עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עמוד 1 מתוך 212

עקיבא אזולאי – איש ירושלים – עריכה וכתיבה-סולי שרביט

עקיבא אבנר משה אזולאי

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי.

יוצרי! הבינני מורשה להנחיל.

איני מתיימרת להתקשר בעטרה של סופר, אולם מן הראוי להעלות על הכתב ולספר לנכדים, לנינים ולבני הנינים סיפור קורות חיים, שבו נפרשת יריעת חייהם של אבותינו; יאמרו לך: ״העבר מת, ההווה זורם, והעתיד לפנינו, ומה שהיה נשכח ונמוג״. ואולם, בפתגם ידוע נאמר: "עשית ולא דיווחת – לא עשית״. הרעיון והמחשבה להעלות על הכתב את הזיכרונות  ואת קורות המשפחה הבזיק בי עם מותו של אבי, עקיבא אזולאי, זיכרונו לברכה. רציתי לתאר במלים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אבי, תולדות משפחתו – ההווי, המנהגים והמסורת, שרכשנו לנו מבית אבא, מימי ילדותנו; חלק הארי מהם העליתי, מסיפוריו ומסיפורי חברים, וחלק פרחו מזיכרוני ונשחקו בגלגלי הזמן. חשבתי כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף, ומקווה אני, כי הצאצאים ובני המשפחה הבוגרים יותר ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור ״חיים שכאלה" של אבי המשפחה.

 כשמסתכלת אני על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, פוקדת אני באהבה ובגעגועים את זיכרונותי. אבותינו באו לארץ ישראל ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. ברור, כי עלינו להרכין ראש ולנהוג דרך־ארץ לפניהם, על שסללו הדרך, בנו יסוד והניחו תשתית להקמת המדינה. גלגלי הזמן עשו את שלהם; הרבה ממה שעבר עליהם נשתכח בינתיים. בכנסים משפחתיים וביום ההולדת של הורי הסתפק אבי, זיכרונו לברכה, בסיפורים על תולדות משפחתו ועל הארץ שבה חיו הסבים והסבתות, ואילו על העולם הסוער, הרוגש וגדוש האירועים, אשר היה מעורב בו, המעיט לדבר. היריעה נפרסה בעצם רק לאחר מותו, ביום השבעה, בעזרת סיפורי חברים, ידידים ובני משפחה. לא אחת הרהרתי, מדוע לא מצא אבא לנכון לכתוב על עברו. עכשיו, עלי לנסות להציל קטעי זיכרונות. כל אימת שאני מתייחדת עם זכרו של אבא עולים במוחי מחשבות והרהורים. מה מאושרת הייתי לו שמעתי את קולו, את חוות דעתו, שהייתה ספוגה ניסיון וחוכמת חיים. ואיני יכולה לפסוח על אמא, תיבדל לחיים ארוכים, אשר ליוותה את אבא במסירות ובנאמנות בכל שנות חייהם יחד. לולא אמא, תמהה אני אם יכול היה אבא להיות שותף פעיל לכל התמורות והמאורעות הגדולים שקרו בימיו.

סולי שרביט

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אבנר משה אזולאי

במשפחה

יש בית והוא מבצר על ההר

יש בית והוא ארמון מפואר

אך לא העיקר הוא הארמון או הבקתה,

חשוב הוא הבית שבנית אתה

 

קורות עקיבא בן דוד

1913   – נולדתי בארץ ישראל, בעיר יפו, לאבי הרב דוד אזולאי ז״ל ולאמי סוליקה. באותה עת היה אבי רבה הראשי של העדה ביפו.

1914   – במלחמת העולם הראשונה, היגרנו לאלכסנדרייה.

1918 – חזרנו לירושלים.

1929 – התגייסתי לארגון ההגנה, שהיה אז עוד במחתרת, ושם קיבלתי את השכלתי הצבאית.

1936 – התגייסתי לנוטרות, להגן על היישובים העבריים בירושלים.

1948-1940 – שירתתי במחלקה הערבית של ההגנה.

1948 – הייתי אחראי על אספקת המים לירושלים.

1963 – נתמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים.

1969 – נתמניתי לסגן ראש עיריית ירושלים.

נולדתי ביפו כבן הזקונים של רבי דוד אזולאי ז״ל, שהיה חכם ומקובל. הוא הביא אותי לעולם בגיל 89 שנים – ומבטיחכם אני כי אין טעות בגיל – ואילו אמי הייתה בת עשרים וחמש שנים כשילדה אותי. ביום השמיני לחיי קראו לי משה. הדבר המקובל אז היה: מי שחייו בסכנה יחליף את שמו, והדבר ייחשב לו כאילו נולד מחדש. לקיתי בחזרת והובלתי לירושלים במצב אנוש, ובזכות החלפת השם לאבנר הבראתי. חיי כמו ניתנו לי מחדש. לאחר כשנה שוב חליתי, ואבי ז״ל החליט להעלותני לקברו של רבי עקיבא, אולי זכותו תעמוד לי. וכך היה. עליתי לקברו, ואף הוחלף שמי מאבנר לעקיבא; מאז ועד היום יכול אני לאמר כי אני בריא ושלם. ב־1914 גירשו התורכים את משפחתנו, כיוון שהיינו נתינים זרים. גורשנו לאלכסנדרייה והתגוררנו שם במעברה.

התחלתי את לימודי בכותאב (חדר) של הרב החכם רבי מאיר, במעברה באלכסנדרייה, וכל זמן שהותנו שם שקד עלי אבא בלימודי התורה, ואילו אמא פרנסה אותנו מעבודות תפירה בשירות הבריטי. הייתי שובב כה גדול עד שכוניתי בפי אבי"עשיו״, ואילו אחי הגדול ממני כונה ״יעקב". ב־1919 חזרנו ארצה ברכבת. כעבור זמן מה עברנו לגור ברובע המוגרבים שבעיר העתיקה, ושם למדתי בישיבה הספרדית ובתלמוד תורה. המקרה המצער בחיי היה לראות את אחי ציון ז״ל בן השלוש־עשרה נהרג מפיצוץ של רימון, אשר נזרק על ידי ערבים.

 מאורעות ירושלים של אז חרוטים בזיכרוני, כי הייתי שותף להם וחלק בלתי נפרד מהם. כשפרצו המאורעות, בשנת תרפ״ט, נרצח חברי בשער יפו. הצטרפתי להגנה באותה שנה. לאחר המאורעות פגעו הערבים במשפחה יהודית מרחוב הארמנים. התארגנו להשיב מלחמה שערה ופגענו בערבי. כתוצאה מכך הייתי מבוקש על ידי הערבים, ואמי דאגה להבריחני לחוץ לארץ, למרוקו. הייתי כשנה במרוקו, ולא מצאתי את מקומי שם. חזרתי ארצה.

מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין אנשים, ללא הבדלים של חברה, עדה או עם. במקצועי הייתי שרברב, ועבודתי הייתה מיריחו ועד שכם. הודות לכך סייעתי בהשגת מידע מודיעיני, וכן עסקתי ברכישת נשק.

ב – 1936  גויסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים. אלה כינוני ״אבו דאוד״, "איבן אל ערב״, וזה מוכיח שרכשתי את אמונם המלא. עם קום המדינה הצטרפתי למחלקת המים של עיריית ירושלים.

א. גָּפִיר  (ז') [ערבית: חָ'פִיר] נוֹטֵר, שׁוֹמֵר בִּטָּחוֹן, שׁוֹטֵר [השם רָווח הרבה בארץ בתקופת המנדט הבריטי].

ב – 1948 הועברתי מהנוטרות למפעל המים המספק בים לירושלים. תפקידי היה לפקח על קווי המים המובילים את המים מראש העין לירושלים, ומעין פרה לירושלים. תפקיד זה הוטל עלי מטעם ההגנה. אחד התנאים לקבלת עבודה זו היה לעקור את מגורי ללטרון, אשר בדרך לירושלים, וזאת כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון, באמתלה של אספקת מים.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אבנר משה אזולאי

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

ובתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

במחנה זה רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם ־הודים שעלו ארצה באופן בלתי ליגלי, ולא היה בידיהם כל מסמך המאשר את שהותם בארץ; היו אלה בעיקר יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז בלטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות הזיהוי, שיכלו להגן עליהם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, אך רק שני יהודים עבדו בהן. העברתי מידע ל״הגנה", שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו ייתר יהודים בתחנות.

בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אכן העסיקו יהודים נוספים בתחנות. היהודים שהצטרפו לעבוד הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים; המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור. יש לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה תחת הפגזה, ולא אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך ולהשקות אותו קוניאק כדי שיאזור אומץ וכוח להמשיך בעבודתו.

בכל תפקיד ובכל פעילות עבדנו עבודת צוות, לא רק במסגרת העבודה, אלא גם במסגרת הבית והחברה. כולנו ידענו מה מצבו של כל חבר. כשחבר היה בצרה, מייד מצא את עצמו מוקף ידידים שניסו לחלץ אותו ממנה. כל חבר ידע שיש לו על מי לסמוך. הליכוד החברתי והעזרה לחבר היו ערכים נעלים כל כך בעיני, עד שניסיתי לטפחם בקרב חברי, וכך קם מחנה גדול של ידידים שהיו מסורים איש לרעהו. בשנת 1963 התמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים, על ידי ראש העיר דאז, מר מרדכי איש שלום. בעזרת הדרכתו והנחיותיו הצלחתי להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכי. קיבלתי מחלקה אשר עובדיה היו ממורמרים, לא מלוכדים, ומשום כך הייתה התפוקה בעבודה מזערית. על ידי טיפוח הליכוד החברתי בנינו חברי ואני מחלקה לתפארת. תמיד ידעתי שעלי לפנות בראש ובראשונה לגיבוש החברתי, כדי שהכול יתבצע כהלכה ולשביעות רצון.

בין השנים 1969-1950 הייתי חבר ועד עובדי עיריית ירושלים, ובמרוצת הזמן – יושב ראש עובדי העירייה.

חברי ואני ידענו למצוא את שביל הזהב בינינו לבין ההנהלה כדי להשיג את תביעותינו, וכמו כן, כדי להגביר את המאמצים המשותפים לפיתוחה ולשגשוגה של הבירה.

אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הופגזה בית שאן קשות, נשלחתי על ידי עיריית ירושלים לוועדה הקרואה של בית שאן, כדי לעזור בארגון מחדש של שירותי העיר. עבדנו עבודת קודש להחזרת הסדר על כנו, וניסינו לתרום מהידע שלנו בהפעלת השירותים החיוניים, המשקיים והחברתיים. עזבנו את בית שאן בהרגשה שהעיר חזרה לעצמה בכל התחומים, ובעיקר בשטח החינוך והתרבות.

על הפנתרים – תקופת התארגנותם הייתה סוערת.

תמיד ידעתי שצריך לשמוע אותם, שכן הבעיות שהם העלו היו בעיות חמורות. האמנתי שחייבת להיות דרך המקובלת על כל הגורמים, שתביא להתקרבות אל הפנתרים ולפתרון תביעותיהם. והאמת היא שבנושאים מסוימים נמצאה הדרך, וכמה בעיות אכן באו על פתרונן.

על היחס לדת – בילדותי קיבלתי חינוך דתי מובהק, וכשגדלתי הבנתי שיש לשלב את הדת עם החיים בתחומים האחרים.

נתמניתי מטעם העירייה ליישב את הסכסוך במועצה הדתית בירושלים, וכיום אני סגן יושב ראש בה. יש שמתעוררת מחלוקת, ולפעמים מחלוקת קשה, אך הרצון להקשיב, לשמוע ולהתפשר עוזר תמיד להתגבר על ניגודים ומאפשר מציאת פתרון לבעיות עדתיות וציבוריות.

על החיים הפוליטיים – האמנתי שהידברות ׳התפשרות עם פלגים וזרמים שונים תביא לשיתוף פעולה בין המפלגות השונות, אשר ביחד יקדמו את טובת הציבור בעיר ובמדינה.

על חיפוש שורשים – כל אדם מחפש את שורשיו. גם אני הייתי בין המחפשים, עד שגיליתי את מנהיגיהם הרוחניים של בני עדתי, אשר ניהלו בהיחבא ובצניעות את היישוב שמלפני קום מדינת ישראל. נפגשתי עם מנהיגי העדה. אלה עשו את מלאכתם בשקט, בלי שהאחרים ידעו על קיומם. אט אט הרגשתי, כי עדת המערביים – זו העדה אשר כיום אני משמש נשיאה, והיא מייצגת את יוצאי אלגייריה, טריפולי, מצרים, תוניסיה ומרוקו, עדה שאנשיה היו ממניחי היסוד להקמת המדינה – עדה זו הולכת ומיטשטשת.

יצרתי קשר עם אישים בארץ ובחו׳׳ל, ואלה לא חסכו ממרצם, מכוחם ומכספם כדי לבנות ולחזק את עדת המערביים. כיום העדה מפוארת ומלוכדת, המורכבת מבני העליות וכן מילידי הארץ, והיא שותפה לחיי ירושלים ולחיי ארץ ישראל. אני מדגיש את הליכוד החברתי, את הרצון לעזור ולזולת ולהקשיב לו, כי אני רואה בדברים אלה מרכיבים חשובים לבניית החברה הישראלית.

באושר ונרגש הייתי להימנות עם מקבלי התואר 'עמית הכבוד של התנועה הציונית העולמית". בכך ־ראיתי אות הוקרה על שהשתדלתי לקיים כמיטב יכולתי את הערכים הציונים שקיבלתי. לא פחות מאושר אני לקבל את התואר "יקיר ההסתדרות״. מן ההסתדרות ינקתי את ערכי העבודה, ערכים שהתוו לי את דרכי עד הלום. אמי ז״ל לימדה אותי שבדרך של שלום, הבנה וחברות אפשר להשיג דברים קשים וחשובים, והיא שהחדירה בי את המחויבות שלא לעמוד מהצד בעת פילוג בתוך החברה. תמיד חזרה ושיננה באוזני, כי עלי לתרום כל שביכולתי למען השכנת שלום וליכוד הייתי אומר, שהיום נפקד מחברתנו יסוד החברות שהיה קיים בעבר בין איש לרעהו, אותה חברות שהייתה יסוד לבניית החברה בארץ. אני מקווה שנהיה לחברה מלוכדת, אשר בעיות פוליטיקה ודת ואינטרסים אישיים לא יעבירו אותה על דעתה.

ייתכן שדעתי מיושנת, נחלת העבר, אך בלא עבר אין בונים עתיד.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי 1

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

הדורות שקדמו לאבי

כדי לתהות על קנקנו של אבא, לעמוד על אופיו ואישיותו, חובה עלי להתייחס לרקע המשפחתי שבו גדל, ולא ייפלא הדבר, אם אפליג בדברי אל הדורות שקדמו לאבי.

אבא היה נצר למשפחה ענפה של חכמים ומקובלים, שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מופת הדור, רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שהתפרסם במרוקו בתור גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות. משפחת אזולאי ישבה בעיר פאס שבמרוקו, ומשם התפצלה, וחלק ממנה עבר למרקאש.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, שנשאר בפאס בגלל התנאים הקשים ששררו בעת ההיא, החיש החלטתו ועלה לארץ ישראל. תחילה עלה לירושלים, ואחרי כן לחברון. נינו של רבי אברהם אזולאי בן מרדכי, רבי יצחק זרחיה אזולאי, הוא אביו של רבי יוסף דוד אזולאי, החיד״א. השניים שעברו למרקאש היו: רבי אברהם בן ישראל ורבי אברהם בן מוסא, שניהם ילידי 1660.

רבי אברהם בן ישראל, הוא רבי אברהם השלישי, וכן רבי אברהם בן מוסא היו גדולים בתורת הנסתר והנגלה, כתבו פירושים לתורה, לתלמוד ולספרי הקבלה. שמם נודע בשערים, כפי שמעיד עליהם החיד״א, מפי רבי חיים אבן עטאר, זצ״ל.

הקצר היריעה למנות את המקובלים האלה ולספר עליהם, אומר הסופר, רבי משה בן בנו של רבי אברהם בן מוסא. יש לציין, כי רבי יעקב אבן צור יעב׳׳ץ היה גם הוא בין הרבנים שפעלו באותה תקופה. אבא נשא כמה שמות: משה, אבנר, עקיבא. היו אף שכינוהו אבו־דאוד ומוגרבי.

כל השמות הללו, על שום מה?

מוגרבי משמעו"מגרב״, שם כולל לארצות אפריקה הצפונית – תוניס, אלג׳יר, טריפולי, מרוקו ומצרים. הריכוז הגדול של היהודים המוגרבים היה במרוקו; הלקם התרכז במרכז המדינה, וחלקם בדרום המדינה, על שתי שלוחות: המערבית ובה מרקאש, והמזרחית – היא מחוז תאפילאלת. באזור זה יש מאות כפרים ועיירות, שהיו מאוכלסים ביהודים. דרום המדינה, ובעיקר מרקאש, שימש מרכז כלכלי ומדיני חשוב מאוד; חלק מהמתיישבים עסקו במסחר ובמלאכה, וחלק הגו בתורה ובקבלה. התפשטות הקבלה נעשתה לחלק חשוב בחוכמתם של רבני מרוקו.

אחד ממרכזיה החשובים של הקבלה באזור זה היה מרקאש, בדרום מערב מרוקו, שכן, גדולי ההלכה התיישבו בעיר זו.

בקהילה במרקאש חי רבי אברהם אזולאי השלישי, שנודע כמקובל. הרב אברהם אזולאי ורבנים אחרים אתו עסקו בתורה, בפרשנות המקרא וגם בדרך הסוד. היו רבנים שחיברו פירושים גם בדרך הגימטרית. במאות ה־19-17 הייתה פעילות רוחנית ותרבותית, שהצטמצמה רק לחוגים של חכמים ומשכילים. יחסם של יהודי המגרב לארץ ישראל היה מיוחד, כי חלק מיהודי מגרב היו בארץ ישראל וחזרו למגרב. העלייה של המוגרבים החלה עוד בשנת 1740.

 בראשה עמד רבי חיים אבן עטאר, רב גדול ובעל השפעה רבה. נלוו אליו עשרות משפחות; מאז היו מספר עליות נוספות אך בודדות. בשנת 1906 הגיעה עלייה ממגרב, ובה חבורה גדולה של רבנים ותלמידים. הם יישבו את ערי החוף, אך נמנע מהם להגיע לירושלים, בשל העדה הספרדית ששלטה בעיר העתיקה. זו נתמכה בכספי החלוקה ולא רצתה לשתף בהם עדות נוספות. עם עלייה זו, של שנת 1906, נמנה סבי, הרב דוד אזולאי בן משה, נצר לרב חיד״א, וכן סבתי, אם אבי, סוליקה אזולאי לבית חיים אמזלג, מהעיר מרקאש. הם התיישבו בעיר יפו, שהייתה אז ריקה מיישוב יהודי. הרב דוד אזולאי הוא לא הראשון במשפחתו שזכה במצווה של יישוב הארץ; גם זרחיה אזולאי זכה במצווה זו – הוא עלה ארצה לקיים בה את מצוות יישוב הארץ. זרחיה, מתושבי מרקאש, עלה לעיר הקודש והתיישב בירושלים; הוא החל בדין ודברים בקשר לעדת המערבים בצפת.

״אזולאים״ – ספרדים ואשכנזים

אזולאי-סדר יוחסין

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

״אזולאים״ –

ספרדים ואשכנזים

את ראשיתה של המשפחה לא נדע. יש גרסאות שונות המתייחסות למקור השם ״אזולאי״. החיד״א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, כותב בספרו ״שם הגדולים״, כי ״מגידי אמת״ אומרים שראשי התיבות של השם אזולאי הם: ״אישה זונה וחללה לא יקחו״, משמע: חוטר מגזע הכוהנים הם. לפני כ־400 שנה עלה הרב אברהם אזולאי לירושלים; למרות שרוב בני דורו עלו בדרך היבשה, הוא, שהיה בעל אמונה ואומץ לב, וכנראה גם בעל יכולת כספית, עלה בדרך הים.

החיד״א, שהיה מיוצאי חלציו, נולד בשנת תפ״ד (1724), ולא זו בלבד שהיה ״צבר״, אלא שזכה להיוולד בירושלים, ואף להביא דבר עיר הקודש אל קהילות ישראל בגולה. במהירה נפוץ שמע חוכמתו וידיעותיו בתורה ובקבלה בכל קהילות ישראל. כאשר השתקע בליוורנו שבאיטליה, בין היתר גם כדי להסתייע בבתי הדפוס שבהם נשתבחה עיר זו, לצורך הדפסת ספריו, שלחו אליו קהילות רבות, ובהן גם קהילת צפת, שליחים, ואלה ביקשוהו שיכהן כרב בקהילתם, אלא שהחיד״א צנוע היה. הוא ברח מן הכבוד וסירב לכולם. בליוורנו, בשנת תקס״ו(1806), נפטר. החיד״א נערץ היה על קהילות ישראל באשר הן, ובתולדות משפחתו אפשר לראות סמל לאחדותו של העם היהודי.

בת נצר לרב חיד״א התחתנה עם בן למשפחת מנדלבאום; ובן זה, מתוך הערצה ודבקות בחמיו, שינה את שמו לאזולאי; ומאז יש אזולאים אשכנזים. עם צאצאי ״החיד״א״ נמנים רבים ששילבו במסורת המשפחה את מצוות יישוב ארץ ישראל עם לימוד התורה והפצתה. בהם היה ר׳ משה אזולאי, שנסע לצפון אפריקה להיות שליח, ולאחר שנשא אישה נולד בנו דוד אזולאי, הלוא הוא אביו של עקיבא אזולאי.

המניע לשוב לציון

המניע לעלייתו של סבי לארץ ישראל, מלבד מצוות העלייה לארץ ישראל והרצון לחונן עפרה, היה גם תחושת הגאולה.

את הזיקה לארץ ישראל ינק סבי, הרב דוד אזולאי, מאותם שורשים שינקו אבותיו: מהתורה, מהפיוטים, מההלכה, מהתפילות, מהמנהגים ומאורח החיים היהודי, שהזכירו לסבי ולכל יהודי את הקשר עם מולדתו, והגבירו את התקווה לשוב אליה. השאיפה לשוב לציון ולחזות בבניין ירושלים התחזקה עם העמקת הדת. היהודים בני מגרב ראו ביישוב בציון יישוב השומר על הגחלת עד בוא הגאולה.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי


המסרבים להתעתמן יעזבו את הארץ

דברי דוד הרוש

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החלו הטורקים לגלות יחס עוין ליישוב היהודי בארץ. היהודים הואשמו בציונותם וייחסו להם כוונות אהדה למעצמות אנגליה, צרפת ורוסיה, וכן עוינות לממלכה העות׳מאנית, אשר שלטה בארץ. השלטונות פנו בתביעה לכל התושבים, נתיני המדינות הזרות, שיתעתמנו; אלה שיסרבו להתעתמן יצטרכו לעזוב את הארץ.

מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם השלטונות המרכזיים והשתדלו להשיג את הבטחתם, שקבלת הנתינות העות׳מאנית בשנתיים הראשונות לא תהיה כרוכה בשירות בצבא, וכן שהמתעתמנים יידרשו לעבוד רק בגבולות ארץ ישראל.

רבים פקפקו בכך, ומספר לא מועט של נתיני חוץ עזבו את הארץ. כיוון שלא יכלו לשוב לארצות מוצאם ירדו מצריימה.

ביום חמישי אחד אחרי הצהריים, יצאה פקודה נמרצת מעם הרשות הטורקית: ״המסרבים לקבל את הנתינות העות׳מאנית יעזבו בתוך שעות אחדות את הארץ״. שררה אווירת מלחמה, הכול התארגנו לקראת הגלות. מחנות מחנות של אנשים וילדים הובלו כשבויים אל החוף, כל אחד צרורו על שכמו. המחזה היה מזעזע. כל הגולים נקבצו על שפת ימה של יפו, מחוסרי כול, הרבה נתפזרו. אוניות צרפתיות, אשר הגיעו למטרה זו, חיכו לגולים; בין הגולים היה הרב דוד אזולאי, בן ה־89, אשתו סוליקה, בת ה־26, ובניו: ציון, בן ה־6, ועקיבא, בן השנה.

כבד תנועה ונתמך על ידי גולים עלה הרב דוד אזולאי עם משפחתו לאונייה, לרדת מצריימה. בזעם ובכאב מלמל: ״עוד אחונן עפרייך ארץ ישראל״. הגענו לאלכסנדרייה, שתי המשפחות: משפחת הרוש ומשפחתו של עקיבא אזולאי. הקשר בין המשפחות היה הדוק. אמי עיישה היא בתו של הרב דוד אזולאי מנישואיו הראשונים. הרב אזולאי נישא שנית כשהיה בן 80 שנה לסוליקה. בנם עקיבא הוא אפוא דודי. אמי הייתה גדולה בשנים מאמו של עקיבא, אך היחסים בין אמי לבין סוליקה היו יחסים של חברות נאמנה, והיינו משפחה אחת לכל דבר. באלכסנדרייה התחלקנו לשלוש מחנות שנקראו: שונה, גאברי, ורדאין. משפחת הרב דוד אזולאי גרה במחנה ״גאברי". כל הפליטים נקראו ״מהגרין". במחנה נבנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת. כל משפחה גרה בחדר אחד. מיטות לא היו, והלינה הייתה על הרצפה או על גבי גרוטאות עץ. האחראים על המחנה היו חיילים אנגלים בלבוש אזרחי. המהגרים עסקו בכל עבודה שבה חפצו. תעסוקה הייתה גם לנשים; במתפרות תפרו מדים לצבא האנגלי, וגם סוליקה מצאה פרנסתה במתפרות אלה. במקרה של אי־ציות לכללי המחנה או של עבירה על החוק היו נשפטים על ידי הקונסול ונכבדי העדה, בהם הרב דוד אזולאי. אם הנאשם נשפט וגזר דינו היה להיכלא, היה נכלא בביתו של הקונסול. מהגרים צעירים גויסו, מרצונם הטוב, לצבא האנגלי, כדי להילחם בצבא הטורקי. פלוגת המהגרים נקראה פלוגת ״גליפולי״, גדוד נהגי הפרדות, והמפקד היה יוסף טרומפלדור, שכונה "אבו דרייע" (בעל היד האחת). הבחורים התפעלו ממפקדם על יכולתו להשתלט על הפרדה ביד אחת.

תנועות נוער אחדות הוקמו. אני הייתי חניך בצופים. בפעולות אלה היינו משחקים ורוקדים. השיר ״שאו ציונה נס ודגל" הושר ממש כהמנון. היחס של העם המצרי היה אוהד, ולא הרגשנו שנוטרים לנו, לא מצד הצבא ולא מצד העם המצרי. הקונסולים דאגו לכל צורכי המהגרים. המהגרים חיו בליכוד ובשיתוף פעולה, כמשפחה אחת. בתי הכנסת היו ממוקמים בתוך המחנה. בית הספר נוהל על ידי גברת לנדאו, ורופא המחנה היה אבוג׳דיד, יפואי יהודי. הסבא, דוד אזולאי, היה שליח־ציבור של המחנה "גאבר", והיה נותן עצות בנושא שלום בית, בענייני נישואין, גירושין, ברית־מילה, בר־מצווה, וכן בענייני בריאות. בדרך הדת מצא מרפא לכל מכאוב. בשבתות ובחגים נהגנו לבוא ממחנה "שונה״ ברגל אל מחנה ״ג׳יברין", ולבלות עם משפחת אזולאי. החגים והשבתות התנהלו בהוד והדר. נהניתי בעיקר מההליכה לתפילה בבית הכנסת שבאלכסנדרייה, על שם אליהו הנביא. תמיד הייתי מתקנא בעקיבא ובציון, על כי לומדים הם עם אביהם. סבי נהג לקרוא לציון"יעקב", תם יושב אוהלים והוגה בתורה. לעקיבא נהג לקרוא "עשיו" בשל שובבותו. לא יישכח ממני הטיול לדימנהור שבמצרים, כדי להישטח על קברו של הצדיק, הרב אבוחצירה זצ״ל, להתפלל לשלומי בשל מחלת הטיפוס שפקדה אותי. ציון ואני פוסעים הראשונים, ועקיבא צמוד לאביו ואמו, מעין קמיע שאסור להינתק ממנו. אמונה הייתה אז, אם נתקפת במחלה קשה, החלף השם ויצאת מכלל סכנה. ולכן עקיבא נקרא: משה, אבנר, עקיבא. תיאורתית, עקיבא הושאל לשכניו ולידידי המשפחה, כמעשה חנה אם שמואל הנביא, כדי שיוכל להאריך ימים. מעשית, היה כמובן תחת השגחת אמו.

הדבר השנוא על סבי היה השבועה בילדיו לצורך קבלת עזרה. בכעס ובחריקת שן היה עונה: לא להישבע בילדי, זכיתי בהם לאחר סבל רב.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

החזרה ארצהעקיבא אבנר משה אזולאי

בחג החנוכה, בדצמבר 1917, כבשו הבריטים את ירושלים, ובאוקטובר 1918 שוחררה כל ארץ ישראל. מלחמת העולם הראשונה נסתיימה, ומפקדי המחנות פקדו לארוז את כל החפצים. מיסטר הורבלום נכנס לבית הכנסת והודיע שהמלחמה הסתיימה, וכל אחד מהמהגרים רשאי לעזוב את אלכסנדרייה ולנסוע לאן שיחפוץ.

לגבינו, הקהילה היהודית באלכסנדרייה, הסתיים השלטון התורכי, וארץ ישראל נמצאת תחת שלטון אנגלי.

הסבא מקיים שבועתו

היה עלינו, על משפחתי ומשפחת רבי דוד אזולאי, לקיים שבועת הסבא, לחונן עפרה של ארץ ישראל, לאחר ארבע וחצי שנות גלות. כל נפש קיבלה 5 לירות סטרלינג. ארזנו החפצים ויצאנו ברכבת מאלכסנדרייה לקנטרה, היכן שנמצאת תחנת הרכבת היום. ברכבת זו לא היו כיסאות, וכל הנוסעים נסעו בעמידה, מלבד משפחת אזולאי, שנמצא לה מקום ישיבה. הנסיעה ארכה כיומיים. מלאי התלהבות התקרבנו לירושלים, כששירה בוקעת מגרונותינו ״שאו ציונה נס ודגל״. ופתאום, נעצרה הרכבת, האנשים קפצו מהחלונות, והשירה הפכה ליללה. מיהרו להוריד מהרכבת את רבי אזולאי. הייתה תאונה, ואינני זוכר בדיוק מה גרם לה. ברדתנו, מצאנו עצמנו מוקפים באנשים, אשר חילקו לנו עוגות וחלב, העלו אותנו למכוניות משא והסיעו אותנו לשכונת הבוכרים בבית חסידוף, בירושלים. משפחתי הלכה לחפש מקום מגורים בעיר העתיקה, ומצאנו לנו חדר על יד ״שריה אל עתיקה" (בית הממשל העתיק). בחזרה לבית חסידוף, כאשר התקרבנו לביתו של רבי דוד אזולאי, נשמעו צעקות נוראות. נאמר לנו, שציון, האח של עקיבא, נהרג מפצצה, אשר הטמינו הטורקים. הפצצה נמצאה על ידי ילדים, והם שיחקו בה. המחזה היה נורא, ציון נפצע בדרכו לבית המדרש. כשהוא פצוע רץ הביתה, נפל לזרועות אמו ונפטר.

הוא נקבר בהר הזיתים, בחלקת אל־סור, על יד הכפר עזרייה. לרב דוד היה קשה להשלים עם מות בנו, שהיה רך בשנים וגדול בתורה, והיה מיועד להיות רב ולהמשיך בדרכי אביו. בעקבות מותו של ציון, ירדה משפחת דוד אזולאי לגור אתנו, בעיר העתיקה.

בשל היותו רב ונכבד עדה קיבל הרב אזולאי מקום מגורים בבית הכולל, בקומה השנייה, וכן תמיכה מקופת "תפארת ישראל״, על כך שהיה מלמד את הילדים.

כל עדה בנפרד

בעיר העתיקה היו הבדלים עדתיים בין האשכנזים, הספרדים והמוגרבים. ההבדל הבולט היה בין הספרדים לאשכנזים. הספרדים נקראו בפי האשכנזים "פרנקים״. נישואין מעורבים בין עדות לא היו, ובעיקר לא בין ספרדים לנטורי־קרתא. כל עדה ניהלה את חייה בנפרד. האשכנזים לא קנו דברי מזון ובשר מהספרדים בשל ספקות הכשרות. המוגרבים, "המערביים״, בחרו לגור ברחוב המוגרבים, עם הערבים המוגרבים, בשל זהות המנהגים והתרבות. חאג׳ אמין אליחוסיני דאג להביא מרוקנים מוסלמים לגור במדרגות היורדות לכותל המערבי, ברחוב חברון, בשריה־אל־עתיקה, בחמם־אל־עין, בשער שכם ובמספר בתים על יד הכותל. מהם היו: קצבים, סנדלרים, מוכרי דגים, חלפנים וסוחרי ביצים. בתי הכנסת היו גם הם בנפרד לכל עדה: "רבי אלעזר״, "תלמוד בית הכולל״, השייך למוגרבים ברחוב חברון, כולל שבו שני בתי כנסת, עליון ותחתון, ישיבה ומקווה, וכן חלק ניכר מהר הזיתים, היו רכוש ״העדה המערבית". לספרדים יוצאי טורקיה וספרד ודוברי הלדינו היה שייך בית הכנסת ברחוב היהודים, ״יוחנן בן זכאי״. לאשכנזים – בית הכנסת "הרב יהודה אלחסיד״, הנקרא "החורבה", ישיבת ״עץ החיים״, ישיבת "חיי עולם" ברחוב חברון, בית הכנסת "ניסן בקי׳ ברחוב הקראים ושטח גדול ומוכר של בתים: בתי ספר ובתי כנסת, הנקראים "בתי מחסה". עלי לציין שבית הכנסת הנקרא ״החורבה" שימש מקום קליטה בשל היותו גדול, ולשם ברחנו בכל המאורעות.

המקומות חאן־אל־זיית, באב־אל־חוטא, באב־אל־זהרי ובאב־אל־סינסלה היו בידי הערבים. רוב הבתים שגרו בהם יהודים נשכרו מערבים. יש לציין, שהעדה הספרדית קבעה את המדיניות בעדות השונות בעיר העתיקה בזכות השפה ואורח החיים, הדומים לתורכים השליטים. לאחר שנה של מגורים בשריה־אל־עתיקה (בית הממשל העתיק) עברה משפחתי לגור ליד בית הכולל, למבנה ערבי, בשכנות עם משפחת דוד קודש.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושליםעקיבא אבנר משה אזולאי

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

פיתה, זעטר וגבינה מלוחה

גרנו שוב על יד עקיבא אזולאי. עקיבא ואני עברנו ללמוד בתלמוד תורה ספרדי; עקיבא היה בכיתה ג׳. מנהל בית הספר היה אבישר, ולאחר מכן חנניה מזרחי. מחנכו היה אדון ג׳לסמן. המורה לציור היה אדון מני, המפורסם בכובעו(״טרבוש״) ובשפמו הבולט, וכן המורה פררה והשמש סרי. עקיבא נחשב לתלמיד טוב. הוא הצטיין בעיקר במקצועות הקודש, שאביו השקיע בו ולימד אותו. יום הלימודים היה יום ארוך. לבית הספר היינו "מגיעים מצוידים בפיתה, שמן זית, זעטר וגבינה מלוחה. על תנאי הבריאות בבית הספר זכור לי כי מאוד הקפידו. נפוצה אז מחלת העיניים ״גרענת״; כל יום בבוקר, לפני כניסתנו לכיתה, טפטפו בעיניים טיפות וגם מרחו את העפעפיים באבן ירוקה, שהייתה צורבת 1כואבת. את השיער גילחו וסיפרו, מפני מחלת "הגזזת״; פעמיים בשבוע התרחצנו בשריה־אל־עתיקה, שם הייתה מקלחת ציבורית וסבון"פינק״ אדום, ומי שלא עבר את כל התהליך הזה, לא נכנס לכיתה.

״החאלקה״

עקיבא זכה באופן מיוחד בחגיגת בר־המצווה: כפי שהסברתי, עקיבא היה ילד מושאל בשל אריכות ימיו, כמעשה חנה בשילה. כל השכנים הרגישו חובה להשתתף בשמחתו של עקיבא, בנו יחידו של רבי דוד אזולאי. ביום רביעי, יום לפני הבר־מצווה, היה טקס התספורות. עקיבא הלך למקווה כדי להיטהר מכל חטא. את התספורת, ה״חאלקה״, עשו בבית בשירה, בריקודים ובאכילה. כל השכנות עזרו באפיית העוגות המקוריות המרוקניות ה״פזאולוס״, העוגה המגולגלת המסמלת את השמחה, ״הקורביה״, התישפישתיל ועוד. הדרוש נלמד אצל רבי מאיר חמו ונאמר בפני קהל עם. הסוכריות הלבנות, הממולאות בשקדים, פוזרו מעל ראשי המתפללים, כשילדים תפסו חלק נכבד בליקוט הסוכריות מהרצפה. ארוחת הצהריים החגיגית נערכה בביתו של יוסף אזולאי – מיני סלטים ומיני המינים, מעשה־ידן הטובה של טובי המבשלות. הרב מאיר חמו, שהיה אחראי על הכנת עקיבא לדרשת הבר־מצווה, הוא אחד מהרבנים שעיצבו את דמותו של עקיבא בילדותו. הרב מאיר חמו, מאחרוני עוזבי העיר העתיקה ב־1948, החזיק בידיו רשימה של אחרוני הרוגי העיר העתיקה, שהובאו לקבורה על ידו. בזכות רשימה זו אותר מקום קבורתם אחרי מלחמת ששת הימים.

פטירתו של רבי דוד אזולאי

המקרה המרגש ביותר היה יום פטירתו של רבי דוד אזולאי. הסבא נפטר בערב ההילולה של בר־יוחאי, בשיבה טובה, בשנת 1921. הוא נקבר בהר הזיתים, במרחק של 20 מטר מהדלת הנמצאת על יד קבר ״יד אבשלום״, בצד שמאל, תחת העץ (הקבר היום לא נמצא).

לקהילת המערביים הייתה פטירת רבי דוד אבידה, בשל תוארו ומעמדו. עקיבא, בן השמונה, גילה סימני בגרות לאחר פטירת אביו. בשל מותו של האב, רבי דוד, היה על האם לצאת לעבודה. את פרנסתה מצאה בבית היתומים "דיסקין״, בנחלת שבעה, בבית עמיאל. מנהלו היה הרב מוטל. הוא העסיק רבים מהעדה המערבית, כמו: דוד קדוש האופה, הכובסת עישה, פועלות הניקיון סולטנה אלגז וסוליקה, המבשלת זוהרה ועוד… לא הייתה הסתדרות שתעמוד לימין העובדים, והעובדים נאלצו לעבוד משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, וחלילה לעובדים להיעדר מהעבודה אפילו ליום אחד, שכן, אם ייעדרו, ימצאו עצמם בלי עבודה. בשנת 1929 עבר מוסד בית היתומים ״דיסקין״ מנחלת שבעה לשכונת גבעת שאול, ואתו עברו רוב העובדים לגור בשכונה זו, וכן עקיבא והמשפחה. עקיבא המשיך ללמוד עד גיל שלוש־עשרה, ולאחר שסיים את הלימודים החליט, כי עליו לשאת בעול הפרנסה ולעזור לאמו. עבודתו הראשונה היתה תיקון פרימוסים ופטיפונים בעלי ידית אחת, ״מנואלה", ומעסיקו הראשון היה שלמה טביילי. עקיבא ניסה ללמוד גם את מקצוע הנגרות, ומעסיקו, שנקרא גוזז, ניסה להחדיר בו מקצוע זה. במיוחד היה מרוצה ממנו שלמה בחבוט, המפורסם במתקני הפרימוסים; בין עבודה לעבודה היה עקיבא מתארגן עם קבוצות נערים להגנה על ביטחון העיר ועל ביטחון השכונה. סימני מנהיגות ניכרו בו כבר אז. כך מצא עצמו בתקרית רצינית עם ערבי. בעקבות פציעתו של הערבי היה עקיבא מבוקש על ידי בני משפחת הערבי, שרצו לנקום בו. הוא היה אז בן 16. אמו החליטה להגלותו למרוקו כדי להציל חייו.

חסרונו של עקיבא בסביבה היה מורגש באופן מיוחד, ובעיקר בבית. האם לא שקטה על שמריה. היא הבינה כי פסק דינה היה קשה. את עקיבא יש להחזיר ויהי אשר יהי.

היא הפעילה לחצים באמצעות חברים מהארץ להחזרת בנה, בדרכים של שכנוע, התכתבויות וכופר נפש למשפחת הערבי. מהלכים אלו היו הגורמים העיקריים להחזרת בנה לארץ ישראל. אכן, היא הצליחה במשימתה זו, ועקיבא חזר לאחר שנה. עם בואו בשנת 1929 גויס להגנה, בהמלצתי.

 

עקיבא אזולאי – איש ירושלים באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר


עקיבא ואסתר 1931הקשר הראשון שלי עם ארץ ישראל היה עקיבא

דברי פרנסואז פריס

את עקיבא קיבלנו בקזבלנקה. משפחתו, משפחת גנון, התכוננה, פיזית ונפשית, ליום בואו. "הבן של רבי דוד צריך להגיע מארץ ישראל.״ הדבר נשמע בלתי אפשרי, אך עקיבא אכן הגיע. נער מיוחד, שקט, רציני ושקול.

במשך השנה ניסה עקיבא למצוא מקומות עבודה לפרנסתו כדי לא להיות לטורח על מארחיו. כאשר רצינו לזכות בתשומת־לב ממנו, העלינו את נושא ארץ ישראל, וירושלים בפרט. הוא לא היה חוסך בתיאור, בסיפור ובשירה, על מנת להמחיש את אשר התרחש בארץ ישראל. הוא יצר קשר חברי כאשר הציע ללמד את השפה העברית. מאוד אהבתי ללמוד אתו את השפה, בעיקר דרך סיפורי התנ״ך, וכל הסבר שלו היה מועבר בצורה משכנעת.

ואולם, קשה לאמר שניכרו בעקיבא סימני אושר בזמן שהותו במרוקו, בהחלט ניתן היה לראות שהוא ארעי במקום. לא שכנעוהו התנאים הטובים אשר הצעתי לו. הגעגועים לארץ ישראל, המכתבים מהאם ומהחברים לא נתנו לו מנוח, ולאחר שהות של שנה חזר עקיבא לארץ ישראל. עקיבא זכר לי חסד נעורים על דאגתי לו במרוקו, והיה לעזר רב בקליטתם של בני משפחתי וידידי בארץ ישראל. הקשר הראשון שלי עם ארץ ישראל היה עקיבא.

הכול בגלל מסמר…

מדברי עקיבא על נסיבות עזיבתו למרוקו

לאחר מאורעות חברון הצטרפתי להגנה. למדתי להשתמש באקדח ונעשיתי קשר. כיוון שהעניינים התחממו, פינו אותנו לבית הספר למל, ונוצר שם מעין מחנה פליטים. במחנה זה הייתה משפחה מרחוב השרשרת, בעיר העתיקה, אשר הגיעה למחנה ללא ציוד. כאשר הסתמנה רגיעה, ליוויתי את ראש המשפחה לביתו, עברנו דרך הרובע הארמני, ולפתע התנפל עלי ערבי. הסתערתי עליו ונעצתי בו מסמר באורך 30 ס״מ, על מנת להתגונן מפניו. כאשר נודע הדבר לאמי, היא גזרה עלי לעזוב את ארץ ישראל, כדי להציל את חיי. נקנה לי כרטיס נסיעה לצרפת בסכום של שתי לירות, ואכן נסעתי לצרפת, ומשם למרוקו. במרוקו ניסיתי את כוחי בעבודות שונות, אך לא החזקתי מעמד בשל הגעגועים לארץ והעבודות אשר נכפו עלי בשבתות. לחצה של אמי המריץ אותי, וביום בהיר קיבלתי כרטיס נסיעה מאמי. עליתי על אונייה במחיר מוזל, והתנאי היה שלא אקבל כלכלה בנסיעתי. הסכמתי. במשך נסיעתי נקשרתי לטבח האונייה, והייתי לו לעזר בקילוף תפוחי אדמה וכך פטרתי את בעיית הכלכלה במשך הנסיעה.

קשה לתאר לאיזו קבלת פנים חמה זכיתי עם שובי ארצה. אמא דאגה לערוך לי טקס אירוסין עם אסתר, שהיום היא אשתי; אך אמא לא ידעה, שהרומן בינינו החל עוד לפני נסיעתי.

 

עקיבא אזולאי – איש ירושלים-חזונה של סבתא סוליקה התגשם

עקיבא-עמוד 33

דברי סולי שרביט

כל שאיפתה של סבתי סוליקה הייתה לבנות משפחה לבנה עקיבא. חזונה היה משפחה שתמנה מה שיותר ילדים, ואולי בהמשך יקום שבט שייקרא "שבט אזולאי״.

הבדידות היא הדבר הנורא ביותר שהרגישה בחייה, לכן חששה כי בנה ימשיך ויחיה ללא משפחה. ואכן כך היה הדבר. אבא נישא בשנת 1932 לאמא אסתר לבית חרוש, וחלילה, לא בשידוכין, כי אם באהבה של ממש, בת ימינו. חלומה של סבתא התגשם. אבא ואמא הביאו לעולם שמונה ילדים, לשביעות רצונה של הסבתא ולשביעות רצונם. הילדים נשאו שמות של בני המשפחה שנפטרו: דוד, על שם הסבא דוד, ציון, על שם אח אבי אשר נהרג, יוסף נשא שני שמות: חיים ויוסף, שכן בכל משפחות אזולאי חובה לשאת את השם חיד״א, (חיים יוסף דוד אזולאי) זצ״ל. שם זה הוא תעודת זיהוי למשפחות אזולאי, והרי אנו יוצאי חלציו.

האם והסבתא נושאות בעול

אמא מעלה זיכרונות מלידתו של יוסף – כיצד היה עליה לאתר היכן אבא נמצא. הוא נעדר שבעה חודשים, ולברית המילה של בנו חייב היה להגיע. לאחר חיפושים נמצא אבא לא הרחק מהבית, בשכונת גבעת שאול, בבית חרושת ״פרומין", במרתף המחתרת של "ההגנה״, שכן איסור מוחלט הוטל עליו שלא להיראות בשטח.

סבתא הייתה שותפה לכל ענייני הבית. חלוקת התפקידים בין אמא לסבתא בענייני משק הבית הייתה טבעית, כשהן נועצות זו בזו כאם וכבת, וממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ועלינו לזכור, שכל עבודות משק הבית נעשו ללא עזרת מכשירים חשמליים. כל העבודות נעשו בעמל כפיים, ביום לאור היום, ובלילה לאורה של המנורה (״לאמף״ או ״לוקס"), שהייתה תלויה על התקרה ומפיצה אורה בכל החדר. תארו לכם מה רבתה השמחה כשהחשמל הגיע לביתנו.

עבודתה של אמא הייתה מורגשת בכול. אמא דאגה לכל צרכינו. האבק שהיה חודר מבחוץ ומכסה את כלי הבית פחת והלך. הלבנים היו מכובסים ומתוקנים, ובערב מוגשים להחלפה. סבתא הייתה מבשלת, אופה ומסייעת לאמא בחינוך, בעבודות משק הבית כל ימות השבוע. ביום שישי השכימו אמי וסבתי לקום בשעה שכל בני המשפחה היו עדיין ישנים. סבתי כבר הכינה עיסתה אמש, ועם שחר תתחיל ללוש את הבצק, להתקין את החלות והעוגות, להכין את ״החמין״ המיוחד והמפורסם של אמא ולהובילם לתנור של האופה שהוד, אשר מאפייתו נמצאת בקצה השכונה. רבים המאכלים שאמא וסבתא הכינו בשעות אלו. אין רגע באותו יום, שלא היו עסוקות במלאכתן. ביתנו היה נקי עד מאוד. מי לא מכיר את הפרימוס מהנחושת וכלי הנחושת, שידיה של אמא עמלו בהם?

זוכרת אני את התמיסה של הסיד שצבעה לבן, שבה הייתה סבתא מורחת את רצפת החדר. לאחר טיפול זה הייתה הרצפה חלקה, מבריקה ומעוררת פליאה אצל המבקרים בבית.

מפיות תחרה וסדיני תחרה, מעשה ידה של אמי, קישטו את הבית. אמא טיפלה במסירות רבה בנו: שמרה עלינו, רחצה אותנו, חפפה ראשינו, התקינה בגדינו. העבודה הייתה זורמת בידיה, ותוצאותיה מרובות מאוד. היא הייתה מנקה מקומות שעין זר אינה שולטת בהם, ומכאן המסקנה, שהיא עשתה את הדברים לשמם, לשם הניקיון ממש, ולא רק לשם ראווה. ולאחר מעשה הייתה הרגשה, כי אין רבב בבית, והוא נקי עד תום.

סבתא הייתה עורכת קניות, חשבונות, עומדת על המקח ודואגת לענייני חוץ, שכן אבא נעדר מהבית. משטרת היישובים, ההגנה, הדאגה לפרנסה, גזלו את רוב זמנו. לא ידענו מתי אבא ישוב: האם בסוף היום, במשך השבוע, אחרי חודש, ואולי יותר? ולכן הנטל היה רב עליהן. אך כילדים הבנו, שענייני הביטחון בארץ בוערים, ואין לנו זכות לתבוע את נוכחותו של אבא.

המשפחה גדלה, נוספו עוד ילדים. נולדה מרגלית, על שם דודתי אחות אבי. לא תאמינו. ציפו לה כמו שמצפים לבן זכר. לכבודה נשחטה פרה, ומי לא היה שותף לזלילה? נולדו עוד: סולי, אנוכי, על שם סבתי אם אבי; חיה, על שם אחות אבי; וחנה, על שם סבתה של אמי. טרדות הבית רבו עתה פי כמה, ואף על פי כן הוסיפה האם לשאת בעול כמימים ימימה. מקץ שמונה שנים, לאחר לידתה של חנה, נולדה פנינה (זוהרה), על שם סבתי, אם אמי. פנינה סימלה תקופה חדשה בחיי המשפחה, עקב השינויים שחלו במדינה בתחום הכלכלה והחברה. בתקופה זו המצב הכלכלי בביתנו היה כמעט זהה למצב ששרר אצל כל תושבי הארץ. קשה לאמר ששפענו כל טוב, אך תחושה של חסר לא הייתה, אם כי מה שהושג, הושג ביזע.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספרעקיבא אזולאי-רחוב

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים

השבת

עם הדלקת נרות השבת יורדת הקדושה על הבית, וכל הטרוניות נעלמות. הכול רחוצים ולבושים בגדי שבת, ואור נסוך על כל פינה. אבא – אליו נלווים לבית הכנסת סבתא והילדים, ומי לא מכיר את בית הכנסת ״יד שלמה", על שם שלמה בחבוט, בית הכנסת של "המוגרבים״, שבו מתפללים בנוסח יהודי אל־מגרבז

ממרכז רוחני זה המשיך אבא לשאוב את מורשת אבותיו. אך לא תמיד היה אבא יוצא מבית הכנסת במצב רוח מרומם. פעמים, לאחר תפילה נפלאה, הייתה נופלת קטטה בבית הכנסת. רק שעה קלה לפני כן סיים החזן את הפסוקים הנהדרים מתוך התרפקות שבקדושה "לכה דודי לקראת כלה", וכבר קול דברים, המולת חולין, מריבה וגידופים. כל מורת הרוח, אשר הצטברה במשך השבוע מצאה עתה את פורקנה בבית הכנסת. תופעה זו הייתה ממש חותכת כאזמל בבשרו של אבי. רבים מן המתפללים, שקדושת המקום הייתה יקרה להם, היו ממהרים לעזוב את בית הכנסת, אולם אבא היה נשאר עד הסוף ומסתכל חיוור סביבו, ועיניו שואלות ותוהות: ״משום מה בחרו דווקא במקום קדוש למלחמת שפתיים"? שבנו מבית הכנסת, השולחן היה ערוך ומכוסה מפה לבנה. כל אחד היה תופס את מקומו סביב השולחן. אבא מקדש על היין, ומגיע תור מזמור השירים: "בר־יוחאי״, "שלום עליכם" ו״אשת־חייל״, כשכל אחד מאתנו מנסה להרים קולו ולהפגין את הידע בפזמונים אלו.

אמא הייתה מגישה מתבשיליה הערבים ומצפה להערכה על תבשיליה. אולי החסירה מלחי אולי חריף מדי? ואולי עברה את המבחן? והנה אבא מתחיל לבחון אותנו ולנסות אותנו בשאלות. השאלות נשאלו בדרך כלל מהתנ״ך, ומי שהבריק בתשובותיו נחשב לחכם. כשאבא רצה להפליג בסיפוריו, היה עליו לפתוח בשיר "זמר הפלוגות", שיר אשר העביר אותנו מהטקס הדתי למעורבות בחיי יום יום ובביטחונה של מדינתנו. בסיום השיר ניתנה רשות הדיבור לאבא. אבא נהג לשוחח עמנו על מורשת אבותיו ועל הקשר הפנימי שלו לארץ. הוא תמיד חזר ושינן"לא על טס של כסף הגישו לנו אומות העולם את מדינת ישראל״. שבע מדינות ערביות הכריזו עלינו מלחמת שמד. היישוב הקטן עמד על נפשו בחירוף נפש, ללא נשק, וניצח את אויביו, שעלו עליו פי כמה בחיילים ובאיכות הנשק, ומכאן מעורבותו בכל הקשור לביטחונה של המדינה.

קשה היה לנתק את אבא מסיפוריו, ומי שהצטיין באותו ערב שבת בהקשבה ובידע, הובטח לו טיול לאחד ממקומותיה היפים של הארץ. ערב שבת זה היה מסתיים במחרוזת שירי הארץ, כשקולו של זה גובר על זה. מה מאושרים היינו, שאבא ואמא ידעו לנטוע בנו מסורת ואהבת הארץ.

המבדיל בין קודש לחול

במוצאי השבת, לאחר ההבדלה, היו מתכנסים בביתנו באופן קבוע זקני העדה המערבית ובהם חיים אלבז, אדם שליווה את אבא מימי ילדותו ועד שנת החמישים לחייו של אבא.

אבא ראה בחיים אלבז מעין שמורת טבע של העדה. היה מושיבו לידו, על יד שולחן ערוך, היה מגיש לו משקה חריף לחימום האווירה, ותוך כדי אכילה היה אבא דורש ממנו לספר על העדה המערבית ומנהיגיה. התעניינותו הייתה בעיקר סביב המניעים של בני העדה לעלות לארץ ישראל. איזו תנועה פעלה לעלייתם של בני"המגרב״? ואז היה חיים מפליג בסיפוריו ומדגיש את הכמיהה לציון, הדבקות בדת, במנהגים ובמסורת, שהיו המרכיב העיקרי והחשוב בתעמולת העלייה לישראל. המנהיגים הרוחניים השתמשו בשירה ובפיוטים משלהם. כהוכחה לדבריו פתחו בפיוט, שיר על טבריה. מחבר השיר, עיוור אשר ישב באחד מערי אל־מגרב, הביע בשירו את כמיהתו לישראל ולעיר טבריה, אשר קדושי העם קבורים בה.

פיוטים אלה היו מרגשים את אבא עד דמעות, ומוצאי שבת הפך להיות ערב עדה.

חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה

ראש השנה הוא יום הדין לכל באי העולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו ועל קורותיו שאירעו לו בשנה שחלפה. שנאמר "עיני ה׳ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, מראש השנה נידון מה יהא בסופה״. בראש השנה הכול לבושים בלבן, ומתקהלים בבית הכנסת. המתפללים מתנערים, מתעלים ומתנשאים מעולם הגשמיות אל עולם הרוחניות. לאחר גמר תפילת מעריב בליל הראשון, נוהגים לברך איש את רעהו ״לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו". סעודת הלילה – השולחן מכוסה במפה לבנה, ועליה פירות וירקות שיש בהם, או בשמם, רמז לברכות או לדברים טובים: סילקה (סלק), דגים ודבש, תמרים, רימון, תפוח־עץ, קרא (מין דלעת), כרתי(בצל ירוק). אבא נושא במזלגו מכל ירק ופרי ומדגיש בברכה את החשוב באכילתו. כל ילד מתכונן לסיום הברכה, ומחכה שאותו ירק או פרי ייפול גם לפיו. הרגע המרגש הוא תקיעת השופר, אף על פי שתקיעת השופר בראש השנה היא גזירת הכתוב, האומר: ״עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, חפשו מעשיכם וחזרו בתשובה״. בהגיע ימי הסליחות מהלך בחוצות השכונה "המכריז״, עם מנורת הלוקס בידיו, ומזרז לבוא לסליחות. אז הייתה לנו הילדים הזכות להשכים יחד עם אבא כדי להתפלל בבית הכנסת של "דוד קדוש". כילדים קטנים היינו זוכים בערב זה לקפה שחור וריחני.

סיפורי מורשת האבות ומנהגים בשבתות ובמועדים.

מנהג הכפרותעקיבא אבנר משה אזולאי

בערב יום הכיפורים נהג אבי להקריב תרנגול שמן ויפה לכל בן זכר, ואילו לבנות – תרנגולת. לפני השחיטה היה מסובב את התרנגול או התרנגולת סביב ראשו של כל ילד לאות כפרה. מספר ההקרבות היה כמספר השמות, כלומר מי שנשא שם נוסף זכה להקרבת עוף נוסף. במקרה זה זכה אבי להקרבת שלושה תרנגולים, כיוון שנשא שלושה שמות. לאחר שחיטה והכשר של עופות אלו, סבתי, מנהג היה לה לעבור בין תלמידיו של סבי שהיו לרבנים, לברכם "לשנה טובה״, לתת את העוף ולתת צדקה, בעיקר בערב יום הכיפורים, לפי שגדולה זכות הצדקה להגן ולהציל מרעות. ביום הכיפורים הכול לבושים לבן, נלווים אל אבא לבית הכנסת. אבא תופס מקומו בבית הכנסת, כולו שקוע בתפילה עד סיום הצום. ביום זה סבתי אינה משה ממקומה בבית הכנסת, אינה מרבה לדבר, שמא תיסחף בלשונה ותוציא מפיה דברי רכילות, והדבר ייחשב לה לעבירה.

אנו הילדים היינו מבלים את יום הצום במוסד ״בית חינוך עיוורים״ שבקרית משה. המרחק לא רב, אך תנאי הטבע, הסלעים הגבוהים והגבעות גרמו לריחוק מה, וההליכה לבית חינוך עיוורים נחשבה לטיול, בגלל המרחק שהיה עלינו לעבור כדי להגיע אליו. מי שעמד בצום יום הכיפורים נחשב לילד בעל אופי, ילד אשר שולט ביצריו, ומי שלא, נחשב לחלש. מנהג משפחתי הוא שיום הכיפורים מסתיים במסיבה משפחתית, אשר אליה הייתה מצטרפת משפחת אלמקייס. ראש המשפחה, חנניה הכנר, וילדיו המתופפים, המבורכים בקולם הצלול, היו פותחים בכל המרץ בשירה וממשיכים בה עד לשעות המוקדמות של הבוקר.

ומי מבני המשפחה לא מכיר את השיר ״אל עצבת בחורים, הרבי ציווה לשמוח"?

הערגה אל מרחבי הטבע

חסד עשה עמנו שר האומה, שאחרי ראש השנה ויום הכיפורים הביא לנו את חג הסוכות, שכולו ערגה אל מרחבי הטבע. הסוכה, הסכך ופיסות השמים המשתקפות בינותיו, הלולב, האתרוג והערבה של ״הושענא רבא״ מהווים חלק עיקרי באווירת החג. את הסוכה נפל בחלקי לקשט, ואבא היה קונה את הקישוטים היפים ביותר והמרחיבים בצבעם. תמיד הקפיד כי שבעת המינים ייתלו בתקרת הסוכה. הלילה הראשון היה המרהיב ביותר. לאחר ארוחת הערב היו מתקבצים ידידים, תושבי השכונה, ושרים שירי מולדת.

ואחרון אחרון: שמחת תורה; תכונה עליזה הייתה משתררת לקראת החג הזה. רוח עליזות הייתה משתלטת בקרב הילדים בראותם כיצד מרכזים בבית הכנסת את הספסלים בפינה אחת, כדי לפנות מקום להקפות ולריקודים. מסתכלת הייתי באבא כיצד החזיק ספר תורה בידיו ורוקד, ומי לא מכיר את שמואל שושי, אשר ברקיעת רגליו ובמקלו דאג לנצח על ההקפות?

הנרות הללו

חנוכה היה החג הקל והחביב מכולם. תכונה מיוחדת לא הורגשה. בשעות הבוקר המוקדמות, כשכל בני הבית היו ישנים, הייתה סבתא לשה את הבצק כדי שיטפח ומטגנת את ה״ספינג׳״(סופגניות), שריחם המיוחד היה ממלא את כל חדרי הבית ומעורר את הילדים משנתם.

כל ילד קיבל את מספר הספינג׳ שהגיע לו, וחלילה שלא יקופח אחד הילדים.

אמא הייתה עורכת משלוח של ספינג׳ לידידים מבני עדות שונות, שטעמו היה שונה מהסופגניות הרגילות. בשוב אבא מהעבודה היו בידיו חנוכיות קטנות, נרות, וכן כדים קטנים מחומר, ובהם דמי חנוכה.

חלה קטנה ובמרכזה ביצה

אהבה יתירה הייתה לי לחג הפורים, כיוון שבישר את בוא האביב ואת ימי הפסח המתקרבים. בייחוד קסמה לי מידת נדיבות הלב, הבאה לידי ביטוי בחג זה במשלוח המנות לידידים וקרובים רחוקים, וכל התכונה הכרוכה בו. כאן תפקידה של סבתא באפייה היה רב. יום קודם הייתה מכינה עיסתה, ועם שחר הייתה מתחילה ללוש הבצק ולהתקין חלות. חלה אחת קטנה ובמרכזה ביצה שלמה עם הקליפה, לבן הבכור, ושאר החלות לכל בני המשפחה, כשכל חלה נושאת במרכזה ארבע ביצים. חלות אלה מובלות על מגש אפייה ונלקחות למאפייתו של האופה שחוד, שגר בקצה השכונה. עד היום איני יודעת מה סימלו הביצים על החלות, אך בחלות אלו פתחנו את סעודת פורים.

בבהילות יצאנו ממצרים

מפורים ואילך כבר הייתה מורגשת התכונה של חג הפסח המתקרב, שהוא זכר ליציאת בני ישראל ממצרים. בוא החג בישר את יציאת החורף, על כפורו ועל שלגיו, את הטורח הרב בניקוי הבית, סיודו, שיפוצו לכבוד החג, ההכנות לאפיית המצות, לחידוש המלבושים לכל ילד, ואחרון אחרון: את הגעלת הכלים וביעור החמץ. הייתה זו דרך ארוכה ומייגעת, שהוליכה אל שיא החג, אל תפארת ליל הסדר ומתק ניגוני ההגדה.

כל בני המשפחה היו מסובין סביב השולחן, ואל המשפחה היו מצטרפות משפחות אורחות. רוב המוזמנים היו יהודים, הרחוקים מן המסורת, אשר אבא דאג להזמינם ולקרבם אל מנהגי היהדות. משפחה קבועה חגגה אתנו כמעט בכל שנה את חג הפסח, משפחת שטיין, ובנותיהן, יעל ונעמי. תמיד נתמלאתי כעס על שהן גוזלות קטע מקריאת ההגדה. אבא היה נושא את מגש הנחושת, עגול ורחב, ובתוכו כל הברכות: זרוע, חרוסת, מרור לכריכה, כרפס, ביצה קשה לבן הבכור ומרור לברכה. המגש, על כל תוכנו, היה מכוסה במפה לבנה ויפה. אבא העביר את המגש מעל ראשיהם של כל בני המשפחה בברכה ובשירה ״בבהילות יצאנו ממצרים״.״ המתח הלך וגבר לאחר הטמנת האפיקומן על ידי אבא. שמונה ילדיו ועוד ילדי המוזמנים היו מתרוצצים בחדר באי שקט למציאת האפיקומן. המוצא את האפיקומן זכה בטיול. הארוחה הוגשה על ידי אמא, ופה יש לציין שאמא החדירה לביתנו מאכלי עדות: הגפילטע פיש והקניידעלך ליד הדג החי, המטובל בפלפל אדום, והפולים והזיתים המבושלים עם הבשר. את ליל הסדר היינו מסיימים במחרוזות שירי פסח ״אחד מי יודע״, ״דומם שטה״ ומחרוזת שירי מולדת.

״תרווחו ותסעדו"

את חג הפסח עצמו היינו מסיימים ״בערב המימונה׳,ערב אשר עורכים בו שולחן מתנובת הארץ: החלב, החמאה, הדבש והלבן. החדר קושט בירק, סימן לשנת בריאות, לשפע ולממון. ומכאן השם "מימונה". קבלת האורחים בערב זה הייתה ללא הודעה מוקדמת. כל עובר אורח יכול היה להיכנס ולהתכבד. את המלה "שלום״ מחליפה המלה ״תרווחו", הלקוחה מהמילה "רווח". נקודת השיא הייתה אכילת המופלטה, המרוחה בחמאה ודבש. המופלטה זו פיתה דקיקה ביותר העשויה מקמח, והיא המפגש הראשון שלנו עם החמץ.

ערכנו ביקורים מבית אל בית, כאשר התהלוכה הייתה הולכת, וגדלה והופכת למצעד של צועדים בשירה ובריקודים.

בין ילדי האשכנזים לילדי המוגרבים היה נהוג משחק, אשר בו היו ילדי המוגרבים וילדי האשכנזים מתקהלים בבית הכנסת של האשכנזים, כשילדי המוגרבים היו אוחזים ירק בידיהם ומצליפים בילדי האשכנזים, סימן לאיחולים לשנה ירוקה.

חג השבועות

חג השבועות שבה אף הוא את לבנו, על מאכלי החלב והגבינות, ועל המנהג שהיה, שכל אורח וכל בן משפחה "זכה״ למטר מים.

ה־13  במרס

ה־13 במרס היה צו קריאה לכל שבט אזולאי. המשפחה המפוזרת בכל חלקי הארץ גילתה רגישות מיוחדת לתאריך זה. ידוע לכול, כי בתאריך ה־13 במרס חוגג שבט אזולאי את יום הולדתם של אבא ואמא. שאר בני המשפחה ילידי מרס הצטרפו לחגיגה זו. את ימי ההולדת נהגנו לחגוג בביתם של ההורים, וגם בביתה של אחותנו פנינה, ברמת־גן. מבאר שבע ואשקלון, מטבריה וירושלים, הגיעו כולם, כשסירי תבשיל בידיהם. מי עם הזיתים המבושלים והקציצות, מי עם הבורקס והסלטים למיניהם, ומי עם הקובה והחמוצים – כל מאכלי העדות. כולם במצב רוח מרומם, אבא ואמא היו האורחים, כאשר את יום ההולדת והתוכנית ארגנו הילדים והנכדים. בערב זה נשמעו שירי ילדות וסיפורי עבר, והנכדים לא שכחו לחקות את הסבתא והסבא כפי שנראו בכל ־תקופות. במצב רוח מרומם היו נקראים להרמת ־כוסית ולברכת בעלי השמחה, ואחרון אחרון קוראים את מגילת המשפחה.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

מגילת המשפחהעקיבא אבנר משה אזולאי

חיברה חנה שגב

לילות חרדה,

צנע במדינה,

הוא: במחתרת

היא: בחשכת ליל כובסת וכורעת ללדת.

הוא: בסכנת חיים משוטט בין שכנינו הערבים

עין פרה ועין פואר.

 המדינה צריכה כל אחד.

 

להולדת הבן הבכור התפנה

 וערך משתה ביד רחבה,

כדת וכדין.

שבעה ימים ושבעה לילות

צהלה גבעת שאול בשמחות.

 

נולדו שבעה ילדים

בחדר קטן ושירותים מחוץ למגורים.

החדר פתוח לאורחים,

גרים בו גם עולים חדשים,

הכול מסובין לשמחת החג,

 שבנגינת העוד הוא נחגג.

 

עברו לילות קשים,

שבהם חיפשו רופאים.

האם שוטטה בדרכים

לחפש תרופה לילדים.

לא פעם הרופא לא נמצא,

ובתרופת האמונה הצילה את ילדה.

 

הסבתא מטפלת בנכדים –

אחד על הברכיים,

השני על הידיים.

השתיים, הכלה והחמות,

בשמחה ודמעות

גידלו משפחה ענפה.

הן עשו עבודתן בשלמות:

 ביום עבדו, ובלילות שמרו.

 

כך הצילו חיי אדם,

כאשר ה׳׳פדאין" התדפקו על דלת ביתם.

אני, הבת השביעית, מוכרחה לציין

את הלילה הגורלי,

איך אמא בערבית צעקה

"מוש הון מוש הון",

 כך נסו הפדאיונים חזרה

מבלי להשיג המטרה.

 

אנו עדיין קטנים.

כמו תמיד משתוללים.

 ובכל עת

לא מפסיקים להתקוטט.

מתפייסים כמבוגרים

 ומרגיזים את ההורים.

מסבתא סליחה מבקשים

להנעים לה ת'חיים.

 

סריס (שואבה) זו המטרה הראשונה.

 ניצלנו אותה קיץ בשנה

. לג׳יפ עלינו ושירה בפינו,

 וסיר החמינדה בידינו.

 

באב אל וואד

 לא ישכח את שמותינו.

פגשנו במרחב ושדות ו

בתים אדומים שעמדו בשורות.

 

שרפנו שטחים חללנו ענבים.

ילדים היינו, וכך חשבנו,

שסריס ובאב אל וואד הם רק שלנו.

 

גרנו בחדר אחד הרבה נפשות.

 האמינו, זה לא פשוט.

עברנו לגור בבית חדש

באותה שכונת ילדות,

בכיוון ההפוך.

 

בניית הבית נמשכה הרבה שנים

 ללא קבלנים ומהנדסים.

נרתמו לבנייה דודים וחברים,

וגם אבא עבד והשלים.

 

בית אבן לא קטן.

על הגבעה ניצב לבן.

בלילות יללות תנים,

 בלילות מגיעים מסתננים.

הפעם הוא בית אבן לבן

 חזק ומשוריין, והפחד קטן.

 

והבית מלא הפתעות,

נולדה לנו בו עוד אחות.

 אנחנו גדולים, ואותה מגדלים.

זו בת הזקונים של ההורים.

 

לו יכול היה הבית לדבר,

לו הרבה היה לספר.

 על כל אבן חרוטות

 מלותיה של סבתא הקוסמות.

על אח בכור בהפלגה,

על אחים בקיבוצים

ועל המלחמה שבנו פגעה.

 

נישאו ילדים, נולדו נכדים ונינים.

 אמא מגיעה למנוחה ולנחלה,

 ואבא סגן ראש העיר בבירה.

 

האבן שמול אחותה

 תמשיך ותספר על התכנסות משפחה

 סביב שולחן ארוך ללא מידה,

שולחן שאין בו רגע של דממה.

 

האחות הגדולה כינור בידה,

אקורדיון אינו יתום,

החליל אומר מלים,

 ההורים שרים שירי דת וחגים,

וקולם המתרונן מושך אורחים.

 

קרואים קבועים ושכנים,

 והבית הלבן לובש שמחת חג.

 

עוד אבן רוצה לאמר דברה

על טיול המשפחה.

 לילות וימים עושים במרחבים

 מטולה, אילת, צרפת, ספרד.

 טרמפיסטים עולים, ואנחנו ממשיכים.

לא חשוב לאן, דרומה או בית־שאן,

 כך מכירים אנשים נוספים,

שאמא תמיד מצאה להם קרובים.

 

האבן הרביעית מלאה פתרונות

על אנשים שבאו לבקש בקשות –

 גדולים וקטנים, מדינאים ופועלים,

יפים, שמחים, רעים ומכוערים,

 ילדים, נשים, נכים וניצולים.

כל מיני פתרונות למבקשי הבקשות.

 

שמונה אבנים חלוקות בשורה,

זו מנורת המשפחה.

דולקים ומפיצים אור

 לספר לדור ודור.

 על שמונה אחים גיבורים

להם נשים, בעלים וילדים.

 החיים באחווה ובאושר

שאין בהם טיפה של בוסר.

 מתמודדים זקופים במלוא הכושר,

בחן, בעדנה ואף באושר.

 

בכניסה לבית האבן על יד המזוזה,

יושבת לה אישה זקנה.

פניה גלויים ונשמתה זכה,

מתפללת אל האלהים

 על הגיבורים והנופלים.

אותה מזוזה זיכתה אותה 

בנכדה, נינה ובן נינה,

ונשמה בה צעירה וצלולה,

 וזו סבתא זוהרה, אמא של אמא.

 

ראו והביטו,

בחזית הבית שתי אבנים מחוברות,

תאומות מלידה, בי נשבעתי.

 שתי אבנים העוברות את ארבע העונות

בחורף טיפות זולגות,

בקיץ מתייבשות,

באביב ובסתיו חוגגות,

אבנים חזקות.

 

 עכשיו ילדים ונכדים לימדו איך בונים

 בית לבן ומשוריין.

 שתי אבנים חזקות – ההורים,

 שמונה ילדים – שמונה תוספות,

 בעלים ונשים.

שלושים השלוחות – נכדים ונינים

ועוד ועוד,

אינשללה אלהים עד מאה ועשרים.

 

1980 יום הולדת להורים:

אבא בן שישים ושבע,

 אמא בת שישים וארבע.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31