חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
שבחי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית
מאמר זה, אף־על־פי שהדברים הנאמרים בו תופסים, קרוב לוודאי, לגבי כל שבחי הצדיקים, מבוסס כולו על קובץ אחד של סיפורים ממין זה, והוא ספר מעשה נסים שערך ר׳ אברהם מוגרבי. הסיפורים שבקובץ זה עוסקים בבני משפחת הרבנים אבוחצירא, וברובם הגדול כמפורסם שבבני משפחה זו, ר׳ יעקב אבוחצירא, שחי במרוקו במאה ה־19; לפי הרשום בשער הספר נולד בשנת תקס״ז (1807), בעיר תפילאלת, ונפטר בתר׳׳ם (1880) בעיר דמנהור שבמצרים. אין מאמר זה עוסק בר׳ יעקב אבוחצירא ההיסטורי, אלא בדמותו כפי שהיא מתוארת בשבחיו. יתר־על־כן, עיקר עניינו של המאמר איננו בתיאור הצדיק כפי שהוא מצטייר בסיפור העממי (כדרכו של נוי במאמרו על ר׳ שלום שבזי), ואין הוא בא לדון במוטיבים הסיפוריים הבינלאומיים המצויים בסיפורים (כדרכו של אלן קורה במאמרו על ס פ ר מעשה נ ס י ם), אלא כוונתו לעמוד על הבחינות החינוכיות של הקובץ: מה היא הדמות המוצגת לבני העם כסמל האדם השלם ?
מה הן מעשיה ותכונותיה של אותה דמות אידיאלית, מעשים ותכונות הנחשבים למופתיים בחברה היהודית המסורתית ? מה היא הגישה כלפי הצדיק, שאותה מבקשים סיפורים אלה לטפח בלב העם, ומהו הלקח המתחייב מהסיפורים בתחומים שבהם הם נוגעים במישרין ובדרך אגבי האמונה בצדיקים והערצתם בחייהם ולאחר מותם מושרשות עמוק בחייהם הדתיים של בני עדות רבות, ובכללם של יהודי מרוקו. על־כן עשוי העיון בסיפורים הקשורים בצדיקים אלה – ולא מנקודת הראות של חוקר הפולקלור, אלא מזו של איש החינוך ־ ללמדנו רבות על הערכים האנושיים והדתיים שעמדו במרכזה של התרבות היהודית המסורתית, ושאותם ביקשה להקנות ולחזק באמצעות סיפורים אלה, כשהם משמשים בתורת מכשירים לחינוך העם.
סיפורים בשבח חכמים וצדיקים ידועים מאז ומתמיד. קבצים מיוחדים של סיפורים מסוג זה נתחברו לכבוד אישים דגולים כמו, למשל, האר״י הקדוש ורבי חיים ויטאל. במיוחד נתפשט הנוהג לספר סיפורי שבח לצדיקים מאז עליית תנועת החסידות; אחד הקבצים הידועים ביותר של סיפורים מסוג זה הוא ספר ש ב ח י ה ב ע ש ״ ט. החסידים ראו בהפצת סיפורים אלה פעולה חינוכית. ר׳ נחמן מברצלב אמר: ״העולם אומר שמעשיות הן יפות להרדים אנשים, ואני אומר, שבעזרת מעשיות מעוררים בני אדם משנתם״. בובר כותב: ״לבעל שם טוב עצמו מייחסים את האמרה, שבזמן שאדם מספר בשבחם של צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״. סיפורי חסידים הגיעו לצפון-אפריקה והופצו בצבור בתרגום ערבי. ר׳ אברהם מוגרבי, עורך הקובץ מעשה נסים, שאנו עוסקים בו, מצטט בהקדמתו דברים שאמר ר׳ נחמן מברצלב על ערכם של שבחי צדיקים (ז).
הערה – ספר מעשה ניסים הינו ספר אשר מתאר מעשה ניסים אשר נעשו במשך הדורות על ידי רבני משפחת אבוחצירא ובפרט על ידי הרב ישראל אבוחצירא מנתיבות אשר ידוע בכינויו הבבא סאלי, מחבר הספר הרב אברהם מוגרבי שימש במשך שנים כשמשו האישי של הרב הבבא סאלי וזכה לראות במו עיניו את הניסים והנפלאות הרבים אשר חולל הרב ולכן העלה אותם על הכתב למען ידעו הדורות הבאים אחריו על איש האלוקים אשר חי בתוכינו בדורות אחרונים אלו בספר גם מובאים תמונות של רבני משפחת אבוחצירא לדורותיהם ותמונות רבות מערי מרוקו הספר מכיל סיפורי ניסים רבים מאוד והינו מרתק לקריאה- עד כה יצאו ב חלקים בהוצאת הרב המחבר
עיסוק במעשיות כתכלית לעצמה, לשם בילוי זמן, נחשב לפסול בעיני חכמים. לכן רואה מחבר הקובץ צורך להצטדק על טיפולו בסיפורים תחת לעסוק בתורה, והוא מעלה בהקדמתו נימוקים שונים המצדיקים את הוצאת הקובץ, כגון שהזמנים קשים, ובני־אדם מבקשים לשמוע ״דברי ברכות ונחמות״ (ז); ובאופן מודגש, שההאזנה לסיפורי צדיקים יש לה ערך דתי וחינוכי: הסיפורים משמשים דוגמה לאנשים, ומעוררים אותם לעבודת ה׳ ולחזרה בתשובה (ו, י).
אמיתות הסיפורים
כדי שיוכלו הסיפורים למלא את יעודם החינוכי, תנאי ראשון הוא שיתקבלו כאמיתיים. ואכן, מדגיש המחבר חזור והדגש, לאורך כל הספר, את אמיתות הדברים, וזאת בדרכים שונות. את הסיפורים ״שמעתי ממגידי אמת״ (ככתוב בשער הספר, וחוזר 11 פעמים, למשל בעמי מ"ד, קנ״ג, ר״א). בראשם של מגידי אמת אלה עומדים בני משפחת אבוחצירא החיים כיום, ושהמחבר עצמו נמנה עמם על־ידי נישואיו לאחת מבנות המשפחה (ט). ואלה דבריו בהקדמתו: ״הנני מודיע, שכמעט כל המעשיות שמעתי אותם מפי צאצאי המשפחה יצ״ו, וכולם אמיתיים, קבלה איש מפי איש; והשתדלתי לשמוע אותם גם מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא שליט״א, שהוא נכד רבינו״ (ט).
בסיפורים רבים מצוין מי מבני המשפחה מסר אותו, כגון הרב יצחק אבוחצירא, רבה המנוח של רמלה־לוד (קצ״ח, רכ״ב). אלה נחשבים למקור מוסמך, וברור שאין מי שיטיל ספק בסיפור שנמסר מפי בני משפחה ידועה זאת. כמקור אחר משמשים בני־אדם שהם עצמם נוכחו במעשה, או היו מעורבים בו, או לפחות שמעו אותו מכלי ראשון ומהימן ביותר: ״עוד שמעתי מעדי ראייה, מיהודי אשר נולד במצרים, שעד היום הזה באים להשתטח על קבר הצדיק״ בעיר דמנהור שבמצרים״ (קצ״א); ״והוא שמע המעשה מפי בעלת הנס ושמה פריחה״ (רי״א); ״אשר סיפר לו ה״ה מר יעקב אליזרע שאביו היה שם״ (ע״ה־ע״ו). לפעמים מקבל הסיפור אישור מהעובדה שהוא ידוע ברבים: ״וקבלה בידינו אמיתית וביד כל קהל ישראל שבעיונו שניגלה אליו אליהו ז״ל״ (כ״ט); אך דרך בולטת יותר לאישור הסיפור היא ההסתמכות על ״שרשרת־מסירה״, המגיעה עד לאותו דור שבו חי הצדיק: ״עוד שמעתי מפי מר חמי הרה״ג כה״ר אברהם אבוחצירא שליט״א, רב של יבנה, נין ונכד לרבינו יעקב זצ״ל, שהוא שמע מהרה״ג ישראל דהן שליט״א, רב באר שבע, שסיפר לו מר חמיו רבי אברהם עלון ז״ל, שהיה שמש לרבינו יעקב, והיה יחד עם רבינו במעשה הזה״ (פ״ה). הציון המודגש של היחוס ושל התואר אינם באים רק לשם הדיוק, אלא נושאים מסר נוסף לקורא: לא יתכן שאנשים נכבדים אלה ימסרו דבר שאיננו נכון, ובוודאי לא לקרוביהם ולמקורביהם! במקרה שהזכרנו נפטר כבר האיש שהיה עד־ראייה; לא כן במקרה הבא: ״מעשה ששמעתי מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא הי״ו ששמע מפי ה״ה ר׳ יצחק דהאן ד״י״ו שהיום, שנת תשכ״ו, הוא בן מאה שנה.״״ והוא עצמו היה נוכח במעשה שעליו הוא מספר (ס״ט).
אופייני מאוד לתרבות המסורתית־האוראלית שבה חיו אנשים אלה, שבתור מקור עיקרי לסיפורים משמשים דברים שנמסרו בעל־פה: 39 פעמים נזכרת במפורש מסירה שבעל־פה, ורק חמש פעמים-מקוד כתוב. זה תואם את התפישה המצויה בתרבויות מטיפוס זה, שלפיה יש לסמוך על דברים הנמסרים מפיו של אדם נאמן יותר מאשר על מסורות הכתובות בספרים.