שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
פנינים לספירת העומר – וחג השבועות
ספירת העומר בליל א' של ספרת העומר נוהגים לקחת כל אחד חתיכת מלח בידו, בעת הספירה וקודם אומרים סדר קרבן העומר כמובא בסידורים, כך נהגו במרוקו, וכן כתב בספר ויזרע יצחק טולידאנו )עמוד 24)ובספר מנחת משה אסבאג (סימן כא אות ו) כתב שיש לעשות כן בכל יום בזמן ספירת העומר.
ובאולדמנצור לא נהגו כן, וכתב בספר דבק מאח (מערכת עין, אות טז), ולכל מי שישאנה מלח הזה עליו יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר, ויועיל כמו קמיע מומחה ופקיע. ונהגו בקהילות המערב, אלג'יר, לוב, וכ"כ מנהג יהודי תוניס, כמובא בספר עלי הדס (פרק יג אות ב), והביא שכן כתב הרב זה השולחן (עמוד קלה אות ד(, וביאר שהוא מועיל להסיר עין הרע. ועין בבן איש חי (ש"א צו. ו), שהמלח מסוגל לדחות המשטינים והמקטרגים. וכן נהגו מקובלים רבים (דברי שלום- מנהגי בית אל אות נ"ב), וכך נהג זקן המקובלים כמוהר"ר יצחק כדורי זצ"ל. וכתב הרב יצחק אלפיה בספרו "קונטרס היחיאלי" (עמוד מו') סגולה וסוד גדול לשמירה נגד מחלות ועין הרע בלילה א' של ספירת העומר ליקח בידו מעט מלח ויקרא עליו, מזמור קכב', קלא' שבתהילים. ובספר ויקרא לקרוא בפרק כג' את פסוקים ט'- יא' ויאמר יהי רצון וכו' (כמובא שם( ואח"כ יתן המלח בידו ויספור העומר, וכן יעשה לכל ימי הספירה עי"ש. נוסח מצות עשה.
בדרום מרוקו, נהגו לומר לשם יחוד ובכלל הנוסח אומרים הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה. ויש שערערו על כך שהרי מלבד הרמב"ם והרי"ף והחינוך, והראבי"ה, ושיבולי הלקט, וכמה מרבותינו הגאונים. רוב בנין ומנין שפוסקים, מצות ספירת העומר הינה מדרבנן ולכן אמרו להשמיט תיבת עשה, וכן להימנע מאמירת הפסוקים בענייני ספירת העומר, ולכאורה בראשונה באמירת מצות עשה לא מבעיא לרמב"ם והרי"ף שבימנו ספירת העומר הינה מהתורה אלא אפי' לפוסקים שמצות העומר דרבנן, אמירת עשה היינו מדרבנן וכך אמר הגאון רש"ז אוירבך, והגאון רבי מרדכי אליהו, והוכחה שטעם אמירת הרחמן יבנה המקדש שנזכה במהרה להקריב העומר במקומו והיום הינו זכר. ובעניין הפסוקים אינם כהקרבה והראיה שבשאר המועדים שאומרים הפסוקים לא יעלה על הדעת שאמירתם הינם הקרבת קורבן. בנוסח תמימות. נוהגים בארצות המערב מראכש וערי סוס וסביבותיהם, בברכת העומר בלילה אחרונה כשסופרים אומרים היום מ"ט לעומר שהם שבעה שבועות תמימות. ולא כן בקצת מארצות המגרב, כגון פאס והנמשכים אחריה שאין אומרים תמימות ע"כ מהספר כף נקי לר' כליפא בן מלכא זצ"ל (עמוד קז(. טעם ספירת העומר. כתב המנחת חינוך שיהיה לאדם הכרת הטוב שבכל יום מקריבים מן השעורים, וביום השבועות מקריבים מנחה חדשה וכתב עיקר שפתי חכמים, שמביא קורבן מן החיטים. פסח שני.
פסח שני נועד למי שלא הספיק להביא קורבן פסח היות והיה בטומאה, או מי שהיה גר בדרך רחוקה. ולכן נחשב בימינו יום טוב וירבה בשמחה קצת כי קדוש היום כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך שימים אלו ימי רצון הם ותרעין פתיחין. הלכך אין אומרים בו תחנון ויש מהפוסקים שטענו היות שפסח שני תוקן עבור יחידים אז הציבור יאמר תחנון. ומ"מ הספרדים ועוד קהילות אין אומרים תחנון כדין יו"ט שהרי ניתן להקריב קורבן הפסח.
תחנון ערב פסח שני. יש לשאול ערב פסח שני, האם אומרים בו תחנון או לא? כמו בערב חג ור"ח ובכך נחלקו המנהגים. המנהג במרוקו כתב בספר כף ונקי (עמוד מז), יש מי שרצה להנהיג שלא ליפול על פניהם במנחה שלפני הימים שאין נופלים על פניהם, כגון ערב פסח שני, ל"ג בעומר, ט"ו באב, ט"ו בשבט, וכן כתבו קצת פוסקים אחרונים, ובמנהגים אשכנזים שהביא הלבוש. ונראה לי שאינו מנהג הספרדים, כי לא נהגו כי אם בימים עצמם ולא במנחה הקודם לו. וכל מנחה שאין בה נפילת אפים היא בטעמה, כמו ערב שבת ויום טוב משום מוספים מחול על הקודש.
וערב ראש חודש משום דקיימא לן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, נוהגין אותו יום קדש, וערב חנוכה שיש בה הלל דומה ליום טוב וכו' ולא כן בזולתו, ועיין בשיבולי הלקט )כלל א' ה' תפלה סימן ל(, והרוצה לשנות הוא מהמתמיהין ע"כ. הגר"י מאמאן זקן רבני מרוקו הורה שהמנהג הרווח במרוקו שאין אומרים תחנון מערב פסח שני )מאת הרב רפאל מאמאן בשם אביו בעל עמק יהושע(. וכתב בספר כתר שם טוב הובא בספר מנהג ישראל )סימן ט(, שקהילות לונדון ואמסטרדם נוהגים ליפול על פניהם, ובארץ ישראל אין נופלים על פניהם. ובירחון אור תורה (תשס"ד סימן קכו(, כתב הגאון הרב מאיר מאזוז, נוהגים בתונס, בג'רבא שלא לומר תחנון ביום י"ד באייר וכן במנחה לפניו. וכתב בבית דוד (עמוד יד), שבעיר סאלונקי מנהגם בזה לפי השליח ציבור, אולם בשנת התפ"ד היה מעשה ואמרו כולם תחנון ווידוי בט"ו באייר.
אכילת מצה בפסח שני.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
אכילת מצה בפסח שני.
נוהגים ביום י"ד באייר שהוא פסח שני לאכול מצה שנשארה מחג המצות, זכר לפסח שני. ומובא בסידור היעב"ץ שגילו לו מן השמים שקדושת הפסח והמצה נמשכת עד פסח שני לפי שכשיצאו בני ישראל ממצרים אכלו מהמצות שלקחו עמם עד ליל ט"ו באייר. וכתב החיד"א בספר מורה באצבע (אות רכב), דירבה בשמחה קצת כי קדוש היום. והוסיף הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ז אות ו), שמי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כבפסח ראשון. אודות המנהג במרוקו שמעתי מהגאון רבי יוסף שרביט. וכן מידידי הרב מאיר אסולין שכך ראה שנהגו בבוגמז, במראכש וכן נהגו בתוניס, ברית כהונה (ח"ב אורח חיים מערכת פ). הילולת רשב"י. ביום ל"ג בעומר, הילולת רשב"י עורכים הילולא רבתי וקוראים אדרא רבה וזוטא, ומרבים בשבחי רשב"י כמובא בזוהר והש"ס ועורכים סעודת מצוה ויש שמסיימים הזוהר. תספורת וגילוח בימי ספירת העומר.
אין מסתפרים בימים אלו מפני אבלות, שהסתלקו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ומנהגנו הוא שחסידים ואנשי מעשה אין מסתפרים עד ערב חג שבועות ובספר מורה באצבע (סימן ח אות רכא), כתב דלפי דעת האר"י מה שאין מסתפרים בימים אלו, אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, אלא על פי הסוד. וכתב השולחן ערוך )סימן תצג(, דאין להסתפר אלא עד ליום ל"ד בעומר. וכתב הרמ"א בהגה דנוהגים להסתפר ביום ל"ג. כתב הגאון הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ד יו"ד סימן ב(, דהלכה רווחת אצל יהודי מרוקו להסתפר ביום ל"ג בעומר בבקר כדעת הרמ"א, זולת איזה תלמידי חכמים שמחמירין
ולא מסתפרין עד יום ערב חג השבועות. בסוף ספר מגן אבות (עמוד תלא), כתב הרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בעיר פאס, שמנהג עירם להסתפר בל"ג בעומר. וראיתי בחוברת זכר דוד (עמוד כט), מסתפרים ביום ל"ג בעומר דלא כמרן שמתיר רק בל"ד בבוקר, ובספר וזאת ליהודה (סימן צט) כתב שיש שנהגו להסתפר ביום ל"ג, כי דבר זה מתורת מנהג הוא והכי קבלו עליהם שיסתפרו ביום ל"ג. ובספר עטרת אבות (ח"ב עמוד שיא), הביא בשם שו"ת שואל ונשאל (ח"א סימן סו), דלפי הנשמע בתוניס מל"ג בעומר ואילך מסתפרים. וכן כתב הגאון רבי רחמים חי חוויתה בספר שמחת כהן (סימן תצג), שמנהג תוניס להקל כבר ביום ל"ג בעומר. ומנהג יהודי ג'רבא להחמיר בזה עד ערב חג השבועות כמו שכתב בספר ברית כהונה (מערכת ע עמוד קלד), ומנהג יהודי תימן כתב בספר שולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן צב אות ו), דיש מבני תימן שנהגו שלא להסתפר עד ערב חג השבועות, ויש עד ל"ג בעומר כמו שכתב הרמ"א ודעת מר"ן בזה לא נתפשט אצלם וכו'. ובספר נחלת אבות (מנהגי הספירה אות יא), כתב שכן נהגו יהודי לוב להקל להסתפר ביום ל"ג בעומר.
עמידה בעשרת הדיברות.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
חג שבועות
הקדמה. חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקיים. ולכן הפליגו חכמי
הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל. ברכת שהחיינו לנשים.
נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. וכתב ר' דוד עובדיה זצ"ל בספרו
נהגו העם )שבת אות ז(, ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי )פרשת במדבר ש"א ה"א(, ופה עירנו
נוהגות הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך
טולידאנו הלכות יו"ט )סימן תסב(, נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך
שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון )ח"ג פ"יח אות ב(, שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה )מפי חתנו רבי אברהם מוגרבי(. וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. )סידור עוד אבינו חי(.
סדר לימוד הלילה.
נהגו להיות ערים בלילה ולקרוא מהספר "קראי מועד". וכתב החיד"א בספרו לב דוד )פרק לא(. שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.
פתיחת ההיכל.
בעת פתיחת ההיכל קוראים הציבור את הכתובה. החתן – הקב"ה. הכלה – עם ישראל. והתנאים – התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה. ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר כשמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.
עמידה בעשרת הדיברות.
בעת קריאת עשרת הדיברות נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין )סימן יא(, דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדיברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום
אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדיברות,נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל וכו'. וראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קמג אות ט(, להגר"י בן נאים. ועוד כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת )ח"א סימן יג(, ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"א סימן נז(, גם אם מצוים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בעשרת הדיברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע )הלכות חג שבועות ה"ט(, ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות מעין דוגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דוגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי
מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי
ובעת עשרת הדיברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה )סימן א אות ו(. וכן בספר
עלי הדס )פ"ו אות לג(, מנהג יהודי תוניס. ובשו"ת דיברות אליהו אברז'ל ח"ז סימן יח(, כתב שגדולי תימן נהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדיברות, כמובא בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל )ח"ב פרק ששה עשר סימן יד(, וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף )ח"ב מנהגים סימן ב(, כתב וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדיברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, דבשעת קריאת עשרת הדיברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה
וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי )ח"ב סימן א(, נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לביירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידינו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב ח"א עמוד שטו(. כתב נהגו לעמוד בעשרת הדיברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.
מאכלי חלב.-תרגום ההפטרה.שפיכת מים.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
תרגום ההפטרה.
מנהגנו באולדמנצור לקרוא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות עם תרגום אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).
מאכלי חלב.
אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשונך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה כדי לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים לגר"י משאש זצ"ל (ח"א אור"ח סימן ריד), דכתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירווך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה. נהגו לאכול מצה עם חלב, בק"ק במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה )עמוד רב אות א(, כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.
קריאת האזהרות.
אחר הצהריים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ומצוות לא תעשה לר' שלמה אבן גבירול. וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן ומצוות עשה של רשב"ג (מפי רבי מאיר אסולין). ובארץ ישראל יש קוראים אחר שחרית אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה קוראים אזהרות של רבי יצחק. והביא בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם, דאוליי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש מקומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה לדבש וחלב תחת לשונך.
שפיכת מים.
מנהג עתיק הוא שפיכת המים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו (חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה). וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. ומעשה היה בק"ק אולדמנצור בשנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה והוא בגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם
שפיכת המים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), כתב וז"ל. שמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו ניצול ע"י בת פרעה. ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג' חודשים בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור. ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים ע"י שניצול מקבל התורה.
סגולות
סגולה לאהבת תורה והתמדה
א. בספר מבוא שערים לאר"י ז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו וכאשר מדלג בתפלה נחסרים מה- כ"ב אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בוודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קנייבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד כמובא בספר
ב. כתב בספר שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי
נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בוודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל.
מגילת רות.
נהגו עם ישראל לקרוא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות, מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם, דבירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).
קריאת תהלים.
נהגו להרבות באמירת תהלים מכיוון שבעצרת יום ההילולא דדוד מלכא משיחא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים. על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלושת בני קרח.
אכילת מצה בפסח שני.הרב אברהם אסולין הי"ו
http://www.orhadash.net/index.php/site-map/2013-04-19-10-17-07/2013-04-19-10-58-02/video/rtuo.html
לצפיה בסרטון, נא להקליק על הקישור …צודה ושבוע טוב ומבורך
אכילת מצה בפסח שני.
נוהגים ביום י"ד באייר שהוא פסח שני לאכול מצה שנשארה מחג המצות, זכר לפסח שני. ומובא בסידור היעב"ץ שגילו לו מן השמים שקדושת הפסח והמצה נמשכת עד פסח שני לפי שכשיצאו בני ישראל ממצרים אכלו מהמצות שלקחו עמם עד ליל ט"ו באייר. וכתב החיד"א בספר מורה באצבע (אות רכב), דירבה בשמחה קצת כי קדוש היום. והוסיף הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ז אות ו), שמי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כבפסח ראשון. אודות המנהג במרוקו שמעתי מהגאון רבי יוסף שרביט. וכן מידידי הרב מאיר אסולין שכך ראה שנהגו בבוגמז, במראכש וכן נהגו בתוניס, ברית כהונה (ח"ב אורח חיים מערכת פ). הילולת רשב"י. ביום ל"ג בעומר, הילולת רשב"י עורכים הילולא רבתי וקוראים אדרא רבה וזוטא, ומרבים בשבחי רשב"י כמובא בזוהר והש"ס ועורכים סעודת מצוה ויש שמסיימים הזוהר. תספורת וגילוח בימי ספירת העומר.
אין מסתפרים בימים אלו מפני אבלות, שהסתלקו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ומנהגנו הוא שחסידים ואנשי מעשה אין מסתפרים עד ערב חג שבועות ובספר מורה באצבע (סימן ח אות רכא), כתב דלפי דעת האר"י מה שאין מסתפרים בימים אלו, אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, אלא על פי הסוד. וכתב השולחן ערוך )סימן תצג(, דאין להסתפר אלא עד ליום ל"ד בעומר. וכתב הרמ"א בהגה דנוהגים להסתפר ביום ל"ג. כתב הגאון הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ד יו"ד סימן ב(, דהלכה רווחת אצל יהודי מרוקו להסתפר ביום ל"ג בעומר בבקר כדעת הרמ"א, זולת איזה תלמידי חכמים שמחמירין
ולא מסתפרין עד יום ערב חג השבועות. בסוף ספר מגן אבות (עמוד תלא), כתב הרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בעיר פאס, שמנהג עירם להסתפר בל"ג בעומר. וראיתי בחוברת זכר דוד (עמוד כט), מסתפרים ביום ל"ג בעומר דלא כמרן שמתיר רק בל"ד בבוקר, ובספר וזאת ליהודה (סימן צט) כתב שיש שנהגו להסתפר ביום ל"ג, כי דבר זה מתורת מנהג הוא והכי קבלו עליהם שיסתפרו ביום ל"ג. ובספר עטרת אבות (ח"ב עמוד שיא), הביא בשם שו"ת שואל ונשאל (ח"א סימן סו), דלפי הנשמע בתוניס מל"ג בעומר ואילך מסתפרים. וכן כתב הגאון רבי רחמים חי חוויתה בספר שמחת כהן (סימן תצג), שמנהג תוניס להקל כבר ביום ל"ג בעומר. ומנהג יהודי ג'רבא להחמיר בזה עד ערב חג השבועות כמו שכתב בספר ברית כהונה (מערכת ע עמוד קלד), ומנהג יהודי תימן כתב בספר שולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן צב אות ו), דיש מבני תימן שנהגו שלא להסתפר עד ערב חג השבועות, ויש עד ל"ג בעומר כמו שכתב הרמ"א ודעת מר"ן בזה לא נתפשט אצלם וכו'. ובספר נחלת אבות (מנהגי הספירה אות יא), כתב שכן נהגו יהודי לוב להקל להסתפר ביום ל"ג בעומר.
מעשה רב – אהבת התורה ללא גבול.
מעשה רב
אהבת התורה ללא גבול.
הרב אליהו אברז'ל שליט"א בצעירתו למד בישיבת פורת יוסף, אביו רצה שילמד מקצוע ואילו הרב ביקש ללמוד תורה אך אביו בשלו, בצער רב נרשם הרב לטכניון בחיפה. לאחר ששם את חפציו בפנימייה נסע משם לבית המרא דאתרא הרב יוסף משאש
זצ"ל, כפי שזכר ר' אליהו בכל ספרי הרב משאש מופיעה הכתובת, רחוב החלוץ 14 , הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב משאש לפתע נפתחה הדלת והנה כבוד הרב משאש מופיע מולו ושואל את ר"א לשמו והיכן הוא גר? וכו', סיפר
ר"א לרב משאש שבה ללמוד לימודי חול בטכניון בגזרת אביו, אמר הרב אני בצעירותי בקושי היה לי ספרים ללמוד, אתה יש לך אהבת תורה תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי וכך הוה ואז סיפר הרב משאש את המעשה הבא. רבי יוסף היה לומד מדי חג את המסכת בש"ס העוסקת מענינא דיומא, מאחר ששנים כך נהג בקודש החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה אחר מאמץ רב עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חניות לספרי קודש, כדי לקנות ספרים שאוליי יעזרו לו בפיטרון הסוגיה הקשה, )מרחק הנסיעה ממכנאס לקזבלנקה הוא 300 קילומטר(, אחר שהגיע הרב לעיר נכנס לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים ומציע לו את עזרתו, איזה ספר כבוד
הרב מחפש? עונה הרב האם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור? שמע המוכר את הנדרש ועונה, מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו, הרב הודה למוכר ועבר מחנות לחנות, שש חנויות במספר ולא מצא את מבוקשו, משם שם
הרב פעמיו אל עבר בית המדרש ושם פגש אחד מחכמי העיר ששאלו, במה זכינו שהרב הגיע לעירנו? סיפר הרב שמחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ אותו רב לרב משאש, בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנג'יר ושם יש חכם מפורסם
סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג'ו זצוק"ל, כל שדר"י ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב ספרי קודש מארץ ישראל וכידוע שלרב יש ספריה ענפה אולי כבודו ימצא אצלו את מבוקשו, הרב משאש נסע מקזבלנקה חצי יום לטנג'יר, נכנס
הוא לחדרו של ר' מרדכי, שאל ר"מ ברצונו של האורח, ביקש הרב משאש האם יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור? ענה הרב קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקיימים את הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכך מעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים, קרא הרב לשמש וביקש מהרב, כבודו יתלווה עימו בלימודו בספר, עיין הרב בספר והנה ראה שמפרשי הירושלמי עומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרבי מרדכי בן ג'ו רב
העיר ונפרד לשלום. משם הרב נסע לעיר קזבלנקה והתעכב זמן מה, שם פגש הרב אחד מגברי העיר ששאלו, כבודו מה עושה בעירנו? סיפר הרב על מבוקשו, אמר לו הגביר כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב ביודעי
שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון, שאל הרב מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי? סיפר הנגיד שנפטר הרב בן ג'ו רב העיר טנג'יר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף
משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג'יר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענה בשלילה, יש לנו מנהג שלא מוצאים דבר מבית המנוח עד תום שנה, נפרד הרב מהם וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, לאחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה שוב פעם, וכל זה בגלל אהבתו לתורה, לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן הרב אליהו אברז'ל כרב השכונה, ניגש הרב אברז'ל לרב משאש ואמר לו, בזכות כבודו הגיעני עד הלום..
חג השבועות ״וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים״ (שמות, לד, כב)
חג השבועות
מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון
״וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים״ (שמות, לד, כב)
חודש סיון
חג השבועות הוא חג מתן תורה, חל בשישה בסיון והוא גם השני לשלושת הרגלים ושני לחג הפסח בסדר חגים וזמנים. מקור השם סיון במלה האשורית ״סיונו״ שלפי ההשערה, פירושה: להט השמש. בחודש סיון, קציר החיטים בעיצומו. גם בלוח החקלאי העתיק שחלק ממנו נמצא בתל־גזר (ע״י רמלה) שייך סיון לחודש הקציר, ומגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, מספרת גם היא על זמן קציר חיטים. חודש סיון, מזלו־תאומים, רמז למשה ואהרן שעל ידם ניתנה התורה לעם ישראל .
שמות לחג השבועות
יום ב׳ בסיון נקרא ״יום המיוחס״ לפי שעומד בין ראש חודש ובין שלושת ימי ההגבלה, שכן ביום זה חל תמיד יום הכיפורים הבא זאת בנוסף לשמות הרבים שבהם זכה חג השבועות: חג הביכורים, חג ביכורי קציר חיטים, חג הטנא, חג־העצרת, רגל, חגא דשבועיא (מנחות סה־עא) וחג החמישים על שום שחל חמישים יום לאחר יום ראשון של פסח. מאחר וחג זה זכה לשמות וכינויים רבים בקרב כל שבטי ישראל, הוא גם משופע ועשיר במנהגים רבים.
הערת המחבר : בקרב יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטאן, חג השבועות נקרא ״מועד גול״־חג השושנים או הוורדים. אצל יהודי כורדיסטאן, הוא נקרא: ״עיד א־זייארא״ (חג העלייה לרגל). יהודי תימן מכנים את ליל שבועות, בשם ״לילת אלקדר״ (ליל הגבורה) או ״ליל הערכין״. הוא גם נקרא אצלם, ״לילת לקראייא״, כמו יהודי מרוקו. יהודי חלב שבסוריה קוראים לחג זה ״עיד אל־ ענצרא״. יהודי עדן מכנים אותו בשם ״א־נרגיל״ (אגוזי הודו). ראה על־כך: במערכה גליון 12, עמי 11 וכן גליון 185, עמי 13 ; אלמאליח, מנהגי חג שבועות: יהודי תוניסיה קוראים לליל חג השבועות ״ליל מביתא״ ליל שמורים או ״ליל משמרה״; ראה: ספר החג והמועד, עמי 315, שבועות בתימן מאת יוסף קאפח.
שבת כלה
השבת שלפני חג השבועות נקראת שבת כלה, משום שהתורה שהיא בבחינת ״כלה״ הרומזת לעם ישראל שהוא ״החתן״ המיוחד והנעלה היוצא לקראת כלתו ובחירת לבו־התורה.
הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־הכנסת, כמו שעושים בשבת הגדול ובשבת שובה. על־כן משוררינו חיברו כמה פיוטים לכבוד החתונה של התורה ההדורה. גם כתובה חוברה לכבוד החתן והכלה ונקראת ברוב עם ועדה בבית הכנסת, בשעת הוצאת ספרי התורה ביום החג. אחרי קריאת הכתובה יוצאים כל המתפללים בשירה וריקודים כמו ביום שמחת תורה:
ירד אל חי על הר סיני,
נתן תורה להמוני,
עלה משה לשמים,
הביא לוחות שתיים,
כבד אביך ואמך,
ולמען ייטב לך,
לאמר אנכי ה׳,
ביום שאמר אנכי:
בלי לחם ובלי מים,
שמתחילים באנכי:
למען יאריכון ימיך,
כי כן ציוה באנכי:
הטוב שבחגים
חג השבועות הוא החג החביב מבין שלושת הרגלים, כי הוא נופל בימי הירק והפרחים, ובראשית פירות האילנות.
הוא גם החג הטוב שבחגים, משום שהאדם אינו מוגבל בו כמו ביתר שני החגים פסח וסוכות. האדם יכול לאכול כל מה שתאווה נפשו, וגם לאכול בכל מקום שירצה. לא כן בפסח, אף על־פי שהוא נופל בחודש אביב וגם זמן חרותנו, אבל האדם מוגבל בו, אינו יכול לאכול מה שתאווה נפשו, בגלל החמץ־ ״כל חמץ לא יאכל בו״. אותו הדין גם לגבי חג הסוכות, אמנם הוא חג יפה ונעים, יש בו אסיף הפירות, ארבעת המינים, שמחת תורה ועוד שורה של מאורעות וטכסים, אך הוא גם־כן מוגבל, ואין אנו יכולים לשבת לאכול בכל מקום, כי אם בסוכה, לכן זאת הסיבה שאוירתו של חג השבועות אופפת את היהודי בעולם, לא רק בבית־הכנסת בלבד, אלא גם בבית וברחוב.
אחד המנהגים שנהוג בבית, בחוג המשפחה, הוא ״חתונת הקלף או הכתב״ ובהגה המוגרבית הוא נקרא " אל ערוס דל כתאייב " , עליו כבר סופר. מנהג נוסף שנהוג בבית, הוא תיקון ליל שבועות .
תיקון ליל שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
תיקון ליל שבועות
רווחת אמונה בעם ״שבכל שנה ושנה חייב היהודי לראות את עצמו כאילו הוא קיבל את התורה מהר סיני, על־כן, רוב האנשים נהגו לטבול במקווה טהרה ללבוש בגדים לבנים, לאכול את סעודת החג וללכת מיד ״אל־לקראייא״(ללימוד). בליל זה, נהוג להיות נעורים כל הלילה ולעסוק בתורה, כפי שמעיד על כך הזוהר (פרשת אמור) ״חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי לליא והוו לעאן באורייתא״ (החסידים הראשונים לא היו נמים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה), לכן הוא נקרא בפי יהודי מרוקו, לילד לילת אלקראייא די שבועות – לאמר-ליל הלימוד של שבועות, או ליל תיקון שבועות. יש גם סידור מיוחד לכך, בשם קריאי מועד, בו מרוכזים: לימוד ליל שביעי של פסח, ליל שבועות וליל הושענה רבא.
כאמור, אחר סעודת ליל החג, מתכנסים בבתים, בעלי אסופות וסתם עמך ועורכים שם את התיקון (הלימוד). בעלי־בתים שנהגו לערוך את התיקון בבתיהם, היו בדרך־כלל אנשים אמידים וממשפחות מכובדות ורובם היו בעלי בתי־כנסיות, הם הזמינו את מתפללי בית־הכנסת שלהם, ובני משפחותיהם.
הלומדים, זקנים וצעירים, עוברים על כל פרשות התורה, תחילה וסוף של כל פרשה, קיצור ספרי הנביאים והכתובים, סדר תרי״ג מצוות ובחצות הלילה, קוראים קריאת שמע בכוונה, טועמים משהו מהמזונות שהונחו על השולחן, לוגמים גם מעט קפה או תה, ומיד אחר־כך, עוברים לתורת הנסתר, וקוראים את האדרא רבא. הזקנים הרגילים בלימוד הזוהר היו נראים כשקועים במעמקי ״הקבלה״ ובמיוחד הזקנים יוצאי הרי האטלאס, שהיו ברובם ״אנשי רזין׳ ושיננו ממש את הזוהר בעל־פה.
גם חלקן של הנשים לא נגרע בלילה זה והן מגישות תה, קפה מגדנות ופירות וכל מיני תקרובת ללומדים במשך הלימוד, שייטיבו את ליבם. לאחר הלימוד, נערכת סעודה קלה, לכבוד התנא ר׳שמעון בר־יוחאי, אליו מייחסים את ספר הזוהר, שאותו קוראים במיוחד בערב זה.
בבתים שבהם התקיים ״תיקון ליל שבועות״, בעלת־הבית שלחה בבוקר לקרובי המשפחה שלא באו ללימוד, קומקום תה ושני כעכים גדולים (מאפה ביתי), כדי שיטעמו גם הם מסעודת מצווה הקרוייה בפי־כל – סעודה דל קרייא – (סעודת הלימוד).
במכנאס, כמה בעלי־בתים נהגו לערוך ״תיקון ליל שבועות ״ גם בליל השני של החג. בלימוד הזה, נהגו כמה יראים ידועים בעיר, לבוא ללמוד שנית כל הלילה. ״תיקון ליל שני״ של שבועות, היו רגילים לערוך אותו בביתו של יהודי זקן, מאוד מוכר כירא שמים בעיר בשם יצחק בוטבול ז״ל. גם בלילות שישי, איש זה היה עורך תיקון לימודים בביתו (תיקון כרת).
יהודי מרוקו לא יוותרו כלל על הלימוד של ליל שבועות. גם ילדיהם הקטנים יקחו אותם עימהם ללימוד, כי יודעים הם ״שמי שלא ישן בלילה זה ועוסק בתורה, מובטח לו שישלים את שנתו ולא יארע לו כל נזק״(מגן אברהם).
בסיום הלימוד, פוצחים כל המשתתפים בפזמון נאה ומרגש, כאשר בעל־ הבית מוזג לכל אחד ואחד:
מלכא שלים הורמו דעושנין, שליט בעיל ותחותרעו דידיה,
הדיוך עביד לסגי מטול חסדי, זיווי נהירין לון בבוצינין,
כל עלמין אחסין בתיקונין, ומשגחין כולהו ליחודיה,
תדיר זריזין על קיימוהי, זאעין ודחלין מן קדמוהי.
לאחר אמירת הפזמון ולגימת הכוסית לכבוד התנא מחבר הזוהר, פוצחים כל הנוכחים בשירה אדירה, בפזמון:
ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך,
ירוץ עבדן במו אייל, ישתחוה אל מול הדרך,
בי יערב לו ידידותך.
ואחריו הפיוט ״בר־יוחאי״
שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון – קריאת הכתובה
שערי שמים נפתחים
במקומות רבים, רווחת אמונה חזקה, כי בליל שבועות, לפני עלות השחר, שערי שמים פתוחים " ביבאן אסמא מחלולין " , וזה לדקה אחת בלבד, ואשרי מי שיכול לכוון את הרגע הזה, כי כל משאלות לבו תתמלאנה. לכן רוב הלומדים התאמצו תמיד ונשארו ערים עד סוף הלימוד של ״תיקון ליל שבועות״, המכוון בראשי־תיבות למילים: ״תערוך לפני שולחך׳.
ובעלות השחר האמין ההמון כי השמים נבקעים כהרף־עין אחד וכעין מין ״כוכב לכת״ יעבור ביעף בשמים, אך לדאבון כולם, עוד לא היו מספיקים להוציא הגה מפיהם, הוא היה כבר נעלם, אבל מאחר וזו הייתה ״שעתא דרעאוין׳ (שעת רצון), לכן כל אחד היה עושה מאמצים ומנסה את מזלו, בשעה זו, כדי לבקש רחמים, על עצמו ועל בני משפחתו. אומרים שבשעת הפתעה זו, ניתן לבקש מהכל־יכול, כל משאלה והיא תתקבל ברעוא (ברצון).
לאחר הלימוד, נהגו היראים להתפלל עם הנץ (ותיקין) ולא חזרו הביתה לנוח, היו גם שנהגו לטבול במקווה טהרה, כדי לכוון את המועד לקבלת התורה כמו שכתוב: ״ויהי ביום השלישי, בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על הר סיני״.
הערת המחבר : ספר ״קריאי מועד״, סדר שבועות, עמי רד, רו. הפזמון הוא בארמית ושמו ״שבח לאל דעות״. הוא מאוד ארוך והבאנו רק בית אחד ממנו.
קריאת הכתובה
אנשים שלא יכלו להתפלל עם ״הנץ החמה״, נמו קמעא אחרי הלימוד, ובעלות השחר המו כבר בתי־הכנסת במתפללים. תפילת שחרית עברה בהתלהבות, ברגש ועם הרבה פזמונים. לפני קדיש של ״היוצר״ נהג שליח ציבור לפזם את הפזמון הבא:
קול מהלל יגדל היום, ושיר חדש פי יענה. תמיד ויתגדל, שמך ויתקדש במחנה כלו. לך דורשי לבי וגם עיני, ולזכרך כל תאות נפשי. ואתנה פני לדבירך ולהר מרום קדשי, חורב וגם סיני, ולעירך ציון יפי מגדל״…
בעת הוצאת ספרי תורה, שליח ציבור פיזם בנגינה ולחן מיוחדים את הכתובה לחג השבועות המסמלת את כלולות התורה הרומזת ל״כלה״ עם החתן הנעלה, ״כנסת ישראל״.
הכתובה של יום חג השבועות, היא כל כך חביבה על יהודי המגרב, עד שהרבה רבנים משוררים חיברו ״כתובות״ לכבוד יום זה וכל אחד לפי סגנונו, אולם הכתובה הידועה ושכל הספרדים רגילים לאומרה ביום שבועות, היא הכתובה שחוברה בידי ר׳ ישראל נאג׳ארא :
ירד דודי לגנו לערוגות בשמו, להתעלס עם בת נדיב ולפרוש עליה סוכת שלומו, אפריון עשה לו המלך שלמה:
בכמה בתי־כנסת במכנאס, נהגו לקרוא ביום השני של החג, עוד כתובה שחוברה בידי ר׳ חביב טולידאנו מעיר סאלי.
הערת המחבר : מלכי רבנן, אות ח׳, עמי לב: ר׳ חביב טולידאנו היה מו״צ במכנאס, מת ללא בנים, בשנת תע׳׳ו, היה גם איזה זמן בעיר סאלי ויתכן שזהו מחבר הכתובה שהיא מודפסת בכמה מחזורי ״שלוש רגלים״ שנדפסו בג׳רבה ובספר מועדים, הוצאת ליוורנו בשנת בר״כתי לפ״ק. היא ארוכה והבאנו רק כמה שורות ממנה.
כתובה ליום ב של שבועות:
בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא, ושעת רצון ברכה והצלחה: בשישי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתוון, להנחיל אוהביו תורה נתכיון, ששת ימים לחודש סיון…
גם לקהילת יהודי צפרו יש ״כתובה״ משלהם והיא חוברה בידי ר׳ רפאל משה אלבאז.
דודי שלח ידו לקדש אשת נעורים, בשני לוחות העדות זכים וברים,
ועליהם כל הדברים: ציוה שושבין ציר נאמן כי בו בחר, לך אל העם וקדשתם היום ומחר, כי מי זאת הנשקפה כמו שחר…
״כתובה״ נוספת לחג השבועות, אנו מוצאים במכנאס ומחברה ר׳ יוסף משאש:
יום ששה בסיון יום בו שבת צור קדם, באלף שלישי שנת חשק״ם וכבודם,
מן היום אשר ברא אלהים אדם (דברים, ד, לב):
איך השם הטוב חתן נעים וטוב תואר, גב״ר חכם בעוז שבחו הוא מפואר, ישראל אשר בך יתפאר (ישעיה מט, ג)…
קיימת עוד ״כתובה״ ליום ב׳ של שבועות מאת ר׳ דוד פארדו עם תרגום ללדינו, אך במרוקו לא נוהגים לאומרה:
דרך כוכב מיעקב היום הזה על הר המור, לזכר עולם הזמרה שיר ומזמור: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור״…
״כתובה״ נוספת ליום ב׳ של שבועות, חוברה ע״י אלמוני ומופיעה בכמה ספרי מועד:
יום ברוא אלהים היתה באמנה אתו; אלהים הבין דרכה השניה ממכון שבתו,
את הכל עשה בעתו: ה׳ מסיני בא וזרח משעיר; בגדול החל עד ראש הצעיר, כי בעשרה שליטים אשר בעיר״…
באלג׳יריה נהגו לשורר שיר מיוחד לפני קריאת הכתובה, הבאה לסמל את אירוסי ה״כלה״ (התורה), עם בחיר ליבה ה״חתן״ הנעלה (ישראל):
יום יצאה כלת עדנים, לשישים רבואות חתנים,
בצבאות אראלי מעונים, ורכב אלפי שנאנים,
מרוקחת בשמים וזנים, וכל ביתה אמונה בחיק אמון בבנים,
שמורה לעם אמונים, היתה מקדם באמנה, עדות ה׳ נאמנה״.
בגמר קריאת הכתובה המתפללים רוקדים ושרים לכבוד יום מתן תורה:
לכבוד תורה ההדורה, אשר ברון וצהלה,
לעוסה כשלמה אורה, מזיו אורו אשר נגלה,
ברא עולמו ויקרא, לאור יום ולחושך לילה. . . .
תפילת יום השבועות עוברת כמו תפילת יום שמחת תורה.
בשעת הוצאת ספרי תורה, מזליף שמש בית־הכנסת על המתפללים, מיודדים ושושנים, שעה שכל הקהל רוקד ושר :
נרדי נתן ריחו מלך במסיבו, יום עשה ה׳ נגיל נשמח בו:
אל נתן לעמו תורה תמימה, יפה כלבנה ברה כחמה,
נותנת לפתאים דעת ומזימה, ירדה משחקים משמי רומה…
בזמנים קדומים, נהגו ביום שבועות בעת הרקדת ספרי תורה, להשליך תפוחים על המתפללים מגג בית־הכנסת (עזרת נשים) והילדים ליקטו אותם, גם החתנים נהגו להשליך תפוחים על הכלה בשבועות.
קריאת עשרת הדברות בשבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
קישוט ההיכל
אוירת חג השבועות בבית־הכנסת, שונה מיתר חגי השנה. במרוקו לא נהגו לשטוח עשבים או לקשט את בית־הכנסת בפרחים. בית הכנסת קושט רק במרבדים ובשטיחים יפים, הוקם היכל נוסף מקביל להיכל הקיים, וכולו מרופד בשטיחים יקרים ומזרונים, עליהם הונחו ספרי תורה. ההיכל החדש נקרא ״טאלאמון׳ (אפיריון) והוא הוקם כרמז לאפיריון שנוהגים להכין לכלה ביום הכלולות. גם ספרי תורה קושטו בצעיפים רקומים, מטפחות משי, שהנשים הביאו לבית־הכנסת לכבוד התורה ההדורה וכדי להעשיר עוד את המעמד החגיגי.
פעם נהגו בתלמסן שבאלג׳יריה, לעשות הקפות בליל החג אחרי תפילת ערבית חגיגית ובהזדמנות זו, הוציאו את כל ספרי תורה שבהיכל ורקדו עימם, אולם מנהג זה נעלם עם הזמן.
קריאת עשרת הדברות
לעשרת הדברות נודעת חשיבות רבה. התרוממות הנפש הגיעה לשיאה בעת אמירתן מפי החכם הזקן ביותר שבבית־הכנסת, כי רק לו נועדה העליה הזו לתורה והוא בעצמו קרא את הקטע בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו ביראת כבוד. הס הושלך בשעה זו, בעת קריאתן כרמז לנאמר:
כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. . . (שמות רבה, עב ב)
הערת המחבר : אף על־פי שהרמב״מ כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, עם זאת, יהודי מרוקו נוהגים עד היום לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. ראה: שמ״ש ומגן לר׳ שלום משאש, סי׳נז; שם משמואל מאת ר׳ ש. בן הרוש; קהלת צפרו, ח. ד. עמי י׳; ר׳ ברוך, ר טולידאנו, קיצור שו״ע, סי׳ סג.
אזהרות הבוקר
אחר תפילת מוסף, קהל המתפללים פתח בקריאת האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול. אזהרות הבוקר נאמרו בקול רם מפי כל קהל המתפללים ובניגון מיוחד:
אמון יום זה, נחלו עם זה, על יד חוזה, איש האלהים.
נוטה עליה, ויוסד נשיה, לך דומיה, תהלה אלהים. . . .
חי גואלנו, זקוף ידינו, וחיש תראנו, בישע אלהים…
אחרי פתיחה זו, שני המסדרים הקבועים של בית־הכנסת, סידרו את האזהרות ליום ראשון על מצוות עשה כשכל אחד מהם קורא פסוק:
שמור לבי מענה, היה במאד נענה,
ירא האל ומנה, דבריו הישרים:
והוא יסלח אשמה, והוא ירבה עצמה,
והוא יתן חכמה, להבין נמהרים:
הטעם הטוב שהיה באזהרות, הם הסילסולים שבסוף כל פסוק, הניגונים והלחנים המיוחדים, כל אלה הפכו את האזהרות לחוייה נעימה ובלתי נשכחת.
אחר סעודת היום, כל הגברים תושבי ה־מללאח, מבוגרים וצעירים הלכו בהמוניהם לבתי־הכנסת לקרוא תהלים, כי לפי המסורת, נפטר דוד המלך ביום השני של חג השבועות.
מגילת רות
לפני תפילת מנחה, נוהגים לקרוא את מגילת רות בתרגום ערבי־יהודי ובלחן מיוחד. את קריאת המגילה מחלקים ליומיים של החג. חציה ביום הראשון קוראים עד ״ויהי בחצי הלילה״ וחציה ביום השני. סיבות רבות לקריאת מגילת רות שהיא מגילת הגרים, גרי־הצדק, והמעשה ארע בין קציר השעורים וקציר חטים, היינו בעונת הקציר, דוד המלך נולד ומת בחג השבועות, ובמגילה מסופר על שושלת בית דוד שהוא מצאצאי רות המואביה . כמו־כן עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות וגם רות התגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה בימי קציר חטים.
את קריאת מגילת רות מסיימים בפסוק: ״ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל אשר־באת לחסות תחת כנפיו״ וגם מתרגמים את הפסוק:
ייכ'ללס אללאה פועאךיחכ, ותכון איזארתיכ כאמלא, מעאנד אללאה איללאהא ישראל, די זית ליתדרראג זנאחו .
אחר תפילת מנחה, מתחילה קריאת ה״אזהרות״ אשר קריאתן לוקחת למעלה משעה.
האזהרות-שבועות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
ה״אזהרות״
בשם זה נקרא כל פיוט או שיר־חרוזים העוסק במנין תרי״ג המצוות, וכמו כן המילה ״אזהרות״ בגימטריה־שש מאות ושלוש עשרה, או תרי״ג מצוות.
בכל הקהילות הספרדיות נוהגים עד היום לקרוא אחרי תפילת מנחה של יום חג השבועות את האזהרות המיוסדות על מנין המצוות שנסדרו ב״הלכות גדולות״ ובהן שני חלקים: הראשון כולל רמ״ח מצוות עשה, והחלק השני, שס״ה מצוות לא תעשה, של הגאון רבנו יצחק ב״ר ראובן מברצלונה או אלברגלוני.
לאחר תפילת מנחה, מתיישב הקהל במעגל בצורת חצי גורן סביב רב בית הכנסת, ובתווך ניצב דלי מלא מים.
כל אחד מהקהל מתכבד בקריאת קטע מתוך האזהרות בניגון המיוחד להן. ראשון המתחילים הוא רב בית־הכנסת, או זקן נכבד, והוא פותח בפסוקים הראשונים :
אי זה מקום בינה, אי מזה ואי זה הוא, אוצר חכמה ודעת, ראשית קנינהו, בבואי לשאול היום, את מי נועץ ויבינהו, מי יתן ידעתי ואמצאהו (איוב כג).
אחריו באים יתר אנשי הקהל, לפי מעמדם וכבודם ואוי לו לאדם שיטעה בקריאה או בלחנים של הקטע שלו, איש כזה צפוי יהיה להתקפה מאורגנת מצד כל הקהל ה״מתקף׳ אותו תוך קריאות בערבית־יהודית:
עאווד, עאווד, עאווד, עאווד, מא כא תערף סי ! אברהם (כאן נוקבים בשמו של הטועה) לא ידע, בן ישראל (נוקבים בשם אביו) לא התבונן! ופירושו: חזור חזור חזור, חזור! אינך מבין מאומה, אברהם לא ידע בן ישראל לא התבונן!
בסימנא טבא
חמור מכל, הוא מי שנופל בחלקו לקרוא באזהרות את הבית המתחיל במילים : בסימנא טבא ובמזלא יאיא! , או את הקטע האחרון ״תערב רינתי״. אדם זה יעמוד בפני שתי ברירות: או יזמין את כל באי בית־הכנסת לביתו וימזוג להם כהלכה, ולא; הוא יזכה לקיטון של צוננים מהדלי המונח בתווך ומוכן, מובן שלאיש זה אין מנוס והוא מעדיף להזמין את החברים לביתו ומוזג להם כנדרש.
האזהרות הללו הן מן המפורסמות ביותר ונדפסו במחזורי ״שלוש רגלים״ ובספרי ״ארבעה גביעים״, והן נקראות בכל ארצות המגרב.
רבניה ומשורריה הגדולים של יהדות מרוקו השאירו לנו מחרוזות שלמות של אזהרות. כמו ספר האזהרות ״מקומן של זבחים״ על הלכות שחיטה וטריפות למשורר דוד בן־חסין ממכנאס.
איזוהי דדן ישרה אשר יבחר לו האדם ויבור לו,
הליכותיו והליכות אלי מלכי בקודש, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו,
פרי מעשיו יאכל וקרנו תרום בכבוד לעולם טוב וארון כולו,
לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״.
ה״אזהרות לשבועות״ לרבי שמואל אלבאז מצפרו:
אערכה משפט ומצות אלהים־־בתוך עדתי ביום חג ששוני,
אמרות ה׳ טהורות—אזכרה ובפי אענה,
בעדות והקים ומשפטים־-אף כי אין מלה בלשוני
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז)
מאחר ומנהג קריאת האזהרות, הוא מנהג קדום בכל תפוצות ישראל, לכן רבים הם ספרי האזהרות, ובכל מקום נמצאים מחזורים ובהם סדר ״אזהרות״ לפי מנהג המקום או הסביבה, כמו שיש נוסחאות בשפע של ״כתובות״ לחג השבועות.
בסיום קריאת האזהרות, כל הקהל פוצה בפיוט מלא ערגה לארץ ישראל:
לשנה הבאה בארץ ישראל…. ושם נעשה קרבנות האל, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ השבח……ושם נעשה עולה וזבח, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ הקודש……ושם נעשה מועד וחודש, לשנה הבאה.
לשנה הבאה בארץ הגליל……ושם נעשה קרבן וכליל, לשנה הבאה
לשנה הבאה בארץ יהודה……ושם נעשה קרבן ותודה, לשנה הבאה
לשנה הבאה בארץ האבות…..כי שם שמחת כל הלבבות, לשנה הבאה.
על אף הטעם והיופי שבקריאת האזהרות, נהגו כמה משפחות בתלמסן שבאלג׳יריה שלא לקרוא את האזהרות ומנהג זה כובד אצל צאצאיהם עד היום, ללא שום טעם או סיבה כלשהי.
משחקי המים בשבועות- רפאל בן שמחון
משחקי המים בשבועות
מנהג משעשע קיים אצל יהודי המגרב בחג השבועות והוא קשור עם ניסוך המים ונקרא " אדרמאמי "
יהודי המגרב נוהגים בשני ימי החג, להתיז מים אחד על השני או על כל עובר ושב בשכונת ה־מללאח, ולא רק על היהודים, אפילו על הגוים, אם מזדמן להם לעבור או להימצא ב־מללאח, הם יזכו במקלחת של צוננים.
יהודי מרוקו, רואים במנהג זה סימן ברכה, כי לדידם, הוא בא לקיים את הנאמר: ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״ (יחזקאל לו, כה). סיבה נוספת למנהג זה הוא שהתורה שניתנה בחג השבועות נמשלה למים ״ואין מים אלא תורה״. מנהג זילוף המים הוא מנהג מאוד עתיק בצפון אפריקה ויש המייחסים אותו לפסוק: יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים על־דשא וכרביבים עלי־עשב (דברים לב, ב), היינו, כמו שהצומח אינו מתקיים אלא ביניקה של רביבים, כך האומה אין לה קיום בלי יניקה מן התורה, ומשום כך נוהגים מלפני דורות רבים להתיז ולשפוך מים על מנת לקיים את הנאמר: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג).
מה מקור המנהג
יש המייחסים את שפיכת המים בחג השבועות על עוברים ושבים, למנהגים ברבריים, על־כך כותב ח. ז. הירשברג:
חוקרים מודרניים העלו את ההשערה, כי מקור המנהג בחגיגות המים שעורכים הברברים באותו פרק זמן בקירוב (תקופת תמוז). ייתכן שיש כאן השפעה ברברית קדומה, כי רמז למנהג זה, מוצאים אנו באחת מתשובותיו של רב האי גאון. הוא מסביר, כי בדברי הברייתא (בבא בתרא, קמז, ע״א) ״יום טוב של עצרת ברור, סימן יפה לכל השנה״, הכוונה לחג השבועות, כמפורש בתוספתא ערכים פרק, א, שביום מתן התורה, כשהיו ישראל עומדים לפני הר סיני, היה היום ברור, כלומר השמים היו בהירים, ללא ענן, והיו ישראל משתלהין (או משתלהבים) מפני האש, ציווה הקב״ה לענני הכבוד להרביץ לפניהם טללים וגשמים״ .
דעה אחרת, מייחסת את שפיכת המים איש על רעהו, לענין משה רבנו שניצול על יד בת־פרעה מן השמים: ״כשנולד משה הצפינה אותו אימו במשך שלושה חודשים וכשלא יכלה עוד הצפינו, שמה אותו בתיבה והניחה אותה על־שפת היאור, כך ניצול על יד בת־פרעה״
כמו־כן, לדברי חז״ל, משה נולד בשבעה לחודש אדר, וביום שישה בסיון מלאו לו שלושה חודשים, היינו בחג השבועות, היום שבו קיבלו בני ישראל את התורה, לכן ביום הזה, אנו נוהגים להתיז מים אחד על השני כדי להראות את חיבתנו למים אשר בגללו, ניצול משה שקיבל את התורה. יש לציין, כי בימינו אנו, משחקים אלה היו נחלת אנשים ריקים, וראשי הקהילות לא ראו בעין יפה את הקרנאבאלים ההם ומיחו בכל הזדמנות, משום שראו בזה חילול קדושת החג, אך דבר לא עזר, כי זה היה נפוץ לא רק במרוקו, אלא בכל צפון אפריקה, וגם בטריפוליטניה, ועד טבריה וצפת בארץ־ישראל, ערים בהן עולי מרוקו העדיפו להתיישב בעליות הראשונות וכמובן, הביאו עימהם את המנהג של ארץ מולדתם.
הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, עמי 98 : בליל שבועות ממלאים יהודי טריפוליטניה, פחי מים ומלינים אותם תחת כיפת השמים, ולפנות בוקר באים כל אלה שעיניהם חולות ומשפשפים אותן במים שלנו והם מאמינים שהמחלה תתרפא, כי מימיו של שבועות מרפאות עיניהן. כ״כ, יהודי טריפוליטניה נוהגים לשפוך גס הם מים, על כל עובר ושב בשבועות. ספר המועדים, כרך ג, עמי 222 ; קורות יהודי לוב, עמי 196 – גם בלוב היה קיים מנהג שפיכת המים.
על התנגדותם של הרבנים למשחקי המים, כתב הרב יוסף משאש ז״ל:
מנהג זה של שפיכת מים בחג השבועות, היה בארץ מולדתי מכנאס יע״א (יכוננה עליון אמן), בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר״ל ליצירה, עשו תקנה לבטל מנהג זה, הנה היא כתובה אצלי, והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן אסור סחיטת בגדים ביו״ט (ביום טוב), הן אסור צערה דגופה דחבירו, ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה וכו'. . . ועכ״ז (ועם כל זה), לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום, וכן מנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון חכמים״. לפעמים, שפיכת מים בבית־הכנסת ביום חג השבועות בשעת קריאת האזהרות, לא נתקבלה ברצון ובהבנה מאת ״הקרבן הנפגע״. היה בה גם הרבה רוגז וגם קובלנות לרבנים ודרישת פיצויים בהתאם, הוגשו כפי שמעידה השאלה הבאה:
מעכ״ת (מעלת כבוד תורתו) נשאל מעיר בצא׳ר (קולומב־בשאר) על אחד שטינף וליכלך במים בגדי חברו של משי ורקמה חדשים בחג השבועות בבית־הכנסת בשעת מנחה, יען נפלה עליו מפולת הפיסקא האחרונה של האזהרות, ונוהגים לשפוך מים על האחרון, והגישו עצומותיהם לפני מעכ״ת וכת״ר (וכבוד תורתו) חייבו לשלם בפשיטות, כדין מזיק ממון חברו, ואך שם היה, ושם נמצא לפני כתייר צו״מ (צורבא מרבנן) מערבי ואמר לפני כבודו, כי בערי המערב הוראה זו פשוטה אצלם לפטור המזיק מכח המנהג, וכך נמצא כתוב בפסקי הרבנים הראשונים רבני מערבא זיע״א, וכת״ר תמה על זה, ושואל אם אמת הדבר ומה טעמם, יען אני מבניהם, אדע כל מצפוניהם. התשובה היתה שאין מקלקל בגדי הנרטב במים חייב לשלם פצוי כלשהו לנפגע וזאת מכוח המנהג שהיה קיים במג׳רב.
גם בארץ ישראל קרו תקריות מסוג זה כפי שקרה פעם בטבריה וגם בצפת: ביום השבועות בשעת מנחה, עמד בחור. . . נתין אנגלי, על גג ביתו בברכת מימיו; עבר אז במקרה מושל העיר הטורקי בלוויית סגנו, ופתאום דלי מים נשפך על ראשם, רצו המושלים ונתנו צו לתפוש מיד את הפושע, אך זה ברח ומצא לו מחסה בבית הקונסול הצרפתי מר יצחק עבו. בכל זאת פקד המושל להיכנס בבית זה ולהוציא את יוסף, הפקודה נתקיימה, אולם התוצאות היו מרות כי המושל פוטר אחרי ארבעה ימים״.
קד אל־מא, א־ רמי-מנהגי שבועות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
קד אל־מא, א־ רמי
כאמור מנהג ניסוך המים במרוקו נקרא ״אדרמאמי״, אולם השם הנכון הוא: קד אלמא א-רמי ־י, היינו : מנת מים [מדודה], שפוך! אך מאחר וברוב אזורי המדינה, היהודים ביטאו את האות ק כמו שמבטאים האות א, לכן השם השתבש ונהפך למילת ״אדרמאמי״.
אל־ מקחנא־ אל־ באת׳ות׳ו
כדי לשתף את הילדים בשמחה, ההורים נהגו לקנות לילדיהם משאבות קטנות עשויות מפח לבן. במכנאס קראו למשאבות אלו ״אל־מקחנא״ . ביתר הערים, היא נקראה ״באת׳ות׳ו״. בתיטואן היא נקראת ״בוצ׳יצ׳ו״. בכפרים שבהרי האטלאס, השתמשו ב״קרנות״ במקום ״באת׳ות׳ו״ .
ה״באת׳ות׳ו״ היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג־כעין בוכנה. האריג ספג את המים ועצר בעדו, ורק אחרי פעולת משיכה אחורה ודחיפה קדימה של הידית, הותזו המים מהמשאבה.
בעלי אמצעים לא הסתפקו במשאבות פח לבן וקנו לילדיהם משאבות עשויות פח פליז או גם נחושת. הילדים תפסו ״עמדות״ על גגות הבתים כשהם מצויידים במשאבותיהם ובמאגרי מים על ידם, והתיזו מים ללא הבחנה וללא כל התחשבות, על כל עובר ושב ב־מללאח, בעוד הוריהם ״מסייעים להם״ בשפיכת דליים מלאים גם הם על העוברים ושבים.
ה״שחקנים״ ארבו גם לחתנים ולכלות הטריים אם הזדמנו בשכונה והוריקו עליהם מנות מים בשפע, והללו קיבלו את המתנה בשמחה וגם ראו בזה סימן ברכה לפוריות. היה מקובל, כי אדם שנרטב ממים ששפכו עליו בחג השבועות, לא תבוא עליו רעה או מחלה בימות השנה. כן מייחסים למים סגולה נוראה לרפא חולים. המשחקים הללו היו נמשכים בשני ימי החג משעות הצהרים ועד רדת החשיכה.
הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, 98 : כל מי שנשפכו עליו מים בחג השבועות, שום רעה לא תאונה אליו וכל חולי ומדוה לא יעברו עליו במשך שנים־עשר הירחים שבין שבועות לשבועות הבא״.
טכסי חג השבועות בכפרים
טכסי החג בכפרי האטלאס שונים ממנהגי הערים הגדולות. הטכסים שם, מזכירים את תקופת ימי המקרא בארץ־ישראל. בעלי האחוזות אוספים את תבואתם בגורן, דשים וזורים. הם גם מפרישים מעשר מהשיבולים המובחרות ונותנים לעניים. האחרונים מחכים גם הם בכליון עיניים לחג השבועות כדי לזכות במתנות אלה מאת אחיהם העשירים.
נשות הכפר יוצאות חבורות חבורות לרחבת הכפר ורוקדות במעגל, כשבמרכז מניחות תוף גדול ומתופפות עליו. אחת הרקדניות עומדת במרכז, שרה בערבית או בברברית ויתר חברותיה חוזרות על הפזמון.
הגברים מבלים בבית־הכנסת ובערב לפני תפילת מנחה, קוראים את האזהרות של רבנו יצחק בן גיאת. כל אחד קורא בית, ומי שנופל בגורלו את הבית האחרון של האזהרות, נגרר על־ידי המתפללים ומובל אל מחוץ לבית־ הכנסת, ושם הוא זוכה ב״מקלחת״ קרה וחובה על כל הנוכחים להרטיב אותו מראשו ועד קרסוליו, כל אחד שופך עליו דלי מים קרים. גם ילדי הכפר מתקינים להם משאבות פח קטנות ומתיזים על כל עובר ושב. ערביי הכפרים משתתפים גם הם, ולוקחים חלק במשחקי המים.
יום שני של החג, מוקדש כולו לקריאת תהלים, ומקפידים בו להשלים את כל הספר, כן נוהגים שאחרי כל קריאת מזמור, מדליקים נר, כך שבסוף קריאת כל מאה וחמישים המזמורים שבתהלים, ידליקו מאה וחמישים נרות כנגד ק״ן מזמורים.
לילדי הכפרים יש תוכנית מיוחדת. כל ילדי הכפרים מקימים אגודה המגיעה לפעמים, עד לאלף נפשות, האגודה בוחרת גם ועד, אשר גובה כספים מאת בני הכפר, בכסף שנאסף עורכים חגיגה, ועוברים מבית לבית בכל כפר כשהם מכריזים בקול המולה: ״בעל־הבית! אנו ילדי ישראל, אנו ערבים בעד התורה שניתנה לאבותינו ביום הזה, ענה לקריאתנו והענק לנו מטובך״. כל בעל־בית מקבלם בשמחה ומעניק להם מתנות ותרומות כסף וממתקים כיכולתו. בכסף התרומות קונים בשר, פירות ומשקאות ועורכים חגיגה, בה רוקדים ושרים עד שעה מאוחרת.
יהודי לוב נוהגים להכין לפני חג השבועות, מין שיח בעל קוצים (רמז לסנה שבו נגלה השם למשה רבנו ע״ה במדבר. שמות ג׳) בבוקרו של החג נוהגים לתת לכל ילד שבעה עלים קטנטנים מהשיח הזה, הילד בולע את העלים עם מים שנשאבו מבאר מים חיים הנמצאת בדרך כלל בחצר של כל בית, וזו סגולה ללימוד תורה.