ממזרח וממערב-כרך ח'


האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

ממזרח וממערב כרך מספר שמונהמשה עמאר 22222

בעריכת – משה האורפלי-אריאל טואף-שאול רגב

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן

ירושלים-תשס"ח

1 – האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך.

סדר האירוסין והשידוכין ומיסודם.

עד לשלהי ימי הביניים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה " מאורשת ". על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין " ברכת האירוסין ". הברכה נאמרה לפני מתן כסף הקידושין.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, על גובה סכום הכתובה, על מקום המגורים ועוד, וגם קובעים מועד לנישואין. במקומות מסוימים נהגו לכתוב " שטר אירוסין ", ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים. את טקס האירוסין היו עורכים במסיבה חגיגית, והשתתפו בה בני משפחה, מכרים וידידים.

הארוסה היה לה דין של אשת איש, לכן אם רצו להיפרד זה מזה, היה צורך להתיר את הקשר ביניהם על ידי מתן גט. בלי הגט הייתה אסורה לכל איש אחר.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-כד : ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם, אלא לתנאים שהתנו בני הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם ״שטר פסיקתא״( קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. דוגמאות לשטרי אירוסין ראה: גולאק, שטרות, עמי 20-18! פרידמן, שידוכין, עמי 173-157, ושם מעמי 165 ואילך.

אף־על־פי שסטטוס הארוסה עם המקדֵש היה כשל ״אשת־איש״, אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על־ידי חופה וקידושין״. כמו־כן אין הארוסה נהנית מזכויות האשה הנשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, המקדש, אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא ל­ה. הזמן שאחרי האירוסין היו בני הזוג מנצלים להכנות לנישואין. האישה היתה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה נאמר ששנים עשר חודש הם זמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני האישות, למשל: מקדשים נעלמו, מאונס או במזיד, וארוסותיהם הצעירות נעשו עגונות לכל ימי חייהן: ארוסות קודשו שנית על־ידי אחרים! ארוסות בגרו בינתיים וסירבו להתחתן עם מקדשיהן: אבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר־כך התחרטו; ועוד כיוצא באלה.

כדי לעקוף חלק מבעיות אלו היו מקומות שבהם הנהיגו מתקופה קדומה לקדש אשה על תנאי. באלכסנדריה שבמצרים לדוגמה, היו כותבים בכתובה: ״כשתכנסי לביתי תהא לי לאינתו כדת משה וישראל״, כלומר, דחיית תוקפם של הקידושין עד לשעת הנישואין. לכן אם הארוס נעלם לאחר האירוסין, או אם הבת מסרבת להינשא לארוסה, אינה צריכה גט ויכולה לקבל קידושין מחדש. גם בירושלמי מצאנו תנאי בקידושין, בתוספת מתן עירבון ״אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלנית ברת פלן על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומכנסיניך ליום פלן, ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך ולא יהד לי כלום״ [ = אני פלוני בן פלוני מקדש אותך את פלונית בת פלוני על מנת ליתן לך ערבון פלוני ואכניס­( = לחופה) ביום פלוני, ואם בא יום פלוני ולא אכניסך, לא יהא לי כלום]. כלומר, הארוסה שתיקח את העירבון, והקידושין אינם קידושין, ומותרת לכל אדם. הרי״ף במאה הי״א מזכיר מנהג שנהגו להתנות בשעת הקידושין, שאם ייעדר מהמקום שנה שלמה מיום הקידושין, יהיו הקידושין בטלים.

מיסוד האירוסין ופרסומם

כדי לבסס את מוסד האירוסין, לחזק את מעמדו בעיני הציבור ולפרסמו, הנהיגו בבבל סמוך למאה התשיעית להשתדל להשיג נוכחות של עשרה לברכת האירוסין ולהנציח את מעשה האירוסין בכתב במתן שטר כתובה לכלה באותו המעמד. הנהגות אלו הביאו לפרסום הקידושין ובכך תרמו לבלימת קידושי סתר או קידושין מתוך פזיזות.

בעיר קירואן שבתוניסיה במאה התשיעית מיסדו ופרסמו את האירוסין בכך שעשו אותם במקום ציבורי ובנוכחות הקהל, כפי שניתן ללמוד משאלה ששאלו את רב סעדיה גאון:

וכך המנהג במקומנו ובשעה שהוא רוצה לקדש את הנערה, אם בוגרת היא מרשת את אביה לקבל קדושיה ואם קטנה היא מקבל קידושיה מדעתו כמנהג חכמים, ובאין הקהל לבית הכנסת שמתפלל שמה אבי הנערה ומקבל קידושי בתו בבית הכנסת.

כלומר, הקידושין נמסרים שלא בשעת הנישואין בנוכחות הציבור בבית־הכנסת שמתפלל בו אבי הכלה, ששמה מוכר, כדי שיתפרסם בין מיודעיו שבתו מקודשת. ומשום צניעות, גם אם הבת בוגרת ויכולה לקבל את קידושיה בעצמה, אין היא באה לבית־הכנסת, אלא ממנה את אביה כשליח לקבל את קידושיה.

בעיר גאבס שבתוניסיה, בראשית המאה הי״א היו שקירבו את מתן הקידושין לנישואין עד כדי חיבורם יחד, כפי שנלמד משאלתם לרב האי גאון. וכך הם מתארים את טקס הנישואין שנהג אצלם:

נהגו במקומנו מאן דמקדיש אשה בטבעת, יש מי שנותן הטבעת לשלוחו ליתן לה בפני עדים או לאביה אם היא קטנה. ויש מי שמאחר אותו עד יום כניסתה לחופה או שני ימים או שלשה ימים קודם לכן. וכיון שיגיע יום כניסתה לחופה, יבא החתן בלילי אותו היום הוא ושושביניו אל בית אביה, ומובילין אותה היא עם קרובותיה וקרוביה עמה בדברי שמחות והלל, ומוליכין אותה לחצר אחרת שלקרוביה או שלקרוביו או לרחוק, עד למחר בעת כניסתה לבעלה. עומד המברך ומברך שבע ברכות במקום שהיא שם, ומוליכין אותה לבית בעלה בדברי שבח והלל. ובהגיעם לביתו שלחתן עומד המברך ומברך שבע ברכות, ואז תכנס עם בעלה לחופה.

כלומר, באשר למועד מתן הקידושין אין מנהג קבוע: יש המרחיקים את מועד הקידושין מרחק רב ממועד הנישואין, ויש המסמיכים אותם זה לזה עד כדי חיבורם יחד. ועוד זאת: בעת הנישואין נהגו לברך שבע ברכות פעמיים: בפעם הראשונה — בבית שממנו מובילים את הכלה בתהלוכה לחופה, ובפעם השנייה — בהגיעה לבית החתן. ושאלתם: האם אין בזה חשש לברכה לבטלה. רב האי הציע להם בתשובתו לברך שבע ברכות רק פעם אחת — בבית החתן, ולבטל את מנהגם לברך גם בבית שממנו מובילים את הכלה.

הערת המחבר : דומה כל על פי כתובות ז ע"ב : " מברכין ברכת חתנים בבית חתנין ". וראה בטור ושו"ע אבה"ע סימן סב, א. והמנהג במרבית הקהילות במרוקו היה לערוך את החופה ולברך שבע ברכות בבית הכלה. חכמי פאס תקנו בשנת תנ"ח – 1698, לערוך את החופה ואת שבע הברכות בבית החתן. ראה תקנות פאס., סימן קלט. תקנה זו לא פשטה בכל הקהילות, ועד למאה העשרים נהגו הרבה מהן להעמיד את החופה בבית הכלה. וראה נשמת חיים, עמ' רכב : שמש ומגן : שו"ע אבה"ע סימן כו.

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילך משה עמאר

סדר נישואין ונוסח הכתובה אצל יהודי מרוקו מהמאה השש עשרה ואילךהחתונה היהודית במרוקו

משה עמאר

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

מקדם ומים כרך ח'

1 סדר האירוסין

  • אירוסין

במאמר זה אני מתמקד בעיקר בתיאור המנהג ומקורותיו ההלכתיים בסדר הנישואין ובנוסח הכתובה, ועוד חזון למועד.

עד לימי הביניים המאוחרים היה נפוץ בכל קהילות ישראל המנהג לקדש אישה שלא בשעת הנישואין. אישה שקיבלה קידושין ולא נכנסה לחופה נקראת בלשון התורה מאורשת. על מעשה הקידושין קבעו לברך על כוס יין ״ברכת אירוסין״. הברכה נאמרת לפני מתן כסף הקידושין.

הערת המחבר : בדברים כב, כג-ד: ״כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם… וסקלתם אותם באבנים ומתו…״. אף שהיא מאורשה בלבד נדונו שניהם בחומרת ניאוף אשת איש.

במעשה הקידושין היה האיש מייעד לו את האישה ואוסרה על כל איש אחר. באותו מעמד היו מתנים תנאים על היקף הנדוניה, גודל הכתובה, מקום המגורים, ועוד, וגם קובעים להם מועד מוסכם לנישואין. היו מקומות שנהגו לכתוב ״שטר אירוסין״ ובו פורטו כל התנאים שסוכמו בין הצדדים.

הערת המחבר : שטר אירוסין נכתב לא לשם הקידושין עצמם אלא לתנאים שהיו מתנים הזוג ביניהם, והיה נכתב לפני הקידושין או אחריהם. הוא נקרא גם שטר פסיקתא (קידושין ט ע״ב), כלומר פסיקת נדוניה. לדוגמאות לשטרי אירוסין ראה א׳ גולאק, אוצר השטרות, ירושלים תרפ״ו [להלן גולאק, שטרות], עמי 20-18.

הארוסה יש לה דין של אשת איש, לכן אם ירצו להיפרד זה מזו התרת הקשר ביניהם צריכה להיעשות על ידי מתן גט, כי בלי הגט היא אסורה לכל איש אחר.

אף על פי שסטטוס הארוסה עם המקדש הוא כשל ״אשת איש״ אסרו עליהם חכמים קיום יחסים כל עוד לא הכניסה לחופה, קרי עריכת הנישואין. ומכאן נוסח ברכת האירוסין: ״וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין״.

כמו כן אין הארוסה נהנית מהזכויות המגיעות לאישה נשואה: אין לה כתובה ולא מזונות, הבעל אינו יורשה אם מתה, ואם הוא כוהן אינו מיטמא לה.

הזמן שאחרי האירוסין היה מנוצל על ידי בני הזוג להכנות לנישואין. האישה מכינה את הנדוניה, והבעל את צורכי החתונה. במשנה מוזכר ״שנים עשר חודש״ כזמן סביר בין קידושין לנישואין להכנות הנזכרות.

  • הערות המחבר : חכמים אמרו: ״כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה״(מסכת כלה פ״א); ״הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות״(ירושלמי פסחים י, א). וראה רמב״ם, הלכות אישות י, א; טור ושו״ע אבה״ע, סימן נה.
  • ראה כתובות נד ע״ב. ואם כתב לה כתובה מן האירוסין גובה עיקרי הכתובה ואינה גובה תוספת כתובה. ואם לא כתב לה כתובה, דעת הרמב״ם (אישות י, יא) שאינה גובה כלום. ואילו התוספות כתובות מד ע״א, דייה והלכתא, סוברים שיש לארוסה כתובה מתנאי בית דין, גם אם לא כתב לה. והשו״ע אבה״ע, סימן נה, פסק כרמב״ם.

1.2 בעיות שהתעוררו במרוצת הדורות

בשל אריכותו של פרק הזמן בין האירוסין לנישואין התעוררו בעיות קשות בתחום דיני אישות: למשל, היעלמותו של החתן, באונס או במזיד, היתה הופכת את הכלה הצעירה לעגונה לכל ימי חייה: לעתים היו ספקות ודיונים עקב קבלת קידושין מאיש אחר על ידי הנערה; היו מקרים שהכלה, שבגרה בינתיים, סירבה להתחתן עם האיש שקידשה; היו מקרים שאבות קיבלו בפזיזות קידושין בעד בנותיהם הקטינות ואחר כך התחרטו: ועוד כיוצא באלה. לכן כבר בימי הביניים המוקדמים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם כמה שניתן את הזמן שבין האירוסין לנישואין עד כדי חיבורם למעמד אחד. ואולם במחצית המאה ה־15, בשאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון בר צמח דוראן, אנו שומעים לראשונה על תקנה בנושא מהעיר קונסטנטין שבאלג׳יריה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כה בתקנת הציבור להפקיע הקידושין.

מתקופה זו ואילך אנו שומעים על קהילות רבות שאיחדו את האירוסין והנישואין לטקס אחד, ואת מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.

1.3 שידוכין

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים בקניין על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ולפעמים גם קנם כספי שיוטל על מי שיפר את ההתחייבויות שלקח כל צד על עצמו. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים:

 (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת האירוסין;

(ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שערמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצד השני בקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי בשטר השידוכין בטוח בל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. על כן נהגו בימי הביניים בספרד לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה מסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. וכן נפסק בשולחן ערוך."

תקנת רב יהודה גאון למיסוד האירוסין – משה עמאר

תקנת רב יהודה גאון למיסוד האירוסיןהרב משה עמאר היו

ואולם גם בקהילות בבל, צפון אפריקה ומקומות אחרים שקבעו טקסים וסדרים למתן קידושין, מי שעשה שלא כמנהג וקידש בנוכחות שני עדים, היו קידושיו תקפים. תופעה זו היתה שכיחה יותר במקומות שמעטים בהם בני תורה. פעמים עורר דבר זה מבוכה, טענות ומענות בין הצדדים בדבר תוקפם של הקידושין שהיו או שלא היו. רב יהודה גאון, סבו של רב שרירא גאון, נדרש לסוגיה זו מקהילת כורסן שבפרס במאי התשיעית. הוא תיקן להם שלא לקדש אשה אלא כפי הסדר הנהוג בבבל: בכתובה וחתימת עדים ובברכת אירוסין. נינו רב האי גאון כותב, בתשובה לאחת הקהילות, את הדברים האלה:

הוו יודעים כי הפסד גדול אצלכם בזה שיש לכם מנהג לקדש אשה שלא בשעת הכתובה או שטר אירוסין ואע״פ כי האשה מתקדשת אפי׳ בשוק בפני שנים אלא שיש במנהג זה הפסד. ומק׳ שנה לא נשמע בבבל כזאת, ואין יודעין כל עיקר קדושי אשה אלא בשעת כתובה. ובכוראסן היה מכמה שנים יותר מק׳ שנה מנהג לקדש בטבעת במושב משתה וכיוצא בזה. ורבו הטענות, טענות וכפירות קידושין, ויצא הדבר להפסד, ותיקן להן זקיננו מתא ורבנא יהודה גאון שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתם ידי עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן להן שאין חוששין לו כדאמ׳ כל המקדש אדעתא דרבנן קמקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה (קידושין ג ע״א). אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר.

רב יהודה גאון חיזק חיזוק משפטי את מוסד האירוסין בהוסיפו למתן הקידושין גם את מתן הכתובה ואת ברכת האירוסין. אלה אינם עוד בגדר רשות אלא חובה, ובלעדיהם אין תוקף חוקי לקידושין.

בהצעתו של רב האי: ״אף אתם ראויים לסלק מנהג כזה וכל המקדש שלא בכתובה ובשטר אירוסין קנסוהו עד שיתקן הדבר״ מפרש שכתובה שקבע זקנו היא לאו דווקא, והוא הדין לשטר אירוסין, כי עיקר התיקון שהקידושין יהיו מלווין בכתב. בהצעה לפי הנוסח שלפנינו, לכאורה, נראית נסיגה מתקנת מר זקנו רב יהודה גאון. רב יהודה קבע בסנקציה הפקעת נישואין לכל מי שעובר על התקנה ומקדש אשה ללא כתובה וברכת אירוסין, ואילו רב האי מציע ״קנסוהו עד שיתקן הדבר״, קנס כספי או גופני עד שיתקן את הדבר ויקדש שנית בכתובה ובברכת אירוסין. כלומר, אין כאן הפקעת קידושין, ואם יסרב לקדש שנית, יש לחייבו במתן גט. אולם א״ח פריימן, מביא מכתב־יד נוסח אחר: ״ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה ושיסתלק מביניכם מנהג כזה״. מנוסח זה ברור שהוא המליץ על אותו התיקון להפקעת הקידושין שהנהיג רב יהודה. נוסח זה נראה מקורי יותר, כי אין להעלות על הדעת שרב האי בא לגרוע מתקנת מר זקנו, בלי לציין זאת במפורש ובלי לנמק.

למרות הצעתו של רב האי לשואליו להנהיג גם אצלם את תקנת אבי זקנו, דומה כי תקנה זו לא פשטה לקהילות אחרות. וממקורות מהמאה הט״ז אנו יודעים, כי חידושו הנועז של רב יהודה גאון להפקיע קידושין שלא נעשו בהתאם לתקנה שהציע, נתקל בהתנגדות של אחד מגאוני דורו. זה טען שאין סמכות לחכמים שאחרי חתימת התלמוד להפקיע קידושין, זולת במקרים הזהים למקרים שהוזכרו בתלמוד שחכמים הפקיעו בהם קידושין.

על כל פנים, לא כל אחד ראה את הנולד, וכולם קידשו בקידושין רגילים ללא תנאים. בשל פרק הזמן הארוך שבין האירוסין לנישואין, התעוררו שאלות רבות בנוגע לקידושין שנעשו בהתאם לנוהג בבל — עם כתובה וברכת אירוסין או בלעדיהן, ולעתים הקירבה שנוצרה בין בני הזוג הביאה אותם לידי קיום יחסים.

לכן מתקופת הגאונים נטו חכמים במזרח ובמערב לצמצם ככל האפשר את פרק הזמן שבין האירוסין לנישואין עד שחיברום למעמד אחד, ונטייה זו הלכה וגברה בתקופת הראשונים. מתקופה זו ואילך אנו שומעים עוד ועוד על מקרים של איחוד האירוסין והנישואין לטקס אחד, את מקומם של האירוסין הלכו ותפסו השידוכין.

– האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

השידוכיןמשה עמאר 1111

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על־ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין״, ובלשון הרווחת כיום: ״אירוסין״. חכמים אסרו לקדש אשה בלא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין ייעשו בשיקול דעת ובמתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו מהכלה המיועדת או מהוריה את ידה, והיא או הם נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין.

כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות — הצדדים הסכימו על מועד האירוסין והנישואין, על מקום מגורי הזוג ועל ההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל־פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם משעה שאוחדו האירוסין והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין, ואת מקום השידוכין תפסו ה״ביקושין״. השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, ובו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם.23 כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

בפזורה הספרדית המזרחית השדכנים היו ההורים או קרובי משפחה ומכרים, ובדרך כלל לא גבו השדכנים תשלום בעבור שירותם, הם עשו זאת לשם סיוע או לשם מצווה. זאת שלא כנהוג בפזורה האשכנזית — שם היתה השדכנות למקצוע, גם מי שעשה שידוך באקראי גבה תשלום, ולא פעם התעוררו דין ודברים בין השדכן לצדדים על התשלום.

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם אינה מצריכה גט. את חוסר זיקת האישות בין הצדדים שהשתדכו ימחיש מעשה שהיה בקירואן:

ראובן היו לו שתי בנות ושידך שמעון לאחת מהם ונתרצה לו… ובאו התלמידים והקהל לבית המדרש, ועמד שמעון ממקומו ונתן קידושין לראובן, והיו התלמידים בני רב נתן ז׳׳ל יושבין בצדן, פתח שמעון ואמר תהא בתך מקודשת לי בטבעת זו. ואמרו לו בלשון הקדש פרש פרש כמו ד׳ וה׳ פעמים, ולא שם לבו לדבריהם שנבהל בעמדו לפני התלמידים ולפני הקהל. לאחר שישב במקומו אמרו לו התלמידים שיושבין בצדו [ = לראובן]: טול ממנו שני גיטין לשתי בנותיך ששתיהן נאסרו עליו, לפי שלא פירש איזו מהן קידש. והשיב ראובן ואמר פלונית בתי קידש, ואעפ״י שלא פירש עכשיו לפניהם הרי עדים שלא שידך אלא לפלונית. ועמדו העדים והעידו שלא שידך אלא לפלונית. ואף שמעון ענה ואמר לא קדשתי אלא פ׳ ומרוב שנבהלתי לפניהם לא פירשתי שמה.

אף שאחת הבנות היתה משודכת לשמעון, והדעת נותנת שכוונת שמעון לקדש את המשודכת לו: יתרה מכך, שני הצדדים מצהירים שהתכוונו לבת המשודכת — בכל זאת מרבית חכמי המקום פסקו להם ששתי הבנות מקודשות מספק. ומאחר שקיים איסור לשאת שתי אחיות, הרי הפתרון היחיד מהסבך הוא בגירושי שתיהן, ושתיהן ייאסרו עליו לעולם. במקום היו כמה חכמים שסברו כי מאחר שאחת מהן היתה משודכת לו, מן הסתם היתה כוונתו לקדש רק אותה. לכן פנו להכרעתו של רב סעדיה גאון. לאחר מבוא הלכתי סיכם רס״ג את תשובתו:

אם כן היה מעשה הרי נאסרו שתי בנות ראובן על שמעון וצריכות ממנו שני גטין ואין משגיחין לשידוכי שמעון הראשון.

כלומר, מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בו בכל עת שירצה בלא שום הודעה מוקדמת.

ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים אם תופר ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק החומרי, כגון החזר מתנות והוצאות מסיבת השידוכין: (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, כגון הצער והבושה, שנגרמו לו עקב ההפרה. לעומת זאת, ההלכה קבעה: בעניין הנזק החומרי — כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין בניכוי שליש. כי הדעת נותנת, שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא הוצאו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין. אשר לנזק הנפשי — מן התלמוד ומספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

[1]  מהדיר התשובות הביא בשולי התשובה דיון בדברי ראשונים וברס״ג בסוגיה זו. הנימוק לתשובת רס״ג, כתבו הפוסקים, משום שצריך לפרט בקידושין, ודברים שבלב אינן דברים, ולכן לא מועיל גם תיקון תוך כדי דיבור בקידושין — ראה טור ושו״ע אבה״ע, סימן ל״ז, ט״ז. רבנו תם סבר במקרה דומה, שהולכים אחר כוונת נותן הקידושין, ואין חוששים שמא התחרט, כי שארית ישראל לא יעשו עוולה(תוספות קידושין נב ע״א ד״ה והילכתא), אבל אחר־כך חזר בו רבנו תם. וראה: טור, בית יוסף ושו״ע אבה״ע, סימן לז ובנושאי כלים, שם. וראה: ריבלין, התפתחות, דיון בדברי רס״ג.

[1]  ראה: בבא בתרא קמו ע״א. אף שהדיון שם הוא בעניין אירוסין, כלומר קידושין, בכל זאת רוב הראשונים סוברים שהוא הדין בעניין שידוכין. וזה שלא כריטב״א והנימוקי יוסף, שם, שכתבו שדין ההחזרות נוהג רק אם קידש, אבל בשידוכין חוזר הכול בשלמות. וראה: טור ושו״ע אבה ״ע, סימן נ.

 

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו – חיובי קנסות בשידוכין

הרב משה עמאר היו

משה עמאר

מאחר שלפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה ועל עגמת הנפש הנגרמים מהפרת השידוכין, דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות לתשלום סכום כסף כקנס על הפרה של השידוכין או של אחד מתנאי ההסכם, שישלם המפר לצד העומד בהסכם. קנסות קיימים בשטרי שידוכין מהמאה הי״ב, ואולי גם לפני כן.

אולם על הסכם העוסק בשידוכין, דעת רוב הפוסקים מורה, כי הוא אינו תופס ואינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל עליו משום שהוא נגוע בפגמי ה״אסמכתא״ (הבטחה סתמית). כי בשטר השידוכין כל צד סמוך ובטוח שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים צוינו דרכים שונות להתחייבויות המהוות גמירת דעת והקונות גם באסמכתא, כגון התחייבות בקניין, התחייבות בלשון ״מעכשיו״, התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, הפקדת משכון לקיום ההתחייבות, התחייבות לפני בית־דין חשוב, ועוד. יש מחלוקת בפוסקים בשאלה, אם די באחת מהדרכים הנזכרות, או צריך לשלב כמה מהן, או את כולם יחד.

שאלת האסמכתא באשר להסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב, בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית־המזרחית, בערך מראשית המאה הי׳׳ב ואילך. דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנס השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל. בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד — שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי; והשני — שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה דחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי; או מסרם לצד שעמד בהסכם, אם הצד השני לא קיים את התנאי.

בצפון אפריקה פשט הנוהג לחזק את התחייבות הצדדים בנוגע להסכמי שידוכין בשתיים מהדרכים שנזכרו לעיל: ״בקניין מעכשיו״ ובשבועה, ואולם היו מי שעשו שני שטרות, כמנהג ספרד הנזכר לעיל. בצרפת ובאשכנז נהגו לעשות את השידוכין בפרסום רב במעמד בני העיר וראשיה כדי שייחשב הקניין כאילו נעשה בפני בית־דין חשוב. הצדדים הפקידו את הקנס בידי צד שלישי — אם יצאו הנישואים לפועל, היה מחזיר לכל אחד מהצדדים את העירבון שהפקיד בידו; ולא, היה נותן את הערבונות למי שדבק בהסכם. הערבונות נקראו ״תשומת־יד״. היו שהוסיפו להתחייבות גם שבועה, תקיעת כף או קבלת חרם.

הגישה כלפי השידוכין בפזורת צרפת ואשכנז-משה עמאר

הגישה כלפי השידוכין בפזורת צרפת ואשכנזממזרח וממערב כרך ח

בארצות הפזורה הספרדית־המזרחית ראו בשטרי שידוכין ובקנסות המתחייבים מהם נושא ממוני גרידא, והמפר אותם נדרש לשלם את הקנס הכספי ותו לא. לעומת זאת, בקהילות צרפת ואשכנז היה מוסד השידוכין איתן יותר בשל חרם הקהילות, חרם שהתקבל כנראה במאה הי״ג, כפי שכותב ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג:

וחרם שמקבל החתן עליו גם כן צריך מאה להתיר, ואין צריך שיהיו משלש קהילות. וחרם קדמוניות על תשומת יד בלא קבלת חרם לקיים התשומת יד, אך יש להתיר כשלשים וכולם צריך טעם מבורר להתיר.

כלומר, קשר השידוכין יצר בין בני הזוג זיקה נוספת מתוקף חרם הקהילות, שאסר בדרך־כלל את התרת השידוכין, ובמקרים מיוחדים נדרשו להתרת החרם מאה איש. אולם אם ההתחייבות לא היתה בחרם, אלא רק בתשומת יד, הספיקו שלושים איש להתרת קשר השידוכין, וגם זאת — רק אם היתה הסיבה לכך מוצדקת. מכל מקום, למדנו ממקור זה שאין הטלת החרם כללית — על כל המפר שידוכין — אלא רק בעקבות התחייבות רצונית של המחותנים. היו שחיזקו את התחייבותם בקבלת חרם והיו שהסתפקו בסנקציות כספיות. היו קהילות בצרפת ובאשכנז שהטילו — מלבד תשומת יד וחרם — גם קנס כספי על המתיר קשר שידוכין.

באנגליה — מלבד תשומת יד — נהגו שעשרה מקהל המוזמנים למסיבת השידוכין בוחרים שלשה המוזמנים לשמש בית־דין שלפניו יתחייבו הצדדים. להלן נוסח אחד השטרות שהגיעו לידינו: ״נחנו חתומי מטה הובררנו ונתברכנו בעשרה להיות בית דין… ועל פי התנאים האלה נכנס ר׳ יום טוב האמור בחרם וצוי בית דין ותקנת הקהלות… וקנינא מן ר׳ יום טוב… בקנין גמור מעכשו…״. כלומר, הם השתמשו כמעט בכל הדרכים הנזכרות לעיל כדי לתת יתר־תוקף להתחייבות: התחייבות בפני בית־דין, קניין כעכשיו, חרם ותקנת הקהילות.

בכך, למעשה, הפקיעו את התחייבות השידוכין מתחום דיני ממונות שבין אדם לחברו, והפכו אותה לחיוב מוסרי חמור שבין אדם למקום שהקהילה מפקחת עליו. הגיעו לידינו נוסחי שטרי שידוכין מאירופה, ובהם הרשו הצדדים זה לזה לכוף את ביצוע הקנס ״בין בדיני ישראל ובין בדיני אומות העולם״. הרשות להיזקק לערכאות מעידה שהפרות שידוכין היו שכיחות ופגיעותיהן קשות.

לעומת רוב הראשונים סבר ר׳ יצחק בן שמואל [ = ר״י הזקן], מחכמי צרפת במאה הי״ב, שקנס שידוכין תקף גם בלא חיזוק באמצעות אחת מהדרכים הנזכרות לעיל. מאחר שהכול משתמשים בו, הרי זו הוכחה שקיבלוהו עליהם קבלה מחייבת, כמו שנאמר לגבי סיטומתא דקניא. יתרה מכך, לדעתו אין זה בגדר אסמכתא, אלא בגדר נזק ממשי הכלול בדיני נזיקין: הצד שחזר בו מזיק לצד השני נזק בושה. דומה כי דעתו זו לא התקבלה להלכה אפילו בצרפת ובאשכנז.

אמנם ההתחייבויות הנוגעות לשידוכין והסנקציות על הפרתם היו מוטלות על שני ־־צדדים, אבל התרת קשר השידוכין פגעה בדרך־כלל בכלה ובמשפחתה יותר מאשר בחתן. היה בזה משום הטלת כתם בכלה, גרימת בושה וכלימה והפחתת סיכוייה להינשא לאיש כלבבה. הדברים אמורים הן בפזורה האשכנזית והן בפזורה הספרדית־המזרחית.

־סיבות לגישתן המחמירה של קהילות אשכנז וצרפת לשידוכין חוקרים נדרשו לפשר החומרה הרבה שבה התייחסו בני קהילות צרפת ואשכנז להתרת השידוכין. פלק ואחרים ראו בזאת השפעה של הסביבה הנכרית: גם היא ראתה בחומרה רבה את התרת השידוכין, והיו מקומות ותקופות שבהם תפסה את תוקף השידוכין כתוקף של נישואין ממש. גרוסמן מוסיף, כי חומרה זו היא גם תוצאה של המרות הדת הרבות שהיו בקהילות אלה בעקבות רדיפות היהודים באירופה בראשית המאה הי״א. לעתים קרובות, בעקבות התרת קשר השידוכין נפוצו שמועות בקהילה, שהסיבה היא כתם ההמרה שגילתה המשפחה המפרה במשפחה האחרת. שמועות אלו היו עלולות לפגוע בייחוסיהן של משפחות ולפגוע בסיכויי בניהם ובנותיהם להינשא. לכן נחלצו חכמים להגנתן והקשו על התרת השידוכין. לי נראה, כי גישתם המחמירה של חכמי אשכנז להתרת קשרי שידוכין מקורה בחשש קידושין, כמוה כגישתם לסוגיית הסבלונות (המתנות הנשלחות מהחתן לכלה בשעה השידוכין ולאחריהן): גם בהן ראו חכמי אשכנז חשש קידושין. אישוש לכך ניתן למצוא בעובדה שהיו מחכמי אשכנז שהצריכו גט להתרת השידוכין כפי שנאמר במפורש במעשה דלהלן: ״זכורני עובדא ממורי רבי׳ יב״א ששידך בתו לבן אחיו שסבר שהיה פקח ונמצא להיפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבי׳ יהודה גט מפני סבלונות ששלח״.

בחברה האשכנזית החרדית רואים גם היום בחומרה את התרת השידוכין וחוששיב מקפידתו של הצד הנפגע. ויש בהם האומרים, שמוטב להתחתן ולהתגרש אחר־כך מלהתיר שידוכין.

הערת המחבר :            שאלתי רבים מחברי העוסקים בתלמוד, במשפט העברי ובמנהגי אשכנז, לאמיתות מסורת זו ומקורה, ורובם אמרו שזו אמרה בעל פה המיוחסת לגאון מוילנא, ומשום הקפידה היתרה שנשארת בלב בן הזוג הנפגע על זה שהפר את השידוך. בקיץ של שנת תשס״ה, בהיותי במרוקו בעיר קזבלנקה, מסרתי שיעור לפני רבנים ואברכי הכולל, בנושא הזיקה שיוצרים השידוכין בין בני הזוג, והזכרתי נוהג זה הקיים בחברה החרדית האשכנזית. וידידי הרה״ג ר' שלום אידלמאן, שנכח במקום הפנה את תשומת לבי ל׳אגרות קודש, אדמו״ר הזקן׳, עמי תסח, סימן פט, ששם דן בעניין זה. הוא גם מסר לי שנכח בצרפת בשידוך שלא עלה יפה, וערכו לזוג חופה וקידושין ומיד אחרי זה מסר החתן גט לכלה, וכל זה כדי להימנע מהתרה קשר השידוכין. המעשה כשלעצמו תמוה, שמברכים שבע ברכות על נישואין שיודעים שאין להם קיום אפילו לשעה. בכל אופן מהאמור בולטת החומרה בה ראתה יהדות אשכנז אה הפרת השידוכין.

מרוקו ב. האירוסין במרוקו במאה הט״ו והט״ז-משה עמאר

מרוקו ב. האירוסין במרוקו במאה הט״ו והט״זמשה עמאר 22222

במאה הי״ב בעקבות פרעות האלמוואחידון נחרבו המרכזים היהודיים בצפון אפריקה, ונתמעטו המקורות על היהודים עד למאה הט״ו. במאה הט׳׳ו הגיעו מספרד לאלג׳יריה פליטי פרעות קנ״א(1391), וביצירותיהם השתמרו ידיעות חשובות על הקהילות היהודיות בפזורה זו. משאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון ב׳׳ר צמח דוראן, אנו שומעים על מאמצי קהילת קונסטנטין שבאלג׳יריה במחצית המאה הט״ו להנהיג שמתן הקידושין יהיה אך ורק בשעת החופה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כח בתקנת הציבור להפקיע הקידושין, וכתבת שכן מצאת בתשר הגאונים ז״ל דכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש.

להחלטה זו נתנו תוקף של תקנה, ולאכיפתה השתמשו בסנקציה של הפקעת קידושין. השואל מצא לסנקציה זו תמיכה בדברי הגאונים, וכנראה התכוון לסברתו של רב יהודה גאון, הנזכרת לעיל, שניתן לתקן תקנה המפקיעה קידושין. בתשובתו אין ר״ש ב״ר צמח דוראן שולל, להלכה, את סמכותה של קהילה לתקן תקנות המפקיעות קידושין, אבל הוא נרתע מפסיקת הלכה למעשה. זו למעשה התקנה הראשונה מהפזורה היהודית הידועה לנו בנושא זה. מתשובת ר׳ יוסף ששפורטש ור׳ שלמה ב״ר שמעון דוראן, אנו שומעים כי בתקופה זו כך היה נהוג גם בתאפילאלת: לאחד את מתן הקידושין עם החופה. וכנראה זה היה הנוהג הנפוץ בכל הקהילות במרוקו במאה הט״ו וייתכן שגם בתקופה קדומה יותר.

תקנת המגורשים בפאס בשנת רנ״ד

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב(1492) מדידתם ממקומותיהם החדשים בגלל קשיי קליטה נגרמו זעזועים קשים לזיווגין ולנישואין. זעזועים אלו הביאו לידי תקלות חמורות בדיני אישות ולפרצות במבנה המשפחה, ונדרש תיקון למצב. חכמי המגורשים בפאס ישבו על מדוכה זו ותיקנו בשנת רנ׳׳ד (1494):

תיקנו ח״ק [=חכמי קאשטיליה] ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום ב­ישראל, כי אם דוקא במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר אנו מפקיעין אותם הקידושין.

התקנה קובעת סדרי קידושין ונישואין ומטילה פיקוח עליהם בנוכחות רב המקבל את משכורתו מהקהל. התקנה גם גורמת לפרסומם בשל חיוב נוכחותם של עשרה גברים יהודים. חיזוק התקנה נעשה על־ידי הפקעת הקידושין בהעדר התנאים הללו.

את המשפט בלשון התקנה ״וכן בכניסתם לחופה״ אפשר לפרש שני פירושים (א) נוכחות עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר, דרושה בין למתן קידושין ובין לכניסה לחופה, אם עשו את שני הטקסים בנפרד; (ב) הקידושין יהיו בשעת כניסה לחופה. ולא לפני כן. בספרות הפסיקה של חכמי מרוקו, הדנה במקרים שונים של נתינת קידושין בפני שני עדים שלא בשעת חופה, לא מצאתי מעולם שהפוסקים העירו שהמעשה מנוגד לתקנה, ומכאן שהם הבינו את לשון התקנה על־פי הפירוש הראשון. ואולם דומה שחכמי מראקש במאה הי״ט פירשו את התקנה כמו הפירוש השני,  שככתבו בפסק בעניין ספק קידושין: ״ועוד שיש לנו מקדמונינו ז״ל, שכל מי שמקדש שלא בשעת החופה מפקיעין הקידושין אם יהיו צרופים טעמים אחרים״. נראה שב״קדמונינו״ הכוונה לתקנת המגורשים, והם מפרשים את המשפט ״וכן בכניסתה לחופה״ שהקידושין יהיו בשעת החופה.

גם אם נאמר שהם לא התכוונו לתקנת המגורשים, אלא למה שהנהיגו חכמי מראקש הראשונים, ניתן להסיק מדבריהם שמתקופה קדומה קיים המנהג במראקש לקדש אך ורק בשעת החופה. וכן כתב ר׳ יעקב אבן צור [ = היעב״ץ], שהמנהג בפאס שאין מקדשין אלא בשעת החופה. גם ר׳ יצחק בן ואליד, מחכמי תיטואן, כותב בשנת תקצ״ח (1838) ״מנהג העולם שעושים הקידושין עם החופה״ ודומה ש״העולם״ פירושו אזורים נרחבים במרוקו, ולא רק אזור העיר תיטואן. כבר הזכרנו שזה היה המנהג באזור תאפילאלת, וכנראה כך נהגו בכל קהילות מרוקו.

קידושין שלא בשעת החופה-קידושין בכפייה-משה עמאר

קידושין שלא בשעת החופהמשה עמאר 1111

אולם מתוך ספרות השו״ת נראה, כי עד למאה העשרים עדיין היו מקרים רבים של קידושין בעת האירוסין. בעיקר היה מדובר בילדות קטנטנות שהוריהן רצו להבטיח את זיווגן לכשיגדלו, או בהורים שרצו להבטיח בת פלונית לבנם, וכדי שלא יקדימו אחר היו מקדשים אותה בעודה קטנה.

כמו־כן למרות התקנה המחייבת עריכת חופה וקידושין בנוכחות רב ועשרה מישראל, נדונו בספרות ההלכה מקרים לא מעטים של קידושין בנוכחות שני עדים בלבד, ובהם קידושי שחוק, קידושי פזיזות, קידושי אונס, ולפעמים קידושין בסיוע נוכרים. חכמים נדרשו להתמודד עם שאלות קשות שעוררו מקרים אלה ואחרים, ולהלן כמה דוגמאות.

במחצית השנייה של המאה הי״ט דן ר׳ יעקב אביחצירא במקרה של קטנה שאביה שידך אותה, אחר־כך הלך החתן וקידש אותה בפני שני עדים בלא ידיעת האב. כששמע האב, הסכים על הקידושין וקבעו זמן לנישואין ועשו תנאים ביניהם בשטר ובקניין. לאחר כמה חודשים נעלם החתן והותיר את הכלה עגונה. האב ביקש לבטל את תוקף הקידושין מאחר שבשעת נתינתם לא ידע עליהם, ולא נתן את הסכמתו להם.

דוגמה נוספת עניינה קידושי שחוק, שבהם סיבך האב את ארבע בנותיו בספק קידושין. השאלה הופנתה למכנאס לר׳ חביב טולידאנו במחצית הראשונה של המאה הי״ח:

ראובן היו לו ארבע בנות, ויום אחד נכנס שר העיר לביתו של ראובן וישב שם. אחר כך נכנס שמעון לבית ראובן ומצא שם את השר, התחילו לדבר מענין לענין ומדבר לדבר, עד שעמד שמעון ואמר לשר שישיא לו את בתו של ראובן. ענה השר ואמר לשמעון תן לו לראובן מוזונת [ = שם מטבע] אזגארית. מיד לקח שמעון מעה [ = מטבע] אחת ונתנה לראובן ואמר לו הא זגארית בנתיך. והיו מצויים שם בבית ראובן שני עדים, ואחד מהם שומע ואינו רואה. והעיד עד אחד שלאחר שנתפרדה החבילה והלך כל אחד לדרכו הודו שניהם ראובן ושמעון שלא היתה כוונתם אלא לצחק [ = לשעשע] את השר ולשמחו.

ממקרה זה אנו לומדים כי קראו לכסף הקידושין ״מוזונא דזגארית״ [ = מטבע של צהלולים] וכי לפעמים היו הנישואין נעשים בהתערבותם או בלחצם של גויים. מאמירתו של השר לשמעון: ״תן לו לראובן מוזונת אזגארית״ נראה שהגויים באזור ידעו על מנהגי הקידושין אצל היהודים, אם כי ייתכן שגם הם השתמשו במונח זה — באשר למוהר. ומאחר ששמעון אמר ״הא אזגארית בנתך [ = הנה קידושי בתך], ולא פירש איזו מהן, הרי כל בנותיו של ראובן שלא מלאו להם שתים עשרה וחצי, נכנסו לספק קידושין, מעין המקרה שהובא לפני רס״ג הנזכר לעיל. להתרת הסבך טענו הצדדים שהם רק חמדו לצון, ולא היתה להם שום כוונה לקידושין.

להלן שתי דוגמאות של קידושין בכפייה. הצד השווה שבהם: שנעשו בנשים חסרות מגן:

העידו לפנינו בתורת עדות גמורה, ואמרו שבא אליהם מרדכי בן יעיש הנקרא אתורג׳מן הנקרא בן חיחי, ואמר להם תלכו עמי לבית אחד וכן עשו שהלכו עמו. ונכנסו עמו לביתו של מסעוד בן יעקב בן יחייא בבירה [־בעיירה] הנקראת בוחאמוד, וכשנכנסו שם מצאו שם כמה נשים יושבות ובתוכם היתה יושבת אשה אחת ושמה שמחה בת משה הנקרא חיון, ותכף ולאלתר בהכנס לשם נטל מרדכי הנזכר מעה אחת משלו והלך אצל שמחה הנזכרת, והושיט ידו להוציא ידה מתחת החאייך [ = השמיכה/הסדין] שהיתה מתעטפת בו, ולא רצתה להוציא ידה כלל, והיה דוחק ידו והכניסו בעל כרחה במקום ידיה לתחת החאייך ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ותכף ומיד עמדה וזרקה הקדושין והיתה מקללת אותו היא והנשים שהיו שם עמה…

במקרה זה, האשה חסרת המגן היתה אלמנה, והמקדש תחב לכף ידה בכוח ובאלימות כסף קידושין. היא סירבה לקידושיו ומיד זרקה את כסף הקידושין מידה. נתעוררה השאלה, אם יש תוקף לקידושין הללו. החכם שחקר ובדק את המעשה הסיק שהאשה אינה מקודשת. על סמך פסיקתו הלכה ונישאה לאיש אחר, והיא כעת בהיריון. מרדכי, המקדש האלים, קם וערער בתוקף רב על נישואיה לפני ר׳ יעקב בן מלכא בתיטואן ולפני חכמי פאס, ודרש לאסור אותה על בעלה בגלל שקידושיו שלו קדמו.

דוגמה אחרת לקידושין בכפייה היא מאזור אריף שבגבול מרוקו־ספרד ממחצית המאה הי״ט. המקרה מתואר בעדותם של שניים מהנוכחים:

והעידו בזה הלשון חנא חאצ׳רין מנאיין גיא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת, הרבת הייא ויימאהא לצ׳אר דלגוי וגיא הווא ובאבאה ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס, וג׳אוו כותהא וקבדולהא ידהא בזז והומא ידרבו פיהא וזבדולהא ידהא ונזלולהא דרהם דלקדושין, ורמתהו פדיך רגע. וליסירא סגירא מן שבע שנין [ = אנו היינו נוכחים שעה שבא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת. ברחה היא ואמה לבית הגוי, ובא הוא ואביו ונתנו שוחד לאותו הגוי, והוציאו אותה ואת אמה משם באונס. ובאו אחיה ותפסו את ידה מתוך שהם מכים אותה ומשכו את כף ידה והניחו בה מטבע דרהם של הקידושין, וזרקה אותו באותו הרגע. והילדה קטנה, כבת שבע שנים].

המקרה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן. מהעדות עולה סיפור מזעזע של קידושי ילדה קטנה בניגוד לרצונה ולרצון אמה האלמנה מתוך תקיפתן באכזריות רבה. אחיה, לעומת זאת, רצו בקידושין אלו, כנראה משום תועלת שהפיקו מהם. גם במקרה זה היתה ידו של גוי בדבר, במידת־מה. מהמקרים הנזכרים ניכרת הבורות הרבה של הצדדים המעורבים בנוגע להלכות קידושין.

במקרים הנזכרים היו הקידושין במטבע כסף, ולא בטבעת כמקובל היום. קידושי כסף היו שכיחים במרוקו עד למאה העשרים.

הערת המחבר : המנהג לקדש במטבע מוכר לי מאזור מגוריי אוטאט אלחאג׳. וראה: מליץ טוב, סימן לא, לז ע״א ובסימן סב, עד ע״א. דומה כי המנהג במרוקו לקדש בטבעת התפשט יותר בעקבות השפעת המנהג בצרפת. עד לשנות החמישים עדיין היו כפרים במרוקו שקידשו במטבע או בכוס יין ובתוכה מטבע. בעניין קידושי אישה בטבעת קיים שוני במנהגים בין בני בבל לבני ארץ־ישראל: בני בבל קידשו בכוס יין, ובני ארץ־ישראל קידשו בטבעת. ראה: ספר החילוקים, מהדורת ר״מ מרגליות, ירושלים תרצ״ח, חילוק כה, עמי 139.

האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאן- משה עמאר

האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאןמשה עמאר 1111

מהמקורות הנ׳׳ל וממקורות נוספים ברור שהיתה קיימת התופעה של קידושין שלא בשעת חופה. כפי שצוין לעיל, במקרים אלו היו מברכים אז ברכת אירוסין. לעומת זאת בתאפילאלת עד למאה העשרים, אם קידשו שלא בשעת חופה, נהגו שלא לברך ברכת אירוסין, ובירכו ברכה זו רק בשעת נישואין. לאחר ברכת האירוסין היה החתן חוזר ומקדש את הכלה, והיו מברכים ״שבע ברכות״. מנהג זה נדון לפני רב שרירא גאון ושלל אותו, משום שלדעתו נקבעה ברכה זו על הקידושין, לכן אם קידש בלא ברכה, הקידושין תקפים אבל הפסיד את הברכה. בעקבותיו הלכו הרמב׳׳ם ור׳ יוסף קארו. לדעתם, אם לא בירך ברכת האירוסין בשעה שקידש, אינו חוזר ומברך, כי זו ברכה לבטלה. ואולם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירואן סובר, שבדיעבד, כל עוד לא נכנס לחופה עדיין נחשב זמן הברכה ויכול לברך. וכנראה המניע למנהג שלא לברך בשעת הקידושין, היה החשש פן ייפרדו המאורסים, ונמצא שבירכו ברכה לבטלה. לכן הנהיגו לחזור ולקדש בשעת החופה, כדי שתהיה הברכה סמוכה למעשה הקידושין. מנהג זה הוא עתיק יומין, מתקופת הגאונים, וכן המנהג של קידושין שניים. כידוע, שימרה קהילת תאפילאלת מסורות ומנהגים עתיקים.

לעומת זאת, במאזאגאן נהגו לברך בשעת האירוסין גם ״שבע ברכות״, ורבי דוד צבאח ביטל מנהג זה שעה שכיהן כרב העיר, בשנת תרפ״ט (1929). המנהג לברך שבע ברכות בשעת אירוסין היה נהוג ביהודה משום שהארוס היה מתייחד עם ארוסתו. מנהג זה היה נהוג בכמה קהילות עתיקות,62 ומאחר שהיישוב היהודי במאזאגאן לא היה קיים בתקופה קדומה, הדעת נותנת כי מקור המנהג בטעות.

לסיכום, למרות המקרים הרבים של קידושין שלא בשעת חופה הנזכרים בספרות השו״ת, רוב רובן של הקהילות במרוקו נהגו לקדש לראשונה רק בשעת הנישואין, ואילו הקשר הראשוני בין בני הזוג נעשה באמצעות השידוכין.

גיל הנישואין

מהאמור לעיל יוצא כי בנות התחתנו בגיל צעיר מאוד, בהיותן כבנות עשר ואף פחות. בגלל גילן הרך של הבנות והחשש שחיי אישות או היריון יפגעו בבריאותן, היו הורים שדאגו להתנות עם החתן שלא יקיים יחסים עם הכלה עד שתגדל ותסכים מרצונה להיבעל לו. הגיעו לידינו שני שטרי שידוכין מהעיר צפרו שבהם מופיע תנאי זה: האחד משנת תקס״ט (1809), ובו התחייב אבי החתן: ״וקבל אחריות בנו הנד עליו והוא שהבן הנד לאחר שיכנס עם כלתו הנד לחופה שלא יאנוס אותה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה לאט לאט עד שתגיע לפרקה ותהיה בוגרת שעל מנת כן נתרצה האב הנז'״.״. השטר השני הוא משנת תקצ״א(1831): ״שכאשר תכנס לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״.״. ההתחייבות היתה של הורי החתן, כנראה משום שגם החתן היה קטן. מסופקני אם עמדו החתנים בהתחייבות זו. לפני ר׳ יצחק בן ואליד נדון מקרה של ״קטנה כבת י״א שנשאת לבחור ובתוך חודשים לנישואין מרדה בבחור בטענה שאינה יכולה לסבול צער התשמיש״.

מהמקרים שהזכרנו לעיל ומאחרים ניתן להסיק, כי בנוגע למרבית השידוכין, ההורים הם שהחליטו, ובכלל זה בנוגע להתחייבויות ולקנסות. וקרוב לוודאי שלא שאלו לדעתם של בני הזוג הצעירים, הללו קיבלו את החלטות ההורים. פעמים רבות ההיכרות שבין ההורים היא שיצרה את השידוך, כפי שממחיש זאת מעשה שאירע באזור תאפילאלת במחצית המאה הי״ט ונדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא: ראובן שידך את בתו לבן שמעון, וקבעו ראובן ושמעון קנס לחוזר בו. בינתיים מת שמעון, וראובן חזר בו ולא רצה לתת את בתו לבן שמעון. טענתו היתה שהוא סמך על שמעון, שהיה אמיד, שיקנה לבתו תכשיטים, שיעשה לה חתונה כפי כבודו, ושידאג לפרנס כראוי את הזוג אחר החתונה. והנה שמעון מת, והבן אין ידו משגת לקנות את צורכי החופה ולפרנס ברמה שאביו היה עומד בה. הדיין לא קיבל טענתו וחייב אותו בתשלומי הקנס. מטענותיו של ראובן עולה שהוא רצה יותר את שמעון, אבי החתן, מאשר את החתן עצמו, ולכן משמת שמעון, סבר שאין סיבה לקיום השידוכין; ודומה כי הוא ראה בשידוכין אלו עסקה כלכלית.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר

גיל הנישואין לבניםהרב משה עמאר היו

הרושם המתקבל מספרות ההלכה הוא שטווח גילאי הנישואין ביהדות מרוקו עד למאה העשרים תאם את מה שהאנתרופולוגים מכנים ״הטיפוס הים־תיכוני״. אחד ממאפייניו היה גיל נישואין נמוך של נשים לעומת גיל נישואין גבוה של גברים —ההפרש ביניהם היה משש עד שמונה שנים. הגיל הממוצע לנישואין של הגברים במרוקו היה משש־עשרה עד שמונה־עשרה, ואולם מוזכרים גם נישואי קטנים בני אחת־עשרה על־ידי הוריהם. במאה הי״ח דן היעב״ץ בראובן שקידש לבנו הקטן את בתו הקטנה של שמעון, וכשגדלו לא נתרצו להזדווג זה לזה. ובמאה הי״ט נדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא מקרה דומה: ״ראובן יש לו בן כבן תשע או עשר שנים ושמעון יש לו בת כבת שש או בת שבע, ונתן ראובן קידושין לשמעון ואמר לו בתך מקודשת לבני, וקיבלם שמעון״. ונשאלת השאלה, האם יש לחשוש לקידושין אלו, ופסקו שאין לחשוש להם. ובשני המקרים נראה שהקידושין לא הגיעו לכלל נישואין. ואולם בתאפילאלת מוזכר קיומו של מנהג להשיא קטנים בברכת אירוסין ובשבע ברכות, כפי שמתאר ר׳ שלום אביחצירא:

האבות משיאין נשים לבניהם הקטנים בני י״א וי״ב שנים על־ידי חופה וקידושין בברכות אירוסין ונישואין ושטר כתובה ונדוניא וכו'. ואם אחר כך היו עומדים על פרק הגירושין אפילו עודן קטנים היו מתפשרין על הכתובה והיו מגרשין בגט כריתות. עד לבסוף שעמדו מערערים על מנהג זה של קידושי ונישואי קטן אפילו על־ידי אביו, ועל־ידי אותו הערעור היה המנהג הולך ומתמעט עד שנתבטל לגמרי.

הערת המחבר : אם כי היו מקרים חריגים שבהם בנות סירבו בתוקף לשידוך המוצע, ראה: ויאמר יצחק, אבה״ע, סימן קטו, וראה גם: שם, סימן קכה. לקראת סוף המאה הי״ט חל שינוי בצפון מרוקו בעיר טאנג׳יר ובסביבותיה, והבנות החלו להשמיע את דעתן על השידוך המוצע.

היו אפוא זוגות שהספיקו להתגרש בגט ובפירעון כתובה טרם הגיעם לבגרות, כלומר, הגישה כלפי נישואי קטן היתה כאל נישואי מבוגרים, אף שההלכה שוללת נישואי קטן ורואה בקידושיו זנות. מכל מקום, נראה שזו מסורת קדומה המבוססת על מנהגי ארץ־ישראל, וידוע שיהדות תאפילאלת שימרה בקרבה מסורות קדומות. ואולם נראה כי כשהתעוררו בעיות הלכתיות בקידושי קטן, כגון עיגון וכיוצא בזה, גם הם נסמכו על ההלכה שקידושי קטן אינם קידושין, כדי לצאת מן הסבך שנוצר. בתאפילאלת היתה גם תופעה של נישואי שניים או שלושה בנים יחד כדי לחסוך בהוצאות החתונה. נישואי ילדים קטנים לא היו מוצלחים, ובחלק ניכר מהם היו באים לידי גירושין עם התבגרם.

נישואי הבוסר במרוקו התקיימו עד לעשורים הראשונים של המאה העשרים, גם בערים המרכזיות ובהן פאס ומכנאס. הרבנים ומנהלי בתי־ספר של כי״ח נלחמו בתופעה זו, אך כנראה ללא הצלחה מרובה.

הערת המחבר : ראה: תעלומות לב, ח״ד, סימן יא, פנייתו לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב של טאנג׳יר, לפעול לביטול נישואי קטנות, ותשובתו: אוצר המכתבים, ח״ב, סימן תתקצד, בעניין המנהג שבמכנאס להשיא בנות כבנות עשר: מליץ טוב, סימן עא, עמי קכ, א, ושם דיון בילדה קטנה שהתחתנה כבת תשע והתגרשה בעודה קטנה, כבת אחת־עשרה: ויאסוף שלמה, אבה״ע, סימן יט, בעניין אדם שקידש לבנו ילדה בת חמש. יש בידי פנייה בכתב מחכמי מכנאס בעשורים הראשונים של המאה העשרים לשלטונות הפרוטקטוראט לאסור נישואי קטנות שגילן פחות מגיל שתים־עשרה

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

ג. השידוכין במרוקוממזרח וממערב כרך ח

הביקושין והשידוכין [ = לכטבה ולמלאק] לוו בטקסים רבים ובמסיבות, והשתתפו בהם בני המשפחה משני הצדדים, שכנים ומכרים. בשעת השידוכין או סמוך להם סוכמו התנאים בין הצדדים. מרבית הסופרים נהגו לכתוב את הסכמי השידוכין בשטר, ובו התחייבו שני הצדדים — בנוכחות עדים, בקניין מעכשיו ובשבועה חמורה — כי מי שיפר את ההסכם ישלם קנס בסכום מסוים לצד הדבק בו. לעומת זאת היו במרוקו מי שנהגו לחזק את התחייבות הצדדים כתיקון חכמי ספרד הנזכר לעיל, והיו גם מי שהסכימו על התנאים בעל־פה מתוך אמון הדדי.

בקהילות גדולות היה פנקס מיוחד של הסופרים, ובו רשמו את תמצית הסכם השידוכין ואת רשימת המתנות שניתנו באותו המעמד. ברשותי שארית מפנקס כזה מקהילת אוג׳דה מהשנים תר״ט־תר״ם (1880-1849). כותרת הפנקס היא ״ספר הזכרון של מנהג ישורון״.

בפנקס רשימות של חפצי נדוניה שהכניסו הכלות וערכם, חלקן מאושרות בחתימת שניים מסופרי העיר, וכן רשימת השידוכין שנערכו בעיר מהשנים תרי״א־תר״ך (1860-1851), ובה פירוט מתנות שקיבלו הכלות וערכן ומועד הנישואין, אם נקבע.

תקנת השידוכין

בשנת ת״ס (1700) תיקנו חכמי פאס חובת פיקוח על שידוכי בנות המקום עם גברים שאינם מבני העיר. לשם כך חייבו אישור מוקדם של השידוך על־ידי בית־הדין ושניים מראשי הקהל, ואלה חקרו על מצבו האישי ועל אופיו. להלן נוסח התקנה:

עוד ראינו לתקן תקנה אחרת בענין השידוכין יען ראינו שהשעה צריכה לכך, והוא שמהיום הזה והלאה, עוד כל ימי הארץ. כל בן ברית שיבא מארץ [ = מעיר] אחרת וירצה לשדך אשה פה פאס יע״א, אין להם לעשות שידוכין כי אם אחר ההמלכה [התייעצות] בב״ד יצ׳׳ו, ובשני מוקדמי [=ראשי] הקהל יצ״ו. וכל מי שיעבור לעשות שידוכין, שלא בהמלכת ב״ד יצ״ו, ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו. לא לבד שיקבלו עליהם המשדך והמשתדכת, עונשין ויסורין כאשר יראה לב״ד יצ״ו, ולמוקדמי הקהל יצ׳׳ו, כי אם נוסף על זה יפרעו המשדך והמשתדכת, קנס לעניי הקהל יצ׳׳ו, מהם אוקיות מכט״ק לכל אחד – נראה שצריך להיות: ״מאה אוקיות מכט״ק״(=מכסף טהור קדום)- . וסופר ב״ד יצ״ו שיהיה מצוי לשם, יפרע ג״כ קנס לעניי הקהל יצ״ו, חמשים אוקיות קדו׳ ויסתלק מאומנתו. את זה ראינו לתקן לגדור פרץ לשבר מלתעות האנשים הפורצים גדר הבאים מארץ אחרת לשדך אשה, וממירים דתם רחמנא ליצלן, לבל ישובו לכסלה.

הערת המחבר :    תקנות פאס, סימן מז. הרמב״ם תיקן תקנה מעין זו במצרים: ׳שלא נשיא אשה לנכרי בכל ארץ מצרים עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי׳. הרמב״ם, תשובות, סימן שמז. וראה הלכות איסורי ביאה, פכ״א הכ״ט.

 

חיזוק התקנה היה בקנס כספי גבוה שהוטל על כל המעורבים בפרשה, ובכלל זה העברת הסופר שכתב את שטר השידוכין מתפקידו.

פיקוח זה נועד להגן על בנות ישראל מפני נוכלים לא־מוכרים שהסתבכו בפלילים, ופעמים — כדי למצוא מקלט ומפלט מהסתבכויותיהם — היו מתאסלמים. בכך המיטו חרפה על הכלה ועל משפחתה, ופגעו בהם פגיעה נפשית אנושה, ופעמים גם סיבכו את הקהילה עם הסביבה הנוכרית. בקרב הזרים היו גם מי שניצלו את השידוך לשם מציאת אכסניה טובה חינם אין כסף אצל משפחת הכלה, ואחר־כך היו נעלמים. תופעה זו התקיימה גם במאה העשרים. לכן נדרשה חקירה מוקדמת על שידוכים עם זרים.

הפרת השידוכין

כאמור, לחיזוק השידוכין נהגו הצדדים להטיל קנס על החוזר בו, ואולם היו רבים שלא קבעו קנסות, אלא הסכימו על התנאים בעל־פה מתוך אמון. הם חשבו שזה יהיה בניין עדי עד, ובשעת שמחה דחקו את הספקות ולא העלו בדעתם אפשרות שהזיווג עלול להתפרק. אם פורקו השידוכין, תבע הצד הנפגע את הצד המפר על הפגיעה הכספית ועל הבושה שגרם. אף שבית־הדין הכיר בצדקת תביעתם, לא היה לאל ידו לעזור להם, כי חכמי מרוקו הלכו בעקבות חכמי ספרד הראשונים, ואלה סברו שהפרת שידוכין אינה פגיעה בממון הנגבית בבית־דין. גם במקרים שבהם הוסכם על תשלום קנס על־ידי מפר השידוכין, אם ההתחייבות לא נעשתה בקניין מעכשיו לפי כל כללי דיני הקניין, אינה תקפה, משום שהיא לוקה בפגם אסמכתא ואינה מחייבת. גם את התביעה לפיצוי על הנזק בגין ההוצאות הרבות, שההלכה מכירה בה, לא היה קל לממש, כי צריך להוכיח כל הוצאה והוצאה, ואילו הם לא העלו על דעתם בשעת מעשה שייגררו למציאות שכזאת, ולכן לא דאגו לשמר הוכחות.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקות של חכמי מרוקו -משה עמאר

ממזרח וממערב כרך ח'משה עמאר 1111

תקנה בדבר החזר הוצאות וקנס

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, ולכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הערכה של ממוצע ההוצאות שנהגו להוציא בשידוכין, כפי שכתב היעב״ץ בשנת תפ׳׳ג(1723):

דע שהקנס אשר גבלו ראשונים דהיינו חמישים אוקיות ממטבע מלכות פאס הראשון הנקרא ליביינו ונקרא אלפאסי, כשנכנס החתן לבית הכלה או מחציתם כשעדין לא נכנס, זהו מספיק בין לבושת בין להוצאות. אכן כאשר מתנים קנס גדול יותר מהנהוג דודאי זה כולל הכל, זהו המנהג. וזה דוקא שההוצאות הן מועטות דהיינו כפי הדרך הנהוג בעיר. אמנם אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן.

כלומר הקנס של חמישים אוקיות ישולם אם לא התחייבו הצדדים בקנס כלל או שהתחייבו בסכום נמוך מחמישים אוקיות. סכום זה כולל גם פיצוי על ההוצאות הרגילות. אבל אם הם התחייבו לקנס בסכום גבוה יותר, יש לחייב את הצד המפר בתשלום הקנס. וכן אם היו ההוצאות גבוהות מהרגיל, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה.

כלומר, הצד המפר יישא בכל ההוצאות שהתובע יוכיח שהוציא, בניכוי שליש. ודומה שזה חידוש שחידשו, כי לפי ההלכה, אם הפריזו בהוצאות אינם זכאים להחזר העולה על הנהוג.

דומה שהקנס הונהג בראשית המאה הי״ז או סמוך לזה, כי ר׳ רפאל בירדוגו כותב שמצא בספר כתב־יד: ״שכתוב בו הסכימו כל חכמי הדור ובטלו ההוצאות לגמרי ולא יתן כי אם קנס, וחתום מהר׳׳י אב״ד [ר׳ יעקב אבן דנאן]״.

ר׳ יעקב אבן דנאן פעל בראשית המאה הי״ז כסופר בית־הדין בפאס, ואישר חתימות חכמים על תקנות מן הדורות הקודמים, ובמחצית המאה נמנה עם דייני העיר. מהלשון ״הסכימו כל חכמי הדור״ וכן מלשון היעב״ץ ״הקנס אשר גבלו ראשונים״, משמע שמדובר בתקנה שתיקנו, אלא שזו לא השתמרה בקובץ תקנות חכמי פאס הנדפס. אולם מאחר שהיא לא נהגה בכל המקומות שבהם פשטו תקנות פאס, סביר יותר להניח שזה מנהג שהנהיגו, והוא התפשט רק לערים הסמוכות, כמו מכנאס.

לכאורה, יש סתירה בין שני המקורות, כי לדברי ר״י אבן דנאן שאמר ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, משמע כל סוגי ההוצאות, גם אם היו גבוהות ומופרזות. כדי ליישב סתירה זו: או נצטרך לומר, ש״הקנס אשר גבלו ראשונים״ שהזכיר היעב״ץ, היינו שאחר־כך הכניסו חכמי פאס שינויים במה ש״הסכימו כל חכמי הדור״ הקודם, וחייבו הוצאות כשאלה היו גבוהות מהרגיל; או נצטרך לומר, שמה שהזכיר היעב״ץ שהיו גובים הוצאות אם הן היו גבוהות — זה היה המנהג הקדום, ודברי ר״י אבן דנאן מאוחרים יותר, ומסיבות שונות הסכימו לשנות את המנהג הקדום ולא לגבות את ההוצאות בשום מקרה. אם נסבור כך, היעב״ץ לא ידע על השינוי, אבל קשה להעלות זאת על הדעת, כי הוא חי ופעל בפאס בשלהי המאה הי״ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח; בצעירותו שימש את חכמי הדור והיה בקי במנהגים, בתקנות ובפסיקות של חכמי העיר הראשונים; והוא כותב מפורשות ״אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן״, ולא הזכיר שום מנהג קדום. אילו היה מנהג כזה, מן הסתם היה מזכירו, כי דרכו שאינו מקמץ בפרטים. לכן מכל האמור נראה, שיש לפרש דברי ר״י אבן דנאן ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, היינו בהוצאות רגילות.

[1]

 

המנהג במכנאס

עד למחצית השנייה של המאה הי״ח היתה מכנאס נוהגת על־פי מנהגי פאס. בשלהי המאה הי״ח או בראשית המאה הי״ט הופחת במכנאס הקנס הנהוג והועמד על כארבעים אוקיות, מאחר שעלה ערך המטבע לעומת המטבע הקדום של פאס. ר׳ רפאל בירדוגו, מחכמי מכנאס, פעל בסוף המאה הי״ח וברבע הראשון של המאה הי״ט. הוא לא נהג לגבות הוצאות לכלה כשהחתן חזר בו, גם אם הן היו גבוהות, כי לדעתו, ההלכה מכירה רק בהחזר הוצאות החתן משום שהוא מוכרח בהוצאות מכוח המנהג. לכן אם חזרה בה הכלה, ההלכה מחייבת אותה לפצות את החתן על ההוצאות שהוציא עליה לשווא:

אבל בחזר בו החתן אין מנהג פשוט שיוציא אבי הכלה, כי אם רצה יוכל להספיק במה ששלח לה החתן, שהרי מנהג פשוט שהחתן שולח לכלה פירות ומגדים עם מים שרופים [ = עראק] ואבי הכלה יוכל לספק בזה, אלא שרוצה להרבות סעודה ליודעיו כדרך שאכל אצלם ואין החתן חייב בזה.

כלומר הכלה והוריה לא היו צריכים להוציא הוצאות, לכן אם הוציאו, אינם זכאים להחזר. ונראה כי ר׳ רפאל הבין מדברי ר׳׳י אבן דנאן, שבכל מקרה של הפרת שידוכין משלמים רק את הקנס, ולא משלמים את ההוצאות, גם אם הן גבוהות מהרגיל. וכך הבין גם מדברי ר׳ אליהו הצרפתי שהוא מזכירם בתשובתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930