אבי פיקאר – מאמרים ופרסומים


יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקהאבי פיקאר – אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקהאבי פיקאר

אבי פיקאר

'האוירה [נגד עלייתם של יהודי מרוקו] נוצרה על ידי מאוררים מתוצרת הארץ'. 1 זלמן שז"ר, 1954- פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 6.9.1954, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ( S100/95.

העלייה הגדולה בעשור הראשון לקיומה של ישראל שינתה את פניה של החברה הישראלית. מיליון העולים (ששני שלישים מהם עלו בשלוש השנים הראשונות של העשור) שינו לא רק את גודלה של החברה הישראלית אלא גם את אופיה ואת הרכבה האתני. עלייה זו הוסיפה לנוף האנושי של מדינת ישראל יהודים רבים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. הודות להם נחרטה בזיכרון הקולקטיבי, על אף העובדה שכמחצית מהעולים באו מאירופה. הסיבה העיקרית היא שיעורם הגבוה בקרב העולים, שהיה בגדר חידוש (כפי שהיו הפועלים בעלייה השנייה או יהודי גרמניה בעלייה החמישית).מעבר לכך, יהדות ארצות האסלאם, שערב הקמת המדינה מנתה כמיליון איש, כתשעה אחוזים מהעם היהודי, עלתה כמעט כולה לישראל במהלך העשור הראשון. מקבוצה שולית ביישוב היהודי הייתה לקבוצה בולטת ומרכזית, והדבר הביא לקידמת הזירה הציבורית את הדיון על היחס ליהודי אסיה ואפריקה .

העלייה הגדולה נתפסת כשדה שבו צמחו זרעי הפורענות של 'הבעיה העדתית.

הערת המחבר : עם היבחרו של עמיר פרץ, יליד מרוקו שגדל בשדרות, לעמוד בראשה של מפלגת העבודה, הוא הכריז על קבורתו של 'השד העדתי' (הארץ, 11.11.2005), הכרזה המעידה כאלף מונים שהסוגיה עדיין רלוונטית לחברה הישראלית. הדיווחים הרבים על כך שהאשכנזים הוותיקים והעולים מברית המועצות לשעבר הסתייגו ממפלגת העבודה עקב מוצאו של העומד בראשה (ראו בעיתונות היומית, פברואר-מארס 2006) רק מחזקים טיעון זה.

יחסם של הוותיקים ושל הממסד הקולט נחשב לעתים קרובות לקטליזטור שהצמיח את העלבון והזעם בהקשר זה מעמדו ומשקלו של עיתון הארץ כאחד ממעצבי דעת הקהל חורגים מתפוצת העיתון. הוא היה מזוהה עם המעמד הבינוני, אך לא היה הנפוץ ביותר וגם לא הנקרא ביותר בקרב מקבלי ההחלטות דבר, עיתונה של ההסתדרות, ומעריב היו. נפוצים ממנו; אולם השפעתו הייתה רבה. בניגוד לדבר המפלגתי, ולמעריב וידיעות אחרונות ה'פטריוטים', היה הארץ עיתון 'ליברלי'. בייצגו את המעמד הבינוני ואת הערכים הליברליים הציג העיתון עמדה שהדגישה את המחיר שמשלמת האוכלוסייה הוותיקה עבור קליטת העולים. עמדה זו, שתאמה את תחושותיהם של חלק ניכר מהוותיקים, לא הלמה את הגישה הציונית, שראתה בעלייה ברכה ובמחיר שנדרשו הוותיקים לשלם עבורה – חובה לאומית. מבחינה זו, בהעדרה של מחויבות בלתי מותנית לערכים ציונים, היה הארץ כלי ביטוי של הלך רוח שבדרך כלל הוצנע בכלי התקשורת האחרים מטעמים לאומיים והביא להסתייגות מיהודי ארצות האסלאם.

תופעה זו תודגם להלן בעזרת ניתוח סדרת כתבות מאת עמוס אילון שהתפרסמה בהארץ ב- 1953. סדרה זו הייתה המשך לפרסומים אחרים בעיתון, ובהם באה לידי ביטוי קו ייחודי זה עורר  גישה שהסתייגה מעלייתם של יהודי ארצות האסלאם לישראל. סערה בקרב הממונים על מדיניות העלייה (הנהלת הסוכנות היהודית, ובעיקר מחלקת העלייה). השוני בין הדברים שפורסמו בהארץ לבין עיתונים אחרים נבע מהלכי רוח מנוגדים שהשפיעו על היחס ליהודי ארצות האסלאם, ובמידה מסוימת גם לעלייה ההמונית. היחס ליהודי ארצות האסלאם הושפע מהמתח שבין המורשת הקולוניאלית ובין האתוס הלאומי. היחס לעלייה ההמונית הושפע מהמתח שבין הצורך בהצלת יהודים לבין הצורך בבניין הארץ.

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

  • היחס המשלב והיחס המסתייג

יחסם של יהודים ממוצא אירופי ליהודי אבי פיקארארצות האסלאם נע בין שני הלכי רוח שהשפיעו על תודעתם של בני התקופה, ואשר משכו לכיוונים מנוגדים – הקולוניאליזם והלאומיות. הלך הרוח הקולוניאלי, או כפי שהוא נקרא לעתים 'אוריינטליזם', אינו ייחודי לחברה הישראלית. הוא ביטוי של יחסים לא- שוויוניים שהתקיימו בין בני אירופה וצאצאיהם לבין ילידי הארצות שעליהן השתלטו בני אירופה – 'ילידים' במינוח שרווח בתקופת השלטון הקולוניאלי. מבנה יחסים זה הוליד הלך מחשבה אשר חילק את האנושות באופן דיכוטומי ל'אירופים' (ולצורך העניין מדובר כמובן גם בלבנים באמריקה ובאוסטרליה) מחד גיסא ול'ילידים' (אינדיאנים, אפריקנים, אסייתים) מאידך גיסא. בעת שהתפתחה התנועה הציונות הייתה זו תפיסת עולם שגורה ומקובלת על אירופים רבים.

החשיבה הקולוניאלית טיפחה הבחנה משפטית, חברתית ותודעתית, כמו גם עליונות תרבותית (ובניסוחים מסוימים אף גנטית) של האירופים על ה'ילידים'. קו חיץ ברור זה חוזק על ידי סטראוטיפים שליליים.

המורשת הקולוניאלית והיחס הקולוניאלי הגדירו הבדלים בין אירופים לילידים כ'טבעיים' ועודדו את כינונו של סדר הייררכי מוגדר וברור.

בהקשר זה חשוב לציין שההייררכיה התקיימה לא רק בין אירופים ל'ילידים'. גם בתוך כל קבוצה התקיימה הייררכיה פנימית על בסיס אותו קריטריון – קירבה ושייכות לתרבות האירופית, ל'נאורות'. כך למשל אפשר לאתר בשיח המסתייג מיהודים באירופה את הטיעון שהיהודים הם 'אוריינטלים' ואינם שייכים לאירופה. השיח המסתייג של יהודי מרכז אירופה מיהודי מזרח אירופה התבסס על דימויים דומים. גם בקרב הנתינים הקולוניאלים, ה'ילידים', התקיימה הייררכיה. חלקים לא מבוטלים של ה'ילידים', בעיקר אלה שנחשפו לתרבות המערב, הפנימו את נחיתותה של ה'ילידות' ושאפו לעבור טרנספורמציה ל'נאורות'. לאחר שעברו או הניחו שעברו טרנספורמציה כזו, הם אימצו את דפוס היחסים ההייררכיים כלפי אחיהם שנותרו לדעתם במצב 'ילידי'. עם זאת, ההייררכיה בין אירופים ל'ילידים' הייתה קשיחה ועוגנה, בנוסף לדימויים, גם במציאות משפטית.

יחסם של יהודים אירופים לבני אסיה ואפריקה, גם אם מדובר באחיהם לאמונה, לא היה מנותק מן החשיבה הקולוניאלית ומהשפעת מורשתה. במקביל למורשת הקולוניאלית השפיע על תודעתם של בני התקופה האתוס הלאומי שהוביל ודחף לשוויון או לפחות לרטוריקה של שוויון. הכוונה איננה לשוויון אוניברסלי בגרסה הסוציאליסטית אלא לשוויון בין כל בני האומה. הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כמרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת.

לאומיות אתנית, ובמיוחד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, מתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם הייררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות השפיעה המורשת הקולוניאלית על היחסים החיצוניים, ואילו האתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הלאומית היהודית ייחודית בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים.

הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם כלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה כמייצגת את כלל היהודים, ועל כן כללה בתוכה גם את יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה  אירופים ו'ילידים'. האתוס הלאומי והרטוריקה הלאומית היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שהונהג ברובו על ידי יהודים אירופים, לבין התפוצות ה'ילידיות', לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופים על 'ילידים'. במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם כ'מיליון הנשכח'. לעתים קרובות היה יחסם של ציוני אירופה ליהודי אסיה ואפריקה יחס מזלזל ומתנשא.  

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאראבי פיקאר

הציונים האירופים היו חלק מהמורשת הקולוניאלית לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופים. בעוד המרכיב האירופי תרם להסתייגות מהיהודים ה'ילידים',. המרכיב הציוני תרם להתקרבות בין מי שנתפסו כבניה של אותה אומה וכמועמדים המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון 19 פוטנציאלים להצטרפות לאותה תנועה לאומית. המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון היחס הקולוניאלי ליהודי אסיה ואפריקה מתוך הרטוריקה השוויונית של האתוס הלאומי. מבחינה זו, יחסם של יהודים אירופים לא-ציונים (חרדים, בונדיסטים) ליהודי ארצות האסלאם היה מסויג הרבה יותר.

הערת המחבר : לשם המחשה נביא שתי דוגמאות. ארתור רופין אמר כי 'יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית שהם עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ' (מצוטט אצל מרגלית שילה, 'טובת העם או טובת הארץ', קתדרה, חוב' 46] 1987 ,[עמ' 112 .(שנים רבות מאוחר יותר אמר בן- גוריון: 'במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי'. דוד בן-גוריון, 'נצח ישראל', שנתון הממשלה, תשי"ד, עמ' יז. עד כאן הערת המחבר.

תפיסות עולם אלה, הלאומיות והקולוניאליזם, הביאו לשתי מגמות סותרות כלפי יהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל. מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מהם. קבוצות יהודיות שונות בארצות האסלאם ובארץ ישראל זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות – הספרדים שהיו רוב מניינה ובניינה של יהדות ארץ ישראל עד שלהי המאה התשע-עשרה, יהודי תימן, ויהודי עיראק.

הלאומיות והלך הרוח המשלב הפכו את ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם להלך רוח בלתי תקין מבחינה השיח הלאומי; הלך רוח שאולי רבים הסכימו עמו אך חששו לבטא אותו בפומבי.  היחס המסתייג בא לידי ביטוי בהתנשאות ובתחושת מרחק ובלט  בעיקר בתכתובות פנימיות שלא זכו לפומבי. במדיניות בפועל (כמו השקעת מאמצים בהעלאת יהודי ארצות האסלאם) בלט היחס המשלב. עיתון הארץ היה אחד הקולות הבודדים שהעז לתת פומבי להלך הרוח המסתייג שכאמור, בשל האתוס הלאומי, היה לא-תקין מבחינה פוליטית.

  • בניין מול הצלה: צורכי ההווה מול האידאולוגיה

המתח שבין היחס המשלב ליחס המסתייג לא היה הסוגיה היחידה שעמדה ברקעה של עליית יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים. הדיון על עלייה המונית או עלייה הקרין גם  הוא על מדיניות העלייה בשנות החמישים.  סלקטיבית, דיון שהתקיים בתנועה הציונית בצורה זו או אחרת מראשיתה, גם בדיון זה נקט הארץ עמדה חד משמעית.

העמדה שהעדיפה עלייה סלקטיבית התבססה לעתים קרובות על ראיית ייעודה של התנועה הציונית כבנייה של חברת מופת בארץ ישראל, או כבנייה הדרגתית של תשתית כלכלית והעדפת ייעוד זה על פני מטרה אחרת של התנועה הציונית – הצלת יהודים מרדיפות. התומכים בעלייה סלקטיבית טענו שכושר הקליטה הכלכלי של מתיישבים חדשים בארץ ישראל מוגבל, ושלבנייתה של חברה חדשה דרושים הראויים והמתאימים ביותר לכך. לעומת עמדה זו היו גישות שביכרו עלייה המונית, אם בשל העדפתם את משימת הצלתם של היהודים, ואם בשל גישתם שרק עלייה המונית תיצור רוב יהודי ותביא לשינוי דמוגרפי משמעותי אשר יוכל להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

הערת המחבר : בשנות החמישים, לאחר הקמת המדינה – שהייתה משאת נפשם של מרבית יהודי ארץ ישראל במשך שנים רבות – נוסף על הדילמה שבין בניין והצלה המתח שבין השקעת משאבים בהבאתם ובקליטתם של עולים חדשים לבין הצורך במשאבים אלה עבור התושבים הוותיקים. היה זה מתח בין האידאולוגיה שביכרה עלייה לבין צורכי ההווה. גם הרצון שלא לגרום עינוי וסבל לעולים בשנות הקליטה הראשונות וגם החשש מהתמוטטות מערך הקליטה בהעדר משאבים נחוצים, הביאו להעדפה של עלייה אטית ומאורגנת

כך, למשל, חשב מקס נורדאו ב- 1921 .הוא גרס שהתנועה הציונית צריכה להביא לארץ ישראל מיליון יהודים, על אף שלא היה בכוחה לקלוט כמות כזו. ראו, חלמיש, עלייה סלקטיבית עמוד .189-187     

עם כינונו של המנדט הבריטי ויישומה של מדיניות עלייה ציונית, ננקטה גישה של עלייה סלקטיבית. בגישה זו צידדו אנשי תנועות הפועלים, ששאפו לכונן בארץ חברת מופת, והממסד הציוני שהיה אחראי כלפי הבריטים לקליטתם של מהגרים יהודים  בארץ . העלייה הרביעית, שעליית בעלי ההון מקרבה לא נשלטה על ידי התנועה  הציונית, הייתה עלייה המונית בהיקפה ובהרכבה האנושי. אולם המשבר שהתחולל בעקבותיה כעבור שנתיים בלבד, חיזק את ההכרה שרק עלייה מבוקרת ונשלטת תוכל להביא לבנייתו ההדרגתית של הבית הלאומי. על אף העובדה שהתנועה הציונית שלטה בעלייה רק באופן חלקי, ההעדפה של עלייה הסלקטיבית בתקופת המנדט נבעה לא רק מההגבלות הבריטיות (שהחלו להיות משמעותיות רק מאמצע שנות השלושים), אלא במידה רבה הייתה זו הכרעה אסטרטגית, כלכלית וחברתית של התנועה הציונית.

כחלק מתפיסת עולם זו, ולאור העובדה שמצוקתם של יהודי מזרח אירופה הייתה גדולה, כמו גם בהשפעת המורשת הקולוניאלית שהוזכרה לעיל, יהודי ארצות האסלאם, למעט קבוצות בודדות, לא היו חלק מתכניות העלייה של התנועה הציונית. אלה נועדו בעיקרן ליהודי מזרח אירופה ומרכזה.

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה – אבי פיקאר

אבי פיקאר

עמדה זו עברה שינוי משמעותי בשנות הארבעים. שאלת ההצלה של יהודי אירופה והצורך של העם היהודי במקלט בטוח הפכו לסוגיה קונקרטית, במיוחד במהלך השואה ובעקבותיה. גם ההתקדמות לקראת הקמתה של מדינה יהודית תוך כדי עימות עם הערבים, הביאה לשינוי המדיניות. מכאן ואילך הייתה ההכרעה האסטרטגית של התנועה הציונית עלייה המונית. העלייה נועדה לכל יהודי הזקוק למקלט והעלאת עולים בכמות גדולה נתפסה לא רק כצורך, אלא גם כערך וכמרכיב חיוני בהפיכת היהודים במהירות לרוב בארץ. במסגרת אסטרטגיה זו שולבו גם יהודי ארצות האסלאם כמאגר כוח אדם הכרחי לכינונה של המדינה היהודית העתידה לקום.

כך, באבחה אחת, התקבלה הכרעה בשתי הסוגיות הנדונות: מורשת קולוניאלית מול אתוס לאומי והצלת יהודים מול בניין הארץ. לאור אירועי השואה והמאבק על הקמת המדינה, מדיניות העלייה של התנועה הציונית דגלה בעלייה המונית כמו גם בשילובם של יהודי ארצות האסלאם בעלייה זו. הסיסמה 'עלייה חופשית' הייתה לדגל ולסמל במהלך המאבק בבריטים, וה Raison d'etre  של המדינה העברית היה הצורך במקלט ליהודים נרדפים. בפועל הוחל ביישום מדיניות של עלייה המונית מיד בתום מלחמת העצמאות.

הסיבות והשיקולים שהביאו רבים לצדד בעלייה אטית ונבחרת במהלך תקופת היישוב לא ירדו לחלוטין מעל הפרק גם לאחר הקמת המדינה. העדפתה של עלייה גדולה באה על חשבון צרכים אחרים ועקרונות אחרים, והייתה האידאולוגיה הרשמית והמוכרת. הדיבור על עלייה גדולה והמונית היה 'בון טון'. כמו הלך הרוח שהסתייג מיהודי ארצות האסלאם, כך גם הסתייגות מהעלייה ההמונית נחשבה בראשית שנותיה של המדינה בלתי תקין בשיח הציוני. עם זאת הארץ הרבה, באופן יחסי לעיתונים אחרים  מהתקופה, לתת ביטוי לקולות הקוראים להגבלת העלייה ולמעבר לעלייה סלקטיבית.

הערת המחבר : ראו, למשל, הארץ, מאמר מערכת, 1951.11.12 .במאמר נטען שעלייה גדולה לא תצליח לעולם להדביק את הפער הדמוגרפי עם הערבים, ולעומת זאת העלייה כמות שהיא פוגעת ביתרון האיכותי של המדינה.

  • מדיניות הסלקציה והוויכוח עליה היה בכך חיזוק לטיעונים של מתנגדי הקשיים בקליטת העלייה ההמונית היו עצומים. העלייה ההמונית משנות העשרים והשלושים. הממדים והסיטואציה היו שונים לחלוטין, אולם הטיעונים שעלו על הפרק בראשית ימי המדינה היו במידה לא מבוטלת המשכם של הטיעונים מתקופת היישוב. המדינה הצעירה התקשתה לספק שירותים בסיסיים להמוני העולים והמצב הכלכלי והחברתי הלך והחריף. ישראל עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת. על רקע זה ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם, פרי המורשת הקולוניאלית, התבטאה בחריפות יחסית. המבנה האתני של החברה הישראלית  והדבר היה לצנינים בעיני רבים.

הקמת המדינה והעלייה ההמונית שבאה בעקבותיה הפיגו את החרדה הדמוגרפית מפני העדרו של רוב יהודי במדינת ישראל. אולם הרכבה של העלייה הביא לעלייתה של חרדה דמוגרפית חדשה' מאובדן הרוב האירופי ומשינוי צביונה של מדינת היהודים.

הביטוי המובהק ביותר לגישה זו פורסם בהארץ. הייתה זו סדרת מאמריו של אריה גלבלום באפריל 1949 ,ובעיקר המאמר שדן בעלייה מצפון אפריקה. גלבלום התייחס בצורה פטרונית ליהודי ארצות האסלאם והסתייג באופן ברור מהעלאתם של יהודים מצפון אפריקה – הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות אלה. הוא תיאר אותם כ'עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני […].הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיוויים והפראיים […]'. המאמר הוא דוגמה קיצונית לחרדה מפני יהודי ארצות האסלאם ולחשש מהשפעתם על צביונה העתידי של ישראל. הוא בוטה וחריג  בקיצוניותו ובניסוחו, אך ביטא מגמה שרווחה בשיח הציבורי.

הערת המחבר : מאמרו של גלבלום הוזכר בהרחבה במחקר על התקופה. צור, אימת הקרנבל, מוקדש ברובו למאמר זה. ראו גם משה ליסק, 'דימויי עולים', קתדרה, חוב' 43( ניסן תשמ"ז), עמ' 127-128 ;שמואל שגב, מבצע יכין, גבעתיים 1984 ,עמ' 43-45 .שגב מציין שלמאמרו של גלבלום הייתה השפעה רבה על קובעי המדיניות. זו גם דעתו של חזי לופבן, איש יוצא אל אחיו, תל-אביב 1967 ,עמ' 173 .וכן של יוסף תדגי, 'יהודי מרוקו והציונות', בתוך: בנימין פינקוס ודניאל בן-סימון (עורכים), יהדות צרפת, הציונות ומדינת ישראל, קריית שדה- בוקר 1992 ,עמ' 312 .צבי צמרת (עלי גשר צר, קריית שדה-בוקר 1997 ,עמ' 79 (מציין שגלבלום היה עיתונאי נחשב ועמדותיו לא היו חריגות. תגובות למאמרו של אריה גלבלום מקובצים בספרו של שמעון רובינשטיין, מברלד עד מעברת ראש פינה, תל- אביב .339-290 'עמ, 1993

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

בנובמבר 1951 ,לאחר שלוש שנים של עלייה המונית, שונתה המדיניות והוחל ביישומה של עלייה סלקטיבית. במידה רבה הייתה זו חזרה מסוימת למדיניות שהייתה נהוגה בימי היישוב. מדינת ישראל והסוכנות היהודית לא יכלו להשיב את הגלגל לאחור. הלגיטימציה שניתנה לעלייה ההמונית ולתפיסת העולם שראתה בארץ ישראל ובמדינת ישראל את המקלט ליהודים נרדפים המשיכה לשלוט בכיפה. אבל במסגרת השיח הלגיטימי עדיין היו צעדים שאפשר היה לנקוט על מנת להגביל את היקף העלייה ולצמצמה. מדיניות העלייה הסלקטיבית קבעה שמארצות שבהן לא נשקפת סכנה ליהודים לא יוכלו לעלות יהודים שיהוו נטל על הכלכלה הישראלית.

בניסוח הפומבי של תקנות העלייה הסלקטיבית לא הושם דגש על מוצאם של העולים. לא היה אזכור לאכזבה מעולי ארצות האסלאם ולהשתלטותה של המורשת הקולוניאלית על האתוס הלאומי. לכאורה הייתה מדיניות העלייה הסלקטיבית חזרה לעבר רק בממד אחד – בניין מול הצלה. אולם בדיונים בסוכנות באה לידי ביטוי העובדה שמדובר כאן לא רק בקשיים הנובעים מהיקף העלייה, אלא גם באכזבה מההרכב העדתי שלה. מבחינה זו ציינה מדיניות העלייה הסלקטיבית נסיגה במידה מסוימת מהגישה המשלבת את יהודי ארצות האסלאם, וקבלתה של גישה מסתייגת.

הדבר בלט במיוחד בעת הדיון על מעבר לעלייה סלקטיבית וההכרעה עליה. הדיונים על מדיניות הסלקציה התמקדו במועמדים העיקריים לעלייה באותן שנים – מניתוח הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות ניכר שמדיניות זו כמו  יהודי צפון אפריקה. 'נתפרה' עבורם. הקשר שבין מדיניות העלייה הסלקטיבית ליהודי ארצות האסלאם התבטא לא רק באזכורם במהלך הדיונים הרבים בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום (הוועדה המתאמת בין פעולות הסוכנות לבין פעולות הממשלה). מרגע שהחלה יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית, בשלהי 1951 ,עיקר ההגבלות והפסילות של עולים היו בקרב יהודי צפון אפריקה, ובממדים קטנים יותר גם בקרב המועמדים לעלייה מהודו ומפרס.

כשנה לאחר ראשיתה של מדיניות העלייה הסלקטיבית נפתח מחדש הדיון בה. באותם ימים התברר שמדיניות זו, שנועדה להביא עולים צעירים ובריאים, נוחלת כישלון. ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), כמו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות, שאפו להביא לחידושה של העלייה נוכח הירידה המאגר העיקרי של יהודים שהיו מעוניינים בעלייה היה בצפון 38 הדרסטית בהיקפה. על אף שלא נשקפה 39 אפריקה. במרוקו חיו כ-250.000יהודים ובתוניסיה כ-130.000. להם סכנה, הם נתפסו כקהילות בעלות פוטנציאל גדול לעלייה, בעיקר לנוכח מצבן הכלכלי והחברתי.

הערות המחבר : 7 אבי פיקאר, 'ראשיתה של העליה הסלקטיבית בשנות החמישים', עיונים בתקומת ישראל, כרך 9 .394-338 'עמ), 1999) 38 בשנים 1949-1951 עלו 000,200 עולים בשנה, בממוצע. ב-1952 עלו 000,23 עולים. 39 מצבם של יהודי אלג'יריה היה שונה מאחר שהם היו בעלי אזרחות צרפתית החל מ- 1870 ,מתוקף צו כרמייה.

על מנת לאפשר למעוניינים בעלייה לממש את רצונם, היה צורך בהגמשה של הגבלות מדיניות העלייה הסלקטיבית. יצחק רפאל, שהיה ראש התומכים בהקלות, לא חשב שיש לבטל את הסלקציה אלא רק למתן אותה ולעבור לסלקציה על בסיס משפחתי. בחודשים הראשונים של 1953 התקיימו דיונים רבים בסוגיה זו. כנגד מחלקת העלייה, שראתה בחיוב את הגמשתה של הסלקציה, ניצבו מחלקת הקליטה של הסוכנות בראשות גיורא יוספטל ומשרד הבריאות הממשלתי. מנכ"ל משרד הבריאות, חיים שיבא, הוביל את המערכה. גופים ואישים אלה ראו בממדים הקטנים של העלייה ברכה; הפוגה שאפשרה להם להתמודד עם הדרישות והצרכים שהצטברו במהלך שנות העלייה ההמונית. גם אותם חוגים בחברה הישראלית שהסתייגו מיהודי ארצות האסלאם וחששו מעלייתה של הקהילה הגדולה בארצות האסלאם (יהדות מרוקו) ראו את הגבלות העלייה הסלקטיבית באופן חיובי.

ההכרעה במדיניות העלייה אמורה הייתה להתקבל בקרב מקבלי החלטות בהנהלת הסוכנות ובממשלה. אולם כמו במקרים אחרים, גם לדעת הקהל היה משקל חשוב בסוגיה זו. מחלקת העלייה ייחסה משקל ניכר לדעת הקהל ועקבה בדריכות אחר הפרסומים השונים בנוגע לעלייה. יצחק רפאל ראה בעיתונות כלי שכרסם בקונסנזוס בשאלת העלייה ונתן לגיטימציה לקולות הקוראים להגבלתה. הוא חשש שביטויים נוספים בגנות העלייה, ובעיקר בגנות מאגר העולים הגדול בצפון אפריקה, 'מכשירים את הקרקע להגבלות נוספות'

עיתון הארץ מילא כאן תפקיד מרכזי. הוא היה 'שופר החרדה הדמוגרפית החדשה. יצחק רפאל תיאר בציניות את המערכה שניהל הארץ נגד העלייה כ'מערכה קדושה, עד כדי מסירות נפש ממש'. כך למשל קבע מאמר מערכת של הארץ נחרצות שבוויכוח בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות הצדק עם משרד הבריאות, ויש לנהוג בקפדנות יתרה בכל הנוגע לבדיקות רפואיות של העולים מצפון אפריקה. רפאל התלונן על כך שמשרד הבריאות הזין את העיתון בנתונים כוזבים. גם במשרד הבריאות התייחסו לעמדת העיתונות בכלל והארץ בפרט. בניגוד לרפאל, הביעו אנשי משרד הבריאות סיפוק מהקו שנקט העיתון והגדירו את מאמר המערכת הקונטרוברסלי כמאמר 'נבון וטוב'.

הערת המחבר : ההוכחה הטובה ביותר לחריגות עמדתו של הארץ, ביחס לעיתונים האחרים, היא ההתייחסות המרובה אליו בקרב מקבלי ההחלטות והבחנתם שמדובר בתופעה חריגה בנוף הישראלי. 43 צור, קהילה קרועה, עמ' 3

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

שבועות ספורים לאחר אותה התכתשות סביב הפרסום והעמדה של הארץ, שלח העיתון שליח מיוחד לצפון אפריקה – העיתונאי עמוס אילון. היה זה העיתון היחיד בארץ שעשה זאת באותם ימים. היוזמה העיתונאית היקרה לא הייתה אקראית. היא נועדה לשרת את הקו של הארץ בוויכוח על ההקלות בעלייה הסלקטיבית בפרט, ועל דמותה העתידית של העלייה לישראל בכלל. עורכי הארץ, שתמכו בהשארת כללי הסלקציה במתכונתם ואף בהחמרתם ראו בשליח מיוחד גורם מסייע. ואכן, אילון התייחס בחשש לגל העלייה הצפוי מצפון אפריקה בעקבות הקלות בכללי הסלקציה.

בקרב אנשי הסוכנות רווחה ההנחה שביקור בצפון אפריקה ומגע ישיר עם היהודים שם צפוי לעורר אמפטיה. לפיכך נרתמו שליחי המחלקת העלייה בצפון אפריקה ללוות את אילון ולסייע לו. הנחתם שהתבססה במידה רבה על האתוס הלאומי ועל השיח המשלב, עתידה הייתה להתבדות.

לאחר שהתפרסמו כמה מהכתבות, כתב יצחק רפאל לנציגו במרוקו שאילון יצא מצויד בדעה קדומה על פי הזמנת שולחיו – – עורכי הארץ .גם בזיכרונותיו ציין רפאל שהארץ 'לא חס על ממונו, שיגר כתב מיוחד לארצות צפון אפריקה, את עמוס אילון […]מסקנתו היתה בהתאם לקו'

הערת המחבר – מאוחר יותר, לקראת עצמאותן של מרוקו ותוניסיה והתגברות גל העלייה משם, שלחו עיתונים נוספים שליחים לצפון אפריקה. אולם ב- 1953 ,בעת שהעלייה משם הייתה בשפל, רק הארץ שלח שליח מיוחד.

שליחותו של עמוס אילון עמוס אילון היה כוכב עולה בשמי העיתונות העברית באותם ימים. בגיל 28 נחשב הצעיר יליד וינה לבן טיפוחיו של גרשום שוקן, המו"ל והעורך של הארץ. הוא היה מומחה ל'סדרות', ניתוח מתמשך הכולל דיווח ופרשנות של תופעות חברתיות שונות. הוא כתב על הפילוג בתנועה הקיבוצית, על חיי העולים ועל ישראל השנייה במושבי עולים ובמעברות ב- 1951 .לפני הנסיעה לצפון אפריקה פרסם סדרת כתבות על ישראלים באירופה. לימים יהיה מי שיכתיר אותו למתעד הגדול של הסיפור הישראלי. ספרו הישראלים פורסם ב-1971 וזכה להצלחה בינלאומית מיידית.

באפריל- מאי 1953 פרסם אילון בהארץ סדרה בת שמונה כתבות מצפון אפריקה. חמש מתוכן עסקו ביהודי צפון אפריקה ובשאלת העלייה משם. אילון ביקר בחמישה מוקדים: בעיר תוניס, באי ג'רבה, בקזלבנקה, במראכש ובהרי האטלס.

ניתוח של כתבות אלה יכול להצביע על שיטתיות המסתירה את שני פניה של התופעה שאותה כינה אדוארד סעיד 'אוריינטליזם': אקזוטיות ובוז. אולם חשוב להבחין בין שתי התופעות. כאשר אילון תיאר תופעות שאינן קשורות לעלייה, היו אלה תיאורים אקזוטיים. כאשר הוא הגיע ליהודים, ובעיקר לאלה שהיו מועמדים לעלייה, הוא תיאר את מה שראה בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה ובוודאי ללא חמלה, אלא בעיקר בריחוק.

כך למשל בכתבה הכללית על מראכש, כתבה שאין בה אזכור של הנושא היהודי כלל, שגורים ביטויים כמו 'נדיר המראה ומזעזע ביופיו' או 'אדריכלות ברברית מוסלמית אצילה'. לעומת זאת, בבואו לתאר את היהודים בעיר, נוקט אילון לשון אחרת: 'אלפי יהודים בשטח צר וצפוף, המכוסה סימטאות קטנות, רצופות אבנים אדומות או מכוסות חול, כשהצואה ומי השפכים זורמים במרכזן'.

הטקטיקה של אילון הייתה ליצור ריחוק מנטלי בעזרת תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה.  במקביל הוא הדגיש את העובדה שלא מאיימת על יהודי צפון אפריקה סכנה ואין שום טעם להעלותם. כחלק ממהלך זה הוא תקף את מנגנון הסוכנות ופעיליו כמי שמזרזים את העלייה ללא סיבה.

הערת המחבר : רות פירר (סוכנים של החינוך הציוני, חיפה 1985 ,עמ' 227 )מונה רשימה של שבעה מאפיינים שליליים שבהם תוארו עדות המזרח בספרי לימוד היסטוריה בישראל: קיפאון ואימפוטנציה; פרימיטיביות ניוון ופיגור; אמונות תפלות; דלות ולכלוך; ניוון פיסי ותחלואים; חוסר תרבות וחינוך לקוי; נחיתות והשפלה. שישה מתוך המאפיינים הללו חוזרים שוב ושוב בסדרה של אילון. המאפיינים שכמעט ואינם מופיעים הם נחיתות והשפלה. הדגשת ממד זה בכתבות הייתה מעלה את הצורך בהעלאתם ארצה, בניגוד לכוונתו של אילון.

זרות וגועל

בעיניים אירופיות רבות הצטיירו המלאחים (רובעי היהודים) והכפרים בצפון אפריקה כנחותים, אולם תיאוריו של אילון היו ציוריים במיוחד והדגישו נקודות שהיה בהם כדי ליצור מרחק נפשי בין הקורא הישראלי ליהודים המתוארים בכתבות. לשם השוואה אפשר לראות את תיאוריו של ההיסטוריון הישראלי חיים זאב הירשברג על אותם רבעים יהודיים בתוניס, בקזבלנקה ובמראכש. הירשברג שהה בצפון אפריקה שנתיים אחרי אילון, אך תיאוריו היו אמפטיים הרבה יותר.

כך למשל יצר אילון, בתארו את היהודים בצפון אפריקה, אסוציאציה לערבים. את יהודי הרובע היהודי בתוניס הוא תיאר כך: 'הם נראים כמוסלמים לכל דבר. בקוי פניהם, במצב בריאותם הירוד, בנקיונם, בלבושם וגם במבטאם'. על יהודי הרי האטלס כתב: 'הם פרימיטיבים מאד ואינם נבדלים בקווי פניהם או ברמת חייהם משכניהם המוסלמים'. בהזדמנות אחרת תיאר אותם כ'בעלי מנטאליות של המאה ה-11 .

טקטיקה אחרת הייתה חזרה בלתי נלאית על פרטי פרטים המדגישים את רמת ההיגיינה הנמוכה של היהודים. שפתו במקרים אלה ציורית במיוחד, כמו בדוגמה הבאה:

" בדמויות מחרידות נתקלים כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים […], עיוורים למחצה, אגזאמות מכסות את עורם השחום של תינוקות […]. מבלים בחצרות ללא שמש בתוך האשפה והאבק […] שני זאטוטים, נראים כבני ששה חודשים אבל אומרים שהם בני שלוש וארבע. מתוך חתיכת פח שבורה הם אוכלים עדשים. לאחד פצעים בעלי מוגלה בראשו הקרח, השני ממצמץ בעיניו שמסתיר אותן מעין וילון של ריר כהה.

אילון תיאר את הרובע היהודי בתוניס כך: 'בתים הרוסים למחצה, סימטאות שרוחבן לעיתים פחות משני מטר, כוכים סתומים בלבני חמר'. את היהודים שם תיאר כך: 'לפחות %90 מיהודי טוניס עניים מרודים החיים מהיום למחר […] תושבי הגיטו נולדו בו, כאן הם חיים בתנאים היגיינים שלא יתוארו, בסרחון שקשה לשאתו, אינם יוצאים מהרובע במשך חודשים, אוכלים, שותים וישנים, עובדים ומולידים'. על יהודי קזלבנקה כתב:

"האנשים שמכנים אותם כעת בישראל בשם הכולל מרוקנים, עם כל הטוב והרע המתרמז בכך, בחלקם הגדול מקזבלנקה באו. כאן נולדו, כאן התגוללו באשפתות הגטו היהודי, כאן התחנכו (אם בכלל קיבלו חינוך) ב"חדרים" צפופים בהדרכת מלמד עיוור למחצה […] מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגיטו ואת סימטאותיו, את ה"מלמדים", את ה"בתים", המיטות, את החברה המסורתית הזאת המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית – אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקאים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל.

המלאח בקזבלנקה זכה לתיאור הבא: זהו ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני ניוון, חולי ופארוואסיות שקשה למצוא כמותו ב"מדינה" הערבית – הקסבה של המרוקנים המוסלמים […] אך עוברים את מחיצת העץ הגבוהה המסתירה את הגטו ואני נתקלים בגל של סירחון שקשה להגדירו, כאילו מרקיבים לא רק בצלים, סוליות, בגדים ושאריות בשר – אלא גם בני אדם חיים.

יהודי ג'רבה תוארו כך: 'התנאים הם פרימיטיבים לאין שיעור. מצב הבריאות ירוד ביותר. משפחות בנות 10 עד 12 נפשות חיות בבקתות חימר מרוחות בסיד שהלכלוך מכסה את רצפותיהן ואת הקירות בעובי של מילימטרים […] התושבים מתרחצים כאן פעמים בשנה'.

בתיאורם של תושבי מראכש בולט הניגוד בין האקזוטיות בתיאור המוסלמים, לבין הגועל והדחייה בתיאור היהודים. כך תיאר אילון דמויות של מוסלמים בשוק המפורסם של מראכש: 'ברברים נושאי חרבות עקומות שהן לעיתים יפות להפליא ועשויות מלאכת מחשבת' או 'זקופי קומה הם עומדים ובהם אתה מוצא טיפוסים יפי מראה עד מאד – גבוהים, מחוסרי זקן לחיים, לעיתים בהירי שיער אך תמיד נוצצות מתחת למצחים נוקשים עיניים שחורות כפחם וחדות כלהב חרבותיהם' היהודים באותו שוק תוארו כך:

איזה טיפוסים אפשר לראות כאן ליד המסור או ליד הכבשן הרוטט: דמויות מזוקנות, מחודדות אף, עזות מצח, שחורות מפיח – אחד עם פרצוף של נביא מכה בפטישו על צלחת נחושת ללא רתיעה, משך שעות בלי להפסיק […] זקן כבן שבעים עומד ליד גלגל ומסובבו, בלי להפסיק, במונוטוניות מטומטמת.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:

" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.

בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:

" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע  על סיבות הפחד הזה ".

אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה  בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:

" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי  מרוקו "

. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא  אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.

מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

הסיבה לעלייה, על פי אילון, הייתה ההסתה של פקידי הסוכנות, ובעיקר הרצון להעלות את רמת החיים, מניע הרבה פחות לגיטימי בשיח הציוני מאשר מניעים דתיים וציוניים. בתיאוריו הוא התעכב ארוכות על תנאי המגורים הרעועים של יהודי צפון אפריקה במקומות מושבותיהם, והשווה אותם למגורים במעברות. 'המעברה הישראלית הגרועה ביותר עולה, בסיכום תנאיה הכלכלים והחברתיים על ה"מלח" הזה [הרובע כתב אילון. 'האוהל הגרוע ביותר במעברה  היהודי במראכש] על אלפי תושביו', השווה אילון את  הגרועה ביותר בישראל עולה בתנאיו על רבות מהבקתות האלה', ג'רבה לישראל.

אילון הדגיש שהמעוניינים לעלות הם בני השכבות הנמוכות, וכי בעזרתה של מדינת ישראל נפטרות הקהילות בצפון אפריקה מיחידים שהיו לעול על החברה: 'במקומות שונים בטוניסיה אתה שומע היום יהודים מביעים את שמחתם על שנפטרו בעזרת הסוכנות מחוליהם ממשוגעיהם ומילדיהם קשי החינוך […] אבות יהודים רבים אומרים  לבניהם הסוררים "אתה פרא אדם, נשלח אותך לארץ ישראל"'. מבחינתו של אילון, וכנראה גם מבחינתו של הארץ, מרבית יהודי צפון אפריקה לא היו רצויים לישראל. הקריטריון המרכזי היה תועלתה של המדינה. 'מחלקת העליה הרואה את העיקר במספרים סטטיסטים, פועלת במקום שאפשר להגיע להישגים סטטיסטים בקלות יתרה, בחוגים שבעיקר יהנו מישראל בלי שישראל תוכל להנות מהם.

תיאורים אלה מייצגים במובהק את הגישה המסתייגת, המדגישה את השונות על רקע הסדר הקולוניאלי ומשתמשת בה על מנת ליצור ריחוק. לשם השוואה אפשר לבחון את גישתו של יאני אבידוב, איש נהלל ומי ששימש סגן מנהל מחלקת העלייה במרוקו. אבידוב ציטט בדבר את התיאורים מעוררי הדחייה של אילון על תנאי חייהם העלובים, וציין את המסקנה המתבקשת על פי הסדר הלאומי: 'סבור הייתי שאחרי תיאור מזעזע זה על הוי של הקיבוץ יהודי בן חצי מליון נפש, תבוא קריאת זעקה – "הצילו", אנא שלחו מאות אחיות ועובדות סוציאליות, רופאים לעשרות וירפאו ויגאלו את העם הזה עמדתו של אבידוב ייצגה את הגישה המשלבת באופן המובהק ביותר מעבדותו'. לדידו של אבידוב האתוס הלאומי קודם לסדר הקולוניאלי, ומסקנתו מהנתונים שציין אילון הייתה הפוכה לחלוטין – המצוקה והעליבות מחייבים העלאה מהירה של יהודי צפון אפריקה.

על אף ששיקוליו של אילון היו רחוקים מאוד מהסדר הלאומי, קבוצה אחת של יהודים בצפון אפריקה הייתה בכל זאת ראויה לעלייה. היו אלה יהודי הכפרים באטלס הגבוה. אילון העריך, על סמך המראה החיצוני שלהם, שהללו הם צאצאי ברברים שהתגיירו. הוא ראה בחיוב את העלאתם בשל שיקולי 'בניין', ונימוקיו מזכירים במקצת את רעיון הפועל הטבעי של ימי העלייה השנייה: העלאתם לישראל ברגע זה יכולה להיות דבר חיובי; לא רק בהגשמת שאיפותיהם הלאומיות והדתיות כי אם גם תרומה למשק החקלאי של ישראל. […] אם יהיו מוכנים לגור בישראל בבתי חמר כמו אלה שהם גרים בהם כאן במרוקו (אותם הם יכולים לבנות במו ידיהם) אם יהי מוכנים ללכת גם בישראל שני ק"מ אל המעיין להביא מים ולא יתבעו מיד צינורות אל הבתים – כי אז יתכן מאד שיהוו יסוד לאותה אוכלוסיה חקלאית שישראל זקוקה לה כל כך בשעה כזו, שתהיה מסוגלת לייצר מזון זול בלי השקעה יסודית גדולה מדי או בסיוע כספי במשך שנים  רבות.  אילון, 'אל יהודי האטלס', הארץ, 1953.5.19

אילון היה מוכן לקבל מעטים מיהודי צפון אפריקה כחלק מהחברה הישראלית, אולם רק בתנאי שידעו את מקומם ולא יערערו על הסדר הקולוניאלי.

השפעת הסדרה.

 סדרת הכתבות הותירה רושם רב בקרב העוסקים בעלייה ובמשך שנים רבות ניכר העניין בה ובמערכה שניהל הארץ נגד העלייה מצפון אפריקה. חשוב לציין שאילון היה אורחם של שליחי העלייה. הם קיבלוהו בשדה התעופה והביאו אותו לסיוריו השונים. אי לכך תחושת הכעס שלהם הייתה רבה. הם פתחו בפניו את מכמני פעילותם וסייעו לו בהכנת הכתבות, אולם דיווחיו לא רק שהשמיצו את פעילי העלייה, אלא בעיקר פגעו במטרת פעולתם – עידוד העלייה.

מאמריו של אילון הופצו בהעתקים רבים במרוקו, ויצחק רפאל הניח שהדבר הוא פרי יוזמה של חוגים יהודיים במרוקו שרצו לפגוע בעלייה, ומטרתם הייתה להדגיש את  הסטראוטיפ השלילי שיש על יהודי מרוקו בארץ ולהראות שהמרוקנים מופלים לרעה. שליחי עליית הנוער במרוקו ובתוניסיה, שנפגעו מהכתבות, דחו את האשמותיו של אילון. הם חשו צורך להסביר את מעשיהם בפני מנהלי מחלקתם. להערכתם, אילון התנגד לכל עלייה, גם לעליית הנוער, והתיאורים שלו על ילדים 'מופרעים' הנשלחים רפאל דאג לשלוח את  לישראל על מנת להיפטר מהם היו כסות להתנגדותו הכללית.

רפאל דאג לשלוח את בהזדמנות  הכתבות לצפון אפריקה ודרש הבהרות והערות על הדברים שנכתבו בהן. אחרת ניחם רפאל את זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, והבהיר לו שהתדמית השלילית לעלייה המצטיירת מהכתבות אינה קשורה לדרך פעילותו. היא נבעה מהדעות  הקדומות של אילון ושל עורכי הארץ

. בעוד פעילי העלייה מתחו ביקורת על הסדרה, הביעו נציגי משרד הבריאות קורת רוח רבה על הפרסום. אילון נכנס בעיצומה של מחלוקת בלתי מוכרעת בין מחלקת עמדה  העלייה למשרד הבריאות כאשר הוא מצדד לחלוטין בעמדת משרד הבריאות. זו, שקראה להגביל את העלייה, לא הייתה כאמור פופולרית וסבלה מתיוג של חוסר 'תקינות פוליטית' בשיח הלאומי. אנשי משרד הבריאות, כמו פעילי העלייה, ראו בעיתונות את אחד משדות הקרב שבהם מתחולל המאבק על הסלקציה. סדרת הכתבות של אילון סייעה להם להסביר את עמדתם. באחד המכתבים לנציג המשרד בקזבלנקה צוינה עמדתו של דבר נגד העלייה הסלקטיבית, אך הודגש ש'מאידך המאמרים של  עמוס אילון עשו כאן רושם רב'

 אילון באופן ספציפי ועמדת הארץ באופן כללי הפכו ל'מותג', לסוג של כותרת לכל המדברים סרה בעולים מצפון אפריקה. באחת מישיבות הנהלת הסוכנות שבה דיברו בגנות אופיים של יהודי מרוקו, אמר יצחק רפאל: 'יש הורה על יהדות המזרח […] כל פשע אומרים המרוקנים האלה […] [אך] רוב הגניבות המומחיות נעשות על ידי יוצאי חקלאי, שרצה לציין  ארופה […] לא ניתן שעמוס אילון ישתלט על שולחן זה'. עיתונאים מוציאי הלעז על יהדות צפון אפריקה, הגדירם אותם כ'עמוס אילונים במכתב לנשיא המדינה ולראש הממשלה כתב חקלאי שבהארץ התפרסמו  למיניהם'. מאמרים רבים שנקטו קו ברור נגד העלייה מצפון אפריקה מתוך 'מגמה ברורה לחבל ואף להפסיק בעליה'. הוא הביע שביעות רצון שדבר נקט עמדה שונה. חקלאי הביע באוזני בן- גוריון את חששו שהעיתונות לא רק משפיעה על דעת הקהל אלא גם על מקבלי ההחלטות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר