אבי פיקאר – מאמרים ופרסומים


מחקר: מזרחים הועלו לארץ רק כשיכלו לפרנס-אבי פיקאר

מחקר: מזרחים הועלו לארץ רק כשיכלו לפרנס
הצהרה

לפי מחקר של ד"ר אבי פיקאר על העלייה מצפון אפריקה, מדינת ישראל הפעילה סלקציה והעדיפה את אלו שיכלו לתרום לפיתוח הארץ

"השד העדתי קיים הרבה יותר ממה שהאשכנזים מוכנים להודות, והרבה פחות ממה שמקצועני המזרחיות מדברים עליו", אומר ד"ר אבי פיקאר. "הדיון בסדרה של אמנון לוי הוא רדוד, אבל מה שמוצג שם הוא לא סתם בכיינות. בהרצאות הרבות שלי למורים אני שומע תגובות כמו 'עזוב, זה כבר לא רלוונטי', אבל זה תמיד מה שאומרים האשכנזים ולא המזרחים. 

ד"ר אבי פיקאר צילום: מרים צחי

"מצד שני, אם בעבר טענתי שהפער העדתי לא מצטמצם, היום יש הרבה סימנים לכך שהוא כן. קם דור שעולם המושגים שלו שונה, ויש יותר זוגות מעורבים. דברים השתנו. לא שאין אמהות שלא רוצות שהבנות שלהן יצאו עם מזרחים, אבל חל שינוי. הבעיה היא שלמרות השינוי, מקצועני המזרחיות או מכון אדווה (גוף מחקר בעל אוריינטציה שמאלית, א"ר) מסתכלים רק על הפער. 

הסדרה של אמנון לוי שטחית מעט, כי היא לא מציגה דיון מורכב שמראה שיש גם שינוי. בפרק הראשון מישהו דיבר על כך שבעבר ציון הקב"א בצה"ל היה מושפע מהמוצא. הוא התחיל להגיד שמשנות ה-70 זה השתנה, אבל פה לוי חתך אותו". 

"השד העדתי", סדרת הטלוויזיה המדוברת של אמנון לוי, הייתה יכולה לשמש מקדם מכירות מצוין לספרו החדש של ד"ר אבי פיקאר, "עולים במשורה" (בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון). הספר, שיצא לאור בשבוע שבו עלתה הסדרה של לוי, בוחן את השאלה העדתית תוך התבוננות בסוגיה מרכזית אחת – מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה בשנות ה-50. 

בספרו חושף פיקאר שמנהיגי ישראל רצו מאוד עלייה, אך גם לא רצו יותר מדי "מרוקאים" במדינתם הצעירה. הוא מתאר בפירוט כיצד ערכה ישראל סלקציה ביהודי צפון אפריקה בטרם עלו, ופסלה את מי שלא היו מסוגלים לעבודה פיזית קשה. בניגוד להנחה שהייתה מקובלת במחקר עד כה, פיקאר טוען שמדיניות הסלקציה לא פסקה גם כאשר התברר שמרוקו עתידה לאסור על יהודים לעלות לארץ. 

באופן פרדוקסלי, דווקא עם החמרת מצבם של יהודי צפון אפריקה הגבילה ישראל את העלייה: למשל, הותר למשפחות לעלות רק כשיש בהן חמש נפשות על כל מפרנס; מספר גדול מזה פסל אותן לעלייה. 

ובכל זאת, המזרחים הרדיקלים המקבלים במה נרחבת בסדרה של אמנון לוי, לא ימהרו לאמץ את הספר, שלא עושה הנחות גם לתזות שלהם. פיקאר מתנגד לגישה הקיצונית, הטוענת שמדיניות הקליטה הושפעה אך ורק מההסתייגות מיהודי המזרח. הפרשנות המורכבת שהוא מציע מכונה בפיו "גישת הסולידריות המתנשאת". 

לטענתו, היחס המתנשא כלפי העולים התקיים במקביל ליחס משלב ולקבלה שהייתה פרי האתוס הלאומי. "התמונה היא רב-ממדית, לא שטוחה כפי שמציגות הגישות הקיצוניות. במאזן בין סולידריות להתנשאות, מדינת ישראל בחרה בשילוב. אי אפשר להכחיש שההתנשאות על כל מי שאינו אירופי הייתה עמוקה ובעלת עבר של שנים, והיא חלק בסיסי מהתרבות המודרנית. 

"להגיד שהיא לא הייתה קיימת זו עצימת עיניים, כי עשרות ציטוטים מוכיחים כמה התנשאות הייתה על המזרחים ועל המזרחיות. מנגד, להגיד שהבאתם של יהודי צפון אפריקה לישראל נבעה מהצורך בבשר תותחים ובידיים עובדות – גם זו התעלמות מהנתונים. הביאו 45 אלף יהודים מתימן, ו-16 אלף מהם אושפזו אחרי העלייה. אם אתה רוצה עלייה של ידיים עובדות, אתה לא מביא 16 אלף עולים כאלו. 

"בנוסף, במשך כל תקופת העלייה הסלקטיבית התקיים דיון אם לעבור לעלייה המונית. הבעיה הייתה שאחרי שההחלטה על הסלקציה התקבלה, והועילה לקליטה, היה קשה להחזיר את הגלגל לאחור. אף שכל הזמן הזהירו שהמצב במרוקו ובתוניסיה משתנה ושעוד מעט לא ייתנו ליהודים לצאת, האסימון לא נפל. ב-1956, כשנסגרו שערי העלייה במרוקו, זה בא לכולם בהפתעה. 

"דקה אחר כך מדינת ישראל שלחה לצפון אפריקה אנשי ביון, אזרחים וחיילים כדי לאמן שם את הנוער. ישראלים סיכנו את חייהם במטרה להציל את יהודי צפון אפריקה. השקיעו הון תועפות בעלייה מחתרתית, ואחרי חמש שנים, באמצעות תשלום שוחד ענק, הצליחו להביא לעלייה חצי-לגאלית. את כל המהלכים הללו אי אפשר להבין בלי לראות את הסולידריות". 

"נטבע בים הלבנטיני"

בניגוד למושאי מחקריו, פיקאר דווקא אינו מזרחי. סבתו מצד אמו אמנם נולדה באלג'יריה, אבל לאחר שב-1934 עברה לצרפת היא נישאה ליהודי מגרמניה. אמו של פיקאר גדלה במרסיי, אביו בשטרסבורג, וב-1969, כשבנם אבי היה בן שנתיים, הם עלו ארצה. 

המודעות לנושא העדתי החלה להתפתח אצלו כבר בילדות. "התגוררנו ברמת אשכול בירושלים, שכונה חדשה שהחל להתפתח בה מעמד ביניים מזרחי. לבית הספר היסודי נכנסתי כשנתיים אחרי המאבק של הפנתרים השחורים, ובהפסקות היינו משחקים כל הזמן הפועל נגד בית"ר, כשבמציאות זה היה אשכנזים נגד ספרדים. המודעות הספרדית החלה אז, ואני נמשכתי לזה". 

במסגרת בני עקיבא הדריך פיקאר במה שנהוג היה לכנות "סניף פיתוח", בשכונה חלשה בעיר. כהמשך לעשייה החברתית החליט להצטרף לגרעין נח"ל משימתי בעיירה ירוחם. הגרעין אמנם התפרק בדרך, אבל פיקאר הגיע לירוחם בזכות נישואיו לבת גרעין שכבר התגוררה בעיירה. 

שנה של הדרכת סמינרים ב' מדרשת ביחד' בירוחם בנושא פערים חברתיים ועדתיים עוררה את פיקאר לחקור את הסוגיה, והוא נרשם ללימודי היסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. "סטודנטים שואלים אותי אם בעקבות המחקרים שלי עברתי לגור בירוחם, אבל אצלי זה הפוך. הגעתי לסוגיות הללו בגלל המגורים בירוחם", הוא אומר. 

במסגרת אחד הקורסים לתואר הראשון התוודע פיקאר לקיומה של הסלקציה בעלייה מצפון אפריקה. "כשגיליתי את המושג ?עלייה סלקטיבית' והבנתי שזו הייתה מדיניות רשמית של ישראל, הייתי בהלם. חשבתי שזה לא יכול להיות. הרי קיים חוק השבות שמאפשר לכל יהודי לעלות, אז איך זה יכול להסתדר עם עלייה סלקטיבית?" 

מדיניות סינון העולים, כך התברר לפיקאר כשהתעמק בנושא, החלה בנובמבר 1951. הנהלת הסוכנות פרסמה אז החלטה שמשמעותה סיום מדיניות העלייה ההמונית שהייתה נהוגה מאז הקמת המדינה. המדיניות החדשה קבעה ש-80 אחוזים מהעולים ייבחרו מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, חברי גרעיני התיישבות, ועוד קריטריונים הדורשים יצרנות. 

המועמדים נדרשו להתחייב לעסוק בעבודה חקלאית במשך שנתיים, והאישור לעלייתם הותנה בבדיקה רפואית יסודית שתיערך בהשגחת צוות רפואי מהארץ. על אף הסטייה החריפה ממדיניות השערים הפתוחים שהייתה קיימת עד אז, ההחלטה התקבלה ללא התנגדות משמעותית. 

ההסבר המקובל ברוב המחקרים הקודמים שעסקו בעלייה הסלקטיבית ייחס אותה למצב הכלכלי הקשה של המדינה באותה תקופה, ולחולשתה של מערכת הקליטה. פיקאר ביקש לבדוק אם גם למוצאם המזרחי של העולים באותן שנים הייתה השפעה על קבלת ההחלטה. "כהיסטוריון, חובתי הייתה לבדוק אם נטען שהעלייה הסלקטיבית נועדה גם לשמור על הזהות התרבותית של החברה הישראלית, כך שלא תהיה יותר מדי מזרחית. ואכן מצאתי. 

"כשראשי הסוכנות דיברו על הצורך במעבר לעלייה סלקטיבית, עמדה לנגד עיניהם גם העובדה שהגל הבא של העלייה הוא מצפון אפריקה. היו כמה אנשים שאמרו שאם תימשך משם עלייה ללא חשבון, אנחנו נטבע בים של לבנטיניות'". 

אפריקה של אמנון לוי-אבי פיקאר

אפריקה של אמנון לויאבי פיקאר

החלקים האחרונים בספרו של פיקאר מתארים את הדרמה שנוצרה סביב סגירת השערים במרוקו. על אף איתותים בדבר המצב הביטחוני המתערער שם, בישראל סירבו לשנות מדיניות. ראשי הסוכנות לא הגדילו את קצב העלייה באופן משמעותי ולא שינו את כללי הסלקציה. שרגאי ומנהל מחלקתו, ברוך דובדבני, ביקשו לוותר על "מהאונייה לכפר" ולפעול להבאת מספר רב יותר של עולים, שחלקם ישוכנו במקומות קליטה זמניים במרכז הארץ, אבל לא זכו לשיתוף פעולה. 

"ידעתי ממחקרים קודמים שהעלייה הסלקטיבית בוטלה כשהשערים במרוקו ננעלו, ולכן כשישבתי בארכיון וקראתי את המסמכים חיפשתי מתי באה ההחלטה הזאת", מספר פיקאר. "אני קורא וקורא ולא מוצא שום החלטה על ביטול. כולם מדברים על מצב חירום, ושצריך להוציא משם את משפחות השליחים, אבל עדיין פוסלים לעלייה שליש מהנרשמים. 

"אם המצב שם היה מסוכן, למה פסלו שליש, ולמה דאגו להוציא רק את השליחים ולא את כל היהודים? והמדהים הוא שאפילו אחרי סגירת השערים, כשהייתה עלייה מחתרתית, ההנחיה הייתה להשתדל לא להביא חולים וזקנים". 

חשבון הנפש של קברניטי העלייה החל זמן קצר לאחר שננעלו שערי מרוקו. יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות שהתנגד בעקביות לסלקציה, אמר לחבריו באותם ימים: "אנו יושבים כמו מצביאים אחרי קרב אבוד". שנים לאחר מכן הוא כתב בספרו "גולה במצוקתה": " השארנו במרוקו 150 אלף יהודים שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה של שלטונות מרוקו ותזכורת חיה להתנהגות ישראל". 

"אם שערי מרוקו לא היו נפתחים מחדש חמש שנים לאחר מכן; אם היהודים שם היו נשארים ארבעים שנה מאחורי מסך ברזל, נושא העלייה הסלקטיבית לא היה נקבר", אומר פיקאר. "כשהתעוררה המודעות לעדתיות, בשנות ה-70, השאלה כבר לא הייתה רלוונטית כי כולם היו כאן, אז כאילו שכחו את זה. אני מנסה לחשוף שלמדינת ישראל הייתה אחריות, והיא לא עמדה בה. העובדה שבממשלה ובסוכנות אנשים אמרו 'טעינו, היינו לא בסדר', מוכיחה שהשיפוט שלי הוא לא בדיעבד, אלא מסקנה שהגיעו אליה גם בני התקופה". 

טענה מזרחית-רדיקלית נוספת שפיקאר דוחה היא זו האומרת שהיהודים בארצות האסלאם היו מרוצים במקום מושבם וכלל לא רצו לעלות לארץ, וכי הציונים הם שהסיתו אותם לעלות וכתוצאה מכך החמירו את מצבם הביטחוני. 

"גם אם לא רצחו את כל יהודי צפון אפריקה היו שם נפגעים בנפש וברכוש, והיהודים הרגישו שהאדמה בוערת תחת רגליהם. הם רצו מאוד לצאת גם בלי שהסיתו אותם, אך מדינת ישראל האטה את היציאה שלהם. אני מביא בספר מכתב שנשלח להנהלת הסוכנות בשם קהילת אופראן, קהילה קטנה בדרום מרוקו, שראשיה מתחננים להעלות את קהילתם לארץ. הם מתארים את עצמם כ'כבשים בין זאבים', ומבקשים שיעלו אותם אפילו כעבדים, ושבכסף שהם ירוויחו בארץ הם יממנו את עלות הבאתם". 

יש טוענים שהסלקציה כלל אינה קשורה למתח עדתי, כי היא הופעלה כלפי כולם, וגם אשכנזים סבלו ממנה. 
"ההחלטות על הסלקציה נוסחו באופן כוללני, אבל הדיון שקדם להן התמקד כמעט כולו בצפון אפריקה. שנית, רק לגבי צפון אפריקה הקימו בפועל צוותים מיוחדים לבדיקה ולמיון. ב' הארץ' הייתה פעם כותרת על כך שעשו סלקציה ביהודי פולין, כי מצאו מברק שבו שרת החוץ גולדה מאיר מבקשת מציר בפולין לרחרח איך תגיב הממשלה שם לסלקציה. 

"עם זאת, בשום מקום אין דיון על סלקציה ביהודי פולין, ואין שום ועדה שנשלחה לשם לעשות בדיקה. תהליך של עלייה סלקטיבית מזין המון מכתבים ודיונים, ובמקרה של מזרח אירופה אין כלום, כי בפועל לא הייתה משם עלייה סלקטיבית. זה פשוט לא קרה". 

בביקורתו על "מקצועני המזרחיות" פיקאר מתכוון לאנשי אקדמיה שחלקם מככבים בסדרה של לוי – אנשים כמו פרופ' יהודה שנהב, ד"ר הני זובידה, ד"ר יפעת ביטון ואחרים. "רבים מהם גילו את המזרחיות שלהם בגיל מבוגר. בדרך כלל אלו בני מעמד הביניים שהתנתקו מהמזרחיות, השתלבו לגמרי בעולם האקדמי, הגיעו לחלקים הרדיקליים שלו ואז אימצו לעצמם את שיח המיעוטים. 

"גם אמנון לוי הוא חלק ממעמד בינוני שהצליח. הוא עושה טיפול פסיכולוגי עמוק וחושף את העדתיות מול המצלמות. קהל היעד לסדרה שלו הם המזרחים המכחישים". 

אפריקה של אמנון לוי אבי פיקאר

אפריקה של אמנון לויאבי פיקאר

החלקים האחרונים בספרו של פיקאר מתארים את הדרמה שנוצרה סביב סגירת השערים במרוקו. על אף איתותים בדבר המצב הביטחוני המתערער שם, בישראל סירבו לשנות מדיניות. ראשי הסוכנות לא הגדילו את קצב העלייה באופן משמעותי ולא שינו את כללי הסלקציה. שרגאי ומנהל מחלקתו, ברוך דובדבני, ביקשו לוותר על "מהאונייה לכפר" ולפעול להבאת מספר רב יותר של עולים, שחלקם ישוכנו במקומות קליטה זמניים במרכז הארץ, אבל לא זכו לשיתוף פעולה. 

"ידעתי ממחקרים קודמים שהעלייה הסלקטיבית בוטלה כשהשערים במרוקו ננעלו, ולכן כשישבתי בארכיון וקראתי את המסמכים חיפשתי מתי באה ההחלטה הזאת", מספר פיקאר. "אני קורא וקורא ולא מוצא שום החלטה על ביטול. כולם מדברים על מצב חירום, ושצריך להוציא משם את משפחות השליחים, אבל עדיין פוסלים לעלייה שליש מהנרשמים. 

"אם המצב שם היה מסוכן, למה פסלו שליש, ולמה דאגו להוציא רק את השליחים ולא את כל היהודים? והמדהים הוא שאפילו אחרי סגירת השערים, כשהייתה עלייה מחתרתית, ההנחיה הייתה להשתדל לא להביא חולים וזקנים". 

חשבון הנפש של קברניטי העלייה החל זמן קצר לאחר שננעלו שערי מרוקו. יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות שהתנגד בעקביות לסלקציה, אמר לחבריו באותם ימים: "אנו יושבים כמו מצביאים אחרי קרב אבוד". שנים לאחר מכן הוא כתב בספרו "גולה במצוקתה": " השארנו במרוקו 150 אלף יהודים שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה של שלטונות מרוקו ותזכורת חיה להתנהגות ישראל". 

"אם שערי מרוקו לא היו נפתחים מחדש חמש שנים לאחר מכן; אם היהודים שם היו נשארים ארבעים שנה מאחורי מסך ברזל, נושא העלייה הסלקטיבית לא היה נקבר", אומר פיקאר. "כשהתעוררה המודעות לעדתיות, בשנות ה-70, השאלה כבר לא הייתה רלוונטית כי כולם היו כאן, אז כאילו שכחו את זה. אני מנסה לחשוף שלמדינת ישראל הייתה אחריות, והיא לא עמדה בה. העובדה שבממשלה ובסוכנות אנשים אמרו 'טעינו, היינו לא בסדר', מוכיחה שהשיפוט שלי הוא לא בדיעבד, אלא מסקנה שהגיעו אליה גם בני התקופה". 

טענה מזרחית-רדיקלית נוספת שפיקאר דוחה היא זו האומרת שהיהודים בארצות האסלאם היו מרוצים במקום מושבם וכלל לא רצו לעלות לארץ, וכי הציונים הם שהסיתו אותם לעלות וכתוצאה מכך החמירו את מצבם הביטחוני. 

"גם אם לא רצחו את כל יהודי צפון אפריקה היו שם נפגעים בנפש וברכוש, והיהודים הרגישו שהאדמה בוערת תחת רגליהם. הם רצו מאוד לצאת גם בלי שהסיתו אותם, אך מדינת ישראל האטה את היציאה שלהם. אני מביא בספר מכתב שנשלח להנהלת הסוכנות בשם קהילת אופראן, קהילה קטנה בדרום מרוקו, שראשיה מתחננים להעלות את קהילתם לארץ. הם מתארים את עצמם כ'כבשים בין זאבים', ומבקשים שיעלו אותם אפילו כעבדים, ושבכסף שהם ירוויחו בארץ הם יממנו את עלות הבאתם". 

יש טוענים שהסלקציה כלל אינה קשורה למתח עדתי, כי היא הופעלה כלפי כולם, וגם אשכנזים סבלו ממנה. 
"ההחלטות על הסלקציה נוסחו באופן כוללני, אבל הדיון שקדם להן התמקד כמעט כולו בצפון אפריקה. שנית, רק לגבי צפון אפריקה הקימו בפועל צוותים מיוחדים לבדיקה ולמיון. ב' הארץ' הייתה פעם כותרת על כך שעשו סלקציה ביהודי פולין, כי מצאו מברק שבו שרת החוץ גולדה מאיר מבקשת מציר בפולין לרחרח איך תגיב הממשלה שם לסלקציה. 

"עם זאת, בשום מקום אין דיון על סלקציה ביהודי פולין, ואין שום ועדה שנשלחה לשם לעשות בדיקה. תהליך של עלייה סלקטיבית מזין המון מכתבים ודיונים, ובמקרה של מזרח אירופה אין כלום, כי בפועל לא הייתה משם עלייה סלקטיבית. זה פשוט לא קרה". 

בביקורתו על "מקצועני המזרחיות" פיקאר מתכוון לאנשי אקדמיה שחלקם מככבים בסדרה של לוי – אנשים כמו פרופ' יהודה שנהב, ד"ר הני זובידה, ד"ר יפעת ביטון ואחרים. "רבים מהם גילו את המזרחיות שלהם בגיל מבוגר. בדרך כלל אלו בני מעמד הביניים שהתנתקו מהמזרחיות, השתלבו לגמרי בעולם האקדמי, הגיעו לחלקים הרדיקליים שלו ואז אימצו לעצמם את שיח המיעוטים. 

"גם אמנון לוי הוא חלק ממעמד בינוני שהצליח. הוא עושה טיפול פסיכולוגי עמוק וחושף את העדתיות מול המצלמות. קהל היעד לסדרה שלו הם המזרחים המכחישים". 

כתושב ירוחם, היה עוד משהו שהפריע לפיקאר בסדרה "השד העדתי": " אנשי עיירות הפיתוח הם האפריקה של אמנון לוי. הם סוף העולם שלו. הוא מתאר איך הוא נוסע ונוסע ומגיע למקום שכף רגל אדם לבן לא דרכה בו – המרכז המסחרי בקריית מלאכי, או בית הקפה בנתיבות – ושם הוא מראיין חבורה של צעירים. כמי שכף רגלו כן דרכה במקומות הללו, אני מסכים אמנם שהמודעות לעדתיות קיימת שם יותר מאשר במרכז הארץ, ועדיין, כשאחד הנערים אומר שבחיים הוא לא ראה אשכנזי, זו אמירה חריפה מדי. אין לי ספק שלוי ערך ובחר את מה שמשרת אותו. בעיניי זה לא אותנטי".
את הספר שלו הקדיש פיקאר לזכרו של אביו, ברוך פיקאר, שנפל במלחמת יום הכיפורים ארבע שנים בלבד אחרי שזכה להגשים את חלומו לעלות לארץ. האב, טוראי פשוט שגויס למילואים, נהרג על גדות תעלת סואץ ביום השני של המלחמה. "החיבור שלי לסיפור של העולים מצפון אפריקה נובע גם מכך שיש לי נטייה להזדהות עם אנדרדוגים", אומר בנו. "גם כשאני רואה סרטי חללים על אלופימשנה שנהרגו, אני אומר: סליחה, ומה עם הטוראים? הרי הסיפור האמיתי הוא הסיפור שלהם".

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקהאבי פיקאר – אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקהאבי פיקאר

אבי פיקאר

'האוירה [נגד עלייתם של יהודי מרוקו] נוצרה על ידי מאוררים מתוצרת הארץ'. 1 זלמן שז"ר, 1954- פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 6.9.1954, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ( S100/95.

העלייה הגדולה בעשור הראשון לקיומה של ישראל שינתה את פניה של החברה הישראלית. מיליון העולים (ששני שלישים מהם עלו בשלוש השנים הראשונות של העשור) שינו לא רק את גודלה של החברה הישראלית אלא גם את אופיה ואת הרכבה האתני. עלייה זו הוסיפה לנוף האנושי של מדינת ישראל יהודים רבים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. הודות להם נחרטה בזיכרון הקולקטיבי, על אף העובדה שכמחצית מהעולים באו מאירופה. הסיבה העיקרית היא שיעורם הגבוה בקרב העולים, שהיה בגדר חידוש (כפי שהיו הפועלים בעלייה השנייה או יהודי גרמניה בעלייה החמישית).מעבר לכך, יהדות ארצות האסלאם, שערב הקמת המדינה מנתה כמיליון איש, כתשעה אחוזים מהעם היהודי, עלתה כמעט כולה לישראל במהלך העשור הראשון. מקבוצה שולית ביישוב היהודי הייתה לקבוצה בולטת ומרכזית, והדבר הביא לקידמת הזירה הציבורית את הדיון על היחס ליהודי אסיה ואפריקה .

העלייה הגדולה נתפסת כשדה שבו צמחו זרעי הפורענות של 'הבעיה העדתית.

הערת המחבר : עם היבחרו של עמיר פרץ, יליד מרוקו שגדל בשדרות, לעמוד בראשה של מפלגת העבודה, הוא הכריז על קבורתו של 'השד העדתי' (הארץ, 11.11.2005), הכרזה המעידה כאלף מונים שהסוגיה עדיין רלוונטית לחברה הישראלית. הדיווחים הרבים על כך שהאשכנזים הוותיקים והעולים מברית המועצות לשעבר הסתייגו ממפלגת העבודה עקב מוצאו של העומד בראשה (ראו בעיתונות היומית, פברואר-מארס 2006) רק מחזקים טיעון זה.

יחסם של הוותיקים ושל הממסד הקולט נחשב לעתים קרובות לקטליזטור שהצמיח את העלבון והזעם בהקשר זה מעמדו ומשקלו של עיתון הארץ כאחד ממעצבי דעת הקהל חורגים מתפוצת העיתון. הוא היה מזוהה עם המעמד הבינוני, אך לא היה הנפוץ ביותר וגם לא הנקרא ביותר בקרב מקבלי ההחלטות דבר, עיתונה של ההסתדרות, ומעריב היו. נפוצים ממנו; אולם השפעתו הייתה רבה. בניגוד לדבר המפלגתי, ולמעריב וידיעות אחרונות ה'פטריוטים', היה הארץ עיתון 'ליברלי'. בייצגו את המעמד הבינוני ואת הערכים הליברליים הציג העיתון עמדה שהדגישה את המחיר שמשלמת האוכלוסייה הוותיקה עבור קליטת העולים. עמדה זו, שתאמה את תחושותיהם של חלק ניכר מהוותיקים, לא הלמה את הגישה הציונית, שראתה בעלייה ברכה ובמחיר שנדרשו הוותיקים לשלם עבורה – חובה לאומית. מבחינה זו, בהעדרה של מחויבות בלתי מותנית לערכים ציונים, היה הארץ כלי ביטוי של הלך רוח שבדרך כלל הוצנע בכלי התקשורת האחרים מטעמים לאומיים והביא להסתייגות מיהודי ארצות האסלאם.

תופעה זו תודגם להלן בעזרת ניתוח סדרת כתבות מאת עמוס אילון שהתפרסמה בהארץ ב- 1953. סדרה זו הייתה המשך לפרסומים אחרים בעיתון, ובהם באה לידי ביטוי קו ייחודי זה עורר  גישה שהסתייגה מעלייתם של יהודי ארצות האסלאם לישראל. סערה בקרב הממונים על מדיניות העלייה (הנהלת הסוכנות היהודית, ובעיקר מחלקת העלייה). השוני בין הדברים שפורסמו בהארץ לבין עיתונים אחרים נבע מהלכי רוח מנוגדים שהשפיעו על היחס ליהודי ארצות האסלאם, ובמידה מסוימת גם לעלייה ההמונית. היחס ליהודי ארצות האסלאם הושפע מהמתח שבין המורשת הקולוניאלית ובין האתוס הלאומי. היחס לעלייה ההמונית הושפע מהמתח שבין הצורך בהצלת יהודים לבין הצורך בבניין הארץ.

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

  • היחס המשלב והיחס המסתייג

יחסם של יהודים ממוצא אירופי ליהודי אבי פיקארארצות האסלאם נע בין שני הלכי רוח שהשפיעו על תודעתם של בני התקופה, ואשר משכו לכיוונים מנוגדים – הקולוניאליזם והלאומיות. הלך הרוח הקולוניאלי, או כפי שהוא נקרא לעתים 'אוריינטליזם', אינו ייחודי לחברה הישראלית. הוא ביטוי של יחסים לא- שוויוניים שהתקיימו בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שעליהן השתלטו בני אירופה – 'ילידים' במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה אשר חילק את האנושות באופן דיכוטומי ל'אירופים' (ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) מחד גיסא ול'ילידים' (אינדיאנים, אפריקנים, אסייתים) מאידך גיסא. בעת שהתפתחה התנועה הציונות הייתה זו תפיסת עולם שגורה ומקובלת על אירופים רבים.

החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופים על ה'ילידים'. קו חיץ ברור זה חוזק על ידי סטראוטיפים שליליים.

המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופים לילידים כ'טבעיים' ועודדו את כינונו של סדר הייררכי מוגדר וברור.

בהקשר זה חשוב לציין שההייררכיה התקיימה לא רק בין אירופים ל'ילידים'. גם בתוך כל קבוצה התקיימה הייררכיה פנימית על בסיס אותו קריטריון – קירבה ושייכות לתרבות האירופית, ל'נאורות'. כך למשל אפשר לאתר בשיח המסתייג מיהודים באירופה את הטיעון שהיהודים הם 'אוריינטלים' ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה מיהודי מזרח אירופה התבסס על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה'ילידים', התקיימה הייררכיה. חלקים לא מבוטלים של ה'ילידים', בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה'ילידות' ושאפו לעבור טרנספורמציה ל'נאורות'. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו, הם אימצו את דפוס היחסים ההייררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב 'ילידי'. עם זאת, ההייררכיה בין אירופים ל'ילידים' הייתה קשיחה ועוגנה, בנוסף לדימויים, גם במציאות משפטית.

יחסם של יהודים אירופים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מן החשיבה הקולוניאלית ומהשפעת מורשתה. במקביל למורשת הקולוניאלית השפיע על תודעתם של בני התקופה האתוס הלאומי שהוביל ודחף לשוויון או לפחות לרטוריקה של שוויון. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין כל בני האומה. הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כמרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת.

לאומיות אתנית, ובמיוחד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, מתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם הייררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות השפיעה המורשת הקולוניאלית על היחסים החיצוניים, ואילו האתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הלאומית היהודית ייחודית בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים.

הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם כלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה כמייצגת את כלל היהודים, ועל כן כללה בתוכה גם את יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה  אירופים ו'ילידים'. האתוס הלאומי והרטוריקה הלאומית היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שהונהג ברובו על ידי יהודים אירופים, לבין התפוצות ה'ילידיות', לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופים על 'ילידים'. במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם כ'מיליון הנשכח'. לעתים קרובות היה יחסם של ציוני אירופה ליהודי אסיה ואפריקה יחס מזלזל ומתנשא.  

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאראבי פיקאר

הציונים האירופים היו חלק מהמורשת הקולוניאלית לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופים. בעוד המרכיב האירופי תרם להסתייגות מהיהודים ה'ילידים',. המרכיב הציוני תרם להתקרבות בין מי שנתפסו כבניה של אותה אומה וכמועמדים המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון 19 פוטנציאלים להצטרפות לאותה תנועה לאומית. המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון היחס הקולוניאלי ליהודי אסיה ואפריקה מתוך הרטוריקה השוויונית של האתוס הלאומי. מבחינה זו, יחסם של יהודים אירופים לא-ציונים (חרדים, בונדיסטים) ליהודי ארצות האסלאם היה מסויג הרבה יותר.

הערת המחבר : לשם המחשה נביא שתי דוגמאות. ארתור רופין אמר כי 'יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית שהם עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ' (מצוטט אצל מרגלית שילה, 'טובת העם או טובת הארץ', קתדרה, חוב' 46] 1987 ,[עמ' 112 .(שנים רבות מאוחר יותר אמר בן- גוריון: 'במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי'. דוד בן-גוריון, 'נצח ישראל', שנתון הממשלה, תשי"ד, עמ' יז. עד כאן הערת המחבר.

תפיסות עולם אלה, הלאומיות והקולוניאליזם, הביאו לשתי מגמות סותרות כלפי יהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל. מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מהם. קבוצות יהודיות שונות בארצות האסלאם ובארץ ישראל זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות – הספרדים שהיו רוב מניינה ובניינה של יהדות ארץ ישראל עד שלהי המאה התשע-עשרה, יהודי תימן, ויהודי עיראק.

הלאומיות והלך הרוח המשלב הפכו את ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם להלך רוח בלתי תקין מבחינה השיח הלאומי; הלך רוח שאולי רבים הסכימו עמו אך חששו לבטא אותו בפומבי.  היחס המסתייג בא לידי ביטוי בהתנשאות ובתחושת מרחק ובלט  בעיקר בתכתובות פנימיות שלא זכו לפומבי. במדיניות בפועל (כמו השקעת מאמצים בהעלאת יהודי ארצות האסלאם) בלט היחס המשלב. עיתון הארץ היה אחד הקולות הבודדים שהעז לתת פומבי להלך הרוח המסתייג שכאמור, בשל האתוס הלאומי, היה לא-תקין מבחינה פוליטית.

  • בניין מול הצלה: צורכי ההווה מול האידאולוגיה

המתח שבין היחס המשלב ליחס המסתייג לא היה הסוגיה היחידה שעמדה ברקעה של עליית יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים. הדיון על עלייה המונית או עלייה הקרין גם  הוא על מדיניות העלייה בשנות החמישים.  סלקטיבית, דיון שהתקיים בתנועה הציונית בצורה זו או אחרת מראשיתה, גם בדיון זה נקט הארץ עמדה חד משמעית.

העמדה שהעדיפה עלייה סלקטיבית התבססה לעתים קרובות על ראיית ייעודה של התנועה הציונית כבנייה של חברת מופת בארץ ישראל, או כבנייה הדרגתית של תשתית כלכלית והעדפת ייעוד זה על פני מטרה אחרת של התנועה הציונית – הצלת יהודים מרדיפות. התומכים בעלייה סלקטיבית טענו שכושר הקליטה הכלכלי של מתיישבים חדשים בארץ ישראל מוגבל, ושלבנייתה של חברה חדשה דרושים הראויים והמתאימים ביותר לכך. לעומת עמדה זו היו גישות שביכרו עלייה המונית, אם בשל העדפתם את משימת הצלתם של היהודים, ואם בשל גישתם שרק עלייה המונית תיצור רוב יהודי ותביא לשינוי דמוגרפי משמעותי אשר יוכל להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

הערת המחבר : בשנות החמישים, לאחר הקמת המדינה – שהייתה משאת נפשם של מרבית יהודי ארץ ישראל במשך שנים רבות – נוסף על הדילמה שבין בניין והצלה המתח שבין השקעת משאבים בהבאתם ובקליטתם של עולים חדשים לבין הצורך במשאבים אלה עבור התושבים הוותיקים. היה זה מתח בין האידאולוגיה שביכרה עלייה לבין צורכי ההווה. גם הרצון שלא לגרום עינוי וסבל לעולים בשנות הקליטה הראשונות וגם החשש מהתמוטטות מערך הקליטה בהעדר משאבים נחוצים, הביאו להעדפה של עלייה אטית ומאורגנת

כך, למשל, חשב מקס נורדאו ב- 1921 .הוא גרס שהתנועה הציונית צריכה להביא לארץ ישראל מיליון יהודים, על אף שלא היה בכוחה לקלוט כמות כזו. ראו, חלמיש, עלייה סלקטיבית עמוד .189-187     

עם כינונו של המנדט הבריטי ויישומה של מדיניות עלייה ציונית, ננקטה גישה של עלייה סלקטיבית. בגישה זו צידדו אנשי תנועות הפועלים, ששאפו לכונן בארץ חברת מופת, והממסד הציוני שהיה אחראי כלפי הבריטים לקליטתם של מהגרים יהודים  בארץ . העלייה הרביעית, שעליית בעלי ההון מקרבה לא נשלטה על ידי התנועה  הציונית, הייתה עלייה המונית בהיקפה ובהרכבה האנושי. אולם המשבר שהתחולל בעקבותיה כעבור שנתיים בלבד, חיזק את ההכרה שרק עלייה מבוקרת ונשלטת תוכל להביא לבנייתו ההדרגתית של הבית הלאומי. על אף העובדה שהתנועה הציונית שלטה בעלייה רק באופן חלקי, ההעדפה של עלייה הסלקטיבית בתקופת המנדט נבעה לא רק מההגבלות הבריטיות (שהחלו להיות משמעותיות רק מאמצע שנות השלושים), אלא במידה רבה הייתה זו הכרעה אסטרטגית, כלכלית וחברתית של התנועה הציונית.

כחלק מתפיסת עולם זו, ולאור העובדה שמצוקתם של יהודי מזרח אירופה הייתה גדולה, כמו גם בהשפעת המורשת הקולוניאלית שהוזכרה לעיל, יהודי ארצות האסלאם, למעט קבוצות בודדות, לא היו חלק מתכניות העלייה של התנועה הציונית. אלה נועדו בעיקרן ליהודי מזרח אירופה ומרכזה.

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה – אבי פיקאר

אבי פיקאר

עמדה זו עברה שינוי משמעותי בשנות הארבעים. שאלת ההצלה של יהודי אירופה והצורך של העם היהודי במקלט בטוח הפכו לסוגיה קונקרטית, במיוחד במהלך השואה ובעקבותיה. גם ההתקדמות לקראת הקמתה של מדינה יהודית תוך כדי עימות עם הערבים, הביאה לשינוי המדיניות. מכאן ואילך הייתה ההכרעה האסטרטגית של התנועה הציונית עלייה המונית. העלייה נועדה לכל יהודי הזקוק למקלט והעלאת עולים בכמות גדולה נתפסה לא רק כצורך, אלא גם כערך וכמרכיב חיוני בהפיכת היהודים במהירות לרוב בארץ. במסגרת אסטרטגיה זו שולבו גם יהודי ארצות האסלאם כמאגר כוח אדם הכרחי לכינונה של המדינה היהודית העתידה לקום.

כך, באבחה אחת, התקבלה הכרעה בשתי הסוגיות הנדונות: מורשת קולוניאלית מול אתוס לאומי והצלת יהודים מול בניין הארץ. לאור אירועי השואה והמאבק על הקמת המדינה, מדיניות העלייה של התנועה הציונית דגלה בעלייה המונית כמו גם בשילובם של יהודי ארצות האסלאם בעלייה זו. הסיסמה 'עלייה חופשית' הייתה לדגל ולסמל במהלך המאבק בבריטים, וה Raison d'etre  של המדינה העברית היה הצורך במקלט ליהודים נרדפים. בפועל הוחל ביישום מדיניות של עלייה המונית מיד בתום מלחמת העצמאות.

הסיבות והשיקולים שהביאו רבים לצדד בעלייה אטית ונבחרת במהלך תקופת היישוב לא ירדו לחלוטין מעל הפרק גם לאחר הקמת המדינה. העדפתה של עלייה גדולה באה על חשבון צרכים אחרים ועקרונות אחרים, והייתה האידאולוגיה הרשמית והמוכרת. הדיבור על עלייה גדולה והמונית היה 'בון טון'. כמו הלך הרוח שהסתייג מיהודי ארצות האסלאם, כך גם הסתייגות מהעלייה ההמונית נחשבה בראשית שנותיה של המדינה בלתי תקין בשיח הציוני. עם זאת הארץ הרבה, באופן יחסי לעיתונים אחרים  מהתקופה, לתת ביטוי לקולות הקוראים להגבלת העלייה ולמעבר לעלייה סלקטיבית.

הערת המחבר : ראו, למשל, הארץ, מאמר מערכת, 1951.11.12 .במאמר נטען שעלייה גדולה לא תצליח לעולם להדביק את הפער הדמוגרפי עם הערבים, ולעומת זאת העלייה כמות שהיא פוגעת ביתרון האיכותי של המדינה.

  • מדיניות הסלקציה והוויכוח עליה היה בכך חיזוק לטיעונים של מתנגדי הקשיים בקליטת העלייה ההמונית היו עצומים. העלייה ההמונית משנות העשרים והשלושים. הממדים והסיטואציה היו שונים לחלוטין, אולם הטיעונים שעלו על הפרק בראשית ימי המדינה היו במידה לא מבוטלת המשכם של הטיעונים מתקופת היישוב. המדינה הצעירה התקשתה לספק שירותים בסיסיים להמוני העולים והמצב הכלכלי והחברתי הלך והחריף. ישראל עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת. על רקע זה ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם, פרי המורשת הקולוניאלית, התבטאה בחריפות יחסית. המבנה האתני של החברה הישראלית  והדבר היה לצנינים בעיני רבים.

הקמת המדינה והעלייה ההמונית שבאה בעקבותיה הפיגו את החרדה הדמוגרפית מפני העדרו של רוב יהודי במדינת ישראל. אולם הרכבה של העלייה הביא לעלייתה של חרדה דמוגרפית חדשה' מאובדן הרוב האירופי ומשינוי צביונה של מדינת היהודים.

הביטוי המובהק ביותר לגישה זו פורסם בהארץ. הייתה זו סדרת מאמריו של אריה גלבלום באפריל 1949 ,ובעיקר המאמר שדן בעלייה מצפון אפריקה. גלבלום התייחס בצורה פטרונית ליהודי ארצות האסלאם והסתייג באופן ברור מהעלאתם של יהודים מצפון אפריקה – הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות אלה. הוא תיאר אותם כ'עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני […].הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיוויים והפראיים […]'. המאמר הוא דוגמה קיצונית לחרדה מפני יהודי ארצות האסלאם ולחשש מהשפעתם על צביונה העתידי של ישראל. הוא בוטה וחריג  בקיצוניותו ובניסוחו, אך ביטא מגמה שרווחה בשיח הציבורי.

הערת המחבר : מאמרו של גלבלום הוזכר בהרחבה במחקר על התקופה. צור, אימת הקרנבל, מוקדש ברובו למאמר זה. ראו גם משה ליסק, 'דימויי עולים', קתדרה, חוב' 43( ניסן תשמ"ז), עמ' 127-128 ;שמואל שגב, מבצע יכין, גבעתיים 1984 ,עמ' 43-45 .שגב מציין שלמאמרו של גלבלום הייתה השפעה רבה על קובעי המדיניות. זו גם דעתו של חזי לופבן, איש יוצא אל אחיו, תל-אביב 1967 ,עמ' 173 .וכן של יוסף תדגי, 'יהודי מרוקו והציונות', בתוך: בנימין פינקוס ודניאל בן-סימון (עורכים), יהדות צרפת, הציונות ומדינת ישראל, קריית שדה- בוקר 1992 ,עמ' 312 .צבי צמרת (עלי גשר צר, קריית שדה-בוקר 1997 ,עמ' 79 (מציין שגלבלום היה עיתונאי נחשב ועמדותיו לא היו חריגות. תגובות למאמרו של אריה גלבלום מקובצים בספרו של שמעון רובינשטיין, מברלד עד מעברת ראש פינה, תל- אביב .339-290 'עמ, 1993

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

בנובמבר 1951 ,לאחר שלוש שנים של עלייה המונית, שונתה המדיניות והוחל ביישומה של עלייה סלקטיבית. במידה רבה הייתה זו חזרה מסוימת למדיניות שהייתה נהוגה בימי היישוב. מדינת ישראל והסוכנות היהודית לא יכלו להשיב את הגלגל לאחור. הלגיטימציה שניתנה לעלייה ההמונית ולתפיסת העולם שראתה בארץ ישראל ובמדינת ישראל את המקלט ליהודים נרדפים המשיכה לשלוט בכיפה. אבל במסגרת השיח הלגיטימי עדיין היו צעדים שאפשר היה לנקוט על מנת להגביל את היקף העלייה ולצמצמה. מדיניות העלייה הסלקטיבית קבעה שמארצות שבהן לא נשקפת סכנה ליהודים לא יוכלו לעלות יהודים שיהוו נטל על הכלכלה הישראלית.

בניסוח הפומבי של תקנות העלייה הסלקטיבית לא הושם דגש על מוצאם של העולים. לא היה אזכור לאכזבה מעולי ארצות האסלאם ולהשתלטותה של המורשת הקולוניאלית על האתוס הלאומי. לכאורה הייתה מדיניות העלייה הסלקטיבית חזרה לעבר רק בממד אחד – בניין מול הצלה. אולם בדיונים בסוכנות באה לידי ביטוי העובדה שמדובר כאן לא רק בקשיים הנובעים מהיקף העלייה, אלא גם באכזבה מההרכב העדתי שלה. מבחינה זו ציינה מדיניות העלייה הסלקטיבית נסיגה במידה מסוימת מהגישה המשלבת את יהודי ארצות האסלאם, וקבלתה של גישה מסתייגת.

הדבר בלט במיוחד בעת הדיון על מעבר לעלייה סלקטיבית וההכרעה עליה. הדיונים על מדיניות הסלקציה התמקדו במועמדים העיקריים לעלייה באותן שנים – מניתוח הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות ניכר שמדיניות זו כמו  יהודי צפון אפריקה. 'נתפרה' עבורם. הקשר שבין מדיניות העלייה הסלקטיבית ליהודי ארצות האסלאם התבטא לא רק באזכורם במהלך הדיונים הרבים בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום (הוועדה המתאמת בין פעולות הסוכנות לבין פעולות הממשלה). מרגע שהחלה יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית, בשלהי 1951 ,עיקר ההגבלות והפסילות של עולים היו בקרב יהודי צפון אפריקה, ובממדים קטנים יותר גם בקרב המועמדים לעלייה מהודו ומפרס.

כשנה לאחר ראשיתה של מדיניות העלייה הסלקטיבית נפתח מחדש הדיון בה. באותם ימים התברר שמדיניות זו, שנועדה להביא עולים צעירים ובריאים, נוחלת כישלון. ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), כמו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות, שאפו להביא לחידושה של העלייה נוכח הירידה המאגר העיקרי של יהודים שהיו מעוניינים בעלייה היה בצפון 38 הדרסטית בהיקפה. על אף שלא נשקפה 39 אפריקה. במרוקו חיו כ-250.000יהודים ובתוניסיה כ-130.000. להם סכנה, הם נתפסו כקהילות בעלות פוטנציאל גדול לעלייה, בעיקר לנוכח מצבן הכלכלי והחברתי.

הערות המחבר : 7 אבי פיקאר, 'ראשיתה של העליה הסלקטיבית בשנות החמישים', עיונים בתקומת ישראל, כרך 9 .394-338 'עמ), 1999) 38 בשנים 1949-1951 עלו 000,200 עולים בשנה, בממוצע. ב-1952 עלו 000,23 עולים. 39 מצבם של יהודי אלג'יריה היה שונה מאחר שהם היו בעלי אזרחות צרפתית החל מ- 1870 ,מתוקף צו כרמייה.

על מנת לאפשר למעוניינים בעלייה לממש את רצונם, היה צורך בהגמשה של הגבלות מדיניות העלייה הסלקטיבית. יצחק רפאל, שהיה ראש התומכים בהקלות, לא חשב שיש לבטל את הסלקציה אלא רק למתן אותה ולעבור לסלקציה על בסיס משפחתי. בחודשים הראשונים של 1953 התקיימו דיונים רבים בסוגיה זו. כנגד מחלקת העלייה, שראתה בחיוב את הגמשתה של הסלקציה, ניצבו מחלקת הקליטה של הסוכנות בראשות גיורא יוספטל ומשרד הבריאות הממשלתי. מנכ"ל משרד הבריאות, חיים שיבא, הוביל את המערכה. גופים ואישים אלה ראו בממדים הקטנים של העלייה ברכה; הפוגה שאפשרה להם להתמודד עם הדרישות והצרכים שהצטברו במהלך שנות העלייה ההמונית. גם אותם חוגים בחברה הישראלית שהסתייגו מיהודי ארצות האסלאם וחששו מעלייתה של הקהילה הגדולה בארצות האסלאם (יהדות מרוקו) ראו את הגבלות העלייה הסלקטיבית באופן חיובי.

ההכרעה במדיניות העלייה אמורה הייתה להתקבל בקרב מקבלי החלטות בהנהלת הסוכנות ובממשלה. אולם כמו במקרים אחרים, גם לדעת הקהל היה משקל חשוב בסוגיה זו. מחלקת העלייה ייחסה משקל ניכר לדעת הקהל ועקבה בדריכות אחר הפרסומים השונים בנוגע לעלייה. יצחק רפאל ראה בעיתונות כלי שכרסם בקונסנזוס בשאלת העלייה ונתן לגיטימציה לקולות הקוראים להגבלתה. הוא חשש שביטויים נוספים בגנות העלייה, ובעיקר בגנות מאגר העולים הגדול בצפון אפריקה, 'מכשירים את הקרקע להגבלות נוספות'

עיתון הארץ מילא כאן תפקיד מרכזי. הוא היה 'שופר החרדה הדמוגרפית החדשה. יצחק רפאל תיאר בציניות את המערכה שניהל הארץ נגד העלייה כ'מערכה קדושה, עד כדי מסירות נפש ממש'. כך למשל קבע מאמר מערכת של הארץ נחרצות שבוויכוח בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות הצדק עם משרד הבריאות, ויש לנהוג בקפדנות יתרה בכל הנוגע לבדיקות רפואיות של העולים מצפון אפריקה. רפאל התלונן על כך שמשרד הבריאות הזין את העיתון בנתונים כוזבים. גם במשרד הבריאות התייחסו לעמדת העיתונות בכלל והארץ בפרט. בניגוד לרפאל, הביעו אנשי משרד הבריאות סיפוק מהקו שנקט העיתון והגדירו את מאמר המערכת הקונטרוברסלי כמאמר 'נבון וטוב'.

הערת המחבר : ההוכחה הטובה ביותר לחריגות עמדתו של הארץ, ביחס לעיתונים האחרים, היא ההתייחסות המרובה אליו בקרב מקבלי ההחלטות והבחנתם שמדובר בתופעה חריגה בנוף הישראלי. 43 צור, קהילה קרועה, עמ' 3

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

שבועות ספורים לאחר אותה התכתשות סביב הפרסום והעמדה של הארץ, שלח העיתון שליח מיוחד לצפון אפריקה – העיתונאי עמוס אילון. היה זה העיתון היחיד בארץ שעשה זאת באותם ימים. היוזמה העיתונאית היקרה לא הייתה אקראית. היא נועדה לשרת את הקו של הארץ בוויכוח על ההקלות בעלייה הסלקטיבית בפרט, ועל דמותה העתידית של העלייה לישראל בכלל. עורכי הארץ, שתמכו בהשארת כללי הסלקציה במתכונתם ואף בהחמרתם ראו בשליח מיוחד גורם מסייע. ואכן, אילון התייחס בחשש לגל העלייה הצפוי מצפון אפריקה בעקבות הקלות בכללי הסלקציה.

בקרב אנשי הסוכנות רווחה ההנחה שביקור בצפון אפריקה ומגע ישיר עם היהודים שם צפוי לעורר אמפטיה. לפיכך נרתמו שליחי המחלקת העלייה בצפון אפריקה ללוות את אילון ולסייע לו. הנחתם שהתבססה במידה רבה על האתוס הלאומי ועל השיח המשלב, עתידה הייתה להתבדות.

לאחר שהתפרסמו כמה מהכתבות, כתב יצחק רפאל לנציגו במרוקו שאילון יצא מצויד בדעה קדומה על פי הזמנת שולחיו – – עורכי הארץ .גם בזיכרונותיו ציין רפאל שהארץ 'לא חס על ממונו, שיגר כתב מיוחד לארצות צפון אפריקה, את עמוס אילון […]מסקנתו היתה בהתאם לקו'

הערת המחבר – מאוחר יותר, לקראת עצמאותן של מרוקו ותוניסיה והתגברות גל העלייה משם, שלחו עיתונים נוספים שליחים לצפון אפריקה. אולם ב- 1953 ,בעת שהעלייה משם הייתה בשפל, רק הארץ שלח שליח מיוחד.

שליחותו של עמוס אילון עמוס אילון היה כוכב עולה בשמי העיתונות העברית באותם ימים. בגיל 28 נחשב הצעיר יליד וינה לבן טיפוחיו של גרשום שוקן, המו"ל והעורך של הארץ. הוא היה מומחה ל'סדרות', ניתוח מתמשך הכולל דיווח ופרשנות של תופעות חברתיות שונות. הוא כתב על הפילוג בתנועה הקיבוצית, על חיי העולים ועל ישראל השנייה במושבי עולים ובמעברות ב- 1951 .לפני הנסיעה לצפון אפריקה פרסם סדרת כתבות על ישראלים באירופה. לימים יהיה מי שיכתיר אותו למתעד הגדול של הסיפור הישראלי. ספרו הישראלים פורסם ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.

באפריל- מאי 1953 פרסם אילון בהארץ סדרה בת שמונה כתבות מצפון אפריקה. חמש מתוכן עסקו ביהודי צפון אפריקה ובשאלת העלייה משם. אילון ביקר בחמישה מוקדים: בעיר תוניס, באי ג'רבה, בקזלבנקה, במראכש ובהרי האטלס.

ניתוח של כתבות אלה יכול להצביע על שיטתיות המסתירה את שני פניה של התופעה שאותה כינה אדוארד סעיד 'אוריינטליזם': אקזוטיות ובוז. אולם חשוב להבחין בין שתי התופעות. כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה, היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר את מה שראה בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה ובוודאי ללא חמלה, אלא בעיקר בריחוק.

כך למשל בכתבה הכללית על מראכש, כתבה שאין בה אזכור של הנושא היהודי כלל, שגורים ביטויים כמו 'נדיר המראה ומזעזע ביופיו' או 'אדריכלות ברברית מוסלמית אצילה'. לעומת זאת, בבואו לתאר את היהודים בעיר, נוקט אילון לשון אחרת: 'אלפי יהודים בשטח צר וצפוף, המכוסה סימטאות קטנות, רצופות אבנים אדומות או מכוסות חול, כשהצואה ומי השפכים זורמים במרכזן'.

הטקטיקה של אילון הייתה ליצור ריחוק מנטלי בעזרת תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה.  במקביל הוא הדגיש את העובדה שלא מאיימת על יהודי צפון אפריקה סכנה ואין שום טעם להעלותם. כחלק ממהלך זה הוא תקף את מנגנון הסוכנות ופעיליו כמי שמזרזים את העלייה ללא סיבה.

הערת המחבר : רות פירר (סוכנים של החינוך הציוני, חיפה 1985 ,עמ' 227 )מונה רשימה של שבעה מאפיינים שליליים שבהם תוארו עדות המזרח בספרי לימוד היסטוריה בישראל: קיפאון ואימפוטנציה; פרימיטיביות ניוון ופיגור; אמונות תפלות; דלות ולכלוך; ניוון פיסי ותחלואים; חוסר תרבות וחינוך לקוי; נחיתות והשפלה. שישה מתוך המאפיינים הללו חוזרים שוב ושוב בסדרה של אילון. המאפיינים שכמעט ואינם מופיעים הם נחיתות והשפלה. הדגשת ממד זה בכתבות הייתה מעלה את הצורך בהעלאתם ארצה, בניגוד לכוונתו של אילון.

זרות וגועל

בעיניים אירופיות רבות הצטיירו המלאחים (רובעי היהודים) והכפרים בצפון אפריקה כנחותים, אולם תיאוריו של אילון היו ציוריים במיוחד והדגישו נקודות שהיה בהם כדי ליצור מרחק נפשי בין הקורא הישראלי ליהודים המתוארים בכתבות. לשם השוואה אפשר לראות את תיאוריו של ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג על אותם רבעים יהודיים בתוניס, בקזבלנקה ובמראכש. הירשברג שהה בצפון אפריקה שנתיים אחרי אילון, אך תיאוריו היו אמפטיים הרבה יותר.

כך למשל יצר אילון, בתארו את היהודים בצפון אפריקה, אסוציאציה לערבים. את יהודי הרובע היהודי בתוניס הוא תיאר כך: 'הם נראים כמוסלמים לכל דבר. בקוי פניהם, במצב בריאותם הירוד, בנקיונם, בלבושם וגם במבטאם'. על יהודי הרי האטלס כתב: 'הם פרימיטיבים מאד ואינם נבדלים בקווי פניהם או ברמת חייהם משכניהם המוסלמים'. בהזדמנות אחרת תיאר אותם כ'בעלי מנטאליות של המאה ה-11 .

טקטיקה אחרת הייתה חזרה בלתי נלאית על פרטי פרטים המדגישים את רמת ההיגיינה הנמוכה של היהודים. שפתו במקרים אלה ציורית במיוחד, כמו בדוגמה הבאה:

" בדמויות מחרידות נתקלים כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים […], עיוורים למחצה, אגזאמות מכסות את עורם השחום של תינוקות […]. מבלים בחצרות ללא שמש בתוך האשפה והאבק […] שני זאטוטים, נראים כבני ששה חודשים אבל אומרים שהם בני שלוש וארבע. מתוך חתיכת פח שבורה הם אוכלים עדשים. לאחד פצעים בעלי מוגלה בראשו הקרח, השני ממצמץ בעיניו שמסתיר אותן מעין וילון של ריר כהה.

אילון תיאר את הרובע היהודי בתוניס כך: 'בתים הרוסים למחצה, סימטאות שרוחבן לעיתים פחות משני מטר, כוכים סתומים בלבני חמר'. את היהודים שם תיאר כך: 'לפחות %90 מיהודי טוניס עניים מרודים החיים מהיום למחר […] תושבי הגיטו נולדו בו, כאן הם חיים בתנאים היגיינים שלא יתוארו, בסרחון שקשה לשאתו, אינם יוצאים מהרובע במשך חודשים, אוכלים, שותים וישנים, עובדים ומולידים'. על יהודי קזלבנקה כתב:

"האנשים שמכנים אותם כעת בישראל בשם הכולל מרוקנים, עם כל הטוב והרע המתרמז בכך, בחלקם הגדול מקזבלנקה באו. כאן נולדו, כאן התגוללו באשפתות הגטו היהודי, כאן התחנכו (אם בכלל קיבלו חינוך) ב"חדרים" צפופים בהדרכת מלמד עיוור למחצה […] מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגיטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית – אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקאים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל.

המלאח בקזבלנקה זכה לתיאור הבא: זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני ניוון, חולי ופארוואסיות שקשה למצוא כמותו ב"מדינה" הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים […] אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה המסתירה את הגטו ואני נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר – אלא גם בני אדם חיים.

יהודי ג'רבה תוארו כך: 'התנאים הם פרימיטיבים לאין שיעור. מצב הבריאות ירוד ביותר. משפחות בנות 10 עד 12 נפשות חיות בבקתות חימר מרוחות בסיד שהלכלוך מכסה את רצפותיהן ואת הקירות בעובי של מילימטרים […] התושבים מתרחצים כאן פעמים בשנה'.

בתיאורם של תושבי מראכש בולט הניגוד בין האקזוטיות בתיאור המוסלמים, לבין הגועל והדחייה בתיאור היהודים. כך תיאר אילון דמויות של מוסלמים בשוק המפורסם של מראכש: 'ברברים נושאי חרבות עקומות שהן לעיתים יפות להפליא ועשויות מלאכת מחשבת' או 'זקופי קומה הם עומדים ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות מתחת למצחים נוקשים עיניים שחורות כפחם וחדות כלהב חרבותיהם' היהודים באותו שוק תוארו כך:

איזה טיפוסים אפשר לראות כאן ליד המסור או ליד הכבשן הרוטט: דמויות מזוקנות, מחודדות אף, עזות מצח, שחורות מפיח – אחד עם פרצוף של נביא מכה בפטישו על צלחת נחושת ללא רתיעה, משך שעות בלי להפסיק […] זקן כבן שבעים עומד ליד גלגל ומסובבו, בלי להפסיק, במונוטוניות מטומטמת.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:

" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.

בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:

" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע  על סיבות הפחד הזה ".

אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה  בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:

" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי  מרוקו "

. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא  אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.

מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31