יהדות המגרב – רפאל בן שמחון


יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה – רפאל בן שמחון

יהדות המגרב

מסורות ומנהגים במחזור השנה

רפאל בן שמחון

בשערי הספד

מאת

ד״ר יששכר בן־עמי

ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.

אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.

חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.

יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים

ערב ראש השנה תשנ״ח

פתח דבד

מאת

ד"ר שלום בר־אשר

הספר הזה מתאר את חגיהם ואת מועדיהם של יהודי המגרב. זהו הפולקלור של יהודים שישבו בתפוצה זו מאות רבות של שנים ונאבקו על חייהם במשך תקופות רבות. רפאל בן־שמחון מאפיין את היצירה העממית של יהודי צפון אפריקה על המרחב שבין טריפוליטניה לבין האטלס הגבוה שבמרוקו. אבל במוקד כתיבתו משמשת קהילתו מכנאס ״ירושלים דמערבא״ כמיניאטורה היסטורית, בסיפור שמדגים את הזרם המרכזי לא רק של יהודי המגרב, אלא של היצירה הלאומית היהודית בכללה.

גיבורי היצירה הזאת אינם רק של בני העם על מנהגיהם ואמונותיהם אלא גם מנהיגים ומשוררים, רבנים ונגידים שראו את עצמם חלק מן המלאח היהודי והרובע המתחדש. עדות אישית לשפע העצום של חיי שבת ויום טוב, ר״ח וצום, היא שדחפה את המחבר לכתוב את הספר. זהו שילוב נדיר של התרשמויות, חויות שחווה בן שמחון בבית, בשכונה, בבית־הכנסת, ב״זיארה״ יחד עם עיון בספרים בקריאה בחוברות ובקובצי פיוטים הניבו ספר עשיר בתוכנו וקולח בסגנונו היורד לפרטים המלאים של יצירה שהיתה ידועה עד היום רק למעטים.

כשבאים להעריך את תרומתו של בן־שמחון ליצירה העממית היהודית ראוי לציין שזהו חלקו השני של חיבור מקיף נוסף שכתב על ההווי והמסורת של יהודי מרוקו שבמוקדו חיי הבית והמשפחה, על העושר המופלא של מחזור החיים מיום הולדתו של האדם ועד ליום מותו. בשני הכרכים תרם המחבר תרומה גדולה לחקר היצירה העממית שנוצרה בסביבה הברברית והערבית אבל אין לשכוח את תרומתו הגדולה לחקר המנהג היהודי. הוא מעמת את מה ששמע מזקנים וזקנות, ממעשיות ומסיפורי עם ואת מה שראה ברחוב, בבתי העלמין, בככר וב׳תנור׳ עם מה שלמד מפי רבנים ודיינים. הוא כולל באישיותו צירוף נדיר של ירידה לפרטי פרטים מצד אחד, ומצד אחר יכולת לשוזרם לתמונה שלימה וכוללת שנבנתה מתוך עיון וקריאה בספרות חז״ל וספרות ימי הביניים, בדיוואנים ובמחזורים. קרובים לליבו בפרט חכמים ואנשי מעשה מבני דורו במכנאס.

הרישום מן הדברים הוא כל־כך גדול עד שלפנינו סופר שמזדהה כל כך, עם האישים ועם הדמויות עם המעשים ועם השירים שאותם הוא מתאר או שעליהם הוא כותב. יהי רצון שיתקיימו במחבר דברי משורר תהילים ״עוד ינובון בשיבה״ כדי לזכותנו בחיבורים וכתבים נוספים מפרי עטו.

זוכה ר׳ רפאל להימנות על סופרים שכתביהם יוצאים לאור בידי מכון בני יששכר – אוצרות המגרב, שידות רבות לו בפרסום היצירה הרבנית מארצות צפון־אפריקה.

שלום בר־אשר מכללת ליפשיץ

ירושלים כ״ט שבט תשנ״ז

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

הקדמה מאת המחבר

מחזור החיים שהובא בספר ״יהדות מרוקו״ הראשון שהוצאנו, כלל שלוש תחנות עיקריות בחיי האדם והן: לידה, חתונה, מוות, או בקיצור לחי׳ם .

הספר השני המוגש עתה לקורא הנכבד הוא על מחזור השנה ונושא את השם : יהדות המגרב. הוא כולל ארבע תחנות המהוות יחד ״שמח״ה״ ובר״ת: שבתות, מועדים, חגים, הילולות והן מתוארות כאן על־פי המקורות ומלווים במנהגים וטכסים שונים.

בספר השני הזה המוגש לך קורא יקר, כונסו ארבעה־עשר פרקים עם עיטורים ותמונות רבים.

רוב הפרקים שהובאו עתה בספר זה, נתפרסמו בזמנים שונים בבטאון ״במערכה״ ובבימות שונות, וזכו בשעתם להד רב בקרב הקוראים, במיוחד בני הקהילה.

עתה אותם נושאים הורחבו, עובדו מחדש ונוספו עליהם עוד נושאים חדשים, המופיעים כאן לראשונה. החלק השני ״מחזור השנה״ עוסק באספקטים שונים של התרבות היהודית במרוקו וסוקר בהרחבה תוך כדי העלאת מנהגים ואמונות רבים שרווחו בקרב יהודי המגרב.

מפגש העמים, הלשונות, התרבויות והדתות במשך מאות בשנים עם יהודי המגרב ששימש מרכז ומקום למעבר סחורות, אנשים ורעיונות, לא היה יכול להיות נקי מהשפעות זרות וחייב הסתגלות למצבים משתנים.

האמונות והמנהגים שאומצו, עברו ללא כל ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל־סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת ״המימונה״, א־דרמאמי (משחקי המים בשבועות, עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי המגרב: אל עאדא גלבת א־דין״, לאמור: המנהג הכריע את ההלכה, פתגם התואם למאמר התלמוד מנהג מבטל הלכה. (ירושלמי, יבמות, פ״ב, ה״א).

אל תטוש תורת אמן

במסכת פסחים (נו, ע״א) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״ (משלי א, ח).

גם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירוואן, מביא יסוד ויום למנהגים מהפסוק ״אל תטוש תורת אמך״: וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב״ם, כפי שכתב רבי דוד הסבעוני ז׳׳ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבים שנהגו אז במארוקו ועודם נוהגים עד היום:

״אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, וכמו־כן רבינו מימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו בלשון הגר״י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסום הנס שעשה השם ב׳׳ה עמנו באתם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנ״ז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו, וכתב הר"ן ז״ל במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, והחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תרת אמך (משלי א, ח) דת אומתך אל תעזוב, ובקבלת הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה עכ״ל. וסיים הרב הנז׳, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ״ישנו עם אחד״ (אסתר ג, ח) שהלשין המן לאחשורוש ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות, וכן מנהגינו בדר״א (דרע״א) להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם, וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי, וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות, וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוב״ס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים, ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרע״א ודבש, ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא ופולין וכיוצא בזולתן, ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו, ותבשיל עדשים ערב תשעה באב, והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה, ומקום מקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, ומנהגה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש (תהלים סח, כה). כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים הנפש העגומה, וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם או לשמוע זכרם, וכל שכן לזוכרם הם בעצמם, וכל מנהגיהם לא לחינם הוקבעו, עכ׳׳ל״.

המנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים עם ההלכה הכתובה או שיש בהם משום סרך דרכי האמורי, כגון המנהג הנזכר ״בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם״ שגובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת. חכמי מרוקו במאות האחרונות השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם (ראה מים חיים, ח״א סימן רטז) או המנהג ״שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם״. משום שיש בזה סרך דרכי האמורי.

גם הורינו הלכו באותה דרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרא הידועה והנפוצה בקרב יהדות מרוקו: ״עוואדתנא״ היינו מנהגנו – קבלה היא בידינו, או להיפך ״מאיעוואדתנאס״, זה לא מנהגנו – לא קבלה בידינו. פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי המגרב.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהגיהם יש אדנים חזקים. זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש טעם ושורש עמוק, לפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס איתן באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו בהסתמכם על הפסוק ״אל תטוש תורת אמך״.

כיליד העיר מכנאס, בה גדלתי וחונכתי, הדגשתי במיוחד את מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים ומטעמים של קהילות שונות במגרב (אלג׳יריה, תוניסיה, ולוב) ממרוקו, מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד תארודנט ותאפיללת בדרום.

הספר פותח בשלשה נושאים: השבת, ראש החודש ושירת הבקשות שהם כלליים לכל השנה, אחריהם התחלנו בחג הפסח שהוא ראש חודשים לחודשי השנה וסיימנו בחג הפורים שהוא כולו ששון ושמחה ליהודים . הבלטנו את מנהגיו הקיימים בקרב יהודי מרוקו, כפי שהדגשנו גם את הערכים הלאומיים של כל חג ומועד במסורת ישראל.

הבאנו גם מנהגים קדומים מהעבר הרחוק של עדה גדולה זו, והכנסנו בכל הפרקים של הספר, מטעמים מהפולקלור היהודי המרוקאי.

הקו המאפיין את כולם, הוא תיאור ההתפתחות של חגינו ומנהגיהם, במרוצת הזמנים, מראשיתם ועד ימינו. אנו גם נבחן על־פי אותה דרך בה הובאו המנהגים והאמונות שבחלק הראשון, המלווים את היהודי המוגרבי בתחנותיו השונות לאורך מחזור חייו.

הספר פותח צוהר ליוצאי ארץ זו ונועד לקוראים מבני העדה המתחקים אחר שורשיהם{ לכלל הציבור, המתעניינים במקורות יהודיים; לציבור החוקרים והמשכילים, הרוצים להכיר את ההווי והמורשת של פזורה עתיקת יומין זו; לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל¡ לחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי והמורשתי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה

מחבר הספר עוסק זה שנים בפולקלור של יהודי מרוקו, שימש במשך למעלה מעשרים שנים בקול ישראל: כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית.

פרסם מאמרים רבים, בנושאי המנהג והפולקלור של יהודי המגרב, בבימות שונות.

המחבר ע׳׳ה רפאל בן שמחון הי״ו

השבת במרוקו – יהדות המגר – רפאל בן שמחון

השבת במרוקו

וישבומ ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

(בראשית ב, ב)

מאז היות ישראל לעם, עמדה השבת במרכז חייו. קדושתה של השבת האצילה על חייו של כל יהודי עד כדי כך, שגם ימי חול יש להם קשר לשבת ומציינים אותם בשעת התפילה כמו: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן על זה הדרך.

לגבי היהודי המרוקאי, ההכנות לשבת מתחילות עוד מיום רביעי, ואכן בגלל השבת היה יכול לסבול את חייו הקשים, כי השבת היא שהייתה מחזקת אותו ומחדשת את כוחותיו, ולמרות שכל השבוע עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודה מלאה דאגה, עצבות ויגון, הנה באה השבת ובאה גם המנוחה.

גם העני שבעניים ידע שקרובה הישועה לבוא כאשר תבוא השבת ותשבית את כל דאגותיו, תיישר את קומתו ותעשהו שוב ״בן־מלך׳, ואמנם בטחונו בשם, היה כל־כך חזק ומן הראוי לציין שרק הודות למוסדות הקהילתיים שהיו למופת כברוב היישובים, והם דאגו למחסורו של כל דכא ומר־נפש וזקפו את קומתו בעזרה שהגישו לכל אחד ואחד.

נביא כאן כמה סוגי עזרה שהגיש ועד הקהילה של רוב היישובים, לכל נזקק ובמיוחד לתלמידי־חכמים מיעוטי יכולת ולאלמנות.

ה״חילוק״ או ה״פרס״

בימי ד־ה־ו בשבוע, התקיימה ״החלוקה״, משהו דומה לחלוקה שהייתה קיימת בארץ־ישראל בקרב היישוב היהודי הישן לפני קום המדינה. במרוקו היא מכונה בשם ״חילוק״ או ״פרס״. הציבור שנהנה מה״חילוק״ הזה התחלק לשני סוגי מקבלים.

הקבוצה הראשונה של המקבלים כללה בתוכה תלמידי־חכמים שאין ידם משגת ושאין להם הכנסות קבועות, אלמנות ממשפחות מיוחסות ועניים ״בני אבות״ (המיוחסים). לקבוצה זו, היה מגיע שליח מיוחד מטעם ועד הקהילה לבתיהם ביום רביעי בערב או בליל שישי לאחר שהחשיך, ומוסר לידי ראש־המשפחה מתת כסף. כל אחד קיבל לפי כבודו, מעמדו, מצבו המשפחתי וכדומה.

הערת המחבר :  סוג הנזקקים היה מורכב ממשפחות שירדו מנכסיהן, אלמנות ממשפחות מיוחסות. לכל אלה, שליח מיוחד היה מגיע אליהן בלילה ומוסר לידן, סכום מסויים, או תוחב את הכסף מתחת לדלת החדר בו גרה המשפחה המקבלת, מבלי שזו תרגיש.

הקבוצה השנייה כללה אנשים רגילים מהשורה, אנשי ״עמך״, עניים שיכולים וגם רגילים לפנות ולבקש נדבות ברחובות קריה. אנשי קבוצה זו פנו ישר אל פקיד הקהילה אצלו רשומים באופן קבוע והאיש, חילק לכל אחד מהם את קיצבתו השבועית המגיעה לו.

לכיסוי הוצאות ה״חילוק״, נהג ועד הקהילה לגבות תרומות ונדבות מתושבי ה־מללאח במהלך כל השבוע, ונדבה זו נקראת " א-נדבאת דזמעא " או נדבת השבוע. יש לציין שפקיד הקהילה היה בדרך כלל יהודי נשוא פנים ונאמן. ברוב המקרים היה גם איש אמיד.

הערת המחבר :  בעיר מכנאס, גביית התרומות והנדבות מסוג זה הייתה מופקדת בידי גובה מיוחד בשם מוסי (משה) סייג שהיה ממונה מטעם ועד הקהילה, ונהג להסתובב במשך השבוע בשווקים שב־ מללאח, והתרים כל בעלי־החנויות. זאת בנוסף לנדבת החגים.

תמיד

בקהילת מכנאס כמו ברוב קהילות מרוקו, היו קיימות אגודות נשים אשר בכל יום רביעי, בלויית קבוצת גברים מאנשי חברת רשב״י (החברה קדישא), עברו מבית לבית שבשכונה היהודית והכריזו בקולי קולות: ״תמיד״ וואזבו תמיד, היינו: ענו! ותנו תמיד (לזכר עולת התמיד). כל עקרת בית ענתה ברצון והגישה לפונים מנה של קילו קמח נקי או יותר, הכל לפי מתת ידה של הגבירה. את כל הקמח שנאסף מכל השכונה, רוכז במחסן הקהילה וביום חמישי בבוקר חולק למשפחות הנזקקים ומיעוטי יכולת. כל משפחה קיבלה את המנה המגיעה לה, לפי מספר הנפשות שבמשפחה.

לחם אביונים (די רבבי)

ביום שישי לפנות ערב, עוד לפני קבלת שבת, יצאה קבוצה שנייה, ותמיד מאנשי חברת רשב״י, אנשיה עברו בכל מבואות השכונה כשהם מכריזים: ץ\*ו\.צדץ די ץעצדי (ענו ותנו של אלהים) ושוב, כל משפחה נתנה כיכר לחם או יותר לאנשי החברה, הכל לפי המצב המשפחתי. כל הלחם שנאסף חולק באותו ערב לנזקקים, אולם ראשוני המקבלים הם תמיד תלמידי־חכמים, ובמיוחד האלמנות שאינן יכולות להחשף בשכונה כשהן מקבלות לחם. לכל אלה, הקהילה העבירה מספר כיכרות לחם בסתר. שליח מיוחד הביא מתחת ליןגימ$גב־י0*־יי שלו את מנת הלחם המגיעה, כך כל יהודי חסר אמצעים עבר את השבת בכבוד. יש לציין כי אנשי החברה המתנדבים לעבודת קודש זו נשארו בלילי־שבת זמן רב, הם חזרו לבתיהם, עד שגמרו את חלוקת הלחם.

הערת המחבר : לחם אביונים״. בפי יהודי מכנאס־פאס־צפרו והסביבה, הוא נקרא: -וואזבו די רבבי – ורובו חולק בליל שבת ובפי יהודי מראכש, הוא נקרא(לחם השבת) .187 Pierre Flamand pg

מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה-יהדות המגרב- רפאל בן שמחון

הערת המחבר :    הנשים שטיפלו באיסוף הקמח (ה־תמיד), היו בדרך־כלל המיילדות שמילאו תפקידים רבים ובהתנדבות. הן היו גם פעילות בחברת גומלי־חסדים (חברת רשב״י). לצידן היו הגברים, אנשי החברה(חברה קדישא) שעזרו להן. חלוקת התמיד היא מסורת עוד מספרד. ראה: מהרשד״מ, –  רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"םה'רס"ו1506 – ה'ש"ן1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי,יוון. י"ד, סי׳ קס״ב הכותב כי מנהג זה היה קיים גם בקהילות שאלוניקי וקושטא: קהילת צפרו, חלק גי, עמ' 56.

שאריות השמן

מנהג נאה היה קיים מקדמת דנא במרוקו ובמיוחד בעיר הגדולה מראכש שבדרום, שם היו נוהגים החנוונים להחזיק בחנותם פח־ברזל לבן הנקרא ״טאררו״ בערבית המדוברת, בו תקוע משפך.

לתוך הפח הזה נהג כל חנווני להטיף את מעט טיפות השמן הנשארות בכל פעם לאחר שהוריק לכלי של הקונה את מידת השמן.

השמן שהתאסף בדרך זו, טיפין טיפין נשמר בקפדנות ופעם בחודש בערך, עבר המשגיח מטעם גזבר ועד הקהל, אסף את הפחים שבחלקם נתמלאו, במיוחד בעיר מראכש הגדולה בעלת אוכלוסייה של למעלה מעשרת אלפים יהודים. המשגיח ריכז את השמן ואחסן אותו בוועד הקהילה ויום שישי חילק אותו לעניי העיר.

מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה

לאור ההוצאות הרבות שהיו לכל מוסד קהילתי במרוקו, כל ועד קהילה (Le comité) כיסה הוצאותיו באמצעות הטלת מסים שהטיל על מספר מצרכים שונים. לוועד הקהילה של מכנאס היו בנוסף לעזרה שהגיש לנצרכים (חילוק או פרס), היו לו עוד הוצאות נוספות כגון: עזרה כמעין תמיכה בתלמידי חכמים מיעוטי יכולת על־ידי הגדלת סכום החילוק השבועי, עזרה בנישואי בנות יתומות (עזרת נישואין), עזרה בחגים למשפחות הנזקקים וחסרי אמצעים, עזרה לעוברי־אורח והחזרתם לייעדם על־חשבון הקהילה סיעוד ליולדות ולחולים השוכבים על ערש־דווי, בהבאת רופאים ורכישת תרופות (ע״י ביקור חולים). בימינו אנו, האיש שהגיש עזרא לחולים ולזקנים, היה מר נסים חיון ז״ל שמילא תפקיד זה במסירות ונאמנות. נסים חיון ז״ל היה נשיא ביקור חולים במשך ארבעים וחמש שנה. ועד הקהילה של מכנאס כיסא הוצאות אלה או רובן ע״י הטלת מסים ומגביות שערך תמיד לפני החגים פסח וסוכות.

הערת המחבר :  עוברי־אורח היו בדרך־כלל, תלמידי־חכמים נזקקים שעמדו לחתן בן או בת במשפחה והיו זקוקים לעזרה, או עמדו להדפיס איזה חיבור (ספר) שכתבו ובאו לבקש עזרה ותמיכה להוצאת כתביהם. סוג אחר של עוברי־אורח היה מורכב מעניים נודדים שנהגו כל הזמן לתור בארץ, מכפר לכפר, ומעיר לעיר. לסוג זה של עוברי־אורח, היה משגיח מטעם הקהילה, אליו היו פונים והוא היה קונה להם גס כרטיס נסיעה־בחזרה לייעדם.

ראה: תקנות חכמי מכנאס: תקנה ב׳ משנת התקי״ז, היא בעד הגבלת סכום הנדבות לנצרכים הבאים לעיר כדי לדפוק על דלתי הנדיבים.

בינתיים, רוב העוברי־אורח היו מתארחים ב־״אכסניית העניים״ (דאר לעניים) או ״אכסניית האורחים״ –  דאר לוראחים –  אכסנייה זו הייתה קיימת עד ימינו בכניסה ל־מללאח הישן שבמכנאס, והיהודי שטיפל בעוברי־אורח אלה, היה יצחק טפיירו ז״ל, יהודי נאמן ומכובד בעיר.

ההכנסות

נדבת החג

לפני החגים נהגו חברי ועד הקהילה להכין רשימת תורמים, אחר־כך ביקרו ערב ערב בבתי העשירים ובבתי מסחר והטילו על כל אחד לתרום לקופת הקהל סכום כספי שהוועד קבע לתורם, בדרך כלל אף אחד לא היה מסרב, היו שהתנגדו לגובה הסכום שהוטל עליהם ולבסוף כל אחד תרם בשמחה וברצון. סכום התרומה היה תמיד נקבע לפי מעמדו ומצבו של האיש התורם.

כדאי לציין שהנדבה של פסח הייתה תמיד יותר גבוהה מזו של חג הסוכות.

הקדשות

לקהילה היו בתים וחנויות בשכונה היהודית הישנה – ה־מללאח, ואלו היו נכסים שהוקדשו לטובת הקהילה על־ידי אנשים יחידים, על־פי רוב אנשים חשוכי בנים ושלא היו להם יורשים. הבתים היו ברובם תפוסים על־ידי תלמידי־חכמים נזקקים, אלמנות ומשפחות חסרי אמצעים.

הערת המחבר : חלק גדול מבתי מגורים וחנויות ברובע היהודי במכנאס הם ישנים לפני מאות שנים וגם היו רכוש של ״ההקדש״. נכסים אלה היו תפוסים ברובם הגדול על־ידי תלמידי־חכמים ומשפחות מרובות ילדים וחסרי־אמצעים. הם דרו בהם כמעט כל ימי־חייהם מבלי שאיש יוציא אותם מהם. על עניין נכסי־ההקדש תפוסים, ראה: אוצר המכתבים, ח. א. סי׳ רמג.

אצל המוסלמים במרוקו, ההקדש נקרא ״לחבוס״ שם מקביל ל״וואקף״. לפי חוקי האיסלם, ״מאל אל־מוקאטיעין״ (רכוש של חשוכי־בנים), עובר לאוצר בית המלוכה, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו על־ידי מתן שוחד לממונים ולפקידים המטפלים בדבר. ראה: קהילת צפרו, ח. ג, עמי 54.

אוצר המכתבים לברי יוסף משאש זצ"ל חלק א'

רמג

ניסן.

למעלת תפארת ישראל, ראש גולת אריאל, אדמו״ר כמוהר״ר רפאל אנקאווה יחש״ל, בקידה על אפים, אני אומר שלום, שלום.

אור ישראל! מירח תמוז תער״ב לפ״ק, שפכתי את שיחי לפני כסא כבודו בגליוני הארוך, אודות הבית שאנחנו מסתופפים בצלו, כי קם עליו ערער וכו' וכו', והודות לה׳, כי נשתקק המקטרג, ונמסר הדבר לחלוטין ביד טובי העיר, ולא יספו דבר עמי עוד בדבר הזה, והנני שוקט במכוני כמאז, תהלה לאל, ואך עתה, שמעתי מאחורי הפרגוד, כי בקרב ימים יהיה חוזר וניעור, הערעור, ובכן אבקשה מאדוני, למהר יחישה מעשהו אשר כבר התחיל, כאשר הודיעני במכתבו הבהיר, להיות הכל מוכן בידי לעת מצא, ושכמ״ה, ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-מס על הבשר

מס על הבשר%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f

הכנסה קבועה לקופת הקהילה, הייתה הגאבילא La Gabelie  או סיג׳א – Ciza

זהו מס על הבשר שהיה מוטל על שחיטת בהמות. מס עזר הבשר ידוע עוד בספרד. הקצב היהודי שילם את המס הזה לוועד הקהילה וחזר וגבה אותו מן הצרכן היהודי. במכנאס היה יהודי מכובד בשם שלום אוחנה שישב תמיד בבית המטבחיים ופיקח על כל מערכת החשבונות ורישום כל כמות בשר שיצאה         מבית המטבחיים.

[1]           עזר הבשר הוא מס ידוע עוד מספרד תחת השם ״סיג׳א״ (Ciza) או גאבילא, –  Alcavala או בצרפתית: la gabelle . ראה: כרם חמר, תקנה עח;אוצר המכתבים ח. ב, עמי קלג;נשמת חיים, עמי קפו. על מהומה רבה שקמה במכנאס בקשר לגאבילא; ראה : תקנת חכמי מכנאס, תקנה נו, בעניו מס הבשר לטובת העניים במכנאס. ראה גם תקנה ע, משנת התרפ״ז בעד העלאת מס הבשר למימון בנין תלמוד תורה והוצאות הפעלתו.

מס על היין

הכנסה נוספת וקבועה לוועד הקהילה היא המס על היין. הסוחרים היהודים שילמו לוועד הקהילה סכום מסויים על כל ליטר יין שנרכש וחזרו וגבו אותו בחזרה מן הצרכן היהודי. זה היה בעצם מין מס ערך מוסף שנגבה מן הצרכן היהודי ב־ מללאח .

במכנאס, זכורים לכולנו שלושה ספקי יין גדולים לאוכלוסיה היהודית בעיר והם: דוד טולידאנו, סידי משאש ושלמה דרעי. ברבאט: משה בללחסן. בפאס: היה חיים קדוש. בקזאבלנקא היו הרבה ספקים ואחדים מהם שהכרתי אישית היו אליהו קארוצ׳י, יעקב לכרייף ועוד.

ההכנות והקניות לשבת

בימי חמישי ושישי, השוק של ה־מללאח הומה בבני אדם. הערבים מכפרי הסביבה ממלאים את השוק במרכולתם. פה ערביה עם עופות, שם ערבי זקן עם סלי ביצים, לא הרחק ממנו עוד ערבי שהביא פירות מבוסתנו, וכולם מכריזים וכולם צועקים עד כי אין אפשרות להבין או לשמוע, ובתוך ההמולה הזאת, מופיע סוף־סוף מוכר הדגים המוכר לכל תושבי השכונה, ושכולם חיכו לו מהבוקר השכם, והנה הוא מגיע וטעון סלי דגים טריים, דגי ״בורי״ או דגי ״כ׳ניפרא״ וכל היהודים מתנפלים על המציאה כמוצא שלל־רב. כל אחד חוטף, כל אחד מנסה לבחור לו את הדג הטוב ביותר. לא הרחק משוק ״אל־כ׳דדארין׳ (שוק הירקות), נמצא שוק הקצבים או ״אל־גזזארין״, לשם הגישה מאוד קשה בגלל המספר הרב של הלקוחות הצרים על חנותו של כל קצב, כי לכבוד שבת, כל אחד קונה יותר: זה מזמין בשר מיוחד ל״טאזין דל־כפ׳תא״ (כופתאות בשר), זה לוקח ״רגל קרושה״ (רגל הפרה בשביל החמין), זה עומד על־יד המנקר וזה שוחט עוף אצל החכם השוחט.

מתן בסתר

ובתוך ההמולה הזאת, רואים יהודים המחפשים נצרכים נסתרים ומבלי שאלה ירגישו, תוחבים לידיהם או לכיסם סכום כסף ונעלמים לפני שירגישו בהם. ברוב המקרים, תפקיד חלוקת כסף בסתר לנזקקים, הופקד תמיד בידי יהודים אמונים וישרי דרך אשר הכירו כל נצרך. הם היו כעין פרנסים, חילקו לכל נזקק מבלי שידע ממי הוא מקבל, כך למרות שהיהודי העני היה עמל ויגע כל השבוע, משעבד את עצמו מבלי לדעת עד היכן, הנה באה השבת ועימה באה המנוחה והשכיחה לו את כל צרותיו ודאגותיו.

השבת במרוקו – רפאל בן שמחון

אליהו הנביא מחלק את ה׳פרס״%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f

מרת אימי ע״ה, אשה אלמנה הייתה ובתו של רב גדול ר׳ רפאל אלבאז זצ׳׳ל ממכנאס, אך ברוב תמימותה האמינה בלבב שלם וללא כל צל של ספק כי אליהו פוקד את ביתה בכל ליל־שישי ומביא לה סכום כסף בעד הקניות לצרכי־ שבת.

אני כתינוק של בית רבן, האמנתי לכל דבריה וסיפוריה, וכאשר הייתי מבקש ממנה לקנות לי דבר־מה טעים לשבת, הייתה עונה כהרגלה: בני! אני מחכה לאליהו שיביא לי את ה״פרס (ההקצבה השבועית) ואקנה לך מה שאתה חפץ. כאמור, כילד קטן האמנתי בכל לב וגם היא לא אכזבה אותי אף פעם, זה נמשך עד שבגרתי במקצת והתחלתי להבין את החיים, ואז התברר לי שכל ליל שישי היה מגיע אלינו בחשיכה, אדם עלום שלא ראינו אותו אף פעם, היה תוחב מתחת לדלת החדר הקטן בו גרנו, שטר של עשרה פרנקים צרפתיים של הימים ההם ומסתלק גם־כן בחשיכה. הוא הופיע כנראה לפני או אחרי חצות.

כאשר מרת אימי הייתה קמה בבוקר הייתה מוצאת את השטר האדום של 10 פר׳׳צר, מרימה אותו מעל הריצפה, מודה לאל שלא שכח אותה וכמובן גם לאליהו שלא מאחר אף פעם, ומוסיפה: שבח לאל! שבח לאל! יש במה לעשות את השבת. את האיש הנסתר והעלום־שם לא ראינוהו בחיים, כי היה מגיע מאוחר מדי אחרי שעלינו על יצוענו, אבל אימי, לא הייתה זקוקה לשאול מיהו ומהו, גם לא היה לה צורך לדעת פרטים, הרי אליהו זכור לטוב בא תמיד בסתר, ולא שאלה יותר עליו. כך חייתה במשך כל שנות חייה.

כשהגעתי לגיל עשר או אולי יותר, הבנתי שזה אחד מעלומי־שם, מהנותנים בסתר, לא רציתי לאכזב אותה ולספר לה שיש יהודים בשכונה שפוקדים את העניים והאלמנות, מגיעים בלילה לפני חצות, תוחבים תחת כל דלת של עני או של אלמנה מנת כסף כעזרה לשבת, אבל אם הייתי מגלה לה את האמת, לא הייתה מאמינה לי ואולי הייתה כועסת עלי, וכך חייתה חייה עד יומה האחרון באמונה התמימה הזאת, וכך גם המשיכו הרבה יהודים טובים לדאוג לאחיהם היתומים והאלמנות.

ההכנות בבית לשבתקנדיל-נר של שבת

יום שישי הוא יום מפרך לבעל־הבית בגלל הקניות הרבות לשבת, והוא עוד יותר מפרך לעקרת־הבית אשר עליה לקום ביום שישי לפני עלות השחר כדי להספיק את כל ההכנות, והן רבות: להכין את הלחם לשבת, לישת הבצק לבדה גוזלת ממנה זמן יקר, לכן בלילות החורף ובמיוחד בלילות שישי, נהגו ה-טרארחא  (שוליות נחתום) לעבור בשעה שלוש לפנות בוקר, בשכונה היהודית ולהעיר את עקרות־הבית לקום ללוש את הבצק בהכריזם " ווא קוצו תעזנו ראה לפרראן חמי (קומו־נא ללוש את הבצק, התנור כבר חם (דלוק) והנשים קמו מיד, הכינו את הלחם, משחו אותו במי סוכר, שכידוע היהודים לא קנו הלחם ממאפיות הגויים משום שהללו אינם מפרישים חלה בשעת הלישה. אחר־כך הלחם סודר על לוח עץ " לוסלא " ונמסר ל־״טרראח״ (שוליית נחתום) העובד אצל בעל התנור הציבורי.                                                            

הערות המחבר : לכל משפחה בשכונה היהודית, היה לה לוח מיוחד מעץ ״לוסלא״ מסומן ועליו, המשפחה הניחה את כיכרות הלחם וסידרה אותם, כדי למנוע עירבוב לחם בלחם של משפחה אחרת.

גם בערב־שבת היה בא ולוקח את קדרת ה״חמין׳ לתנור וביום שבת בצהרים, היה מחזירה למשפחה כשהיא חמה ורותחת מחום.

שוליות נחתום אלה היו נערים בני עשר או שתים־ עשרה בערך, תפקידם היה להסתובב בשכונה היהודית, לאסוף את בצקם של היהודים, להביא אותו לתנור הציבורי, ואחרי אפייתו, להחזירו לעקרת־הבית. בתמורה הם קיבלו מכל משפחה ״אל־כסרא״ כמעין תשלום בצורת פרוסת לחם ולפעמים בתוספת שאריות מאיזה תבשיל שנשאר מיום קודם.

ביום שישי בצהרים מגיעות ההכנות לשיאן: כי מלבד הכנת התבשילים הרבים יש עוד שטיפת הבית, מירוק הכלים, הצעת המיטות ועריכת השולחנות, ובינתיים יוצא האב עם ילדיו להתרחץ בבית המרחץ שבעיר. כך היהודי קיים את שבתו כמאמר חז״ל: לעולם ישכים אדם להוצאות שבת. (שבת קיז, ע״ב).

תקיעת שופר

עוד לפני שקיעת החמה, נהג היהודי הזקן " כ'איי מימון " המוכר לכל יוצאי ה־מללאח של העיר מכנאס, ושופרו בידו ותקע בו בכל נימי כוחו בכניסה של כל מבוא ומבוא של ה־ מללאח, זאת כדי להזהיר ולהורות על הפסקת המלאכה והמסחר ונעילת החנויות ואחרי כל תקיעה הכריז בצורה רשמית וחגיגית: ׳׳כ׳וואננא! ראה׳ דכ׳ל סבת״ – ״אחינו! השבת כבר נכנסה״. אחרי הזקן צעד תמיד רב העיר (בימינו אנו זה היה ר׳ברוך טולידאנו רבה הראשי של העיר מכנאס).

[1]  במכנאס היה זקן אחד מוכר לכל בני העיר, בשם מימון בן הרוש והוא היה ״התוקע״ הרשמי ביום שישי לפני קבלת שבת, אולם בני־העיר קראו־לו ״כ׳אי־מימון״(שם חיבה־האח־מימון). גם אשתו הייתה אשת־חיל בשם: רחל אילוז, אשר הקדישה את מיטב שנות חייה לעזרה לזולת. בספר התקנות של חכמי מכנאס, ישנה תקנה סד(ד) על סגירת חנויות המללאח בערב שבת בעת ירידת הנס. כנראה היה נס(דגל) במקום שהיה אפשר לראות והיו מורידים אותו ערב שבת בשעה עשירית כדי להודיע שהגיע זמן סגירת החנויות. ראה גם תקנה עב(ו) על סגירת החנויות בערב שבת.

          הרב ברוך טולידאנו ז״ל היה אב בית־דין במכנאס במשך שנים רבות, אחד מבני שושלת חכמים מפוארים המתייחסים לגירוש קסטילייא. הרב טולידאנו היה פטרונם של הרבה יתומים עניים ויהודי הכפרים מאיזורי האטלאס חבים לו הרבה, בזכותו רבים מהם הצליחו והגיעו למעמד של רבנים ומורי הלכה, חלק גדול מהם ממלא היום תפקידי רבנים בארץ ובחו״ל. ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל זכה לעלות לארץ, התיישב בבני־ברק, ושם הייתה מנוחתו כבוד בשנת תשל״ג(1973). על הרב הזה, עיין: ״ביקוד החמה״.

הרב זירז את האנשים לנעול את חנויותיהם, במיוחד הספרים ולפעמים גם החייטים ודחף בהם לסגור כי בדרך כלל הם היו תמיד מאחרים לנעול את חנויותיהם, הוא היה פוקד עליהם להפסיק מיד את מלאכתם ולסגור מיד את עסקיהם, אחרת הם יהיו צפויים לקנס כספי ואולי גם ליותר מזה.

באי ג׳רבה נהג התוקע הממונה, לתקוע: ״תשר״ת, תש״ת, תר״ת״ כשהוא עומד במקום גבוה בטבור העיר.

השבת במרוקו – רפאל בן-שמחון

הדלקת הנרותיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

הדלקת נר בשבת היא חובה, וצריך להדליק לפני שקיעת החמה, ומאחר והנשים מצוות עליזה יותר מהאנשים, לכן נשות יהודי מרוקו נזהרו מאוד בהדלקתן. הן העדיפו להשתמש בשמן זית במקום נרות שעוה (חלב) ורובן השתמשו .ב־קנדיל (מנורת זיכרון לבית ולבית־כנסת). מנורת שמן זו עשוייה מפח לבן ואצל העשירים מפליז. ל־״קנדיל״ הזה יש שתי ״קומות״ בהן שופכים שמן. בשורה התחתונה יש שני כנים או פיות, בהם שמים הפתילות, ובשורה העליונה ארבע כנים או פיות. בסך הכל – שש פתילות, הרומזים על ״ששת ימים תעבוד״ (שמות כ, ח).

הפמוט – אל חסכא

נוסף ל־״קנדיל״, הניחו שני פמוטי נחושת על שולחן השבת בהם תקועים נרות דולקים, אבל ברכת הנרות, הייתה דווקא על ה־״קנדיל״ . כל עקרת־בית הכינה לה במשך השבוע פתילות מחתיכות בדים ישנים או מסיבי קנבוס, ובשומעה את תקיעת השופר, עזבה את הכל, ניגשה ל־״קנדיל״, בירכה והדליקה. שני הפמוטים שהדליקה, הם כנגד שמור וזכור. אחר־כך התפללה בעדה ובעד בני הבית בתקוה לזכות בפרי בטן ובבנים זכרים, כן התפללה על בעלה, בבריאות ובפרנסה טובה, והכל בערבית־יהודית.

ביקור בבית־ ההיים. ( זייארא )

יהודי מרוקו רגילים לעלות לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת ומדליקים נרות על־קברי יקיריהם ואחר־כך עושים השכבה וממשיכים לעבר קברות הצדיקים ומשטתחים ומדליקים. כמו־כן, יש נוהג לערוך סעודות על־יד קברות הקדושים ביום שישי לפני קבלת שבת, זאת כאשר מישהו נתרפא מחוליו, או אשה שהתקשתה ללדת ויצאה בשלום וכדומה.

בואי כלה

לאחר גמר ההכנות לשבת, טבילה במקווה והדלקת נרות, מתיישבים ולוגמים תה עם נענע, וגם מברכים על משהו. סעודה זו נקראת ״בואי כלה״. יש המייחסים את ״הלגימה״ בסוד, שכאילו התפייסות הזוג, משום שבמשך השבוע היו הכנות רבות לשבת ושבמהלכן, בעל־הבית כעס אולי על רעייתו, ומחשש שחס וחלילה יבואו לידי חילול שבת כאשר ישארו שניהם כועסים, לכן באה סעודת ״בואי כלה״ כעין התפייסות לפני השבת ובתוספת של הפיוט ״בואי כלה״.

בואי כלה, בואי כלה, לקראת שבת בשיר ותהילה,

בשבע ברכות אסדר תפילה, כחתן יוצא לקראת כלתו.

תפילת קבלת שבת

עם שמיעת תקיעת השופר וכבר הגברים רצים עם ילדיהם לבית הכנסת. ״שיר השירים״ נאמרת בנעימה יפה ומיוחדת, והילדים נוטלים חלק בקריאתה, כאשר כל אחד מסדר קטע ממנה להנאת הוריו וקרוביו. גם לפיוט לכה דודי יש נעימה ולחן מיוחדים וקבועים, ואם קורא ותפילת ערבית של שבת נערכת בבית האבלים, עקב פטירת אחד מבני המשפחה, אזי כל המנגינות משתנות למנגינה מיוחדת התואמת לאבילות. גם הפיוט יגדל אלהים חי משנים את מנגינתו. בסיום תפילת ערבית הילדים והצעירים ניגשים למבוגרים ומנשקים את ידם, אבל קודם, מנשקים את ידי ההורים. כמו כן, כל קהל המתפללים ניגש לזקנים ולרב בית הכנסת, מנשקים את ידם לאות כבוד ולאות ״שבת־שלום״ כדי לקבל את ברכתם והתשובה מפי הרבנים. שבת־שלום ומבורך, בני!

אורח לשבת

ברוב קהילות ישראל, נהגו שבליל שבת לא הסבו לשולחן עד שהביאו עימם אורח לשבת. במכנאס היו משפחות שהיה להם עני קבוע בשבתות ובמועדים ואם אותו אורח קבוע היה נעדר ולא בא מסיבה כלשהי, בעל־הבית היה יוצא בעצמו וניגש לבית־התמחוי שבשכונה והנקראת ״דאר לוראחים״ (בית האורחים) או " דאר לעניים "  (אכסניית העניים), ומביא משם אורח בתשלום כדי שיואיל לעבור עימו את השבת משום שכבוד גדול הוא לבעל־ הבית בבואו הביתה ואורח עימו. אומרים כי יחד עם האורח הנראה לעין, מלווים אותו עוד שני אורחים בלתי־נראים לעין והם שני מלאכי השרת או מלאכי עליון, ההולכים לפניו ותופסים מקומם ליד שולחן השבת.

הערת המחבר :  במכנאס הייתה משפחת אליהו אזראד ז״ל הנכבדה, נוהגת להסב תמיד לשולחנה אורח, הן בשבתות והן בחגים וזה היה אצלה חוק בל־יעבור, ומספרים שפעם בליל שבת אחת, המשפחה לא הצליחה להשיג אורח, ראש המשפחה שלח את אחד הבנים לחפש בבית התמחוי של העיר ולהביא מישהו משם. באותו לילה ירדו גשמי־זעף והבן חזר אחרי כשעה מבלי למצוא אורח. ראש המשפחה דאז ר׳ יעקב אזראד, איש שוע ונשוא־פנים, יצא הוא בעצמו והלך ישר ל״בית האורחים״ דאר לעניים,, בית שבו מתארחים העניים הבאים לעיר וחיכה שם עד שהגיע אחד העניים, ר׳ יעקב הבטיח לו סכום נכבד אם ירצה ויואיל לבוא עימו לסעודת ליל שבת, וכך היה. יהודי נוסף, מאוד נכבד, היה גם־כן במכנאס, וקיים כל ימי־חייו את מצוות הכנסת אורחים, ולא ישב אף פעם לסעודה מבלי להסב לשולחנו עני־אורה. זה היה הגביר דוד סודרי ז׳׳ל. עוד יהודי צדיק שנהג במשך כל ימי חייו להסב לשולחנו אורחים עניים, בשבתות ובחגים, הוא ר׳ דוד טולידאנו ז״ל, אם כי מצבו הכלכלי היה רחוק מלהיות טוב, עם כל־זה אירח בביתו יתומים ואלמנות חסרי אמצעים.

סעודת ליל השבת

שלוש סעודות חייב היהודי לקיים בשבת והשלוש הן לכבוד שלושת האבות. הסעודה החשובה מכולן היא סעודת ליל השבת, על־כן חשיבות מיוחדת ניתנה לסעודה זו, כאשר כל בני הבית מסובים סביב שולחן ערוך וסועדים את הארוחה ביחד ובמקרים רבים גם אורח מבחוץ משתתף. סעודה זאת היא מאוד חשובה כי בה מתקדשת השבת.

שלום עליבם, אשת חיל, בר־יוחאי ואזמר בשבחין נאמרים בצוותא ובקול רם מפי כל בני הבית ומיד אחר־כך, הקידוש, אחריו ברכה על הבשמים, (נענע או ריחן), ברכות על הפירות וכן על פרי האדמה, כל זה כדי להשלים מאה ברכות, החייב אדם בשבת, נוטלים ידיים ושוב שרים ביחד את הפזמון ״למבצע על ריפתא״ לפני ברכת ״המוציא״. זה היה משרה הארה והתרוממות רוח על כל בני הבית. הבית עצמו, כולו אומר שבת, התמונה נהדרת ומלאה יותר, כאשר כל המשפחה השתתפה בזמירות שבת, להן הוקדש זמן נכבד בסעודה.

בכלל בליל השבת היה בוקע מכל בית יהודי זמר־פיוטים שחוברו על־ידי משוררי הדורות, ואם היו ימי חורף, רוב המשפחות קמות באשמורת הלילה ונהרו לבתי חברים או לבתי־הכנסת לזמר ולפייט עד אור הבוקר. משפחות רבות נהגו לקרוא את שמונה פרקי ״משנת שבת״ (יציאות השבת) לפני הארוחה, ויש שהשאירו את זה לאחר הסעודה.

מאכלי ליל שבת – אכילת דגים בשבת – יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

מאכלי ליל שבתיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אכילת דגים בשבת

מנהג אכילת דגים בסעודת ליל שבת קיים אצל היהודים בעולם עוד מימי קדם. כל יהודי חייב לאכול דגים בסעודת שבת, דעל־פי הסוד, רוב הצדיקים נשמתם מגולגלת בדגים, כי במיתת הצדיקים נאמר ״אסיפה״ ובדגי הים נאמרה גס־כן ״אסיפה״ ועל־ידי אכילת דגים בשבת, יוכל לתקן נשמתם. ראה: בית מנוחה, עמי 128 ; נשמת חיים, עמי קנג; מיס חיים, סימן קי׳. ״תבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין״ (שבת, קי״ח־ב) הם העונג הראשוני בשבת לפי התלמוד.

היהודי המרוקאי חיזר אף הוא אחרי דגים גדולים לשבת. דג מיוחד בשם אסאביל בערבית־יהודית ובצרפתית- L'alose, היה הדג המבוקש והטעים ביותר. הדג הזה מבכר בפורים, בתחילת חודש אדר ונשאר עד אחרי פסח. דג זה שמשקלו הגיע לפעמים עד חמישה ק״ג ויותר, עלה תמיד על שולחנם של העשירים ושל כל יהודי ״מוקיר שבת״. גם היה מנהג, שכל ארוס שלח לארוסתו בתוך ״משלוח מנות״ של פורים, גם דג ה־סאביל. אנשים מיעוטי יכולת שלא היה לאל־ידם לקנות דג שלם, קנוהו בשותפות עם אחרים וחילקוהו ביניהם, וכל זה היה לכבוד השבת.

בגמר עונת ה־סאביל הופיע סוג אחר של דג שהיה לא פחות טעים מקודמו, אך פחות גדול ממנו. דג זה נקרא לחות דע כ'ניפרא – הדג של כניפרא (Kenifra), שם של עיירה בתחילת האטלאס, משם היו צדים אותו מאחד הנהרות הגדולים ומביאים אותו העירה, אולם המשפחות העניות ביותר הסתפקו גם בדגים קטנים ולפעמים העדיפו אותם על־פני הדגים הגדולים, אולי משום שיכלו לתת לכל אחד מבני המשפחה, דג אחד קטן וגם שלם, או אולי משום ש״דגים קטנים מברין גופו של אדם״ (ברכות, מ, ע״א). את הדגים בישלו עם הרבה פילפלים אדומים ויבשים, חומוס, שומים ופפריקה אדומה, כך יצאו דגים חריפים ומאוד טעימים.

אצל יהודי תוניסיה, דווקא הדגים לא יעלו על שולחנם בסעודת ליל שבת ואפילו כמנה שנייה, במקומם יסעדו את ליבם במאכל ה״כוסכוס״ שהוא בשבילם המאכל העיקרי של ליל שבת, עם תוספת של מרק וקציצות, בשר וירקות מבושלים.

את הדגים יועידו לסעודה שלישית, כך מקיימים הם את מצוות אכילת ״בשר ודגים״ בשבת (ילקוט מנהגים 504).

יהודי לוב השכנה לתוניסיה לא יוותרו גם הם על ה״כוסכוס״ החביב עליהם, אבל הם יתחילו כמנה ראשונה בתבשיל של דגים עם בצל, פלפל, שום ורסק עגבניות, זהו מאכל חריף ונקרא ״חראימי״ (שם 374).

מרק השבת

אחרי אכילת הדגים בתיאבון ואמירת הזמירות, הגישה עקרת־הבית את מרק השבת כשהוא כמעט רותח מחום וזה בעונת החורף. למרק הזה היא הוסיפה כופתאות בשר או עוף, אולם על שולחנם של העשירים עלה מרק מסוג אחר, מרק מיוחד ומאוד טעים " מרק טפ'אייא " . זהו מרק עוף עם ביצים טרופות, שקדים ותבלינים ריחניים. אומרים שמרק זה מרחיק כל מיני מזיקין ומרעיף בישין וגם מעודד וממריץ .

אטריות

בימות הקיץ, לא הגישה עקרת־הבית את המרק כרגיל, אלא תבשיל קל ומאוד טעים ״אל־פדאווס״ – אטריות מבושלות במרק עוף והרבה תבלינים. גם פה בארץ, ממשיכים יהודי המגרב במנהג זה. יש משפחות שמשתמשות באטריות עבות, ויש המעדיפות דקות וגם מעדיפות להכין אותן בעצמם (עבודת־יד).

השתייה

סעודת שבת ללא שתייה, איננה סעודה שלמה כדת וכדין, לכן השתייה באמצע הסעודה וגם לאחריה, היא חלק מעונג שבת וגם משורר התקופה הדגיש זאת באחד משיריו שחיבר לכבוד השבת:

ונזמן לך שלוש סעודות/ מבשר דגים ובשר עגלות/ עם סוד היין כי טוב לתודות/וקנה לך פירות מכל מעדנים.

כל בעלת־בית טרחה לכבוד שבת, בישלה והגישה לבעלה שולחן שבת עם ״נשמה יתרה״ וכך התקיים בהם הכתוב: וקראת לשבת ענג״ (ישעיה נח, יג).

זמירות לליל שבת

הפיוטים של שבת מעבירים את היהודי המוגרבי לעולם נשגב ומרומם, כי בשבת הוא מרגיש שהנשמה היתרה מוסיפה לו כוח רב, והוא מגלה אז היופי שבפיוט והטעם של השבת הקדושה, ואשר בה הוא נח וחוגג את יום שבתו בהתרוממות רוח, אחרי שבוע של צער הפרנסה. גם זיו נרות השבת שניצנץ מכל חדרי השכנים שבבית, הוסיף הארה מיוחדת, זאת בנוסף לתבשילי השבת הטעימים והמגוונים, במיוחד דג ה־סאביל והמרק הטוב של ליל שבת. פייטני הדורות הטיבו לתאר את האטמוספירה הזו בשירים מיוחדים, בהם מנו והזכירו את סוגי מאכלי השבת, מספר הסעודות, הנשמה היתרה, ומבלי לשכוח גם את לימוד התורה. לפנינו כמה בתים מתוך אחד משיריו הרבים של ר' דוד בן חסין על השבת:

אכול סעודות שלושה, בחשיקה בחפיצה, כי כן ציוה רם ונישא

שוכן עד לכבד שבת:

התענג אכול ושבע, על שולחן רגליים ארבע, ותורתך עשה קבע,

מידי שבת בשבת: רב אוכל סלתות, יינות, בשר שמן ומגדנות, לך יהיו מזומנות,

מידי שבת בשבת:

ועל השולחן יערוך לחם משנה, לכבוד יוצרך, זכר למן על-כן

ברך ה׳ את יום השבת:

 נשמה זכה וברה טהורה, יום זה באדם מאירה, מתנה טובה יקרה,

כי קודש היא, ושמה שבת:

נאים יהיו מהוגנים, בגדיך יהיו מלובנים, לטובה יהיו משונים

מבגדי חול בגדי שבת:

חובה היא לקרות בתורה, שבעה אנשים של שורה ומפטיר יאמר את

ההפטרה, מעין פרשה של שבת:

(תהלה לדוד, דף עמי יד/ב)

כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאס-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

כיבוי אורות החשמל בשבת, במכנאסיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

אף כי יהדות העיר מכנאס הייתה ברובה נמנית על שומרי מסורת ומצוות, וגם נקראה בפי ההמון ״עיר של חכמים וסופרים״, אף על־פי־כן, לא נעדרו ממנה גם מנהגים שלא היו לרוחם של רבניה ופרנסיה. אחד המנהגים המוזרים שהיה במכנאס ובעוד קהילות נוספות במרוקו, הוא מנהג ״כיבוי החשמל בשבת״ על ידי גוי (אמירה לגוי).

בליל שבת אחרי שהיהודי המרוקאי קיים את מצוות אכילת דגים וכל הסעודה כהלכתה, מילא את חובתו לבוראו בתפילות, שירים וזמירות שבקעו גם מכל בית יהודי, עלה אחר־כך על יצועו לתענוג האחרון־השינה, לקיים: שינה בשבת תענוג , אולם לפני כן, יש לכבות את האורות, ומאחר וזה אסור, אז גם כאן לא נעדר מקומם של אילוצים לקרוא לגוי לכבות את האורות. (שעון חשמל לא היה אז בשנות השלושים והארבעים).

בלילות שבת, הסתובבו ב־מללאח, עשרות נערים ערביים ייכאץ" טרארחא " (שוליות נחתום) והכריזו בקולי־קולות בכל רחוב ובכל מבוא: " אדפיוו א-דאוו א-רומי " (כעין הצעה ליהודים לכבות להם את החשמל). כל יהודי שנזקק לשירותיו של הטרראח קרא לו, הכניסו לביתו, וזה כיבא את האורות שבבית. בתמורה, קיבל הגוי פרוסת לחם או שיורי אוכל שנשארו. מאחר וה־טרארחא (בריבוי) האלו היו זאטוטים קטנים בני עשר בערך, לכן ברוב המקרים, על מנת שילד כזה יגיע למונה החשמל שהיה די גבוה, היה צורך להרים אותו מעלה מעלה עד המונה. גם את ״הטובה״ הזאת עשה אותה היהודי עם הגוי וברצון. מאידך רואים אנו הסתירה־כיבוי אורות (חילול שבת) אחרי קיום מצוות סעודת השבת כהלכתה, וכאן אפשר לומר שזה מצביע דווקא על כוחה של מסורת והשתרשותה בקרב היהודי המרוקאי. קשה אם כן להגדיר את היהודי המוגרבי כאיש חילוני וגם קשה להגדירו כדתי מובהק (חרדי), שכן כולם היו דתיים מסורתיים, סובלנים ולא מחמירים, והמקרה דנן מעיד ומאשר זאת.

אף על־פי־כן, הרבנים עשו רבות למניעת ״ההתבוללות הזאת״ שהתחילה בזמנו, להגיע לשכונה היהודית ועשו כל שביכולתם על־מנת שהנוער לא יעבור את ״הקווים האדומים״ ואין פלא שעד היום מצוי ציבור יהודי כה דבק במסורת אבות ובאותו הזמן גם סובלני בענייני הדת, כייהודי המגרב, וזוהי אחת התופעות המעניינות ביותר המצוייה ביהדות המגרב, היא המסורת אשר היא חלק אינטגראלי מחיי יומיום של היהודי המוגרבי, הוא סופג אותה בבית, או בבית־הכנסת, מיום בואו לעולם ועד יומו האחרון והיא כה שורשית אצלו, עד כי אין הוא חושש מעירעור מעמדה על־ידי הליכה בגלוי־ראש, או כיבוי חשמל בשבת על־ידי אמירה לגוי. עם זאת, יש להדגיש שהיהודי המרוקאי, גם החופשי ביותר בדעותיו ובאורח חיים שלו, לא יוותר על ערכים דתיים מקודשים כמו השבת, החגים וכן הטכסים הדתיים המשפחתיים למיניהם, גם הצעירים הזונחים לפעמים ערכים אלה חוזרים אליהם אחרי טעיה של תקופת מה, ורואים את זה היום גם בארץ.

מיחם המים של השבת

כל עקרת־בית נהגה להכין לה לפני קבלת השבת, מיחם מלא מים רותחים, אשר שימשו להכנת התה בשבת ומהם גם הוסיפה לתבשילים הרבים המונחים על הכירה " א-נאפאך "  כשאלה התחילו להתייבש על האש. גם כאן התחילו פרצות בחומת הדת. עקרות הבית שלא הספיקו להכין את מיחם המים של שבת, החלו לשלוח את ילדיהם לתנור הציבורי שבשכונה " אל פרראן "  והמנוהל על־ידי גוי, ותמורת פרוסת לחם או חתיכת סוכר, סיפק הגוי הממונה במקום, מים חמים לכל דורש. . . ושוב הרבנים התחילו להתריע באגרות שהיו נשלחות בשבתות לכל בתי־כנסת, אך כאשר המצב החמיר והאנשים לא נרתעו, פנו ראשי הקהל לראש הרבנים בעיר, במכתב בו נתבקש ליתן את דעתו על נושא זה הקשור בחילול השבת ועל עוד דברים אשר שומעם לא הגיע אליו:

מפי השמועה למדנו, שיש הרבה הדיוטות, שמביאים בכל שבת בבוקר ובערב, מים חמין מהתנורים, שבשלו הגוים בשבת רק בשביל ישראל, כי אין ברחובותינו רק ישראל, ואין זר אתנו, גם משלמים בעדם, יש חתיכות סוקאר, ויש חתיכות פת, ויש בורים שמשלמים להם כסף מלא, ובכל אופן אסור.

תפילת שחרית של שבת

בשבת בבוקר, משכים ראש המשפחה לקום ראשון במידה ולא השכים קום ל״בקשות ליל שבת״ (אם זה חורף), מעיר את בני הבית ולאחר ששותים קפה או תה עם נענע, יוצא הוא עם בניו לבית הכנסת. גם השכונה היהודית הומה כולה. האנשים נחפזים ללכת עם ילדיהם לתפילת שחרית.

בית־כנסת מלא מתפללים ורגש של קדושה תוסס בקרבם, ממש הכל חגיגי. ביום השבת גם העני שבעניים לובש צורה אחרת, צורה חגיגית וכאילו פנים חדשות, נשמה יתרה נכנסת בכל אחד מהם ומשפיעה עליהם מקדושתה. ליד כל הורה יושבים בניו הקטנים. אין משפחה שאין בה שמונה ותשע נפשות כן־ירבו, ומה יפה ונחמד לראות כרובים קטנים אלו ליד כל הורה, כשבידיהם סידורי תפילה וכולם יודעים להתפלל. תפילת השבת היא כולה חגיגית ונאמרת בניחותא. קטעים רבים ממנה נאמרים בצוותא ובלחנים מיוחדים כמו: הודו להיקראו בשמו, ה' מלך, ברוך שאמר, שירת הים, היוצר והקדושה , כל אלו נאמרים בהטעמה ובלחן מיוחדים. אם יש שמחה בבית־ הכנסת: ברית מילה, בר מצווה, או חתונה, מפסיקים לפני ״ברוך שאמר״ והפייטן מנעים את התפילה והאוירה בשירי קודש מיוחדים לכל מאורע. לפני שקמים ל׳׳ברוך שאמר״ כל הקהל שר בצוותא את הפיוט ״יגדל אלהים חי״ אחר־כך אחד המתפללים הממלא תפקיד של ״מסדר״, הוא מסדר את רוב קטעי התפילה, במיוחד הזמירות והיוצר.

יהדות המגרב-מסורות ומנהגים במחזור השנה-רפאל בן שמחון

נשיאת כפיםיהדות המגרב-רפאל בן שמחון

במרוקו הכהנים הנושאים את כפיהם, הן בימי חול והן בשבתות וימים טובים, חייבים להיות כהנים נשואים, הבחורים הרווקים וכן נערים אינם נושאים כפיים כמו שנוהגים בארץ. לעומת מרוקו, בלוב אין הכוהנים נושאים את כפיהם בימי חול, כי אם רק בשבתות וימים טובים.

הוצאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה, היא כולה חגיגה גדולה. אחריה באה הקריאה בתורה, בה מעלים שבעה עולים, אבל אצל יהודי מרוקו נהוג להעלות יותר משבעה עולים.

במיוחד כאשר יש שמחה (ברית־מילה, בר־מצווה או חתונה), אז עושים ״מוספים״. העולה להפטרה (מפטיר) שרים עליו את השיר הבא:

קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה, לספר תורה,

ומפטיר יפטיר ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת מכל מלאכתו.

ליהודי לוב שמות מיוחדים למספר עליות לתורה: עליית רביעי נקראת ״מדליק״ והעולה לקטע זה מביא לבית הכנסת שמן למאור.

בכמה בתי־כנסת מכורה עלייה זו של ״מדליק״ לצמיתות ועוברת בירושה מאבות לבנים. עליית שישי נקראת ״סמוך׳ ועליית שביעי נקראת ״משלים״. (ילקוט מנהגים עמי 371).

ראוי לציין, כי בעיר מכנאס קיים מנהג מוזר עוד מקדמת דנא, והוא: אין ״חזרה״ של שליח־ציבור לא במוספים ולא בתפילת מנחה, שיהיה חול, שבת או גם חג, אין חזרה של שליח ציבור. החזרה עושים אותה רק בראש השנה ויום כפור כמובן. לא פעם התפלאו אורחים זרים שנזדמן להם להימצא במכנאס ולהתפלל עם הציבור בבית־הכנסת, וגם לוותר על החזרה. לפעמים היו גם ויכוחים קשים בין האורחים־רבנים שלא יכלו לעבור על״הסדר״ הזה בשתיקה, אולם דבר לא עזר.

שניים מקרא ואחד תרגום

בגמר תפילת שחרית נהגו היראים ואנשי מעשה להישאר בבית הכנסת ועברו על פרשת השבוע: שניים מקרא ואחד תרגום. היו שנהגו לעבור על הפרשה עוד ביום שישי בבוקר אחר התפילה. רושמי המנהגים נתנו סימן לדבר: ואלה שמו׳׳ת בני ישראל , כלומר־בני ישראל קוראים שניים מקרא ואחד תרגום.

ידועה איגרתו של רבי יהודה קןראייש לאנשי פאס שבה הוא מתרה בהם, על הפסקת קריאת הפרשה באחד מקרא ושניים תרגום…האיגרת כולה כתובה בערבית….להלן הפתיח שלה…
مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به

עזרת נשים

ברוב בתי־כנסת במרוקו לא היו עזרות נשים, משום שהנשים, במיוחד הצעירות המודרניות לא נהגו לבקר בבית־הכנסת, רק הנשים הזקנות ואלה בלבד, ביקרו רובן ככולן, לא ידעו קרוא וכתוב. הן היו מבקרות בשבת, רק כדי לראות ספר תורה, לנשק אותו ולבקש רחמים בעד צאצאיהן וקרוביהן. גם לא נשארו עד גמר התפילה. מיד אחרי ספר תורה חזרו כולן לבתיהן, מעטות היו מוסיפות להישאר, על־כן נהגו להתרכז ולעמוד צפופות כולן בכניסה לבית־כנסת, לפעמים עמדו כולן בחצר הבית בו היה נמצא בית־הכנסת ופטפטו ביניהן.

מתחילת שנות החמישים החלו להוסיף ״עזרת נשים״ לכל בית־כנסת חדש שנבנה וגם דאגו שכל עזרת נשים תהיה מסודרת וגם מודרנית, כי רובן של הנשים היום הן בעלות השכלה וגם עברית יודעות ורובן הולכות ומבקורת בבתי־כנסת.

סעודת הצהרים של יום השבת

החמין

במרוצת הדורות, נהגו בכל תפוצות ישראל לענג את השבת במאכלים נאים וטעימים, וכן במשקאות מבושמים, וזוהי השבת, בה ״צריך אדם לתקן תבשיל טעים ביותר ומשקה מבושם ביותר״. התבשיל המיוחד הנהוג בכל עדות ישראל בשבת, הוא החמין. אצל יהודי המגרב, הוא נקרא  א-שכ'ינה – והיא מאוד חביבה על יהודי מרוקו עד שנוהגים לומר בהגה המקומית: " יהודי בלא שכ'ינא, פחאל סלטאן בלא מדינה " דהיינו: ״יהודי ללא שכ׳ינא, דומה למלך בלי מדינה״.

הכנת החמין המרוקאי

החמין המרוקאי עשיר בחומרים, להכנתו משתמשים בעיקר: בתפוחי אדמה, ביצים, חומוס, אורז, שמן, בשר שמן, פלפל שחור, זעפראן, פפריקא ועוד כל מיני סוגי תבלינים. בעלי יכולת הוסיפו גם ״רגל קרושה״ כדי לתת טעם טוב יותר לתבשיל האהוב. את האורז שמים בתוך שקית־בד או בתוך כלי חרס זעיר. כל החומרים עם הכלי הזעיר מכניסים לתוך קדרה מחרס, הנקראת " אל –קדרא "  (סיר החמין) ושולחים אותה לתנור הציבורי כשהיא סגורה בצורה הרמטית. יש שהוסיפו עוד כמה תוספות, הכל לפי מצב הכלכלי של המשפחה.

עקרת־הבית כיסתה את סיר החמין במיכסה וקשרה סביבו רצועת־בד, לאחר שטבלה אותה בבצק מאוד דליל, כך זה יצר מין דבק חזק וסגר טוב את הסיר, כי אחרת החמין עלול ״לאבד את הטעם הטוב״ או כל התבשיל ישרף ולא יהיה אפשרי לטעום אותו. קשירת המיכסה לסיר והדבקתו אליו, שמרה גם על חום החמין ולא התקרר אחרי שהחזירוהו מהתנור הציבורי. גם שמרה על הסיר שאף יד לא תיגע בו, והכוונה ל־טררראח המחזיר את ה־חמין מהתנור הציבורי לבית היהודי מפחד, שאולי בדרך יפתח הסיר וינגוס ממנו או אפילו ״יקח את חלקו ממנו״.

בג׳רבה, הטמנת החמין הייתה נעשית בצורה מרוכזת, באחת המאפיות. כל משפחה היתה מביאה את סיר החמין שלה ביום שישי אחר הצהרים למאפיה. ביום שבת בעל המאפייה הוציא את הסירים החוצה וכל משפחה באה אחרי תפילת שחרית, בשעת הצהרים ולקחה את החמין שלה מוכן.

צריכת ביצים בשבת

לאכילת הביצה שבחמין של שבת, סיבה מיוחדת: ״נהגו לאכול ביצים מגוגלות בסעודת הצהרים של שבת, כי הן זכר אבילות על משה רבנו ע״ה שנפטר בשבת״.

יהדות המגרב רפאל בן שמחון – טעמו של חמין השבת

טעמו של חמין השבת

החמין של שבת הוא מאוד טעים וגם ריחו מיוחד בגלל התבלינים הרבים שבו. על התבשילין בכלל של שבת מספר התלמוד:

אמר לו קיסר לר׳ חנניה: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבל אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו. אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת, קיט, ע״א).

על החמין של שבת חוברו פיוטים רבים וקצידות בעברית ובערבית. אנו מביאים כאן בפעם ראשונה קצידה (פארודיה) בערבית על ה״שכ׳נא״.

על חמין שבת חיבר ר׳ זרחיה הלוי בעל המאור את השיר הבא:

כל מי שאינו אוכל בשבת חמין,

צריך לעשות בדיקה אם הוא מין.

ואם מת יתעסקו בו עממין,

ויש מן האומרים על שמאל שהוא ימין,

וכל המימין להבשיל ולהטמין,

הוא המאמין ויזכה לראות בקץ הימין.

 (ספר המועדים, כרך שבת, עמי 259).

"קצידה דסכינא " נמצאת ברשותי, ואעתיק אותה ואביאה בפניכם, ביום אחר

דרשת הרבנים

״לא נתנה השבת אלא לתלמוד תורה״

השבת הינה לא רק יום של מנוחת הגוף, אלא גם יום מנוחת הנפש. אם בכל השבוע היה היהודי המוגרבי טרוד בעבודה ואין פנאי לעיין בספר או לשמוע דברי תורה מפי הרב, השבת נתנה לו הזדמנות נאותה להיפטר מכל עיסוקיו ואיפשרה לו להתפנות לעצמו ולילדיו ובמיוחד לצרכיו הרוחניים.

אחר סעודת הצהרים, רוב תושבי ה־מללאח, נהרו בהמוניהם לבתי־כנסת על מנת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי רבני העיר וחכמיה. במכנאס היה הרב ברוך טולידאנו ז״ל משמיע דרשות בנדון בבית־הכנסת שלו, משעה שתיים אחר הצהרים עד שעה מאוחרת. רוב דרשותיו נסבו על דברי מוסר ותוכחה. לרב ברוך טולידאנו היו חסידים רבים.

הרב השני שהשמיע דרשות בשבת ושאליו נהרו המונים, הוא הרב יוסף משאש ז״ל. לדרשותיו של רב זה, באו לרוב, בני נוער וצעירים רבים, חוץ מן, הזקנים ובני עמך.

הערת המחבר; הרב יוסף משאש ז״ל (תרנ״ב־תשל״ד) כיהן כרב ראשי בתלמסן שבאלגי׳ריה במשך שבע־עשרה שנה משנת תרפד. בשנת 1941 הוא חוזר למכנאס ומתמנה דיין. שימש גם ראש אב בית־דין לענייני שררה במרוקו. בשנת תשכ״ד עלה לארץ ונבחר לתפקיד רב־ראשי לחיפה והמחוז, מישרה בה החזיק עד יומו האחרון בשנת תשל״ד. הרב משאש למד ולימד, כתב וערך, חיבר כארבעים ושמונה ספרים אשר חלקם יצא כבר לאור עוד בחייו, ויתרם יוצא עתה על־יד בנו יחידו. פני הרב משאש היו כאור פני החמה (אור פני שכינה) ובצדק הגויים כינוהו בחו״ל ״ הרב הוורוד ״(Le Rabbin rose). קהל שומעיו שתה בצמא את דרשותיו והאנשים היו נאלצים לבוא תמיד שעות לפני הזמן על־מנת לתפוס מקום ולשמוע את דבריו ודרשותיו המעניינים והמרתקים. דרשותיו התקיימו בבית־כנסת החדש המכונה ״א־סלא־זדידה״.

רב נוסף אליו נהרו רבים על מנת לשמוע ממנו דברי מוסר, הוא הזקן החסיד ר׳ יעקב כהן זצ״ל. לרב זה, היו חסידים קבועים שהיו מתקבצים בצילו ערב ערב ושומעים דברי מוסר, מדרש ואגדה. ביום שבת היו נקבצים אליו חסידיו הקבועים והיו לומדים עימו או״ח שו״ע ומדרש־רבה ובסביבות השעה ארבע אחר הצהרים היה מגיע הרב חיים בירדוגו זצ״ל אליו הצטטרפו כרגיל כמה מחסידיו־תלמידיו, שרובם היו תלמידי־חכמים ולמדו כולם ביחד גם אחרי תפילת מנחה.

[1]   ר׳ יעקב כהן זצ״ל היה אחד מתלמידי־חכמים הנערצים ביותר במכנאס, היה חסיד גדול ודרשן בחסד, כל ימיו חי בצניעות, דרשותיו התקיימו ערב ערב בימות השבוע וכן בשבתות ובחול המועד של פסח וסוכות . זכה לשכון כבוד בארצנו ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

[1]               הרב חיים בירדוגו זצ״ל (1944־1864) היה אחד הרבנים הגדולים במכנאס ורוב רבני העיר יצקו מים על ידיו. היה ראש ישיבת ׳׳עץ חיים״ ממנה יצאו רוב רובם של הרבנים.

שמחה בנת למלך

אשה רבת מעלות בשם שמחה בנת למלך שהייתה גרה בסמוך לבית הכנסת, סיפקה בהתנדבות ועל חשבונה, תה וגם קפה לכל מי שהיה חפץ בכך. הלימוד עם הרב ח. בירדוגו היה מתקיים בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן וואעיש ז״ל, הנמצא ״בדרב א־סכווילא״ (רח׳ בית הספר). היו עוד בתי־כנסת נוספים בהם אנשים תמימים קראו פרקי תהלים או למדו פרקי אבות עם ילדיהם. כך קיים היהודי בגולה את השבת כהלכתה: וקראת לשבת ענג.

רשימה ארוכה של רבנים נוספים נהגו להשמיע דרשות בשבת אחר הצהרים, היו גם שלימדו הלכות או נתנו שיעורי תורה, הבאנו רק ארבעה מהבולטים והמוכרים לכלל הציבור.

פיוטים לשבת-תובו ליללאה יא נאס וואעבדוה דימה

פיוטים לשבת

מחוץ להנאות השבת באכילה ושתיה, יש גם הנאות רוחניות המתוארות בשירה ובזמרה. היהודי החי בתוך ה־מללאח שלו הספוג ערכי דת ומסורת, יכל לשיר ולפייט כאוות נפשו וגם לשיר שירי קודש בערבית־יהודית אם הוא לא נמנה בין הלמדנים, כך הוא היה חש הרגשת השבת האמיתית, כאשר כל החנויות בשכונה היהודית נעולות וכל אחד מכונס בתוך ביתו, יושב בשלווה סביב שולחנו יחד עם בני־ביתו, ורק קולות זמר ופיוטים בוקעות מכל עבר בשכונה כמו הפיוט בערבית־יהודית שלפנינו, המתאר בצורה ברורה ונאה את בריאת העולם והמנוחה הבאה אחריה:

״תובו ליללאה יא נאס וואעבדוה דימה,

אל-חאנין אל־ג'אפ׳אר הווא מול ארחמא:

״שובו לצורכם הו בני־אדם, ועבדוהו לעולם, הוא החנון והסלחן, והוא גם הרחמן.

הווא כ׳לק א־דונייא, בסמא דוורהא, אל־ארד עללאק פילהווא, פ׳לוואסט נזזלהא, בגיר סווארי פ׳לכ׳ווא, ביזאהו אוקפיהא, ועזל אלליל מן נהאר, בדדאוו ודלמא:

הוא ברא את העולם והשמים ממעל, והארץ תלה על־בלימה, יסד ארץ על מכוניה, ובמאמרו העמידה, הבדיל בין יום ובין לילה, על־יד האור והאפלה:

וכ׳לק שמש ולקמר ידורו פ׳שמא, א-נזום ידוויוו כי זמאר פ׳י וואקת א דלמא, לבחר בלמוואז יהמר, בהוואל עדימא, תממאכ לחות ירעא, או־ספון פ׳וק אל־מא:

הוא ברא השמש והירח להסתובב ברקיע השמים, הכוכבים יאירו כזוהר הרקיע בלילות החשוכים, הים יהמו גליו במים אדירים, גם שם דגים ורמשים, לאין מספר, וגם אוניות יהלכון על־פני הימים:

וכ׳לק לקות מן תראב, ות׳מר מן סזזאר, עינב דוואלי לשראב, לקלוב יזההר טיור ילג׳יוו כי־רבאב פ׳י טלוע א־נאהאר, בחסס מליח ולדיד ושאווט עדימא:

הוא המוציא לחם מן הארץ, ופירות בשפע מן האילנות, ויין ישמח לבב האנושות, ועופות השמים יקננו בחוצות, בצהרי־יום ולא בלילות, בשירה ירננו, בקול נעים ובתעצומות:

וכ׳לק לוחוס פ׳לג׳יוב, בטפ׳אר כיף לחדיד, ולבהאיים לרכוב, יקררבו לבעיד, ווידאן ת׳זרי פ׳טעוב ומאהום אל־דיד, ישקיוו אל־ארד וטזור בסוואקי מכ׳דומא:

הוא ברא חיות יער השואגים לטרף, בעלי צפרניים חדות כחרב, הבהמות לרוכבים יקרבו את המרחקים, ונהרות לשטף מים רבים, ומימיהם טעימים ומתוקים, להשקות בהם אדמות ואילנות באמצעות תעלות בנויות:

אטטחאב יככב אל־מאטר, פ׳זבאל ולוטא, ינבת׳רביע לעטאר, ועסוב מרהטא, סהווא פ׳יהום אנדר וזראבי מבסוטא, רהוט עלא כול לוואן, וריחא מנסומא:

השמים מתכסים בעבים ומורידים מטר על ההרים והעמקים, המצמיח חציר ועשבים ריחניים ממינים שונים, משמחי לב רואיהם ודומים לכרי דשא, טלאי צבעים וריחות משובחים:

אל־ג׳נים תרעא פ׳לוטייאן, וזבאל ולפ׳דא, סופהום תכסי לערייאן, וחליבהום לזזבדא, א־לחמהום לדיד מזייאן, לסחאח וללמרדא, אל-בגר אל־לחרת וסמין, מא אילהום קימא:

הצאן תרעה בעמקים, בהרים ובשדות משובחים, צמרם ילביש ערומים, חלבם יתן חמאה ושומנים, בשרם טוב ורך לחולים ולבריאים, הפרים לחקלאות, והשמנים אין גבול לערכם בכל הזמנים:

לרבבי די כילקנא, עלליוו עיניכוס, לעאטי בלא מננא, למכללף ברזקכום, הווא יזמע אסמאלנא, מן האד לגלות יפ׳ככום, יבני מדינת א־סלאם, למקדשא לעדימא במהרה:

שאו עיניכם למרום, שברא אתכם, ונותן לכם וללא חשבון מפרנסכם, הוא יקבץ את נידחינו, ומן הגלות הזאת יגאלנו, ויבנה את ירושלים עיר קודשנו, במהרה בימינו:

תרגום השיר לעברית ע״י מחבר הספר-רפאל בן שמחון

מחבר שיר זה חרז אותו בערבית־יהודית במתכונת מזמור התהלים קד

להלן הפיוט מפי רבי חיים לוק

קישור לפרק קד – http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26a4.htm

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-סעודה שלישית-ההבדלה של מוצאי שבת

סעודה שלישית

״אמר ר׳ יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת״ (שבת, קיט)

הדג המטוגן

בסביבות השעה ארבע אחר־הצהרים, עובר שמש בית־הכנסת מבית לבית ומזרז כל אחד לבוא לתפילת מנחה, אשר אחריה חייבים לעשות סעודה שלישית.

שלוש סעודות מחוייב כל אחד לאכול בשבת וגם להיזהר בסעודה השלישית שלא יפחות ממנה דבר, אולם מאחר וכל התבשילים, קרים בשעה זו של אחר הצהרים, על־כן הרוב מעדיף לאכול שוב דגים והפעם דגים מטוגנים וכבושים בחומץ, פפריקה אדומה, כמון ומעט מלח. דג זה נקרא בפי היהודים: "אל חות למסרמל", אוכלים אותו במיוחד, המדקדקים והיראים.

אל מעקודא

מאכל עממי שנהגו לאכול אותו גם בימות השבוע ובמיוחד מיעוטי־ יכולת, הוא "אל מעקודא": מין פשטידא פשוטה, בפרט כאשר היא נאכלת כשהיא קרה. גם הכנתה פשוטה: ביצים טרופות, חתיכות זעירות של בשר, פפריקה, פטרוזיליא ומעט כמון.

אל־מחממר

מאכל מיוחד שרוב יהודי מכנאס נהגו לאכול בסעודה שלישית וגם אהבו אותו, הוא: "אל מחממאר" זוהי פשטידה עשירה ומגוונת בפריטים: תפוחי־ אדמה, ביצים טרופות, חתיכות בשר מהמשובח, פילפל אדום, כמון, שמן ומעט מלח.

הערת המחבר: ״אל־מחממר״ – פאשטיד״א שנוהגים לאכול בליל שבת, אבל מאחר ושותים מרק אחרי הדגים, או מאכלים אחרים: עוף וכדי, על־כן נוהגים להשאירה לסעודה שלישית משום שאפשר לאכול אותה גם קרה. הסיבה לאכילת פשטיד״א בליל שבת במיוחד, היא לזכר המן שהיה מכוסה מעלה ומטה. בית מנוחה, ע׳ 127.

אל־מעססל

תבשיל נוסף שהיה אהוב במיוחד על המדקדקים ולא ויתרו עליו הוא: "אל מעססל" הכנתו: לוקחים בצלים קצוצים, מטגנים אותם, מוסיפים חתיכות בשר קטנות, הרבה שמן, מלח, זעפראן ומעט מים.

הערץ המחבר: ״אל־מעססל״ -תבשיל בצלים שהיראים נהגו לאכול בסעודה שלישית וכן במוצאי־שבת, על־ שום שהבצלים ״משמחים את הנפש העגומה״ שהיא הנשמה היתרה המסתלקת בצאת השבת, על־כן האדם הוא עצוב. עדן מקדם, עמי רט

קינוח סעודה

לקינוח הסעודה, המגוון הוא רב ולפי מצב הכלכלי של המשפחה. העשירים הרשו לעצמם לקנות פירות בשפע לקינוח, אבל מיעוטי־יכולת הסתפקו בדברים מעטים כמו: "הכ'רשוף" יש לציין כי אצל יהודי מרוקו, קינוח הסעודה הוא חלק מאוד חשוב מהסעודה עצמה ואף אחד אינו מוותר עליו, זאת מסיבה פשוטה: כאשר הסעודה היא דלה ואין בה כדי להשביע את התיאבון, הקינוח הופך לחלק מהסעודה עצמה והוא ממלא את החסר, זה היה במיוחד, בקרב המשפחות חסרי אמצעים, כי אלה נהגו לאכול גם את הפירות עם לחם בקינוח הסעודה. יש גם שני סוגי קינוח סעודה: קינוח בצורת ירק שטובלים אותו במלח ואוכלים אותו בתיאבון רב וזה אצל המשפחות העניות. קינוח הסעודה אצל העשירים־בפירות שבהם אין צורך בלחם.

הערת המחבר: ״אל־כ׳רשוף״, או ״אל־אננאר״ – כירשוף (עכבית), צמח קוצני, מקלפים את עליו וחותכים אותם לחתיכות קטנות, טובלים במלח ואוכלים בתיאבון רב עם לחם כמובן. אצל המשפחות העניות, הירק הזה שימש לקינוח־סעודה, כי הוא מילא את החסר של הסעודה. בפאס, ה״כ׳רשוף״ נקרא ״אל אננאר״.

כך קיים היהודי המוגרבי את חובת אכילת שלוש הסעודות שלו בשבת, כפי שביטא אותן המשורר מתוך אחד משיריו:

ושלש סעודות, גדולה מעלתן, בהם כמה סודות, אשרי יעשה אותן, יזהר גינת ביתן: ביציאות (בהוצאות) השבת, בני הוציא הרבה, יפרע לך השבת הון רב לך ירבה, כ־׳׳יוסף מוקיר־שבת״, כן יפרוש וכן ירבה: ברוב מעדנים, מטעמים ערבים, מינים ממינים שונים ובגדים חשובים, וכולם מזוהבים:

ההבדלה של מוצאי שבת

תפילת ערבית

השבת המתקבלת כמו מלכה, נפרד ממנה היהודי כנפרדים ממלכה ובסעודת ״מלווה מלכה״ . מנהג נאה היה במכנאס, שתפילת ערבית של ליל מוצאי־שבת עברה בחגיגיות רבה לא פחות מזו של ליל־שבת, משום שנהגו להאריך בה ו״למשוך״ ככל היותר.

ב־מללאח הישן, היה בית־כנסת אחד על־שם צדיק מאוד נערץ, בשם ר׳ דאווד בוסידאן. חסידיו של קדוש זה וכן צאצאיו ומספר פייטנים נהגו להתפלל תמיד תפלת ערבית של מוצאי־שבת בבית־הכנסת שעל־שם הצדיק. התפילה נפתחה כרגיל בקריאת האלפא־ביתא כולה והמזמורים הבאים אחריה. אח״כ המזמורים: מכתם לדוד(תהלים, טז) ו־לדוד ברוך ה׳ צורי(תהלים, קמד), נאמרו במנגינה ולחן מיוחדים, ולפני קדיש של ברכו, נעשתה הפסקה די ארוכה, בה הפייטנים פתחו בנעימות יפות לכבוד ״הדר שבת מלכתא״ ללוות אותה ביציאתה כבכניסתה ולקיים הכתוב: כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (ישעיה, נה, נב), משום שבמוצאי־שבת הנשמה היתרה הולכת והאדם עצוב, וכבר אמרו: נשמה יתרה נותן הקב״ה באדם בערב־שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: ״שבת וינפש״־כיון ששבת־־וי! אבדה נפש! (ביצה, טז, עא).

אחרי הפיוטים והנעימות, פותח השליח ציבור ב־והוא רחום יכפר, וכשמגיע ל־ברכו היה מאריך בה ו״מושך״ בה. גם ״שובה ה׳ עד מתי״ הנאמרת אחר תפילת שמונה־עשרה, נאמרה אף היא בלחן מיוחד.

הערות המחבר:        בית־הכנסת על־שם ר׳ דוד בוסידאן במכנאס נקרא ״סלאת ר׳ דאווד״.

הצדיק הזה נולד בכפר א־זאווייא, בסביבות תמלילת שבתוככי מדבר הסחרה שבדרום מרוקו. במאה ה־18, הכפר הזה נשדד, תושביו התפזרו לכל עבר והצדיק עימם. הם הגיעו למכנאס בשיירה של 150 נפש. הצדיק רכש לו חורבה בעיר והקים עליה בית־כנסת וישיבה. ר׳ דאווד זכה להערצה רבה עוד בימי חייו והיה מלומד בנסים. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל. גם צאצאיו היו מלומדים בנסים, אחד מהם הוא ר׳ משה בוסידאן הזכור לכל אחד מיוצאי עיר מכנאס, במיוחד כאשר המונים נהגו לבקרו בליל המימונה בביתו, על־מנת לקבל את ברכתו. גם בנו ר׳ יוסף בוסידאן היה כמו אביו וזכה להערצה דומה. ראה: אוצר המכתבים, ח, ג. עמי קא וחלק א׳, סי׳ עה: מלכי רבנן, אות ד׳: בן עמי, קדושים, ע׳ 286: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 13*9.

[1]               נוהגים לומר ״והוא רחום וברכו״ באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש, משום שכאשר מושך אדם ומאריך בברכו בליל מוצאי־שבת, ניצול מהזיקא בכל השבוע. ראה: בית מנוחה, עמי 604. מנהג עתיק יומין היה קייס בימי הורינו. במוצאי־שבת, בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, הנשים נהגו לשאוב מים מהבאר הנמצאת בחצר הבית. היום, מנהג זה נעלם כליל וגם הבארות שהיו בשפע בבתים ובחצרות, נעלמו ואינן.

תפילת ערבית נסתיימה בשירת ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, כן נהגו לעשות הקידוש בבית־הכנסת והשמש חילק עלי ״נענע״ או עלי הדס להרחה.

עליה לבית־ החיים עם נרות דולקים

מתפללי בית־הכנסת שעל־שם הצדיק ר׳ דאווד בוסידאן נהגו לפקוד את קברי הצדיקים בליל מוצאי־שבת. אחרי תפילת ערבית, יצא קהל המתפללים בתהלוכה גדולה כשרב בית־הכנסת, ר׳משה בוסידאן ז״ל אחד מצאצאיו של הצדיק, היה נישא על־כפיים. המרחק מבית־הכנסת אל בית־החיים לא היה גדול והמתפללים הלכו אחרי הרב כשהם שרים שירי קודש. הילדים גם הם נטלו חלק בתהלוכה ונשאו נרות דולקים שלקחו איתם מבית־הכנסת כדי להאיר להם את הדרך לבית־העלמין וכן בתוך בית־העלמין עצמו. אחד המשתתפים ממעריצי הצדיק היה נושא מנורה גדולה, בעלת שבעה כנים, עשוייה מפליז. הנשים כדרכן, לא מחמיצות הזדמנות פז כזו ומצטרפות אף הן לתהלוכה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו! יו! יו! לאורך כל הדרך. כשמגיעים לאחוזת קבר הצדיק, מסתופפים כולם סביב הקבר ופותחים בקריאת פרקי תהלים אחרי שמדליקים נרות, שרים שירי תהילה ופיוטים שחוברו לכבוד הצדיק.

בליל מוצאי־שבת נהגו גם לערוך סעודות הודיה על קברות הצדיקים, כל מי שהיה לו איזה נדר לאחר שנתרפא מחוליו, או נשים לאחר לידות קשות, או מחלות, הביאו מנחות: עוגות, תה, כעכים וגם מעט שתיה מסוג אחר. כמו־כן חילקו צדקה לעניים הרבים הנמצאים דרך קבע על־יד קברות הצדיקים.

מקברו של הצדיק ממשיכים לעבר קברי צדיקים נוספים, ובחשכת ליל ששררה בבתי־העלמין, רבים ציידו את עצמם במנורות־פח דולקים "אל פנאראת" שנשאו על ראשם, טיפסו בין הקברים והתעכבו על־יד כל קבר של צדיק. קראו פרקי תהלים, הדליקו, פייטו ועשו גם השכבה לנפטרים. לקבוצה הגדולה הזו, היו מצטרפים גם אנשי חברה קדישא שנהגו גם־כן לעלות בליל מוצאי־שבת לבית־החיים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר