עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי

המסרבים להתעתמן יעזבו את הארץ

דברי דוד הרוש

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החלו הטורקים לגלות יחס עוין ליישוב היהודי בארץ. היהודים הואשמו בציונותם וייחסו להם כוונות אהדה למעצמות אנגליה, צרפת ורוסיה, וכן עוינות לממלכה העות׳מאנית, אשר שלטה בארץ. השלטונות פנו בתביעה לכל התושבים, נתיני המדינות הזרות, שיתעתמנו; אלה שיסרבו להתעתמן יצטרכו לעזוב את הארץ.

מוסדות היישוב ניהלו משא ומתן עם השלטונות המרכזיים והשתדלו להשיג את הבטחתם, שקבלת הנתינות העות׳מאנית בשנתיים הראשונות לא תהיה כרוכה בשירות בצבא, וכן שהמתעתמנים יידרשו לעבוד רק בגבולות ארץ ישראל.

רבים פקפקו בכך, ומספר לא מועט של נתיני חוץ עזבו את הארץ. כיוון שלא יכלו לשוב לארצות מוצאם ירדו מצריימה.

ביום חמישי אחד אחרי הצהריים, יצאה פקודה נמרצת מעם הרשות הטורקית: ״המסרבים לקבל את הנתינות העות׳מאנית יעזבו בתוך שעות אחדות את הארץ״. שררה אווירת מלחמה, הכול התארגנו לקראת הגלות. מחנות מחנות של אנשים וילדים הובלו כשבויים אל החוף, כל אחד צרורו על שכמו. המחזה היה מזעזע. כל הגולים נקבצו על שפת ימה של יפו, מחוסרי כול, הרבה נתפזרו. אוניות צרפתיות, אשר הגיעו למטרה זו, חיכו לגולים; בין הגולים היה הרב דוד אזולאי, בן ה־89, אשתו סוליקה, בת ה־26, ובניו: ציון, בן ה־6, ועקיבא, בן השנה.

כבד תנועה ונתמך על ידי גולים עלה הרב דוד אזולאי עם משפחתו לאונייה, לרדת מצריימה. בזעם ובכאב מלמל: ״עוד אחונן עפרייך ארץ ישראל״. הגענו לאלכסנדרייה, שתי המשפחות: משפחת הרוש ומשפחתו של עקיבא אזולאי. הקשר בין המשפחות היה הדוק. אמי עיישה היא בתו של הרב דוד אזולאי מנישואיו הראשונים. הרב אזולאי נישא שנית כשהיה בן 80 שנה לסוליקה. בנם עקיבא הוא אפוא דודי. אמי הייתה גדולה בשנים מאמו של עקיבא, אך היחסים בין אמי לבין סוליקה היו יחסים של חברות נאמנה, והיינו משפחה אחת לכל דבר. באלכסנדרייה התחלקנו לשלוש מחנות שנקראו: שונה, גאברי, ורדאין. משפחת הרב דוד אזולאי גרה במחנה ״גאברי". כל הפליטים נקראו ״מהגרין". במחנה נבנו חדרים גדולים, ובין חדר לחדר הפרידה מחצלת. כל משפחה גרה בחדר אחד. מיטות לא היו, והלינה הייתה על הרצפה או על גבי גרוטאות עץ. האחראים על המחנה היו חיילים אנגלים בלבוש אזרחי. המהגרים עסקו בכל עבודה שבה חפצו. תעסוקה הייתה גם לנשים; במתפרות תפרו מדים לצבא האנגלי, וגם סוליקה מצאה פרנסתה במתפרות אלה. במקרה של אי־ציות לכללי המחנה או של עבירה על החוק היו נשפטים על ידי הקונסול ונכבדי העדה, בהם הרב דוד אזולאי. אם הנאשם נשפט וגזר דינו היה להיכלא, היה נכלא בביתו של הקונסול. מהגרים צעירים גויסו, מרצונם הטוב, לצבא האנגלי, כדי להילחם בצבא הטורקי. פלוגת המהגרים נקראה פלוגת ״גליפולי״, גדוד נהגי הפרדות, והמפקד היה יוסף טרומפלדור, שכונה "אבו דרייע" (בעל היד האחת). הבחורים התפעלו ממפקדם על יכולתו להשתלט על הפרדה ביד אחת.

תנועות נוער אחדות הוקמו. אני הייתי חניך בצופים. בפעולות אלה היינו משחקים ורוקדים. השיר ״שאו ציונה נס ודגל" הושר ממש כהמנון. היחס של העם המצרי היה אוהד, ולא הרגשנו שנוטרים לנו, לא מצד הצבא ולא מצד העם המצרי. הקונסולים דאגו לכל צורכי המהגרים. המהגרים חיו בליכוד ובשיתוף פעולה, כמשפחה אחת. בתי הכנסת היו ממוקמים בתוך המחנה. בית הספר נוהל על ידי גברת לנדאו, ורופא המחנה היה אבוג׳דיד, יפואי יהודי. הסבא, דוד אזולאי, היה שליח־ציבור של המחנה "גאבר", והיה נותן עצות בנושא שלום בית, בענייני נישואין, גירושין, ברית־מילה, בר־מצווה, וכן בענייני בריאות. בדרך הדת מצא מרפא לכל מכאוב. בשבתות ובחגים נהגנו לבוא ממחנה "שונה״ ברגל אל מחנה ״ג׳יברין", ולבלות עם משפחת אזולאי. החגים והשבתות התנהלו בהוד והדר. נהניתי בעיקר מההליכה לתפילה בבית הכנסת שבאלכסנדרייה, על שם אליהו הנביא. תמיד הייתי מתקנא בעקיבא ובציון, על כי לומדים הם עם אביהם. סבי נהג לקרוא לציון"יעקב", תם יושב אוהלים והוגה בתורה. לעקיבא נהג לקרוא "עשיו" בשל שובבותו. לא יישכח ממני הטיול לדימנהור שבמצרים, כדי להישטח על קברו של הצדיק, הרב אבוחצירה זצ״ל, להתפלל לשלומי בשל מחלת הטיפוס שפקדה אותי. ציון ואני פוסעים הראשונים, ועקיבא צמוד לאביו ואמו, מעין קמיע שאסור להינתק ממנו. אמונה הייתה אז, אם נתקפת במחלה קשה, החלף השם ויצאת מכלל סכנה. ולכן עקיבא נקרא: משה, אבנר, עקיבא. תיאורתית, עקיבא הושאל לשכניו ולידידי המשפחה, כמעשה חנה אם שמואל הנביא, כדי שיוכל להאריך ימים. מעשית, היה כמובן תחת השגחת אמו.

הדבר השנוא על סבי היה השבועה בילדיו לצורך קבלת עזרה. בכעס ובחריקת שן היה עונה: לא להישבע בילדי, זכיתי בהם לאחר סבל רב.