קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מעגל האדם


קהילות תאפילאלת/סג'למאסא מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

קהילות תאפילאלת/סג'למאסאקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

בספר זה ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזרי מנהגים ואורחות חיים של קהילות היהודים בתאפילאלת. התיעוד כולל חומר כתוב וגדוש נתונים שהוא אסף בשקידה במשך שנים רבות, בשיחות בעל פה עם בני תאפילאלת ובנותיה. יש פרקים שצבר בהם שפע של נתונים, ויש פרקים שהחומר אינו מרובה, משום שרוב העדים כבר הלכו לעולמם.

התיעוד מלווה בפיוטים, בדרושים, בקינות ובפזמונים, שנכתבו בידי בני המקום או על אודותיהם בידי חכמים מחוץ לתאפילאלת. כאן הגדיל לעשות בהציעו ליצירות הללו ביאור והצגה פורטנית של המקורות שמחבריהן שאבו מהם השראה. היצירות האלה מוסיפות ממד בעל ערך לחומר המתועד.

יש להחזיק טובה מרובה למחבר שנטל על עצמו את מלאכת התיעוד שדורשת שקידה, דבקות במטרה ודיוק מרובה בהגשה. התיעוד הוא המסד שעליו נבנית כל חקירה, ומי שיבוא לחקור את אורחות החיים של בני הקהילות ופרקים בתרבותם, יוכל לעשות שימוש בתעודות ובעדויות שד׳׳ר נזרי מגיש בספרו.

המחבר לא הסתפק בתיעוד של מנהגים ואורחות חיים, אלא שיקע בספרו גם חקירות מקיפות. אין לך פרק מפרקי הספר שאין בו בירורים וחקירות. דוגמה אחת מני רבות הם הפרקים על מנהגי החתונה ועל חופת הנעורים. תוך תיאור הממצאים בתאפילאלת יש התחקות גם על תופעות מקבילות במקומות אחרים ובירור של הרקע לצמיחתן בידענות ובזהירות המתבקשת.

מנהגי הקהילות הללו שישבו באזורי הפריפריה, הרחק מהמרכזים היהודיים במגרב מאופיינים בהרבה קווי ייחוד. ויש מנהגים שנתקיימו רק בקהילות הפריפריה ונעלמו מכבר בקהילות המרכזים הגדולים, כגון הקהילות בערים פאס, מכנאס ומראכש. ד׳׳ר נזרי טרח ומצא מסרנים אותנטיים, שעדיין זכרי המנהגים בקהילות היו ידועים להם היטב, וחלקם היו עדיין נטועים בהוויתם. עם המסרנים הללו נמנות גם נשים ידעניות וחכמות.

ספר זה מצטרף לחומרים ההולכים וגדלים החושפים את תרבותן של קהילות תאפילאלת, שהתפרסמו בעשורים האחרונים בידי מתעדים ובידי מתעדים־חוקרים. אין ספק, שמי שיידע לעשות שימוש זהיר ושקול בחומרים, שד״ר נזרי חקר, תיעד ומפרסם בחיבור הזה, עשוי להיות נשכר ויוכל להרים תרומה חשובה לחקר תולדות הקהילות. ואל יהא הדבר הזה קל בעינינו, מדובר בקהילות שכבר נעקרו ממקומן לפני כיובל שנים, ורוב יודעי מסורותיהן ומנהגיהן הלכו לבית עולמם, וגם המעטים שהותיר אלקינו לפליטה הולכים ועוברים מן העולם.

יש לקוות שגם הספר הזה – כחיבורים של מתעדים וחוקרים אחרים שעסקו ועוסקים ביהדות המגרב – ידרבן אנשים אחרים בארץ ובחו״ל להוסיף תיעוד לתיעודו. במיוחד יש ליישר את חילו של ד״ר נזרי על כל אשר עשה בחיבור הזה, ולאחל לו שישלים את כתיבת שני הכרכים המתוכננים אחרי הכרך הזה.

משה בר-אשר

סג׳למאסא'

סג׳למאסא נודעה לפנים כעיר מרכזית של אזור תאפילאלת מן המאה ה־8, והיישוב תאפילאלת הוא גלגולה האחרון של סג׳למאסא. העיר סג׳למאסא נוסדה על ידי שבטי ה׳מכּנאסה׳ הברברים במרד שהכריזו נגד אדוניהם, שליטי קירואן הערבים. כביטוי לעצמאותם הם בנו את העיר סג׳למאסא בשנת 757, במקום שבו נמצאת היום תאפילאלת בעמק זיז בדרום מזרח מרוקו. במאה ה־9 צומחת הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ששימשה מוקד משיכה בגלל חשיבותה כמרכז כלכלי והייתה צומת דרכים חשוב לחילופי סחורות בין האזור לבין סודאן ואפריקה השחורה, שמהן הובאו זהב ומזון.

סג׳למאסא הייתה גם מרכז של תורה, ובה פעלו ישיבה ובית דין בראשות רב יוסף בר עמרם ׳ראש בי דינא בסג׳למאסא׳ עד אמצע המאה ה־12. חכמי סג׳למאסא קיימו קשרים עם מרכזי תורה בפוסטאט וקירואן, ספרד ובבל. שאלות בענייני הלכה נשלחו על ידי חכמי סג׳למאסא לגאוני בבל במאות ה־11-10, ומהם קיבלו תשובות לשאלותיהם דוגמת תשובתו של רב האי גאון על השאלה בדבר היתר אכילת חגבים, או קובץ התשובות שנשלח לר׳ יוסף בן עמראן הדיין של סג׳למאסא.

חולפות כ־150 שנה מאז היווסדה, וסג׳למאסא עוברת לידי הכובשים הפאטמים, שמרכזם היה בתוניסיה. במשך המאה ה־10 נתונה הייתה סג׳למאסא למאבק בין הפאטמים לבין האומיים. בתקופת הח׳ליפות האומיית, בימיו של המלך אלמנצור, אנו קוראים על הפעילות התעשייתית של מלאכת המשי, שבה הצטיינו שני האחים היהודים יעקב בן ג׳ו ואחיו יוסף, ועל מינוי יעקב כנגיד סג׳למאסא ושאר הקהילות היהודיות באזור על ידי המלך אלמנצור, וגם על טקס ההכתרה המרשים: ״והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לבושים פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה, ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן ועשו לו הסכמה בנשיאות״.

המידע על סג׳למאסא נשען על המקורות הבאים: ח׳׳ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א-ב (מפתח בערכו), ירושלים תשכ״ה; ערך סיזילמאסא באנציקלופדיה יודאיקה, כרך 14, עמי 1529-1528, שנכתב על ידי דוד קורקום; ערך תאפילאלת באנציקלופדיה העברית, ירושלים ותל־אביב תשמ׳׳א, כרך לב, עמי 493-491, שנכתב על ידי ד״ר שלום בר־אשר; ערך SIDJILMASSA באנציקלופדיה של האיסלאם, עמי 568-566, וערך SIJILMASSA באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה בגירסאות אנגלית, צרפתית וערבית; יוסף טובי, סידורו של שלמה בן נתן מסג׳למסה — עיונים ראשונים, מבוא, בתוך: יד להימן, קובץ מחקרים לזכר א״מ הברמן, לוד תשמ״ד, עמי 346-345 והערות שם; וספר הקבלה לראב״ד, אוקספורד תרח״ט 1888, עמי 61. המידע על סג׳למאסא נשען גם על חיבוריהם של ר׳ שלום ור׳ מכלוף אביחצירא (ראה להלן הערה 10).

עם התפוררות הח׳ליפות האומיית ולאחר מות שליטה האחרון אלמנצור בשנת 1002 מכריזים מושלי סג׳למאסא על עצמאותם. אולם עצמאות זו תמה ב־1055/6 עם כיבוש סג׳למאסא על ידי שושלת המוראביטין, שהרחיבו את שלטונם על מרוקו וספרד. בתקופת המוראביטין בתחילת המאה ה־12 התחילה הירידה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית, ותלמידים מסג׳למאסא באים ללמוד תורה בישיבות ספרד, בעיקר בישיבת ר׳ יוסף אבן מיגאש בלוסינה.

עם השתלטות המווחדין על האזור ב־1147 הוחמר מצב הקהילה היהודית בסג׳למאסא, ובא הקץ על תקופת תור הזהב שלה. המווחדין כפו את האסלאם על כל האזור ועל סג׳למאסא בתוכו. ברדיפות המווחדין על קהילת סג׳למאסא מתו מאה וחמישים יהודים על קידוש השם, אחרים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין, וקבוצה אחרת נמלטה לדרעא מדרום מערב לסג׳למאסא. על תקופה זו חיבר ר׳ אברהם בן עזרא את קינתו על חורבן הקהילות היהודיות באזור וסג׳למאסא בכללן, ובה מתאר הוא את סג׳למאסא כ׳עיר גאונים ונבונים… עיר המשנה והתלמודי.

על פי כמה סימנים לא נתחסלה הקהילה היהודית כליל עם כיבוש המווחדין, ושארית הפליטה התקיימה עד לאמצע המאה ה־13. בסוף המאה ה־14 אנו שומעים על פייטן בשם ר׳ יהודה בן יוסף סג׳למאסי. בסוף המאה ה־14 נעלמה סג׳למאסא מן התודעה ההיסטורית. על פי חוקרים מאוחרים, נעשה ניסיון לחדש את בניינה של סג׳למאסא במאה ה־18 על ידי מולאי אסמאעיל, אולם ב־1818 נהרסה סופית על ידי שבט איית אתא, ורק שרידי הריסותיה הפכו לאתר התעניינות של ארכיאולוגים.

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-ד"ר מאיר נזרי – תאפילאלת

תאפילאלתקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

מסוף המאה ה־13 ועד למאה ה־16 אין ידיעות על הקהילה היהודית באזור סג׳למאסא. מכאן ואילך אזור זה ידוע בשם תאפילאלת. על קהילה יהודית בתאפילאלת יש ידיעות מהמאה ה־17. מקור לכך הוא קינה המתארת את חורבנה של קהילת תאפילאלת בעקבות מגפה, שפרצה בה בשנת התל׳׳ט/1679 וחיסלה תוך שלושה חודשים את רוב הקהילה. במגפה זו נספו 4600 נפש. יחד עם שארית הפליטה מדובר אפוא בקהילה שמנתה כ־5000 נפש. קהילה בגודל זה – יש להניח, שהייתה קיימת הרבה לפני כן. מן הקינה מצטיירת תמונה של קהילה מפוארת עם מנהיגות של חכמים וחזנים, סופרי סת״ם ומשוררים ובראשם שלושה דיינים ראשיים שנספו במגפה: ר׳ סלימאן בן חמו, ר׳ דוד בן יחיא ור׳ אברהם בן דוד החסיד. החל במאה ה־17 מתפתחות כמה קהילות יהודיות כתיאורו של שלום בר־אשר. הקהילה בגריס היא גולמימא במאה ה־17, קצר א־סוק במאה ה־18 וכפריה: לקצירה ומוסקלאל; בודניב הידועה מן המאה ה־19 וקהילות תאפילאלת במאות ה־19 וה־20, שהמשיכו את היישוב היהודי באזור סג׳למאסא לפנים.

קהילת גריס פעלה בהנהגת חכמי משפחת דהאן ובראשם ר׳ מסעוד ובנו ר׳ שלמה, מחבר הספר ׳נאות דשא׳ שנדפס לראשונה בשנת תצ״ה/1735, ואחריהם חכמים ממשפחות בן סמחון ואביכזר. קהילת קצר א־סוק הונהגה על ידי חכמי משפחת לעסרי לדורותיה, קהילת בודניב פעלה בהנהגת חכמי משפחת ילוז ואחריהם משפחת שניאור, וקהילת תאפילאלת פעלה בהנהגת משפחת אביחצירא ובראשם ראש השושלת, ר׳ יעקב.

בתחילת המאה ה־20 צומחות שתי קהילות חדשות, שרוב מניינן מבני תאפילאלת:

בצאר שנוסדה ב־1903, וארפוד שנוסדה ב־1915. בתחילת מאה זו מתחדשת ביזמתם של הצרפתים הבנייה מחדש של היישובים, כמו מלאח קצר א־סוק הישן, שנחרב בשנת 1908 ונבנה מחדש ב־1927; גולמימא ב־1920, ויישובים אחרים צומחים מתוך גרעינים של כפרי הסביבה, כמו תאלסינת וגוראמה ב־1912.

קהילות גריס וקצר א־סוק, שנתקיימו לפני הופעתו של ר׳ יעקב אביחצירא באזור, סמוכות היו על בתי הדין בצפרו, בפאס ובמכנאס, ובכל דבר קשה הם פנו לחכמיהם. עדות לכך הן שאלות בהלכה, שהופנו לר׳ שלום ישועה אביטבול מצפרו (תצ׳׳ט/1739-תקס׳׳ה/1809) המופיעות בספרו ׳אבני שיש׳, ולר׳ יקותיאל ברדוגו ובנו ר׳ יעקב (תקמ״ו/1786-תר׳׳ג/1843) המופיעות בספרו ׳שופריה דיעקב׳ ממכנאס. גם קהילת מידלת בפאתי תאפילאלת סמוכה הייתה על המרכזים בפאס ובמכנאס.

החל מן העשור השלישי של המאה ה־20 נשענו כל הקהילות של תאפילאלת על ההגמוניה של חכמי אביחצירא. בקהילת מידלת כיהן ר׳ מאיר ב״ר ישראל אביחצירא כדיין ומורה צדק במשך שבע שנים מתש״ה/1945 ועד תשי״א/1951. קהילת תאפילאלת בדרום, הידועה במאה ה־20 בשם למלאח/ריסאני, היא המטרופולין של שאר קהילות הפריפריה הכפריות הקטנות העתיקות הסמוכות לה ושל הקהילות הגדולות העירוניות באזור. בארפוד ובבצאר התרכזו הקהילות הגדולות ביותר של תאפילאלת במאה ה־20, שמנו יחד בשנותיהן הטובות כ־8000 תושבים יהודים. הקהילה היהודית בארפוד מנתה בשנות החמישים של המאה ה־20 כ־3000 נפש, וקהילת בצאר מנתה ב־1948 4500 נפש וב־1958 4300 נפש.

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: שוחטים מוהלים וחזנים, הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא או אף לפניה, עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בראשות בנו ר׳ מאיר, שהיו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד, שהיה מוכר על ידי השלטון הצרפתי ואחר כך גם על ידי השלטון הערבי כבית הדין המרכזי של כל אזור תאפילאלת. כל קהילות תאפילאלת היו נתונות למרותם, והכול נעשה על פיהם. עשרות מכתבים נשלחו על ידי ר׳ מאיר אביחצירא לחכמי הקהילות בקצר א־סוק ואגפיהן, ורבים מהם יועדו לר׳ אברהם לעסרי, מרא דאתרא של הקהילה בקצר א־סוק, ובהם הוראה והדרכה בעניינים הקשורים להנהגת הקהילה ובמעשי בית דין.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא מעגל החיים – מאיר נזרי – סג׳למאסא בשטרי הכתובות והגטין

קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

ר׳ ישראל ור׳ מאיר גם ערכו ביקורים מדי פעם בקהילות תאפילאלת המרוחקות וחיזקו את קשריהם גם בביקורים של חכמי הקהילות בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בבודניב ובארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

סג׳למאסא בשטרי הכתובות והגטין

כאמור, תאפילאלת היא גלגולה ושמה החדש של סג׳למאסא. ממילא עולה השאלה המתבקשת, והיא: מה נותר מסג׳למאסא של המאה העשירית אצל תאפילאלת של המאה העשרים? עד עתה אין בידינו דבר ממשי המקשר בין שתי התקופות. אולם תעודה אחת כפולה נותרה כקו מחבר בין סג׳למאסא לתאפילאלת, היא שטר הכתובה ושטר הגט, שבהם מופיע השם סג׳למאסא בנוסח הקבוע ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (=למניין שאנו מונין כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז מושבה). נוסח זה רשום בכל שטרי הכתובות והגטין של הקהילות הדרומיות בתאפילאלת שבידינו בתקופה של יותר מ־120 שנה החל בשנת תקפ״ז/1827 ועד תש״י/1950. זהו הביטוי המובהק לרצף ההיסטורי מן המאה ה־10 ועד למאה ה־20 וכן לרצף הטריטוריאלי של תחומי סג׳למאסא־תאפילאלת.

סוגיה זו של שמירת השם הקדום בשטרי הכתובה והגטין גם במאה ה־20 נידונה בפירוט רב על ידי שניים מחכמי אביהצירא המגנים על השם הקדום ומגיעים למסקנה משותפת: תאפילאלת היום היא סג׳למאסא לשעבר, שביום אחד נמהר נעלמה מן האופק בשל רעידת אדמה, אך תושביה לא נעלמו, אלא בנו להם קהילות קטנות מסביב ברדיוס עד 20 ק״מ מסג׳למאסא האם, ולכן בכל הכתובות שלהם רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳

סג׳למאסא ותאפילאלת בשירה ובפיוט

סג׳למאסא נזכרת בשירה לראשונה על ידי ר' אברהם אבן עזרא. בקינתו על חורבן קהילות ישראל בספרד ובצפון אפריקה לפני למעלה משמונה מאות וחמישים שניםי! מונה ר׳ אברהם אבן עזרא קהילות שונות בספרד וביניהן: אליוסנה, אשביליה, אלמריה, ובהמשך גם קהילות במרוקו: מראכס, פאס, תלמסן, דרעה, מכנאס ועוד. בין הקהילות הנזכרות נמנית גם סג'למאסא המתוארת כעיר גאונים ונבונים, עיר המשנה והתלמוד:

אֲהָהּ ירד / עֲלֵי ספרד / רע משמים

וספד רב / עלי מערב / לזאת רפו ידים

………………….

והוי אקרא / בַּמְּצֵרָה / על קהלת סג׳למאסה

 ועיר גאונים / ונבונים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה

 ושׂח עמוד / והתלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה / לִשְׁנִינָה / ברגלים נרמסה

במאה ה־19 מופיעה שוב סג׳למאסא על מפת השירה המתוארת על רקע הנוף הבולט כעיר תמרים, שבה פרח צדיק כתמר, הוא ר׳ יעקב אביהצירא, שהקים את דגל התורה מחדש והוציא לאור זיו סתרים:

הערת המחבר : לסוגיית הדיון בנושא השם סג׳למאסא/תאפילאלת בכתובה ובגט ראה דיון הלכתי מפורט בספר יפה שעה לר׳ מכלוף אביחצירא, ירושלים תשל״א (להלן: יפה שעה), סימן פג, עמי קעא-קעו, ובספר …ניתן להוריד את הספר למי שמעוניין. Bres books

סג׳למסא עיר תמרים / פרח בה צדיק כתמר

דגל תורה הקים הרים / שט בפרדס כמין חֻמָּר

 הוציא לאור זו סתרים / כל דבר וכל מאמר

 יראה תמה הלבישתו / וענוה עטרתו

במדינות שמועתו / דעת ויראת ה'

הערת המחבר : השיר " ארוממך אודה שמך " לר' מסעוד בן ר' יעקב אביחצירא, יגל יעקב, ירושלים תשכ"ב

בזמן חיבור הפיוט האחרון על ידי ר׳ מסעוד אביחצירא תושבי סג׳למאסא אינם יושבים כבר במקום אחד, אלא מתגוררים קהילות קהילות במקומות שונים, הם הכפרים שמסביב לסג׳למאסא בשמה העתיק או תאפילאלת בשמה החדש, כפי שמשתמע גם מבתי השיר של ר׳ יצחק בן ר' יעקב אביחצירא בפיוטו לכבוד אביו ׳אני בניב שפתי אשירה׳. הוא פותח ב׳תאפילאלת הקדושה׳:

אור גדול מארצנו יצא / תאפילאלת הקדושה / זרחה השמש ליעקב

ועובר לתאר את הקהל הקדוש המרכיב את הקהילות היהודיות של סג׳למאסא המתאפיינות בחן המשוך עליהן:

חסד משוך על קהלא קדישא / קהלות סג׳למאסא / אשר הם מזרע יעקב

המשורר אינו שוכח את התושבים הוותיקים של סג׳למאסא השוכנים כבוד בבית העלמין המקומי הקדוש והוותיק הקרוי ׳אלמנצוריה׳, שהיה בעבר יישוב יהודי, שבזכותם יקרב האל את זמן התחייה, ואז יתאחדו עם צאצאיהם:

זכות הישנים באל מנצוריה / קרב זמן התחייה / ותחי רוח יעקב

משורר אחר בשם יוסף נחמיאם, יליד מראכש, הקדיש שיר שבח בערבית יהודית לכבוד תאפילאלת ותושביה ולכבוד חכמי אביחצירא המתגוררים בה, ובו הוא מונה מלבד ראש השושלת גם את האחים ר׳ דוד, ר׳ ישראל ור׳ יצחק, בניו של ר׳ מסעוד, הוא בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא, יחד עם כמה משפחות רמות כמו משפחת אזרואל ומשפחת דהאן:

נאס לבלאד מלאח בזאף / לפרחא תבקא תמא / קצרהום קצר מזיאן / תאפילאלת כא יתסמא"

(=אנשי המקום טובים מאוד / השמחה שורה שם / כפרם כפר יפה / תאפילאלת הוא נקרא)

תאפילאלת על נופיה, מעיינותיה, דקלי התמר העומדים צפופים בכל מקום ונהר זיז המפורסם – הפליאו את המשורר המכנאסי, ר׳ דוד בן חסין, שנפטר בתקנ׳׳ב/1792 כחמש עשרה שנים לפני הולדת ר' יעקב אביחצירא, ועוררו מאוד את דמיונו, עד שנחה עליו רוח השירה וחיבר פיוט של עשרים בתים, שבהם מצטיירים נופיה של תאפילאלת כנופיה של ארץ ישראל. להלן כתובת השיר ומבחר בתים: ״פיוט יסדתיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זי״ז. ושם ראיתי נפלאות כנטיעים מגודלים. אילנות דקלים. מאליפות מרוכבות על פלגי מים שתולים. וידבר דוד את דברי השירה הזאת לנאדר בעדת אראלים. מי כמוהו באלים״.

אספר פלאיך / מלך קדוש שוכן עד

עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים

אִמרו בגויים אשרי / היוצר והבורא

מעינות שתים עשרה / נחלי נהרי / ויבקע צורים

נהרות פלגיהם .י /שמחו מדבר ציה

מזי״ז כבודם נהיה / הארץ פוריה / חטים ושעורים

…אילנות פרים נותנים / מינים ממינים שונים

במנינם הם נמנים / שבעים תמרים…

דקלים שמם נקרא / בלשון משנה וגמרא…

הפיוט במלואו מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין

79- אספר פלאָיך

.פיוט יסדיו בהליכתי על עיר תאפילאלת היושבת על נהר זיז

אספר פלאיך / מלך קדוש, שוכן עד.

עשית עם עבדך / והבאתני עד / עיר התמרים. ( במקרא כינוי ליריחו, כאן הכינוי לתפיללת )

אִמרו בגויים אשרי.

היוצר והבורא

מעינות שתים עשרה.

נחלי נהרי / ויבקע צורים.) נחלי דבש וחמאה )

נהרות – פלגיהם יַ-

שמחו מדבר צייה.

מזי"ז כבודם נהיה

הארץ פורייה / חיטים ושעורים.

כאילנות חסונים

אילנות פרים נותנים

מינים ממינים שונים

במניינם הם נמנים / שבעים תמרים.

יום זה לעיני נגלה.

 מראה גדול ונפלא

ותפארת ותהילה.

הארץ הגדולה / קירית יערים.

דקלים שמם נקרא

בלשון משנה וגמרא

ודבש בלשון תורה.

ובני בבל כופרה / אליהם קורים

.

וקים בחד סידרא ) בסדר אחד, שורה כנגד שורה(

שורה כנגד שורה

ובהם נתפארה

ארץ יקרה / מבחר כל הערים.( שהתמר משבעת המינים(

ילמד איש מבריתן

להיות שפל ענותן

כי לפי גדילתן

נגד מרגלותן / ענפיהם חוזרים. ( שהענפים כאילו משפילים עצמם כלפי מטה )

דלו עיני אליך.

אל אדון הממלכה.

מה גדלו מעשיך.

מהם מהותיך / אנו מכירים ( שאין האדם יכול להכיר את האל עצמו, אך הוא מכירו מתוך מעשה היצירה )

בפרי עץ זה נאמרה

הלכה ודין תורה

נפשו תהיה גזרה

אוכל כתמרה / ביום הכיפורים.( החולה שיש בו סכנה ועליו לאכול ביום הכיפורים, הריהו אוכל פחות מתמרה בכל פעם )

נדיבי עם קדושים

לולב מתמר עושים

עומד בין ההדסים

בחג בו מגישים / שבעים פרים. ( הם שבעים פרי החג, קרבן המוספים שבכל יום)

אמרתי אעלה ב-

תמר ואוחזה ב-

סנסיניו לרעות אבי ( על פי שיר השירים)

ולשתות מגבא / מים הקרים. ( ממעינות תאפיללת )

אילן הזה מה נאה

כל רואהו משתאה

לבוא עד קצו ילאה.

כמו נשר ידאה / על כן ראש ירים. ( כך מתפעל המשורר מגובהם של עצי התמר שהעין מתקשה לראות את צמרתם ומי שמבקש לראותם עליו להרים את ראשו)

הללו דר ערבות

בורא אילנות טובות ) על פי נוסח ברכת האילנות )

לאלפים ורבבות

יש מהם נקבות / מהם זכרים ) נקבות – עצי תמר המניבים פרי – ומהם זכרים – עצים שתפקידם להפרות את העצים האחרים והם עצמם אינם מניבים פרי (

רוממות אל בגרונם ) המשורר פונה אל עצי התמר עצמם (

ספק להם צרככם ) על פי לשון ההגדה  (

כל פעל למינכם

משקכם אכלכם / וכל מחסורים.( במקור נכתב " מחסורכם " ואינו תואם את לחרוז(

נאמן קדוש שמו

לא חסר עולמו

 בדברו ובנאומו

פרות מה נעמו / לזון יצורים.

חסין לו האדרת ) חסין, כינוי לקב"ה )

קים חזון אומרת ( הנבואה מבטיחה לנו את ההבטחה הזו, ומתוך שחשב המשורר על נבואה נקט אומרת בלשון נקבה (

עוד חטה מתמרת

כדקל נגדרת / בראש ההרים.

יפרח כצדיק כתמר

מצות אלהיו שמר

מיין המשומר

וריחו לא נמר / ישתה בזמירים. ) הצדיק המשול לתמר יזכה לשתות בשיר וזמר מן היין המשומר לצדיקים לעתיד לבוא )

צור מושיע וגואל

רצה בנו ויואל

ודימה לתמר אל

כנסת ישראל / גזע ישרים. ( הקב"ה שבחר בעם ישראל ורצה בהם דימה אותם ךתמר, והוא על פי כמה מקומות בדברי חז"ל, כגון סוכה מה, ע"ב, מהתמר זה אין לו אלא לב אחד אף שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים )

וזהב הארץ טוב)  יש באיזור הזה מתכות יקרות והן נסחפות ומגיעות מארץ כוש )

מארץ כוש יחטב

יבנה בהר הטוב ( הזהב הטוב עתיד להיבנות בבית המקדש עם בוא הגאולה (

בעת אל חי יקטוב / אויבים ישרים.

אמץ ברכים כושלים

חכמים להם נגלים

נועם שיח אראלים

ושיחת דקלים / שיחת צפרים. ) הקב"ה מגלה לחכמים שיחות צמחים ובעלי חיים, והוא מה שנאמר על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח שיחת מלאכי השרת ושיחת דקלים, סוכה כח, ע"ב (

חזק עם בשבי נכבש ) עם אשר נכבש בגלות ובשביה (

בגדי תפארה ילבש

בתוך עיר ציון ירבץ ( ישכב לבטח, וציון היא סמל לכלל ארץ ישראל  )

זבת חלב ודבש / דבש תמרים. ( זהו שבחה של ארץ ישראל – דבש תמרים – כך נתפרש עניין הדבש שבשבעת המינם

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-ד"ר מאיר נזרי – גבולות תאפילאלת וקהילותיה במאה ה־20

גבולות תאפילאלת וקהילותיה במאה ה־20קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

כדי לתת מושג ראשוני לקוראים על מחוז תאפילאלת נלך בעקבות המפה, ששרטט החוקר משה בר־אשר. במחקרו על להגי ה׳שרח׳ לתורה במחוז זה הוא חילק את המחוז לארבעה אזורים: הדרום, הצפון, המזרח והמערב. על פי כיוונים אלו נמקם ונמיין גם אנו את קהילות תאפילאלת הנחקרות לגבולותיהן ולמנהגיהן:

  1. קהילות הדרום ובמרכזן קהילת תאפילאלת, יורשתה של סג׳למאסא, הידועה במאה ה־20 גם בשם ריסאני/למללאח, ובלשונו של משה בר־אשר ׳המרכז הרוחני׳ של הדרום בפרט ושל אזור תאפילאלת בכלל והכפרים והעיירות הסמוכים לה: אירארא, לגרפא, גיגלאן, מזגידא, בוזמאללא, זריגאת, שיפא הרף; קהילת ארפוד הדרומית, היישוב החדש, שנוסד בשנת 1915 ונעשה לאכסניה של הכפרים שמסביבו וליורשתה של תאפילאלת — האם. על אלה אנו מוסיפים את קהילת בצאר שבאלג׳יריה, שנוסדה ב־1903 הנמשכת לדרום תאפילאלת, ושרוב בניינה ורוב מניינה מהמללאח/אריסאני, ושתי קהילות נוספות באזור זה: פגיג ובני אוניף הנמשכות אחרי תאפילאלת.
  2. הצפון ובמרכזו קצר א־סוק הכולל את העיירות: ריש, גורראמה, תאלסינת ותיעלאלין או בשמה החדש קרראנדו.
  3. המזרח הכולל את בובניב או בשם החדש בודניב וכן בוענאן בגבול אלג׳יריה.
  4. המערב הכולל את לגריס או בשם החדש גולמימא, וכן תינזדאד או בשם הקדום פרכלא וכן מידלת בפאתי תאפילאלת.

באשר למנהגים של קהילות תאפילאלת אפשר להבחין בשלושה זרמים: הזרם הראשון המרכזי — קהילות הדרום והמזרח ובצאר באלג׳יריה, שלכולן מנהגים זהים. הזרם השני — קהילות הצפון וגולמימא שבמערב. לאלו מנהגים קרובים ביניהן הדומים למנהגי הדרום במידה רבה, וכן פגיג ובני אוניף. והזרם השלישי – בקהילות המערב, שמנהגיהן דומים בחלקם לאלה של קהילות הדרום.

מכאן השם הכללי של המחקר ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳, שם הכולל את כל קהילות תאפילאלת ובתוכן הזרם המרכזי של קהילות הדרום המשתייכות לאזור סג׳למאסא, ששמרו על השם סג׳למאסא בשטרי הכתובה והגט בנוסח שנתקיים עד לאמצע המאה ה־20: ׳למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. קהילות הדרום ואגפיהן מהוות כשלושה רבעים מכלל אוכלוסיית תאפילאלת.

חומר תיעודי על קהילות תאפילאלת

כמה צעדי מחקר מקדימים על קהילות תאפילאלת נעשו עד כה על ידי אחרים: החשוב ביותר הוא ר׳ שלום אביחצירא, מחבר הספר ׳מליץ טובי, ירושלים תשל״ג.

ר׳ שלום היה מנהיגה הרוחני של גולת תאפילאלת בבצאר במשך 44 שנים, משנת 1920 עד 1964. הספר כשמו כן הוא מטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך ׳אבן העזר׳ שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גטין וגירושין׳, כפי שכתב בהקדמתו לספרו:

לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמוניות בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא, ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו אלה פה בעיר זו בצאר החדשה, יען כי כל יושביה רובם ככולם… מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו… ובתוכו שאלות ותשובות אשר נשאלתי ממקומות רבות רחוקות וקרובות בעזרת שוכן ערבות.

הספר על מגוון מקורותיו מעיד על בקיאות מחברו במקורות המנהג וההלכה, בתלמוד, בפוסקים ראשונים ואחרונים ובשולחן ערוך ונושאי כליו. לספר יש גם ערך תיעודי. זהו מסמך הלכתי־היסטורי המתעד את מנהגי תאפילאלת ובצאר, ומשלב בתוכו פרקי הווי במעגל המשפחה והחברה ודן בכמה תמורות שחלו במנהגי החתונה. הספר כולל בתוכו גם פרק במנהגי האבלות בתאפילאלת ובבצאר.

מר יעקב אוליאל, יליד בצאר, כתב שני ספרים בצרפתית על קהילה זו בשם 1903-1962

Les juifs de Colomb Bechar = ׳יהודי קולומבצאר׳, ועיקרם — תיאור מבנה הקהילה ותהליכי התפתחותה, מגוון תמונות ודיוקנות מן ההווי של בצאר ותצוגה של 37 כתובות נישואין מבצאר: אחת מ־1940 והאחרות מ־1950 עד 1962.

מפעל יצירתי פילאלי אחר הוא התרגום הערבי יהודי לתורה באזור זה הקרוי ׳אשרח׳, הנחקר על ידי פרופ׳ משה בר־אשר זה שנים רבות. שלבים ראשונים למפעל זה הם שלושת ספריו ל׳שרח׳ המכנאסי בשם ׳לשון לימודים׳ לר׳ רפאל ברדוגו, וכן ספרו ׳מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה׳ הכולל מבואות לשרח ובכללם השרח הפילאלי ופרטים על קהילות תאפילאלת. הספרים, שיצאו לאור בירושלים תשנ״ח, הם פרי עבודה מסורה ומפעל של כעשרים שנות מחקר. פרופ׳ משה בר־אשר הוא אישיות מרכזית בין ילידי תאפילאלת בישראל, וכוחו רב בהוראה ובמחקר. בר־אשר מצוי בהווי של קהילות תאפילאלת: מנהגים, אתרים, אישים וניבים, וניחן בזכרונות נעורים על קהילתו בקצר א־סוק. הוא מילא תפקידים נכבדים בארץ וביניהם ראש החוג ללשון עברית באוניברסיטה העברית וזכה בפרס ישראל ובפרסים אחרים. בר אשר מכהן היום כנשיא האקדמיה ללשון עברית בירושלים ומרצה מבוקש בכנסים בינלאומיים בארץ ובתפוצות. במעמדו, בנוכחותו ובתורתו מכבד הוא את המתכנסים לימי עיון, ומטביע חותמו עליהם בהרצאותיו המרשימות החותמות את הכנסים בהופעתו ובברכתו.

אחיו, ד״ר שלום בר־אשר, כתב חיבור בשם תולדות יהודי דרום מזרח מרוקו במאות ה־20-18 ומאמרים אחרים בנוסף להכנסת הערך ׳תאפילאלת׳ באנציקלופדיה העברית. חיבורו הוא פרי עמל של איסוף קרעים של דפים וניירות ותיאומם בבחינת חזון תחיית העצמות היבשות של גריס וקצר א־סוק, יזמה הראויה לכל הערכה.

סוג אחר של חומר תיעודי הם ספרי זכרונות על אישים בתאפילאלת הנכללים בביבליוגרפיה בסוף הספר, דוגמת ׳שמלה למשה׳ על ר׳ משה תורג׳מן, ראש הישיבה של תאפילאלת, מאת ר׳ שלמה סבאג; ספר זיכרון לכבוד ר׳ מכלוף לעסרי מהיישוב ריש; ׳אור המאיר׳ לזכרו של ר׳ מאיר שטרית, נשיא חברא קדישא בארפוד; ׳מעלות לשלמה׳ לזכרו של ר׳ שלמה נזרי; ספר זיכרון לכבוד ר׳ יצחק אביחצירא ב״ר אבא מחיפה; ׳חסד לאברהם׳ ספר זיכרון לאברהם ב״ר מכלוף שטרית, וההקדמות והמבואות של כל ספרי חכמי אביחצירא, כמו ההקדמה לספר ׳קהלת יעקב׳ לר׳ מכלוף אביחצירא, וכן הספרים שנתחברו על חכמי אביחצירא כמו ׳מאור ישראל׳, ׳סידנא בבא צאלי׳ ו׳אביר יעקב׳ הכוללים פרטים על קהילות תאפילאלת על אישים חשובים.

אחרון חביב, האי ניהו ר׳ ישראל בן ישי, שכתב עבודה סמינריונית חשובה בשנת תשמ׳׳ח המתמקדת בקהילה אחת – ׳ארפוד עיירה יהודית במרוקו׳, ומתבססת על ראיונות עם תושבים ותיקים של ארפוד, כולל הוריו של המחבר ואנשי מפתח כמו מר יעקב בן חמו הידוע בשם החיבה ׳איבא עזיזי׳ מראשי הוועד של הקהילה ור׳ מאיר שטרית, נשיא חברא קדישא. ר׳ ישראל משמש זה כארבעים שנה בעשייה החינוכית ונמנה עם צוות ההנהלה של מכללת ליפשיץ בירושלים משנת 1986. הוא אף משמש חזן ומגיד שיעור הדף היומי מדי ערב בבית כנסת שייסד בירושלים.

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא- ד"ר מאיר נזרי – התקופה הנחקרת וטיבה

התקופה הנחקרת וטיבהקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

סג׳למאסא, שמה הקדום של תאפילאלת, נחרבה יותר מפעם אחת לפני מאות בשנים, ומלבד פרטים אחדים כמו קינתו של ר׳ אברהם בן עזרא וכיוצא בה אין לנו ידיעות נוספות. תאפילאלת עולה שוב על המפה מאז הופעתו המבורכת של ר׳ יעקב אביחצירא, שנולד בשנת תקס״ח/1808 בכפר תאבועצמת שבתאפילאלת, שקהילותיה נתרוקנו כליל עד 1980 ועלו כולן ציונה. התקופה הנחקרת היא אפוא בסדר גודל ממוצע של 150-100 שנה.

נושאי המחקר

נושאי המחקר מתמקדים בשלושה כרכים. הכרך הראשון הנוכחי. הכרך השני בשלבים אחרונים, ואנו מתפללים לה/ שנזכה לסיימו במועדו.

  1. כרך א — מעגל האדם והמשפחה: אירועי הכלולות, שטרי כתובה ונדוניה, מנהג הייבום וכתובת יבמה, אירועי הלידה וברית המילה, חופת הנעורים הקרויה ׳לְכְּתָּאבְּ/ בר מצווה לציצית ולתפילין, הכנסת ספר תורה, תענית הפסקה של שישה ימים ואירוע הפטירה.
  2. כרך ב — מעגל השנה: ימות החול, השבת, ימי הסליחות, ימים הנוראים, סוכות ושמחת תורה, חנוכה, ט״ו בשבט ופורים, פסח ושבועות, הילולות ובין המצרים.

שני הכרכים הנ״ל כוללים גם פרקי הווי, פיוטים, קינות ודרושים לאירועים השונים.

  1. כרך ג — קיצור מנהגי תאפילאלת: כרך זה ינסח את כל מנהגי תאפילאלת הקשורים למעגל האדם, מעגל השנה ומעגל הקהילה, מחולק לפי נושאים כגון: מנהגי תפילה, מנהגי ראש חודש, מנהגי מילה וכדו׳, בליווי מקורות והשוואות לשאר קהילות מרוקו.

הכרך הראשון הנוכחי — פרקיו ונושאיו

כרך זה מוקדש לאירועים, למנהגים, להווי, לפיוטים ולדרושים הקשורים במעגל האדם מן הלידה ועד לפטירה בקהילות סג׳למאסא/תאפילאלת. בספר עשרה פרקים:

 א) החתונה: תיאור האירועים, המנהגים והפיוטים.

 ב) שטרי הכתובה והנדוניה וקוויהם הייחודיים.

ג) מנהג הייבום וכתובת יבמה.

 ד) הלידה והברית: תיאור האירועים, המנהגים, מגוון פיוטים מוחדרים בליווי פירושים, מקורות ומבואות.

ה) הכתאב או חופת הנעורים — תיאורי הווי, טעמי החופה, מקורותיה וקדמותה, פיוטים ודרושים.

 ו) אירועי הציצית והתפילין: החגיגות — מבחר פיוטים ודרושים מוחדרים ומפורשים בליווי מקורות ומבואות.

ז) הכנסת ספר תורה — תיאורי הווי, פיוטים ורעיונות.

 ח) התענית השבועית הכוללת שישה ימים ושישה לילות רצופים: אישים, תיאורי הווי, מקורות ופיוטים. ט) הדרת זקנים.

 י) הפטירה: תיאורי הווי, המנהגים הייחודיים ומקורותיהם. הפרק נחתם בסקירה של קובצי דרושים לנפטרים, מדגם של שלושה דרושים מוחדרים, חמש קינות מוהדרות ומבוא כללי על הקינות לנפטרים מאת משוררי תאפילאלת.

מקדרות המחקר

המחקר, שנמשך חמש עשרה שנים, מתבסס על מגוון מקורות: מקורות שבעל פה הכוללים עשרות ראיונות, מפגשים והקלטות ומאות שיחות טלפון עם מסרנים, ״מקורות שבכתב לסוגיהם: ספרים, תעודות, מסמכים, כתבי יד, איגרות ושטרות כמפורט להלן.

הפרק הראשון המתאר את אירועי הכלולות נעזר בספר ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא;

הפרק השני המוקדש לשטרי הכתובה והנדוניה מתבסס על קובצי כתובות משלושה מוסדות בירושלים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מכון בן צבי ״ארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. פרק זה נעזר גם בעיון בקונטרסי נישואין של כמה מקהילות תאפילאלת: ריש, קרראנדו ותאלסינת, הכוללים עשרות שטרי :דוניות וכתובות מתקופת ר׳ ישראל אביחצירא חתומים בחתימותיו וטבועים בחותמיו בדיין ומורה צדק של ארפוד ואגפיה.

הפרק השלישי על הייבום נשען על ראיונות ־כתובות ליבמה בכתבי יד הנ״ל.

הפרק הרביעי המתאר את אירועי הלידה וברית המילה נעזר בארבעה קונטרסים בכתב יד של פיוטי מילה מקהילות שונות בתאפילאלת כולל ריש.

הפרק החמישי על חופת נעורים מתבסס גם על מגוון מאמרים שנכתבו על נושא זה בקהילות אחרות.

הפרק השישי על בר מצווה — מציג את הדרושים הקדומים לציצית ולתפילין המופיעים בכתבי יד היוצאים לאור כאן לראשונה, ואת הדרושים לתפילין מאת ר׳ יעקב אביחצירא ובנו ר׳ מסעוד המופיעים במהדורה הראשונה של ׳יגל יעקב׳ המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. יחד עמם מוהדר גם דרוש לתפילין מאת ר׳ יחיא אדהאן מתאפילאלת, נכדו של ר׳ יעקב. בפרק זה מופיעים גם פיוטים לציצית ולתפילין מ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא ונכדו ר׳ דוד, ופיוטים לתפילין מפייטנים אחרים של תאפילאלת.

הפרק השביעי על הכנסת ספר תורה כולל בתוכו פיוטים חשובים מ׳יגל יעקב׳ ואחרים מ׳אני לדודי׳ לר׳ יחיא אדהאן ומ׳כתם פז׳ לר׳ מכלוף פדידא, המוחדרים כאן בליווי פירושים, מקורות ומבואות. בפרק מובאים גם רעיונות מחיבוריו של ר׳ יעקב אביחצירא.

הפרק השמיני על ההפסקה השבועית — חלקו התיאורי — מקורו בראיונות וספרים על משפחת אביחצירא, וחלקו העיקרי הרעיוני והעיוני — במקורות העוסקים בתענית זו מן המאה ה־17 הנידונים כאן לראשונה כמו כתבי הרמ׳׳ע מפאנו, משנת חסידים לר׳ עמנואל חי רפאל ריקי ומקורות אחרים, ופיוטים שנתחברו לכבוד המאורע.

הפרק התשיעי הקצר על מנהג הדרת זקנים מתבסס על מקורותיו במדרש ובתלמוד.

הפרק העשירי והאחרון העוסק בפטירה נשען על ׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום אביחצירא ועל קונטרס פטירה בכתב יד מגיגלאן. החלק המוקדש לקינות לנפטרים מקורו בקובצי שירים לחכמי אביחצירא שיצאו לאור וגם מכתבי יד ממכון בן צבי, והחלק של הדרושים — מקורו מספרים של חכמי תאפילאלת. כל פרק פותח במבוא ונחתם בסיכום. הספר נחתם ברשימה ביבליוגרפית מפורטת וברשימת מסרבים לפי מפתח קהילתי, שעליהם מתבסס המחקר ובמפתחות.

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי – סקירה כללית על קהילות תאפילאלת במאה ה־20

סקירה כללית על קהילות תאפילאלת במאה ה־20קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

להלן סקירה כללית ביותר על קהילות תאפילאלת ומוסדותיהן במאה ה־20, ואחריה – תקציר נתונים של הקהילות.

אופי היישובים: עד לפני המאה ה־20 חיו יהודי תאפילאלת ביישובים כפריים. למן העשור השני של המאה ה־20 נוסדו עיירות עם תשתית של כבישים, חשמל, מים ומוסדות כמו בצאר, ארפוד ועוד. רוב האוכלוסיה בתקופת ייסודן הייתה יהודית.

יחסי יהודים וערבים: היחסים בין יהודים וערבים היו טובים עד מעולים. יש קהילות שהמגורים של היהודים היו מעורבים עם המוסלמים כמו ארפוד ובצאר, ויש שהיו נפרדים במללאח.

הכלכלה: רוב הכלכלה היא יהודית הנשענת על כמה ענפים: 1. סחר בדים, תה וסוכר. 2. תעשייה זעירה הפועלת על ידי נגרים, סנדלרים, חייטים, צורפים… 3. בעלות על שדות תבואה ודקלים המעובדים על ידי ערבים. 4. ענף שירותי הדת, שבו נשתלבו חזנים, שוחטים, מוהלים, מלמדי תשב״ר וסופרי סת״ם.

מוסדות ציבור אזוריים: מוסדות ציבור אזוריים כמו: בית חולים, בית דואר, משטרה… מצויים בעיירות מרכזיות.

ועד הקהילה: ברוב העיירות פעל ועד המורכב משבעה טובי העיר ונגיד. לקהילות הכפריות היה מנהיג אחד הקרוי ׳שיך׳.

מוסדות הקהילה: מוסדות הקהילה ביישובים העירוניים כללו בתי כנסת, בתי מאפה, בתי מרחץ, מקוואות ובתי עלמין.

חֲבָרות: בכל קהילה נוסדו חברא קדישא וחברות אחרות. בארפוד היו שבע חברות: חברת רשב״י המטפלת בענייני פטירה, חברת אליהו הנביא המטפלת בענייני מילה, חברת ר׳ מאיר בעל הנס (לימוד משניות), חברת דוד המלך (קריאת תהלים), חברת עץ החיים (לימוד בספר בן איש חי), חברת ר׳ יעקב אביחצירא (קריאה בספריו כמו ׳פיתוחי חותם׳) וחברת ר׳ יצחק אביחצירא, שפעלה בעיקר בהילולתו. גם בבצאר היו כמה חברות פעילות.

בית הדין האזורי: בית הדין בראשיתו היה בתאפילאלת ובראשו עמד ר׳ יעקב אביחצירא ואחר כך בניו. בתקופת השלטון הצרפתי ואחר כך השלטון הערבי הוכר כבית דין רשמי של כל קהילות תאפילאלת ומקומו היה בארפוד. גם בבצאר היה בית דין בראשות ר׳ שלום אביחצירא, שנתמך על ידי השלטונות הצרפתיים.

מוסדות חינוך

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: ישיבה זו הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בנו ר׳ מאיר, ששימשו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

תלמוד תורה: בראשונה שימשו בתי כנסת או ׳אצלאואת׳ מקום להוראה ולחינוך עד 1950 בקירוב, שבהם לימדו המורים המסורתיים מיומנויות הקריאה והכתיבה, לימודי קודש להכרת הסידור, החומש, פרקי אבות, הפטרות ועוד. בארפוד נבנה אחר כך מוסד גדול בשם ׳תלמוד תורה', שכלל צוות ר״מים, שלימדו על פי תכנית רחבה כולל הוראת התלמוד והדקדוק.

בתי ספר ממשלתיים: ברוב העיירות פעלו בתי ספר ממשלתיים וחלק מן היהודים למדו בהם. בארפוד בית הספר היה מאוכלס רובו על ידי יהודים, ורק מאוחר יותר נצטרפו גם מוסלמים. בבצאר בית הספר היה משותף ליהודים, לצרפתים ולמוסלמים.

בתי ספר אליאנס: פעלו בריסאני ובקהילות הצפוניות: קצר א־סוק, ריש ותאלסינת.

היצירה הספרותית

יצירה תורנית: קרוב לחמישים ספרים תורניים נתחברו על ידי ילידי תאפילאלת ויוצאיה בתאפילאלת ומחוצה לה. נושאי החיבורים: שו״תים בהלכה, דרושים, מוסר, קבלה והקדמות לספרים. שמות המחברים הם ר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ר׳ מסעוד, ר׳ יצחק, ר׳ דוד, ר׳ שלום, ר׳ מכלוף, ר׳ ישראל ובנו ר׳ מאיר. מחברים שאינם ממשפחת אביחצירא הם ר׳ אליהו ילוז, ר׳ יחיא שניאור, ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ מכלוף לעסרי, ר׳ שלמה אמסלם, ר׳ מסעוד הכוהן ור׳ פנחס טובול.

יצירה פיוטית: היצירה הפיוטית כוללת פיוטים קדומים כמו פיוטי ר׳ סלימן בן דוד, ספר ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ׳קובצי שירים׳ לר׳ יחיא אדהאן, לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא שניאור ולר׳ יהודה שמחון.

אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב

ד"ר מאיר נזרי הי"ו

קהילות תאפילאלת וסג'למאסאפרק זה מתאר את האירוע הראשון והמרכזי במעגל האדם והמשפחה — החתונה בקהילות תאפילאלת, ובו שלושה חלקים: החלק הראשון והמרכזי מתאר את אירועי הכלולות הקדומים עד שנת תש״ח בקהילות הדרומיות הנכללות תחת השם סג׳למאסא, ואשר בשטרי כתובותיהן רשום ׳כאן מתא סג׳למאסא׳, קרי: תאפילאלת ובנותיה, ארפוד ושתי קהילות נוספות, שאינן נכללות בשם סג׳למאסא: בודניב במזרח ובצאר באלג׳יריה שנוסדה ב־1903, שיהודי תאפילאלת מהווים רוב בניינה ורוב מניינה. חלקו השני של הפרק עוסק בתמורות, שחלו במנהגי החתונה בדור החדש דוגמת ארפוד ובצאר עד להתרוקנות קהילותיהן בשנים 1975-1962. החלק השלישי המשווה מוקדש לאירועי הכלולות בקהילות צפון תאפילאלת: קצר א־סוק, ריש, גוראמה, תאלסינת וקרראנדו, שלהן אירועי כלולות כמעט דומים.

מנהגי החתונה נשענים על מקורות בעל פה ועל מקורות בכתב:

 א) מקורות בעל פה של מסרנים ותיקים, שתיארו את החתונה המסורתית הקדומה ושל מסרנים חדשים, שתיארו את החתונה בתקופה החדשה והתמורות שחלו בה.

 ב) מקורות עזר כתובים, שעיקרם הספר ׳מליץ טוב׳ מאת ר׳ שלום אביחצירא, ספר ייחודי, שמטרתו — להגן על מנהגי תאפילאלת ובצאר הקשורים בחלק השלישי של השולחן ערוך 'אבן העזר׳, שעניינו ׳הלכות אירוסין ונישואין כתובה וקידושין גיטין וגירושין׳ וללמד על מקורותיהם ההלכתיים של מנהגים אלה כדבריו בהקדמה לספרו. ספר תיעודי זה משלב בתוכו כמה תיאורי הווי של תאפילאלת ובצאר ודן בכמה תמורות, שחלו במשך הזמן במנהגי החתונה. אף־על־פי שסדר העניינים בספר מבוסס על סדר הסימנים בשולחן ערוך אבן העזר, ואף־על־פי שחסר בספר רצף של מנהגים, הרי ההערות, השאלות והתשובות שבספר המתייחסות למנהגי תאפילאלת — תרומה רבה יש בהן, באשר הן עוזרות לשחזר את מנהגי החתונה הקדומה בתאפילאלת ובבצאר ולציין חלק מהתמורות, שחלו בה במהלך השנים. ספר זה גם מאשש את המקורות שבעל פה של המסרנים הוותיקים והחדשים. גם חיבורו של ר׳ מכלוף אביחצירא ייפה שעה׳ כולל בתוכו כמה פרטים על שטרי הנדוניה והכתובה ומנהגים הקשורים לתאפילאלת.

חלק א

אירועי הכלולות הקדומים בקהילות הדרומיות של תאפילאלת/סג׳למאסא וכן בבצאר ובבודניב

שלבים מקדימים לפני החתונה

חגיגות הכלולות במתכונת הקדומה נמשכות על פני תקופה ארוכה ונערכות בכמה שלבים הכוללים אירועים מקדימים לפני החתונה:

1 –  בקשת ידה של הכלה.

2 –  האירוסין (= שידוכין).

3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין, ואחריהם אירועי הכלולות עצמם. להלן תיאור השלבים הנ״ל.

בקשת ידה של הבת

בשלב מקדים לפני האירוסין פונים נציג או נציגה של קרובי הבן להורי הבת ומבקשים את בתם לבנם. הפנייה נעשית לרוב בשבת או בחג. היא מתקיימת באקראי, ולא בהודעה מראש. יש שפנייה זו היא בבחינת גישושים ראשונים, ואחריה יש צורך בפנייה נוספת לתשובה סופית או לקביעת מועד לאירוסין. הפנייה הראשונה — יש המכנים אותה 'אלמזיא אלכ׳אויה׳ (= הביקור הריק, הבלתי מחייב) להבדיל מן הטקס הרשמי.

בדורות הראשונים לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונים, אלא טיב המשפחה וההורים בבחינת ׳אל תתן עינך בנוי תן עינך במשפחה׳. הקהילה קטנה, ואנשים בה מעט, והכול מכירים זה את זה היטב. לפיכך הייתה הפנייה הראשונה לרוב פנייה מכרעת.

גיל הנישאים בתקופה זו קטן מאוד. החתן — בגיל שתים־עשרה / שלוש־עשרה שנים, והכלה בגיל עשר / שלוש־עשרה. בגיל זה אין הם מסוגלים להגיע לכלל בחירה נכונה, וההחלטה היא אפוא בידי ההורים, בעיקר האב, ואילו הבן והבת יודעים על ההחלטה רק למפרע. לאחר ההסכמה הסופית נקבע מועד לאירוסין.

האירוסין-לכטבה או למלאכּ

האירוסין הקרויים בערבית ׳למלאכּ או בשם השגור יותר ׳לכטבה׳ הם האירוע הראשון הרשמי לקשר שבין שתי המשפחות המחותנות הנעשה בלי נוכחות החתן. המונח ׳אירוסין׳ כאן אינו זהה עם המונח ׳קידושין׳ ההופך את המתקדשת לאשת איש, אלא קרוב יותר למונח ׳שידוכין׳ הרווח בספרות ההלכתית בכלל ובדיונים ההלכתיים של הרש״א בפרט.

אירוסין אלה — יש הנעשים אחרי חודש מיום בקשת היד, ויש הנעשים אחרי שנה או כמה שנים. מכל מקום, התקופה הממוצעת שבין בקשת היד לבין האירוסין היא של כמה חודשים עד שנה. לכבוד המאורע עורכת משפחת הכלה סעודה חגיגית, בדרך כלל במסגרת מצומצמת, שאליה מוזמנים בני משפחת החתן, המביאים עמם מתנות הקרויות סבלונות בלשון התלמוד. האירוסין קרויים בלשון העם גם ׳אשְּׂבּוּעַה׳ (= השבועה), ביטוי הנושא משמעות של הבטחת הנישואין, שיש לה תוקף ברמה של שבועה ועל שם המעשה הטקסי הנעשה בעיצומו של האירוע הבא למנוע הפרת השידוכין. אירוע האירוסין או השידוכין אפשר לקיימו בכל יום מימות השבוע, אבל היום המועדף לרוב המשפחות הוא יום השבת. ביום זה מתקיימת סעודת השידוכין, שהיא גם סעודה שנייה של שבת. במקרה של קיום האירוסין ביום חול נערכת סעודת ערב חגיגית.

בני משפחת הכלה מביאים אתם לבית החתן סבלונות ומתנות כמו עוגות או פרות העונה בשניים או בשלושה מגשים. בתקופת הדור הראשון יש המרבים ׳מֹהר ומתן׳ ובאים בתהלוכה של כמה נשים נושאות כבודה רבה של מתנות: בגדים, מנעלים, תכשיטים ומוצרי מזון: קמח, סוכר וביצים. במהלך האירוע שרות הנשים שירים עממיים. האירוע כולל אפוא מעין שלושה טקסים: שיגור מתנות מבית החתן לבית הכלה, סעודת האירוסין בלילה בבית הכלה וטקס ה׳שבועה׳ הנלווה אליו. מתוך ביקורתו של רש״א נגד טלטול בשבת באירוע של שידוכין אנו למדים על ההווי המיוחד באירוע הובלת המתנות הקרויים סבלונות ביום האירוסין/השידוכין, שנשמר בבצאר:

לדידן בעיר זו בצאר יש הרבה בני אדם שעושין שידוכין ביום השבת אחר חצות היום משעה שנית ולמעלה ויש ענין איסור טלטול והוצאה בשבת מרשות לרשות, מפני שהמשודך שולח סבלונות למשודכת ביום השבת, כגון חתיכות של צמר ופשתים שאינן תפורין ומנעלים ותכשיטין למיניהם וסוכר וקמח וביצים ומיני מזונות ומיני מתיקה ומעות בעין וכו'. וכל דבר מכל מין עושים אותו בכלי אחד של נחושת או של ברזל ושולחים אותם על ידי הנשים כט״ו כעשרים נשים ויותר וכל אחת נוטלת בידה כלי אחד כדי להגדיל הדורון בעיני המשודכת ובעיני קרוביה.

התקופה שבין האירוסין לנישואין-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי

השבועה (הקנם בקניין ושבועה)קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

עניינו של טקס ה׳שבועה׳ באירוע האירוסין הוא להבטיח את קיום הנישואין. לפיכך נעשה טקס קצר, ובו מתחייב הצד שיפר את השידוכין, לשלם קנם לצד האחר. במהלך הסעודה פונה אבי החתן או נציג מטעמו אל הרב או החזן הנוכח במקום

לנהל את טקס ה׳שבועה׳. הרב פונה לערבים מטעמי ההורים, או שהוא ממנה בו במקום שניים מן המשתתפים לשמש ערבים, ערב לכל צד. לאחר הבעת הסכמתם נוטל הרב מעל השולחן שתי כוסות מלאות יין או שכר מסוג ׳מאחיא׳ ומגישן לערבים: כוס אחת לערב של המשודך וכוס אחת לערב של המשודכת ואומר להם: בסימן טוב והצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין של משיכה, וכל אחד מכם מעתה הוא ערב לקנס נקוב, שיצטרך כל צד לשלם לצד האחר במקרה של הפרת השידוכין. לאחר שמביעים את הסכמתם לערבות, שותים מן הכוסות. קניין זה נעשה בעל פה, ואינו נכתב בשטר

המציאות מלמדת, שבמקרה של הפרת השידוכין על ידי אחד הצדדים — רוב הצדדים מוותרים על הקנס ואינם תובעים אותו. נושא ה׳שבועה׳ במשמע של הבטחה זוכה לדיון הלכתי מקיף על ידי רש״א, וכהקדמה לדיון מקדיש המחבר גם תיאור ההווי של השבועה באירוע האירוסין או השידוכין בלשון המחבר:

אתאן (־אנו באים, באשר) לענין מנהג דידן (־שלנו) בתאפילאלת ובעיר זו בצאר בענין הבטחות לשידוכין כך הוא המנהג: הולכין קרובי המשודך אנשים ונשים עם הסבלונות לבית אבי המשודכת, ואבי המשודכת גם הוא מזמין קרוביו ועושה להם סעודה, ומזמינים ג״כ (גם כן) הרב דהי׳[ינו] הדיין או תלמיד חכם (ובימים אלה על הרוב גם המשודך והמשודכת יושבים עמהם על שולחן הסעודה) ובתוך הסעודה אומר אבי המשודך או אחד מן הקרובים להרב לעשות המנהג דהי׳[נו] הקנס בקנין ושבועה, ואומר הרב לאבי המשודך והמשודכת מי הם הערבים, וכל אחד אומר פלוני יהא ערב. ואומר להם הרב רוצים אתם להיות ערבים בענין זה ואומרים לו הן (=כן). ופעמים, שהרב מאליו ומעצמו אומר פלוני יהא ערב בעד המשודך, ופלוני יהא ערב בעד המשודכת, והערבים אומרים הן. ונוטל הרב מעל השולחן שני כוסות מלאים יין או שכר ונותן כוס אחד לערב המשודך וכוס אחד לערב המשודכת ואומר להם בסיט״ו (־בסימן טוב והצלחה) אתם נוטלים כוסות הללו בקש״מ (־בקנין של משיכה) בדל״ב (=במנא דכשר למקני ביה) בש״ח (־בשבועה חמורה) וכו׳ שאתה פלוני ערב המשודך, אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודכת סך כך וכך ואתה פלוני ערב המשודכת אם חזרה בה משידוך זה מומ״ע (־מעתה ומעכשיו) חייב אתה ליתן להמשודך סך כו״כ (=כך וכך) ואומרים הן (=כן) ושותים כוסותיהם, ואינם כותבים שטרות על קנין זה, גם אינם מתנים על מנת לכתוב שטרות או על מנת שלא לכתוב. ואם אחר כך חוזר בו המשודך או המשודכת מהשידוכין, רוב מקומות הנ״ל אינם תובעים זה את זה על הקנס באומרם כי יש גרעון וגנאי בדבר לתבוע קנס בענין זה. והמיעוט תובעים זא״ז (=זה את זה) בפני בית דין.

נעיר כאן, שטקס ה׳שבועה׳, שמדובר עליו בתאפילאלת ובבצאר, לא נתפס כעיקר האירוע ולא עשה רישומו לא בקרב הנשים, שישבו בנפרד הרחק מחברת הגברים ולא זכרו את פרטיו, לא בקרב הגברים וגם לא בקרב עורכי הטקס, שזכרו רק את חילופי כוסות השכר.

התקופה שבין האירוסין לנישואין — יש שנמשכת כמה שנים, ויש שנמשכת כמה חודשים, ועל פי רוב היא נמשכת כשנה בממוצע. זוהי תקופה של פסק זמן, של המתנה וציפייה לחופה. בתקופה זו משתדלים לחזק את הקשר בין שתי המשפחות המחותנות על ידי משלוח מתנות זו לזו בימי חג ומועד, כגון משלוח כעכים גדולים ומקושטים בפורים, עופות מבושלים בערב יום כיפורים, אגוזים בפסח ופרות בחג שבועות. לפעמים, אף נערכו הזמנות הדדיות לסעודות בחגים. בכל התקופה הזו אין החתן והכלה מתראים.

לסיכום, המנהגים שתוארו למעלה המאפיינים את קהילות הדרום הם גם מנהגי הקהילות בצפון.

אירועי הכלולות

כחצי שנה לאחר האירוסין באה משלחת קטנה מטעם החתן לבית הכלה כדי לקבוע מועד החופה. במפגש זה ניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות, שעתידים להימשך כחודש ימים ובמרכזם — ארבע שבתות של שמחה:

1) שבת ׳אלפאל׳ (=שבת הבשורה).

2) שבת לגטא (=שבת פשטידה של ביצים).

3) שבת שלישית שיש לה כמה שמות: שבת ׳לְבַּרּאזאת׳ (=שבת שושבינות) או שבת ׳להריסה׳ (=שבת גריסין) או שבת ׳לערוסה׳ (=שבת כלה).

4) שבת לְתְביר (=שבת הגדול = שבת חתן). בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים. להלן תיאור ארבע שבתות הכלולות ושאר אירועים וחגיגות שביניהן.

בקהילות הצפון ידועות רק שלוש שבתות: שבת לפאל, שבת לחנה או שבת לערוסה המקביל לשבת לבראזאת היא שבת כלה ושבת לכביר היא שבת חתן.

שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ – فال – ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)

שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%aa-%d7%95%d7%a1%d7%92%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%90

שבת ראשונה קרויה שבת ׳אלפאל׳ (=שבת סימן טוב או שבת הבשורה). עניינה — עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים באות חברות הכלה ובנות ממשפחת החתן לבית הורי הכלה. הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי צהלולי שמחה ושירה עממית. השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה, בקליות, בפירות העונה ובמשקה תה חם מיוחד לשבת, שהוטמן והובא מן התנור השכונתי. שבת זו מתקיימת בכל קהילות תאפילאלת, ובשמה זה ישבת לפאל׳ בדרום או ׳שבת טריב לפאל׳ בצפון היא קרויה וידועה בכולן.

טקה ׳טרוה אזרע׳(=הנהת זרעוני חיטה)

הערת המחבר : ׳פאלי משורש פאאל בערבית פירושו עשה משהו לסימן טוב בעתיד. ערך פאל (־־סימן טוב) ראה מילון ערבי/עברי, שורש פאל. שבת ׳לפאל׳ התקיימה גם באזורים אחרים, אבל במועד שונה, השווה רפאל בן שמחון, עמי 388.

فال – סימן טוב

דוגמת החרוזים הללו:

׳בהאד אלפאל בדינא / ויתמלו בכיר עלינא׳

(־בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו)

או

׳האילאלי יא־לאלי־ביה / וחמדתו מן זאד עלייא׳

(־האי־לאלי יא־לאלי־ביה / ומשבחת אני את מי שהוסיף לי [־הבורא])

טקס " טרוח אזרע " – הנחת זרעוני חיטה.

טקס ׳טרוח אזרע׳ נהג בכל קהילות תאפילאלת בדרום ובצפון, וההבדל בין הקהילות הוא רק בשם ובעיתוי. בקהילות הדרום קרוי בשם ׳טרוח אזרע׳ ונערך ביום חמישי שלאחר שבת הבשורה ולפני ׳שבת לגטא׳; ואילו בקהילות הצפון קרוי ׳אתסייר׳ ונערך ביום שני לפני ׳שבת לפאל׳. להלן תיאור האירוע בקהילות הדרום: הכלה מתרחצת, מתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת או אשה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה ברחיים שבע פעמים. מעשה זה, כנראה, הוא דבר סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשיית פרי וזרע לעתיד בתקווה של ייראה זרע יאריך ימים׳.שבע הפעמים של הטחינות, כנראה, מספר סמלי לסימן טוב אולי כנגד שבע ברכות של החופה; שבעת ימי המשתה; שבע פעמים ׳כי טוב', שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית או אולי אף כנגד שבע מלאכות, שעושה אשה לבעלה: טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר. בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פריה ורביה ואחר כן שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברה ומסובבים על רגלי החתן והכלה בנפרד כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך תיבה, אוטמים ומצפינים עד לליל החופה, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן, שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה קרובה של לידה בבחינת ׳וייצא פרח ויצץ ציץ ועמיל שקדים ' – במדבר יז, כג – בהמשך מתופפות הנשים, שמחות, אוכלות מיני תרגימה ותמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.

אירוע דומה בשם ׳אתסייר׳ נערך בקהילות הצפון, ויש שביום ה׳תסייר׳ עושים סעודה משפחתית רחבה, אבל ענידת תכשיט הנחש אינה ידועה.

[1]          על פי ראיונות וראה גם יעקב לסרי, השירה היהודית עממית במרוקו, תל אביב תשמ״ז, עמי 30.

[1]          השווה אליהו ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עמי 129, סעיף יד, והשווה מנהגים דומים גם באשכנז ראה טעמי המנהגים, ירושלים תשי״ז, רמז תתקנ״ג-תתקנ״ד, עמי תו יטעם לזריקת זרעונים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן לפריה ורביה׳ וראה הנשואין כהלכתם יב, נא.

שבת שנייה — ׳שבת לגטא׳(־פשטידת ביצים)

שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה ׳שבת לגטא׳ (שבת של פשטידה) על שם התפריט המרכזי בסעודת היום הידוע בשם ׳לגטא׳, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות: סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואליה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו הקרויים ׳לוּזַאיְיר׳.

הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים. שבת בשם זה אינה ידועה בשאר קהילות תאפילאלת בצפון ובמערב, אבל עשיית פשטידת ביצים, נוהגת בהן ביום חול באירוע הקרוי ׳זבוד לואדי (היציאה לנהר), או אף בשבת כלה, כפי שיתואר בסוף הפרק.

הערות המחבר : ׳לגטא׳ — משורש ערבי גטא (ג רפויה) – غطى – שפירושו כסה, ראה מילון ערבי, שורש גטא

לוּזַאיְיר׳. ראה מילון ערבי ערך וזיר. כאן במשמע של שושבינים. وزراء

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-ד"ר מאיר נזרי – האירועים בין השבת השנייה לשבת השלישית

האירועים בין השבת השנייה לשבת השלישית
%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%aa-%d7%95%d7%a1%d7%92%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%90

בין השבת השנייה לשבת השלישית נעשים כמה אירועים חגיגיים: חגיגת ה׳חינה׳ הגדולה בבית הכלה; תהלוכת הסבלונות (ביום שני בבוקר) — אסְּלכ׳ה (= אירוע שחל שבוע לפני החופה) ואכילת קוסקוס למחרת בבית הורי הכלה. להלן תיאורי האירועים הנ״ל.

ליווי השושבינים(= לוזאייר)

השושבינים הם חברי החתן המלווים אותו ושוהים בביתו במשך עשרים יום משבת שנייה (שבת לגטא) ועד ליום האחרון של שבעת ימי המשתה שלאחר הכלולות וסועדים עמו בכל הארוחות במשך תקופה זו. נוכחותם של שושבינים המלווים את החתן ושושבינות המלוות את הכלה בולטת באירועי הכלולות של כל קהילות תאפילאלת. השושבינים והשושבינות ליוו את החתן ואת הכלה בכל קהילות תאפילאלת.

כמו:

׳האדא שבת לגטא / ומעאה לכיר ורצ'א׳ (־זה שבת ׳לגטא׳ / ועמו הטוב והנועם)

חגיגת ה׳חינה׳ הגדולה בבית הכלה

אור ליום שני נערכת ה׳חינה׳ הגדולה בבית הכלה. הבית מלא מפה לפה. אין בת שאינה נוכחת בלילה זה. במשך הלילה שותים ואוכלים מיני מתיקה ומטעמים. האורחים נשארים ערים עד קרוב לשתיים לפנות בוקר. במהלך הערב מנדבים האורחים מתנות וזורקים לעבר הכלה בליווי הנוסח ׳האדי גראמא ונעאוודו נקולו האדי גראמא מן ענד פלאן׳ (=זו מתנה ואנו חוזרים ואומרים זאת מתנה מאת פלוני). הנשים רוקדות ואחרות שרות לאורך כל הלילה. במהלך האירוע מורחים את ׳החינה׳ — בידיים וברגליים. בחגיגת החינה נוכחת המיילדת, ושם ישנה היא ועמה — הרבה מחברות הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.

ואחרות שרות לאורך כל הלילה. במהלך האירוע מורחים את ׳החינה׳ — בידיים וברגליים. בחגיגת החינה נוכחת המיילדת, ושם ישנה היא ועמה — הרבה מחברות הכלה. כל הלילה שמחים, מתופפים ושרים.

חגיגת החינה נהגה בכל קהילות תאפילאלת אם כי בעיתוי שונה. בתקופה החדשה ניצחה להקה של זמרים ומנגנים על האירוע.

                      הערת המחבר : דוגמת החרוזים האלה:

׳אלילא לילת חנאניהא / עקבאל לילת מיאליהא׳ (־הלילה ליל חינותיה / תזכה גם ללילות המילה של בניה)

תהלוכת הסבלונות (ביום שני בבוקר)

ביום שני למחרת בסביבות עשר בבוקר יוצאת תהלוכת נשים ונערות מבית החתן לבית הכלה בלוויית המיילדת, ובידיהן מגשים, ובהם מתנות כגון: מטפחות ראש צבעוניות, מצעים ותכשיטי כסף וזהב ובכללם תכשיטים בצורת שמש וירח אולי כסמל לחתן הסהר ולכלה השמש כדברי המשורר:

[1]

׳נִבְעֲלָה שֶׁמֶשׁ לַסַּהַר / כָּל יְקָר אֵין דַּי לַמֹּהַר / נִפְלְאוּ בִּפְאֵר וָזֹהָר׳.״

{ שחרח קודש לרבי יהודה הלוי-ירושלים תשמ"ו }

 בהגיע הנשים לבית הכלה שוב הן פוצחות בשיר.

דוגמת הפזמון:

׳זינאתום בלהנא / זינאתום בלהנא // אלאלא פרצי / גולינא מרחבא׳

(־באנו אליכן באושר / באנו אליכן באושר // הוי גברת, הציעי את השטיחים / ואמרי לנו ברוכות הבאות׳)

אסְּלְכ׳ה (־אירוע שחל שבוע לפני החופה)

ביום שני בלילה שלאחר ׳שבת לגטא', עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא ׳אסלכ׳ה׳ ומתקיים שבוע לפני החופה.

הערת המחבר : השורש הערבי 'סלכ׳ פירושו המקובל הוא הפשטה (הפשטת עור). כאן אולי לרגל שחיטת עגל לכבוד המאורע והפשטת עורו, ואולי במובן: הורדת בגדי הרווקות האחרונים שלה או בהוראה אחרת של השורש סלכ׳ ׳סיום׳ וכנראה, על שם היות הסלכ׳ה אירוע אחרון לפני החופה, ראה מילון ערבי, שורש סלכ/ – سلخ – השווה אונקלוס ויקרא א, ו ׳והפשיט את העולה׳ שתרגם: ׳וישלח׳ בחילוף עיצורים קרובים.

לכבוד האירוע נערך טקס ה׳שחום׳ (רחצה), בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות ארוחת צהריים עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכה של שושביני החתן ורעיו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת ׳רננו צדיקים׳ ו׳בר יוחאי׳ עד הגיעם לבית הכלה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בעניינא דיומא בנושא כלולות או פרשת השבוע. בהמשך האירוע מעמידים את הכלה על שולחן ומלבישים את הכלה בתכשיטים: צמידים, שרשרות, טבעות ועגילים; הנשים שרות ומשמיעות צהלולים, והגברים מפייטים.

מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש׳׳א, יסודתו, כנראה, בהלכה: ׳תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל׳. שבעה ימים אלה מונה הכלה, משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף־על־פי שלא נתקדשה עדיין. אירוע זה הקרוי ׳אסלכ׳ה׳ אינו ידוע אלא בקהילות הדרום, בבודניב ובבצאר, ולא נתקיים בקהילות הצפוניות: קצר א־סוק ואגפיה ולא בגולמימא במערב.

יום שלישי למחרת אחה״צ — ארוחת קוסקוס בבית הורי הכלה

למחרת ליל ה׳סלכ׳ה׳ נערכת סעודת צהריים בבית הכלה למוזמנים, שנוכחו באירוע הסלכ׳ה. התפריט המרכזי הוא תבשיל הקוסקוס ברוטב וחומוס, שריחו ממלא את הבית ומשיב את הנפש. אחריו מגישים נתחי בשר מבושל.

קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי- אירועי הכלולות-החתונה

שבת שלישית ׳שבת לבראזאת׳(שבת השושבינות)קהילות תאפילאלת וסג'למאסא

השבת השלישית היא השבת שלפני החופה הנערכת בבית הורי הכלה וקרויה ישבת לבראזאת׳  (שבת השושבינות) או ׳שבת לערוסה׳ (שבת כלה). שבת זו קרויה גם ׳שבת להריסה׳ (שבת גריסין) על שם התבשיל המרכזי של גריסי־חיטה בסעודת החמין, בסימן של ׳ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך׳. לכבוד האירוע מטמינים בתנור השכונתי מערב שבת כשלושה סירים גדולים מלאים של ׳הריסה׳. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו. הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שסעדו את לבן בסלטים, בביצים ובתפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ה׳הריסה׳ והבשר. אחר כך נוטלות הבנות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות: ׳עְקְל עְלָא עְטְמְתְךּ׳ (זכרי את העצם שלך)! כלומר את האירוע שלך. אולי העצם סמל לצלע, ממנה נבראה האשה.

שבת זו שלפני החופה היא השבת השנייה והמרכזית בכל שאר קהילות תאפילאלת בדרום ובמערב וקרויה ׳שבת אלערוסה׳ היינו שבת כלה, או ׳שבת לחנה׳ היא שבת החינה, כאשר טקס החינה נערך ביום חמישי או אף במוצאי שבת.

אירועי שבוע החופה

שבוע החופה מתאפיין ברצף של אירועים: כתיבת שטרי הנדוניה והכתובה, החינה בבית החתן, הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות, תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לסיום הצום וסעודת הנישואין, התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן. להלן תיאור האירועים הנ״ל.

כתיבת שטר ה׳נחלה׳(= נדוניה) ושטר הכתובה

יום או יומיים לפני החופה לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע על ידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. ׳שטר הנדוניה׳ קרוי בלשון העם ׳אנחלה׳ על שם פתיחתו של השטר ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳. אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה. בהמשך יידון ויודגם שטר זה על מבנהו וסעיפיו.

הערת המחבר : על פי יהושע יג,כג ובהקשר לנחלת בנות צלפחד במדבר כז,ו-יא. הפתיחה ׳זאת נחלת פלונית בת פלונית׳ חסרה בנוסח שטר הנדוניה ב׳מליץ טוב׳, אבל מופיעה בשטר נדוניה ב׳יפה שעה' עמ'רכב ובשטר נדוניה מסוף שנת 1955, ראה רשימת כתובות בהמשך. לשם השוואה נעיר, שהשורש הערבי ׳נחל׳ אחד ממובניו הוא ׳נתן לאשה את המוהר שלה׳, ראה שורש נחל- نحل – במילון ערבי. כאן בהיפוך מגמה על התחייבות בהחזרת הנדוניה לאשה עם גירושיה. השם נחלה – نحلة בערבית אחד מפירושיו הוא שי ומתנה.

חגיגת ה׳חינה׳ בבית החתן

ביום ראשון בלילה נערכת חגיגת ה׳חינה׳ השנייה הפעם בבית החתן. היא נמשכת כל הלילה בשירה וזמרה בכיבוד ובהשתתפות הכלה, שושבינותיה, רעותיה, בנות ונשים מהמשפחה. כבר בבוקרו של יום ראשון נשחטים עגלים לסעודת הנישואין למחרת. יש וכמה מן החלקים הפנימיים של העגלים מוגשים צלי לכבוד המשתתפים ב׳חינה׳. במהלך החגיגה מורחים את ה׳חינה׳ לכלה ולשאר המשתתפות. טקס החינה בבית החתן נהג בעיקר בקהילות הדרום, אבל לא בכל שאר הקהילות.

יום שני בסימן של ׳שובע שמחות׳

יום שני רצוף אירועים בסימן של ׳שבע שמחות׳: הובלת ה׳סורה׳ (= הנדוניה); תהלוכת הכלה לבית המרחץ; תהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום,- סעודת הנישואין; תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ועריכת החופה בבית החתן.

הובלת ה׳סורה׳(= הנדוניה)

למחרת ה׳חינה׳ ביום שני בבוקר נערך טקס הובלת ה׳סורה׳ (=הנדוניה): תהלוכה של נשים ונערות נושאות את כל הכבודה: בגדים, תכשיטים, מצעים ועוד. כל פריט מונח במגש או בכלי של נחושת או של כסף כדי להרבות במוהר ומתן. הן צועדות בשירה של ׳לה־לה־ומא־לי׳ ו׳זינאתום בלהנא׳. בהגיען לבית החתן מנקות פניהן וידיהן מה׳חינה׳. בהובלת ה׳סורה׳ אין הכלה מתלווה. אחר כך באה קבוצה אחרת ובידיהם ׳אלכש׳ (=כלי הבית), שמביאה הכלה בכלל נדונייתה כגון: דלי, קומקום, מהראז(־מכתש), קערה מנחושת צהובה לנטילת ידיים, מצעות, שטיחים, מזרונים ועוד. כלי הבית נטענים על סוסים ומובאים על ידי גברים לבית החתן. בבית החתן הכול כמרקחה, ההכנות הקדחתניות לסעודת הלילה בעיצומן, והשמחה רבה מאוד.

תהלוכת הכלה לבית המרחץ ושמחת השושבינות

ביום זה, ערב הכלולות, נערך טקס אשחום (רחצת הכלה) אחר הצהריים. רוחצים את הכלה בביתה ומלבישים אותה בבגדים חדשים. אחר כך מרכיבים אותה על פרדה ומוליכים אותה לבית המרחץ לטבילה. לאורך כל הדרך מלווה הכלה בבנות משפחתה ובחברותיה השושבינות בשירה וקריאות שמחה. לוקחים לכבודה חלוק רחצה ומגבת חדשים, והמיילדת מלווה את הכלה. בהגיע הנשים לבית המרחץ מטבילה המיילדת את הכלה. אחר כך חוזרת הכלה עם מלוותיה, אבל לא לביתה, אלא לבית אחת מקרובות הכלה. כל הדרך שרות לכבודה. בהגיען לבית קרובת הכלה הן יושבות, אוכלות ארוחת ערב עם הכלה, שותות ושמחות ושרות לכבוד הכלה בליווי התוף. השירה נמשכת עד לבוא החתן ומלוויו הנמצאים בינתיים בבית הכלה.

        הערות המחבר : ׳סורה׳ מונח ערבי קרוב ל׳סואר׳, שפירושו: צמיד, אצעדה, וכנראה, על שם הפריטים העיקריים בנדוניה, התכשיטים, נקראת הנדוניה בשם ׳סורה', ראה מילון ערבי, ערך סואר – سوار

سوار

צמיד {bracelet}

צמיד; אצעדה {bangle}

רצועה, סרט {strap}

        כמו הפזמון הבא:

׳רכבהא בוהא פוק לבגלה / אלאלא לעאטי מולאנא׳

 (־הרכיב אותה אביה על פרדה / ה׳ זיכה אותה למעמד הזה)

       כסימן שלא תצטרך לחזור לביתה או תתגרש.

        כמו הפזמון הבא:

׳זאיה מלחמאם ולעריס מעאהא / מרחבא באסתר ולי זאת מעאהא׳

(שבה מבית המרחץ והחתן אחריה / ברוכה אסתר וכל מלוותיה)

        כמו הפזמון הבא:

׳אדאר אלי מא תפרח אלילא / מה תדרכ אלערוסה מא תשופהא׳

(משפחה שלא תשמח בלילה זה / לא תשיג את הכלה ולא תזכה לראותה)

תהלוכת החתן לבית הורי הסלה לסיום הצום וסעודת הנישואין

ביום החופה מתענה החתן כמנהג רוב הקהילות, אבל הכלה אינה מתענה על פי מנהגי תאפילאלת. להיפך, ׳יום זה היא נוהגת בו כיום טוב, יען כי בבית הכלה נמצאות חברותיה ושושבינותיה, אוכלות ושמחות. אמרו: היאך הן מבלות בשמחה, באכילה ובשתייה לכבודה, והיא בתענית? לפיכך אין היא מתענה, כדי למנוע ממנה צער׳. לקראת הערב מובל החתן לבית הורי הכלה במקהלות עם, כשהוא שרוי בתענית. שם הוא מפסיק את הצום, ושם נערכת גם סעודת הנישואין על ידי אבי הכלה.

ועוד מנהג אופייני בתקופה זו ובאזור זה של הדרום: אין נוהגים לעשות את סעודת הנישואין לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה מתקיימת הסעודה בבית הורי הכלה, אחר כך נערכת החופה בבית החתן. מנהג זה אין טעמו ברור, וכנראה, נקבע כדי למנוע צער החתן השרוי בתענית, ולכן הקדימו את הסעודה לחופה. הסעודה מלווה בפיוטים ומשתתפים בה גם אנשי החברא קדישא. הקדמת הסעודה לפני החופה אופיינית היא לקהילות הדרום וכיוצא בהן בבצאר ובבודניב.

התהלוכה לבית קרובת הכלה ומשם לחופה בבית החתן

לאחר סעודת הנישואין בבית הורי הכלה מובילים את החתן לבית בו נמצאת הכלה, ושם מרכיבים את הכלה על פרדה ומלווים את שניהם בתהלוכה רבת משתתפים ברחובות קריה במזמור ׳רננו צדיקים׳ ובפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ עד לבית החתן, שם נערכת החופה.

מנהגי החופה בתאפילאלת על פי מליץ טוב לרש״א – מאיר נזרי

מנהגי החופה בתאפילאלת על פי מליץ טוב לרש״אקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

להלן פרט־ם, הלכות ומנהגים על החופה בקהילות הדרומיות של תאפילאלת: מקום החופה, עיתוי־:, סדר עריכתה, הקידושין, ברכת חתנים ושבירת הכוס.

החופה הפילאלית הוקמה באחת מפינות הסלון מתחת לתקרה בצורת סוכה מקושטת בענפי דקלי התמר, על במה מוגבהת, כאשר הפתח עשוי בצורת קשת.

העיתוי

א.   החופה נערכת בלילה ׳בשלישי בשבת׳ ולאלמנה ׳בששי בשבת׳.

ב.   נהגו לשאת נשים גם בסוף החודש בימים, שאין הלבנה במילואה.

ג.    נהגו להכניס את הכלה לחופה גם כשהיא נדה, ומודיעים לחתן לפני החופה.

כדעת הרמ״א, וכדי שלא יטען החתן, שקידושי טעות הם (רש״א, שם).

סדר עריכת החופה

א. נהגו להקל בחופה ובקידושין, שנעשו גם על ידי תלמיד חכם פשוט.

ג. סדר עריכת החופה הוא כך: קריאת הכתובה תחילה, אחר כך ברכת האירוסין וקידוש הכלה בטבעת ולבסוף ז׳ ברכות.

הקידושין

א.   נוסח ברכת האירוסין הוא ׳אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין בא״י מקדש עמו ישראל׳.

ב.   נהגו לערוך נישואין לשני אחים ביחד בני י״ג-י״ד או אחד בן י״ב ואחד בן י״ג

 כדי לצמצם בהוצאות של שתי חופות, שגרמו לתוצאות קשות.

ראה מליץ טוב א,ג, עמי א. בסוף 1963 נערכה בארפוד חופה משותפת באותו לילה לשני אחים שמעון ויחיאל פרץ בני אחות אבי. באשכנז לא נהגו לערוך חופה לשני אחים באותו יום (ראה הנישואין כהלכתם ה, ו) ראה מליץ טוב, שם.

ג.    לא נהגו לברך ברכת חתנים לשני חתנים ביחד, אלא לכל אחד בפני עצמו בין שהם אחים, בין לאו.

ד.   נוהגים להכין שתי כוסות של כסף ושל זכוכית או שתיהן של זכוכית ושוברים כוס של אירוסין.

ה.   נהגו שהמברך ברכת אירוסין טועם כוס הברכה וטועמים ממנו החתן והכלה. המברך ברכת אירוסין ונישואין אינו טועם אלא טעימה כלשהי, ואינו שותה כשיעור ברכה אחרונה.

ו.    נהגו לשפוך על הארץ מה שנשאר מכוס של ברכת אירוסין לסימן ׳נשפך יינו סימן טוב לו׳… ואין חוששים לעניין ביזוי משקה, כיוון שהוא מועט.

ז.    לא נהגו לייחד עדים לקידושין לשמוע ולראות מסירת הקידושין, ואף־על־פי־ כן קידושין מעליא נינהו.

ח.   יש משפחות, שנהגו משנים קדמוניות לקדש במטבע של כסף, ויש שנהגו לקדש בטבעת של כסף, ואלה גם אלה יש להם על מי שיסמוכו.

ט.         נהגו שהחתן המקדש, נוטל בידו הטבעת ונותן לכלה בשעת מאמר הקידושין ׳הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל׳ בין בתחילת המאמר בין באמצע ובין בשעה שאומר ׳כדת משה וישראל/ שהרי בתחילת העניין עוסקים בקידושין ולשם קידושין, ואין שום חשש למקדש במלווה.

ברכת חתנים ושבירת הכוס

א.   לא נהגו לחלק את שבע הברכות לאורחים, ועורך החופה קורא את כולן.

ב.   נהגו לחתום ברכה אחרונה במילה ׳ומצליח׳: משמח חתן עם  הכלה ומצליח׳.

שני חכמי תאפילאלת וארפוד דנים בהרחבה על פי מקורות בתוספת המילה ׳ומצליח׳ ותומכים בה, ראה מליץ טוב סב, עמי עב-עג יפה שעה, סימן קי, עמי רכט-רל. גם בצפרו נהגו לאומרה, ראה נהגו העם, עמי רט-רי, סעיף יח, ראה שו״ת בצל החכמה תשי״ט לר׳ בצלאל שטרן חלק א, סימן כו וכתר שם טוב לשם טוב גאגין, חלק א, עמ' תרד הערה תשו התומכים בתוספת ׳ומצליח׳ וכן הוא מנהג לונדון (ראה שו״ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך א, אורח חיים, מימן יד). ידועה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף נגד התוספת ׳ומצליח׳ בגלל שאינה מוזכרת בש״ס ובפוסקים ונחשבת להפסק בין חתימת הברכה לטעימת היין, ראה שו״ת יביע אמר, חלק ב, אורח חיים, סימן טז.

ג.    כוס של ברכת נישואין — טועם ממנו המברך, ונותנו לעומדים לפניו, וטועמים ממנו, אבל לא החתן והכלה, ואף על פי כן היה הרש״א בבצאר מזהיר, שיטעמו ממנו גם החתן והכלה.™

ד.    לא נהגו לתת אפר בראש החתן לזכר ירושלים, אלא שוברים את הכוס.

ה.   נהגו לשבור כוס של אירוסין, ולא של נישואין, כי כוס של נישואין מביא לגמר זיווג, ואין זה סימן טוב לשוברו, שמורה על שבירת העניין ח״ו.

קהילות תאפילאלת -סג'למאסא-מעגל האדם-ד"ר מאיר נזרי

ברכת חתנים לאחר החופהתאפילאלת -כלולות

לא נהגו לברך שבע ברכות אלא פעם אחת במעמד החופה, ולא בשאר סעודות במשך שבעת ימי המשתה וגם לא בשבת חתן גם אם יש פנים חדשות. כך המנהג גם בבצאר, בבודניב, בפגיג ובבני אוניף ובקהילות הצפון: קצר א־סוק וריש. ושני טעמים לדבר: הטעם לפי רש״א, ז׳ ברכות בז׳ ימי המשתה תיקנון חז״ל על כוס ברכת המזון, ואנשי תאפילאלת לא נהגו לברך ברכת המזון על כוס יין [אפשר משום שהיין לא היה מצוי]. טעם שני [לדעת כותב חיבור זה], כל אנשי הקהילה בתאפילאלת משתתפים במעמד החופה, ואין פנים חדשות בז׳ ימי המשתה.

האירועים שלאחר החופה

צבאח ארְּוַאח (= בֹקר שלאחר ליל הכלולות — יום א׳ של שבעת ימי המשתה)

ביום שלאחר ליל הכלולות מתחילים שבעת ימי המשתה של החתן והכלה. בבוקר השכם קמה אם הכלה ולשה בצק לסופגניות. שתי נשים אוחזות בבצק כל אחת במחציתו ועושות ממנו חמש סופגניות גדולות מאוד, שמות במחבת גדולה מלאה

[1]     ראה מליץ טוב סב,ה, עמי עה-עט המבסס את דבריו על כך שברכת המזון אינה טעונה כוס על פי דין, ראה מרן שולחן ערוך, אורח חיים קפב,א.

[1]              ברכת חתנים לאחר החופה

לא נהגו לברך שבע ברכות אלא פעם אחת במעמד החופה, ולא בשאר סעודות במשך שבעת ימי המשתה וגם לא בשבת חתן גם אם יש פנים חדשות. כך המנהג גם בבצאר, בבודניב, בפגיג ובבני אוניף ובקהילות הצפון: קצר א־סוק וריש. ושני טעמים לדבר: הטעם לפי רש״א, ז׳ ברכות בז׳ ימי המשתה תיקנון חז״ל על כוס ברכת המזון, ואנשי תאפילאלת לא נהגו לברך ברכת המזון על כוס יין [אפשר משום שהיין לא היה מצוי]. טעם שני [לדעת כותב חיבור זה], כל אנשי הקהילה בתאפילאלת משתתפים במעמד החופה, ואין פנים חדשות בז׳ ימי המשתה.

האירועים שלאחר החופה

צבאח ארואח (= ביקר שלאחר ליל הכלולות — יום א׳ של שבעת ימי המשתה)

ברכת חתנים לאחר החופה

לא נהגו לברך שבע ברכות אלא פעם אחת במעמד החופה, ולא בשאר סעודות במשך שבעת ימי המשתה וגם לא בשבת חתן גם אם יש פנים חדשות. כך המנהג גם בבצאר, בבודניב, בפגיג ובבני אוניף ובקהילות הצפון: קצר א־סוק וריש. ושני טעמים לדבר: הטעם לפי רש״א, ז׳ ברכות בז׳ ימי המשתה תיקנון חז״ל על כוס ברכת המזון, ואנשי תאפילאלת לא נהגו לברך ברכת המזון על כוס יין [אפשר משום שהיין לא היה מצוי]. טעם שני [לדעת כותב חיבור זה], כל אנשי הקהילה בתאפילאלת משתתפים במעמד החופה, ואין פנים חדשות בז׳ ימי המשתה.

האירועים שלאחר החופה

צבאח ארואח (= ביקר שלאחר ליל הכלולות — יום א׳ של שבעת ימי המשתה)

הערת המחבר : בוקר שלאחר ליל הכלולות ייחודי הוא בחגיגיותו ברוב קהילות מרוקו, ראה רפאל בן שמחון, עמי 456-455 ויוסף שטרית, החתונה היהודית המסורתית במרוקו, חיפה 2003 (להלן: יוסף שטרית), עמי 274-268.

ביום שלאחר ליל הכלולות מתחילים שבעת ימי המשתה של החתן והכלה. בבוקר השכם קמה אם הכלה ולשה בצק לסופגניות. שתי נשים אוחזות בבצק כל אחת במחציתו ועושות ממנו חמש סופגניות גדולות מאוד, שמות במחבת גדולה מלאה שמן ואחר כך מטגנות עוד מאה סופגניות רגילות. לאחר שהסופגניות כבר מוכנות, יוצאת קבוצת נשים מבית הכלה לבית החתן, ובידיהן מגשים מלאים סופגניות, רקיקים ומיני עוגות ודבש. ביום זה באים קרובים ומכרים, ובידיהם מתנות לחתן ולכלה. האורחים מברכים את החתן והכלה בברכת ׳מְבּארכּ וּמְסְעוּד׳ (בברכה ובאושר), חלקם ובמיוחד שושביני החתן משתתפים בארוחת הצהריים. החתן והכלה מוקפים כל היום באורחים ובני המשפחה ושמחים עמם. בבית ערוך שולחן גדול מלא וגדוש במטעמים ומיני מתיקה לכל דכפין. כל השבוע — שמחה וששון בבית החתן. בכל הימים הנותרים עד לשבת הגדול בית החתן כמרקחה, והנשים עוסקות בהכנות קדחתניות מיום רביעי עד יום שישי, לכבוד השבת הגדול, שבת חתן. ׳צבאח ארואח׳ נהג בכל קהילות תאפילאלת.

שבת הגדול (שבת חתן)

השבת הרביעית, השבת שלאחר החופה, היא שבת חתן. היא נקראת ׳אשבת לתביר׳ (=השבת הגדול) או ישבת דְלְהְדִיַאת׳ (=שבת המתנות). בשבת זו מוזמן לסעודת היום כל מי שנתן מתנה לחתן ולכלה. המתפללים באים לבית החתן ביום שבת בבוקר לפני התפילה, שותים תה ומאחיא ומלווים את החתן במקהלות עם לבית הכנסת ומושיבים אותו במקום מיוחד או בתיבה. מתפללים בנעימה מיוחדת ואומרים פיוטים לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמר׳, כנהוג. רוב הקרובים עולים לתורה ותורמים לכבוד החתן. כמו כן נהגו לקרוא ׳ואברהם זקן׳, אבל לא מתוך ספר תורה, אלא מחומש או מסידור תפילה. כך המנהג בכל קהילות תאפילאלת.

בתום התפילה מחלקים את הכיבוד המסורתי: ביצים שלוקות ושקדים למתפללים, והחתן מלווה לביתו בשירה על ידי קרוביו ורעיו. בבית נערכת סעודה חגיגית הנמשכת כמה שעות בליווי פיוטים ושתיית מאחיא. שבת זו בשמה ׳אשבת לתביר׳ (השבת הגדול) נתקיימה בכל קהילות תאפילאלת.

שבע ברכות במוצאי שבת

אף־על־פי שאין נוהגים ביישובי תאפילאלת לברך ׳שבע ברכות׳ בשבעת ימי המשתה בברכת המזון אפילו בסעודה ראשונה, גם אם יש פנים חדשות, הרי במוצאי שבת אחרי ערבית הולכים כמה אנשים מבית הכנסת לבית החתן ומברכים ׳שבע ברכות׳ על כוס יין בלי סעודה, אלא בליווי כיבוד קל לפעמים.

שבעה קשרי״כלה (יום ו׳ של שבעת ימי המשתה)

יום ראשון שלאחר שבת הגדול הוא יום של חיזוק הקשר. ביום זה מעמידים את החתן והכלה וקושרים שבעה קשרים בשולי שמלת הכלה, והחתן מתיר את הקשרים בזה אחר זה, ולאחר כל התרה הוא קורא: ׳בן׳! ׳בן׳! ובהתרת הקשר השביעי הוא קורא: ׳בת׳! מה משמעות עשיית הקשרים והתרתם? עשיית הקשרים אולי סמל היא לחיזוק הקשר שבין החתן וכלתו על ידי הולדת הילדים בבחינת ׳אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך הנה כי כן יברך גבר׳. הציפייה היא לבנים מרובים, ורק אחריהם תבוא גם בת, והתרת הקשרים אולי סמל יש בה להסרת כל עיכוב שלילי למניעת הבאת ילדים לעולם.

׳כלה מקושטת׳(יום שביעי ואחרון לשבעת ימי המשתה)

יום שני לאחר שבת הגדול מקשטים את ראש הכלה במה שמכנים ׳לגרון׳(= קרניים). אוספים את שערות ראש הכלה למעין שתי צמות גדולות בולטות לגובה כמין קרניים ועוטפים אותן יחד עם שער האשה בשביס מיוחד. הכול בבחינת ׳כלה מקושטת׳ דוגמת חוה, שהקב״ה קלע שערות ראשה וקישטה בכ״ד תכשיטין והביאה אל האדם. מנהג זה נהג בכל קהילות תאפילאלת כולל בצאר.

שנת הכלולות הראשונה ואירועיה

שמחת הכלולות נמשכת כל השנה ברוח הפסוק: ׳כי יקח איש אשה חדשה… שנה אחת יהיה לביתו ושמח את אשתו אשר לקה׳. החתן אינו עוזב את הוריו. הוא מצוי בביתם וסמוך על שולחנם. המשפחות המחותנות מזמינות זו את זו בחגים ובמועדים, ואתם הזוג הצעיר.

בחג השבועות מוזמנים קרובים רבים של שני הצדדים לבית החתן לטקס של שפיכת מים על החתן והכלה הניצבים עם בגדיהם, וכל הקרובים שופכים עליהם מים מכל הכלים: דליים, כדים…עד כלות כל המים אשר בכלים כמו ב׳אזהרות׳ בבית הכנסת. במהלך קילוחי המים אף ׳מלמדים אותם לקח׳ על נישואיהם גם בשיר תוכחה המדוקלם פעמים רבות:

׳אַשׁ חאזו יִזַוּז / אזוָאז לְהְם עְלִיהּ׳

(=למה היה לו להינשא / הנישואין דאגה מסבים לו׳)

לכבוד האירוע נערכת סעודה או מחולק כיבוד של מזונות ופרות.

בליל שמחת תורה מוזמנים שוב כל הקרובים לבית החתן, וחזן בית הכנסת בא ומברך את החתן ואת הכלה, והורי החתן מביאים לביתו רימונים ומחלקים לכול רימונים ושקדים, והמוזמנים מביאים לחתן ולכלה דורון לכבוד המאורע.

תמה שנת הכלולות, אבל לא תמו השמחות. במעגל זה של האדם ובעולם זה של הקהילה היהודית שמחה רודפת שמחה: אחר כך יבוא ההיריון והלידה ואירועיה… בקיצור, שמחת חיים בלי הפסקה!

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר