יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

עמוד 1 מתוך 3123

הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fתודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…

מר רפאל בן שמחון מחבר הספר יהדות מרוקו, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור ומנהגים של יהודי מרוקו, השתלם בנושא באונירסיטה העברית ופרסם מאמרים בנושא…

פרק תשיעי – הימים הנוראים   

הימים הנוראים

אני לדודי ודודי לי(שהש״ר, ו. ג)

חודש אלול

אלול־החודש השישי למנין ישראל בתקופה המקראית והשנים־עשר למנין בריאת העולם. מזלו: ״בתולה״ על־שם הכתוב : ״שובי בתולת ישראל״ (ירמיה לא־כא).

חודש אלול נקרא: ״חודש התשובה״ וגם ״חודש הרחמים והסליחות״ על שום שמראשית חודש זה ועד ערב יום הכיפורים, נוהגים לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים ולתקוע בשופר כדי לעורר את הלבבות. רמז לזה: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.״ . . .

הבריות רגילים לומר: ״בחודש אלול גם הדגה שבמים רועדת מאימת יום הדין המתקרב״ וחז״ל אומרים שאלול הוא החודש שעם ישראל מתרפק על אביו שבשמים, בפרקם את המילה: ״אני לדודי ודודי לי״ (שיר השירים ו, ג)). אלה הס ימי הפקודה ומי לא יתפלץ לקראת בואם?

יהודי תוניסיה מכניס את חודש אלול בשם ״איימת הסליחות״ (ימי הסליחות).

הסליחות במרוקו

החל מראש־חודש אלול, כלומר ארבעים יום לפני יום הכיפורים, מתחיל היהודי המוגרבי לקום באשמורת הבוקר, לומר את הסליחות הנמשכות עד ערב יום כיפור. שכונת ה־מללאח לובשת דמות שונה מאשר בימות השנה. כל אחד מתחיל להכין את עצמו לקראת יום הדין הלא הוא יום ראש־השנה.

בחודש זה מתרוצצים בסמטאות ה־מללאח המון רוכלי ספרים עם ״מחזורי הימים הנוראים״ בידיהם ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות. אלה יהודים שבמשך השנה מחליפים מקצועות לסירוגין: לפני חג החנוכה מוכרים ״חנוכיית״ מפח לבן או מפליז, לפני פורים, ״מגילות אסתר״, לפני פסח ״הגדות של פסח״, בימים הנוראים ״מחזורי התפילות״, סידורי סליחות, ״אוראק לעסל״ (דפי דבש) ולאחר יום הכיפורים נהפכים ״למקשטי לולבים״.

הערת המחבר :  ״אורקת לעסל״(דף של דבש). זהו דף מיוחד עליו מודפס ״סדר ראש השנה״, זאת כדי להקל עלאלה שאין להם מחזור התפילה. בדף הזה יש כל ההסברים ולפעמים גם הקידוש של ליל ראש השנה.

הערת המחבר :יהודי מרוקו נוהגים עד היום לקשט את הלולב בחוטי משי או חוטי רקמה זהובים, זאת כדי לתת הידור נוסף למצווה חשובה זו וכדי לקיים את הכתוב : ״זה אלי ואנוהו. (שמות טו, ב)

הסליחות במכנאס

החל מראש־חודש אלול, אורח חיי השכונה היהודית לובש צורה חדשה, כל דיירי השכונה מתחילים להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא, הלא הוא ראש־השנה. מחודש אלול, כל אחד חוזר בתשובה, מתחילים להתפלל יום־ יום עם הציבור באריכות יתירה ובתוספת של כמה מזמורי תהלים ובקריאה בכוונה גדולה, של המזמור : ״לדוד אורי וישעי״ (תהלים כז), כל אחד נותן עתה את דעתו ולבו ללימוד ולתפילה, היראים נשארים אחרי התפילה לקריאת ״קבע היום״. בחודש זה נבדקים סידורים אם לא נתלש מהם איזה דף, בודקים תפילין, ציציות, מזוזות וכל אחד מפשפש במעשיו ומבקש לו סניגור ומליץ יושר בתשובה וצדקה וגם בזכות אבות.

במשך כל החודש, בשעה שתים אחר חצות וכבר האורות נדלקים בחלונות הבתים והתכונה מרובה בכל מקום, יותר משאר יתר ימות השנה . בני הבית כבר נעורו משנתם, בסמטאות ה־מללאח התנועה רבה מאוד, הורים עם ילדיהם רצים אצים לבית־הכנסת לומר את הסליחות. רובם הולכים בחשכה ופנסים (פ׳נאראת) בידיהם כדי להאיר את דרכם.

הערת המחבר : פ׳נאר (ביחיד) ובריבוי, פ׳נאראת, הם פנסים עשויים מפח לבן, יש להם ארבעה צדדים מזוגגים לפעמים בזכוכית צבעונית. בפנים הפ׳נאר, תקוע נר לבן. אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא) נהגו להשתמש בפנסים האלה בהילולות ובטכסים דתיים.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה במכנאס עדיין טבוע בזכרוני וצף ועולה בדימיוני בימי הסליחות והוא דמותו של הישיש המקובל ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, אשר בעיני היה נראה כבן מאה שנה ויותר. הסליחות ב־מללאח הישן, התקיימו תמיד ברחוב אל־עטארין.

הערת המחבר :    ר׳ יוסף אלקובי ז״ל, חסיד ומקובל, נולד במכנאס, כל שנות חייו באהלה של תורה וכמעט לא היה יוצא מבית המדרש. היה מרפא חולים והצטיין בכתיבת קמעות. נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית, זקן ושבע ימים. ראה עליו בפרק ״תעניות״.

שעה אחרי חצות וכבר היה ר׳ יוסף משוטט בעצמו בשכונה, מעיר את האנשים, דופק על דלתות הבתים על־אף גילו המופלג וזועק: קומו לסליחות! קומו והתייצבו לעבודת הבורא.

הייתי אז כבן עשר, אולי פחות, והייתי מצטרף אל הקמים לסליחות ועל אף היותי יתום משחר נעורי, לא הייתי מתעצל ויוצא על־אף שהאפלה בחוץ הייתה מחרידה, פנסי הרחובות עמומים מאוד ולא רואים דבר מסביב, לפעמים היה מנצנץ כוכב בודד בשמים ועובר כהרף עין, ואז מי שיודע לכוון את הרגע הזה; כל משאלות לבו תתמלאנה, כי יודעי־חן אומרים, שזו ״שעתא דרעוין׳ וכך ניסו תמיד לעשות.

בדרכי מהבית לסליחות, הייתי שומע פה ושם פסיעות עמומות של יהודים זקנים ההולכים בחשיכה לבית־הכנסת כשהם מזמרים בלחש, מזמורי תהלים, לא הייתי יכול להשיג אותם, כי הם הלכו בחיפזון ובתוך החשיכה, הייתי לא פעם נתקל ״בקדירות חימר״ שחורות ומלאות תירס שבעליהם הוציאו אותם מתנור השכונה וסדרו אותם על־יד חנויותיהם ע״מ למכור בבוקר את התירס שבתוכם לאחינו בני ישראל.

מנהג זה היה קיים בכל ימות השנה, בחורף מכרו ״בלוט״ (פרי עץ האלון), ובקיץ את התירס. מוכרי התירס והבלוט היו חייבים לשים אותם בתוך קדרות גדולות הנקראות בערבית־יהודית ״גנבור׳את״ בריבוי, וביחיד ׳׳גנבורא״.

את הקדרות הללו העבירו לפנות ערב לתנור השכונתי ובשעה שתים אחר חצות, בלכתם לסליחות, הוציאו אותן מהתנור, העמידו אותן על־יד חנויותיהם הנמצאות בחצר הרחבה של השכונה, הלא היא " אל גארא דססוק " כשהן נשענות אל הקיר, כך אותן קדרות היו מקבלות צורה, כאילו בני־אדם נשענים אל הקיר. בגמר הסליחות, אותם יהודים היו הראשונים היוצאים מבית־כנסת ובחופזה, כדי להספיק למכור את התירס שבתוכן לילדים. הקדרות השחורות הללו היו נראות לנו אנו הילדים כמפלצות, בלכתנו לסליחות וחשבנום תמיד ל״ג׳נון״ (מזיקים) וזהו הפחד הגדול שהיה נופל עלינו בראותינו אותן. פחד ואימה היה נופל עלינו כי הקדרות היו כל כך שחורות מרוב הפיח שנדבק עליהן במשך הזמן וכל עוד רוחנו באפנו, היינו אצים רצים עד שמגיעים לסליחות מבוהלים ורועדים

הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

תודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…

יהדות המגרב-מגלב רצועהמיד בהיכנסנו לבית־הכנסת, והנה בפנים עומדים יהודים צפופים, רובם מדלת העם, וכן " יהודי אוזה ערוס " כפי שכונו בקרב הקהילה, וגם בעלי מלאכה למיניהם, חנוונים, חייטים וסתם עמך. בין כל אלה, עומד לו הרב הישיש, ר׳ יוסף אלקובי, עטוף בטלית וקורא בקול חנוק וצרוד:

״ישן אל תרדם, ועזוב התלהלהן, הרחק מדרכי בני אדם, ושור דרכי גבוהן,

מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך "

הערת המחבר : יהודי ״אוזה־ערוס״, הם יהודים שעסקו בחקלאות. הם היו אנשים מאוד בריאים וכולם היו אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא). הם נקראו יהודי ״אוזה־ערוס״ מפני שפניהם היו עליזים ושוחקים, כפני החתן (ערוס בערבית, חתן). יהודים אלה נהגו להשכים קום בבוקר.

בשעה זו, כל הלבבות מתעוררים ומתלהבים, אפילו כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרת בית־הכנסת, משתלהבות עם המתפללים. קולותיהם של עמך בני ישראל הולכים וגוברים ברגש סוער, שוועת עניים נלהבים בוקעת ועולה לשמים ובקצב אחיד מגיעים ל״ויעבור״ ואז צועקים כולם ביחד.

״ה׳ הי׳, אל רחום וחנון, ארן אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה״ .

ובאותו רגע, באמצע ״ויעבור״, התוקע הזקן שלמה כלפון, איש החברה קדישא, חברת רשב״י, אדם מוכר ומכובד בשכונה בשל מעמדו בחברה כ״מוקדם בחברה״, תוקע בכל נימי כוחו בשופר.

״מוקדם החברה״, הוא הסגן של נשיא ראש חברה קדישא

הרגעים המרגשים ביותר של הסליחות הם רגעי הפזמונים:

״אנא כעב זדוני תמחהו, וסלחת לעווני בי רב הוא״, או הפזמון: ״רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו״, פזמון עצוב, הנאמר בצוותא מפי כל המתפללים.

ניגון הסליחות הולך וגובר. אנחות מעומק הלב של המתפללים מתפרצות ומתערבבות עם הבכי של שליח ציבור הישיש ר׳ יוסף אלקובי, וכולם במקהלה עונים: ״עננו אבינו, עננו!, עננו בוראנו, עננו!, עננו רחום וחנון עננו! וכך נמשכות הסליחות עד ערב יום כיפור, כי אז כל בני הקהילה, נער וזקן קמים בלילה האחרון ומשתתפים, באמירת הסליחות האחרונות.

תיקון כרת

כדי להרבות בזכויות, נהגו בכל מוצאי־שבת של חודש אלול, לעשות ״תיקון כרת״, היינו, לימוד כל הלילה, עד אור הבוקר. הלימוד היה נערך בדרך כלל בבתי הגבירים והמארח היה מספק ביד רחבה לכל המשתתפים: קפה, תה וכיבוד קל. תלמידי־חכמים מיעוטי יכולת זכו גם במתת־כסף מאת המארח וגם הם זיכו אותו ב״מי שברך״. המדקדקים נהגו ללכת למקווה אחרי ה״תיקון׳ לפני שהתפללו תפילת שחרית. ראוי לציין כי מנהג ״תיקון כרת״ התקיים כל ליל שישי, היראים ואנשי מעשה קיימוהו באופן סדיר וקבוע כל השנה.

פזמוני הימים הנוראים הם חביבים על יהודי מרוקו ובמיוחד של הסליחות עד שאחדים תורגמו לשפה המוגרבית, זאת כדי להקל על אלה שלא הבינו אותם. הנה לפנינו חלק מהפזמון " אליל ה' נשאתי את עיני " מתורגם לשפה המוגרבית – עתיקה….

קצידא בלערבייא די רזוע אללאה-יהדות המגרב-פזמון הימים הנוראים

יהדות המגרב-פזמון בערבית מוגרבית

 

פזמוני הימים הנוראים הם חביבים על יהודי מרוקו ובמיוחד של הסליחות עד שאחדים תורגמו לשפה המוגרבית, זאת כדי להקל על אלה שלא הבינו אותם. הנה לפנינו חלק מהפזמון " אליל ה' נשאתי את עיני " מתורגם לשפה המוגרבית – עתיקה….

סדר התרת נדרים לפי מנהגי יהדות מרוקו – רפאל בן שמחון

%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9fסדר התרת נדרים

במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.

טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:

כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.

בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.

הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.

הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.

בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.

יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.

סדר המלקות- יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

 

יהדות המגרב-מגלב רצועהסדר המלקות

אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.

מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:

מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).

הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:

כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).

מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).

סדר ראש השנה אצל יהדות המגרב…רפאל בן שמחון

יהדות המגרב- סדר ראש השנה

מנהגי ראש השנה אצל יהודי המגרב-רפאל בן שמחון

ראש השנה

ראש־השנה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

חודש תשרי

שלושה שמות לחודש הזה: תשרי, ירח האיתנים, החודש השביעי .

מקור שם חודש תשרי, מאכדית־״תשרית״ שפירושו: התחלה. תשרי הוא גם החודש הראשון למנין השנה. מזלו של חודש זה מאזנים, כי בו מתאזנים היום והלילה. כמו־כן, לפי המסורת נדון העולם בחודש זה ומעשה בני אדם נשקלים בו. במקרא נקרא חודש זה גם בשם ״ירח איתנים״ על־פי הכתוב: ״ויקהלו אל המלך שלמה כל־איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החודש השביעי (מלכים א, ח־ב). תשרי הוא החודש הראשון למנין בריאת העולם והחודש השביעי למנין יציאת מצרים. התורה קראתו בכל מקום החודש השביעי, לפי שהוא שביעי למנין החודשים שמתחיל תמיד מניסן. בדרך־כלל, המספר שבע הוא תמיד חביב וחכמינו אמרו: ״כל השביעיות חביבים למעלה״.

קביעת ״ראש השנה״

על התואר ״ראש־השנה״, מתחרים שני חודשים ־ניסן ותשרי, מי ביניהם יזכה ב״כתר״ זה ויעמוד בראש. החודש ניסן הוא ״ראש חודשים״ ואלו חודש תשרי הוא למעשה ״ראש־השנה״ אף על־פי שבתורה לא נזכר השם ״ראש השנה״. עם־זאת, חודש תשרי הוא גם ״ראש־השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעות ולירקות (ראש־השנה, פרק א, משנה א).

הערת המחבר : המלה ״ראש השנה״ מופיעה פעם אחת ביחזקאל מ. א ולא מדובר שם על החג ממש, כי אם על תקופת החג. ״בראש השנה״ בעשור לחודש. בתורה הוא נקרא פעם ״יום תרועה״ (במדבר כט, א) ופעם ״יום זכרון תרועה״(ויקרא כג, כד). בספר נחמיה ח, ט) כתוב ״היום קדוש הוא, או יום אחד לחודש השביעי״ ולא ראש השנה, רק במשנה מצויין ״ראש השנה״.

ערב ראש השנה

ההכנות לראש־השנה הן בעיקר נפשיות, לכן היראים נהגו להתענות בערב ראש־השנה, זאת בהסתמך על המדרשים שזכות גדולה לו לאדם וזכות לו שיוותרו לו על שליש מעוונותיו. נהגו גם לעלות לבית החיים אחר המקווה ואחר סדר המלקות כדי להשתטח על קברי הצדיקים ולבקש רחמים, מסתפרים ומרבים בצדקה, בראש־השנה ויום הכיפורים היו שנהגו ללבוש בגדים לבנים, אך לא בגדים חדשים.

גם באלג׳יריה השכנה, אין לובשים בגד חדש בראש־השנה. (מנחה לאברהם).

ליל התנור

יהודי לוב נהגו שבליל ערב ראש־השנה וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות השכונה היהודית, סופגניות או לביבות הנקראות בערבית ״ספנז״׳ לביבות אלה נמכרות בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, כל ראש משפחה קונה כמויות ומביא לביתו ועקרת הבית מחלקת מהן לבני המשפחה הקרובים. לילה זה נקרא ״ליל התנור״.

כרטיסי ברכה

יהודי מרוקו לא נהגו להשתמש בכרטיסי ברכה בראש־השנה, אולם כאשר ועד הקהילה שלח אגרות או הוראות לבתי־כנסת לפני ראש־השנה, הוא חתם את האיגרת בתוספת הברכה ״תכתבו בספר חיים טובים ושלום״. גם כאשר מישהו שלח מכתב לקרובו, הוא ציין בראש האגרת ״לשנה טובה תכתב״

קבלת החג

תפילת ערבית

אוירת חג מיוחדת שרתה תמיד בשכונת ה־מללאח בימי החגים. כל רחובותיה לבשו צורה הדורה של חג. התושבים מלובשים בבגדי יום־טוב, הלכו בחיפזון לבתי־כנסת כשלצידם או מאחוריהם פוסעים ילדיהם, מלובשים אף הם בבגדי חג וכשהם נושאים תחת בית־השחי סידורים ומחזורים.

בימים הנוראים, כל בתי־כנסת המו מתפללים, זקנים וצעירים נפגשו כאן לתפילת שני ימי ראש־השנה, הלא הם ימי הדין בהם עומרים כל בני מרון, ולכן איש לא נעדר.

תפילת ערבית נפתחת בפזמון:

אחות קטנה תפלותיה, עורכה ועונה תהלותיה, אל נא רפא נא למחלותיה, תכלה שנה וקללותיה.

אולם בליל שני, נהגו בעירי מכנאס להתחיל שבמקום ״אחות קטנה״ התחילו בפזמון:

חון תחון על בניך לך שבים, ובפחד לפניך נצבים״…

ה״רנטא״ (ההכנסה)

בתי־הכנסת במכנאס היו רובם ככולם הקדש משפחתי מדורי דורות והבעלים התפרנסו מההכנסות או נעזרו באופן חלקי, ובתמורה, הם מילאו את התפקיד של שליחי־ציבור. לא נהגו למכור בכל שבת וחג את ״העליות לתורה״, במקום זה נמכרו העליות פעמיים בשנה, תחת השם ״רנט״א״ (הכנסה).

כמו־כן במרוקו לא נהגו למכור מקומות תפילה בימים הנוראים, גם לא שמעו אף־פעם על זה. תשלום ה״רנטא״ כלל הכל, גם שליח־ציבור ועוזריו, השמש ומסדר התפילות, ראו בתפקידם מטרה נעלה ומצוה גדולה ולא גבו כל תמורה או דמי־שירות מהמתפללים, זולת דמי ה״רנטא״, אולם כהכרת תודה מצד המתפללים, הקהל התנדב סכומי כסף לשליח־ציבור ולשמש בהזדמנויות שונות, בחגים ובשמחות כגון: ברית מילה, בר מצווה, חתונות וכדומה.

הערת המחבר : ״רנט״א״-מלה ספרדית שפירושה הכנסה. את העליות בשבתות ובמועדים לא נמכרו, זאת כדי לא לעשות הפסקות באמצע התפילה, לכן פעמיים בשנה, ביום האחרון של חג הפסח וביום הראשון של חג הסוכות נמכרה ה״רנט״א״.

מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

פתיחת ההיכל של הפרנסהראש השנה

את תפילת שמונה עשרה (העמידה) של הימים הנוראים, נהג ה״מסדר״ לאומרה בקול רם כאשר שאר המתפללים עוזרים לו בלחש, זאת כנראה כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם יודעים להתפלל.

את פתיחת ההיכל של הפרנסה לא נהגו למכור, הרב של בית־הכנסת אשר שימש בימים הנוראים כשליח ציבור, הוא שפתח בעצמו את ארון הקודש וקרא בקול בוכים, את המזמור ״לדוד מזמור, לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד), קהל המתפללים חזר אחריו בקול רם, בידיים פתוחות ובהתלהבות עצומה.

אולם כאן בארץ, יהודי מרוקו אימצו את המנהג של קניית זכות פתיחת ההיכל ומשלמים דמים מרובים בעד ״פתיחת ההיכל של הפרנסה״, הם מייחסים לה חשיבות רבה. הם יקנו את ״פתיחת ההיכל״ בכל מחיר בהאמינם כי פעולה זו ואמירת המזמור, מבטיחים לאדם, שלא יחסרו מזונותיו כל השנה.

בסיום התפילה, מברכים איש את רעהו בברכה ״תזכו לשנים רבות נעימות וטובות״. רבים מן המתפללים נשארים בבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית וקוראים את המשנה – ״ראש־השנה, פרק א״. אחר־כך, באוירה עליזה ובמצב מרומם חוזרים הביתה, כל אחד מוקף בבני משפחתו, מוכנים לשבת מסביב לשולחן החגיגי ל״סדר ראש־השנה״ ולסעודת החג, כי כל אחד חייב להיות שמח וטוב־לב ואין יגון ואנחה בלילה זה, כדי לא לתת פתחון פה לשטן המקטרג על ישראל.

סדר ליל ראש השנה

בקרב רוב קהילות ישראל בעולם, נוהגים לאכול בליל ראש־השנה שורה של מיני ירקות ופירות המסמלים אושר וסימן טוב לשנה החדשה: לירקות אלו קוראים ״קדרת ירקות״. חז״ל נתנו סימנים שונים ל״סדר אכילת הירקות״ האלו, כמו ״תרד׳יי״, בר״ת- תמרים, רוגייא, דלעת, ירקות.. אחרים נתנו את הסימן ״קרכס״ת״, בר״ת- קרא, רובייא, פרתי, טלקא, תמר.

במשך הדורות התרחב מעגל זה של מאכלי ירקות ופירות ונוספו סוגים נוספים עם ברכות מתאימות. כל אכילת הירקות והפירות הם כאמור, כדי שהשנה תהיה מתוקה, לכן מתחילים את הסדר בדבר מתוק, כמו תמרים שהם גם מקבוצת שבעת המינים בהם נשתבחה א״י, אולם במרוקו, רבים נהגו להתחיל רק בתפוח עץ, שהוא לפי הקבלה, יותר רצוי.

במכנאס היו שנהגו להתחיל את הסדר מיד אחרי הקידוש. אחרים התחילוהו אחרי נטילת ידים והמוציא. ראוי להזכיר שבלילה זה, יין אדום לא יעלה על השולחן, כי אם יין לבן, כן נמנעים מלשתות משקאות חריפים, מאכלים חריפים כגון: פלפלים, צנון וכדומה, גם נמנעים מלאכול חמוצים מאכל ה״כוסכוס״ ״, כי אם דברי מתיקה. בליל ראש־השנה, הסוכר ממלא את מקומו של המלח ואת פרוסת הלחם של ״המוציא״ טובלים בסוכר.

שבעת מיני ירקות של משפחת משאש-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

שבעת מיני ירקות (סבע כ׳דארי)

נשי המג׳רב היהודיות נהגו לכנות את ״סדר ראש השנה״, בשם ״סבע כ׳דארי״-שבעת מיני הירקות. הטעם הוא שהמספר שבע הוא חביב ומקודש וגם ראש־השנה נחוג תמיד בחודש השביעי.

אלה המתחילים בתפוח עץ, טובלים אותו לפני האכילה בצלוחית הדבש או בסוכר  ומברכים ״יהי רצון. . . . שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. . . המהדרים בוחרים בתפוח בעל גוון אדום ולבן לרמז. . ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה, א. יח).

הערות המחבר : נוהג בחכמה, עמי ר, ערך ראש־השנה. ״אין אוכלין כוסכוס ואין טועמין צנונית בראש־השנה״.

מועד לכל חי, עמי קנד כותב שאין לטבול תפוח עץ בדבש, כי אם בסוכר, כי בעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר שלא לאכול דבש.

שבעת מיני ירקות של משפחת משאש

לרב יוסף משאש זצ״ל היה סדר מיוחד משלו, אותו ירש מאביו ר׳ חיים זצ״ל עפ״י ספרו ״נשמת חיים״ וכך כותב:

בענין הסדר של לילי ראש־השנה, כדי לצאת כל הדעות וכל הספקות, נהגתי לקדש וליטול ידי ולברך המוציא ואח״כ לוקח מעט ענבים ומברך עליהם בורא פרי העץ כדי לפתור את כל פרי העץ, אח״כ לוקח פלח אבטיח או מלפפון ומברך בורא פרי האדמה כדי לפטור כל פרי האדמה שיש באותו סדר ואחר־כך עושה הסדר ככתוב במחזורים ומתחיל בתפוח עץ על־פי הקבלה ואומר יהי רצון השייכת לכל מין ואוכל וזו דרך ישרה. וכך מצאתי מנוח לכל הספקות.

הברכות על ״שבעת מיני ירקות״ של המשפחה, הן על: קרא ירוקה, קרא אדומה, אפונה, פולים, כרתי, סילקא, לפת.

על האפונה או אפונין, אומרים: יהי רצון. . . . ״שיכבשו רחמיך את עז אפך מעלינו ומעל כל עמך ישראל, ותפן אלינו ברחמים ושפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו״, אמן.

על הפולים – ״יהי רצון. . . . שיפלו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן ותסמוך נפילתנו כדכתיב: סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים״.

על הלפת ־ ״יהי רצון. . . שילפתו דרכי אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו״ אמן.

יש עוד המוסיפים את הפסוק: ״למה פניך תסתיר, שהן ר״ת של ״לפת״, תשכח ענינו ולחצנו ".

שנהיה לראש ולא לזנב-פרי הדש-מנהגי ראש השנה אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

ראש השנה

פרי הדש

בליל שני של ראש־השנה, נוהגים לטעום פרי חדש שביכר זה עתה ומעדיפים במקרה זה את הזית שהוא עדיין מר, מברכים עליו שהחיינו ואומרים:

״יהי רצון. . . שיהיו מזונותינו מרורים כזית הזה ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויין בידי בשר ודם: ואני כזית רענן בבית אלהים בטחתי בחסד אלהים עולם ועד״, אמן.

 

הרימון – פרי נוסף שרוב העם נוהג לטעום בליל השני של ראש השנה הוא הרימון, משום שמסורת עתיקה אומרת כי הרימון מכיל תרי״ג גרגירים, כמנין תרי׳׳ג מצוות, לפיכך מסמל הרימון את האדם מישראל והתלמוד מוסיף: ״אפילו ריקנים שבך מלאים כרימון (ברכות נז. עא)

שנהיה לראש ולא לזנב

מנהג לסיים את ״הסדר״ באכילת ראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו. אם לא נמצא ראש איל, לוקחים ראש כבש ובשעת הדחק, מסתפקים גם בראש תרנגול, אולם יהודי מרוקו לא יוותרו על ראש איל או לפחות ראש כבש וישלמו כל מחיר שיידרש מהם ובלבד שיזכו לברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״, לכן היו משפחות שהיו מתארגנות ביניהן וקונות במשותף כבש ומחלקות את ראש הכבש ביניהן כדי שלא יפסידו את המצווה.

ריאה – יש גם הנוהגים לאכול את הריאה בראש השנה ולפני אכילתה אומרים:

ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלינו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עינינו במאור תורתך, אמן.

אליה ־ לא קונים אליה בראש השנה מפני שהיא ״זנב כבשה״. אנו רוצים להיות דווקא לראש ולא לזנב.

ראשי־דגים – גם מקומו של הדג לא נעדר מעל השולחן בליל ראש השנה משום שמצווה לאכול דגים כדי לפרות ולרבות כדגים ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ ועליו אומרים:

״יהי רצון שירבו זכיותינו כדגים״, אך יש הנמנעים מלאוכלם כמו המשפחות המיוחסות באלג׳יריה ולא מעלים אותם כלל על שולחנם, כי הדג נקרא גם ״דאג״ מלשון דאגה (נחמיה יג, מו). גם הגזר לא זוכה לעלות על שולחן ראש השנה, משום שהמילה גזר מזכירה גזרות. כ״כ יהודי מרוקו מחמירים ולא אוכלים בכלל חזרת, כי היא מביאה חרון־אף. גם האגוז לא אוכלים, משום דמוליד כיח וניע (לחה).

שומים – ״קדרת הירקות״ של יהודי תוניסיה מכילה גם את השום החריף אשר טובלים בקערות הדבש ואוכלים. על השום אומרים: יהי רצון שיתמו אויבינו ושונאינו, ברכה שאנו אומרים על התמר בדרך כלל.

תפילת ראש־השנה-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

ראש השנה

תפילת ראש־השנה

עדיין לא האיר הבוקר וכבר נעורו כל תושבי ה־מללאח משנתם. הגברים לובשים את בגדי החג ורצים לבתי־כנסת מבלי לטעום גם קפה. התנועה בשכונה רבה, כולם ממהרים כדי לתפוס מקום. אבות ובנים מחזיקים את מחזורי הימים הנוראים המוכרים מהציורים המיוחדים שעל לוחות הכריכה שלהם. איש איש לא נעדר מבתי־הכנסת שבימים אלה הם מלאים מפה אל פה ובפרט בשני ימי ראש־השנה. בתפילת שחרית נאמרים הרבה זמירות ופיוטים של ר׳ שלמה אבן־גבירול ור׳ יהודה הלוי, שכן אומרים שהזמירות סגולתן להכרית כל מיני מקטרגים הבאים לקטרג על תפילותיהן של ישראל. תפילת שחרית נאמרת בהתלהבות עצומה ומגיעה לשיאה כאשר הציבור מגיע לחזרת תפילת שמונה־עשרה, אז מכל הגרונות בוקעת הקריאה המרגשת ״מי כמון אב הרחמן, זוכר יצוריו ברחמים לחיים״.

במכנאס, הישיש ר׳ דוד חסין ז״ל, מצאצאי המשורר הנשגב ר׳ דוד בן חסין ז״ל היה עומד לפני התיבה בימים הנוראים כשהוא נעזר בשני סומכים: ר׳ אהרן בן חסין מימינו ומשמאלו ר׳ יהושע מריג׳ין ז״ל

עת שערי רצון

התעוררות רגשית ואמיתית מגיעה לשיאה שעת הוצאת ספרי התורה. כשנפתח ההיכל, כל המתפללים נדחפים, גם הנשים הזקנות והכלות הצעירות שזה עתה נישאו עומדות גם הן ונדחפות בפתח בית־הכנסת, זאת בהעדר עזרת נשים, וכולן רוצות לראות ספר תורה ולנשקו, רחש תחנונותיהן ובקשותיהן של הנשים, מתערבב עם שפע ״יהי רצון״ ו״לשם יחוד״ הרבים הנאמרים בעת הוצאת ספרי תורה בימים הנוראים. הנשים ראו בפתיחת ההיכל ״שעת רצון״ והגבירו את תפילותיהן ובקשותיהן. האימהות הזקנות התפללו שהבת או הנכדה תזכה בשידוך טוב. הכלות הצעירות שזו השנה הראשונה לנישואיהן ביקשו שתזכינה בפרי בטן ובבן זכר ובתוך רחש התפילות בוקע קולו של השליח ציבור הפותח בפיוט העקידה הידוע:

עת שערי רצון להפתח/יום אהיה בפי לאל שוטח/אנא זכור נא לי ביום הוכח/עוקד והנעקד והמזבח.

כל קהל המתפללים ממשיך אחר שליח ציבור ובקול רם. בהתרוממות רוח זו, היה מתקבל ספר תורה בימים הנוראים, וגם בחגים ובשאר ימות השנה.

העקרות נפקדות בראש־ השנה

ביום הראשון דראש־השנה, קוראים בספר תורה, בפרשת ״וירא״ על שרה אמנו שהייתה עקרה, ״וה׳ פקד את שרה״ (בראשית כא) ומפטירים בספר שמואל א׳ ״ויהי איש אחד מן הרמתים״, על חנה שהייתה גם כן עקרה ואח״כ ילדה שבעה. באותה הפטרה מזכירים את תפילת חנה: ״ותתפלל חנה״ . בארץ רים נוהגים לקנות העלייה למפטיר מתוך אמונה ותקווה עמוקה, שביום זה של ראש השנה, יפקוד השפ גם אותם בזרע של קיימא ובבנים זכרים כמו שפקד את שרה וחנה, אשר ממנה יצא הנביא שמואל.

הערת המחבר : אישה שאין לה בנים, תאמר בעב שבת לאחר הדלקת הנרות את ההפטרה של יום א' דראש השנה " ויהי איש אחד מן הרמתיים ". נהגו גם לקנות את ההפטרה של מנחה של יום כיפור בדמים מרובים, הפטרת יונה הנביא.

הערת המחבר :    במרוקו לא היו עזרות נשים, רק בשנים האחרונות כשהתחילו לבנות בתי־כנסת חדשים, הכינו גם עזרות נשים. על הענין הזה ראה: מים חיים, ח. ב, עמי צג ואוצר המכתבים ח. ג, אלף תשמו.

הערת המחבר :    היו בתי־כנסת שנהגו לומר את הפזמון הזה, בשעת הוצאת ספרי תורה, כאשר ההיכל פתוח ויש שהעדיפו לאומרו לפני תקיעת השופר, משום שמדובר בענין עקידת יצחק. פיוט זה ״עת שערי רצון״ נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים, בעת הוצאת ספרי תורה במנחה. מחבר פיוט זה הוא יהודה בן שמואל עבאס, חי במאה הי״ג, חי בפאס, אולם נאלץ לברוח ממנה בזמן הרדיפות האלמוואחידין והתיישב בארם צובה, חיבר מספר שירים, אולם רק כעשרים מפיוטיו שרדו והמפורסם שבהם הוא ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק. בשיר זה מרמז גם על עקידתו הפרטית, שעקדו את בנו שמואל והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר בשם ״אפ׳חאם אל־יהוד״ (השחרת היהודים) נגד היהדות והתורה. אביו יהודה היה ידוע בכינוי הספרותי ״אבו בקא אלמוגריבי״. על משורר העקידה ראה: ספר השנה של יהדות אמריקה, עמי 390־393: נר המערבי ע׳ 26 : פאס וחכמיה, עמי 337 : מלכי רבנן דף נד, אות י.

מתוך הספר פאס וחכמיה כרך א' עמוד 337

יהודה בן שמואל עבאס חי במאה הי״ג.

היה חכם משורר וחבירו של ר׳ יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק לו כבוד ותהלה. נאלץ לברות מפאס בזמן רדיפות האלמוואתדין. התיישב בארם צובה. משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מארוקו נוהגים לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. בנו זה לאחר שהתאסלם הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״ (= השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. ר׳ יהודה ידוע גם בכינוי (הספרותי ?) ״אבו בקא אלמוגריבי״.

תקיעת שופר וסדר תשליך אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

תשליך

תקיעת שופר

נהוג לכבד את התוקע בעליה לתורה בשני ימי ראש השנה ונוהגים לעלותו ל״חמישי״. אחרי קריאת התורה שוב בא תורו של התוקע והפעם הוא ניגש לתיבה מלווה בשני סומכים. בדרך־כלל, התוקע הוא אדם זקן וירא שמים ולפעמים גם תלמיד חכם, כי עליו להטיף דברי מוסר לפני תקיעת השופר כדי לשבר את הלבבות ולעורר את המתפללים לתשובה ״אם יתקע שופר בעיר

הוא מתחיל בפזמון הידוע והניגון העצוב שלו ׳׳המלך ה׳״, אחריו בא המזמור ״למנצח לבני קורח מזמור״ (תהלים מז), וכל הקהל חוזר אחריו, שבע פעמים, אחרי־כן קורא ״יהי רצון אלהי המשפט״ בקול בוכים, כי מי שאינו מוריד דמעה ביום הזה, נפשו תהיה עגומה עליו כל השנה, ואולי גם אינו רצוי לפני המקום. מיד אחרי כל ההקדמות, בקול רועד מברך ועם סיום הברכה של ״לשמוע קול שופר״, באה הקריאה הגדולה והממושכת א. . מ. . ן. . הנשמעת מפיותיהם של כל המתפללים בקול אדיר והדממה הבאה אחריה, נפסקת על־ידי התקיעות ״תשר״ת־תש״ת־תר״ת. . . וקול שופר הולך וחזק מאוד. . והנה התקיעה הגדולה והעמוקה, הממושכת והחודרת עד מעמקי הנפש של האדם, וכולם פורצים במקהלה חזקה ״אשרי העם יודעי תרועה״.

תפילת שחרית של ראש־השנה נמשכה תמיד עד אחר חצות היום, כך יצא חצי יום צום, היינו יום שלם של תענית בעד שני הימים של ראש־השנה. יום צום זה מתווסף לצום של ערב ראש־השנה ועוד צום גדליה, כך יוצא אצל היראים ואנשי מעשה, שלושה ימי צום, כל זה כדי להיות מוכנים יותר, ליום הקדוש שהוא יום הכיפורים.

סדר ״תשליך׳ במכנאס

אחרי סעודת החג, כל הגברים ללא יוצא מן הכלל, נוהרים לבתי־הכנסת, שם אבות ובנים קוראים תהלים וצריכים להספיק לקרוא ״כפר״ בשני ימי ראש־השנה, היינו לקרוא פעמיים ספר התהלים.

הערת המחבר : ספר התהלים מכיל 150 מזמורים ועם קריאתו פעמיים, זה 300 שהם ״כפר״ בגימטריה-.300

בתום תפילת מנחה, זרם של חיים חדשים נכנס לשכונת ה־מללאח. מאות יהודים, זקנים וצעירים, אבות ובנים, טיפוסים ופרצופים שונים ומשונים צועדים בשיירות, מבתי־הכנסת לעבר ״ה-סלוקייא״, הלא הוא הנהר היחיד שהיה בסוף שכונת ה־מללאח הישן. נהר זה שימש בזמנו לשתי ״מטרות נעלות״ ואולי גם יותר. לנהר זה שפכו תמיד את ״ה-בורוזו״ ־שיירי הענבים או התאנים מהם יצרו את ״ה־מאחייא״ (עאראק).

הערת המחבר : היהודים ייצרו תמיד עראק בבתיהם אם כי ייצור משקאות חריפים היה אסור, הנתפסים שולחו לבתי כלא וגם שילמו קנסות כבדים. אלה שייצרו עראק, היו ברובן הגדול, אלמנות שהתפרנסו רק מזה, אם־כן שיירי הענבים או התאנים שלאחר התסיסה, נשפכו בנהר הזה לאחר רדת החשיכת, כדי שהשוטרים או הממונים מטעם השלטונות לא יתפסו אותם

המיילדות שפכו אליו את השליה של היולדת ועוד כהנה וכהנה.

הערת המחבר : בזמנו, כל אשה ילדה בביתה והמיילדת שטיפלה בה טיפלה גם בשליה, לקחה אותה וזרקה אותה בנהר הזה כדי למנוע מעשה כישוף ליולדת.

בראש־השנה היה עולה קרנו של נהר זה וכל יהודי העיר היו באים להשליך בו את עוונותיהם ולהיפטר מהם.           

זוכרני בילדותי, איך אנו הילדים היינו מתקדמים ראשונים לפני הים הסוער של בני אדם, שהיו סרים בחיפזון אל אותו נהר הנמצא בסוף מבוא ״דרב א־טוב״ (מבוא האבנים) שב־מללאח הישן. בעיני כל הילדים, ״סדר תשליך״ היה נראה רעיון גאוני ומשימה גדולה לנער את החטאים ולשופכם למצולות הנהר.

אנו הילדים היינו מגיעים ראשונים ומשליכים לתוך הנהר הזה את כל ״עוונותינו״ ונפטרים מהם לעולם. היינו מקפידים לנער גם את חוסני בגדינו ומצטרפים מיד למקהלת מאות האנשים שבאו מכל קצווי ה־מללאח ומכל בתי־הכנסת שבתוכו ויחד עימם, היינו צועקים גם אנו, בכל כוחנו וקוראים:

ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

גם ההורים נהגו להפוך את כנפי ״ה־זוכא״, את כיסי ״ה־זאבאדור״  וכנפי ״ה־גאלאבייא״  שלהם ולנערם היטב לתוך גלי הנהר (״ה־סלוקייא״).

איני יודע כמה חטאים היו לאותם תינוקות של בית רבן באותה שעה וכמה חטאים היו גם לאותם יהודים זקנים שהצטופפו ולחצו זה את זה, על־ מנת לנער את העוונות, אך דבר אחד היינו בטוחים בו כאשר חזרנו הביתה, הרגשנו את עצמנו וגם אותם יהודים הרגישו עצמם קל יותר, כי ניטלה מעמסה כבדה מעליהם ועתה, יוכלו לקוות לדברי הנביא: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ (ישעיה, יא, ט).

הערות המחבר :   זוכ״א-לבוש עשוי מידיעה אחת של אריג, גולש בהדרת כבוד והדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים, בלי חפת בצוואר, שרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

״זאבאדור״-בגד דמוי למעיל ארוך מבד או ממשי, בלי חפת בצוואר, בלי בטנה מבפנים ובלי דש המעיל כנהוג, עליו מוסיפים האבנט (חגורה ממשי) ראה: ר. בן שמחוך יהדות מרוקו, עמי 425.

״גאלאבייא״-מלבוש עליון, דמוי לכתונת, עשוי מאריג צמר או מבד משי או צמר, מורכב מכמה יריעות, עם שרוולים רחבים ועם ברדס המשמש לכסוי הראש בזמן הגשם ולהגנה נגד החום. בימי הקיץ, רוב תלמידי חכמים הלכו עם ״גאלאבייא״ שחורה בימי חול, כאות לאבלות על חורבן הבית, הם גם הלכו עם נעליים משוחות בצבע שחור(לבלגי א לכחל״א), גם־ כן כאות על חורבן הבית. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 427.

מקור מנהג ״תשליך׳-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

תשליך

מקור מנהג ״תשליך׳

על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:

״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930