר : ״והרבה מנהגות נהגו כל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש… וכל מנהגיהם לא לחנם הוקבעו״ (הרב דוד הסבעוני מדרעא. עדן מקדם ״מנהג״).

ומצאתי כי מנהג זה יסודתו בהררי קדש, רבא אמר כמשוורתא דפורייא פירש רש״י ז״ל ״אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי פורים שהיתה הפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ ורבינו הערוך » מבאר יותר. ״מנהג בכל העולם כולו שבחורים עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ארבעה או חמשה ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה הצורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין בתוכה וקופצין מצד האש לצד האש״.

וכך היה המנהג בעיירתי צפרו שבמרוקו, מראש חדש אדר מתחילין התינוקות והתלמידים במסחר, לצייר על הניירות בצבעים, אחשורוש המן וזרש אשתו, כל נייר תחת הכותרת, שמו של אחד מבני המן, פרשנדתא, דלפון, עד ויזתא, הניירות הללו שנקראו בשם המנים, היו נמכרים מיד ליד, ובתוך ה״מלאח״ היה רעש והמולה רבה, מן המוכרים והקונים, וכל אחד היה מכין עצמו, לקראת המשימה הגדולה שריפת המן ופמלייתו בליל פורים.

בליל פורים לפני מעריב כל אחד רץ לעבר בית הכנסת, ובתוך הסמטאות הצרות מפלס לו נתיב, בין רוב העוברים ושבים, להיות מן העשרה ראשונים, על שכם כל אחד בול־עץ עם פטיש, ההמנים מסומרים לבול־עץ, והאש מוכנה, כל הלבבות מתוחים משך כל קריאת המגילה, רעש הגרזנים והפטישים נשמע מפעם לפעם, ומפריע הדממה, עיני כל נטויות ואוזני התלמידים והתינוקות מחכות וממתינות, לקריאתו של החזן ארור המן, אחרי התוחלת הממושכת לברכות האחרונות, השריפה כבר מוכנה, ורק כששומעים ארור המן, נגשים להדליק האש והפטיש נוחת ומפציץ את ה ה מ נ י ם, קריאות עזות נשמעות מכל צד, ארור המן, הבית מלא עשן, ופחם הניירות פורח באויר, וקשה היה להשתיק ההמולה לקריאתו של החזן, ברוך מרדכי שלש פעמים, ושוב פעם הפטיש יפוצץ ארורה זרש ושתי, עד ארורים כל הרשעים וגם חרבונה זכור לטוב.

מחזה נהדר היה בשעתו, בשעה שהתינוקות עוזבים את בית הכנסת, ומניחים אבקת השריפה בקרקעיתה, ופניהם אל הבית, כחיילים שחוזרים מן החזית אחרי הנצהון המלא, מחיית זכר עמלק במלוא המלה.

וכך היה המנהג גם בימי החנוכה, לשרוף ביום השמיני בדלי־הפתילות והשמן הנשאר כי קדוש הוא , עושים מדורה מן הניירות וסמרטוטי בגדים, ולוקחים התינוקות, ומעבירים אותם על האש, דרך קפיצה, והעומדים מזמרין ומתופפים בתופים ומחולות, וזו היתה מסיבת פרידתם מן חג החנוכה13 לחבב המצוות על הקטנים, אשרי אנוש יעשה זאת, ושמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

הערת המחבר : המנהג הזה הזכירו הרב בן אמוזיג ז׳׳ל (1822—1900) בספרו ״אם למקרא״ (פאריס 1865) בפרשת שופטים, וכי אמו הצדקת היתה מצוה עליו בקטנותו, לקפוץ על האש, וכך היה המנהג בתיטוואן, (מרוקו הספרדית) והביא למנהג זה סמוכות מהגמרא הנזכרת, אשוורתא דפורייא, והכף משנה הלכות עכו״ם ה״ג פ״ו. וסיים, וכך אני מנהיג אחריה את בני, לזכר המנהג הקדמון הזה.

במשך עיבוד החומר של שני הכרכים ״קהלת צפרו״ שכבר יצאו לאור בעזה״י, עלה בדעתי, והגיתי בלבי, להשלמת המלאכה, לאסוף מנהגים ומסורות קדומים שנשארו בזכרוני, מאז הייתי מתאבק בעפר רגלי אדוני אבי מורי ורבי רכב ישראל ופרשיו סבא דמשפטים מו״ה ישועה שמעון חיים עובדיה (ישמ״ח) זצ״ל. מה ששמעתי ממנו, ומה שהיה נהוג בבתי הכנסת שבהם היה מתפלל ומה שראיתי בבית אמא הכ' אסתר לבית עזראן נ״ע, וגם מה שנודע לי משיחתן של נשים זקנות. מיד התחלתי ברשימת הזכרונות הללו, ולאחר זמן מה מצאתי לפני כרטיסיה מליאה מפניני המנהגים והמסורות שהספקתי לזוכרם, תאות נפש. ועשיתי להם מטעמים מדברי הפוס׳ ראשונים ואחרונים. והנני מברך על המוגמר ומודה לשם ב״ה שעזרני לתת יד ושם לאותה קהלה קדישא שבעיר צפרו במרוקו ששמשתי בה כרב ודיין (ובקהלות הקודש פאס, ומראקש יע״א) כעשרים וחמש שנים, ומשם עליתי לארץ ישראל משאת נפשי. עליתי ונתעליתי, והנני היום עומד ומשמש בקודש בעיה״ק ירושלים ת״ו. ויה״ר שנזכה לימות המשיח ולבנין בית המקדש שיבנה בב״א.

ע״ה דוד עובדיה ס״ט

אלול התשל׳׳ה

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

נהגו העם

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

אורח חיים

טלית ותפילין

א. כשמתעטף בטלית, המתעטף היה אומר הפסוקים: מה יקר חסדך אלקים וגו׳ ידויון מדשן ביתך וגו׳ כי עמך מקור חיים וגו׳ משוך חסדך וגו׳ שוש אשיש וגו׳ כחתן יכהן וגו׳ ועיין בשערי תפלה ד׳ ט׳ ובספר נתיבי עם סי׳ ח׳ משם הש״ץ וכד.״ח.

ב. ואחרי הנחת תפלין של יד ושל ראש אומר ומחכמתך אל עליון תאצל עלי. ומבינתך הבנני. ובחסדך תגדיל עלי ובגבורתו תצמית אויבי וקמי, ושמן הטוב והטהור תריק על ז׳ קני מנורה להשפיע טובך לבריותיו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובבריכות על האצבע אומר וארשתיך לי לעולם וגו׳ עד וידעת את ה׳. עיין להרב חיד״א בספרו צפורן שמיר ס״ב אות ו׳.

ג. אחיזת הציציות בשעת ק״ש. ראיתי שנהגו לאחוז רק שני ציציות שלפניו ולא כל הד׳ ציציות. וכדעת הריקנטי פ׳ בשלח. הביאו הב״י או״ה סי׳ כ״ד. ואחרי שהביאו כתב ואני שמעתי עוד שכל אחד מהציציות יש בו ה׳ קשרים ושמנה חוטים כמנין אחד. ורבעו הגר״א היה מדקדק לאחוז רק ב׳ ציציות שלפניו, וטעמו מרמז בהגהותיו בסי׳ כ״ד אות ו׳, ועיין במעשה רב, אך המקובלים כתבו שיש לתפוס כל הד׳ ציציות.

ד.   בענין מ״ש מרן המחבר באו׳׳ח סי׳ ה׳ ס״ב ונכון שיכסה את ראשו בטלית, נהגו שהמון העם לא כסו את ראשם בטלית. וכל זמן התפלה היה על הכתפים, מנהג זה הוזכר בשו״ת דב״ש סי׳ קכ״ג ה״ד הרב כפ״ה יעו״ש. אך הת״ח כולם היו מכסים את ראשם. ועיין להרדב״ז סי׳ שמ״ג שב׳ צריך לכסות ראשו בטלית מתחילת התפלה ועד סופה. כדי שיתפלל באימה, ולא כאותם בני אדם שמניחים אותו רק על כתפם בלבד, דלאו שפיר עבדי. ועליהם נאמר ואותי השלכת אחרי גוו ע״כ. ולפ״ד הרב מצת שמורים שאם לא מכסה את ראשו ברכתו הוייא לבטלה. וכן משמע מלשון הזוה״ק פ׳ במדבר. ועיי׳ מחזיק ברכה, ה״ד מהר״מ טולידאנו ז״ל בספר השמים החדשים. וכסוי הראש בטלית היה כעין סמיכה לאברך ת״ח שביום חתונתו, עומד הרב ומכסה את ראשו, ובזה סומו את ידו עליו, ובדידי הוה עובדא, במסיבת סיום מסכת שבת עם תלמידי היקרים תלמידי ישיבת בית דוד, ובאותה מסיבה הוזמנו סולתה ושמנה של הקהילה, ברחבת התלמוד תורה אם הבנים, ונוכח שם גם מורי ורבי התלמודי המופלג חריף ובקי מו״ה משה אזוגי זלה״ה, וברוב עם עמד והעלה הטלית מעל כתפי וכסה את ראשי במשך כל הדרשה שדרשתי על מסכת שבת וקדושת השבת, והצבור שמח ורקד בשמחת התורה, יזכרם ה׳ לטובה ולברכה.

ה. המהדרים ויראי שמים שהיו מניחים ב׳ זוגות תפילין, היו מניחים אותם ביחד, והרצועה של ר״ת תחת של רש״י. כמ׳׳ש בשער הכוונות דרושי תפילין דרוש ו', וכדמשמע מדברי מרן בשו״ע או״ה סי׳ ל״ד ס״ב. ורבינו החיד״א במחב׳׳ר קונט׳ אחרון וחיים שאל סוס״י א׳. וע״ע לרבינו הראש״ל בספר יביע אומר ה״א או״ח סי׳ גי.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

בר מצוה

א. היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב׳׳י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשו' ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״ט סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

ב. בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי׳ רכ״ה ס"ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״ם. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מחנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ׳׳ח.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

תפילת שחרית ומנחה

א. בענין הנטילה בבקר שלא ילך ד״א בלא נטילה, היינו נוהגים שכל הבית או החדר חשוב כד״א כדעת הרשב״א בברכות, וכמ״ש הא״ ר ס״א סק׳׳ד וזכור לאברהם ח״א מערכת נטילת ידים.

ב.   נוסח אלהי נשמה: אלהי נשמה שנתת בי טהורה. אתה בראתה. אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי. מודה אני ומשבח לפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי שאתה הוא רבון כל המעשים. אדון כל הנשמות. מושל בכל הבריות. הי וקיים לעד. ומלא רחמים. ומחזיר נשמות לפגרים מתים ברוך וכו׳. ועי׳ בספר שערי תפלה דף י״ג שהביא משם הש״ץ דמ״ש בסדורים כמה תיבות יתירות כגון ומושל בכל הבריות ח״ול ה״ז טעות וכו׳ דהאומרו עובר על בל תוסיף, ועי׳ מ״ש עליו הרב מנח״א כלל ה׳ אות יו״ד. בסוף יה״ר השניה מסיימים ומדינה של גהנם ומהמט הקבר ומבטול תורה ומחלול ה׳. השם יצלבו מכולם. והנוסח בברכת התורה והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו כאהד יודעי שמך ושומרי פקודך ולומדי תורתך לשמה. וזה ע״פ מ״ש רז״ל כל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו עיי׳ בספר כפ״ה או״ח סי׳ מ״ז סקי״א. בשם הב״ח. ועיין ב״מ דף פייה ע״א, ותוס׳ כתובות דף ס״ב ע״ב, ובב״ב דף נ״ט ע״א ד״ה והחוט ע״ש.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

ג. המנהג לברך בברכות השחר הנותן ליעף כח, וברכה זו נזכרת בסידורי אשכנז, ומרן בשו״ע או״ת סי׳ מ״ו ס״ו כתב דאין דבריהן נראין, אך הרמ״א בהגה סיים והמנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה עכ״ל, וכן נהגנו לאומרה, וכ׳׳ד רבינו האר״י, וכ״כ משמו הברכ״י, ואלמלא ראה מרן הב״י דעת קדוש האר״י, היה מודה לו, ולפי דברי הכנה״ג הדר ביה מרן בסוף ימיו.

ד. ברכת שעשה לי כל צרכי, כך נקד הרב יעב״ץ בכתב ידו בספר תפלה שלו, הצד״י קמוצה והכף בחיריק.

ה. בנוסח היה״ר שבברכת המעביר חבלי שינה, אומרים בל׳ רבים שתרגילנו ותדבקנו, ולא בלשון יחיד וכוי עולת תמיד סי׳ מ״ו, וכן הגיה מוהריב״ץ ז״ל בסידור תפילה שלו, ועיי׳ בגט׳ ברכות דף כ״ט ע״ב אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא וכוי.

ו. קודם התפלה מתחילין ותתפלל חנה וגו׳ כמ״ש הרב עבודת התמיד דל״ג ע״ב ושהאומרו כורת את החיצונים, ובשבת לא היינו אומרים.

ז. לפני תפלת שחרית היינו נוהגים להתחיל ביהי רצון, ושמעתי שיצאה מתחת ידו של הגאון רבינו סעדיה ז״ל, ונדפסה בספר אהבת הקדמונים נוסח תפלות לתושבים בעיר פאס יע״א: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו שתניח לנו מכל מגורתינו, ותרפא את כל מכאובינו, ותכונן את כל מעשה ידינו, ותצילנו מיד אויבינו ומכף כל רודפינו ושונאינו, ולא ישמע קול נהי ולא בכי ולא צעקה בבתינו, ולא שוד ושבר בגבולינו, ונהיה אנחנו מיראי שמך ומעושי רצונך, ותשכילנו בשכל טוב מלפניך, למען נשכיל בכל אשר נעשה, ובכל אשר נפנה שם, עד היום אשר תאספנו אליך לאורך ימים ושנים, ותוציאנו משלום לשלום, ומזן לא זן לטובה, ומאפילה לאורה, ונמצא מנוחה לאור באור החיים.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

נהגו העם

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

ח. הגירסא אצלנו בתפלה בפסקת ״כי כל מעשינו תוהו״, ולא רוב מעשינו, וזוהי סברת מהרי״ל. והיא גרסת רבינו בר יקר וא״ח, והברכ״י כתב שכן עיקר הנוסחא.

ט. ברוך המקדש שמו ברבים, ולא ׳׳שמך״, כ״כ הרב יעב״ץ בסדורו.

י. בתוך התפלה: אתה ה׳ לבדך עליון לכל ממלכות הארץ, בתוספת מלת ״עליון״ בתוך הפסוק ישעיה ל״ז, שכ״ד הרב מנח״א, והרב סדר היום כתב שאין לחוש להוסיף עליון, שאנו מתפללין ע״ד הפסוק, אבל לא בלשונו, עיין להרב שערי תפלה דף י״ז.

יא. נהגו לומר אביי מסדר הוה, ולא אביי הוה מסדר, להתרחק מחשש הוגה את ה׳ באותיותיו, עיי׳ להרב קמח סולת שכתב שצריך להפסיק בין מלת אביי ל־הוה, ושכך שמע מרבינו האר״י ז״ל, הב״ד הרב שערי תפלה י״ח ע״ב, ועיי׳ להרב פתה״ד ח״א דף ע׳ שכתב משם אביו ז״ל דאין לחוש גם אם יאמר אביי הוה בלי הפסק, כיון שאינו מכווין לשם, וע״צ היותר טוב יפסיק מעט, ולגרסתנו ניחא.

יב. מפורסם בהרבה מקומות שבית המקדש יבנה על יד הב״ה עצמו, ועיי׳ בזוה״ק פרשת פנחס דף רכ״א ע״א והחיד״א ז״ל כתב שם שמטעם זה הרמד״ל כתב שיש לומר יהר׳׳מ שתבנה ביהמ׳׳ק ב״ב, וכך היינו נוהגים לומר, ועיין רש״י ותוס׳ סוכה דף מ״א ע״א ד״ה אי נמי. ותוס׳ שבועות דט״ו ע״ב ד״ה אין בנין ובפירש״י ר״ה דף ל׳ ע״א ד״ה אי נמי.

יג. היינו נוהגים להגיד פרשת קדש לי כל בכור קודם ה׳ מלך, כמ׳׳ש בס׳ אור צדיקים משם הרמב״ן ומהרח״ו, שחייב אדם לומר ד׳׳פ של תפילין בכל יום בעודן עליו, וכו׳ קודם ברוך שאמר וכו׳ ועיין להרב שערי תפלה די״ד ע״ב. ונהגו להגיד פרשת קדש גם במנחה של יום ט׳ באב אחרי שמניחים תפלין ואין זה חשש כלומד תורה אלא אומרם בתורת סדר תפילת מנחה. כן ראיתי בספרי השו׳׳ת.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

יד. נוהגים שאחד מסדר כל הזמירות מראש ועד סוף, וכלם עונים אחריו בכדי שישמיע לאזניו, ומה טוב המנהג הזה לפי מה שהובא במדרש הרב דעת קדושים חא׳׳ח אות קוף שבשעה שהשכינה באה לבהכ״ן ורואה אותם אומרים הזמירות, מקצתן מקדימין ומקצתן מאחרין, מיד היא מסתלקת, נמצא כתוב בכתב יד של הרב רפאל אבן צור ז״ל.

טו. נהגו לנענע את גופם בתפלה, כ״כ הרב לפי ספרי ערך תפלה אות קי״ג, והכנה״ג או״ח סימן צ״ה הביא מהמדרש ומספר מנורת המאור וספר חסידים שחייב האדם לנענע גופו בשעת התפלה שנא׳ כל עצמותי תאמרנה וגו׳.

טז. לא היינו אומרים מזמור לתודה לא בשבת ולא ביום טוב. והטעם משום שאומרים אותו בחול על קרבן תודה, ולכן בשבת ויו״ט שקרבן תודה שהוא קרבן יחיד ולא קריב בהן אין אומרים אותו, ובערבי פסח ובחוה״מ פסח. לא היה נאמר, מההוא טעמא, שלחמי תודה היו חמץ, ואפילו בערב פסח אסור להקריב, שיבואו לידי נותר שהרי נתמעט זמן אכילתו, ועיין בשערי תפלה דף כ׳׳ג ע״ב.

יז. הש״ץ שהיה מסדר קריאת שמע בשחרית ומעריב, היה אומר בקול רם הפסוקים וחרה אף ה׳, כשאר הפסוקים, ולא בלחש, עיי׳ בספר שערי תפלה דף ל׳ ע״ב שכתב דלאו שפיר עבדי הללו שאומרים בלחש.

יח. נהגו להתפלל תפילת מנחה ומוסף של ר״ח בלי חזרה, והש״ץ היה אומר עם הצבור שלש ברכות וקדושה בקול רם, דהוי כשעה דחוקה שכתב מרן באו׳׳ה סי׳ רל״ב ס״א, וכמו שכתב הכפ״ה בסי׳ רל״ד סק״ה וז״ל אבל הספרדים אין נוהגין לחזור ש״ץ התפילה במנחה וכוי. ע״כ. וכן בתפלת מוסף דר״ח, שהעם יוצאים למלאכתן, לא היה הש״ץ חוזר התפלה, ועיי׳ להרדב״ז ח״ד סי׳ צ״ד ובסי׳ ה׳ מ״ש באורך על המנהג הזה דאומר הש״ץ האמצעיות בלחש, שאינו מדין הגמרא, ולא מתקנת הרמב״ם, שתקן במצרים שלא לחזור על התפילה מהרבה טעמים יעו״ש, ועי׳ בהערה מהרב מוהר״ב טולידאנו ז״ל מ״ש בזה בספרו קצור שו׳׳ע הנד״מ.

נהגו העם – מנהגים והלכה- יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

יט. בחזרת הש״ץ את התפלה לא היה אומר אלהי נצור, ומסיים בפסוק יהיו לרצון אמדי פי, ובעיר פאס היה הש״ץ נוהג לאמר אלקי נצור, וגם פוסע ג׳ פסיעות להוציא מי שאינו בקי כ״כ רבי רפאל אבן צור משם מוהר״ר יעב״ץ שכן היה נוהג מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכ״כ בס׳ היכל הקודש.

כ. נהגנו להגיד בקול רם קדושה דסדרא, ועיי׳ בשו׳׳ע או״ח סי׳ קל״ב בהגה שאין לאומרה בקול רם, וע״ש בספר כפ״ה שם אות יו״ד דמנהג האר״י ז״ל היה אומרה בקול רם ולא חושש למדקדקים לאומרה בלחש יעו״ש.

כא. מנהגנו היה לומר במזמור היום, היום יום ראשון בש״ק לדוד מזמור וגו/ וכן בכל יום, היום יום ב׳ בש״ק, מבלי להזכיר השיר שהיו אומרים הלוים וכו׳ המוזכר במס׳ תמיד ל״ג: ועיין להרמ״ע בתשובה סי׳ כ״ה דשם מבואר שיתחיל במזמור, ולא יאמר ההתחלה השיר שהיו הלויים וכוי, וכ״ן מדברי הכנה״ג או״ח סי׳ קל״ג. ומה שאומרים היום יום אחד וכו׳, הוא לפי דברי המכילתא פרשת יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו א״ר יצחק שתהא מונה לשם שבת, והרמב״ן ז״ל שם כתב שזה הוא פשוטו של מקרא, ולפי דעת רבינו האר״י ז״ל שזו מצוה מכלל רמ׳׳ח מצות עשה, ועיין להרב חקרי לב ח׳יא סי׳ ל׳׳ג,

כב. ביום אסרו חג אחרי מזמור התמיד בשחרית אומרים ברוך הבא בשם ה׳ וכו׳ אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וכו׳.

קדיש

א. מוהריב״ץ בהגהותיו על הרמב״ם ז״ל פ״ט מהל׳ תפילה ה׳׳ה שכתב ואח״ך יעמוד הש״ץ לבדו ואומר קדיש וכו, מדקאמר לבדו, משמע שאין להניח שנים לומר קדיש ביחד, וכן הוכיח הרב הגדול מורי מוהר״ר יהודה אבן עטר זצוק׳׳ל, וכן היה נוהג הרב הגדול חסיד וקדוש המקובל האלקי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל, נאם יעקב בנו עכ״ל, וכן היה מנהגנו שלא היה אומר קדיש רק אחד, לפי מה שמסתדרין האבלים בבית הכנסת, והיושבים בשבעה הם הקודמין, וכן מי שיש לו יום היצ״ט, הוא הקודם, וכן על זה הדרך.

ב. תתקבל צלותנא ובעותנא עם כל צלותהון ובעותהון, כמו שכן המנהג בכל ערי המערב, והביאו הרב קב ונקי כ״י הבי״ד הרב שערי תפלה דכ״א.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי דוד עובדיה - מסמך

קדיש

א. מוהריב״ץ בהגהותיו על הרמב״ם ז״ל פ״ט מהל׳ תפילה ה׳׳ה שכתב ואח״ך יעמוד הש״ץ לבדו ואומר קדיש וכו, מדקאמר לבדו, משמע שאין להניח שנים לומר קדיש ביחד, וכן הוכיח הרב הגדול מורי מוהר״ר יהודה אבן עטר זצוק׳׳ל, וכן היה נוהג הרב הגדול חסיד וקדוש המקובל האלקי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל, נאם יעקב בנו עכ״ל, וכן היה מנהגנו שלא היה אומר קדיש רק אחד, לפי מה שמסתדרין האבלים בבית הכנסת, והיושבים בשבעה הם הקודמין, וכן מי שיש לו יום היצ״ט, הוא הקודם, וכן על זה הדרך.

ב. תתקבל צלותנא ובעותנא עם כל צלותהון ובעותהון, כמו שכן המנהג בכל ערי המערב, והביאו הרב קב ונקי כ״י הבי״ד הרב שערי תפלה דכ״א.

הועתק למורשת מרוקו 11/11/2014

ג.   היה המנהג בעיר פאס יע״א בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש, הפסוק ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור, מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק דילאון זצ״ל, וכן ראה הרב יעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר, ובפסוק זה יש שם ב ד פט יא ל בשכמל״ו, ומספרו קל״ו, ר״ת גימט׳ ע״ב והוסיף הוא הרב מוהריב״ץ מדידיה מדר דר בגמט׳ מרובע א אה אהי אהיה גמט׳ מד: ואנחנו לא נהגנו לאומרו. [ונראה שצ״ל ומספרו קל״ו ר״ת גימט׳ קל״ו ע׳׳ב והוסיף וכו׳ מדר דר ר״ת בגימ׳ מרובע וכו׳. כך הגיה ידידי הרה״ג מנצור בן שמעון שליט״א].

נשיאת כפים

א. המנהג שהכהנים לא היו רוחצים את ידיהם לפני עלייתם לדוכן יכל יום, וסומכין על נטילת ידים שחרית, ורק ביום הכפורים נהגו סלסול בעצמן, והיו נוטלים את ידיהם וכעת יוצא לאור ספר לפי ספרי למוהר״י אג׳ייני ז״ל מרבני הדור של ק״ק צפרו וכתב במערכת נו״ן אות ק״ח וז״ל ראיתי בתשובת הרמב״ם ז״ל שבאו בראש ספר מעש״ר וז״ל והשבת פן תטעה במה ששמענו בשם חכמי צרפת שקצת אומרים שצריך שיהיו המים מוכנים אצל פתח הדוכן וירחצו את ידיהם בשעה שעולים לדוכן, עם היות שכבר נטלו ידיהם לתפלה וזה יורה אם על מיעוט ידיעה, אם על היותם מזלזלים בנטילת ידים לתפילה, והעיקר שמי שנטל ידיו לתפילה אינו צריך נטילת ידים אחרת לברכת כהנים וכוי וכזה ראיתי הלכה למעשה במעמד אבא מארי ז״ל וזולתו ממורי הוראה וכו' וכוי וביארתי זה עם היות פשוט לפי שטעו בו עכ״ל וסיים הרב לפי ספרי וכתב ומזה אני רואה שכאן בעירנו אין נוהגים ליטול ידיהם קודם ברכת כהנים בין בחול בין בשבת שבודאי סומכים על נטילת ידים לתפילה אמנם ראיתי שערוריה מה שנוהגים ליטול ידיהם ביום הכפורים לברכת כהנים דאיכא איסורא של רחיצה שהוא איסורא דאורייתא וגם הלוי היוצק מים על ידי הכהנים רוחץ ידיו קודם יציקה ואחריה וזה ודאי איסור גמור דכיון דבשאר ימות השנה סומכים על נטילת ידים לתפילה, אם כן גם ביום הכפורים יסמכו על זה, וליכא סרך מצו״, ועוברים על איסור רחיצה ביום הכפורים כנ״ל עכ״ל, ואם כי יש להשיב על דבריו ז״ל במה שכתב בסוף דבריו שמה שרוחצים ביוה״כ יש איסורא דאורייתא [ועיין בשו״ת הרדב״ז ח״ד סי׳ ל״ז בעיקר נטילת ידים ביוה״כ וז״ל כלל זה יהיה מסור בידכם כל שאינו מכוין להנאת רחיצה אפילו שאין בו אלא משום הטן לקראת אלקיך מותרת וזו הסברא היותר נכונה עכ״ל]. מ״מ נראה שהמנהג בשאר ימות השנה הוא מנהג מיוסד על דברי הרמב״ם ואביו ז״ל וזולתו ממורי הוראה.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה 2 -בגיל הבינה

ב. כשאין כהנים בבית הכנסת והש״ץ אומר פרשת ברכת כהנים, היו הצבור עונים כיה״ר אחרי כל פסוק ועיין בספר יכין ובועז סי׳ כ״ה שהביא מהגאון שלא היה אומר ומי שאומר אמן אין מונעין אותו, ועי׳ בס׳ נתיבי עם סי׳ קכ׳׳ז דמצד הדין אסור לענות אמן.

ג. כשאין כהנים הש״ץ היה ממשיך פרשת ברכת כהנים עם הפסוק ושמו את שמי וגו׳ עד ואני אברכם כדעת הש״ע או״ח סי׳ קכ״ז ס״ב והרמב״ם והסמ״ג והרוק״ח ורבינו סעדיה ה״ד הרב שערי תפלה דל״ד ע״א.

ד. כשיש שני כהנים או יותר מתחילין הכהנים במלת יברכך גם בלי שיקרא אותה הש״ץ, כדעת הש״ע סי׳ קכ״ה סי״ג, ורק כשיש כהן אחד הש״ץ מקריא גם יברכך כדעת מהר״ם מינץ סי׳ י״ב והר״ז אות כ״א. ועיין בספר נתיבי עם שם, וע״ע בס׳ כף החיים שם ס״ק פ״ג.

ה.   כהן רוק לא היה נושא כפיו, ומתחיל לישא כפיו רק ביום הראשון לחתונתו כסברת הרמ״א בסי׳ קכ״ח סמ״ד והוא מנהג בני בבל ועיין ביש״ש סוף בב״ק בקונט׳ לקוטי

מנהגים. ועיי׳ בזוה״ק במדבר קמ״ה ע״ב שכתב שאין השכינה שורה על רוק ועיי׳ בשו׳׳ת הרשב״א ח׳׳א סי׳ פ״ה שב׳ שחומרא זו אין לה מקום בתלמוד.

ו. הכהנים היו נושאים כפיהם גם במקום שאין ס״ת כשהיו מתפללין בבית ביום הברית וביום החופה בבית החתן לפני סידור הקדושין, ודלא כמו שנסתפק בשיירי כנה״ג סי׳ אות א׳ אלא כמ״ש הא״ר אות ב׳ והפר״ח אות יו״ד ועיין להכפ״א בסי׳ קכ״ח אות ב׳.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

 

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי דוד עובדיה - מסמך

תחנון ונפילת אפים

א. חסידים ואנשי מעשה היו מטים עצמן על צד שמאל בנפילת אפים כמנהג שהזכיר מרן בסי׳ קל״א ס״א ועיין כה״ח שם סק״ל ונתיבי עם שם.

ב. אחרי התקופה — כששים יום אחרי חג הסוכות ביום שמתחילין ברד עלינו כמנהג חו״ל לא היינו אומרים תחנון, וכן היה מנהג עיר ג׳ירבא. וע״ש שכתב הטעם ע״פ מ״ש במס׳ תענית דף ח ע״ב גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות.

ג. נהגו שלא להגיד תחנון בביהכ״ן כשיש בר מצוה ועיי׳ בספר ציץ אליעזר חי׳׳א סי׳ י״ז שהביא מה שכתב בספר משפטי עוזיאל חאו״ח מהדו״ת סי׳ י״א שדבר זה שלא לומר תחנון ביום בר מצוה, אין לו יסוד בדברי הפוס׳ הראשונים והאחרונים וכו׳ ובס׳ נהר מצרים כתב שמנהג עיה״ק ירושלים שאין נופלים ביום שיש בו בר מצוה וכתב, על זה מנהג ישראל תורה, ועיי׳ בס׳ מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ כ״ב שהשוה הבר מצוה לחתנים וברית מילה שהביא מור״ם בסי׳ קל״ה ס״א. וכתב וז״ל דה״ה בר מצוד. נמי דמאי שנא וכן נתפשט המנהג בכל המקומות שאין אומרים תחנון לכבוד בר מצוה כמו לכבוד החתן ובעל ברית יעו׳׳ש, והרב ציץ אליעזר שם כתב דאין לאדם לנטוש מנהג אבותיו בזה. ואחרי כן מצאתי בזוהר חדש פ׳ בראשית שחובה על הצדיקים לשמוח ביום בר מצוד, כיום כניסה לחופה.

ד. בענין תחנון בחדש סיון לא היו אומרים עד י״ד בסיון וי״ד בכלל דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ובחו״ל שיש ספיקא דיומא גם יום י״ד בכלל, עי׳ בספר אליה רבה סי׳ תצ״ד ובס׳ עיקרי הד״ט או״ח סי׳ ד׳ אות מ״ד, ועיי׳ בספר ויאמר יצחק בלקו״ד הלכות תפילה אות כ״ה ואות כ״ו.

ה.   נהגו שלא ליפול על פניהם מיום שאחרי כפור עד ר״ח מרחשון ועי׳ לג״ע החיד״א בספרו חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ה שאלה ב׳ שכ׳ שכן מנהג ירושלים ואין לתמוה על מנהג זה באתריה דמה ז״ל וזה שלא כדעתו יעו״ש שהאריך.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

קריאת התורה

א. מנהגינו מי שמכניס ספר תורה לבית הכנסת מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, וכל שלא כתב התנאי בעדים איהו אפסד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבית הכנסת ולא מצי הוא עצמו וכ״ש יורשיו להוציאה מאותה בית הכנסת אבני שיש ח״א סי׳ נייד.

ב. נהגו לצרף למנין ג׳ בעלית ס״ת בשני וחמישי ביום שמתחנן־למצות תפלין, גם אם לא הגיע לי״ג שנה (רוב המתחנכים היו פחות מי״ג שנה) ובספר מנחת העומר או״ח סי׳ ז׳ הדפסתי מה ששמעתי משמו של הרב עמור אביטבול ז״ל שהביא סמוכות למנהג זה ומ״ש הוא עצמו מן הצד בספר ערך השולחן משם שו"ת מהר״ם ב״ב, והרשב״ץ בספר חוט המשולש, והיא דעת הרמב״ם ז״ל, יעו״ש, וכעת יצא לאור הספר ״לפי ספרי״ לאחד מרבני דורו של הרעמ״א ז״ל וכתב במערכת ב׳ אות כ״ח וז״ל נהירנא כד הוינא טליא כשהיה השד״ר הרב כמוהר״ר רפאל הלוי זצוק״ל, ואירע ביום ב׳ היה שנתחנך בן קטן למצות תפילין, ועלה לס״ת שלישי כאשר המנהג עד השתא, וקרא תגר על המנהג שהוא הפך דעת מרן ז״ל ולא ענו אותו דבר, ומרן מלכא כמוהר״ר עמור אביטבול זצוק״ל, חפש ומצא תשובת כמהר״א טואה זצוק״ל שהביא דעת הרשב״ץ ז״ל דס״ל דקטן עולה לכל מנין, וז״ל בספר חו״ה שאלה ל״א, ועל מה ששאלת אם קטן עולה למנין ג' או אינו עולה רק למנין ז', גם כאן אירע מעשה בקטן פחות מי״ג וכוי, ועוד שהרמב״ם ז״ל כתב, קטן היודע לקרות עולה ממנין הקרואים הוא עולה למנין בין שהם ז׳ או ג׳, וכן כתבו הגמ״י בפירוש דקטן עולה למנין ג׳. אח״ך מצאתי לא״ז הרשב״ץ ז״ל שכתב בתיקון החזנים שעשה וז״ל קטן עולה בין למנין ז׳ בין למנין ג' ואמרתי זה לאותם שגמגמו ולא ענו עוד עכ״ד ע״ש, וכן משמע בשו"ת מהר״ם ב״ב ז״ל סי׳ ק״ה וז״ל ופירש רבעו שמחה זצ״ל לאו דוקא למנין ז׳ אלא אפילו למנין ג׳ וכו׳ ע״ש עכ״ל.

ג. העולה בתורה לא היה הופך פניו מהס״ת בשעת הברכה, עיין להב״ח בסי׳ קל״ט שכתב וז״ל ולפי ענ״ד הגון שיהיה פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך היא דעת הפוס׳ והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג. ושכן היה נוהג השכנה״ג הגהב״י אות יו״ד ועיין הבאה׳׳ט סי׳ קל״ט סק״ז, וכמ״ש מהריק״ש סי׳ ק״ל, וע״ע להרב דרך ישרה שכתב כי הכל יודעים שאין ברכות כתובות בתורה.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"לרבי דוד עובדיה - מסמך

ד. לכהן או לעולה ראשון לקרוא בתורה, הש״ץ או בעל קורא היה אומר פסוקים הללו, כהן (ראשון) קרב וכהן (וקרא) תורת ה׳ תמימה משיבת נפש * עדות ה׳ נאמנה מחכימת פתי פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצוה ה׳ ברה מאירת עינים האל תמים דרכו אמרת ה׳ צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

[1] פסוק זה נזכר במס׳ סופרים פי״ד שאומרים אותו בשעת שמגביה הס״ת להראות לעם.

ה. הגירסא בברכת התורה — אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת, כמו שהביא הנוסחת הזאת הרב דבר אמת דמ״ד אות נ״ו והרב חסד לאלפים ועיין בספר תורת השלמים סי׳ כ״ב אות ז׳ ועיין עוד בס' שמח נפש שכתב שכ״ד רב עמרם גאון והר״מ ז״ל.

ו. העולה לס״ת פותח בפסוק ה׳ (השם) עמכם והש״ץ עונה יברכך ה׳ (השם) ולא מזכירין את שם ה׳ כקריאתו וכ״כ בספר תורת השלמים סימן כ״ב אות ו׳ וכ״כ הרב ספר חיים סי׳ ד׳ אות א׳ ויאמר השם עמכם ולא יזכיר שם המפורש.

ז. נהגו שקודם שמברך העולה ברכה אחרונה לקריאת התורה לומר ״אמת תורתינו הקדושה״ ולא מיחו בידם חכמים. ועיי׳ לג״ע הראש״ל בספר יביע אומר ח״א סי׳ ט׳ שאין למחות ביד האומרים שיש להם על מה שיסמוכו יע״ש.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031