מרוקו ב. האירוסין במרוקו במאה הט״ו והט״ז-משה עמאר

מרוקו ב. האירוסין במרוקו במאה הט״ו והט״ז

במאה הי״ב בעקבות פרעות האלמוואחידון נחרבו המרכזים היהודיים בצפון אפריקה, ונתמעטו המקורות על היהודים עד למאה הט״ו. במאה הט׳׳ו הגיעו מספרד לאלג׳יריה פליטי פרעות קנ״א(1391), וביצירותיהם השתמרו ידיעות חשובות על הקהילות היהודיות בפזורה זו. משאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון ב׳׳ר צמח דוראן, אנו שומעים על מאמצי קהילת קונסטנטין שבאלג׳יריה במחצית המאה הט״ו להנהיג שמתן הקידושין יהיה אך ורק בשעת החופה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כח בתקנת הציבור להפקיע הקידושין, וכתבת שכן מצאת בתשר הגאונים ז״ל דכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש.

להחלטה זו נתנו תוקף של תקנה, ולאכיפתה השתמשו בסנקציה של הפקעת קידושין. השואל מצא לסנקציה זו תמיכה בדברי הגאונים, וכנראה התכוון לסברתו של רב יהודה גאון, הנזכרת לעיל, שניתן לתקן תקנה המפקיעה קידושין. בתשובתו אין ר״ש ב״ר צמח דוראן שולל, להלכה, את סמכותה של קהילה לתקן תקנות המפקיעות קידושין, אבל הוא נרתע מפסיקת הלכה למעשה. זו למעשה התקנה הראשונה מהפזורה היהודית הידועה לנו בנושא זה. מתשובת ר׳ יוסף ששפורטש ור׳ שלמה ב״ר שמעון דוראן, אנו שומעים כי בתקופה זו כך היה נהוג גם בתאפילאלת: לאחד את מתן הקידושין עם החופה. וכנראה זה היה הנוהג הנפוץ בכל הקהילות במרוקו במאה הט״ו וייתכן שגם בתקופה קדומה יותר.

תקנת המגורשים בפאס בשנת רנ״ד

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב(1492) מדידתם ממקומותיהם החדשים בגלל קשיי קליטה נגרמו זעזועים קשים לזיווגין ולנישואין. זעזועים אלו הביאו לידי תקלות חמורות בדיני אישות ולפרצות במבנה המשפחה, ונדרש תיקון למצב. חכמי המגורשים בפאס ישבו על מדוכה זו ותיקנו בשנת רנ׳׳ד (1494):

תיקנו ח״ק [=חכמי קאשטיליה] ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום ב­ישראל, כי אם דוקא במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר אנו מפקיעין אותם הקידושין.

התקנה קובעת סדרי קידושין ונישואין ומטילה פיקוח עליהם בנוכחות רב המקבל את משכורתו מהקהל. התקנה גם גורמת לפרסומם בשל חיוב נוכחותם של עשרה גברים יהודים. חיזוק התקנה נעשה על־ידי הפקעת הקידושין בהעדר התנאים הללו.

את המשפט בלשון התקנה ״וכן בכניסתם לחופה״ אפשר לפרש שני פירושים (א) נוכחות עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר, דרושה בין למתן קידושין ובין לכניסה לחופה, אם עשו את שני הטקסים בנפרד; (ב) הקידושין יהיו בשעת כניסה לחופה. ולא לפני כן. בספרות הפסיקה של חכמי מרוקו, הדנה במקרים שונים של נתינת קידושין בפני שני עדים שלא בשעת חופה, לא מצאתי מעולם שהפוסקים העירו שהמעשה מנוגד לתקנה, ומכאן שהם הבינו את לשון התקנה על־פי הפירוש הראשון. ואולם דומה שחכמי מראקש במאה הי״ט פירשו את התקנה כמו הפירוש השני,  שככתבו בפסק בעניין ספק קידושין: ״ועוד שיש לנו מקדמונינו ז״ל, שכל מי שמקדש שלא בשעת החופה מפקיעין הקידושין אם יהיו צרופים טעמים אחרים״. נראה שב״קדמונינו״ הכוונה לתקנת המגורשים, והם מפרשים את המשפט ״וכן בכניסתה לחופה״ שהקידושין יהיו בשעת החופה.

גם אם נאמר שהם לא התכוונו לתקנת המגורשים, אלא למה שהנהיגו חכמי מראקש הראשונים, ניתן להסיק מדבריהם שמתקופה קדומה קיים המנהג במראקש לקדש אך ורק בשעת החופה. וכן כתב ר׳ יעקב אבן צור [ = היעב״ץ], שהמנהג בפאס שאין מקדשין אלא בשעת החופה. גם ר׳ יצחק בן ואליד, מחכמי תיטואן, כותב בשנת תקצ״ח (1838) ״מנהג העולם שעושים הקידושין עם החופה״ ודומה ש״העולם״ פירושו אזורים נרחבים במרוקו, ולא רק אזור העיר תיטואן. כבר הזכרנו שזה היה המנהג באזור תאפילאלת, וכנראה כך נהגו בכל קהילות מרוקו.