חלוצים בדמעה – ש. שטרית


חלוצים בדמעה – פרקי עיון

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

העורך שמעון שטרית, חבר הכנסת השתים עשרה ופרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. נולד ב־1946 בארפוד שבמרוקו ועלה לארץ ב־1949. חבר ועדת הכספים, ועדת החוקה חוק ומשפט ובוועדה לענייני ביקורת המדינה. יו״ר הלובי החברתי בכנסת. מחברם של ספרים ומאמרים רבים בתחום המשפט הציבורי ומערכת בתי המשפט. היה פרופסור אורח באוניברסיטאות באירופה ובצפון אפריקה ועמד בראש ועדות משפטיות ממלכתיות וציבוריות. בין תפקידיו גם דירקטור מקרב הציבור בבנק לאומי לישראל, ובצעירותו (1959) זכה בכתר חתן התנ״ך הצעיר לנוער.

דברי פתיחה והכרת טובה

הספר שלפנינו – ״חלוצים בדמעה״ הוא קובץ פרקי עיון על יהדות צפון־אפריקה. בספר קובצו מחקרים ומאמרים במבחר נושאים העוסקים בהיסטוריה ובתרבות של קהילות יהדות המגרב ( ״מערב״ בערבית ). כן נכללו מאמרים המנתחים את תרומתה של יהדות המגרב למפעל הציוני ואת הבעיות שעמן התמודדו יהודי המגרב לפני קום המדינה ולאחר מכן.

כותרת הספר – ״חלוצים בדמעה״ – מסמלת את סיפורם של מאות אלפי החלוצים שעלו לארץ מצפון־אפריקה; חלוצים שראו ימים של סבל ודמעה, ימים של מצוקה וכאב ולעתים אף עלבון.

מתוך הדמעה רשמו עולים אלה פרק חשוב של הגשמה וחלוציות, וביחד עם אחרים עזרו ליצור ולבנות את חוט השדרה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות מסביב לגבולותיה.

הספר יוצא בהוצאת ״עם עובד״ בשיתוף עם עמותת ״זוהר המערב״. אגודת ״זוהר המערב״ הוקמה ב־ 1981 ושמה לה למטרה לעודד מחקר ולימוד על תרבות ומורשת של קהילות ישראל בארצות השונות. הפרוייקט הראשון עוסק ביהדות צפון־אפריקה, עושרה הרוחני והתרבותי ותרומתה למפעל הציוני וליישוב הארץ. במסגרת פרוייקט זה החליטה העמותה להכין קובץ שיביא מבחר פרקים בנושאים שונים על יהדות ארצות המגרב. ספר זה הוא התוצאה של מאמץ זה.

הספר מגולל את יריעת חייה של יהדות המגרב והסיפור המופלא של עלייתה ארצה ותרומתה לפיתוחה של הארץ ולביסוסה. יש לקוות כי הספר יתרום ולו במעט לקהילה זו בישראל מבחינה חברתית. יש לקוות כי זאת רק תחילתה של הדרך שתביא ליצירת תמונה שקולה ומלאה של יהדות המגרב ויוצאיה בישראל.

בימים אלה, כשאנו מצויים בעיצומה של קליטת עליה גדולה ומבורכת מברית־ המועצות ומארצות אחדות, חשוב לעסוק ולהבין את הבעיות והמשברים שעברו על עליית יהודי צפון אפריקה, ואת דרכי ההתמודדות עם משברים אלו. זאת מתוך תקוה, שלימוד סוגיות אלו יוכל להועיל למקבלי החלטות ולציבור כולו, ולמנוע חזרה על משגי העבר.

המערכה על העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו וההעפלה ממנה הפילה חללים. הפרשה הידועה מכולן שהייתה לסמל למאבק ההירואי על העלייה, היא פרשת טביעת ספינת הדייגים ״אגוז״ ובה 43 עולים מאמינים, ועמם איש המוסד, שיצאו ממרוקו אל גיברלטר, בדרכם לארץ, פרשה זו, כמו פרשות אחרות, נשארה עלומה ופרטיה המוסמכים לא פורסמו עד היום.

 כיום, לאחר שעברו למעלה מ־30 שנה מאז האירוע, הגיעה העת לחשוף לציבור את דו״ח החקירה בפרשת טביעת הספינה ״אגוז״.

קיימת השקפה רווחת, שבעיות הפער החברתי בישראל והיחסים הביו־עדתיים ירדו מראש סדר היום הציבורי משום שחריפותו ירדה.

למרבה הצער, כל המחקרים מעידים שהשקפה זו היא מוטעית ומשוללת יסוד. הבעיה עדיין חריפה, אלא שהתודעה הציבורית לגביה פחתה. יש לקוות כי ספר מסוג זה יתרום להגברת המודעות הציבורית לבעיה זו, השבה ופורצת מעת לעת אל קדמת הויכוח הציבורי.

האמת ניתנה להיאמר, לפי מחקרים מן הזמן האחרון מתגלית בבירור תופעת ״המדרגות העולות״, דהיינו יוצאי המזרח התקדמו, אולם אחיהם יוצאי ארצות אירופה התקדמו גם הם, והפער נשאר בעינו, ואי־השוויון לא הצטמצם.

חשוב שהציבור בארץ יהיה ער ומודע לעובדה שהפערים עדיין עומדים בעינם, ויהיה מוכן להנהגת מנגנוני תיקון שיזרזו את קצב צמצום הפערים והגשמת השוויון.

אנו תקוה שהדברים המובאים בספר ימצאו את דרכם ללבם של כל אלה אשר אינם יודעים את התמונה במלואה, יחד עם יוצאי צפון אפריקה עצמם, ויהוו אנתולוגיה נאותה לקהילה יהודית גדולה שעושרה התרבותי והרוחני, יצירתה, ההיסטוריה שלה וחלקה בהגשמת החלום הציוני טרם נכתבו כראוי וכיאה בדברי ימי עם ישראל.

אני חייב תודה עמוקה למחברים שכתבו את המאמרים. אני מכיר טובה לחברת ״שופרסל״ ולבנק הפועלים, שתרומותיהם הכספיות איפשרו את הוצאת המפעל החשוב הזה. אני מכיר טובה גם להוצאות לאור שהסכימו לפרסם פרקים מתוך ספרים שהוצאו לאור על ־ידיהן.

במלאכת התקנת הספר עזרו על־ידי שותפים רבים. אני מודה להם מעומק הלב, ואני מודה לחברי המערכת של הספר.

שמעון שטרית

ירושלים, תשנ״א

 

חלוצים בדמעה – פרקי עיון

על המחברים

ח"כ אריה לובה אליאב

הבר־כנסת, מנהל כפר הנוער ניצנים. נולד במוסקבה, ברית־המועצות. עלה לארץ־ישראל עם הוריו בשנת 1924. ב־1953 למד כלכלה ומנהל חקלאי באנגליה (מילגת או״ם). ב ־1959 סיים בהצטיינות לימודי תואר ראשון בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשירותו הצבאי שירת ב״הגנה״, בצבא הבריטי, ב״מוסד לעלייה ב׳ ״ ובצה״ל ( 1949-1936 ) עד לדרגת סגן אלוף. פעל בקנה־מידה נרחב לעידוד הפיתוח וההתיישבות בכל חלקי הארץ, בשירות הסוכנות היהודית ובאופן עצמאי. מילא שורה ארוכה של תפקידים דיפלומטיים וכיהן במשרות בכירות ברשות המבצעת. הבר־כנסת מהכנסת השישית עד התשיעית ובכנסת השתים־עשרה.

פרופ׳ שלמה דשן

פרופסור מן המניין לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל־אביב, ולשעבר יושב־ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת מנצ׳סטר, 1968. חיבר ספרים ומאמרים על חיי החברה של יהודי צפון אפריקה. האחרון בהם הוא: The Mellah Society: Jewish Community Life in (1989 ,Sherifian Morroco (University of Chicago Press.

עו״ד עוזיאל חזן

עורך־דין וסופר. נולד במרוקו ב־1945, עלה ארצה ב־1955. התחנך בקיבוץ רשפים בחברת ילדים עולים. עבד שנים רבות עם נוער שוליים. שירת בצבא קבע. בוגר האוניברסיטה העברית. כתב ספרי פרוזה שאחדים מהם מתארים ומתעדים את הווי יהדות מרוקו.

פרופ׳ לב חקק

פרופסור במחלקה ללימודי שפות ותרבות המזרח־התיכון, באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג׳לס 

ד״ר אלעזר טויטו

מרצה בכיר לתנ״ך, אוניברסיטת בר־אילן. נולד באלג׳יריה. עלה בספינת המעפילים ״שיבת ציון״ ב־1947. השתתף במלחמת השחרור בשורות הפלמ׳׳ח. אחרי השירות הצבאי עסק בהוראה, תחילה בבית־הספר היסודי במושב צרופה ( חוף הכרמל ) ואחר־כך בסמינר למורים גבעת וושינגטון. למד תנ״ך והיסטוריה ישראלית באוניברסיטת בר־אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבודת הדוקטור שלו עסק בשיטתו הפרשנית של רבי חיים בן־עטר בפירושו אור חיים לתורה.

ד״ ר רפי ישראלי

מרצה בכיר לאסלאם וסין, עמית מחקר במכון טרומן לחקר השלום, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מיכל ליס

חוקרת וסוציולוגית.

פרופ׳ משה ליסק

פרופסור לסוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניבר­סיטה העברית, ירושלים. מתמחה בהיסטוריה החברתית של הישוב, בסוציולוגיה של עדות וביחסי צבא וחברה. מנהל מרכז שיין למדעי החברה בפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית. עורך ראשי של מפעל תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל -100 שנה, בהוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית למדעים.

השופט ד״ ר משה עציוני

שופט בית־המשפט העליון לשעבר. נולד בפולין, סיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קרקוב. קיבל תואר דוקטור למשפטים. עלה לארץ בשנת 1936 כחלוץ. בשנת 1940 הוסמך להיות עורך־דין ובשנת 1942 נתמנה כיועץ משפטי של מחלקת היצור המלחמתי והתעשייה הכבדה בממשלת המנדט.

בשנת 1945 נתמנה לשופט שלום וכיהן בתפקיד זה בירושלים ובתל־אביב. עם קום המדינה נתמנה לשופט שלום ראשי בחיפה ולאחר מכן לשופט מחוזי, לנשיא תורן ולנשיא בית־המשפט המחוזי. בשנת 1970 נתמנה לשופט בית־המשפט העליון עד פרישתו בשנת 1978.

בין תפקידיו הנוספים: יושב־ראש הוועדה המייעצת לשר המשפטים בענייני הדיון האזרחי, יושב־ראש הוועדה לתיקון חוק האימוצים, נשיא בית־הדין הציוני העליון, סגן יושב־ראש המועצה להשכלה הגבוהה, יושב־ ראש ועדת החקירה במאורעות ואדי סאליב, יושב־ראש הוועדה למעמד המורים (ועדת עציוני), יושב־ראש ועדת החקירה על בריחת האסירים מכלא שאטה.

 כיום משמש כסגן יושב־ ראש ״אורט״ העולמי ו״אורט״ ישראל, חבר המועצה לארכיאולוגיה, נשיא כבוד באגודה לרווחת האסיר, יושב־ראש האגודה הבינ­לאומית להגנה על הילד ונשיא המועצה הלאומית לקידום ערכי שלטון החוק והדמוקרטיה. בשנים 1981-1977 כיהן כיושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת.

מאיר כנפו

יושב־ראש ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון־אפריקה. יליד קזבלנקה, ממקימי ״המסגרת״ במרוקו ( המחתרת, העפלה והגנה על הקהילות היהודיות ). אסיר ציון וחבר הוועדה לקביעת זכאות לאסירי ציון.

יצא בשליחות ממלכתית לפריס מ־1968 עד 1973, מטפל בעלייה מכל הגלויות ובקליטתה זו תשנה ה־28. היה בשליחות מחלקת העלייה בפריס מ־1982 עד 1985. מרצה בנושא המחתרות וההעפלה מצפון־אפריקה.

פרופ׳ רות קרק

מרצה וחוקרת במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. עוסקת במחקר גיאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בעת החדשה. עבודותיה ראו אור בספרים על ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב ועל ההתפתחות העירונית של יפו וירושלים ושכונותיה, וכן במאמרים על קרקע והתיישבות בארץ־ישראל. לאחרונה ערכה ספרים הנמצאים בדפוס על גאולת הקרקע ברעיון ובמעשה וכן על: Historical Geography in Israel•

ד״ר חנה רם

היסטוריונית, המוזיאון לתולדות האצ״ל, ומרצה באוניברסיטה הפתוחה. נולדה בירושלים, דור שמיני למשפחת הרוש־שטרית שמוצאה ממרוקו ( קזבלנקה ). גדלה בתל־אביב ומנעוריה יצאה לעבודה בלי לסיים בית־ספר יסודי, אותו השלימה בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל־אביב ( היסטוריה כללית ומדעי המזרח ). סיימה תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים ( היסטוריה של האסלאם ) ואת הדוקטורט ( בנושא הישוב היהודי ביפו ) באוניברסיטת בר־ אילן בשנת תשמ״ב.

ד״ר יצחק רפאל

ראש מוסד ״הרב קוק״ ועורך ״סיני״. ממייסדי תנועת ״בני עקיבא״ בפולין, עלה לארץ בשנת תרצ״ה. למד בישיבות, באוניברסיטה העברית וכן באוניברסיטת לונדון. הוכתר בתואר דוקטור על מהדורתו של ספר המנהיג (2  כרכים ) שזיכתה אותו בפרס ״ביאליק״.

חיבר וערך כמה ספרים. בשנים 1954-1948, בתקופת העלייה הגדולה, שימש ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. חבר־כנסת, מהשנייה עד התשיעית. חבר ועדת החוץ והבטחון ויושב־ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט. שימש סגן שר הבריאות ושר הדתות. מראשי הפועל המזרחי והמפד״ל.

 

חלוצים בדמעה – פרקי עיון

שמואל שגב

חבר מערכת העיתון מעריב ומומחה לבעיות המזרח התיכון. שימש סופר מעריב בפריס ובוושינגטון, כתב 10 ספרים בנושאי המזרח והסכסוך הישראלי־ערבי, ספרו האחרון, הקשר האיראני, הופיע לא מכבר בישראל ובארצות־הברית.

ד״ר אברהם שטאל

מרצה בכיר בבית־הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית וחבר צוות ההוראה בבית־הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך והתרבות. עוסק בחקר אספקטים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים של יהדות המזרח והשלכותיהם על החינוך. פעיל זה שלושים שנה בשילוב מורשת יהדות המזרח במערכת החינוך, הן על־ידי הדרכת מורים ומנחים והן על־ידי פרסומים עיוניים, ביבליוגרפיים ודידקטיים.

מאיר שטרית

גזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. נולד במרוקו, עלה ארצה בשנת 1957. מוסמך אוניברסיטת בר־אילן במנהל ציבורי. שימש בשנים 1974 עד 1987 כראש עיריית יבנה. בשנים 1988-1981 היה חבר־כנסת מטעם הליכוד. החל מ־1987 משמש גזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. מתמחה בנושאי חינוך בכלל ושל שכבות חלשות בפרט.

נהוראי מאיר שטרית

עובד במועצת הפועלים תל־אביב כמזכיר איגוד מקצועי. נולד בתפילאלת שבמרוקו ועלה ארצה בשנת 1963. למד ספרות ומקרא. פירסם שני ספרים על היי יהודי מרוקו בעבר הרחוק בעיר ובכפר: אימת החלום, שיצא גם במהדורה שנייה, והשדה מן המדבר, שאושר לכל מוסדות החינוך בארץ. אב לשני בנים ובת. פעילות התנדבותית: עורך בטאון לתרבות וספרות בדית, חבר ופעיל במוסדות ציבור שונים.

יליד העיירה גוֹרָמָה בחבל תָאפילַלת במרוקו. התחנך ב"חדר" ואחר-כך בבית ספר יסודי. את לימודי התיכון עשה בתיכון אורט קזבלנקה, אלפי קילומטרים מכפר הולדתו. לאחר לימודיו השתלם בראיית חשבון ומינהל ציבורי והתקבל לעבודה כפקיד בכיר בשירות הממשלתי המרוקני.

 ב-1963 עלה לישראל עם אשתו ושני בניו והתיישב באשדוד, שם נולדה בתו הצעירה. עד מהרה השלים את השכלתו בעברית והשתלב בשירות הציבורי בעיריית אשדוד ולאחר-מכן במועצת הפועלים באשדוד ובתל-אביב במשך כשלושים שנה, עליהם הוא מספר בספרו "יומן מסע אדום", עם צאתו לגמלאות.

 במשך שנים פרסם סיפורים רבים ומאמרים בעיתונים ובכתבי עת על יהדות מרוקו ותרבותה. הקים וניהל להקת מחול מרוקנית עם רקדנים ורקדניות אותנטיים. בוגר החוגים לספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. חבר באגודת הסופרים במשך שנים רבות והיה חבר וועד האגודה בתפקידים שונים. שטרית מתגורר בתל-אביב ומשלים תואר שני בספרות עברית. בנו הוא המשורר סמי שלום שטרית.

ח"כ פרופסור שמעון שטרית

חבר־כנסת, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית. נולד בארפוד, מרוקו. עלה ארצה ב־1949. בוגר (1968) ומוסמך (1970, בהצטיינות יתרה ) הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, מוסמך (1971) ודוקטור (1973) ביה״ס למשפטים, אוניברסיטת שיקגו בארה״ב; התקבל ללשכת עורכי הדין, 1969.

כיהן במשרות אקדמיות בכירות בכמה אוניברסיטאות בחוץ־לארץ, ובין השאר באוניברסיטת ניו־יורק, סן־דייגו, פורדהאם ומניטובה. מילא שורה ארוכה של תפקידים משפטיים, ממלכתיים וציבוריים וביניהם חבר ועדת לנדוי לבדיקת מבנה בתי־המשפט וסמכויותיהם (1980-1979), יושב־ראש הוועדה לתיקון חוק רשות השידור (1986), חבר במליאת רשות השידור (1984- 1987) וחבר דירקטוריון בל״ל (1988-1987).

עסק בפעילות משפטית בינלאומית ענפה, בהרצאות בוועידות וקונגרסים בינלאומיים ועמד בראש כנסים בינ­לאומיים ופרוייקטים משפטיים בינלאומיים. פירסם וערך כמה ספרי משפט ופירסם מאמרים מדעיים רבים בתחום המשפט הצבורי ומערכת בתי־ המשפט. חבר מרכז מפלגת העבודה משנת 1977 וחבר לשכת מפלגת העבודה מ־1981; ח״כ מ־1988; חבר ועדת הכספים, ועדת החוקה, והועדה לביקורת המדינה; יו״ר הלובי החברתי בכנסת, ויו״ר ועדת המשנה לביטוח.

יוסף אליהו שלוש

יליד יפו (1870). למד בביירות. ממייסדי העיר העברית הראשונה ומהפעילים העיקריים בבניינה. חבר הוועד הפועל של עיריית תל־אביב. סבתו שמחה לבית הרב אלבז מוצאה מצפרו שבמרוקו וסבו מאוראן שבאלג׳יריה. אמו שרה לבית מצליח מוצאה מארם־נהריים (עיראק).

אמנון שמוש

סופר ומשורר. נולד בחאלב. עלה ארצה בשנת 1938. חבר קיבוץ מעיין ברוך. פירסם ארבעה־עשר ספרים וביניהם מישל עזרא ספרא ובניו, אחותי כלה, קנה וקינמון והכתר. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית וערבית. סיפורים ושירים אחדים תורגמו לעשרים שפות. חתן פרם ירושלים לספרות על שם ש״י עגנון; פרס שלום עליכם; פרס ראש הממשלה ופרס ויצ״ו-צרפת לספרות יפה. מראשי הגל העולה של סופרים ומשוררים, שהכניסו את ניחוחות המזרח וטעמיו לספרות העברית.

שמעון שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון

הקדמה

הספר ״חלוצים בדמעה״ מציג היבטים אחדים של ההיסטוריה, התרבות והניתוח החברתי של יהדות המגרב, וכן סוקר את תרומתה לישוב ארץ־ישראל לפני ואחרי הקמת המדינה.

את הרקע ההיסטורי לאנתולוגיה של יהדות המגרב מביא שמואל שגב, המתאר את תולדותיהם של היהודים במרוקו מראשית ההתיישבות היהודית בצפון־אפריקה ועד הקמתה של מדינת ישראל ועלייתה של כמעט כל יהדות צפון־אפריקה לישראל.

בשער הראשון של הספד, ״שורשים״, נעשה ניסיון לצייר, לאחר הסקירה ההיסטו­רית, את תמונת החברה היהודית בארצות המגרב ערב המהפכה הציונית. כך מביא חיבורו של ד״ר אברהם שטאל את דמותו של רבי יעקב אבוחצירא כדוגמה למנהיגות של אותה תקופה, שכוחה בא לה מן החוכמה, האמונה והמוסר, ולא מהיותה בעלת המאה. את השער חותם ד״ר אלעזר טויטו המתאר את החינוך היהודי, ששאף לא להותיר אפילו ילד יהודי אחד נבער מדעת ואינו יודע קרוא וכתוב.

בשער השני והשלישי של הספר, ״הם כבר היו כאן״ ו״שבות ההתיישבות״, מובא סיפורה של העלייה וההתיישבות של יהדות המגרב לפני ועם קום המדינה. בהיסטוריה של הציונות לא נרשמו כראוי וכדרוש תרומתם של יהודי המגרב בישוב הארץ ופיתוחה והעליות שהיו מצפון־אפריקה הרבה לפני קום המדינה.

העליות מארצות המגרב לא זכו למספור כפי שזכו עליות מארצות אירופה. ״עלייה ראשונה״ ו״עלייה שנייה״ ממרוקו, אלג׳יריה ותוניס לא נרשמו בתולדות העליות, על אף שבמקביל לעליות המפורסמות והממוספרות התקיימה הגירה, לעתים אינטנסיבית ביותר, של יהודי צפון־ אפריקה אל ארץ־ישראל; וכך גם נפקד חלקם של יוצאי המגרב מן ההיסטוריה של המאמץ ההתיישבותי, ולא בצדק.

 על חלקם של יוצאי צפון־אפריקה בבניין הארץ אפשר ללמוד מקטעים נבחרים מספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש, שמעטים יודעים על פועלו בבניינה של העיר העברית הראשונה – הלא היא תל־ אביב – בראשית המאה, וכן מאמרה של ד״ר רות קרק, השוזר את דמותו של צוף דב״ש, מייסד שכונת המוגרבים בירושלים.

 את תמונת פועלם של יוצאי המגרב בארץ־ישראל משלימה דייר חנה רם המציגה את דמותו ופועלו של אברהם מויאל למען ישוב ארץ־ ישראל בסוף המאה ה־19, קשריו עם ויסוצקי ועזרתו לעלייה מארצות אירופה ( הביל״ויים ).

בעליותיהם של יהודי המגרב ארצה דנה מיכל ליס בשני מאמרים. האחד כללי, המביא את ההיסטוריה של העליות השונות ממרוקו בשנים 1948-1830, והשני ספציפי יותר ומביא את סיפורה של עליית יהודי המגרב בתקופת המנדט, והעלייה הבלתי־ליגאלית.

 את סיפורה של העלייה לאחר קום המדינה מביא שמואל שגב במבצע ״יכין״ – פרק מתוך ספרו התיעודי הנושא אותו שם ומתאר את מבצע עליית היהודים מצפון־ אפריקה עד תחילת שנות השישים; כמו־כן מובא על־ידי מאיר קנפו סיפורה הטרגי של טביעת אניית העולים ״אגוז״ על 44 העולים שהיו בה.

 מאיר נהוראי שטרית מספר על הלוך־ הרוח ופעמי הגאולה שנשמעו בלבם של יהודי מרוקו עם קום המדינה ועל המבוכה שאחזה בהם עקב הצורך בשינוי תפישתם מהמתנה לגאולה למימושה. את השער מסכם לובה אליאב, המביא מנקודת מבטו של בן הארץ, שאיננו מיוצאי המגרב, את סיפור העלייה וההתיישבות של יהודי המגרב, כמי שליווה אותם מקרוב בתהליך זה.

השער הרביעי, ״יסודי גאולה״, נוגע בנקודה כאובה ביותר – היחס ליהודי המגרב עם ולאחר עלותם ארצה. צירוף של בורות, סטיריאוטיפים ודעות קדומות, שאת מקורם ומניעיהם מנתח פרופ׳ משה ליסק, הביאו את ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה לנקוט כלפי יהודי צפוךאפריקה מדיניות מוטעית, שתוצאותיה ניכרות גם כיום.

 בפרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי לא זכיתי באור מן ההפקד מספר ד״ר יצחק רפאל על חטא הסלקציה שנעשה ביהודי המגרב, חטא שעליו מכים עד היום; פרופ׳ שמעון שטרית משלים את התמונה במאמרו על היחס לעלייה ההמונית.

בשינוי שהביאה עמה העלייה לארץ־ישראל לחייהם ולתפישת עולמם של יוצאי דרום תוניסיה עוסק פרופ׳ שלמה דשן. שינוי זה, שבחלקו נכפה על יהודי המגרב על־ידי החברה הישראלית והממשלה ותחושת האפליה של קהילה זו, הביאו לתסכול ולזעם עמוק בקרב העולים החדשים.

תחושות המרירות, האפליה והתסכול הביאו להתפרצות מאורעות ואדי סאליב (1959), מאורעות אלו משמשים עד היום אבן־דרך חשובה, עצובה וכואבת בהיסטוריה החבר­תית של ישראל. הדו״ח הרשמי של ועדת החקירה הציבורית, שהוקמה כדי לבדוק את המאורעות בראשות השופט ד״ר משה עציוני, הוא תעודה יחידה במינה.

הדו״ח מובא כאן בשלמותו כדי להשלים את התמונה העגומה של מצבם של יהודי צפון אפריקה בראשית דרכם בארץ, וכן כדי להביא את הסיפור לדורות שנולדו מאז – למען ידעו את הסבל שעבר על יהודי המגרב ויבינו את ערכה של הסובלנות וההבנה. הדו״ח מובא בצד דברי ניתוח מאת יו״ר הוועדה, ד״ר משה עציוני, במבט של שנים רבות לאחור. לסיכום השער מביא פרופ׳ לב חקק, על יסוד ניתוח מפורט, את העיוותים שבדמותם של יהודי המזרח בספרות העברית.

בשער האחרון, ״מבט אל האופק״, מובאת תפישת עולמם של כמה מבני דור ההמשך לעולי צפון אפריקה, שלמרות הקשיים הצליחו לפרוץ את מעגל המצוקה ולהגיע למה שהגיעו בזכות עצמם: ד״ר רפי ישראלי מנתח את חשיבות החינוך כמכשיר למוביליות חברתית ומאיר שטרית מצייר את דרכו של מנהיג מקומי להנהגה לאומית.

בהמשך מובא תיאור דיוקנם של התאגדויות יוצאי צפון אפריקה בישראל, ולאחר מכן מובא ניתוח חג המימונה. בהמשך מובא סיפור קצר פרי עטו של אמנון שמוש ״גלגלי עולם״, המציג את לבטיו עם עצמו וזהותו של פרופסור מזר־מזרחי. לסיום מביא פרופ׳ שמעון שטרית את עמדתו, כפי שהתפתחה לאורך השנים, בעניין מאבקם של יהודי המזרח לשוויון ולאיזון בהברה הישראלית ומסכם בפרק האחרון: ״עוד ארוכה הדרך לשוויון״ את המצב נכון להיום.

השער הרביעי, ״יסודי גאולה״, נוגע בנקודה כאובה ביותר – היחס ליהודי המגרב עם ולאחר עלותם ארצה. צירוף של בורות, סטיריאוטיפים ודעות קדומות, שאת מקורם ומניעיהם מנתח פרופ׳ משה ליסק, הביאו את ממשלת ישראל והחברה הישראלית כולה לנקוט כלפי יהודי צפוךאפריקה מדיניות מוטעית, שתוצאותיה ניכרות גם כיום.

 בפרק מתוך ספרו האוטוביוגרפי לא זכיתי באור מן ההפקד מספר ד״ר יצחק רפאל על חטא הסלקציה שנעשה ביהודי המגרב, חטא שעליו מכים עד היום; פרופ׳ שמעון שטרית משלים את התמונה במאמרו על היחס לעלייה ההמונית.

בשינוי שהביאה עמה העלייה לארץ־ישראל לחייהם ולתפישת עולמם של יוצאי דרום תוניסיה עוסק פרופ׳ שלמה דשן. שינוי זה, שבחלקו נכפה על יהודי המגרב על־ידי החברה הישראלית והממשלה ותחושת האפליה של קהילה זו, הביאו לתסכול ולזעם עמוק בקרב העולים החדשים.

תחושות המרירות, האפליה והתסכול הביאו להתפרצות מאורעות ואדי סאליב (1959), מאורעות אלו משמשים עד היום אבן־דרך חשובה, עצובה וכואבת בהיסטוריה החבר­תית של ישראל. הדו״ח הרשמי של ועדת החקירה הציבורית, שהוקמה כדי לבדוק את המאורעות בראשות השופט ד״ר משה עציוני, הוא תעודה יחידה במינה.

הדו״ח מובא כאן בשלמותו כדי להשלים את התמונה העגומה של מצבם של יהודי צפון אפריקה בראשית דרכם בארץ, וכן כדי להביא את הסיפור לדורות שנולדו מאז – למען ידעו את הסבל שעבר על יהודי המגרב ויבינו את ערכה של הסובלנות וההבנה. הדו״ח מובא בצד דברי ניתוח מאת יו״ר הוועדה, ד״ר משה עציוני, במבט של שנים רבות לאחור. לסיכום השער מביא פרופ׳ לב חקק, על יסוד ניתוח מפורט, את העיוותים שבדמותם של יהודי המזרח בספרות העברית.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

עד כה אין היסטוריה מוסמכת של יהדות צפון־אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט. אם משום שגנזכי שלוש ארצות ה״מגרב״ עודם נעולים בפני חוקרים מישראל, או משום שמלומדים יהודים התעניינו יותר בחקר הציונות המדינית והגלויות האירופיות שבתוכן היא צמחה-עובדה היא שיהדות מרוקו נותרה עד כה ״מנושלת״ מעברה המפואר.

בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בנושא זה. מכוני המחקר בישראל, וכן גם ההסתדרות הציונית ומשרד החינוך והתרבות, החלו נותנים את דעתם לתולדות הקהי­לות היהודיות בארצות המוסלמיות והחלו מעודדים חוקרים לחקור את מורשתו של חלק זה בעם היהודי.

הודות לעידוד זה יצאו באחרונה כמה ספרים השופכים אוד נגוהות על תרבותה של היהדות הצפון־אפריקנית ועל מורשתה הדתית והרוחנית.

על־פי מסורות בעל־פה ובכתב, נמנית הקהילה היהודית בצפון אפריקה עם העתיקות שבתפוצות הגולה. ראשוני היהודים הגיעו ל״מגרב״ עוד לפגי חורבן בית ראשון וקיימות עדויות בדבר קיום חיים יהודיים שם, עוד בשנת 325 לפני הספירה.

בבית־כנסת עתיק בעיר ג׳רבה שבתוניסיה מצויה אבן שלפי המסורת היא מאבני מקדש שלמה, והובאה לשם על־ידי גולים מירושלים. לאחר חורבן בית שני גדל במידה ניכרת מספרם של היהודים ביבשת האפריקנית.

נציבי רומי הגלו חלק מיהודי ארץ־ישראל למושבותיהם בצפון אפריקה ושרידים של חיים יהודיים נתגלו גם מתקופות הוונדאלים והביזנטים.

אגדות ערביות מספרות כי לאחר שלוחמים מוסלמים, בפיקודו של עוקבה בן־ נאפע, כבשו את מרוקו בשנת 684, נדדו שבטים רבים ממזרח־אפריקה לצפונה. בין שבטים אלה היו גם כמה בתי־אב יהודיים, שהביאו עמם למרוקו סוסי מלחמה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בין עיד אל-קייס אל-קארשי אל-פאהרי (عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري‎622683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים 662664 וכן בין השנים 681683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערביםבטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי. לפי האגדה פקד:

"'שוכני הואדי, עיזבו! כי אנו עוצרים כאן!' הוא חזר על פקודתו שלוש פעמים. מיד לאחר מכן, נחשים, עקרבים ומינים רבים אחרים יצאו והחלו לעזוב. הלוחמים המוסלמים ניצבו וצפו במחזה מאור הבוקר ועד חום היום. אז, לאחר שראו כי הכל עזבו, הם התיישבו בעמק. נאמר כי משך ארבעים שנה לאחר מכן, לא יכלו תושבי איפריקיה למצוא נחש או עקרב, גם כאשר הוצע תמורתו פרס בסך של 1,000 דינאר"

 

הקמת העיר התפרשה כשינוי טקטיקה מצידם של הערבים והחלפת המדיניות ההגנתית בצעדים להתיישבות קבע במקום. קירואן הייתה לבירת איפריקיה, ובן נאפע ייסד בה את המסגד, שהיה לימים למסגד הגדול הקרוי על שמו. בשנת 681 מינה הח'ליף יזיד הראשון את סו נאפע כמושל איפריקיה בשנית, והוא החל במסע כיבושים מערבה לתוך המגרב ועשה להפצת האסלאם בקרב הברברים. בשנת 683 הוא הובס בקרב עם הברברים ונהרג. אירוע זה סימן את תחילת שלטונם של הח'וארג'בתוניסיה ואת הדיפת הערבים מזרחה ללוב..

כושר ניידותם הקנה ליהודים עדיפות צבאית ובהתאחדם עם השבטים הברברים-הם הצליחו להדוף את נוגשיהם המוסלמים ודחו את תביעתם להמיר את דתם. לפי אותה אגדה, עמדה בראש הכוחות המשותפים של היהודים והברברים ״כוהנת״ יהודייה בשם דהייה אל־כאהנה (דהייה הכוהנת) ורק לאחר מאבק שנמשך 25 שנים, עלה בידי המוסלמים להכניעם.

בקרב המכריע העדיפה דהייה להתאבד מאשר ליפול בשבי הכובשים המוסלמים. לאחר ניצחון זה קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם ואף עזרו בכיבוש ספרד. אך היהודים הוסיפו לשמור על דתם, וכמי שהשתייכו ל״אהל אל כתאב״ (עם הספר), זכו למעמד של ״בני־חסות״ (ד׳מים).

מעמדם של בני־החסות במדינה המוסלמית החל להתגבש במאה השביעית, בימי הח׳ליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. על־פי תקנות המדינה המוסלמית יכלו הנוצרים והיהודים לשמור על דתם ועל נכסיהם, אך הם חייבים היו במסים שונים שמהם היה פטור המוסלמי. 

כך, למשל, היו בני־החסות חייבים במס גולגולת (ג׳זייה) ובמס מקרקעין (ח׳ראג׳), הם השתתפו בעול החזקת הצבא, הרימו תרומות מיוחדות לנותני חסותם וזכויותיהם המדיניות היו מוגבלות למדי. חכם האסלאם אל־מוארדי הביא כתריסר תקנות שקבעו את מעמדו של בן־החסות (ד׳מי): « אסור לבן־חסות לגעת בקוראן מתוך מגמה לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו.

  • אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר.
  • אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה מתוך יחס של בוז וזלזול.
  • הנישואין בין מוסלמי ליהודייה מותרים, אך נאסר על בן־חסות לשאת נשים מוסלמיות.
  • לא ינסה בן־חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמונותיו.
  • נאסר על בן־חסות לסייע לאויבי האסלאם.
  • בן החסות היהודי חייב לחגור אבנט (זונאר) ולקשור לזרועו פיסת אריג (גיאר) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט בצבע כחול.
  • לעולם לא יבנה בן־החסות בית־כנסת או כנסייה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
  • בני־החסות לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
  • את מתיהם יקברו בני־החסות בצנעה ולא יספידו אותם בפומבי.
  • בני־החסות לעולם לא ישתו שכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם, פסליהם או… חזיריהם.
  • לבסוף, נאסר על בן־החסות להחזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל־חיים אציל, וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרדה או בחמור.
  •  

חובה לציין, כי לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים, הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכד את מעמדם הנחות של בני־החסות. אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית היתה, שבועתו של בן־החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל־כן גם הוכחות חפותו היתד, קשה יותר.

מצב זה יצר יחס של תלות בין השליט, נותן החסות, לבין בני־חסותו, ומכאן שמטעמי בטחון גרידא חיפשו היהודים תמיד לחסות בצל קורתו של השליט.

ואמנם, גם אם במרוצת הדורות נרדפו היהודים על דתם והיו קרבנות לפורעים שונים, אין סימנים לקיומה של אנטישמיות ערבית במרוקו, ובכל מקרה לא הגיעו הפרעות שם לדרגת אכזריותם של מעשי הטבח, שבוצעו ביהודים ברוסיה הצארית, בפולין ובארצות מזרח־אירופה האחרות.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון. 

מעבר למצוות הקוראן נהנתה הקהילה היהודית ממעמד אוטונומי למחצה והסולטאן לא התערב כמעט בענייניה. השלטון קיים את הקשר עם הגטו (ה״מלאח״) היהודי באמצעות ״שיח׳ אל־יהוד״ (מעין מוכתאר של הגטו) שתפקידו היה לגבות את המסים, לאכוף עונשים ולקבל את מכסת כוח־האדם הדרושה לפעילותו התקינה של הממשל.

״שיח׳ אל־יהוד״ היה בבחינת  ז'נדרם, שהיה שנוא יותר מאשר מכובד. אך בגטו עצמו שמרו היהודים על דתם, ארגוניהם ומוסדותיהם. למעשה, מאז המאה ה־16 ועד 1918 המבנה המוסדי היהודי לא השתנה כלל.

במחצית השנייה של המאה ה־8 הפכה מרוקו לממלכה עצמאית. אידריס, צאצאו של אל־חסן-בנם של הח׳ליף עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד, מרד בח׳ליפות העבאסית בבגדאד. המרד סוכל ואידריס נמלט מערבה, למרוקו, והקים בה את מלכותו.

 השושלת האידרסית מלכה במרוקו 197 שנים (985-788). אידריס הראשון התעמר ביהודים וגזר עליהם גזרות קשות. בנו, אידריס השני, גילה כלפי היהודים יחס סלחני יותר ועם עלותו לשלטון ב־792 – החלה ״תקופת הזוהר״ של יהדות מרוקו.

 הקהילות היהודיות פרחו והתרחבו וחכמי העיר פאס, שהפכה לבירת הממלכה האידרסית, קיימו קשר רצוף עם גאוני בבל והחליפו עמם דעות בענייני דת והלכה. אידריס השני, הפגין את חסותו על נתיניו היהודים בכך שהקים, בסמוך לארמונו, את ה״מלאח״ (הגטו היהודי) והורה לחייליו לשמור על חייהם.

לאחר מותו של אידריס השני, בשנת 828, באה תקופה מסוימת של חוסר יציבות ויורשיו היו נתונים ללחץ הכפול של ח׳ליפות בית אומיה בקורדובה והח׳ליפות הפאטמית, שקמה והתבססה במצרים ובאפריקה. אך גם בתקופה זו, הקהילה היהודית בפאס הלכה והתרחבה והוציאה מקרבה חכמים רבים.

חלקם כתבו ערבית בכתב עברי, אך רובם שלטו גם בערבית ובארמית. מפאת אופי השלטון, היה אז באותם הימים תהליך של הסתערבות ובבתי־הכנסת קראו את התפילות בלשון יהודית־ערבית או בתרגום ערבי, כמו למשל תרגום התורה של רבי סעדיה גאון.

באותה תקופה קמו בפאס ראשוני חוקרי הלשון העברית-רבי יהודה בן קורייש, מייסד הבלשנות המשווה, שחשף את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש. דונש בן־לברט, משורר יליד בגדאד שהתחנך בפאס והיה מתלמידיו של רבי סעדיה גאון.

דונש היה מדקדק שהכניס לשירה העברית את המשקל ואת שיטת החריזה הערבית. על־ידי כך הוא פתח לשירה העברית שער ביטוי חדש ועשיר ביותר. לימים היה דונש בן־לברט לאחד ממקורות השראתו של רש״י. רבי דוד בן־אברהם אלפאסי- מי שחיבר את המלון הראשון בשפה הערבית.

בעקבות המדקדקים, קמו בפאס גם המשוררים שכתבו את פיוטיהם בלשון התנ״ך. הבולטים ביניהם באותה תקופה היו יצחק בן חלפון ויצחק בן־יעקב אלפאסי, שהיה מורהו של רבי יהודה הלוי. רבי יצחק אלפאסי הקים בפאס ישיבה ופסק הלכות שנתקבלו בזמנו על־ידי כל חכמי הגולה.

ספרו – ה ל כ ו ת  ה ר י ״ ף – סיכם את ההלכות התלמודיות והקל במאוד על החוקרים בעתיד. על־כן זכה ספר זה לכינוי התלמוד הקטן והופץ בכל פזורות ישראל.

במחצית המאה ה־12 שוב הורע מצבם של יהודי מרוקו ופייטני התקופה נתנו לכך ביטוי בשירתם. גם הרמב״ם, שבא ללמוד בפאס תורה מפי יהודה אבן־שושן, נתן ביטוי לרדיפות היהודים על־ידי השושלת הקנאית של ״אל־מווחדין״. ב׳׳איגרת השמד״ המפורסמת שלו, טען הרמב״ם כי אלה מבין היהודים שהתאסלמו ־ לא יצאו מחיק היהדות.

 יתר־על־כן, אנוס כזה שעשה מצווה-״הקב״ה מכפיל שכרו, ואינו דומה מי שעושה מצווה בלא פחד, לשכר מי שעושה אותה והוא יודע שאם יוודע בו – יאבד נפשו וכל אשר לו״. הרמב״ם יעץ ליהודים למלט את נפשם ולהגר לארץ אחרת. הוא עצמו יצא בשנת 1165 מפאס מזרחה, לעבר ארץ הקודש והגיע לטבריה שבה מת ונקבר.

גירוש ספרד בשנת 1492 חיזק מאוד את הקהילה היהודית במרוקו. לאחר נצחונם על המאורים (2.1.1492), קבעו פרדיננד מלד ספרד והמלכה איזבלה את מקום מושבם בארמון ״אלהמברה״ שבגרנאדה. ב־30 במרס 1492 הורד. פרדיננד כי עד ל־30 ביולי – אסור שיישארו יהודים בתחומי הממלכה המאוחדת של אראגון וקסטיליה ושטחי החסות שלה בסיציליה ובסרדיניה.

 כל מי שלא ימיר את דתו עד אז – חייב היה לצאת את גבולות הממלכה, ולא-היה צפוי למוות. אלפים מיהודי אנדלוסיה פנו למרוקו והתיישבו בקהילות פאס, מקנס, טנג׳יר, טטואן ורבאט.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

בהעריכו את רמתם התרבותית הגבוהה, השכלתם הרחבה, שליטתם בשפות זרות ותרומתם האפשרית לפיתוח מלכותו, העניק מלך מרוקו ליהודי ספרד הקלות רבות ואפילו פטר אותם ממס הגולגולת, שבו היו חייבים יהודי הממלכה.

דבר זה יצר מתח מסוים בין יהודי ספרד ובין יהודי מרוקו, אך איש, כמובן, לא העז לצאת בגלוי נגד מצווח השליט. חיש מהר עלו יהודי ספרד במעלות השלטון המרוקני. רבים מהם תפסו עמדות חשובות בשירות החוץ, אחרים שימשו יועצים למלך והביאו להרחבה ניכרת בסחר־החוץ של המדינה.

 בין חכמי ספרד שבאו למרוקו באותה תקופה היו-רבי אפרים אלנקווה, רבי יעקב בירב (שעלה אחר־כך לצפת והיה מורהו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ה ע ר ו ך, רבי שמעון לביא, שכתב פירוש לזוהר וחיבר את הפיוט הנודע ״בר־יוחאי נמשחת אשריך״, וכן רבי דוד בן־זמרה (הרדב״ז) שפירש את מ ש נ ה תורה להרמב״ם. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו למעין מאגר של חכמים וגדולים בתורה, שרבים מהם יצאו לשמש כרועים רוחניים ביוון, בתורכיה ובארץ־ישראל.

אך גילוי אמריקה על־ידי קולומבוס החמיר מאוד את מצבם של יהודי מרוקו. מרכז הכובד הכלכלי, המדיני והתרבותי הועתק בן לילה מאגן הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. ואילו גילוי דרך הים להודו הנחית מכה כלכלית אנושה על ארצות צפון־ אפריקה כולן. שכן, אם עד אז שימשה צפון אפריקה כ״גשר יבשתי״ בין אירופה להודו, אזי עתה נפנו הכל לדרך הים. קהילות יהודיות רבות איבדו את מקור פרנסתן והחל תהליך בלתי־נמנע של הגירה, כולל הגירה לארץ הקודש. 

הקשר של יהודי מרוקו לארץ־ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי־ הביניים עלו יהודים מצפון־אפריקה לירושלים. בשנת 1218 כתב רבי יהודה אלחריזי על ירושלים: ״ושם מן המערביים קהילה חשובה וטובה״. לפני גירוש ספרד, ישבו בירושלים כ־300 משפחות מוגרביות וכמספר הזה של משפחות ישבו בצפת.

 בית־ הכנסת של יהודי מרוקו בצפת ידוע כיום כבית־הכנסת של האר״י. קהילת המערביים בירושלים היתה, גם מרכז תרבותי־יהודי. אחד מחשובי החכמים באותה תקופה היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי שעלה מפאס לירושלים בראשית המאה ה־17. 

ספרו עבודת הקודש הוא הספר העברי הראשון •שנדפס בירושלים. רבי חיים בו־עטאר, בעל פירוש אור החיים, עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1742, הקים בה את ישיבת ״כנסת ישראל״ ולפני מותו, בשנת 1743, הוא חיבר את הספר ראשון לציון. קברו בהר הזיתים היה נערץ מאוד על יהדות צפון-אפריקה באותם הימים.

במחצית השנייה של המאה ה־18 שקעה שמשה של פאס וזרחה זאת של מקנס, עד כי זו הפכה בהדרגה לעיר ואם בקהילות היהודיות במרוקו. החוקר הישראלי, ד״ר שלום בר־אשר, כותב בקשר לכך כי בני משפחות טולידנו, בן־עטאר ומימראן-כולן ממקנס-שימשו בנגידים ורוזנים בחצרות מלכי מרוקו. מקנס הוציאה מקרבה גם רבנים גדולים מבני משפחות טולידנו, ברדוגו, עמאר ומשאש, ואילו במחוז תפילאלת צמחה משפחת המקובלים לבית אבוחצירא, הנערצת על יהודי מרוקו עד עצם היום הזה.

הכיבוש הצרפתי פתח תקופה חדשה בתולדות היהודים בצפון־אפריקה. הענקת האזרחות הצרפתית ליהודי אלג׳יריה בשנת 1870, על־פי חוק כרמיה, הפיחה תקווה דומה גם בקרב יהודי מרוקו. תקוה זו גברה לאחר שעל־פי חוזה פאס קיבלה צרפת ב־1912 את הפרוטקטורט על מרוקו. המפגש עם התרבות הצרפתית והרשת הרחבה של מוסדות ״אליאנס״ שהיתה פרוסה אז בכל רחבי המדינה חוללו בקרב יהודי מרוקו תמורות מדיניות, כלכליות, תרבותיות וחברתיות עמוקות ביותר.

צרפת שיחררה את היהודים מהמגבלות המדיניות שהיו מוטלות עליהם וב־22 במאי 1918 אף העניקה הכרה רשמית לוועד הקהילה היהודית. על־פי התקנון, היה ועד הקהילה רשום כארגון צדקה, אך בפועל היה הגוף המקשר בין היהודים ובין השלטונות.

תמורה רבה חלה גם במישור הכלכלי. במשך מאות שנים היה קיים במרוקו דו־קיום כלכלי בין יהודים וערבים. באזורים הברבריים עסקו היהודים במלאכה ובמסחר, בעוד שהמוסלמים היו הלוחמים. לאחר שהצרפתים קיבלו את הפרוטקטורט על מרוקו בשנת 1912, הם פתחו לפני היהודים את התעשייה ואת המסחר הבינלאומי.

יהודים היו פעילים מאוד ביבוא תה, חיטה, סוכר וטקסטיל. גם שערי האוניברסיטאות נפתחו לפגי היהודים והם התקבלו לפקולטות להנדסה, רפואה ומשפטים. לעומת זאת, הוגבלה כניסת יהודים למשרדי הממשלה ורק מעטים מהם הגיעו לעמדות בכירות בצבא או במשטרה. אף־על־פי־כן, מפגש תרבויות זה לא הביא בשום שלב להתבוללותם של יהודי מרוקו, ובזכות חכמיהם ותורתם הם הצליחו לשמור את יחודם העדתי ואת תרבותם היהודית.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

שני מאורעות במחצית המאה ה־19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לארץ־ישראל. במצרים-התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות׳מאני. דבר זה הוליד מיד שמועות כאילו סר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה־רוטשילד עמדו לקנות את ארץ־ישראל מידי הסולטאן. שמועה זו הפיחה תקוה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית־המקדש.

 אמונה משיחית זו היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי, נתן העזתי, ויוסף אבן־צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים. הרעיון בדבר ״מולדת ליהודים״ היה כה מושרש בקרבם, עד כי ב־1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

כיבוש אלג׳יריה על־ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועודדו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה געשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ־ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות ירושלים, טבריה (קברות רבי מאיר בעל הנם והרמב״ם), צפת, וחברון.

מה שאיפיין את העלייה היהודית באותה תקופה (1840) היתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי ״מקנס דארץ ישראל״. בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו המשפחות: אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן־קיקי, זריהן, טולידנו, סבאג (היום שגב) קובי ועוד. כולם חידשו את הישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.

בין קהילות יהודי מרוקו בארץ־ישראל זו שבירושלים היתה הגדולה והחזקה ביותר, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה קרוב ל־2,500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונמנו עם מייסדי תל־אביב (משפחות שלוש ומויאל).

גלי עלייה אלה אינם צריכים להפתיע. עוד בראשית המאה. ה־18 פסקו שלושה רבנים-רבי יעקב אבן־צור, רבי יהודה בן־עטאר ורבי שלום דרעי-כי ״אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות-כופין אותה לעלות. אם תעמוד בסירובה תצא בלי כתובתה״.

במאה ה־19 הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן־זכדי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי ״האשה וילדיה רשאים לעלות לארץ־ישראל למדות סירוב בעלה״. במאמץ לעודד את העלייה התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.

כאשר הקים תיאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהדות צפון-אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו: התגברות האנטי­שמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב״משפט דרייפוס״ והפוגרומים ביהודי מזרח־ אירופה. אף־על־פי־כן, יהדות צפון־אפריקה יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על־ידי מ׳ אטלי, איש קונסטנטין שבאלג׳יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900.

כך, למשל, הרב ליאון חלפון הקים בטטואן את אגודת ״שיבת ציון״. במכתב לתיאודור הרצל מה־28 בספטמבר 1900 כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלדינו. שבוע לאחר מכן, ב־4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת ״שערי ציון״ במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו. במרס 1903 קמה בעיר סאפי אגודת ״אהבת ציון״ בראשותם של מאיר בר־ששת ויעקב מורסיאנו.

במכתב בעברית, אך בכתב רש״י (כמנהג רבני צפון-אפריקה באותם הימים), שהיה מופנה אל ״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל״, כותבים השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים המליץ והיהודי אך הם הוסיפו: ״עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי־ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה.

 אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו. והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו״. בהמשך המכתב כותבים מאיר בר־ ששת ויעקב מורסיאנו כי ״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהבינגו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשלוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית, נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו״. לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר־ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.

כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והוא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה־19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר־ששת ולמורסיאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להיוועד שם עם נציגי יהדות צפון־ אפריקה. הם ענו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה־19 באוגוסט 1903 יצאו מורסיאנו ובר־ששת בתקיפות רבה נגד ״תכנית אוגנדה״. הם כתבו כי ״אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד…״

ברם, פרט לחילופי מכתבים אלה היתה השתתפותם של יהודי צפון־אפריקה בפעי­לות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה־4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות הציונית במרוקו. בקונגרס ה־5 הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטנג׳יר, טטואן, פאם, מראקש, מוגאדור, אלגייר, קונסטנטין ותוניס. אך היתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא יחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון־אפריקה, ועל־כן גם לא שיתפו יהדות זו בהכרעות

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

מותו של הרצל בשנת 1904 שיתק לזמן־מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב־1908 קמה בפאס אגודת ״חיבת ציון״ והיא הרחיבה את פעילותה גם למקנס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והיתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות. מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת ״חיבת ציון״ בזרועות פתוחות יען כי ״אחינו אתם״.

בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף בין קלן לפאם. באחד המכתבים כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, כי ״שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה״.

אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון-אפריקה, הציונות במרוקו נתפשה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה המליצה ההנהלה הציונית לתנועת ״חיבת ציון״, בשנת 1910, להצטרף לתנועת ״המזרחי״ העולמית. מה שחיזק אז את דימויה הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת ״חיבת ציון״ בנושא מדיני. כך, למשל, בשנת 1910 כתבה תנועת ״חיבת ציון״ להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה כלשהי.

מה שהקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב ביידיש או בגרמנית-בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לדינו, עברית וערבית. כך, למשל, ב־24 באפריל 1913 כתב מזכיר אגודת ״בני ציון״ לוועד הפועל הציוני, כי ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קודשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות, הן הן היו בעוכרנו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העבריה ומה לנו לחבק חיק נוכריה ?״ אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון־אפריקנית ובין ההנהלה הציונית, ועד למחצית שנות העשרים לא שוגר לצפון־אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.

הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ־ישראל עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון־אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית־משיחית בקרב יהודי מרוקו, הביאה להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ־ישראל. כך, למשל, במקנס קמה אגודת ״עץ החיים״; בטנג׳יר קמה אגודת ״מגן דוד״ ובעיר לראש קמה אגודת ״בוני ירושלים״. כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הם החלו ללמד את בניהם עברית. במקרה אחד יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במפח נפש. בשנת 1921 החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך היתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים היתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרה להסביר לצירים מצפון־ אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.

גם השלטון הצרפתי מצדו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר גם את הפצתו של העיתון בשפה העברית העולם. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן-נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו. הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קסאן.

השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל-ההגבלות הוסרו רק בחלקן: בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ״הקרן הקיימת לישראל״ הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה״מכבי״. אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ־ישראל. היתה זו, אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על־כן, מוגבל ביותר.

בתנאים אלה, דחקה הנהלת ״אליאנס״ את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי ״אליאנס״ תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית. אף־על־פי־כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון־ אפריקה בלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של ״אליאנס״ לחיסול הנחשלות ־הבערות בקרב יהדות זו.

פעילותה של ״אליאנס״ במרוקו תחלה ב־ 1861. תחילה הוקם בית־ספר עממי יטטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי־ ספר של ״אליאנס״ בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6,848 תלמידים ב־28 בתי־ספר בקזבלנקה לבדה. הרחבת רשת החינוך של ״אליאנס״ לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית הושפעה משכניה המוסלמים ועל־ כן גם לא יחסה חשיבות רבה לחינוך האשה. על־פי מסורת אותם הימים נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף בלי לשאול את פיה. הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל״שפחתו הנאמנה״ של בעלה. הנהלת ״אליאנס״ הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו. הנהלת ״אליאנס״ שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות, פתחה בתי־ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת־יד וניהול משק־בית.

במקביל לכך, הקימה ״אליאנס״ סמינר למורים בקזבלנקה ובית־ספר חקלאי במראקש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.

מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו ובין התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ־ישראל. קשר זד, חודש דק לאחר נחיתת צבאות בנות־ הברית בחופי צפון־אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם. המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות־הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל ובין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.

אברהם שטאל

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

שבחי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

מאמר זה, אף־על־פי שהדברים הנאמרים בו תופסים, קרוב לוודאי, לגבי כל שבחי הצדיקים, מבוסס כולו על קובץ אחד של סיפורים ממין זה, והוא ספר מעשה נסים שערך ר׳ אברהם מוגרבי. הסיפורים שבקובץ זה עוסקים בבני משפחת הרבנים אבוחצירא, וברובם הגדול כמפורסם שבבני משפחה זו, ר׳ יעקב אבוחצירא, שחי במרוקו במאה ה־19; לפי הרשום בשער הספר נולד בשנת תקס״ז (1807), בעיר תפילאלת, ונפטר בתר׳׳ם (1880) בעיר דמנהור שבמצרים. אין מאמר זה עוסק בר׳ יעקב אבוחצירא ההיסטורי, אלא בדמותו כפי שהיא מתוארת בשבחיו. יתר־על־כן, עיקר עניינו של המאמר איננו בתיאור הצדיק כפי שהוא מצטייר בסיפור העממי (כדרכו של נוי במאמרו על ר׳ שלום שבזי), ואין הוא בא לדון במוטיבים הסיפוריים הבינלאומיים המצויים בסיפורים (כדרכו של אלן קורה במאמרו על ס פ ר מעשה נ ס י ם), אלא כוונתו לעמוד על הבחינות החינוכיות של הקובץ: מה היא הדמות המוצגת לבני העם כסמל האדם השלם ?

מה הן מעשיה ותכונותיה של אותה דמות אידיאלית, מעשים ותכונות הנחשבים למופתיים בחברה היהודית המסורתית ? מה היא הגישה כלפי הצדיק, שאותה מבקשים סיפורים אלה לטפח בלב העם, ומהו הלקח המתחייב מהסיפורים בתחומים שבהם הם נוגעים במישרין ובדרך אגבי האמונה בצדיקים והערצתם בחייהם ולאחר מותם מושרשות עמוק בחייהם הדתיים של בני עדות רבות, ובכללם של יהודי מרוקו. על־כן עשוי העיון בסיפורים הקשורים בצדיקים אלה – ולא מנקודת הראות של חוקר הפולקלור, אלא מזו של איש החינוך ־ ללמדנו רבות על הערכים האנושיים והדתיים שעמדו במרכזה של התרבות היהודית המסורתית, ושאותם ביקשה להקנות ולחזק באמצעות סיפורים אלה, כשהם משמשים בתורת מכשירים לחינוך העם.

סיפורים בשבח חכמים וצדיקים ידועים מאז ומתמיד. קבצים מיוחדים של סיפורים מסוג זה נתחברו לכבוד אישים דגולים כמו, למשל, האר״י הקדוש ורבי חיים ויטאל. במיוחד נתפשט הנוהג לספר סיפורי שבח לצדיקים מאז עליית תנועת החסידות; אחד הקבצים הידועים ביותר של סיפורים מסוג זה הוא ספר ש ב ח י ה ב ע ש ״ ט. החסידים ראו בהפצת סיפורים אלה פעולה חינוכית. ר׳ נחמן מברצלב אמר: ״העולם אומר שמעשיות הן יפות להרדים אנשים, ואני אומר, שבעזרת מעשיות מעוררים בני אדם משנתם״. בובר כותב: ״לבעל שם טוב עצמו מייחסים את האמרה, שבזמן שאדם מספר בשבחם של צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״. סיפורי חסידים הגיעו לצפון-אפריקה והופצו בצבור בתרגום ערבי. ר׳ אברהם מוגרבי, עורך הקובץ מעשה נסים, שאנו עוסקים בו, מצטט בהקדמתו דברים שאמר ר׳ נחמן מברצלב על ערכם של שבחי צדיקים (ז).

הערה – ספר מעשה ניסים הינו ספר אשר מתאר מעשה ניסים אשר נעשו במשך הדורות על ידי רבני משפחת אבוחצירא ובפרט על ידי הרב ישראל אבוחצירא מנתיבות אשר ידוע בכינויו הבבא סאלי, מחבר הספר הרב אברהם מוגרבי שימש במשך שנים כשמשו האישי של הרב הבבא סאלי וזכה לראות במו עיניו את הניסים והנפלאות הרבים אשר חולל הרב ולכן העלה אותם על הכתב למען ידעו הדורות הבאים אחריו על איש האלוקים אשר חי בתוכינו בדורות אחרונים אלו בספר גם מובאים תמונות של רבני משפחת אבוחצירא לדורותיהם ותמונות רבות מערי מרוקו הספר מכיל סיפורי ניסים רבים מאוד והינו מרתק לקריאה- עד כה יצאו ב חלקים בהוצאת הרב המחבר

מקור: http://he.shvoong.com/society-and-news/spirituality/265622-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%9D/#ixzz2JWLR0Zmz

עיסוק במעשיות כתכלית לעצמה, לשם בילוי זמן, נחשב לפסול בעיני חכמים. לכן רואה מחבר הקובץ צורך להצטדק על טיפולו בסיפורים תחת לעסוק בתורה, והוא מעלה בהקדמתו נימוקים שונים המצדיקים את הוצאת הקובץ, כגון שהזמנים קשים, ובני־אדם מבקשים לשמוע ״דברי ברכות ונחמות״ (ז); ובאופן מודגש, שההאזנה לסיפורי צדיקים יש לה ערך דתי וחינוכי: הסיפורים משמשים דוגמה לאנשים, ומעוררים אותם לעבודת ה׳ ולחזרה בתשובה (ו, י).

אמיתות הסיפורים

כדי שיוכלו הסיפורים למלא את יעודם החינוכי, תנאי ראשון הוא שיתקבלו כאמיתיים. ואכן, מדגיש המחבר חזור והדגש, לאורך כל הספר, את אמיתות הדברים, וזאת בדרכים שונות. את הסיפורים ״שמעתי ממגידי אמת״ (ככתוב בשער הספר, וחוזר 11 פעמים, למשל בעמי מ"ד, קנ״ג, ר״א). בראשם של מגידי אמת אלה עומדים בני משפחת אבוחצירא החיים כיום, ושהמחבר עצמו נמנה עמם על־ידי נישואיו לאחת מבנות המשפחה (ט). ואלה דבריו בהקדמתו: ״הנני מודיע, שכמעט כל המעשיות שמעתי אותם מפי צאצאי המשפחה יצ״ו, וכולם אמיתיים, קבלה איש מפי איש; והשתדלתי לשמוע אותם גם מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא שליט״א, שהוא נכד רבינו״ (ט).

בסיפורים רבים מצוין מי מבני המשפחה מסר אותו, כגון הרב יצחק אבוחצירא, רבה המנוח של רמלה־לוד (קצ״ח, רכ״ב). אלה נחשבים למקור מוסמך, וברור שאין מי שיטיל ספק בסיפור שנמסר מפי בני משפחה ידועה זאת. כמקור אחר משמשים בני־אדם שהם עצמם נוכחו במעשה, או היו מעורבים בו, או לפחות שמעו אותו מכלי ראשון ומהימן ביותר: ״עוד שמעתי מעדי ראייה, מיהודי אשר נולד במצרים, שעד היום הזה באים להשתטח על קבר הצדיק״ בעיר דמנהור שבמצרים״ (קצ״א); ״והוא שמע המעשה מפי בעלת הנס ושמה פריחה״ (רי״א); ״אשר סיפר לו ה״ה מר יעקב אליזרע שאביו היה שם״ (ע״ה־ע״ו). לפעמים מקבל הסיפור אישור מהעובדה שהוא ידוע ברבים: ״וקבלה בידינו אמיתית וביד כל קהל ישראל שבעיונו שניגלה אליו אליהו ז״ל״ (כ״ט); אך דרך בולטת יותר לאישור הסיפור היא ההסתמכות על ״שרשרת־מסירה״, המגיעה עד לאותו דור שבו חי הצדיק: ״עוד שמעתי מפי מר חמי הרה״ג כה״ר אברהם אבוחצירא שליט״א, רב של יבנה, נין ונכד לרבינו יעקב זצ״ל, שהוא שמע מהרה״ג ישראל דהן שליט״א, רב באר שבע, שסיפר לו מר חמיו רבי אברהם עלון ז״ל, שהיה שמש לרבינו יעקב, והיה יחד עם רבינו במעשה הזה״ (פ״ה). הציון המודגש של היחוס ושל התואר אינם באים רק לשם הדיוק, אלא נושאים מסר נוסף לקורא: לא יתכן שאנשים נכבדים אלה ימסרו דבר שאיננו נכון, ובוודאי לא לקרוביהם ולמקורביהם! במקרה שהזכרנו נפטר כבר האיש שהיה עד־ראייה; לא כן במקרה הבא: ״מעשה ששמעתי מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא הי״ו ששמע מפי ה״ה ר׳ יצחק דהאן ד״י״ו שהיום, שנת תשכ״ו, הוא בן מאה שנה.״״ והוא עצמו היה נוכח במעשה שעליו הוא מספר (ס״ט).

אופייני מאוד לתרבות המסורתית־האוראלית שבה חיו אנשים אלה, שבתור מקור עיקרי לסיפורים משמשים דברים שנמסרו בעל־פה: 39 פעמים נזכרת במפורש מסירה שבעל־פה, ורק חמש פעמים-מקוד כתוב. זה תואם את התפישה המצויה בתרבויות מטיפוס זה, שלפיה יש לסמוך על דברים הנמסרים מפיו של אדם נאמן יותר מאשר על מסורות הכתובות בספרים.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

תולדות הרב יעקב אבוחצירא

הדמות המרכזית, שבה עוסק רובו של הספר (עמי ל״ד ואילך) היא הרב יעקב אבוחצירא. הוא ממשפחה מיוחסת; מוצאו מהרב שמואל אבוחצירא מדמשק, שהחיד״א מזכירו ב״שם הגדולים״ (ח), ומאז ר׳ שמואל ״זכתה. משפחה זאת למוניטין גדול, ובכל דור העמידה רבנים גדולים אשר הדריכו את בני דורם לתורה וליראת שמים״ (כ״ז). מכיוון שעלה עניין היחוס, שיש לו מקום מרכזי ביחסי המשפחות בחברה היהודית המסורתית, מביא המחבר מדבריו של ר׳ יעקב אבוחצירא על חשיבות היחוס: ״חובת הלבבות לכל איש ישראל לדעת מבטן מי יצא… גם מחוק המוסר להתחקות אנוש על שורשו לאחוז מעשה אבות ללכת בנתיבות ישרים״ (כ״ח).

 מובלע בדברים לקח חינוכי: חשוב המוצא הנכבד, אך עיקר זכות המשפחה בכך שהעמידה רבנים בכל דור; חשוב לדעת את המוצא, אך בעיקר כדי לעורר את האדם ללכת בדרך הישר. תיאור חייו מוכיח בבירור שאין הרב אדם רגיל. כהרבה צדיקים  נולד רבינו בנסיבות בלתי־רגילות. סבו, שעל שמו עתיד היה להיקרא, הופיע בחלום לאביו ולאמו וציווה עליהם שהאב ישא אשד, גרושה כאשתו השנייה, כי ״עתיד לצאת ממנה אור גדול, צדיק יסוד עולם״ (ל״ה). בעת שאמו הרה, ראתה בחלומה סימנים שונים, שהעידו על גדולתו העתידה של בנה; וכאשר נולד ״אור גדול נראה בחדרו״ (ל״ז), כמו שמסופר על משה רבנו (סוטה י״ג ע״א).

על ילדותו מסופרים דברים מעטים מאוד כמו לגבי צדיקים אחרים: ״אביו טיפל בו כראוי, לימדו בכל יום ויום״. הילד היה בעל כשרון גדול ותפש כל דבר ״במהירות נפלאה״; שד״ר שבא מירושלים התפעל מבקיאותו בתלמוד. מגיל צעיר הרגילו אביו לענות לשאלות בהלכה, ״כדי להרגילו בהנהגת העם״ (ל״ז־ל״ח). נוסף על שקידתו בלימוד מסופר רק על מאורע אחד בילדותו: כיצד ניצלה משפחתו בזכותו בשנת רעב, בהתערבותו של אליהו הנביא (רמ״ו־רמ״ח). נראה בבירור, שהקדוש־ברוך־ הוא שומר על הנער לקראת יעודיו הגדולים בעתיד.

בהיותו בן 16 כבר היה תלמיד חכם הבקי בש״ס, ושימש כמלמד תינוקות בעידו תפילאלת (קפ״ו). כשהיה בן 20 ביקש ממנו חכם זקן, שיכתוב הסכמה על ספר קבלה שחיבר (רמ״ד). הוא הרבה לעסוק בקבלה (פ״ב), חיבר ספרים רבים (מ) וכשם שלמד הוא מאביו, כך לימד בעצמו את בנו, לאחר שנוכח שבנו משתדל מאוד בלימוד עצמי (פ״ג־פ״ד). בכל לילה קם לתיקון חצות, ״לקונן על גלותינו המר״ (קס״ב), וכל חייו ״היה משתדל לקבוע דירתו בארצנו הקדושה״, אלא שבני עדתו מנעו זאת ממנו. בזקנותו הצליח לשכנעם שיניחו לו לעלות ארצה, אך הוא מת בהיותו במצרים (רי״ד־רט״ו). מותו היה בחודש שמת בו אברהם אבינו, וביום שמת בו הרמב״ם – כ׳ בטבת (רי״ז). גם מותו היה מלווה מעשים פלאיים: בשבת שלפני פטירתו כבה לפתע הנר, ומכאן הבין שמהשמים רומזים לו על הסתלקותו הקרובה מהעולם (ר״ס). כשטבלו תלמידיו את גופת הצדיק במקווה, נזדעזעה זו; משכו התלמידים את ידיהם, ״ונשאר הרב יושב בלי שום תומך עד שעשו לו הטבילה״ (רס״ג).

סיפורים רבים עוסקים במאורעות שהתרחשו אחרי מותו ובקשר לקברו. אין פעולתו של הצדיק נפסקת עם מותו. הבטחה שנתן לאשה בחייו הוא מקיימה אחרי פטירתו (רי״ב). הוא מופיע לאחר שנים רבות ומציל ילדים מבני משפחתו ממחלה וממוות (ר, קצ״ד). אנשים משתטחים על קברו, והמאמינים בו נושעים, נרפאים ממחלתם או זוכים בבנים (רט״ז, קצ״ו, רכ״ג) ואילו מי שפוגע בקברו נענש (קצ״א, ־״ד). חכם שעלה לקבר הצדיק, על־פי בקשתו בחלום, רואה ״אש מתלקחת מסביב לקבר הצדיק, מרוב קדושה שהיה שם״(קצ״א).

תוכן חייו של הצדיק

במה עסק ר׳ יעקב אבוחצירא בימי חייו הארוכים ? ראשית כל, כמובן, עסק בלימוד תורה. ״מעולם לא שכב על מיטה, אלא היה מנמנם קצת כשהוא יושב וחוזר וממשיך בלימודו״ (נ״ד). גם כשהיה במסע והיה לו רגע פנוי עד לסעודה, ניצל את הזמן ללימוד (מ״ה). כחלק מלימודו יש לראות את עיסוקו בחיבור ספרים. ואולם, באופן כללי, לא פן זה של חיי הצדיק הוא המודגש בספר. לימוד תורה נזכר בהבלטה בתיאור ילדותו, ואילו בסיפורים המתארים את חייו כמבוגר אין הרבה התייחסות לעניין זה, אף־על־פי שלאמיתו של דבר מוכרח היה לתפוס מקום חשוב בחייו של אדם, שחיבר 14 ספרים במקצועות תורניים שונים (מ).

הסיפורים מתארים את הצדיק כמי שמרבה לנסוע. מתפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו הגיע למראקש ולפאס הנמצאות מעבר להרי האטלס (נ, צ); לטטואן ולטנג׳יר שבאזור הצפוני (ר״מ, ר״כ); לאוראן ׳לאלג׳יר שבאלג׳יריה (מ״ב, קט״ז) ועד לעיר תוניס (נ״ב). כל מסעיו, כמו כל מעשיו כולם – ודבר זה מודגש חזור והדגש בספר – נעשו מתוך כוונות דתיות, לשם קיום מצווה, לשם שמים. הנה דוגמות אחדות: הוא גירש את אשתו ואחרי חודש הזר ונשאה; הוא עשה כן, כי נודע לו שרק בדרך זאת תיוולד לו בת לאחר שהיו לו בנים בלבד, והוא רצה לקיים מצוות פריה ורבייה במלואה (ע״ג). הוא ביקש לדרוש בציבור בשעת הלוויה, לא לכבודו אלא ״בשביל מצווה ולעשות נחת רוח לנפטר על ידי הדרשה״ (קי״ח). פעם נסע הרב לפאס ו״שום אחד לא העיז לשאול על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, אך זאת גילה לתלמיד חשוב שלו, כי גילו לו מן השמים שרבני הישיבה הגדולה שבעיר פאס מתקשים באיזה קושיא בגמרא… והוא הולך לשם כדי לבאר להם הגמרא״ (צ).

פעילותו של הרב, בסביבות מקום מגוריו ובקהילות הרבות שבהן הוא מבקר, היא מגוונת. הוא מחזיק בביתו ישיבה, ״והיו בה הרבה תלמידים, ובמיוחד היו תלמידים בני עניים״ (ק״ה). הוא נוהג לסובב בכפרים ״כדי לערוך כמה מגביות לצורך עני העיר ולצורך ישיבתו״ (קנ״ג). נוסף להוראה ולדאגה לעניים מזכירים הסיפורים פעילות דתית וציבורית ענפה: הוא דן דינים ומעניש חוטאים (למשל מ״ג, ק״ו רל״א), דורש בתורה ברבים (ג, קכ״א), משכין שלום בין אדם לרעהו(נ״ה), מתערב בענייני הקהילה (קמ״ד), בודק סכיני שחיטה (ע״ב), מתפלל לשלום העם (ס״ז ומברך אנשים הזקוקים לרחמי שמים: ״נשברי לב וחולים״ (נ״ד), חשוכי בנים (: ועניים (קס״ג). במקרים שונים גורמת פעולתו של הצדיק לשיפור מצבם של היהודים שסבלו משכניהם הגויים או ממושל גוי (ק״מ, קכ״ז־קכ״ח, רכ״ו). בוויכוחים דתיים עם המוסלמים מייצג הרב את היהדות מתוך גאווה וללא מורא (ס״ד־ס״ו). הוא נמנע מלכבד גוי על־ידי קימה (נ״ט), ומעניש גויים המבקשים לפגוע בו (קני״ קנ״ו); אך לאחר שמבקשים את סליחתו, מוכן הוא למחול להם; מעניין הנימוק הריאליסטי בתוך סיפור בעל מרכיב על־טבעי בולט (מסופר בו, שהרשעים מתאבנים ושוקעים באדמה): ״רבינו אמר: סוף סוף אנו גרים בארצם ואנו בגלות המר הזה ואולי בשביל זה הם יזיקו לעם ישראל-מוטב שאמחול להם״ (קנ״ז).

כמו בסיפור זה כך גם רבות מפעולותיו האחרות של הצדיק הן פלאיות: הוא נותן קמיעות השומרים מפני רוחות (קי״א), המגינים על חיי אדם (פ) או המרחיק מחלה מידבקת מעיר שלמה (ר״נ). בתפילותיו הוא מתקן נשמות (קי״א) ובהשבעותיו הוא מגרש רוחות (ק״י). הוא מצווה על תלמידיו לקרוא קינה באוזניו של קמצן המסרב לתמוך בישיבה, והדבר גורם למות האיש (ק״ז). נער המאמין בכוחו של הצדיק מתרפא משיתוקו, לאחר שהרב אומר לו שלוש פעמים ״קום ובוא אלי ברגליך׳ (קכ״ג). כוחו של הצדיק עובר לחפצים דוממים שהוא נגע בהם: חלוק ­ישן של הרב שנמסר לבנו מרפא חולים (קס״ח); פיסת נייר – לא קמיע ! – שמסר הצדיק, מסייע לאשת המתקשה ללדת (קס״ט); בדומה לכך, גם מאכל ומשקה שהונחו על קבר הצדיק גורמים לריפוי חולים (קצ״ג). די בהזכרת כוחו של הרב, גם בלי שהוא נוכה במקום, כדי להטיל פחד בשדים ולגרשם מהמקום (קס״ו).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

אברהם שטאל

מידותיו של הצדיק

אחדות מתכונותיו של הצדיק קשורות בלימוד תורה: הוא היה מתמיד גדול, מי בשינה ועוסק בלימוד, ומצטער על כל רגע של ביטול תורה (ס״א, נ״ד, ס״ו). לימוד תורה היה מחמם את גופו, באופן פיסי ממש: פעם, בהיותו במראקש בימי קור גדול, רצו להביא לו תנור, אך הוא אמר שאין צורך בדבר; ״התחיל לעיין בגמרא, וראו התלמידים איך שרבינו פניו מזיעים… כמו בחודשים תמוז־אב… וכל זה היה מרוב דביקותו בתורה״ (רל״ו־רל״ז).

 כוח זכרונו היה בלתי־רגיל: פעם, כשלמד בתוספות, הבחין בכך שחסרות שתי שורות בדפוס שבידו; ביקש קולמוס והשלים את החסר מזכרונו. ״הביאו ספרים אחרים מדפוס אחר וראו שהוא כתב בדיוק הלשון שהסרה, בלה מלה״ (רל״ז). בפעם אחרת השלים מזכרונו שלושים דפים שאכלום עכברים בתוך ספר של הרב חיים ויטאל, ולאחר זמן נמצא עותק אחר של הספר והתברר שכתב הכל בדיוק כמו במקור (קע״א־קע״ב).

בין מידותיו התרומיות של הצדיק בולטות שתיים: ענוותנותו, הנזכרת עשר פעמים, וסלחנותו (שמונה פעמים). בבואו למקום, הוא מסתיר את זהותו, לובש לבוש פשוט (ר״מ, נ״ב), אינו פונה להתארח בבית ראש הקהילה כי אם לביתו של אדם עני (קמ״ב). מעשה שבא לעיר כשמראהו כשל עני, ונתן לו הגבאי מקום אצל בעל אכסניה פשוט ועני.

כשנתגלתה זהותו, ביקשו כל גדולי העיר להזמינו, ״ורבינו יעקב לא רצה לשנות אכסניה שזכה בה״ קע״ט־ק״פ). הוא סירב להדפיס את ספריו ואמר, שאחרי מותו יבדוק אם ספריו רצוים לפני ה' ורק אז יודיע לבנו שיביאם לדפוס, וכן היה (צ״ג). אנשים שפגעו בצדיק וביקשו את מחילתו, סלח להם – כך ביחס ליהודים וכך ביחס לגויים (נ״ג, ד:״ט, קנ״ז).

 כשמישהו חטא, נתן לו הצדיק הזדמנות לשוב בתשובה ולא הענישו מיד (צ״ו), אך כאשר סירב החוטא, הרי הוא נענש בחומרה (ק״א, ק״ח). תכונות אחרות הנזכרות בספר פעם אחת או פעמיים הן: הנכונות לעזור לזולת תמיד – ״גם בלילות הפריעו [מבקשי עזרה] פעמים רבות את מנוחתו, הוא לא מיחה״ (נ״ד), כיבוד אורחים (קע״ה), זהירות בכבוד כל אדם (קמ״ב, רמ״ד) ושנאת בצע (מ״ח, ״ב״ז).

 כמה ממידותיו הנעלות באו לידי ביטוי בתחום המשפט: רדיפת צדק, מסירות נפש, אומץ לב. פעם היה הרב בדרך, רוכב על חמור ושמשו עמו. בהיותם בשדה הפתוח באה לקראתם אשה, וביקשה את עזרתו של הרב בדין שהיה בינה ובין בעלה, וגם גויים התערבו בדבר. רצה הרב לעיין בדין בו־במקום, הפסיקו השמש ואמר: מקום סכנה הוא, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה״. כעס הרב ואמר: ״הסכנה היא במקום שאומרים להטות משפט!״ מיד בירר את הדברים ונתן את תשובתו (נ״ז). במקרה אחר פסק את דינו של אדם אחד לחובה. אותו איש כעס מאוד, ומכיוון שהיה מיודד עם מושל העיר, הלך אליו וקבל על פסק־הדין. המושל התערב, וניסה להכריח את הרב לשנות את דבריו. ״ענה לו רבינו: כך הוא דין תורתנו הקדושה, ואין לשנות״, ולא זז מדעתו, למרות כעסו של המושל ואיומיו (רל״ב־רל״ג).

המידות שנמנו עד כה הן בתחומי הלימוד והיחסים שבין אדם לחברו. על אלה יש להוסיף מידות שבין אדם למקום. בעל אמונה גדולה היה הצדיק, כפי שראינו כבר במעשה עריכת המשפט בשדה הפתוח, במקום סכנה. תכונה זו ניכרת היטב גב מהסיפור הבא: מעשה שה״פלשתים״ (כך כינו יהודי מרוקו את בני השבטים ־ברבריים, שוכני המדבר) עמדו להתנפל על המלאח (שכונת היהודים), וכל בני הקהילה הסתתרו בפחד גדול בבתיהם, ולא באו לתפילה. הרב ציווה על בנו לאסוף מנין, וכשתמה על כך הבן ״גער בו אביו: האם אין אמונה בלבך ?״ הרב התפלל בנחת וללא צל של פחד, ואחרי התפילה ישב ולמד תורה. רק כשחשב שנשאר לבדו (ולא ידע שהשמש מציץ מהחלון), פרש כפיו כלפי מעלה בתפילה, וביקש, שבזכותו יגן ה׳ על העדה (ס״א).

הוא נהג להאריך בתפילה, ובשעה שהתפלל לא חש כ במה שאירע סביבו, אפילו לא כשירו ליד אוזנו; כה גדולה היתה כוונתו בתפילה (קפ״ט). הוא לא ויתר על תפילה גם כשהיה בדרך והיתה סכנה בדבר, כי אמונתו היתה רבה שה׳ יגונן על בני החבורה, ואכן כך היה (ק״ל־קל״א). הצדיק חי קדושה וטוהרה. פעם סירב לצאת לדרך, משום שבעגלה בה עמד לנסוע היו גוי וגם יהודי אחד ״שלא היה כשר״ (מ״ב). בפעם אחרת היה בחדר שבו היתה תלויה תמונתו של איש, שהצדיק הכיר בו שהוא רשע, ודרש להורידה מיד מן הקיר (קל״ו) הוא נזהר מאוד שלא להתקרב לנשים: ״היה זהיר מאוד מלהסתכל בנשים ואפילו הן קרובותיו, וגם היה מקפיד שלא יראו אותו נשים, במיוחד בשעת התפילה״(קע"ג) דבר זה היה ידוע לבני עדתו, ולכן ״בשעה שהיה רבי יעקב זצ״ל עובר ברחוב, היו כל הנשים נסגרות בבית״ (קע״ו). אף לביתו היה ממעט לבוא; כל השבוע, יום ולילה, ישב ולמד בבית־המדרש, ורק בליל שבת היה חוזר לאשתו (ל״ט). מעשה שישב בחדר, ובעליית־הגג היתה אשה נידה; החליף הצדיק את מקומו כדי שלא ישב מתחתה (מ״ה; ומעשה בעניין קרוב לזה בעמי קפ״ה).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הצדיק כבעל רוח הקודש

לא כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא צדיק מסוגו של הרב יעקב אבוחצירא נוסף על התכונות שנמנו, ניחן הצדיק בסגולות שאינן מצויות אצל בני־תמותה רגילים, ואכן אין כלל מקום להשוותו לבני־אדם אחרים, ולו גם יהיו חכמים גדולים, הכוונות שמכוון איש הבקי מאוד בקבלה בשעת תפילתו מכוון אותן הצדיק בשעה שהוא מריח טבק (פ״ד). הצדיק בקי בנסתרות. הוא ״בעל רוח הקודש״ (קמ״ו), הוא מכיר בעופות המבושלים המוגשים לשולחן שלא נשחטו כדין, ובבעלי־חיים שמגולגלת בהם נשמת אדם (ע״ו־ע״ז, ע״א־ע״ב), לפי תמונתו של אדם מבחין הצדיק שהאיש רשע, ובשעת הגהת התפילין מרגיש הוא שבשם אחד משמות הקודש שכח הסופר לכוון(קל״ו, קט״ו).

 הוא בקי בדרכיה של עיר שלא ביקר בה מעולם (קס״ג הוא יודע מה עתיד לקרות, כגון שאניה מסוימת לא תצא לדרכה במועד, או שלאדם פלוני לא יהיו בנים, או שהוא בעצמו ימות בקרוב (ק״ג, ע״ה, ר״ס).הוא מש­וחח עם נשמות הנפטרים (ע״ב, קי״ב). בשעה שיושב לדון, מעוררת התנהגותו לעתים תמיהות ואף ספקות, כי הוא פוסק לפעמים ״כמעט שלא כפי הדין״; אולם לבסוף מתברר שצדק בדינו, כי ״מן השמים היו מראים לו האמת״ (מ״א).

דברים שאמר גדולים היו בערכם ובעוצמתם. כשמקלל רשע, הוא גורם בזה למותו כי הקדוש־ברוך־הוא מקיים את גזרות הצדיק (רל״ג־רל״ה). כשמודיע על מותו של אדם, הרי שימות בזמן ובצורה שאמר מראש (ק, ק״ט). כוחו גדול גם בברכה; אף יש לאל-ידו להבטיח לאדם שייכנס לגן-עדן (ק), וה׳ יעשה כבקשת הצדיק (קכ״ד).

חוקי הטבע, המגבילים את האדם הרגיל, אינם חלים על הצדיק. נהר שוטף, שמימיו עברו על גדותיו, מאפשר לרב לעבור בו בלי קושי, וכך גם לגבי חמורו של הצדיק; מערה, שהצדיק צריך לעבור בה, מתרחבת ומאפשרת לו לעבור בתוכה בנוחות (פ״ו־פ״ז, ע). בסיפורים רבים הצדיק הוא השולט בטבע, וגורם למעשים מופלאים שמחוץ לגדר חוקי הטבע המקובלים. אבנים שילדים ערבים זורקים לחלון ביתו של יהודי שהצדיק מתאכסן אצלו, שבים אל הילדים ופוצעים אותם (קל׳׳ט). כשתלמידו צריך לעבור בפקודתו דרך מסוכנת, שולח עמו הרב נחש שישמור עליו (קס״ד). כשהצדיק מבקש לאכול דגים לכבוד שבת, מתקבצים הדגים מעצמם ומחכים שיבחר לעצמו את השמנים ביותר (קפ״ח). פעם אחת לא רצה הצדיק לנסוע בעגלת עם אנשים מסוימים, והנה עמדו הסוסים במקומם ולא זזו, עד שירדו אותם אנשים מתוך שנואשו מהנסיעה, ואז נסע ר׳ יעקב בלעדיהם (מ״ב). גם הקדוש־ברוך־הוא משנה את חוקי הטבע לטובת הצדיק: פעם, כשהוא התעכב במדבר במקום מסוכן, שלח ה׳ אריה לשמור עליו ועל אנשי שיירתו (קל״א).

כאשר פוגע מישהו בצדיק, העונש הוא מידי: עגלון סירב להסיע את הרב יעקב, כי לא יוכל לדרוש ממנו תשלום; לא בא אליו אף נוסע אחר, וביקש סליחת הרב והסיעו. הרב עמד על כך שישלם לו את שכרו (ק״ד). אשה שהעליבה את הרב וקיללה אותו, נטרפה דעתה (קנ״ח). לאחר מותו נענשו אנשים שפגעו בקברו (קצ״א־קצ׳׳ב, ר״ד).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר