מורשת יהדות מרוקו

השני הוא מיודענו, גדול המשרוררים והפייטנים של מרוקו, ר׳דוד בוזגלו אשר עליו נאמר: מ־דוד (המלך) ועד ל־דוד (בוזגלו), לא קם כ־דוד.

ר׳ דוד בהגלו

אחד המפורסמים והבקיאים בשירה ובמוסיקה הקלאסית, האנדאלוסית העשירה היה המשורר והפייטן הנשגב ר׳ דוד בוזגלו, אשר ידע להכתיר גם שירת מרוקו בעטרת שירת יהודי ספרד. ר׳ דוד בוזגלו העמיד תלמידים רבים, ובזכותו שירה עתיקה זו עדיין קיימת ומושמעת בקרב יהודי מרוקו בלבד, רק קטעים מעטים ממנה, מוכרים עדיין בתוניסיה ואלג׳יריה.

ר׳ דוד נולד בשנת תרס״ד (1904) בעיר הגדולה קאזאבלנקא שבמרוקו, להוריו רחל ושלום בוזגלו ז״ל. ר׳ דוד זכה כפייטן נעלה , בין ציבור הפייטנים, בשל קולו הערב כמתנת־אלוה ממעל וכנעים זמירות ישראל, ויחד עם מקהלתו היה מצליח בניגוניו להבקיע שחקים. ראשו היה כמעין מקלט, האוצר בתוכו ניגונים רבים לאין ספור, כאדם הקורא מכל הכיוונים. רבו המובהק היה ר׳ חיים עטר ז״ל, שהיה בא במיוחד ממראכש, כדי ללמדו את השירים והניגונים ובתוך זמן קצר, למד את כל הספר ״שיר ידידות״ עד שבקיאותו בו בעל־פה הייתה מפליאה, אך גורלו המר התאכזר לו ומאור עיניו נלקח ממנו עוד בשנת תש״ט 1949.

אף על־פי־כן, האיש הזוהר הזה שב והאיר בהופעותיו את קהל שומעיו שהוקסמו והתלהבו כתמיד מכל אמרי־פיו, במיוחד ה״מולועין״, אוהבי השירה, שנהגו לשבת לצידו או סביבו ונהנו מסגנון שירתו וחוכמתו כאחד.

ר׳ דוד היה בעל קול חזק העשוי מיתרים רבים, עשה חיל כזמר, פייטן חזן, מורה, מדקדק, וכאספן כאחד. הוא היה ניחן בזיכרון פנומנאלי, היה קולט על נקלה שירים בערבית כבעברית, ובניגונים שונים, ללא רשם־קול ורישום תוים, מהמון העם ואף מאצל נגני חצר הסולטאן, עד שיצא שמו לשם ולתהילה כגדול המשוררים והפייטנים במרוקו. סגנון שירתו המיוחד דומה מאוד לשירתם של משוררי ספרד. ר׳ דוד השתלט במהרה על כלי־נגינה שונים, על־ אף מזגו הסוער. הוא גם זכה לכינוי ״משורר המאקאמים״, נוסח ספרד, כדרך הערבים שחילקו את סולם הקולות ל״מאקאמים״. נישא על כפיים, היה מופיע ברוב הדרו ותפארתו בשמחות: ברית מילה, בר־מצווה או חתונה.

זוכרני בימי חורפי, כאשר היה מוזמן למכנאס עירי, ל״טכס הבקשות״ שהיה נערך לכבודו בלילות שבת החורפיות, בתקופת הבקשות. בשבת זו, כל בני הקהילה במכנאס, חובבי השירה, היו צובאים ונדחפים , כדי להצליח למצוא מקום ישיבה או פינה כלשהי בבית הגביר דוד בן שימול נ״ע, ב־מללאח החדש Le Nouveau Mellah בו היה נערך טכס הבקשות. השמועה על עריכת הבקשות בנוכחות ״למעללם״(המומחה) בוזגלו הייתה עושה לה כנפיים בכל ה־מללאח והמונים היו מקדימים לקום לפני האשמורת, כדי להיות ראשונים ולזכות אולי גם בפינה צדדית בבית הרחב של הגביר דוד בן שימול.

ולמחרת ביום שבת, שיחת היום הייתה רק על הבקשות , על בוזגלו ועל המנגינות החדשות שהשמיע, ובמיוחד על הפיוטים החדשים שחיבר והביאם עימו באמתחתו והשמיע אותם בליל הבקשות.

כנערץ בין ההמונים, היה האורח הנכבד מלהיב את הנוכחים כשהוא מעלה בכוח נגינותיו וקולו הערב את אלה שזכו לראותו ולשמוע את קולו.

אחד מחוובבי השירה והפיוט העברי הוא הרב שלום משאש שליט״א, שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו והיום רבה הראשי וראש אבות בתי הדין ומו״צ בירושלים. הוא היה אחד ממעריציו של ר׳ דוד בוזגלו בשל קולו וסגנון שיריו. הרב ש. משאש עצמו היה בעל קול נעים, ועל ר׳ דוד בוזגלו כתב בהקדמה שבקובץ הפיוטים ״שירי דודים השלם״ של הרב מאיר אלעזר עטיה:

״נראה לי כעת לפרש שיורי זמרה, מה שנשאר מדור הקודם, דור של המשורר הנשגב הרב דוד בוזגלו ז״ל, יחיד היה בדורו, אשר ברוחו העז והכביר ידע להתאים הזמרה עם רגש הלב, וכל כולו רועד ורוגש ומזיע בהתלהבות גדולה באומרו השירה, בקולו הנעים המופלא אשר חננו ה׳ עד כדי כך שהוא משבר הלבבות בקולו קול עוז, בנעימה קדושה ובכוונה עצומה ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו״ .

רבה הראשי לשעבר וראש אבות בית דין בפתח תקוה, הרב משה מלכה כותב גם הוא, על ר׳ דוד בוזגלו בהקדמתו של אותו קובץ:

אבי השירה והזמרה בימינו היה המשורר הנעלה, הרב דוד בוזגלו ז״ל. הוא חדר אל אוצר השירה של ימינו, כבש את כל דרכיה, ומילא כל צפוניה, שם בכליו את כל מחמדיה, חדשים גם ישנים, את הכל הקליט במוחו החשמלי, ואיזן וחקר ותיקן צליליה, שקל בפלס השיר את משקליה השונים, והוסיף עליה משול שירים שקולים ומלאי רוח, חן ונעימות, ביחוד הפליא והגדיל לעשות בשטח זה שדאג להפוך את כל שיר ערבי חילוני לשיר דתי טהור ונקי״. . .

בשנת תשכ״ח (1968) עלה ר׳ דוד ארצה לחיות בה ולחונן את עפרה. מיד בהגיעו לארץ, ערך ועד העדה המערבית בירושלים, ערב מיוחד לכבודו. זה היה בחג החנוכה. כאיש קול ישראל, הוזמנתי לערב זה בו נכחו מיטב הפייטנים בארץ, אשר בעצם, כולם היו תלמידיו לשעבר. כן נכחו אז רבנים ואישי־ציבור רבים. אחר הדלקת נר חנוכה (נדמה לי שהיה של ליל האחרון), נתבקש ר׳ דוד לומר כמה מלים. ברצון רב ענה , אך תנאי אחד העמיד-להוציא את כל״ אביזרי ההקלטה״ מהמקום, ולא, יעזוב הוא את המקום. כל תחנוני אנשי ועד העדה המערבית לא עזרו, גם תלמידיו ניסו אז להסביר לו את ערך הערב הגדול הזה ולשכנעו להסכים, אבל הוא בשלו, ולא אבה בשום פנים ואופן שנקליט אותו, ולצערי הרב, המפסיד העיקרי, זה היה אני, ואז חזרתי כלעומת שבאתי. כאמור בלית ברירה, התקבלו תנאיו וכטוב לבו מהערב המהנה, שר בחופשיות מלאה ואף השמיע לנוכחים פיוט שהכין בו במקום ושר אותו בעל פה מבלי לכתוב אותו. אחרי־כן הסביר בעברית צחה את מהות החנוכה ועמד על משמעות ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ (תהלים ל׳), שרגילים הספרדים לומר אחר הדלקת נר החנוכה . זוכרני שכל הנוכחים, חוץ ממה שהוקסמו מהעברית הרהוטה שבפי ״העולה החדש הטרי״ שהגיע זה עתה, נשארו גם המומים ופעורי־פה מחוכמתו ורוחב ידיעותיו.

ר׳ דוד קבע אח״כ את דירתו בקרית־ים ומשם המשיך לפעול ולחבר עוד שירים ועל־אף גילו, לא תש כחו ולא נס ליחו, עד שביום כד׳ מנחם־אב תשל״ה (1975) החזיר את נשמתו לבוראו.

המעציב בכל מסכת חיי־המנוח, הוא הסירוב והעקשנות בהם עמד כל ימי חייו שלא להקליט אותו, למרות שהיה יכול להיהפך בין לילה לאיש אמיד, אך העדיף להישאר ״איש עני״ ולא לערוך הקלטות. בקושי רב הצליח פרופ׳  ח. זעפרני להקליט כמה שירים מפיו. הוא גם לא אבה לרכז פעם את כתבידשיריו וכן ההספדים שנשא פעם על אישים בחייו, וכך הכל ירד עימו לקבר. אולי זה היה רצונו הגדול.

אנחנו מביאים אחד משיריו בערבית בשילוב מילים בעברית (מטרוז)

השיר: ״ארגב יא לעאלי״. לחן – סאחלי, נועם – עלאס יא גזאלי, מלים ר״ד בוזגלו:

פזמון: ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי,

עמל פחק איסמך לעזיז, אם לא בגללי,

ארחם יא דאיים, שוכן שמים, קלבי למג׳מור.

אל חי הנעלם, ג׳יתנא מן צ׳ללאם, אויב תזמור.

ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס, לחרפה נתתני, גולי עלאס

גולי עלאס, דל נחלש,(2) עלאס יא לעאלי

מא חדני ברוחי, אתה מבטחי מגן בעדי, וליך תא נאדי,

פין מא מסית ג׳אדי, להיות עמדי ספית פייא וכו'…

לא תכייב רז׳איה, הוָה והָיָה,

לפדות ממכרי, מלמדון, ופחארי

עתק יא לבארי, עוז נאדרי,

ספי פייא וכו'…     (שירי דודים עמי 280)

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו- ר׳ דוד בהגלו

הפייטן, הרב מאיר אלעזר עטיה

בין הפייטנים־עולים, בהם נתברכה הארץ בשנות השישים, שמור מקום מיוחד ומכובד למשורר והפייטן הנעלה, הרב מאיר אלעזר עטיה נ״י אשר תרם רבות למכלול קובצי השירים והפיוטים. המשורר והפייטן הזה הביא באמתחתו אוצר בלום, בו מכלול שירים, זמירות ופיוטים המושרים בשבתות, בחגים ובמועדים.

ר׳ מאיר הצטיין לא רק בכתר נעים זמירות ישראל , אלא גם בכתר תורה (הוא גם ראש ישיבה). עם זה, לא אמר סגי. הפייטן הדגול הזה פתח לא מזמן, אשנב חדש, קסום ומעניין בזה שהוציא שלושה קובצי שירים מיוחדים: מאיר תשחר א״ב׳ , המכילים חריזות בעברית וערבית על־פי משקל האלא האנדאלוסית, הקליט כל שירי הבקשות והעלה אותם על קסטות שבכל קסטה מספר שירים בביצועים ובדיוקים נפלאים כפי שלמד אותם מפי מוריו, גדולי הפייטנים, כר׳ נחמיה אלבאז ז״ל ממראכש, הפייטן והמשורר ר׳ מאיר שטרית ז״ל מעיר מוגדור (א־צווירא) ויבל״א הרב שלום אלבז נ״י, מירושלים. קובץ ״שירי דודים השלם״ שיצא לאור ע״י ״עמותת קרן קדומים״ כמו קובצי ״מאיר השחר״, גם הוא אוצר בלום ושלם, בו כונסו שיריו של גדול פייטני מרוקו, ר׳ דוד בוזגלו.

הקורא את ההקדמות שכתבו הרבנים למחבר הספר ״שירי דודים השלם״ ייווכח ויבין עד כמה רבנינו ומנהיגינו הרוחניים היו תמיד מודאגים, שמא חס וחלילה, ייסחפו פייטנינו הצעירים להשפעות זרות הנובעות ממעיינות נכפשים וממקורות מושחתים, לכן ציינו והבליטו את אזהרותיהן ברוב ההקדמות שכתבו למחברים, אך בטוב טעם, גם אם המחבר הוא רב כמו המקרה שלפנינו, המובא בהקדמתו של הרב משה מלכה רבה הראשי לשעבר של פתח תקוה וראב״ד:

״בשירה שני סוגים קיצונים ומנוגדים: הסוג הראשון הוא השירה הדתית מוסרית הנובעת מתוך השראה רוחנית טהורה, המשחררת את האדם מכל מיני מחשבות זרות, ומשעבדת אותן לרצון האל. היא מוציאה אותו מהמציאות העכורה, מנתקת אותו מהעולם החומרי, ומעלה אותו לגפי מרומים, והוא שומע משק כנפי חיות הקודש המשבחים ומפארים את יוצרם בנעימה קדושה. מאידך, קיים סוג שירה קיצוני מסוכן.

זוהי השירה הנובעת ממעין נכפש ומקור מושחת, שמניעיה הם חילונים מובהקים, והמטרה היא גסה וחומרית, שירה זו מורידה את שריה לעמקי שאול, מפשיטה מעליה את הצלם האלהי ומשוה אותם עם חיתו שדי״ .

הרב א. עטיה תרם תרומה נכבדה לשירה האנדאלוסית ה־אלא , עד שאין היום פייטן גדול או צעיר, שאינו שואב ולומד את נעימותיה ודרכיה, וזאת הודות למשורר הדגול הזה אשר הפיח רוח חיים בה, מפיץ אותה ומטפח מורשת יהדות מרוקו בכל אשר היא. הרב עטיה הצליח גם להקים בארץ ״אגודות״ כמעין סמינרים, או מכונים ללימוד השירה האנדאלוסית אל־אלא. היום מאות נוהרים אליו כדי ללמוד את שירתו.

הפייטן ר׳ יצחק ריווח

פייטן נוסף ששמו הולך לפניו בקהיליית הפייטנים והמשוררים, הוא הפייטן הדגול, המורה והמחנך הוותיק ר׳ יצחק ריווח מרבאט, אביו של השחקן זאב ריווח. אלפים הם תלמידיו והם מפוזרים היום בארץ ובחו״ל, מהם שלמדו את תורת השיר והפייטנות, טעמי המקרא, יש מהם גם שליחי ציבור, חזנים, ואשר חלקם הגדול נמצא היום בארץ.

שלושה פייטנים אחרים שהכרתי אישית וגם הקלטתי אותם בערב שירת תוכניות של ליל מוצאי־שבת, במסגרת תפקידי בקול ישראל, הם: רפאל הכהן, יו״ר חברת הבקשות בבת־ים. פייטן זה, הוא לא רק נעים זמירות, אלא גם נעים הליכות ואיש צנוע, אבל פייטן גדול, הוא וחברו דוד ביטון מחולון. השלישי הוא עמרם דדון אשר הכרתיו כאשר היה מחבר שירים בערבית מוגרבית. עוד פייטן גדול שהכרתי והקלטתי אותו בתוכנית שירים שנערכה בירושלים, הוא הפייטן המלומד משה אלפאסי ז״ל, יליד מראכש, למד את שירי הבקשות מפי ר׳ חיים עטר, והצטיין במיוחד בקצידות המופיעות בספר "שיר ידידות".

פייסני מפנאס

במכנאס, עירו של גדול משוררי מרוקו, ר׳ דוד בן חסין, היו הרבה פייטנים מהם היו שהתפרנסו בעיקר ממקצוע הפייטנות, אבל מרביתם היו רק חובבי השירה. זכורים לנו עדיין הפייטנים: מרדכי וואקראט, שהיה הפייטן הראשי של חברת יחזקאל, מאיר טולידאנו בנו של הרב יעקב משה טולידאנו מחבר קובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, מכלוף ומשה פאריינטי, ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי), מחבר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״(סופר עליו בהרחבה), אליאסף בן ישעיה מחברת אליהו הנביא, משה אחיו של אליאסף, והיום בנו של משה, שמואל בן ישעיה ממשיך במסורת שהתווה לו אביו. מכלוף אלבאז, פייטן ותיק ומקצועי, רפאל מנשה פייטן לעת מצוא וכמוהו גם יוסף בן הרוש המכונה ״יוסף א־זבבאד״. פייטן נוסף עדין ונעים הליכות הוא ר׳ יוסף בן־נון החי עמנו בירושלים.

יש להבחין בין משורר לפייטן. כל משורר שחיבר ספרי שירה, הוא בראש וראשונה, משכיל, גם תלמיד־חכם, ובקיא בתלמוד, לפעמים גם דרשן ומורה, חיבור השירה, הוא לגביו עיסוק צדדי  כמו ר׳ ברוך אברהם טולידאנו שהיה דיין ומשורר דידאקטי, חיבר שורה של ספרים בענייני דת והלכה, ועוד שורה ארוכה של ספרים נוספים.

פייטני פאס

בין פייטני פאס הידועים, ושישריהם מופיעות בכמה קובצי שירה, יש לציין את הפייטן המהולל נסים בן דוד אנקאב ז״ל. אנקאב היה פייטן מעולה ומזקני הפייטנים בפאס. אחד מנכדיו של הפייטן אנקאב, ראובן אנקאב, חי היום בירושלים וגם הוא ממשיך מסורת האבות-הפייטנות.

זוכרני, כאשר עלה הרב שאול אבן־דנאן זצ״ל מפאס, נערך לכבודו ערב מיוחד מטעם ועד העדה המערבית בירושלים, בנוכחות רבנים ואישי ציבור. הזמין הפייטן נ. אנקאב שהוא בן עירו, נכח באותה מסיבה, בהזדמנות זו חיבר במקום פיוט לזכרו של הרב שלמה אבן דנאן, אביו של הרב שאול אבן־דנאן וגם שר אותו במעמד זה. בתור איש קול ישראל, הקלטתי את כל טכס המסיבה.

גם ח. זעפרני הצליח להקליט את שירי אנקאב ופייטנים אחרים במראכש, מוגדור, ובמקומות אחרים.

הערת במחבר: הכרתי אישית את נסים אננקאב עוד בחו׳׳ל (בפאס) בימי זוהרו וגם את ידידו הטוב ושותפו יהודה וואחנון שהיה לו בית מסחר לספרי־קודש יחד עם שמעיה בנו בפאס. שני החברים אננקאב ־וואחנון עלו לעת זקנתם לארץ. וואחנון שהיה סוחר מאוד ממולח, הצליח וגם ניצל והוריק את בתי יהודי מרוקו בארץ, משכיות חמדה שהביאו עימם: תשמישי קדושה ובמיוחד ספרי קדמונים, יקרי־ערך. כל אלה היה רוכש בפרוטות מהעולים החדשים שחיו כאן בלחץ ולא ידעו את ערך רכושם היקר. וואחנון היה מוכר הכל לאוניברסיטאות, למוסדות ולאספנים. אננקאב לעומתו, היה איש מאוד עייף ומאוכזב ונפטר בקטאמונים בירושלים עני מרוד_;זעפרני, שירה, עמ׳ 123, 143, 168, 149,

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו

הלחן וה״מטרוז״

משוררי המגרב היהודים, נהגו לציין את שמם הפרטי, שם משפחתם ולפעמים גם בתוספת שם האב בראש הפיוט או הפזמון, ובסוף, עם הסיומת ״חזק, חזק ואמץ, או ואמיץ״. זה היווה כמעין חתימת שמם בשיריהם, אולי לצורך פרסום שמם, אולי כדי למנוע מזרים להעתיק את שירתם והיו כאלה שהעתיקו חיבורים מאחרים ופרסמו אותם על שמם . אחרים הסתפקו בציון, הפרטי בלבד, כך נהפך המחבר ל״בלתי־ידוע״. מקרים אחרים אך לא רבים בהם המחבר מציין בראש הפזמון ״בתים כפולים״, משולשים או אפילו מרובעים. כדוגמת הפיוט של ר׳ אהרן בן סמחון ממכנאס המובא בראש הפזמון שלפנינו ואשר בו הוא כותב: ״שמי וחניכתי בקרבו על ארבעת רבעיו ילכו סי׳ אני אהרן בן שלמה בן סמחון׳ ונכלל בו י״ג עיקרי הדת״ יש עוד מקרים בהם המשורר הולך לפי הסדר האלפביתי מאלף עד־תו כמו החרוז של ר׳ חיים הכהן מצפת ״אליך דודי נפשי אשא״ . לעומת אלה שחותמים את שמם בראש הפזמון, יש משוררים שנמנעו תמיד ולא רשמו את שמם כלל, אולי מתוך צניעות וענווה. אחד המתנגדים לציון השם בראש הפזמון היה ר׳ יצחק עראמה בעל ״העקדה״, משום שאינו מוסיף ולא כלום למסר השירי נהגו גם לרשום בראשי הפיוט: לנועם, וכשהיה מדובר בשיר, רשמו ל״לחן״, פלס, אך כאשר מדובר בקינות, ציינו בכותרת ״תמרור, ל״תמרור״. מלשון תמרורים וצער עמוק.

ר׳ יצחק עראמה, 1494־1420, רב, דרשן, פילוסוף, חיבר מספר רב של ספרים, ביניהם הספר ״עקדת יצחק״ שנדפס פעמים רבות וזכה לפירושים רבים וגם השפיע השפיע על דרשני הדורות. זעפרני, שירה, ע׳ 106 ; האנציקלופדיה העברית, ע׳ 109.

המטרוז

במקרים מסויימים השתמשו הפייטנים במה שמכונה ה״מטרוז״ (המקושט).

זהו מבנה דו־לשוני שבו הערבית והעברית מתחלפות לסירוגין, כמו הדוגמה שלפנינו:

״ידיד נפשי אהובי עד אן תשכחני/עוזי מאור עיני/

גולה נדחה ביד אדום וקדר.

תרגום:

עזיז רוחי קד קלבי עלאס האגדא תנסאני/עלאמי ייא דאוו עיני/

ראני מזלייא פיד לאומות סללא עלאס נקדר.

על משכבי זכרתי אהבתך קוני/עוזי מאור עיני/

עתה רחקה ממני אל נאדר.

תרגום:

עלא פראסי תפגדת מחבתיק ייא סאני/עלאמי ייא דאוו עיני/

ועלאס האד לגדרא פייא, וואס כיפי ינהזאר״.

במקרים מסוימים בא שילוב שיר עברי עם שיר מוסלמי כדוגמת אחד מפיוטיו הרבים של ר׳ שמואל אלבאז מצפרו תק״ן ־ תר״ד (1844-1790) אביו של רמ״א, ר׳ רפאל משה אלבאז, שהרכיב רוב פיוטיו על מבנים של שירים מוסלמיים שהיו מוכרים בזמנו.

הנה שיר שבח עברי לבורא על מעשה הבריאה משולב עם שיר ערבי מוסלמי.

פיוט מטרוז בלערבייא: סי׳ שמואל אלבאז.

גודל רם קדוש, אלי/גואלי/צור חלי,

ושבחיו מי יחקור ?/כי לו תהלה דומיה,

אובנא (ת) פאס אזדיד ופאס לבאלי/אמאלי!

אנסא כרזו יתנזהו;/פברוז יעזבוק לנדרא.

(בנות פאס העתיקה והחדשה, אויה לי!

הנשים יצאו לטיול; ימצאו חן בעיניך אלה המבלים במגדלים)

• מחבר התוכחה ״ידיד נפשי״ הוא ר׳ יעקב אדהאן ממכנאס, חי במאה ה״ה. היה מו״צ וחיבר הרבה שירים ותוכחות מוסר וכולם מפוזרים. התוכחה הזו מצוייה בקובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״, עמי.103 הבית הראשון של התוכחה מתחיל במלים: ״בשר עניה גולה, אל רם על כל־ נעלה, צופיה עת גאולה, האחת אהובה״ ובהמשך באה התוכחה ״ידיד נפשי״, שחלקה הראשון בעברית וההמשך בערבית. בראש התוכחה , רשום יעקב אדהאן ובסוגריים רשום ״בשר עניה״, סי׳ דוד אבן עטאר. על ר׳ יעקב אדהאן ראה: מלכי רבנן, ע׳ סח, צד א;בני מלכים, ע׳ 109, מציין כי ר׳ יעקב אדהאן חיבר ״תוכחת מוסר״ זו ונדפסה בשנת תרפ״ח בבית הדפוס שרביט־וחזזאן. פאס;זעפרני, שירה, על ר׳ יעקב אדהאן, ראה: עמי 174, 165,168; ועל ר׳ דוד בן־עטר, ראה: ע׳ 173 ; מלכי רבנן, אות ד׳ ע׳ כח, אולי הוא מחבר הפזמון אשרי איש ירא בלבבו שאומרים אחר הסליחות ונדפסה בסוף סדור ״תיקון כרת״.
• על סוג ה״מטרוז״, ראה: זעפרני, שירה, ע׳ 107,170 ;י. שטרית, השירה הערבית יהודית בצפון אפריקה. (פרק ג). ראה י. שטרית (שירת המטרוז) עט׳ 208.

עמוד 135

שם עבים רכובו כנפי רוח,/רב כח;

עליהם ינוח_׳/הוה ויהיה והיה.

נזלו מא יתכל וקאלו; האילי!/אמאלי! סראוו אתאי ווסוקאר,/וטרחו חדאהום אספרא.

(והוציאו אוכל ואמרו: הויה! אויה לי!

קנו סוכר ותה והניחו לידם את ארוחת הבוקר).

א־סבבוחי

אחרי ליל מהנה של שירה ופיוטים, נהגו הפייטנים להתחיל באשמורת הבוקר, בסדרה חדשה של בקשות השחר הנקראות- א-סבבוחי. את בקשות השחר התחילו בשעה חמש בערך וזה נמשך למעלה משעה בערך.

״א־סבבוחי״ כלל בקשות של שירות ותשבחות לבורא עולם, על הבריאה, על נשמת האדם ועל האמונה באל אחד.

״ממשכבי קמתי להודות לאלי/ובעלות השחר בשיר ארים קולי/.

יה אדון עולם/בורא השמים, כי לך אתפלל, ערב בוקר וצהרים/ ולפני המלך אשתחוה אפים/כי לך יאתה תפארת כלילי/

או בקשת השחר:

שחר באתי בעוז מצח/לפני אדום וצח/אפיל תחינתי. מלכותך לעד ולעולמי עד/רם על כל רמים, ברא עולמו כל סעד/בששת הימים, מי לא יראך וירעד, בית צור עולמים.

״ממשכבי קמתי׳׳. מחברה הוא יוסף קברמו. הבקשה במלואה נמצאת בסוף קובץ הבקשות ״ישמח ישראל״, בחלק של הבקשות, שבסוף הקובץ ״יגל יעקב״ ומקובצת עם שיריו. אין פרטים על המחבר, אולם אותיות יוסף קברמו מופיעות בראשי הבתים של הבקשה.

״שחר באתי בעוז מצח״, מחברה הוא שמואל ארוליו, גם כן מופיעה בספר ״ישמח ישראל״ בסוף, בעמ' 4. אין פרטים על המחבר.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –הלחן וה״מטרוז״

אל־כמאלא (השתתפות)

מנהג מאוד נאה קיים במרוקו: כאשר מישהו הלך לעולמו, בשבת השבעה וכן בשבת החודש והשנה, כל אנשי חברות אומרי הבקשות שבעיר, נהגו בגמר הבקשות, ללכת בבוקר ביחד , לבית־הכנסת בו התפלל תמיד המנוח, ושם קראו כמה מזמורי תהלים ואחר־כך כמה בקשות מיוחדות הנאמרות בדרך־כלל בנסיבות אלה, כן עשו השכבה למנוח, ורק אחרי זה התפנו ללכת לתפילת שחרית של שבת. ביקור זה בבית־הכנסת היווה כמעין ניחום אבלים ונקרא בפי המון העם בשם אל-כְּמָאלַה  או השתתפות. גם אנשי חברה קדישא נהגו להשתתף בכל אירוע, הם לא נהגו ללכת להצטרף לאנשי חברות אומרי הבקשות, אלא העדיפו ללכת במרוכז ובאופן עצמאי ולא עם אנשים זרים לחברה. בהשתתפויות מעין אלו, נהגו להתחיל בבקשות שלפנינו:

מציאותו ואחדותו ואין גוף, וקדמון הוא נעבד ידע נביאיו, למשה שם ותורה לא תשונה, גמול ישע מחיה הוא צבאיו, שאי עין יחידתי ליוצרך, וזכרי בוראיך בימי נעורך, לפניו צעקי לילה ויומם, ולשמו זמרי תמיד בשיריך. . .

הערת המחבר: הבקשה ״מציאותו ואחדותו״, מייחסים אותה לשלמה אבן־ גבירול, מופיעה בקובץ הפיוטים ישמח ״ישראל״, ע׳ 126. ;ראה מקורות השירה ע׳ 454, המביא כמה פרטים על הבקשה

מציאותך ואחדותך שלימה, יסוד עולם תבל יסדת, ואינך גוף ולא רוח וגשם, שמך יחיה והיה אז ועתה, מחדש כל לך אעבור בלבי, לזולתך לא סר וגם לא נפתח, נבואתך לחוזיך הנכונה, ואיש משה עלי כולם בחרת.

הערת המחבר: ״מציאותך ואחדותך׳ ראה: מקורות השירה ע׳ 454 המציין כי הבקשה חוברה בידי ר׳ עמור אביטבול מצפרו. על הרב הזה, ראה: קהלת צפרו. ח. ד. בתולדות רבני עיר צפרו, עמ׳ כד־כח,

יהודי מרוקו לא יוותרו על בקשות השחר, משום שהן מהוות עבורם פרק חשוב מהווי החיים, ולכן היראים וכן חובבי השירה והפיוט נהגו לקום "לסלאת לפג'יר" (תפילת ותיקין), היינו להתפלל עם ״הנץ״, וכך, לפני עלות השחר , שרו כמה בקשות נאות בעברית וגם בתרגום ערבי:

יה לך עיני נשאתי/ושמע לקול שועתי/כפר־נא כל אשר חטאתי/למען שמך ה׳.

״יה לך עיני נשאתי״. מחבר התוכחה הוא יוסף עקרה ואין פרטים עליו, מופיעה בקובץ ״ישמח ישראל ״ בסדורי הסליחות, בכמה סידורי תפילה ובהרבה מקומות. בחו״ל, הרגילים להתפלל עם הנץ (תפילת ותיקין) נהגו לאומרה השכם בבוקר לפני התחלת התפילה. היום אנו נוהגים לאומרה ביום תענית דיבור, בסיום הלימוד. התוכחה הזאת מאוד מוכרת במרוקו וגם הלחן שלה מיוחד הוא, מלא רגש והתרוממות רוח, לכן גם בהספדים, בעיתות צרה בעצירת גשמים ובלימוד של שלוש הפקידות, אומרים אותה.

או הבקשה שחציה עברית וחציה השני ערבית:

אל בית־אל הנה קמתי, לא איחרתי, אשמרה משמרתי אשקודה, על דלתותיך פנימה.

תרגום:

יא רב אל־קדרא איליב נרפ׳ד עיני, נדר מנני ומן חאלי, מסכינא ומגבונא, מסכינא ומדלומא.

נגדך אערוך תחינה ואכרעה, כי לך הישועה, עורה־נא ופדה־נא לעגומה.

תרגום:

סירת ונזלת פ׳י ארבע זוואייה לעאלאם, וואלא זברת חד פיהום מעאיי סאלאם״.

השבת האחרונה

השבת האחרונה של הבקשות, הייתה השבת המעניינת ביותר מבין כל לילות בקשות התקופה. במכנאס, השבת האחרונה של הבקשות נערכה תמיד בביתו של ר׳ אברהם עמאר זצ״ל, אחד הרבנים והדיינים היידועים שעברו בעיר מכנאס בדור האחרון. בערב זה נכחו רוב רבני העיר, גדולי הפייטנים המקצועיים וכל המי־ומי שיכלו להצליח להיכנס בכלל לביתו של הרב, משום שגם בימים כתיקונם, לא העז איש גם להתקרב אל מפתן ביתו מרוב הכבוד והיראה שבני העיר רחשו לרב הגדול הזה.

הערת המחבר: ר׳ אברהם עמאר זצ״ל היה מו״צ במכנאס, הניח הרבה פסקי־דינים. סבל ממחלת פרקים קשה ורותק למיטתו. זוכרני בעודי תשב״ר, ביום פורים אחד, בשעת סעודת אסתר, עובר במללאח הישן כשהוא רכוב על סוס, כי לא היה יכול ללכת רגלי, וזה היה לפלא גדול בעיני כל רואיו. ראה עליו: מלכי רבנן, אות א עמי י.

נחתום פרק זה כך: פייטני הדורות ריכזו בכוח שירתם ונגינתם בלילות שבת, בשעה ״ואשמורה בלילה ״(תהלים, צ, ד.), להתעוררות אלפים של אחינו יוצאי מרוקו, כדי לקיים את מה שנאמר בתהלים, קיט, קמח: ״קדמו עיני אשמורות״, בהתעלות נפשית, בשירה ובזמרה.

יהודי המגרב מעלים עתה את הנוסטלגיה הזו של אותם ימים יפים והלילות שדעכו במקצת, עם כל זה, הפייטנים הצעירים של תקופתנו שקמו זה עתה, ממשיכים את דרכו של גדול הפייטנים בדור. מהם גם מאמינים באמונה שלמה, כי זמירותיהם ופיוטיהם מ״שיר ידידות״, בלילות שבת ימשיכו להרקיע שחקים אף על־פי שמתקיימים עתה רק בזעיר אנפין בישובי ישראל.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק